אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן כז › ענף א

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן כז · ענף א

סימן כז

כתב המחבר (יו"ד סימן ק"ב סק"ג) כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו נכר בעל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין עכ"ל, והגיה הרמ"א לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה והוא שיטת הרשב"א, והש"ך במקומו (סק"ח) הביא בשם הרש"ל טעם

*) ובחדושי למשניות העירותי להקשות על הא דאיתא בגיטין (נט ע"א) דרב יימר ס"ל דאין מתנתו של קטן מתנה אפילו מדרבנן, א"כ איך יפרנס המשנה דשקלים הנ"ל דמקבלין שקלים מן הקטן, ועוד דלכאורה בהקדש לכו"ע אין מתנתו מתנה, דטעמא מאי ס"ל למר בר"א דמתנה כמכר, דמתנה נמי אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה וכפירש"י התם, אבל בהקדש לא שייך כן, אך חזרתי ודנתי דהיכי דאיכא מצוה במתנתו אז לכו"ע הוי כמו"מ, ומתנה שנותן הקטן לעני לכו"ע מהני, כמו דמהני במו"מ משום כדי חייו, הכי נמי איכא חיי הנפש ולפיכך בצדקה ושקלים לכו"ע מהני מתנתו של קטן וכמו דאשכחן בב"ב (דף מ"ח) גבי תלוהו וזבין דהיכי דאיכא זכות מצוה הוי כמו תלוהו תבין, ואע"פ דקטן הוא ואינו מצויה עדיין וקי"ל בגיטין (כ"ב ע"א) דאין פוסקין עליהם צדקה וכל דבר שאין לו קצבה, מ"מ זהו דוקא לפסוק עליהם שלא מדעתם, אבל מה שנותנין מדעתם ודאי מקבלין וכמו שנפסק ביו"ד (סי' רמ"ת סק"ד) דגבאי צדקה מקבלין מהתינוקות כל מה שאין חשש משום גניבה וגזילה ומקורו בב"ק (קי"ט ע"א) גם גבי קטן איכא זכות מצוה וחובת עבירה ועין בנוב"ת (תיו"ד סי' קכ"ד) שכתב כן אחר וז"ל כתב מוהרש"ל (פכ"ה ס"ס פ"ו) דלא היה צריך לזה הטעם של פזור מעותיו, כי בלא"ה נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ, והש"ך השיג עליו וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של המוהרש"ל דהא אפילו בא ההיתר בלי זמן חשוב דשיל"מ כמו נדרים וכה"ג וכו' עכ"ל, והפמ"ג (ש"ד סק"ח) הביא בשם המ"י והכו"פ לישב דברי המוהרש"ל דשאני נדרים משום דמצוה לאיתשולי עלה, דכל הנודר ומקימו כאילו בנה במה ומקריב עליו קרבן ומשו"ה קאי בודאי לאיתשולי ומיקרי דשיל"מ אע"פ דההיתר לא יבא ממילא וכן טבל מיקרי דשיל"מ כיון דע"כ קאי לאפרושי מיניה או משום כהתירו כך איסורו יעו"ש שהאריך בזה.

