דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן כז · ענף ב
ובעיקר קושית התוספות בשלהי מעילה שהקשו דליבטל ברובא, נ"ל לפמש"כ הש"ך (סי' צ"ט ס"ק כ"א) בשם הר"ש דדין בטול תלי בידיעה דהידיעה גורמת בטול וכל זמן שלא נדע אינו שייך בטול, א"כ קושיתם לק"מ דרישא שנפלה פרוטה של הקדש מיירי שלא נדע לן מן הנפילה עד לאחר שהוציא הפרוטה מן הכיס וא"כ בכה"ג אינו שייך בעול, וגם בסיפא באומר פרוטה בכיס זה הקדש, אע"ג תיכף איכא ידיעה מהתערובות ומיד הו"ל להתבטל, מ"מ לפמש"כ במק"א דכל היכי דשייך ברירה אינו שייך בטול דהוי כהוכר האיסור, כיון בידו הוא לברר את האיסור מתוך התערובות, ממילא הכא באומר פרוטה בכיס זה הקדש אם יקח אח"כ פרוטה אחת ויאמר פרוטה זו היא ההקדש כיון דלא הוכר האיסור מעולם א"כ שייך בו דין ברירה למאן דאית ליה ברירה, וכדפריך בפשיטות בתמורה (ל' ע"א), נפיק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו, כיון דלא הוכר האיסור מעולם ולפי מסקנת הש"ס יוכל היות דר"ע ס"ל כר"מ דאית ליה ברירה, ואע"פ שכתבו התוספות בגיטין (כ"ה ע"ב) ד"ה דברי ר"מ, דלר"מ דאית ליה ברירה רק היכי שמתנה ומברר דבריו בפירוש, אבל היכי דאינו מתנה ומברר דבריו בפירוש כמו באחין שחלקו לית ליה ברירה, מ"מ ר"ע ומחלקתו אית להו ברירה אפילו בכה"ג.
אכן דברי הרמב"ם עדיין אינם מתישבים בזה דהלא הרמב"ם פוסק דאין ברירה (פ"א מהלכות שמיטה) ומ"מ בהלכות מעילה (פ"ז) פסק כמתניתין והקשה אמאי לא נימא דבטיל, וגם מהא דמקשה מכיסין אלוגין ועי' שם ברש"י ובתוס' אינו ברור דפשיטא ליה להש"ס דר"ע ומחלקתו ס"ל דיש ברירה ולכן שפיר הקשו התוספות דליבטל ברובא.
ובני הנעלה הרב הגאון א"י נ"י הראה לי בספר חדש א"ד (כלל ג') שדרך ג"כ במסילה זו במקצת ועוד הרחיק ללכת וחדש דבהקדש בכלל לא שייך בטול, כיון דמבואר בירושלמי (ערלה פ"ב ה"א) וז"ל פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מהו שתתירו עכ"ל ואם נאמר דבעי ידיעת בעלים דוקא וא"כ בהקדש דהגבוה בעליו והגבוה אינו יודע מהתערובות אלא יודע להיפך מהו האסור ומהו המותר. דהכל גלוי לפניה ממילא ליתא בה דין בעול, ומה דחשיב ר"ש (גדרים נ"ח) הקדש בין הדברים דאינם בטלים משום דשיל"מ, משום דר"ש לטעמיה אזיל (תרומות פ"ה) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אסור ור"ש מתיר ובתוספתא שם מבואר דפליגי בלא נודע בנתים וכמ"ש שם הפ"מ בירושלמי, א"כ ר"ש לא בעיה ידיעה לבטול ומשו"ה זקוק לומר דאינו בטל בהקדש מחמת דשיל"מ עכת"ד ע"ש. ובגליונו העירותי דאין הדבר מוכרח דבעינן דוקא ידיעת בעלים, ובירושלמי הנ"ל צל"ע, והפשטות הוא דסגי בידיעה של כל מי ששייך בהאיסור, וגם אם נימא דבעינן ידיעת הבעלים, אין הכונה ידיעת הבעלים של האיסור האוסר לתערובות, רק בעלים של התערובות, ואטו אם נתערב איסור שאין לו בעלים או איסורי הנאה למאן דס"ל דאין להם בעלים לא יתבטל לפי שחסרה ידיעת בעלים של האיסור האוסר לתערובות, ובע"ז (פ"ה מ"ט) חשיב שם איסורי הנאה שדרכן למנות אוסרן בכל שהן כגון יין נסך שור הנסקל ובשר בחלב וכו', ואלמלא לא היו דבר שבמנין היו בטלין, עי' ברע"ב שם, אע"פ שאס"ה אין להם בעלים וע"כ דבעינן רק ידיעת הבעלים של התערובות, ואף כי יש לפלפל בזה ולומר דשם אחר שיתבטלו יהיו להם בעלים ויזכה בהם בעל התערובות ועין נתיבות (סי' רכ"ט) מ"מ האמת תורה דרכה דתלוי בידיעת הבעלים של המבטל ולא המתבטל עכ"ל על הגליון.
