דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן כז
יחקר מאיזה טעם חוי הקדש ושיל"מ אי מטעם התרה אי מטעם פדיון. אי הקדש אינו בטל מה"ת או מדרבנן הוא:
אי מתחלק האיסור מהממון בהקדש לענין בטול, יבאר שיטת המרש"ל אם אין המתיר בא מאליו לא הוי דשיל"מ גם מראה כי הוא שיטת קדמונים, למ"ד בבטול צריך ידיעת בעלים, אי צריך דעת של המבטל או המתבטל ועוד פרטים שונים.
ענף א
כתב המחבר (יו"ד סימן ק"ב סק"ג) כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו נכר בעל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין עכ"ל, והגיה הרמ"א לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה והוא שיטת הרשב"א, והש"ך במקומו (סק"ח) הביא בשם הרש"ל טעם
*) ובחדושי למשניות העירותי להקשות על הא דאיתא בגיטין (נט ע"א) דרב יימר ס"ל דאין מתנתו של קטן מתנה אפילו מדרבנן, א"כ איך יפרנס המשנה דשקלים הנ"ל דמקבלין שקלים מן הקטן, ועוד דלכאורה בהקדש לכו"ע אין מתנתו מתנה, דטעמא מאי ס"ל למר בר"א דמתנה כמכר, דמתנה נמי אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה וכפירש"י התם, אבל בהקדש לא שייך כן, אך חזרתי ודנתי דהיכי דאיכא מצוה במתנתו אז לכו"ע הוי כמו"מ, ומתנה שנותן הקטן לעני לכו"ע מהני, כמו דמהני במו"מ משום כדי חייו, הכי נמי איכא חיי הנפש ולפיכך בצדקה ושקלים לכו"ע מהני מתנתו של קטן וכמו דאשכחן בב"ב (דף מ"ח) גבי תלוהו וזבין דהיכי דאיכא זכות מצוה הוי כמו תלוהו תבין, ואע"פ דקטן הוא ואינו מצויה עדיין וקי"ל בגיטין (כ"ב ע"א) דאין פוסקין עליהם צדקה וכל דבר שאין לו קצבה, מ"מ זהו דוקא לפסוק עליהם שלא מדעתם, אבל מה שנותנין מדעתם ודאי מקבלין וכמו שנפסק ביו"ד (סי' רמ"ת סק"ד) דגבאי צדקה מקבלין מהתינוקות כל מה שאין חשש משום גניבה וגזילה ומקורו בב"ק (קי"ט ע"א) גם גבי קטן איכא זכות מצוה וחובת עבירה ועין בנוב"ת (תיו"ד סי' קכ"ד) שכתב כן אחר וז"ל כתב מוהרש"ל (פכ"ה ס"ס פ"ו) דלא היה צריך לזה הטעם של פזור מעותיו, כי בלא"ה נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ, והש"ך השיג עליו וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של המוהרש"ל דהא אפילו בא ההיתר בלי זמן חשוב דשיל"מ כמו נדרים וכה"ג וכו' עכ"ל, והפמ"ג (ש"ד סק"ח) הביא בשם המ"י והכו"פ לישב דברי המוהרש"ל דשאני נדרים משום דמצוה לאיתשולי עלה, דכל הנודר ומקימו כאילו בנה במה ומקריב עליו קרבן ומשו"ה קאי בודאי לאיתשולי ומיקרי דשיל"מ אע"פ דההיתר לא יבא ממילא וכן טבל מיקרי דשיל"מ כיון דע"כ קאי לאפרושי מיניה או משום כהתירו כך איסורו יעו"ש שהאריך בזה.
אמנם אכתי קשה לי לשיטת המוהרש"ל מהא דקי"ל (נדרים נ"ז ע"א) דהקדש הוי דשיל"מ, דחשיב שם הקדש בין שביעית וטבל דהוו דשיל"מ, אע"פ דאין ההיתר בא ממילא אלא ע"י מעשה דהתרה וגם אין מצוה בהתרת הקדש, דהא קיי"ל בערכין דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק ושוה בזה הקדש לתרומה דג"כ לא מתקרי דשיל"מ משום דאין מצוה בהתרתו כדאיתא בנדרים (נ"ט ע"א), אכן באמת כבר הקשה כיוצא בו הט"ז (הלכות חלה סי' שכ"ג) אשיטת הרמ"א בשם הרשב"א האמור למעלה דמשמע מדבריו אלמלא משום הפסד ההוצאה הוי חשיב דשיל"מ משום הגעלה, דמ"ש מתרומה דלא מקרי דשיל"מ כיון דאין מצוה בהתרתה, אע"פ דאין בזה פסידא דממונא, א"כ ה"נ בהגעלה לא יהא דשיל"מ גם בלי הסברא דהפסד ממון, כיון דאין מצוה בהגעלת כלים, וקושיתו זו יישב שם לנכון בנקה"כ דכל שבידו הוי דשיל"מ אע"פ שאין מצוה בהתרתו, ותרומה שאני כיון דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק משו"ה לא חשיב דשיל"מ כיון דאין מצוה בהתרתה, הא לא"ה הוי דשיל"מ אף שאין מצוה בהתרתה, ולשיטת הש"ך לא תקשה מהקדש דמקרי דשל"מ אף דאין מצוה בהתרתו ואין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק די"ל משו"ה הוי הקדש דשיל"מ לא משום שאלה אלא משום פדיון דהא הקדש בדק הבית אפשר בפדיון, ומותר לפדות אפילו שלא מדוחק ולהכי הוי שפיר דשיל"מ אף שאין ההיתר בא ממילא, אך לשיטת מוהרש"ל דס"ל הכא גבי הגעלת כלים כיון דאין מצוה בהגעלה לא הוי ושיל"מ כיון שאין ההיתר בא ממילא, אע"פ דאין עכוב ואין דוחק בהגעלתו, א"כ ה"נ בהקדש לא הוי דשיל"מ משום פדיון אע"פ שאין דוחק בפדיונו, כיון דעכ"פ אין ההיתר בא ממילא, ומשום שאלה פשיטא דלא הוי דשיל"מ כיון שאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק.
אכן אכתי יש לקיים דברי המוהרש"ל עפמש"כ הר"ן (נדרים נ"ט) אהא דקאמר שאני תרומה דליכא מצוה לאיתשולי וכתב הר"ן וז"ל והקדש דאמרינן לעיל דהוי דשיל"מ בהקדש בה"ב איירי דע"כ לפדיה קאי עכ"ל וכיון דאיירי במין הקדש דע"כ לפדיה קאי ודאי דמי לטבל וגם לשאר דשיל"מ דההיתר בא ממילא, וטעמו של דבר דלהכי הוי כהתירא בא ממילא כל היכי דמעשה המתיר מוכרח לבוא, דכיון דהפדיה מוכרחת לבוא א"כ עד שנאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, ואדרבא עוד יהיה מזה סיעתא לשיטת הרש"ל, דהא לכאורה יש לדקדק על דברי הר"ן הנ"ל דלמאי דקדק דוקא לומר משום, "דע"כ לפדיה קאי" ולא קאמר בפשוט משום דאפשר לפדותו או לשאל עליו אבל לשיטת הרש"ל ניחא, דמשום שאלה בודאי לא הוי ושיל"מ כיון שאין ההיתר בא ממילא וגם אין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק ומשום פדון אף דיכול להיות בלי דוחק מ"מ כיון דאינו בא ממילא לא הוי דשיל"מ. משו"ה דקדק הר"ן לומר כיון דע"כ לפדיה קאי וסוף כל סוף הרי תבוא הפדיה המוכרחת וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה והוי כמו דבר הניתר בזמן והוא נכון לכאורה.