אמנם אכתי קשה לי לשיטת המוהרש"ל מהא דקי"ל (נדרים נ"ז ע"א) דהקדש הוי דשיל"מ, דחשיב שם הקדש בין שביעית וטבל דהוו דשיל"מ, אע"פ דאין ההיתר בא ממילא אלא ע"י מעשה דהתרה וגם אין מצוה בהתרת הקדש, דהא קיי"ל בערכין דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק ושוה בזה הקדש לתרומה דג"כ לא מתקרי דשיל"מ משום דאין מצוה בהתרתו כדאיתא בנדרים (נ"ט ע"א), אכן באמת כבר הקשה כיוצא בו הט"ז (הלכות חלה סי' שכ"ג) אשיטת הרמ"א בשם הרשב"א האמור למעלה דמשמע מדבריו אלמלא משום הפסד ההוצאה הוי חשיב דשיל"מ משום הגעלה, דמ"ש מתרומה דלא מקרי דשיל"מ כיון דאין מצוה בהתרתה, אע"פ דאין בזה פסידא דממונא, א"כ ה"נ בהגעלה לא יהא דשיל"מ גם בלי הסברא דהפסד ממון, כיון דאין מצוה בהגעלת כלים, וקושיתו זו יישב שם לנכון בנקה"כ דכל שבידו הוי דשיל"מ אע"פ שאין מצוה בהתרתו, ותרומה שאני כיון דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק משו"ה לא חשיב דשיל"מ כיון דאין מצוה בהתרתה, הא לא"ה הוי דשיל"מ אף שאין מצוה בהתרתה, ולשיטת הש"ך לא תקשה מהקדש דמקרי דשל"מ אף דאין מצוה בהתרתו ואין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק די"ל משו"ה הוי הקדש דשיל"מ לא משום שאלה אלא משום פדיון דהא הקדש בדק הבית אפשר בפדיון, ומותר לפדות אפילו שלא מדוחק ולהכי הוי שפיר דשיל"מ אף שאין ההיתר בא ממילא, אך לשיטת מוהרש"ל דס"ל הכא גבי הגעלת כלים כיון דאין מצוה בהגעלה לא הוי ושיל"מ כיון שאין ההיתר בא ממילא, אע"פ דאין עכוב ואין דוחק בהגעלתו, א"כ ה"נ בהקדש לא הוי דשיל"מ משום פדיון אע"פ שאין דוחק בפדיונו, כיון דעכ"פ אין ההיתר בא ממילא, ומשום שאלה פשיטא דלא הוי דשיל"מ כיון שאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק.

אכן אכתי יש לקיים דברי המוהרש"ל עפמש"כ הר"ן (נדרים נ"ט) אהא דקאמר שאני תרומה דליכא מצוה לאיתשולי וכתב הר"ן וז"ל והקדש דאמרינן לעיל דהוי דשיל"מ בהקדש בה"ב איירי דע"כ לפדיה קאי עכ"ל וכיון דאיירי במין הקדש דע"כ לפדיה קאי ודאי דמי לטבל וגם לשאר דשיל"מ דההיתר בא ממילא, וטעמו של דבר דלהכי הוי כהתירא בא ממילא כל היכי דמעשה המתיר מוכרח לבוא, דכיון דהפדיה מוכרחת לבוא א"כ עד שנאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, ואדרבא עוד יהיה מזה סיעתא לשיטת הרש"ל, דהא לכאורה יש לדקדק על דברי הר"ן הנ"ל דלמאי דקדק דוקא לומר משום, "דע"כ לפדיה קאי" ולא קאמר בפשוט משום דאפשר לפדותו או לשאל עליו אבל לשיטת הרש"ל ניחא, דמשום שאלה בודאי לא הוי ושיל"מ כיון שאין ההיתר בא ממילא וגם אין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק ומשום פדון אף דיכול להיות בלי דוחק מ"מ כיון דאינו בא ממילא לא הוי דשיל"מ. משו"ה דקדק הר"ן לומר כיון דע"כ לפדיה קאי וסוף כל סוף הרי תבוא הפדיה המוכרחת וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה והוי כמו דבר הניתר בזמן והוא נכון לכאורה.