עוד אמרתי בישוב קוה"ת הנ"ל דליבטול ברובא דהנה התו"ח במשניות תרצו דכיון דאפשר לחלל הוי כאפשר להכיר האיסור ולבררו ובכגון זה אין בו בטול, אבל דבריו תמוהים דהא מפורש (ב"מ נ"ג ע"א) דמע"ש אינו בטיל מטעם דשיל"מ ע"י פדיון ומפורש שם להדיא דהוא רק מדרבנן, דקאמר שם דאינו מצטרף מעשר של חצי פרוטה שנתערב עם מעשר שלא נתערב משום דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ע"ש בפירש"י ולפי דבריו דחלול הוי כאפשר להכיר האיסור ובאפשר לברר האיסור מתוך התערובות אז מדאורייתא אינו בטיל והוה שניהן מדאורייתא ואמאי לא מצטרפי, ובכדי לקיים את דבריו אמרתי דהנה לכאורה קשה כיוצא בו גם אשיטת הרא"ה המובא בש"ך (סי' ק"ב סק"ח) דכלי טרפה שנתערב בין כלים כשרים אינו בטיל מדאורייתא, כיון דאפשר בהגעלה הוי כאפשר להכיר האיסור יעו"ש שהאריך בזה, וא"כ מ"ש מע"ש דבטיל מדאורייתא הרי כיון דאפשר בחלול והוי כבידו להכיר ולברר את האיסור מתוך התערובות ולא יתבטל, אע"כ דחלול לא הוי כמברר ומכיר האיסור, דהכרה אינה אלא במבחר האיסור מתוך התערובות ולומר שזהו האסור ואינך היתר, אבל חלול אינו מברר האיסור, רק עושה תחבולה שהאיסור יותר. ולפיכך אין זה בגדר מברר רק בגדר יש לו מתירין, וא"ת הרי בהגעלה נמי כן הוא, אכן דברי הרא"ה נכונים הם כיון דפעולת הגעלה היא להפריד בליעת האיסור מתוך הכלי שבעצם הוא היתר זה הוי ממש כמברר האיסור מתוך ההיתר, משא"כ בפירות מע"ש שנתערבו בחולין אם יחלל המע"ש שנתערב על מטבע נמצא שעושה רק תחבולה להתיר האיסור שבודאי הוא בתוך התערובות ולהרכיב את האיסור על המטבע שמעולם לא היתה בהתערובות ולא נכנסה בכלל הספק מעולם ולפיכך אין זה נכנס בסוג מברר איסור מתוך היתר אלא בסוג יש לו מתירין נכנס.
ולפ"ז בפרוטה של הקדש שנתערבה בכיס מלא פרוטות של חולין תליא בהא אם יקח פרוטה אחת מתוך התערובות ויחלל עליה לומר שאם היא הפרוטה של הקדש שנתערבה מוטב ואם לאו תהא הפרוטה בכ"מ שהיא מחוללת עליה, באופן זה שפיר יש מקום לומר, דאע"פ החלול אינו אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, מ"מ האיסור הוא בתוך התערובות וע"י אמירתו תוקבע פרוטה זו לאסור ואינך להיתר הרי זהו כמברר האיסור ממש, כמו בהגעלה שמפריד האיסור מתוך ההיתר, אבל אם יקח פרוטה אחרת שלא מתוך התערובות ויחלל עליה זה לא נוכל לכנות כמברר, כיון דהפרוטה המתירה מעולם לא היתה מתוך התערובות אלא החלול הוא תחבולה להתיר האיסור ולא לברר, כן היה מקום לומר לכאורה, אבל תקשה ע"ז מסוגיא דנדרים (נ"ח ע"א) דחשיב שם הקדש שנתערב לדשיל"מ הרי מדאורייתא אינו ראוי להתבטל, כיון דאפשר לעשות חלול מניה וביה כי הקדש מתחלל על כל דבר מלבד עבדים קו"ש כידוע, ועכצ"ל דגם בכה"ג לא נקרא מברר האיסור ושאני הגעלה דמפריד האיסור מתוך ההיתר בטבע, אכן יש מקום להתעקש ולומר בהקדש לח בלח דידעינן בודאי שהאיסור נתערב בכולו ע"כ אי אפשר לומר ע"י החלול מברר האיסור מתוך ההיתר כיון דיש בילה ורק בסוג יש לו מתירין נכנס דע"י מעשהו יתיר האיסור ויאסור המותר בשלמא יבש ביבש שאפשר להכיר בהכרה טבעית ע"י טביעות עין כמו כן י"ל דחלול מתוך התערובות הוי כמו הכרה וברור, אבל בתערובות לח בלח שגם הכרה טבעית אי אפשר ומן הנמנעות הוא אז אין מקום לומר כלל שהחלול מתוכו יהא נחשב כהכרה טבעית.