אך יש להשיב ע"ז ולומר דאיך שייך לומר משו"ה אין בטול בהקדש, כיון דהפדיה מוכרחת ועד שיאכלנו קודם פדיה יאכלנו אחר פדיה דהא אם נימא דבטיל ממילא אין כאן צורך פדיה כלל ורק אם נימא דלא בטיל אז דוקא הצורך לפדיה ולכאורה יש להעיר כיוצא בו בכמה דברים, כגון הא דאיתא (ב"מ נ"ג) דמע"ש בפרוטה שנתערב בחולין דלא בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"י פדיון, וקשה למה לא נאמר כיון דמדאורייתא נתבטל ונפקע האיסור א"כ שוב לא יתכן הפדיון, וחזינן דאפילו בכה"ג דהיינו ע"י שיאמרו חכמים דאין כאן בעול וממילא יש מקום לפדיון וע"י יתהוי דשיל"מ נמי מיקרי דשיל"מ, וכן בטבל דהוי דשיל"מ ע"ו שיפריש ממקום אחר, אע"ג דלפי הדין דנתבטל א"כ אין כאן איסור טבל כלל וע"כ דזהו שורש דשיל"מ, דאם נימא דאינו מתבטל ג"כ תהיה עצה להתירא דהא מלתא לכן אמרינן באמת דאינו בטיל דעד שתאכלנו ע"י בטול אכלהו שלא ע"י בטול, אבל מכ"מ כולם אינם דומים להא דהקדש וכמו שדייקנו מלשון הר"ן, "דע"כ לפדיה קאי" והכונה לפי באורנו כיון דהפדיה מוכרחת א"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, הנה זה לא יתכן רק אם היינו יכולים לאמר דאפילו אי נימא דנתבטל מ"מ אנו זקוקים עוד לפדיה וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, אבל באמת אם היינו דנים הכא דין בטול ונפקע האיסור הקדש שוב אין אנו זקוקים לפדיה ואדרבא דאין כאן מקום לפדיה כלל כיון דנפקע האיסור הקדש, ואע"פ שעדיין יש לומר כמו באינך דהוי דשיל"מ כיון דאם נימא דאינו בטיל א"כ שוב מקום לפדיה ונוכל לאכלו ע"י פדיה בלי בטול, אבל זה לא יתכן לשיטת מוהרש"ל דס"ל דהיכי דאין ההיתר בא ממילא בזמן אע"פ שאפשר במעשה שלא מדוחק לא מיקרי דשיל"מ ובהקדש לפי האמור למעלה כיון דהפדיה מוכרחת חשיבא כמו שההיתר בא ממילא, אבל השתא לא נוכל לומר דהפדיה מוכרחת אדרבא יתבטל ולא תהיה פדיה כלל, אלא אפשר לומר דיש עצה ע"י פדיה ולא נשתמש בבטול אבל תקון לבדו אשר אינו הכרחי אינו סגי לעשות לדבר שיש לו מתירין ומעתה חזרה הקושיא לדוכתה על המוהרש"ל.
ואמרתי לישב זה דהנה הרמב"ם (הלכות מעילה פ"ז ה"ו) כתב וז"ל וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא כל הכיס עכ"ל, ובכ"מ כתב ע"ז דשיטתו כחכמים דפליגי אר"ע בסוף מעילה ואין מעילה מן הספק הלכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי, וא"ת ולבטול ברובא וי"ל דדשיל"מ אינו בטיל, א"נ מטבע חשוב ולא בטיל עכ"ד, אמנם הדברים תמוהים הא דשיל"מ אינו בטיל הוא רק מדרבנן כמפורש (ב"מ נ"ג) וגם דבר חשוב אינו אלא מדרבנן וכדאיתא בגיטין (נ"ד ע"ב) יעו"ש בפירש"י וכן כתבו התוס' להדיא (זבחים ע"ג) ד"ה אלא ועין תוס' (ב"מ ו) ד"ה קפץ, ומה שתירצו התוספות סוף מעילה ד"ה פרוטה של הקדש על קושיא זו דאיירי דליכא אלא חד פרוטה בכיס, תירוץ זה לא יתכן בלשון הר"מ שכתב "וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס" דמשמע דאיכא הרבה פרוטות בכיס, ומה שתירץ הפר"ח דאיירי שאותה פרוטה של הקדש נכרת בכיס בין הפרוטות של חולין שנתערבו עמה ואין שייך בטול לאסור הניכר אלא דאיהו לא ידע שהוא של הקדש ומשו"ה אין לה בטול ואם הוציאה ודאי מעל עכ"ל, כבר תמה עליו הפמ"ג (סימן סק"א במ"ז) וז"ל דאי מיירי שיש כמה מיני פרוטות ונתערבה אחת ואיהו שגג וסבר דשל חולין הוא, זה אי אפשר להאמר כלל, דא"כ איך שייך לומר יחלל או יוציא כל הכיס דהא בהוציא זו של הקדש מעל לכו"ע, ואם נאמר שנתעלם ממנו איזה מין פרוטה היתה של הקדש לא ידענא דלפ"ז באמת מיבטל בעל, דמה בכך שכל אחד ניכר אכתי שלשתן בספק עומדין, ואטו אם נתערבו שלשה מינים חלוקים שור ועז ואיל שהיה ידוע מתחלה איזה מהן עריפה ואח"כ שכחו מי לא בטיל מה"ת גם קשיא אכתי באומר פרוטה בכיס זה הקדש מאי איכא למימר עכ"ל והנה קושיתו הראשונה של הפמ"ג על הפר"ח יש לישב דמיירי דניכרת לאחרים ולא לו דבטול אינו שייך היכי דניכר לאחד אפילו הוא בסוף העולם, עין בספר בינה אדם (שער הקבוע סימן כ'), ומכ"מ כיון דלו אינו נכר שפיר שייך לומר יחלל או עד שיוציא כל הכיס, אבל אכתי קשה קושיא השניה על הפר"ח וגם סתימת לשון הרמב"ם לא משמע כדבריו.
והנה בש"ס חדש דפוס ווילנא הוגה בצדו בשם הצ"ק על התוספות סוף מעילה כמה שהקשו וליבטיל ברובה וכו' דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא, ואין לומר דליכא אלא חד בכיס דא"כ מאי עד שיוציא את כל הכיס דקאמרי רבנן הכי הל"ל עד שיוציא את השניה וי"ל דמעילה מדרבנן קאמר א"נ וכו' עכ"ל הגליון והוא תמוה מאד בעיני דמעילה מדרבנן אינה שייך אלא אתשלומי קרן ולא בחומש ואשם כמפורש בריש מעילה, דבמעילה מדרבנן פטור אחומש ואשם, והכא אליבא דר"ע קיימי דאיירי בספק מעילה וא"כ אין לומר דקאי אתשלומי קרן דהא בספק מעילה בלא"ה פטור מתשלומין אפילו בספק דאורייתא כמבואר להדיא בכריתות (פ"ה מ"ב ובכ"מ הלכות מעילה פ"א הלכה ה') וה"ה מחומש נמי פטור, ואי אקרבן בלא"ה אפילו בודאי דבמעילה מדרבנן ליכא חומש וקרבן וצ"ע בגוף הספר צ"ק כי אינו תח"י.