אך יש להשיב ע"ז ולומר דאיך שייך לומר משו"ה אין בטול בהקדש, כיון דהפדיה מוכרחת ועד שיאכלנו קודם פדיה יאכלנו אחר פדיה דהא אם נימא דבטיל ממילא אין כאן צורך פדיה כלל ורק אם נימא דלא בטיל אז דוקא הצורך לפדיה ולכאורה יש להעיר כיוצא בו בכמה דברים, כגון הא דאיתא (ב"מ נ"ג) דמע"ש בפרוטה שנתערב בחולין דלא בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"י פדיון, וקשה למה לא נאמר כיון דמדאורייתא נתבטל ונפקע האיסור א"כ שוב לא יתכן הפדיון, וחזינן דאפילו בכה"ג דהיינו ע"י שיאמרו חכמים דאין כאן בעול וממילא יש מקום לפדיון וע"י יתהוי דשיל"מ נמי מיקרי דשיל"מ, וכן בטבל דהוי דשיל"מ ע"ו שיפריש ממקום אחר, אע"ג דלפי הדין דנתבטל א"כ אין כאן איסור טבל כלל וע"כ דזהו שורש דשיל"מ, דאם נימא דאינו מתבטל ג"כ תהיה עצה להתירא דהא מלתא לכן אמרינן באמת דאינו בטיל דעד שתאכלנו ע"י בטול אכלהו שלא ע"י בטול, אבל מכ"מ כולם אינם דומים להא דהקדש וכמו שדייקנו מלשון הר"ן, "דע"כ לפדיה קאי" והכונה לפי באורנו כיון דהפדיה מוכרחת א"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, הנה זה לא יתכן רק אם היינו יכולים לאמר דאפילו אי נימא דנתבטל מ"מ אנו זקוקים עוד לפדיה וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, אבל באמת אם היינו דנים הכא דין בטול ונפקע האיסור הקדש שוב אין אנו זקוקים לפדיה ואדרבא דאין כאן מקום לפדיה כלל כיון דנפקע האיסור הקדש, ואע"פ שעדיין יש לומר כמו באינך דהוי דשיל"מ כיון דאם נימא דאינו בטיל א"כ שוב מקום לפדיה ונוכל לאכלו ע"י פדיה בלי בטול, אבל זה לא יתכן לשיטת מוהרש"ל דס"ל דהיכי דאין ההיתר בא ממילא בזמן אע"פ שאפשר במעשה שלא מדוחק לא מיקרי דשיל"מ ובהקדש לפי האמור למעלה כיון דהפדיה מוכרחת חשיבא כמו שההיתר בא ממילא, אבל השתא לא נוכל לומר דהפדיה מוכרחת אדרבא יתבטל ולא תהיה פדיה כלל, אלא אפשר לומר דיש עצה ע"י פדיה ולא נשתמש בבטול אבל תקון לבדו אשר אינו הכרחי אינו סגי לעשות לדבר שיש לו מתירין ומעתה חזרה הקושיא לדוכתה על המוהרש"ל.

ואמרתי לישב זה דהנה הרמב"ם (הלכות מעילה פ"ז ה"ו) כתב וז"ל וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא כל הכיס עכ"ל, ובכ"מ כתב ע"ז דשיטתו כחכמים דפליגי אר"ע בסוף מעילה ואין מעילה מן הספק הלכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי, וא"ת ולבטול ברובא וי"ל דדשיל"מ אינו בטיל, א"נ מטבע חשוב ולא בטיל עכ"ד, אמנם הדברים תמוהים הא דשיל"מ אינו בטיל הוא רק מדרבנן כמפורש (ב"מ נ"ג) וגם דבר חשוב אינו אלא מדרבנן וכדאיתא בגיטין (נ"ד ע"ב) יעו"ש בפירש"י וכן כתבו התוס' להדיא (זבחים ע"ג) ד"ה אלא ועין תוס' (ב"מ ו) ד"ה קפץ, ומה שתירצו התוספות סוף מעילה ד"ה פרוטה של הקדש על קושיא זו דאיירי דליכא אלא חד פרוטה בכיס, תירוץ זה לא יתכן בלשון הר"מ שכתב "וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס" דמשמע דאיכא הרבה פרוטות בכיס, ומה שתירץ הפר"ח דאיירי שאותה פרוטה של הקדש נכרת בכיס בין הפרוטות של חולין שנתערבו עמה ואין שייך בטול לאסור הניכר אלא דאיהו לא ידע שהוא של הקדש ומשו"ה אין לה בטול ואם הוציאה ודאי מעל עכ"ל, כבר תמה עליו הפמ"ג (סימן סק"א במ"ז) וז"ל דאי מיירי שיש כמה מיני פרוטות ונתערבה אחת ואיהו שגג וסבר דשל חולין הוא, זה אי אפשר להאמר כלל, דא"כ איך שייך לומר יחלל או יוציא כל הכיס דהא בהוציא זו של הקדש מעל לכו"ע, ואם נאמר שנתעלם ממנו איזה מין פרוטה היתה של הקדש לא ידענא דלפ"ז באמת מיבטל בעל, דמה בכך שכל אחד ניכר אכתי שלשתן בספק עומדין, ואטו אם נתערבו שלשה מינים חלוקים שור ועז ואיל שהיה ידוע מתחלה איזה מהן עריפה ואח"כ שכחו מי לא בטיל מה"ת גם קשיא אכתי באומר פרוטה בכיס זה הקדש מאי איכא למימר עכ"ל והנה קושיתו הראשונה של הפמ"ג על הפר"ח יש לישב דמיירי דניכרת לאחרים ולא לו דבטול אינו שייך היכי דניכר לאחד אפילו הוא בסוף העולם, עין בספר בינה אדם (שער הקבוע סימן כ'), ומכ"מ כיון דלו אינו נכר שפיר שייך לומר יחלל או עד שיוציא כל הכיס, אבל אכתי קשה קושיא השניה על הפר"ח וגם סתימת לשון הרמב"ם לא משמע כדבריו.