ואם צדקנו בהנחתנו יתישבו היטב דברי המבי"ט בקרית ספר הובא בשדה חמד (ספר הכללים אות א') שהביא שם בשם הק"ס הנ"ל (פ"ו מהל' מע"ש) דמעות מע"ש ומעות חולין שנתערבו אע"ג דרובא חולין צריך לחללן מן התורה כיון דאפשר בחלול לא בטיל וצריך לחללן מדאורייתא עכ"ד המבי"ט. ותמה שם בשם הרב מעה אהרן הא דשיל"מ אינו אלא מדרבנן יעו"ש, אבל לפמש"כ ניחא היטב, כיון דאפשר לחללן מתוכו כלומר לקחת סלע אחד ולהתנות עליו ולומר, אם זהו של מע"ש הרי טוב ואם לאו כ"מ שסלע של מע"ש הוא יהא מחולל על זה הוי כאפשר להכיר האיסור ולהפריד האיסור מן ההיתר ושפיר מדאורייתא אינו בטיל.
ובעיקר שיטתו של המוהרש"ל דדשיל"מ אינו נקרא אלא היכי דההיתר בא ממילא אבל לא היכי דצריך לאיזה מעשה, לא חדשה היא ושל כת קודמין הוא דהנה הא דאיתא בנדרים (נ"ח ע"א) דמע"ש אינו בטיל בחוב משום דהוי דשיל"מ. ומפני מה הוא דשיל"מ אם בשביל חלול או בשביל הבאת מקום נחלקו בזה רבותינו הראשונים, דעת הר"ן בחדושיו לב"מ (נ"ג) דהוא משום פדיון וחלול וז"ל שם בחדושיו ד"ה ואם איתא דחזקיה [דס"ל דמי שיש לו מע"ש פחות מש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות משום דא"א לצמצם] אמאי קתני בברייתא דמע"ש שאין בו ש"פ בטיל ברוב הא אפשר כחזקיה, והקשה רש"י דבלאו חזקיה נמי קשה הא אפשר בהעלאה וכדפריך לקמן גבי שנכנס לירושלים ויצא דבטיל ברוב דאמאי ניהדר וניעייליה ותירוץ רש"י דאיירי כשנטמא לא נראה דאכתי לא הוי משמע להש"ס דאיירי כשנטמא דלאחר זה מוקמינן ליה בהכי אבל לא מקודם, ותירץ לבסוף וז"ל א"נ י"ל דמשו"ה לא חשבינן ליה דשיל"מ מפני העלאה משום דלא מיקרי דשיל"מ במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מע"ש לא קאי להכי להעלותם לירושלים בעיניה אלא לפדותו ולהעלות דמיו, וכי אקשינן בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס פעם אחת שוב אין לו פדיון וע"כ לאסוקי קאי עכ"ל הר"ן והרי דבריו מתאימים עם שיטת מוהרש"ל.