והנראה בבאור לשון הרמב"ם והתוספות עפ"מ דגרסינן בביצה (ל"ח ע"א) וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, (אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך. דכיון דביו"ט שאלו קנו התבלין או המים ומלח שביתה אצל בעליהן רש"י) ופריך ע"ז בש"ס אמאי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, אמר להו ר' אבא הרי שנתערבו לו קב חטין בעשרה קבין חטין יאכל הלה ומדי, ופלפל הש"ס ע"ז באריכות עד דמסיק לבסוף, א"ל מי קא מדמית אסורא לממונא, אסורא בעיל ממונא לא בטיל, ופירש"י שם וז"ל, אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתני לא מתרצא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית ע"ז הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא, איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא, אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתני נמי לא קאמרינן דליפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל – וטעמא מאי ופירש"י הש"ס בעי לה כיון דתירוצא דתרצינן לאו תירוצא היא טעמא דמתני דלא בטיל מאי היא אביי אמר גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. רבא אמר תבלין לטעמא עבידי, רב אשי משום דהוי דשל"מ יע"ש, הרי חזינן מסוגיא זו דאיסור הנתלה בממון דהאיסור מישך שייכא בממונא דבעלים כמו התם דאיסור תחומין תלי בממונא דבעלים, למי היה שייך הדבר בשעת ביה"ש דע"ש ועיו"ט, דאע"פ דהממון גופא אינו בטיל, מ"מ האיסור הנתלה בממון שפיר בטיל, וא"כ לכאורה הכא בהקדש האיסור מעילה נתלה בממונא, אם נתערבה פרוטה של הקדש בשתי פרוטות של חולין יש לן לומר דע"פ דין תורה האיסור של הקדש עכ"פ בטיל בחוב, אע"פ דהממון גופא אינו בטיל דודאי לא גרע ממון הקדש מממון הדיוט וכמו שאסור לגזול מהדיוט כך אסור לגזול מהקדש, אבל האיסור ביחוד שיש עלה מצד איסור הקדש זה שפיר מיבטיל בטיל, אבל הממון גופא לא יתבטל ולעולם פרוטה של הקדש נמצאת הכא, וא"כ אם הוציא כל הכיס הרי נהנה בפרוטה אחת יתירה על מעותיו משל הקדש, ולהכי שפיר פסק הרמב"ם דחייב קרבן מעילה בהוציא כל הכיס, דאז בהכרח הרי נהנה מממון הקדש, והתוספות הקשו שפיר לר"ע דמחייב אשם תלוי בהוציא אחת מהן משום דס"ל לר"ע דחייב אשם תלוי גם בספק מעילה כמו בספק אכילת חלב וע"ז הוקשה להם שפיר הרי באמת גם ספק איסור מעילה אין כאן, דהא איסור מעילה באמת מיבטל בעיל ומשו"ה הוכרחו לתרץ דמיירי דליכא כאן אלא שתי פרוטות או דמטבע דבר חשוב הוא ולא בטיל ושיטתם כאן דדבר חשוב אינו בטיל מדאורייתא, אבל לרבנן בלא"ה ליכא קושיא דאמאי חייב קרבן מעילה בהוציא כל הכיס דהא נתבטל דז"א בהוציא כל הכיס הרי בע"כ הוציא ממון הקדש דממונא לא בטיל בשום אופן וענין, אכן הכסף משנה שפיר כתב לבאר דברי הרמב"ם דמוכת מדבריו דלכתחלה אסור להשתמש בלי חלול וע"ז באמת שייך בו דין בטול איסורין והו"ל להיות הדין דגם לכתחלה מותר להשתמש וע"ז תירץ שפיר משום דשיל"מ או דבר חשוב דעכ"פ איסור דרבנן יש בזה.
ובמה שכתבנו נתיישב לי היטב מה שקשה לי בסוגיא דנדרים (נ"ח ע"א) דקחשיב שם הקדש בין הדברים דאינם בטלים מטעמא דשיל"מ ותמוה לי טובא הא דשיל"מ רק מדרבנן אינו בעיל, אבל מדאורייתא מבטיל בטיל, ובמין בשאינו מינו גם מדרבנן בטיל עי' בר"ן ד"ה מותר ברוטב ובקיפה, (נ"ב ע"א) והקדש גם מדאורייתא אינו בטיל משום דממונא הוא וממון אינו בטיל מדאורייתא גם במין בשא"מ וכמבואר בסוגיא דביצה הנ"ל, דאטו אם נתערב קב קמח חטין שלו בעשרה קבין קמח שעורין יאכל הלה וחדי, אבל לפי האמור נכון היטב דהא דחשיב ליה בנדרים הקדש בין הנך דאינם בטלים מטעם דשיל"מ הוא לענין השמוש להשתמש בהתערובות קודם שנתחלל דזהו רק מטעם דשיל"מ, ובמין בשא"מ באמת בטיל בששים ומותר להשתמש. אבל מה שנוגע לעצם חיוב השבת הממון בזה גם מדאורייתא אינו בטיל דלא גרע ממון הקדש מממון הדיוט ובזה אין חלוק גם בין מין במינו ובין מין בשא"מ.
והנה אם צדקנו בהנחתנו זו מתישבה שיטת הרש"ל המוזכרה למעלה ולא תקשה עליו מהא דהקדש דחשיב ליה דשיל"מ אע"פ שאין ההיתר בא מאליו בזמן כי אם ע"י מעשה הפדיון. דהא לפי מה שכתוב למעלה כל הבטול אינו אלא לענין היתר השמוש אבל הממון בע"כ מוכרח לפדות דממונא לא בטיל אפילו אם נימא דבטיל לענין האיסור אבל לא לענין הממון וא"כ שפיר הוי כמו דשיל"מ בזמן דעד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, דהא הפדיה מוכרחת גם לאחר הבטול, אך לכאורה קשה לפ"ז אמאי כתב הר"ן בנדרים (כ"ט ע"א) ד"ה תרומה דוקא בהקדש בדק הבית הוי דשיל"מ דע"כ לפדיה קאי, הא גם בהקדש מזבח כמו בהקדיש שמן למנחות קודם שנתקדש בכלי שרת שנערב בשמן חולין נמי הוי דשיל"מ, דהא הממון אינו בטיל וע"כ יפדנו גם עתה לאחר שנתערב וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, וי"ל לפמש"כ הנתיבות המשפט (סימן כ"ח סק"ב) לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף דבקדושת הגוף התשלומין משום כפרה ואין בו דין ממון ניחא דבאמת דבקדושת הגוף יש בו דין בטול ואכמ"ל בפרט זה.
אכן התבוננתי כי עוד יש מקום לעיין בזה והוא כי הערתנו על תוספות מעילה ובדרכנו שדרכנו בה לישב דבריהם, כבר דרכו בזה רבים מהמחברים האחרונים ועין בזה בעמודי אור (סימן כ"ג אות ח' באר יצחק חיו"ד סי' ל"א ענף ב') ובאריכות בספרו עין יצחק (ח"א חיו"ד סי' י"ד) וגם מה שהעיר שם בזה בנו הרב ז"ל, אך לפענ"ד אין דה"ת דמעילה מתישבים בזה, דאם נימא דאיסור מעילה בטיל וא"כ לרבנן אמאי הוי הדין בהוציא כל הכיס חייב קרבן מעילה וחומש, נהי דגוף הממון אינו בטיל, אבל מ"מ גם חומש וקרבן אינו ראוי להתחייב דזה ברור דחומש וקרבן הוא לכפר על שגגת האיסור שעשה וכיון דאיסור אין כאן ממילא אין כאן גם חטא. וכיון שאין חטא אין כפרה, ואע"פ שמחויב לשלם הא זה אינו אלא כמו שמשלם להדיוט. ואילו נהנה משל הדיוט. הכי יש כאן כפרה של קרבן וחומש?