והנה בש"ס חדש דפוס ווילנא הוגה בצדו בשם הצ"ק על התוספות סוף מעילה כמה שהקשו וליבטיל ברובה וכו' דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא, ואין לומר דליכא אלא חד בכיס דא"כ מאי עד שיוציא את כל הכיס דקאמרי רבנן הכי הל"ל עד שיוציא את השניה וי"ל דמעילה מדרבנן קאמר א"נ וכו' עכ"ל הגליון והוא תמוה מאד בעיני דמעילה מדרבנן אינה שייך אלא אתשלומי קרן ולא בחומש ואשם כמפורש בריש מעילה, דבמעילה מדרבנן פטור אחומש ואשם, והכא אליבא דר"ע קיימי דאיירי בספק מעילה וא"כ אין לומר דקאי אתשלומי קרן דהא בספק מעילה בלא"ה פטור מתשלומין אפילו בספק דאורייתא כמבואר להדיא בכריתות (פ"ה מ"ב ובכ"מ הלכות מעילה פ"א הלכה ה') וה"ה מחומש נמי פטור, ואי אקרבן בלא"ה אפילו בודאי דבמעילה מדרבנן ליכא חומש וקרבן וצ"ע בגוף הספר צ"ק כי אינו תח"י.

והנראה בבאור לשון הרמב"ם והתוספות עפ"מ דגרסינן בביצה (ל"ח ע"א) וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, (אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך. דכיון דביו"ט שאלו קנו התבלין או המים ומלח שביתה אצל בעליהן רש"י) ופריך ע"ז בש"ס אמאי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, אמר להו ר' אבא הרי שנתערבו לו קב חטין בעשרה קבין חטין יאכל הלה ומדי, ופלפל הש"ס ע"ז באריכות עד דמסיק לבסוף, א"ל מי קא מדמית אסורא לממונא, אסורא בעיל ממונא לא בטיל, ופירש"י שם וז"ל, אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתני לא מתרצא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית ע"ז הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא, איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא, אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתני נמי לא קאמרינן דליפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל – וטעמא מאי ופירש"י הש"ס בעי לה כיון דתירוצא דתרצינן לאו תירוצא היא טעמא דמתני דלא בטיל מאי היא אביי אמר גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. רבא אמר תבלין לטעמא עבידי, רב אשי משום דהוי דשל"מ יע"ש, הרי חזינן מסוגיא זו דאיסור הנתלה בממון דהאיסור מישך שייכא בממונא דבעלים כמו התם דאיסור תחומין תלי בממונא דבעלים, למי היה שייך הדבר בשעת ביה"ש דע"ש ועיו"ט, דאע"פ דהממון גופא אינו בטיל, מ"מ האיסור הנתלה בממון שפיר בטיל, וא"כ לכאורה הכא בהקדש האיסור מעילה נתלה בממונא, אם נתערבה פרוטה של הקדש בשתי פרוטות של חולין יש לן לומר דע"פ דין תורה האיסור של הקדש עכ"פ בטיל בחוב, אע"פ דהממון גופא אינו בטיל דודאי לא גרע ממון הקדש מממון הדיוט וכמו שאסור לגזול מהדיוט כך אסור לגזול מהקדש, אבל האיסור ביחוד שיש עלה מצד איסור הקדש זה שפיר מיבטיל בטיל, אבל הממון גופא לא יתבטל ולעולם פרוטה של הקדש נמצאת הכא, וא"כ אם הוציא כל הכיס הרי נהנה בפרוטה אחת יתירה על מעותיו משל הקדש, ולהכי שפיר פסק הרמב"ם דחייב קרבן מעילה בהוציא כל הכיס, דאז בהכרח הרי נהנה מממון הקדש, והתוספות הקשו שפיר לר"ע דמחייב אשם תלוי בהוציא אחת מהן משום דס"ל לר"ע דחייב אשם תלוי גם בספק מעילה כמו בספק אכילת חלב וע"ז הוקשה להם שפיר הרי באמת גם ספק איסור מעילה אין כאן, דהא איסור מעילה באמת מיבטל בעיל ומשו"ה הוכרחו לתרץ דמיירי דליכא כאן אלא שתי פרוטות או דמטבע דבר חשוב הוא ולא בטיל ושיטתם כאן דדבר חשוב אינו בטיל מדאורייתא, אבל לרבנן בלא"ה ליכא קושיא דאמאי חייב קרבן מעילה בהוציא כל הכיס דהא נתבטל דז"א בהוציא כל הכיס הרי בע"כ הוציא ממון הקדש דממונא לא בטיל בשום אופן וענין, אכן הכסף משנה שפיר כתב לבאר דברי הרמב"ם דמוכת מדבריו דלכתחלה אסור להשתמש בלי חלול וע"ז באמת שייך בו דין בטול איסורין והו"ל להיות הדין דגם לכתחלה מותר להשתמש וע"ז תירץ שפיר משום דשיל"מ או דבר חשוב דעכ"פ איסור דרבנן יש בזה.