אך ברש"י בב"מ שם מבואר דבין משום פדיון בין משום העלאה חשוב דשיל"מ דהרי כתב דמשו"ה לדידן ניחא דאיירי כשאין בו ש"פ ושנטמא, ומשמע מזה דאילו יש בו ש"פ הוי דשיל"מ משום פדיון וגם אילו לא נטמא הוי דשיל"מ משום
והנה הכו"פ (סי' ק"ב) על קושית רש"י ותוספות אמאי בנתערב פחות מש"פ אינו מקשה הש"ס וניעייליה, כמו דמקשה בסמוך גבי ושנכנס לירושלים ויצא כתב וז"ל שם ולפמש"כ לעיל תוספות אזלי בשיטת הרש"ל דס"ל דכלי טרפה שנתערב בין הרבה כלים לא מיקרי דשיל"מ ע"י הגעלה כיון דאין ההיתר בא ממילא, וקשה הרי מצינו דשיל"מ גם ע"י מעשה כמו נדרים דמיקרי דשיל"מ ע"י היתר שאלה. ותי' דכל היכי דאיכא מצוה בהמעשה מיקרי דשיל"מ, וא"כ יש לישב קושית רש"י ותוספות דמע"ש שאין בו ש"פ אין מצוה כלל להעלותו או לפדותו וא"כ כיון דאינו תלוי בזמן (כצ"ל שם) אין בו דין דשיל"מ עכ"ל הפליתי, ונוראות נפלאתי דא"כ קשה אמאי פריך לחזקיה הא אפשר בפדיה הלא כיון בפחות מש"פ הוא וא"כ אין מצוה לא לפדות ולא להעלות וממילא שוב לא הוי דשיל"מ כיון דאין ההיתר תלוי בזמן.
ובעצם חדושו דבפחות מש"פ אין מצוה בפדיתו ובהעלתו. כבר העיר בזה השמ"ק (ב"מ נ"ג) בשם הריטב"א וז"ל אבל יש לדון כדברי ר"ת [כמו שהוא בתוספות שלפנינו דכל היכי דיש בו טורח לא מיקרי דשיל"מ ולכן לא פריך ולעייליה דאיירי ברחוק מירושלים, אבל כאן דקתני ושנכנס לירושלים ויצא דמיירי אפילו בפסיעה אחת דליכא טורח שפיר פריך וליהדר וליעייליה] דכיון דמע"ש שאין בו ש"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל"מ כיון דאית ליה טורח ולאו להכי קאי עכ"ד, ומבואר מלשונו דתרתי בעינן לבטל דין דשיל"מ חדא טורח ושנית שלא תהא מצוה בדבר ולהכי גבי ש"פ פריך שפיר דליעבד כחזקיה, אע"פ שאין בזה מצוה כיון דעכ"פ ליכא ביה טורח וה"ה הכא בהעלאה דאיירי סמוך לירושלים הוי דשיל"מ כיון דאין בו טורח אע"פ דליכא מצוה בהעלתו והוא לא כשיטת הרש"ל.
ושיטת הרמב"ם בזה לפמש"כ השער המלך (מ"א פט"ו ה"ד) בבאור דבריו הוא מלתא חדתא וז"ל שם כ' הרמב"ם (פ"ו הלכות מע"ש הי"ד) פירות מע"ש שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשרות לפיכך אם נתערבו בירושלים אוסרים בכ"ש במינן עכ"ל ומזה נראה דס"ל להר"מ דדוקא בירושלים אין לו בעול דמיקרי דשיל"מ, אבל חוץ לירושלים יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע"ג דיכול להעלותו לירושלים לא מיקרי דשיל"מ כיון שיש טורח בהעלאתם, ונראה דס"ל דאע"ג דאי בעי פדי לה לא מיקרי משו"ה דשיל"מ. דתרומה תוכיח דלא מיקרי דשיל"מ משום דאי בעי מישאל עלה כיון שאין מצוה בזה, ה"נ מאי מצוה איכא בפדיה מוכח מזה דס"ל להשעה"מ בשיטת הר"מ דעיקר מצוה הוא העלאת הפירות גופא והפדיון הוא רק רשות] ומשו"ה חוץ לירושלים בטיל ברוב ונמצינו למדין מזה דמשום פדיון לא מיקרי דשיל"מ, והקשה ע"ז הרי בהלכה (י"ו) כתב וז"ל מע"ש בטיל בחוב ובאיזה מע"ש אמרו במע"ש שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם וא"א לפדותו מאחר שנכנס עכ"ל, ומשמע מדבריו דטעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו. הא אם אין מחיצה קולטת ויכול לפדותו שפיר הוי דשיל"מ וזה ההיפך ממש"כ כאן. ובב"מ (נ"ג ע"א) פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מע"ש אמרו, במע"ש שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפל מחיצות ופריך והאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן וכי גזר רבנן היכי דאיתנייהו כי ליתנייהו לא גזר ע"כ, ולדעת הר"מ מאי קושיא הא מטעם פדיון לא מיקרי דשיל"מ כיון דליכא מצוה כמו נדרים, וי"ל דהתם גבי נכנס ויצא ונפלו מחיצות לס"ד דמקשה דהוי ס"ל דכי ליתנייהו למחיצות ליכא דין קליטת מחיצות והיה יכול לפדותו שפיר הוי דשיל"מ מטעם פדיון משום דאין שייך עוד העלאה כיון דליכא מחיצות ואז אמרינן כי הוי בעין הוי קאי לפדיה ועכשיו מיקרי דשיל"מ ע"י פדיון והוי ליה כהקדש בה"ב שכתב הר"ן דהוי דשיל"מ כיון דלפדיה קאי ויעו"ש עוד בשעה"מ שהאריך בזה, ולבסוף מסיק בקושיא כיון לדעת הרמב"ם מע"ש חוץ לירושלים לא מיקרי דשיל"מ ובטיל ברוב א"כ תקשה אברייתא גופא דקתני מע"ש בטיל ברוב ובאיזה מע"ש אמרו במע"ש שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא ואמאי לא קאמר בפשוטו במע"ש חוץ לירושלים אע"פ שיש בו ש"פ ונשאר בוצ"ע.