והיה נראה מזה באמת לחלק ולומר דשאני איסור הקדש מאיסור תחומין, דאע"פ דמסקינן בביצה דאיסור הנתלה בממון, אע"פ דהממונא לא בטיל, אבל האיסור בטיל, שאני התם דאיסור תחומין הוא איסור בפנ"ע ואינו תלוי באיסור גזל ממון חברו, דהא אפילו בהשאיל כליו נמי הוי כרגלי הבעלים אבל גבי הקדש איסור מעילה קשור ותלוי בממון גבוה כלומר שהאיסור הוא מה שנהנה מנכסי גבוה, וא"כ כיון דממונא לא בטיל א"כ בע"כ גם איסור איכא כאן דמועל בנכסי גבוה. ומצאתי סברא זו בשב שמעתתא (ש"מ ו' פ"ד) עד שהחליט מכח קושיא זו אדה"ת דמעילה הנ"ל במה שהקשו דליבטיל ברובא דבהקדש ליכא דין ממון כלל ואין דנין בו רק מטעם איסור גרידתא, והיה יכול להביא ראיה לדבריו מסוגיא דנדרים הנ"ל דקחשיב לה להקדש בין הנך דאינם בטלים מטעם דשיל"מ דאינו אלא מדרבנן, ושו"ר בספר ע"י (חיו"ד סימן י"ד אות ח') שהעיר ג"כ בסברא זו ולא זכר שכבר קדמו בזה הש"ש, אבל באמת קשה טובא לומר כן דבהקדש אין בו דין ממון כלל דהרי כתבו התוספות בכתובות (ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה ובפסחים (כ"ט) דתשלומי הקדש אינם משום כפרה כלל רק משום גזל ונשמענא מן הדא דדין ממון יש בו וממילא ה"ה לענין בטול דלא בטיל בהקדש מפאת ממונא. וכן מצאתי בספר קדושת יו"ט שהחליט ג"כ דבהקדש אין לחלק האיסור מהממון לענין בטול, כיון דהאיסור בעצם לקוח מצד הממון והדרה הקושיא לדוכתא.
אולם לפי מה שבארנו בסימן הקודם בסוגיא דנדה (מ"ו) דחלוק בהקדש האיסור מהממון, דיש שיש בו איסור הקדש וגם דין מעילה ואין בו ממון להקדש, כמו בקומנות דקי"ל דיש מעילה בקומנות וגם בקרבן מעילה חייב אבל אין בו ממון להקדש, וראיה לזה הבאתי מנדרים (ל"ה) בעא מיניה רבא מר"נ יש מעילה בקומנות או לא, א"ל תניתוה מקום שנועלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למימרא כי הקדש, מה הקדש יש בו מעילה אף קומנות יש בו מעילה ובר"ן שם ד"ה תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דאי לא דמי קומנות להקדש הוה ליה למימר יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתי אלא משום דבקומנות יש בהן מעילה כהקדש כיון בהקדש עסיק תני תפול הנאה להקדש עכ"ל, ומוכח מזה דבאמת יש לו הרשות להוליך הנאה לים המלח ואינו מחויב לתתה דוקא להקדש, אכן בפירוש הרא"ש שם על המשנה (ל"ג ע"א) על הא ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ופירש הרא"ש וז"ל תפול הנאה להקדש שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח, דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקומנות עכ"ל, וחזינן הכא דפליגי בזה הר"ן והרא"ש, דלהר"ן אע"פ בקומנות אין זכות הממון להקדש אפ"ה איכא בהן דין מעילה ולהרא"ש לא משכח דין מעילה אלא כשהממון שייך להקדש ובכן לשיטת הר"ן משכח דין מעילה בקומנות אע"פ שאין הממון שייך להקדש, וגם יש שיש בו ממון להקדש אבל אין בו דין מעילה כמו בדבר שנקנה להקדש ע"י חצרו של הקדש או גדולי הקדש וכדתנן במעילה (י"ג ע"א) אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים, אשפה ואח"כ נתמלא זבל, שובך ואח"כ נתמלא יונים, אילן ואח"כ נתמלא פירות דמועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן והתוספות כתבו שם הטעם משום דאין חצר להקדש. אבל הרמב"ן בחדושיו על ב"ב (ע"ט) הובא בתורע"א על משניות (מעילה אות ה') כתב וז"ל דאי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל הרמב"ן והוסיף ע"ז הגרע"א וז"ל כונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס"ל אין מועילין אף דמ"מ הקדש זכי בגדולים מ"מ אין בו מעילה וע"כ לא פליג ר' יוסי דיש מעילה בגדולין אלא משום דינקי מהקדש אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכיתה עכ"ל, והיינו דדין מעילה אינו אלא במה שהוקדש ע"י קדושת פה, אבל לא במה דשייך להקדש ע"י קנינים ועי' בקצה"ח (סימן ר' סק"א) ולפ"ז מצינו דדין מעילה מסובב מקדושת פה שהוחלה על החפץ, ולא מצד שייכותו להקדש, דהא בקומנות יש מעילה כיון דחלה ע"ז קדושת פה ולהיפך מה שהקדש קונה ע"י חצר אין בו מעילה אע"פ שממון הקדש הוא, וא"כ לפי הנחה זו גם לענין בטול איסורין שפיר יש לחלק ביניהם, בין האיסור לבין הממון, דהאיסור שהוחל על הדבר שהוקדש ע"י קדושת פיו שבגלל זה ירד עלה דין מעילה בקדשים בטיל, אבל הממונא לא בטיל והאיסור דבטיל אינו אלא מדאורייתא, דמדרבנן גם האיסור אינו בטיל דדשיל"מ הוא, אכן כ"ז אינו אלא לשיטת הרמב"ן. אבל לשיטת התוספות שם במעילה דהטעם הוא דלהכי אין מועילין במה שבתוכו משום דאין חצר להקדש ואינו שייך להקדש, דמוכח מזה דאילו היה שייך להקדש אפילו ע"י חצר שפיר היו מועלין בו דאיסור מעילה בממון קשור ולפ"ז אין לחלק באמת באיסור מעילה בין האיסור לממון בדין בטול וכסברא השניה שכתבנו בשם הש"ש והקדושת יו"ט למעלה, והמורם מזה דמחלוקת הראשונים בזה אם מפרידין האיסור מהממון בהקדש לענין בטול, להרמב"ן והר"ן דדין מעילה אינו מטעמא שהחפץ קנוי להקדש אלא משום קדושת הפה ממילא ה"ה לענין בטול דמתחלק האיסור מהממון, דאע"פ דממונא לא בטיל, אפ"ה איסורא דהקדש בטל וזכות הממון נשארה להקדש כמות שהיתה, ולהתוספות ולהרא"ש דדין מעילה תולדה הוא משייכות החפץ להקדש ממילא לא יוכל להתחלק איסור מעילה מממונא דהקדש לענין בטול, כיון דע"כ הממונא ישאר לעולם להקדש דממונא לא מתבטל ברובא, ממילא דין מעילה עלה דהשייכות להקדש מחייבת ע"ז איסור מעילה.
עוד אמרתי לפי מה שחדשתי בסימן הקודם דלשיטת הראשונים דמתחלק האיסור מהממון בהקדש כשהקדיש קטן מופלא הסמוך לאיש דהקנאתו לאו הקנאה הוא מדאורייתא אין בו רק איסור הקדש ולא ממון הקדש, א"כ יש לישב הקושיא מנדרים (נ"ח ע"א) דחשיב להקדש בין הנך דאינם בטלים מצד דשיל"מ ותמוה הרי מדאורייתא אין לו בטול דממונא לא בטיל, ולפי האמור יש לומר דאיירי בהקדשו של קטן דאין בו רק איסור ולא ממון, אך יש להסתפק לפ"ז אם בהקדש כזה שייך דין פדיון ועיין בזה.