ובמה שכתבנו נתיישב לי היטב מה שקשה לי בסוגיא דנדרים (נ"ח ע"א) דקחשיב שם הקדש בין הדברים דאינם בטלים מטעמא דשיל"מ ותמוה לי טובא הא דשיל"מ רק מדרבנן אינו בעיל, אבל מדאורייתא מבטיל בטיל, ובמין בשאינו מינו גם מדרבנן בטיל עי' בר"ן ד"ה מותר ברוטב ובקיפה, (נ"ב ע"א) והקדש גם מדאורייתא אינו בטיל משום דממונא הוא וממון אינו בטיל מדאורייתא גם במין בשא"מ וכמבואר בסוגיא דביצה הנ"ל, דאטו אם נתערב קב קמח חטין שלו בעשרה קבין קמח שעורין יאכל הלה וחדי, אבל לפי האמור נכון היטב דהא דחשיב ליה בנדרים הקדש בין הנך דאינם בטלים מטעם דשיל"מ הוא לענין השמוש להשתמש בהתערובות קודם שנתחלל דזהו רק מטעם דשיל"מ, ובמין בשא"מ באמת בטיל בששים ומותר להשתמש. אבל מה שנוגע לעצם חיוב השבת הממון בזה גם מדאורייתא אינו בטיל דלא גרע ממון הקדש מממון הדיוט ובזה אין חלוק גם בין מין במינו ובין מין בשא"מ.

והנה אם צדקנו בהנחתנו זו מתישבה שיטת הרש"ל המוזכרה למעלה ולא תקשה עליו מהא דהקדש דחשיב ליה דשיל"מ אע"פ שאין ההיתר בא מאליו בזמן כי אם ע"י מעשה הפדיון. דהא לפי מה שכתוב למעלה כל הבטול אינו אלא לענין היתר השמוש אבל הממון בע"כ מוכרח לפדות דממונא לא בטיל אפילו אם נימא דבטיל לענין האיסור אבל לא לענין הממון וא"כ שפיר הוי כמו דשיל"מ בזמן דעד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, דהא הפדיה מוכרחת גם לאחר הבטול, אך לכאורה קשה לפ"ז אמאי כתב הר"ן בנדרים (כ"ט ע"א) ד"ה תרומה דוקא בהקדש בדק הבית הוי דשיל"מ דע"כ לפדיה קאי, הא גם בהקדש מזבח כמו בהקדיש שמן למנחות קודם שנתקדש בכלי שרת שנערב בשמן חולין נמי הוי דשיל"מ, דהא הממון אינו בטיל וע"כ יפדנו גם עתה לאחר שנתערב וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, וי"ל לפמש"כ הנתיבות המשפט (סימן כ"ח סק"ב) לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף דבקדושת הגוף התשלומין משום כפרה ואין בו דין ממון ניחא דבאמת דבקדושת הגוף יש בו דין בטול ואכמ"ל בפרט זה.