ודבריו תמוהין לו מאד, דהא כמו דמוכח מדברי הר"מ ממה שכתב (הלכה י"ו) מע"ש בטיל ברוב ובאיזה מע"ש אמרו שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות דמשמע מזה דאילו לא נכנס לירושלים ויצא ולא קלטוה המחיצות הוי הדין דאינו בטיל משום דשיל"מ ומטעם שכתב השעה"מ דאז אילו הוי בעין הוי קאי לפדיון והפדיון מוכרח כיון דעתה ליכא מחיצות ודמי להקדש בה"ב, הנה כמו כן יש לדייק מדברי הר"מ הנ"ל דאילו לא נפלו מחיצות שהיה יכול להחזירו לשם נמי אינו בטיל מטעם כיון דאי אפשר בפדיון מטעם קליטת המחיצות אז ההעלאה מוכרחת ושפיר הוי דשיל"מ מטעם דאפשר בהעלאה שמוכרחת עתה, וא"כ בכל מע"ש שנתערב חוץ לירושלים איך יהיה בטל הא הוי דשיל"מ, כיון דעכ"פ חדא מינייהו מוכרח או ההעלאה או הפדיון ולא יועיל לא טעם טרחה ולא טעם דהוי רשות וצ"ע.
ובפליתי (סי' קב סק"ה) ד"ה ונשוב וכו' משיג על הפר"ח שמדיק ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל כשכתב השעה"מ, דהר"מ ס"ל חוץ לירושלים לא מיקרי דשיל"מ ומחלק בין טורח מרובה לטורח מועט, והפליתי כתב ע"ז וז"ל ולא עיין הפר"ח כל הצורך דודאי במדינה שהמע"ש אסור לכולו עלמא אם נתערב פשיטא דהוי דשיל"מ דהרי אותו האיסור שנאסר עתה יהיה מותר ע"י פדיון או העלאה לירושלים, אבל בנתערב בירושלים גופה לענין שיהיה מחויב לאכל דוקא בטהרה כדין מע"ש הרי לזו לא נאסר מעולם, רק מה שנאסר לאכל שלא בטהרה ועל זה אין היתר לעולם אף יעלהו ואין כאן דשיל"מ כלל, [באור הדברים דלא נוכל לומר, דאסור לו לאכל בטומאה כיון שיכול לאכל בטהרה כשיהיה טהור, דדשיל"מ אינו אלא כשיבוא היתר למה שנאסר, והכא למה שנאסר לאכל בטומאה אין היתר רק ע"י בעול] ורק מכח קדושת ירושלים החמירו חכמים ועשהו כדשיל"מ וצריך לאכל בטהרה דוקא והוא מדויק בלשון הירושלמי עשוהו ירושלים כדשיל"מ והכונה דבאמת אין לו דין דשיל"מ רק לקדושת ירושלים לאכל בו בטהרה החמירו חכמים ועשוהו כדשיל"מ וכן הוא מדויק בלשון הרמב"ם עכ"ל ולפי"ז מאי דנקט הר"מ ירושלים לא למעט חוץ לירושלים אלא לרבותא הוא אפילו בירושלים הוי דשיל"מ ויפה כיון.