ואמרתי לחדש אפילו לשיטת הראשונים הרא"ש בנדרים בפירושו והתוספות במס' מעילה דאין מתחלק האיסור מהממון בהקדש לישב דברי המוהרש"ל באופן זה דנ"ל דכונתו הוא כן, דכל מעשה שגם בלעדי התערובות ג"כ היה מוכרח, אע"פ שאין עתה הכרח להמעשה ההוא, מ"מ בודאי מיקרי דשיל"מ, אבל אם ע"י התערובות יתחדש איזה מעשה שבלתי התערובות לא היה מוכרח לאותו מעשה אז לא הוי דשיל"מ בלתי היכי שההיתר בא ממילא בזמן דהלא גם לטעמו של הרשב"א דס"ל דכל היכי דצריך להוציא עליו הוצאה לא מיקרי דשיל"מ נמי כן הוא, וכמבואר באבני מלואים בשלהי הספר בתשובותיו (סימן ז') במה שמשיג על המג"ש שסובר דלהכי בהקדש לא מיקרי שאין לו מתירין דצריך הוצאה לפדותו, משום דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ומשמע מדבריו דכל היכי דצריך חלול בכדי דמיו לא הוי דשיל"מ, והא"מ משיג עליו מדה"ת בע"ז (דף ע"ג) בהא דאמרו בש"ס דילן דלהכי טבל במשהו משום דכהתירו כך איסורו ובירושלמי חשיב טבל לדבר שיל"מ וכתבו התוס' דטעמא דש"ס דילן צריך היכי שאין הבעלים בעיר, וטעמא דירושלמי דטביל לתרומת מעשר דצריך להוציא משרה כורין למעשר ומשו"ה בעי טעמא דדשיל"מ עכ"ל ומבואר דאפילו היכי דצריך להוציא עשרה כורין נמי הוי דשיל"מ, וטעמא דהך מלתא דלא הוי כמו צריך הוצאה מרובה. דלא חשיב דשיל"מ אלא היכי דבעי יותר מכדי איסורו, וכמו שנתערבה חתיכה שאינה מלוחה לבין שתי חתיכות מלוחות דלא חשיב דשיל"מ ע"י מליחה כיון דע"י התערובות צריך הוצאה ביותר למלוח גם החתיכות המלוחות, אבל בטבול למעשר. גם בלתי התערובות היה צריך להפריש כדי שיעור לא חשיבא הוצאה והוי שפיר דשיל"מ שאינו ראוי שירויח ע"י התערובות, וה"ה בהקדש דגם אם לא נתערב היה צריך לפדותו בשויו אין קפידא באותה הוצאה דאין כאן הוצאה יתירה יעו"ש שמאריך בזה, וממילא הכי נמי לטעמו של הרש"ל כן הוא. דכל היכי דע"י התערובות יתחדש מעשה יתירה שאלמלא התערובות לא היה זקוק לזה כמו להגעיל כלים שאלמלא התערובות היה צריך להגעיל אלא הכלי האסור ועכשיו יצטרך להגעיל גם הכלים הכשרים לא חשיב דשיל"מ, והברייתא דנדרים דתניא התם ר"ש אומר כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור, ניחא שפיר דבכולם אינו מתחדש שום מעשה יתירה בשביל התערובות דבטבל הלא ההפרשה לפי ערך הטבל היתה מוכרחת גם בלתי התערובות, והמע"ש ע"י פדיון דהפדיון היה מוכרח גם בלתי התערובות והקדש, היינו בהקדיש דבר מאכל לבה"ב שבלא"ה היה מוכרח הפדיון ואם כן אין כאן מעשה יתירה בשביל התערובות, וחדש הוי היתר ממילא בזמן. וזהו שכתב הר"ן שם משום דע"כ לפדיה קאי והכונה דלא נתחדש שום מעשה ע"י התערובות דמעשה הפדיה היה מוכרח בלא"ה והוא ישר מאד לע"ד.
ענף ב
ובעיקר קושית התוספות בשלהי מעילה שהקשו דליבטל ברובא, נ"ל לפמש"כ הש"ך (סי' צ"ט ס"ק כ"א) בשם הר"ש דדין בטול תלי בידיעה דהידיעה גורמת בטול וכל זמן שלא נדע אינו שייך בטול, א"כ קושיתם לק"מ דרישא שנפלה פרוטה של הקדש מיירי שלא נדע לן מן הנפילה עד לאחר שהוציא הפרוטה מן הכיס וא"כ בכה"ג אינו שייך בעול, וגם בסיפא באומר פרוטה בכיס זה הקדש, אע"ג תיכף איכא ידיעה מהתערובות ומיד הו"ל להתבטל, מ"מ לפמש"כ במק"א דכל היכי דשייך ברירה אינו שייך בטול דהוי כהוכר האיסור, כיון בידו הוא לברר את האיסור מתוך התערובות, ממילא הכא באומר פרוטה בכיס זה הקדש אם יקח אח"כ פרוטה אחת ויאמר פרוטה זו היא ההקדש כיון דלא הוכר האיסור מעולם א"כ שייך בו דין ברירה למאן דאית ליה ברירה, וכדפריך בפשיטות בתמורה (ל' ע"א), נפיק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו, כיון דלא הוכר האיסור מעולם ולפי מסקנת הש"ס יוכל היות דר"ע ס"ל כר"מ דאית ליה ברירה, ואע"פ שכתבו התוספות בגיטין (כ"ה ע"ב) ד"ה דברי ר"מ, דלר"מ דאית ליה ברירה רק היכי שמתנה ומברר דבריו בפירוש, אבל היכי דאינו מתנה ומברר דבריו בפירוש כמו באחין שחלקו לית ליה ברירה, מ"מ ר"ע ומחלקתו אית להו ברירה אפילו בכה"ג.
אכן דברי הרמב"ם עדיין אינם מתישבים בזה דהלא הרמב"ם פוסק דאין ברירה (פ"א מהלכות שמיטה) ומ"מ בהלכות מעילה (פ"ז) פסק כמתניתין והקשה אמאי לא נימא דבטיל, וגם מהא דמקשה מכיסין אלוגין ועי' שם ברש"י ובתוס' אינו ברור דפשיטא ליה להש"ס דר"ע ומחלקתו ס"ל דיש ברירה ולכן שפיר הקשו התוספות דליבטל ברובא.