אכן התבוננתי כי עוד יש מקום לעיין בזה והוא כי הערתנו על תוספות מעילה ובדרכנו שדרכנו בה לישב דבריהם, כבר דרכו בזה רבים מהמחברים האחרונים ועין בזה בעמודי אור (סימן כ"ג אות ח' באר יצחק חיו"ד סי' ל"א ענף ב') ובאריכות בספרו עין יצחק (ח"א חיו"ד סי' י"ד) וגם מה שהעיר שם בזה בנו הרב ז"ל, אך לפענ"ד אין דה"ת דמעילה מתישבים בזה, דאם נימא דאיסור מעילה בטיל וא"כ לרבנן אמאי הוי הדין בהוציא כל הכיס חייב קרבן מעילה וחומש, נהי דגוף הממון אינו בטיל, אבל מ"מ גם חומש וקרבן אינו ראוי להתחייב דזה ברור דחומש וקרבן הוא לכפר על שגגת האיסור שעשה וכיון דאיסור אין כאן ממילא אין כאן גם חטא. וכיון שאין חטא אין כפרה, ואע"פ שמחויב לשלם הא זה אינו אלא כמו שמשלם להדיוט. ואילו נהנה משל הדיוט. הכי יש כאן כפרה של קרבן וחומש?

והיה נראה מזה באמת לחלק ולומר דשאני איסור הקדש מאיסור תחומין, דאע"פ דמסקינן בביצה דאיסור הנתלה בממון, אע"פ דהממונא לא בטיל, אבל האיסור בטיל, שאני התם דאיסור תחומין הוא איסור בפנ"ע ואינו תלוי באיסור גזל ממון חברו, דהא אפילו בהשאיל כליו נמי הוי כרגלי הבעלים אבל גבי הקדש איסור מעילה קשור ותלוי בממון גבוה כלומר שהאיסור הוא מה שנהנה מנכסי גבוה, וא"כ כיון דממונא לא בטיל א"כ בע"כ גם איסור איכא כאן דמועל בנכסי גבוה. ומצאתי סברא זו בשב שמעתתא (ש"מ ו' פ"ד) עד שהחליט מכח קושיא זו אדה"ת דמעילה הנ"ל במה שהקשו דליבטיל ברובא דבהקדש ליכא דין ממון כלל ואין דנין בו רק מטעם איסור גרידתא, והיה יכול להביא ראיה לדבריו מסוגיא דנדרים הנ"ל דקחשיב לה להקדש בין הנך דאינם בטלים מטעם דשיל"מ דאינו אלא מדרבנן, ושו"ר בספר ע"י (חיו"ד סימן י"ד אות ח') שהעיר ג"כ בסברא זו ולא זכר שכבר קדמו בזה הש"ש, אבל באמת קשה טובא לומר כן דבהקדש אין בו דין ממון כלל דהרי כתבו התוספות בכתובות (ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה ובפסחים (כ"ט) דתשלומי הקדש אינם משום כפרה כלל רק משום גזל ונשמענא מן הדא דדין ממון יש בו וממילא ה"ה לענין בטול דלא בטיל בהקדש מפאת ממונא. וכן מצאתי בספר קדושת יו"ט שהחליט ג"כ דבהקדש אין לחלק האיסור מהממון לענין בטול, כיון דהאיסור בעצם לקוח מצד הממון והדרה הקושיא לדוכתא.