והנה הראינו כי המוהרש"ל בשיטתו איננו יחיד וכי גם דעת הרמב"ם כשיטת הרש"ל לפי באורם של הפר"ח והשעה"מ בדברי הר"מ אכן מצאתי בע"ה שיטה חדשה בענין זה בשמ"ק נדרים נ"ח ע"א בשם הרא"ם, [הוא הר"א ממיץ בעל היראים] וז"ל שם, גמרא ד"ה דתניא ר' שמעון אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש, כך שנויה בירושלמי, וכן כל דדמי להם כגון ביצה שנולדה ביו"ט דדמי לחדש שבא ההיתרו מאליו בהאיר המזרח היכי דאין עומר, וכן ביצה ליל חול מתירה וטבל בתקון ומעשר והקדש בפדיון לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו, שלא במינו בנו"ט, ואפילו אי מצינו דסבר ר"ש בשאר איסורין שאין להם מתירין מין במינו בטל הכא מחמיר משום דשיל"מ אמנם לר' יוחנן דסבר בע"ז (דף ע"ג) דהא דטבל במשהו במינו משום דכהתירו כך איסורו לא ס"ל בזה כר"ש דחשיב דשיל"מ ע"י מעשה כגון טבל ומע"ש והקדש אלא ס"ל דיש לו מתירין נקרא רק כגון ביצה ודדמי לה דמתירין בא מאליהן כרבנן דפליגי עליה דר"ש עכ"ל, והוא ממש כשיטת המרש"ל.
ובשיטתם מיושבת קושית התוס' (ע"ז ע"ג) ד"ה טבל מאי טעמא וכו' שהקשו דהא בטבל איכא טעמא אחרינא דאוסר במשהו משום דשיל"מ ולשיטת הרא"ם באמת הוא מחלוקת בזה אי טבל שניתר ע"י מעשה הוי דשיל"מ וחכמים פליגי אר"ש, וגם ר"י סבר כותייהו דלא מקרי טבל דשיל"מ כיון דהיתרו זקוק למעשה ואינו בא מאליו כשיטתו של המהרש"ל ולכן שפיר צריכין לטעמא כהיתרו כך איסורו דטבל יאסר במשהו.
והדברים לא רחוקים כל כך דהנה הרמב"ן (מלחמות פסחים פרק כ"ש) בפסקא ד"ה ועוד אמר רבא חמץ בזמנו וכו', כתב וז"ל עוד אני אומר כיון דקי"ל כל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטיל, שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו אלא ליומו, היום אסור ולמחר הוא מותר והוא עצמו בעינו מותר מן התורה ולא קנס ר"ש להקל עליו אלא להחמיר עליו וליכא למימר בעינו כיון דחייב לבערו אין לו מתירין, דכל דממילא מישתרי ואין מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין הוא וכ"ש חמץ של נכרי שנפל בקדרה של ישראל שאפילו בעינו דשיל"מ הוא וכו', וא"ת והא ר"י סבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר במס' שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כל דשיל"מ כגון הטבל ומע"ש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור ואנא דאמרי כרבנן, תדע דהא אמר ר"י כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ הוא ולא להוציא מן הכלל כיו"ב ותניא נמי כר"י ב"פ השוכר במס' ע"ז וכו' עכ"ל ולכאורה דברי הרמב"ן צריכין באור, במה דקאמר תדע דהא טבל דשיל"מ הוא, הא מטבל אינו מוכח רק דשיל"מ ע"י מעשה לא ס"ל אבל לא היכי דהיתרו בא ממילא, והרמב"ן בעצמו מזכיר חלוק לעיל באמרו דכל דממילא מישתרי ואין התירו מחוסר מעשה ודאי יל"מ הוא" אבל לפי מה שכתבנו היכי דהמעשה מוכרח או דאיכא מצוה לעשותו הוי כהיתרו בא ממילא וכיון בטבל איכא מצוה לתקנו הוי כזמן דבא ממילא ושפיר מייתי ראייה מטבל, אבל עכ"פ חזינן דגם שיטת הרמב"ן הוא בדבר שיל"מ יש מחלוקת ר"ש ורבנן וגם ר"י סבר כחכמים אבל אנן קי"ל כר"ש. ולשיטת הרא"ם הנזכר צריכין לומר דחמץ אינו מקרי דשיל"מ כיון דאיסורו חוזר לשנה הבאה וכשיטת הפוסקים בזה כידוע ויש לעיין עוד בזה.