ובני הנעלה הרב הגאון א"י נ"י הראה לי בספר חדש א"ד (כלל ג') שדרך ג"כ במסילה זו במקצת ועוד הרחיק ללכת וחדש דבהקדש בכלל לא שייך בטול, כיון דמבואר בירושלמי (ערלה פ"ב ה"א) וז"ל פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מהו שתתירו עכ"ל ואם נאמר דבעי ידיעת בעלים דוקא וא"כ בהקדש דהגבוה בעליו והגבוה אינו יודע מהתערובות אלא יודע להיפך מהו האסור ומהו המותר. דהכל גלוי לפניה ממילא ליתא בה דין בעול, ומה דחשיב ר"ש (גדרים נ"ח) הקדש בין הדברים דאינם בטלים משום דשיל"מ, משום דר"ש לטעמיה אזיל (תרומות פ"ה) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אסור ור"ש מתיר ובתוספתא שם מבואר דפליגי בלא נודע בנתים וכמ"ש שם הפ"מ בירושלמי, א"כ ר"ש לא בעיה ידיעה לבטול ומשו"ה זקוק לומר דאינו בטל בהקדש מחמת דשיל"מ עכת"ד ע"ש. ובגליונו העירותי דאין הדבר מוכרח דבעינן דוקא ידיעת בעלים, ובירושלמי הנ"ל צל"ע, והפשטות הוא דסגי בידיעה של כל מי ששייך בהאיסור, וגם אם נימא דבעינן ידיעת הבעלים, אין הכונה ידיעת הבעלים של האיסור האוסר לתערובות, רק בעלים של התערובות, ואטו אם נתערב איסור שאין לו בעלים או איסורי הנאה למאן דס"ל דאין להם בעלים לא יתבטל לפי שחסרה ידיעת בעלים של האיסור האוסר לתערובות, ובע"ז (פ"ה מ"ט) חשיב שם איסורי הנאה שדרכן למנות אוסרן בכל שהן כגון יין נסך שור הנסקל ובשר בחלב וכו', ואלמלא לא היו דבר שבמנין היו בטלין, עי' ברע"ב שם, אע"פ שאס"ה אין להם בעלים וע"כ דבעינן רק ידיעת הבעלים של התערובות, ואף כי יש לפלפל בזה ולומר דשם אחר שיתבטלו יהיו להם בעלים ויזכה בהם בעל התערובות ועין נתיבות (סי' רכ"ט) מ"מ האמת תורה דרכה דתלוי בידיעת הבעלים של המבטל ולא המתבטל עכ"ל על הגליון.
עוד אמרתי בישוב קוה"ת הנ"ל דליבטול ברובא דהנה התו"ח במשניות תרצו דכיון דאפשר לחלל הוי כאפשר להכיר האיסור ולבררו ובכגון זה אין בו בטול, אבל דבריו תמוהים דהא מפורש (ב"מ נ"ג ע"א) דמע"ש אינו בטיל מטעם דשיל"מ ע"י פדיון ומפורש שם להדיא דהוא רק מדרבנן, דקאמר שם דאינו מצטרף מעשר של חצי פרוטה שנתערב עם מעשר שלא נתערב משום דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ע"ש בפירש"י ולפי דבריו דחלול הוי כאפשר להכיר האיסור ובאפשר לברר האיסור מתוך התערובות אז מדאורייתא אינו בטיל והוה שניהן מדאורייתא ואמאי לא מצטרפי, ובכדי לקיים את דבריו אמרתי דהנה לכאורה קשה כיוצא בו גם אשיטת הרא"ה המובא בש"ך (סי' ק"ב סק"ח) דכלי טרפה שנתערב בין כלים כשרים אינו בטיל מדאורייתא, כיון דאפשר בהגעלה הוי כאפשר להכיר האיסור יעו"ש שהאריך בזה, וא"כ מ"ש מע"ש דבטיל מדאורייתא הרי כיון דאפשר בחלול והוי כבידו להכיר ולברר את האיסור מתוך התערובות ולא יתבטל, אע"כ דחלול לא הוי כמברר ומכיר האיסור, דהכרה אינה אלא במבחר האיסור מתוך התערובות ולומר שזהו האסור ואינך היתר, אבל חלול אינו מברר האיסור, רק עושה תחבולה שהאיסור יותר. ולפיכך אין זה בגדר מברר רק בגדר יש לו מתירין, וא"ת הרי בהגעלה נמי כן הוא, אכן דברי הרא"ה נכונים הם כיון דפעולת הגעלה היא להפריד בליעת האיסור מתוך הכלי שבעצם הוא היתר זה הוי ממש כמברר האיסור מתוך ההיתר, משא"כ בפירות מע"ש שנתערבו בחולין אם יחלל המע"ש שנתערב על מטבע נמצא שעושה רק תחבולה להתיר האיסור שבודאי הוא בתוך התערובות ולהרכיב את האיסור על המטבע שמעולם לא היתה בהתערובות ולא נכנסה בכלל הספק מעולם ולפיכך אין זה נכנס בסוג מברר איסור מתוך היתר אלא בסוג יש לו מתירין נכנס.
ולפ"ז בפרוטה של הקדש שנתערבה בכיס מלא פרוטות של חולין תליא בהא אם יקח פרוטה אחת מתוך התערובות ויחלל עליה לומר שאם היא הפרוטה של הקדש שנתערבה מוטב ואם לאו תהא הפרוטה בכ"מ שהיא מחוללת עליה, באופן זה שפיר יש מקום לומר, דאע"פ החלול אינו אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, מ"מ האיסור הוא בתוך התערובות וע"י אמירתו תוקבע פרוטה זו לאסור ואינך להיתר הרי זהו כמברר האיסור ממש, כמו בהגעלה שמפריד האיסור מתוך ההיתר, אבל אם יקח פרוטה אחרת שלא מתוך התערובות ויחלל עליה זה לא נוכל לכנות כמברר, כיון דהפרוטה המתירה מעולם לא היתה מתוך התערובות אלא החלול הוא תחבולה להתיר האיסור ולא לברר, כן היה מקום לומר לכאורה, אבל תקשה ע"ז מסוגיא דנדרים (נ"ח ע"א) דחשיב שם הקדש שנתערב לדשיל"מ הרי מדאורייתא אינו ראוי להתבטל, כיון דאפשר לעשות חלול מניה וביה כי הקדש מתחלל על כל דבר מלבד עבדים קו"ש כידוע, ועכצ"ל דגם בכה"ג לא נקרא מברר האיסור ושאני הגעלה דמפריד האיסור מתוך ההיתר בטבע, אכן יש מקום להתעקש ולומר בהקדש לח בלח דידעינן בודאי שהאיסור נתערב בכולו ע"כ אי אפשר לומר ע"י החלול מברר האיסור מתוך ההיתר כיון דיש בילה ורק בסוג יש לו מתירין נכנס דע"י מעשהו יתיר האיסור ויאסור המותר בשלמא יבש ביבש שאפשר להכיר בהכרה טבעית ע"י טביעות עין כמו כן י"ל דחלול מתוך התערובות הוי כמו הכרה וברור, אבל בתערובות לח בלח שגם הכרה טבעית אי אפשר ומן הנמנעות הוא אז אין מקום לומר כלל שהחלול מתוכו יהא נחשב כהכרה טבעית.
ואם צדקנו בהנחתנו יתישבו היטב דברי המבי"ט בקרית ספר הובא בשדה חמד (ספר הכללים אות א') שהביא שם בשם הק"ס הנ"ל (פ"ו מהל' מע"ש) דמעות מע"ש ומעות חולין שנתערבו אע"ג דרובא חולין צריך לחללן מן התורה כיון דאפשר בחלול לא בטיל וצריך לחללן מדאורייתא עכ"ד המבי"ט. ותמה שם בשם הרב מעה אהרן הא דשיל"מ אינו אלא מדרבנן יעו"ש, אבל לפמש"כ ניחא היטב, כיון דאפשר לחללן מתוכו כלומר לקחת סלע אחד ולהתנות עליו ולומר, אם זהו של מע"ש הרי טוב ואם לאו כ"מ שסלע של מע"ש הוא יהא מחולל על זה הוי כאפשר להכיר האיסור ולהפריד האיסור מן ההיתר ושפיר מדאורייתא אינו בטיל.
ובעיקר שיטתו של המוהרש"ל דדשיל"מ אינו נקרא אלא היכי דההיתר בא ממילא אבל לא היכי דצריך לאיזה מעשה, לא חדשה היא ושל כת קודמין הוא דהנה הא דאיתא בנדרים (נ"ח ע"א) דמע"ש אינו בטיל בחוב משום דהוי דשיל"מ. ומפני מה הוא דשיל"מ אם בשביל חלול או בשביל הבאת מקום נחלקו בזה רבותינו הראשונים, דעת הר"ן בחדושיו לב"מ (נ"ג) דהוא משום פדיון וחלול וז"ל שם בחדושיו ד"ה ואם איתא דחזקיה [דס"ל דמי שיש לו מע"ש פחות מש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות משום דא"א לצמצם] אמאי קתני בברייתא דמע"ש שאין בו ש"פ בטיל ברוב הא אפשר כחזקיה, והקשה רש"י דבלאו חזקיה נמי קשה הא אפשר בהעלאה וכדפריך לקמן גבי שנכנס לירושלים ויצא דבטיל ברוב דאמאי ניהדר וניעייליה ותירוץ רש"י דאיירי כשנטמא לא נראה דאכתי לא הוי משמע להש"ס דאיירי כשנטמא דלאחר זה מוקמינן ליה בהכי אבל לא מקודם, ותירץ לבסוף וז"ל א"נ י"ל דמשו"ה לא חשבינן ליה דשיל"מ מפני העלאה משום דלא מיקרי דשיל"מ במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מע"ש לא קאי להכי להעלותם לירושלים בעיניה אלא לפדותו ולהעלות דמיו, וכי אקשינן בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס פעם אחת שוב אין לו פדיון וע"כ לאסוקי קאי עכ"ל הר"ן והרי דבריו מתאימים עם שיטת מוהרש"ל.
אך ברש"י בב"מ שם מבואר דבין משום פדיון בין משום העלאה חשוב דשיל"מ דהרי כתב דמשו"ה לדידן ניחא דאיירי כשאין בו ש"פ ושנטמא, ומשמע מזה דאילו יש בו ש"פ הוי דשיל"מ משום פדיון וגם אילו לא נטמא הוי דשיל"מ משום
והנה הכו"פ (סי' ק"ב) על קושית רש"י ותוספות אמאי בנתערב פחות מש"פ אינו מקשה הש"ס וניעייליה, כמו דמקשה בסמוך גבי ושנכנס לירושלים ויצא כתב וז"ל שם ולפמש"כ לעיל תוספות אזלי בשיטת הרש"ל דס"ל דכלי טרפה שנתערב בין הרבה כלים לא מיקרי דשיל"מ ע"י הגעלה כיון דאין ההיתר בא ממילא, וקשה הרי מצינו דשיל"מ גם ע"י מעשה כמו נדרים דמיקרי דשיל"מ ע"י היתר שאלה. ותי' דכל היכי דאיכא מצוה בהמעשה מיקרי דשיל"מ, וא"כ יש לישב קושית רש"י ותוספות דמע"ש שאין בו ש"פ אין מצוה כלל להעלותו או לפדותו וא"כ כיון דאינו תלוי בזמן (כצ"ל שם) אין בו דין דשיל"מ עכ"ל הפליתי, ונוראות נפלאתי דא"כ קשה אמאי פריך לחזקיה הא אפשר בפדיה הלא כיון בפחות מש"פ הוא וא"כ אין מצוה לא לפדות ולא להעלות וממילא שוב לא הוי דשיל"מ כיון דאין ההיתר תלוי בזמן.
ובעצם חדושו דבפחות מש"פ אין מצוה בפדיתו ובהעלתו. כבר העיר בזה השמ"ק (ב"מ נ"ג) בשם הריטב"א וז"ל אבל יש לדון כדברי ר"ת [כמו שהוא בתוספות שלפנינו דכל היכי דיש בו טורח לא מיקרי דשיל"מ ולכן לא פריך ולעייליה דאיירי ברחוק מירושלים, אבל כאן דקתני ושנכנס לירושלים ויצא דמיירי אפילו בפסיעה אחת דליכא טורח שפיר פריך וליהדר וליעייליה] דכיון דמע"ש שאין בו ש"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל"מ כיון דאית ליה טורח ולאו להכי קאי עכ"ד, ומבואר מלשונו דתרתי בעינן לבטל דין דשיל"מ חדא טורח ושנית שלא תהא מצוה בדבר ולהכי גבי ש"פ פריך שפיר דליעבד כחזקיה, אע"פ שאין בזה מצוה כיון דעכ"פ ליכא ביה טורח וה"ה הכא בהעלאה דאיירי סמוך לירושלים הוי דשיל"מ כיון דאין בו טורח אע"פ דליכא מצוה בהעלתו והוא לא כשיטת הרש"ל.
ושיטת הרמב"ם בזה לפמש"כ השער המלך (מ"א פט"ו ה"ד) בבאור דבריו הוא מלתא חדתא וז"ל שם כ' הרמב"ם (פ"ו הלכות מע"ש הי"ד) פירות מע"ש שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשרות לפיכך אם נתערבו בירושלים אוסרים בכ"ש במינן עכ"ל ומזה נראה דס"ל להר"מ דדוקא בירושלים אין לו בעול דמיקרי דשיל"מ, אבל חוץ לירושלים יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע"ג דיכול להעלותו לירושלים לא מיקרי דשיל"מ כיון שיש טורח בהעלאתם, ונראה דס"ל דאע"ג דאי בעי פדי לה לא מיקרי משו"ה דשיל"מ. דתרומה תוכיח דלא מיקרי דשיל"מ משום דאי בעי מישאל עלה כיון שאין מצוה בזה, ה"נ מאי מצוה איכא בפדיה מוכח מזה דס"ל להשעה"מ בשיטת הר"מ דעיקר מצוה הוא העלאת הפירות גופא והפדיון הוא רק רשות] ומשו"ה חוץ לירושלים בטיל ברוב ונמצינו למדין מזה דמשום פדיון לא מיקרי דשיל"מ, והקשה ע"ז הרי בהלכה (י"ו) כתב וז"ל מע"ש בטיל בחוב ובאיזה מע"ש אמרו במע"ש שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם וא"א לפדותו מאחר שנכנס עכ"ל, ומשמע מדבריו דטעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו. הא אם אין מחיצה קולטת ויכול לפדותו שפיר הוי דשיל"מ וזה ההיפך ממש"כ כאן. ובב"מ (נ"ג ע"א) פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מע"ש אמרו, במע"ש שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפל מחיצות ופריך והאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן וכי גזר רבנן היכי דאיתנייהו כי ליתנייהו לא גזר ע"כ, ולדעת הר"מ מאי קושיא הא מטעם פדיון לא מיקרי דשיל"מ כיון דליכא מצוה כמו נדרים, וי"ל דהתם גבי נכנס ויצא ונפלו מחיצות לס"ד דמקשה דהוי ס"ל דכי ליתנייהו למחיצות ליכא דין קליטת מחיצות והיה יכול לפדותו שפיר הוי דשיל"מ מטעם פדיון משום דאין שייך עוד העלאה כיון דליכא מחיצות ואז אמרינן כי הוי בעין הוי קאי לפדיה ועכשיו מיקרי דשיל"מ ע"י פדיון והוי ליה כהקדש בה"ב שכתב הר"ן דהוי דשיל"מ כיון דלפדיה קאי ויעו"ש עוד בשעה"מ שהאריך בזה, ולבסוף מסיק בקושיא כיון לדעת הרמב"ם מע"ש חוץ לירושלים לא מיקרי דשיל"מ ובטיל ברוב א"כ תקשה אברייתא גופא דקתני מע"ש בטיל ברוב ובאיזה מע"ש אמרו במע"ש שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא ואמאי לא קאמר בפשוטו במע"ש חוץ לירושלים אע"פ שיש בו ש"פ ונשאר בוצ"ע.
ודבריו תמוהין לו מאד, דהא כמו דמוכח מדברי הר"מ ממה שכתב (הלכה י"ו) מע"ש בטיל ברוב ובאיזה מע"ש אמרו שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות דמשמע מזה דאילו לא נכנס לירושלים ויצא ולא קלטוה המחיצות הוי הדין דאינו בטיל משום דשיל"מ ומטעם שכתב השעה"מ דאז אילו הוי בעין הוי קאי לפדיון והפדיון מוכרח כיון דעתה ליכא מחיצות ודמי להקדש בה"ב, הנה כמו כן יש לדייק מדברי הר"מ הנ"ל דאילו לא נפלו מחיצות שהיה יכול להחזירו לשם נמי אינו בטיל מטעם כיון דאי אפשר בפדיון מטעם קליטת המחיצות אז ההעלאה מוכרחת ושפיר הוי דשיל"מ מטעם דאפשר בהעלאה שמוכרחת עתה, וא"כ בכל מע"ש שנתערב חוץ לירושלים איך יהיה בטל הא הוי דשיל"מ, כיון דעכ"פ חדא מינייהו מוכרח או ההעלאה או הפדיון ולא יועיל לא טעם טרחה ולא טעם דהוי רשות וצ"ע.
ובפליתי (סי' קב סק"ה) ד"ה ונשוב וכו' משיג על הפר"ח שמדיק ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל כשכתב השעה"מ, דהר"מ ס"ל חוץ לירושלים לא מיקרי דשיל"מ ומחלק בין טורח מרובה לטורח מועט, והפליתי כתב ע"ז וז"ל ולא עיין הפר"ח כל הצורך דודאי במדינה שהמע"ש אסור לכולו עלמא אם נתערב פשיטא דהוי דשיל"מ דהרי אותו האיסור שנאסר עתה יהיה מותר ע"י פדיון או העלאה לירושלים, אבל בנתערב בירושלים גופה לענין שיהיה מחויב לאכל דוקא בטהרה כדין מע"ש הרי לזו לא נאסר מעולם, רק מה שנאסר לאכל שלא בטהרה ועל זה אין היתר לעולם אף יעלהו ואין כאן דשיל"מ כלל, [באור הדברים דלא נוכל לומר, דאסור לו לאכל בטומאה כיון שיכול לאכל בטהרה כשיהיה טהור, דדשיל"מ אינו אלא כשיבוא היתר למה שנאסר, והכא למה שנאסר לאכל בטומאה אין היתר רק ע"י בעול] ורק מכח קדושת ירושלים החמירו חכמים ועשהו כדשיל"מ וצריך לאכל בטהרה דוקא והוא מדויק בלשון הירושלמי עשוהו ירושלים כדשיל"מ והכונה דבאמת אין לו דין דשיל"מ רק לקדושת ירושלים לאכל בו בטהרה החמירו חכמים ועשוהו כדשיל"מ וכן הוא מדויק בלשון הרמב"ם עכ"ל ולפי"ז מאי דנקט הר"מ ירושלים לא למעט חוץ לירושלים אלא לרבותא הוא אפילו בירושלים הוי דשיל"מ ויפה כיון.
והנה הראינו כי המוהרש"ל בשיטתו איננו יחיד וכי גם דעת הרמב"ם כשיטת הרש"ל לפי באורם של הפר"ח והשעה"מ בדברי הר"מ אכן מצאתי בע"ה שיטה חדשה בענין זה בשמ"ק נדרים נ"ח ע"א בשם הרא"ם, [הוא הר"א ממיץ בעל היראים] וז"ל שם, גמרא ד"ה דתניא ר' שמעון אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש, כך שנויה בירושלמי, וכן כל דדמי להם כגון ביצה שנולדה ביו"ט דדמי לחדש שבא ההיתרו מאליו בהאיר המזרח היכי דאין עומר, וכן ביצה ליל חול מתירה וטבל בתקון ומעשר והקדש בפדיון לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו, שלא במינו בנו"ט, ואפילו אי מצינו דסבר ר"ש בשאר איסורין שאין להם מתירין מין במינו בטל הכא מחמיר משום דשיל"מ אמנם לר' יוחנן דסבר בע"ז (דף ע"ג) דהא דטבל במשהו במינו משום דכהתירו כך איסורו לא ס"ל בזה כר"ש דחשיב דשיל"מ ע"י מעשה כגון טבל ומע"ש והקדש אלא ס"ל דיש לו מתירין נקרא רק כגון ביצה ודדמי לה דמתירין בא מאליהן כרבנן דפליגי עליה דר"ש עכ"ל, והוא ממש כשיטת המרש"ל.
ובשיטתם מיושבת קושית התוס' (ע"ז ע"ג) ד"ה טבל מאי טעמא וכו' שהקשו דהא בטבל איכא טעמא אחרינא דאוסר במשהו משום דשיל"מ ולשיטת הרא"ם באמת הוא מחלוקת בזה אי טבל שניתר ע"י מעשה הוי דשיל"מ וחכמים פליגי אר"ש, וגם ר"י סבר כותייהו דלא מקרי טבל דשיל"מ כיון דהיתרו זקוק למעשה ואינו בא מאליו כשיטתו של המהרש"ל ולכן שפיר צריכין לטעמא כהיתרו כך איסורו דטבל יאסר במשהו.
והדברים לא רחוקים כל כך דהנה הרמב"ן (מלחמות פסחים פרק כ"ש) בפסקא ד"ה ועוד אמר רבא חמץ בזמנו וכו', כתב וז"ל עוד אני אומר כיון דקי"ל כל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטיל, שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו אלא ליומו, היום אסור ולמחר הוא מותר והוא עצמו בעינו מותר מן התורה ולא קנס ר"ש להקל עליו אלא להחמיר עליו וליכא למימר בעינו כיון דחייב לבערו אין לו מתירין, דכל דממילא מישתרי ואין מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין הוא וכ"ש חמץ של נכרי שנפל בקדרה של ישראל שאפילו בעינו דשיל"מ הוא וכו', וא"ת והא ר"י סבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר במס' שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כל דשיל"מ כגון הטבל ומע"ש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור ואנא דאמרי כרבנן, תדע דהא אמר ר"י כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ הוא ולא להוציא מן הכלל כיו"ב ותניא נמי כר"י ב"פ השוכר במס' ע"ז וכו' עכ"ל ולכאורה דברי הרמב"ן צריכין באור, במה דקאמר תדע דהא טבל דשיל"מ הוא, הא מטבל אינו מוכח רק דשיל"מ ע"י מעשה לא ס"ל אבל לא היכי דהיתרו בא ממילא, והרמב"ן בעצמו מזכיר חלוק לעיל באמרו דכל דממילא מישתרי ואין התירו מחוסר מעשה ודאי יל"מ הוא" אבל לפי מה שכתבנו היכי דהמעשה מוכרח או דאיכא מצוה לעשותו הוי כהיתרו בא ממילא וכיון בטבל איכא מצוה לתקנו הוי כזמן דבא ממילא ושפיר מייתי ראייה מטבל, אבל עכ"פ חזינן דגם שיטת הרמב"ן הוא בדבר שיל"מ יש מחלוקת ר"ש ורבנן וגם ר"י סבר כחכמים אבל אנן קי"ל כר"ש. ולשיטת הרא"ם הנזכר צריכין לומר דחמץ אינו מקרי דשיל"מ כיון דאיסורו חוזר לשנה הבאה וכשיטת הפוסקים בזה כידוע ויש לעיין עוד בזה.