אולם לפי מה שבארנו בסימן הקודם בסוגיא דנדה (מ"ו) דחלוק בהקדש האיסור מהממון, דיש שיש בו איסור הקדש וגם דין מעילה ואין בו ממון להקדש, כמו בקומנות דקי"ל דיש מעילה בקומנות וגם בקרבן מעילה חייב אבל אין בו ממון להקדש, וראיה לזה הבאתי מנדרים (ל"ה) בעא מיניה רבא מר"נ יש מעילה בקומנות או לא, א"ל תניתוה מקום שנועלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למימרא כי הקדש, מה הקדש יש בו מעילה אף קומנות יש בו מעילה ובר"ן שם ד"ה תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דאי לא דמי קומנות להקדש הוה ליה למימר יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתי אלא משום דבקומנות יש בהן מעילה כהקדש כיון בהקדש עסיק תני תפול הנאה להקדש עכ"ל, ומוכח מזה דבאמת יש לו הרשות להוליך הנאה לים המלח ואינו מחויב לתתה דוקא להקדש, אכן בפירוש הרא"ש שם על המשנה (ל"ג ע"א) על הא ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ופירש הרא"ש וז"ל תפול הנאה להקדש שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח, דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקומנות עכ"ל, וחזינן הכא דפליגי בזה הר"ן והרא"ש, דלהר"ן אע"פ בקומנות אין זכות הממון להקדש אפ"ה איכא בהן דין מעילה ולהרא"ש לא משכח דין מעילה אלא כשהממון שייך להקדש ובכן לשיטת הר"ן משכח דין מעילה בקומנות אע"פ שאין הממון שייך להקדש, וגם יש שיש בו ממון להקדש אבל אין בו דין מעילה כמו בדבר שנקנה להקדש ע"י חצרו של הקדש או גדולי הקדש וכדתנן במעילה (י"ג ע"א) אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים, אשפה ואח"כ נתמלא זבל, שובך ואח"כ נתמלא יונים, אילן ואח"כ נתמלא פירות דמועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן והתוספות כתבו שם הטעם משום דאין חצר להקדש. אבל הרמב"ן בחדושיו על ב"ב (ע"ט) הובא בתורע"א על משניות (מעילה אות ה') כתב וז"ל דאי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל הרמב"ן והוסיף ע"ז הגרע"א וז"ל כונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס"ל אין מועילין אף דמ"מ הקדש זכי בגדולים מ"מ אין בו מעילה וע"כ לא פליג ר' יוסי דיש מעילה בגדולין אלא משום דינקי מהקדש אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכיתה עכ"ל, והיינו דדין מעילה אינו אלא במה שהוקדש ע"י קדושת פה, אבל לא במה דשייך להקדש ע"י קנינים ועי' בקצה"ח (סימן ר' סק"א) ולפ"ז מצינו דדין מעילה מסובב מקדושת פה שהוחלה על החפץ, ולא מצד שייכותו להקדש, דהא בקומנות יש מעילה כיון דחלה ע"ז קדושת פה ולהיפך מה שהקדש קונה ע"י חצר אין בו מעילה אע"פ שממון הקדש הוא, וא"כ לפי הנחה זו גם לענין בטול איסורין שפיר יש לחלק ביניהם, בין האיסור לבין הממון, דהאיסור שהוחל על הדבר שהוקדש ע"י קדושת פיו שבגלל זה ירד עלה דין מעילה בקדשים בטיל, אבל הממונא לא בטיל והאיסור דבטיל אינו אלא מדאורייתא, דמדרבנן גם האיסור אינו בטיל דדשיל"מ הוא, אכן כ"ז אינו אלא לשיטת הרמב"ן. אבל לשיטת התוספות שם במעילה דהטעם הוא דלהכי אין מועילין במה שבתוכו משום דאין חצר להקדש ואינו שייך להקדש, דמוכח מזה דאילו היה שייך להקדש אפילו ע"י חצר שפיר היו מועלין בו דאיסור מעילה בממון קשור ולפ"ז אין לחלק באמת באיסור מעילה בין האיסור לממון בדין בטול וכסברא השניה שכתבנו בשם הש"ש והקדושת יו"ט למעלה, והמורם מזה דמחלוקת הראשונים בזה אם מפרידין האיסור מהממון בהקדש לענין בטול, להרמב"ן והר"ן דדין מעילה אינו מטעמא שהחפץ קנוי להקדש אלא משום קדושת הפה ממילא ה"ה לענין בטול דמתחלק האיסור מהממון, דאע"פ דממונא לא בטיל, אפ"ה איסורא דהקדש בטל וזכות הממון נשארה להקדש כמות שהיתה, ולהתוספות ולהרא"ש דדין מעילה תולדה הוא משייכות החפץ להקדש ממילא לא יוכל להתחלק איסור מעילה מממונא דהקדש לענין בטול, כיון דע"כ הממונא ישאר לעולם להקדש דממונא לא מתבטל ברובא, ממילא דין מעילה עלה דהשייכות להקדש מחייבת ע"ז איסור מעילה.

עוד אמרתי לפי מה שחדשתי בסימן הקודם דלשיטת הראשונים דמתחלק האיסור מהממון בהקדש כשהקדיש קטן מופלא הסמוך לאיש דהקנאתו לאו הקנאה הוא מדאורייתא אין בו רק איסור הקדש ולא ממון הקדש, א"כ יש לישב הקושיא מנדרים (נ"ח ע"א) דחשיב להקדש בין הנך דאינם בטלים מצד דשיל"מ ותמוה הרי מדאורייתא אין לו בטול דממונא לא בטיל, ולפי האמור יש לומר דאיירי בהקדשו של קטן דאין בו רק איסור ולא ממון, אך יש להסתפק לפ"ז אם בהקדש כזה שייך דין פדיון ועיין בזה.

ואמרתי לחדש אפילו לשיטת הראשונים הרא"ש בנדרים בפירושו והתוספות במס' מעילה דאין מתחלק האיסור מהממון בהקדש לישב דברי המוהרש"ל באופן זה דנ"ל דכונתו הוא כן, דכל מעשה שגם בלעדי התערובות ג"כ היה מוכרח, אע"פ שאין עתה הכרח להמעשה ההוא, מ"מ בודאי מיקרי דשיל"מ, אבל אם ע"י התערובות יתחדש איזה מעשה שבלתי התערובות לא היה מוכרח לאותו מעשה אז לא הוי דשיל"מ בלתי היכי שההיתר בא ממילא בזמן דהלא גם לטעמו של הרשב"א דס"ל דכל היכי דצריך להוציא עליו הוצאה לא מיקרי דשיל"מ נמי כן הוא, וכמבואר באבני מלואים בשלהי הספר בתשובותיו (סימן ז') במה שמשיג על המג"ש שסובר דלהכי בהקדש לא מיקרי שאין לו מתירין דצריך הוצאה לפדותו, משום דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ומשמע מדבריו דכל היכי דצריך חלול בכדי דמיו לא הוי דשיל"מ, והא"מ משיג עליו מדה"ת בע"ז (דף ע"ג) בהא דאמרו בש"ס דילן דלהכי טבל במשהו משום דכהתירו כך איסורו ובירושלמי חשיב טבל לדבר שיל"מ וכתבו התוס' דטעמא דש"ס דילן צריך היכי שאין הבעלים בעיר, וטעמא דירושלמי דטביל לתרומת מעשר דצריך להוציא משרה כורין למעשר ומשו"ה בעי טעמא דדשיל"מ עכ"ל ומבואר דאפילו היכי דצריך להוציא עשרה כורין נמי הוי דשיל"מ, וטעמא דהך מלתא דלא הוי כמו צריך הוצאה מרובה. דלא חשיב דשיל"מ אלא היכי דבעי יותר מכדי איסורו, וכמו שנתערבה חתיכה שאינה מלוחה לבין שתי חתיכות מלוחות דלא חשיב דשיל"מ ע"י מליחה כיון דע"י התערובות צריך הוצאה ביותר למלוח גם החתיכות המלוחות, אבל בטבול למעשר. גם בלתי התערובות היה צריך להפריש כדי שיעור לא חשיבא הוצאה והוי שפיר דשיל"מ שאינו ראוי שירויח ע"י התערובות, וה"ה בהקדש דגם אם לא נתערב היה צריך לפדותו בשויו אין קפידא באותה הוצאה דאין כאן הוצאה יתירה יעו"ש שמאריך בזה, וממילא הכי נמי לטעמו של הרש"ל כן הוא. דכל היכי דע"י התערובות יתחדש מעשה יתירה שאלמלא התערובות לא היה זקוק לזה כמו להגעיל כלים שאלמלא התערובות היה צריך להגעיל אלא הכלי האסור ועכשיו יצטרך להגעיל גם הכלים הכשרים לא חשיב דשיל"מ, והברייתא דנדרים דתניא התם ר"ש אומר כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור, ניחא שפיר דבכולם אינו מתחדש שום מעשה יתירה בשביל התערובות דבטבל הלא ההפרשה לפי ערך הטבל היתה מוכרחת גם בלתי התערובות, והמע"ש ע"י פדיון דהפדיון היה מוכרח גם בלתי התערובות והקדש, היינו בהקדיש דבר מאכל לבה"ב שבלא"ה היה מוכרח הפדיון ואם כן אין כאן מעשה יתירה בשביל התערובות, וחדש הוי היתר ממילא בזמן. וזהו שכתב הר"ן שם משום דע"כ לפדיה קאי והכונה דלא נתחדש שום מעשה ע"י התערובות דמעשה הפדיה היה מוכרח בלא"ה והוא ישר מאד לע"ד.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה