אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן כו

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן כו

סימן כה

חקירה, הקדשו של קטן אם הוא קנוי להקדש. אם מתחלק בהקדש האיסור מן הממון. אי שייך כל יחל בנהנה מן הקדש. בענין קנין דרבנן לדאורייתא ועוד פרטים בזה.

גרסינן בנדה (מ"ו ע"א) אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה (תוך הזמן תינוק היודע להפליא ואכל את הקדשו לוקה, ואע"ג דבמידי אחריני לאו בר עונשין הוא רש"י) שנאמר איש כי יפליא לנדוד (מינה מרבינן מופלא סמוך לאיש וכו' והיינו בתינוקת כל שנת י"ב ובתינוק כל י"ג רש"י) ולא יחל דברו, כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל, מתיב רב הונא בר יהודה לסיועי לרב הונא לפי שמצינו שהשוה הכתוב מכי יפליא דמשמע יודע להפלות סמוך לאיש דאכתי קטן הוא כל שנה זו רש"י] הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל, יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא אוסרו איסור ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ובל יחל היינו מלקות ומסייע ליה לרב הונא רש"י] אימא לאיסור בל חל [כלומר איסורא בעלמא ולא מלקות רש"י] ופריך איסור בל יחל מה נפשך, אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ואי מופלא הסל"א לאו דאורייתא איסור נמי ליכא [עליו אם אכלו דהא אם אתו רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדישו או הוא כשיגדל, אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו, דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא רש"י] ומשני לאותן המוזהרים. עליו [איסורא לאותן המוזהרים עליו לאפרושי מאיסורא רש"י] עכ"ל הש"ס ויעו"ש עוד.

והנה מבואר מכל הסוגיא דבנהנה מן ההקדש בין שהוא עצמו הקדיש ובין שהקדישו אחרים ישנו כאן עבירת בל יחל, והר"ן (נדרים ט"ו ע"א) מביא ראיה מכאן. דבמדיר את חבירו המודר לוקה, מדקאמר הכא באוקימתא כגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים, ולא כדעת הרמב"ם ולכאורה אינו מובן, דהא הכא בהקדש גמור מיירי, ובהקדש כללי בודאי לוקה כל מי שנהנה, אבל בקונם פרטי אפשר לומר כדעת הרמב"ם דהמדיר עובר אם מהנה את חבירו ולא המודר אבל זהו פשוט, דכונת הר"ן דלענין איסור בל יחל דברו אין שייך לחלק בין קונם פרטי להקדיש סתמא, דלדעת הרמב"ם דלא יחל דברו לא שייך רק במי שמוציא הדבור של איסור מפיו, ולהכי אף בהקדש גמור האיסור דבל יחל אינו שייך רק אם המקדיש מהנה את חבירו אבל לא על הנהנה, כיון שהוא לא דבר ולא אסר עליו כלום והוא פשוט.

ובשו"ת בנין ציון לבעה"ח ערוך לנר על יבמות ועוד האריך בזה והקשה בזה שלש קושיות עצומות:

אחת, למה דחקו הראשונים למצוא מקור הלאו דהזיד במעילה, עין רש"י (מכות י"ג) ד"ה והקדש שלא נפדה, וכן בפסחים (ל"ג ע"א) ד"ה אף מעילה, שכתבו שהאזהרה היא מג"ש דחטא חטא מתרומה ונתוכח רש"י בזה עם מורו הרגמ"ה כמבואר בפרדס המיוחס לרש"י, ולמה לא גלו המקור שהוא מבל יחל דברו כמפורש בגמרא כאן, שנית, אם יש גם אזהרה שניה, כיון דאיכא אזהרה דבל יחל ילקה המועל במזיד שתים, והרי הרמב"ם (ריש הלכות מעילה) כתב דבין המועל בקדשי המזבח, בין המועיל בקדשי. בה"ב לוקה מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגומר ונדריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם והוא הדין לשאר כל קדש שהיא כולו להשם וע"ש בראב"ד ובכ"מ שהביא מקרא אחר ולא כרש"י במכות ופסחים הנ"ל, והרי הדין דבין בק"מ. ובין בקבה"ב ליכא אזהרה אחרת, רק האזהרה דבל תוכל והול"ל דהמוטל לוקה שתים מלא תוכל ומבל יחל, שלישית קשה ממשנה דמכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין וקחשיב שם קדשי מזבח וקדשי בה"ב עין רש"י (פסחים מ"ז) וקשה למה לא חשיב תשעה לאוין דמשום מעילה ילקה שתים, והאריך שם בזה ולבסוף נשאר בקושיא עכת"ד ע"ש.

ואשר אנכי בעניי אחזה בישוב הקושיא הזאת כן הוא. הנה יצויר לפעמים שהעבירה הקטנה אשר יעשה האדם תאבד וחכרת בסבת העבירה הגדולה ממנה, ועול אחד ימחק זכרו ולא ינשא על שפתים בסבת עול היותר גדול שיעשה האדם באותו דבר. דרך משל, אם יבטיח אחד לחברו ליתן לו סאה של חטים העומדת לפניו וטרם זכה בה המקבל יחזור הנותן מדבורו ולא יניחנו לקחת, אז יאמר עליו שמחוסר אמנה הוא, כזבן ואינו עומד בדבורו, ואיננו משארית ישראל שלא יעשו עולה ולא ידברו כזב, דהכי קיי"ל בב"מ (מ"ט) דברים בלי מעות מחוסר אמנה. יש כאן, אבל אם כבר בא ליד המקבל וזכה בה והנותן יחזור ויחטוף בחזקה מיד המקבל וכיון שכבר באה ליד המקבל ושלו היתה, א"כ יש כאן עבירה של גזילה, גזילה גמורה לכל פרטיה, שוב לא יצדק עליו לאמר שמחוסר אמנה הוא, אחרי שכבר יש כאן עון של גזילה גמורה, הנה עון גזילה החמור בולע ומוחק עון של חסור אמנה הקטן ממנו בערכו ואולי אף בד"ש לא יענש רק אעון גזילה בלבד ולא אעון דחסור אמנה. ולפי המשל הזה נדון אף הקדש בליתא דלא יחל דברו, הנה עיקרו ועצמותו של הלאו דבל יחל דברו הוא שאינו הגון לאיש המעולה לחלל ולבטל הדבור שיצא מפיו לשם נדר והקדש, אבל כל זה לא שייך רק כשעדיין הדבר ברשותו, ולא יצא מכלל דבור להקנאה גמורה, אבל לא כשכבר יצא הדבר מרשותו ונקנה להקדש בקנין גמור, דבלוקח אחר זה ונהנה ממנו אז גם גזלן יקרא, גזלן גמור, כי מאי נפקא מינה בגוזל מהקדש או מהדיוט, ושוב לא יתכן עליו לאמר שהוא מחלל דבורו, כי לא רק דבורו הוא מחלל אלא גם כפיו נגואלו בעול של גזילה כי גזל גמור הוא, וא"כ כשאומר אדם מנה זו להקדש כבר נקנה בקנין גמור להקדש, דהא קיי"ל בכל דבר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, והדבור הוא קנין גמור כמו משיכה הגבהה וחצר בהדיוט. וכיון שכבר עומד הדבר ברשות הקדש, אם יחזור ויהנה ממנו לא יתכן עליו לאמר, כי מחלל דבורו הוא, כיון שכבר יש בזה עון גזילה שגוזל מהקדש חפץ הקנוי להקדש והעבירה הגדולה מוחקת ועוקרת העבירה הקטנה של חלול דבורו והבן.

ולפ"ז ניחא היטב דנלע"ד לחדש אף אם נימא דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר והקדשו הקדש מדאורייתא, אבל כל זה אינו אלא לענין איסור, רצוני לומר, דקטן אע"פ שנתרבה שיכול להקדיש, אבל כל זה אינו אלא לענין שבכח הקטן המופלא הסל"א להרכיב איסור הקדש על הדבר, אבל לא להקנות להקדש, דכיון שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אבל עכ"פ לא עדיפא ממסירה להדיוט. [עין נדרים דף ל' במקדיש בהמתו לאחר שלשים יום ואין ענינו לכאן] ומכיון שמסירת הקטן אינה מסירה והקנאתו לאו הקנאה היא, א"כ איך יתכן שבדבורו יעשה הקנאה להקדש וע"כ שאין הקדשו רק חלות איסור הקדש בלבד, אבל לא קנין, וכיון שעדיין הדבר לא נקנה לההקדש הנה שפיר יצדק ע"ז ליתא דלא יחל דברו. כי עדיין הדבר עומד רק בגדר דבור ואמירה ולא בגדר קנין והוצאה מרשותו לרשות הקדש.

ואין להשיב ע"ז דא"כ איך קאמרה הברייתא שיכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל וזה הדבר" והיאך ה"א לומר שיהא חייב על הקדשו קרבן מעילה, כיון שעדיין הדבר אינו קנוי להקדש ולא הוי ממון הקדש כלל וא"כ אינו מועל בהקדש כלל, ז"א דהלא קי"ל כר"מ דיש מעילה גם בקומנות, עין נדרים (ל"ה) ובר"ן שם. והקדשו של קטן עכ"פ לא גרע מקומנות גרידא, דג"כ ליכא שם הוצאה מרשות לרשות ואפ"ה איכא מעילה, א"כ יתכן לומר גם בהקדשו של קטן איכא מעילה, ועוד י"ל דזה גופא כונת הגמרא "דיכול יהא חייב קרבן מעילה על הקדשו וכלומר שנימא נמי ע"י הקדשו נקנה להקדש, את"ל זה הדבר" וגלתה לן התורה שאין בהקדשו רק הרכבת איסור וחלותו בלבד, אבל תירוץ הראשון נכון יותר ועין בזה, קצרו של דבר, דהא דקאמר הש"ס דאיכא בל יחל בהקדש אינו אלא בהקדשו של קטן דליכא רק איסור הקדש ולא קנין הקדש. אבל לא בהקדשו של גדול דאיכא נמי קנין הקדש והוי גזלן, וסמך לזה דהא המקור להא דאמרינן בכ"מ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גלה לן הרשב"ם (ב"ב קל"ג ע"ב) דהוא מדכתב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש והעריכו הכהן ובכ"מ שנאמר איש ממעטינן קטן וצ"ע בתו"כ, אך המקור השני שכתב שם הרשב"ם ד"ה ולא תשיימי את וכו' שהוא מדכתיב מוצא שפתיך תשמר, וכן כתב הרא"ש בפירושו לנדרים (כ"ט ע"ב) אז יכול לכלול גם מוססל"א, אך אינני מבין דמנלן מהתם שהוא כמסירה, שמא אינו אלא חיוב לקיים מוצא שפתיו, אבל לא קנין שיהיה קנוי להקדש ועין בר"ה (ו' ע"א) דמפקינן מהתם בין נדר בין נדבה ובנדר בודאי לא שייך קנין וצ"ע.

אבל עיקר יסודי צריך ראיה, דעדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר מנלן דנוכל לחלק בהקדיש בין ממון לאיסור ולומר דיש איסור הקדש בלי ממון הקדש, דשמא קשורים ותלויים הם זה בזה כשלהבת בגחלת, דכל עיקר איסורו של הקדש אינו אלא מצד ממונו, כלומר כיון שהוא ממון הקדש לכן אסור בהנאה, ואם נימא דקטן שהקדיש אינו ממון של הקדש גם איסור הקדש אין כאן, דלא יתכן כלל איסור הקדש בלי ממון הקדש.

אכן לדעתי הקטנה נראה דממון הקדש ואיסור הקדש הם דברים המתחלקים זמ"ז, יש ממון הקדש בלי איסור הקדש, והוא מהא דתנן (סוף מעילה) נפלה פרוטה של הקדש בכיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא הראשונה מעל וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס, והקשו בתוספות דליבטל האי פרוטה של הקדש ברובא וכו', וצ"ל דאיירי דליכא אלא חד פרוטה בכיס. וכבר העירו רבים על קושית התוספות הא ממונא לא בטיל וכדאמרינן (ביצה ל"ח) הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי אך באמת כונת התוספות דהן אמת דהממונא לא בטיל אבל האיסור הקדש הנתלה בממונא יתבטל, וכמו דקאמר התם בביצה גבי אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דהאיסור תחומין שפיר מתבטל. אך באמת יש לחלק, דהתם במים ומלח אין זכות הממון גורם האיסור ואין אנו רוצין כלל שהממון יבטל אע"פ שנרצה שהאיסור יתבטל, דאילו שאלה אותה ממנה מעיו"ט לא היה שום פקפוק בזה והיה מסולק איסור שביתה, דאע"פ דהממון אינה שלה, מ"מ הא קני שביתה אצלה, ורק כל השאלה הוא מפני איסור שביתה, כי לא קנו המים והמלח שביתה אצלה וע"ז שפיר יצדק לומר דיתבטל, אע"פ גוף הממון אינו מתבטל, אבל בהקדש לכאורה דבר והפוכו הוא דעצם האיסור נובע מצד שהוא ממון הקדש, וממ"נ אם נימא דמתבטל, א"כ שוב אין להגזבר זכות בו, ואם נימא דזכות הגזבר הבא בכח הקדש אינו מתבטל גם איסור יהיה בו, אך באמת י"ל דס"ל התוספות דאע"פ האיסור מתבטל וגם גוף הפרוטה מתבטל, מ"מ זכות הממון שיש להגזבר זה אינו מתבטל וחייב ליתן לגזבר פרוטה זו או אחרת, ובאמת יוכל לשלם הפרוטה מכיס אחר. והמורם מזה דחזינן החלטת התוספות דיתכן לומר דיש כאן ממון הקדש בלי איסור ולהיפך ודאי מצינו, דלדעתי נראה כל ענין קומנות דקי"ל כר"מ דיש בו מעילה להמעיין הטיב בסוגיא דנדרים (ל"ה ע"א) ימצא כי יסודו דהוא מרכיב איסור הקדש אככר שלו ולכן יש לו דין הקדש לענין מעילה, אבל זכות ממון אין להקדש בקומנות, וראיה לזה דאמור שם, בעא מיניה רבא מר"נ יש מעילה בקונמות או לא. א"ל תניתוה מקום שנועלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. למימרא כי הקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קומנות יש בו מעילה, ובר"ן שם ד"ה תפול הנאה להקדש, דאי לא דמי קומנות להקדש הוה למימר יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתי אלא משום דבקומנות יש בהן מעילה כהקדש כיון בהקדש עסיק תני תפול הנאה להקדש עכ"ל, הרי דבריו ברור מללו דבאמת יש לו הרשות להוליך הנאה ליה"מ ואינו מחויב לתתה דוקא להקדש, אכן בפירוש הרא"ש שם על המשנה (ל"ג ע"א) ד"ה תפול הנאה להקדש כתב שם וז"ל, שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלא כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקומנות עכ"ל הרא"ש וחזינן דפליגי בזה הר"ן והרא"ש, דלהרא"ש לא משכח דין מעילה אלא כשהממון שייך להקדש ולהר"ן בקומנות אע"פ שאין זכות, ממון להקדש אפ"ה איכא בהן דין מעילה, כי זהו עיקרו של קומנות הן של קונם פרטי או כללי דמתפיס עליו איסור הקדש, אע"פ שבאמת הממון שלו אינו שייך להקדש.

ואחרי הנחתנו בהקדש האיסור והממון מתחלקים זה מזה, דאיכא ממונא של הקדש בלי איסורא ולהיפך איסורא של הקדש בלי ממונא וא"כ הקדשו של קטן המופלא סמוך לאיש נמי כן הוא ולקונס כללי דמי, איסור הקדש יש עלה אבל זכות ממון אין בו ולהכי יש עליו בל יחל כמו בקונם פרטי או כללי.

ולכאורה תמוה הא מבואר בנדרים (ל"ה ע"א, שבועות כ"ב ע"א) דקי"ל כר"מ דיש מעילה בקומנות ומביא אשם, והפשטות אע"פ דמביא אשם אבל קרן וחומש אין כאן, דלמאן ישלם כיון דאין להקדיש זכות ממון בהן, והרי התוספות בפסחים (כ"ט ע"א) ד"ה רבי נחוניא היא נקטו לכללא, דכ"מ שאין קרן וחומש גם אשם אין שם, אבל זה לק"מ דהיכי דנהנה מן ההקדש ממש שהכפרה בשלימות תלויה בחומש ואשם ביחד ואשם בלי חומש הוי חצי כפרה ולכן שפיר כתבו התוספות כיון דאין קרן וחומש גם אשם אין שם, אבל בקומנות אשר בעצמותן אין שייך תשלומי קרן וחומש א"כ הכפרה תלויה רק באשם מעילות לבדו ושפיר מביא אשם אע"פ שאין שם תשלומי קרן וחומש דהא תשלומי הקדש משום גזל הוא ולא משום כפרה והיינו תשלומי קרן וכמבואר בתוד"ה זר שאכל תרומה (כתובות ל' ע"ב) וכיון שאין קרן אין חומש אבל אשם יש כאן וכמו שכתבנו.

והנה המשנה למלך (הלכות מעילה פ"ד ה"ט) כתב וז"ל עוד נסתפקתי בקומנות אם מעל בזדון אם ילקה שתים אחת משום לא יחל ושניה משום לאו דמעילה וכו' עכ"ל. והכונה הוא דבל יחל ודאי איכא אלא בלאו המעילה הוא מסופק, אכן לפי מה שכתבנו במעילה דקומנות ליכא תשלומין קרן וחומש א"כ תליא במקור הלמוד מהיכא ילפינן דאיכא לאו במעילה, דלשיטת רש"י (פסחים ל"ג ע"א ומכות י"ג ע"א) שהוא מג"ש דחטא חטא מתרומה ומפורש בפ"ב דמעילה שהוא מן וחטאה בשגגה האמור בפ' ויקרא שמדבר מתשלומי מעילה בשוגג, א"כ בקומנות ליכא לאו דמעילה ששם ליכא תשלומין אבל לדעת הרמב"ם שהוא מלא תוכל לאכל בשעריך, או לדעת הראב"ד מקרא דהיא מתרומת הקדשים לא תאכל, (הלכות מעילה פ"א ה"ג) שפיר יש לומר גם בקומנות איכא לאו דמעילה.

ולפי"מ שכתבנו מסולקת היטב קושית הר"ן בנדרים (ט"ו ע"א ול"ה ע"א) על שי' הרמב"ם דס"ל המדיר את חבירו המדיר עובר על בל יחל ולא המודר כיון שהמודר לא דבר כלום והקשה הר"ן עליו מהא דאיתא (דף ל"ה) א"ל ר"א דבר"א לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל, למעול נותן (כמו הנותן הקדש בשוגג לחברו דמעל פי' רא"ש) הא לא אסירא עליה, למעול מקבל יכול דאמר היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי, וכתב הר"ן מדקאמר הש"ס למעול נותן הא לא אסירא עליה, מכאן תשובה להרמב"ם שכתב המדיר את חבירו והאכילו דלוקה משום לא יחל דברו אלמא אין האוסר עובר כלל עכ"ל, אכן לפמש"כ בדעת הר"מ דהלאו של מעילה איכא גם במעילה דקומנות, כיון בקומנות איכא איסור הקדש, אע"פ דליכא ממון הקדש אפ"ה גם זה נכלל בלאו דלא תוכל לאכול, וא"כ איכא למימר דחיובא של קרבן מעילה אינו תלוי כלל בלאו דבל יחל, אלא בלאו דמעילה, דמי שהוא בלאו דמעילה דוקא באותו דבר הוא ראוי להתחייב במעולה, אבל לא במי שהוא בלאו דבל יחל, דבל יחל אינו שייך כלל לענין חיובא מעילה, וא"כ לענין מעילה שפיר קאמר הש"ס דלא יתכן דלמעול נותן, כיון שאינו אסור כלל באותו דבר וכשכתב הרא"ש בפירושו ולא מצינו מעילה בדבר המותר לאדם, אבל לענין בל יחל דברו אפשר לומר כהרמב"ם דתלי רק בהמדיר שהוא המדבר ומוציא את האיסור מפיו ועין.

וכעין זה אמרתי להעיר על התוספות (שבועות כ"ב ע"א) ומסתעף למה שכתבנו למעלה דאיתא שם אמר רב פפא מחלוקת (ר' עקיבא וחכמים פליגי במשנה לר"ע שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב וחכמים אמרי היכן מצינו דאוכל כ"ש שהוא חייב) בשבועות, אבל בקומנות ד"ה בכל שהוא מ"ע קומנות נמי כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי, ובמפרש קאמר שם לעיל מזה אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש ד"ה בכל שהוא, מ"ט מפרש נמי כבריה דמי, ובתוד"ה שם, אבל בקומנות ד"ה בכ"ש תימא דחמור קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסר אלא משום דהוי כהקדש והקדש בעי שוה פרוטה עכ"ל התוס' ונשארו בתימא. ולכאורה אמרתי לישב בפשוט, דהא דקאמר הכא אבל בקומנות ד"ה בכ"ש היינו לענין לעבר עליו אלאו דבל יחל דברו, כיון שהוא כמפרש לאסור עליו בכל שהוא הרי זה לא גרע מאוסר עליו זריקת צרור וזרק דעובר אבל יחל, אבל בהקדש שהוא לענין לאו דמעילה ששורש הלאו הוא או מג"ש דחטא חטא מתרומה כפירש"י בפסחים (ל"ג ובמכות י"ג) או כדעת הרמב"ם מלאו דלא תוכל לאכל בשעריך ולהראב"ד מהקרא היא בתרומת הקדשים לא תאכל לענין הלאו הזה ודאי דבעי שיעור כמו התם, ובהנאה שיעורו בפרוטה והוא מהשיעורין שנאמרו הל"מ.

אך קשה לפ"ז לפי המבואר הכא בסוגיא דנדה דגם בהקדש איכא בל יחל א"כ בנהנה מן ההקדש פחות מש"פ, נהי דאינו חייב אלאו דמעילה, אכתי ילקה משום לאו דבל יחל דברו, ודבר זה לא מצינו דבנהנה מן ההקדש פחות מש"פ אפילו בהקדש שהקדיש הוא בעצמו דלוקה משום בל יחל, ואמאי לא נימא כיון דלא קמדכר שמה דאכילה כמפרש דמי להתחייב בכ"ש, ולפמש"כ והארכנו דלאו דבל יחל בהקדש אינו אלא במופלא הסל"א, אבל בגדול שהקדיש ליכא בל יחל ניחא אכן לפי מה שכתבנו טעמא דמלתא דכל היכי דאיכא גזל ממש לא יתכן להלקותו משום לא יחל דברו א"כ לכאורה בנהנה פחות מש"פ דליכא גזל שוב ראוי להלקותו משום לא יחל דברו אפילו בגדול שהקדיש.

ולפום רהיטא הוה אמינא מלתא חדתא לולי מסתפינא דהנה יש לחקור מהו הקדש אי הוי איסור חפצא או איסור גברא, והנה האבני מלואים (בשלהי הספר סימן י"ב) מחליט דהקדש הוי איסור חפצא דהא יסודו של איסור נדר מטעמא דמשוי כקרבן ואם נדר הוי איסור חפצא כ"ש הקרבן גופא הוי איסור חפצא, אך יש מקום בראש לאמר דהקדש לא הוי לא איסור גברא ולא איסור חפצא רק איסור תורה וכעין שכתב המוהרי"ט (סימן נ"ג ונ"ד) לענין נזיר והוא דהמקדיש דבר או חפץ להקדש, הוא אינו אלא מקדיש הדבר ואומר עליו שהוא הקדש ומכיון שהקדש הוא אז חל על החפץ איסור תורה שאסרה על האדם, והתורה אוסרת על האדם ולא המקדיש וגלתה לן דעתה בג"ש דחטא חטא מתרומה או כדעת הרמב"ם והראב"ד דיש על לאו דמעילה קרא מיוחד, ואפ"ה איכא בל יחל גם אם הוא איסור תורה, כיון שעיקר הקדושה באה על קדושת פיו והמקדיש היה הגורם לאיסור תורה, וכמו שישנו בל יחל בנזיר אע"פ אם נימא שהוא איסור תורה ויפה בארנו דבר זה בספרנו "שמן למנחה" (קונטרס אחרון למנחת חנוך הנדפס שנת תער"ב) ע"ש וינעם לך.

ולכאורה סתירה לדברי מהריטב"א (נדרים י"ז) שכתב שם וז"ל ומיהו מודינא בנדרי הקדש דאיסור גברא נינהו ודינייהו כשבועה ואין נדר חל על נדר כשם שאינו חל על שבועה כדמוכח מההוא דרב גידל פ"ק כדפרישנא התם וכן עיקר עכ"ל. ז"א די"ל דדברי הריטב"א אינם אמורים אלא בנדרי הקדש שמקבל עליו לעשות כמו בנדרי צדקה או האומר הרי עלי להביא עולה וכדומה והוא המכוון בלשונו הנ"ל בנדרי הקדש וילמד סתום מן המפורש מהא דפ"ק ששם כתב הריטב"א בד"ה אמר רב גידל במפורש בזה"ל, והנכון דמלתא בפשטה ונדר ממש הוא ולא נדרי איסור אלא נדרי הקדש שמקבל עליו מצוה לעשות ודיניה דלא חייל אמצות דומיא דשבועות משום דהא נמי חיוב גברא הוא ולא איסור חפצא עכ"ל, אבל הקדש ממש שמקדיש איזה חפץ הוא איסור חפצא כמו שנטו לזה האחרונים או הוא איסור תורה כהחדוש אשר חדשנו.

ועפ"ז מיושבת קושית התוספות הנ"ל היטב. דבשלמא בנדר שהוא מטעם הקדש מ"מ האדם הוא האוסר ומתפיס האיסור על החפץ דהא לשון נדר בשלימותו הוא שיאמר ככר זה אסור עלי כהקדש, ואע"פ גם כאינו מזכיר עליו לשון איסור רק שאמר ככר זה עלי נמי הוי נדר, הא זהו מדין יד גדר ומדין יד שאנו משלימין הלשון במלואו כאילו אמר לשון "אסור" בפירוש א"כ הרי הוא בעצמו הרכיב והתפיס אסור על הדבר ומכיון דקומנות כמפרש דמי הרי פירש והתפיס אסור על הדבר אפילו בפחות מש"פ ולכן שפיר לוקה דהא לא גרע מאוסר עליו זריקת צרור, משא"כ הקדש שהוא אינו אלא מקדיש הדבר, כלומר הוא מחית קדושה עליו וממילא בא האיסור מכח התורה שאסר קדושת הקדש על כל אדם והתורה לא אסרה וחייבה מלקות רק בכשיעור, דשיעורין הל"מ ושיעורו של הנאה הוא בש"פ ולהכי בפחות מש"פ ליכא חיובא.

וממילא מיושבת גם קושיתנו שהקשינו, אחרי באמת גם בהקדש איכא בל יחל דברו, רק היכי דהוה ממון הקדש ליכא בל יחל, דאז גם גזלן הוי וא"כ בפחות מש"פ דליכא גזל שוב לחייבו משום בל יחל דברו, זה אינו, דהא טעמא דאיכא בל יחל דברו בהקדש אע"פ שבאמת הוא לא אסר עליו כלום רק התורה אוסרתו עליו בע"כ הוא רק מטעמא כיון דהוא יודע דמחית קדושת הקדש על החפץ התורה אוסרתו עליו בהנאה והוא היה הגורם העיקרי המסבב את איסור התורה וא"כ נקרא מחלל דבורו כשנהנה ממנו, וכיון דאיסור הקדש איסור תורה הוא ממילא מובן דהוא לא קבל עליו לאסור יותר ממה שהתורה אוסרת עליו ושיעורו של תורה הוא דוקא בש"פ א"כ גם מצד בל יחל בהקדש נמי ליכא בהקדש בפחות מש"פ.

אכן באמת בלא"ה ניחא דגם על פחות מש"פ בהקדש לא יתכן לחייבו מטעם בל יחל, ואע"פ דליכא גזל מ"מ כיון דממון הקדש הוא וגזלן שמו גזלן לפחות לחצי שיעור לא יתכן לכנותו בשם מחלל דבורו כיון שכבר יצא מרשותו ונכנס לרשות הקדש והוי גוזל ומחסר להקדש, אע"פ לענין שיעור מעילה עדין לא הגיע, כיון דהוי חצי שיעור מ"מ מגדר מחלל דבורו כבר יצא.

אך יש להעיר על מה שכתבנו דקטן שהקדיש אין בו רק איסור הקדש וכקונם כללי דמיא ולא הוי ממון הקדש, משום דהקנאתו לאו כלום מהא דאיתא בשקלים (פ"א מ"ד) קטנים ששקלו מקבלים מידם וכתב שם בתורע"א על הגליון ובקצה"ח (סי' רל"ה) אף מדאורייתא אין ממש במתנת קטן וא"כ קרבן ציבור קרב משל יחיד, מ"מ כיון דחז"ל תקנו דמתנת קטן בפעוטות מהני הוי ממון גמור אפילו לענין דאורייתא וכדעת הסוברים בקדש אשה בחוב ע"י מע"ש מקודשת מדאורייתא עכ"ל, וא"כ כיון דמסירת קטן מהני מדרבנן ואח"כ מתהוה ממון דאורייתא ממילא שפיר יצדק לומר גם בקטן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ אף בהקדש קטן לא יתכן לומר שהוא בבל יחל דברו, כיון גם ע"י אמירת קטן נקנה להקדש מדרבנן וע"י הפקר ב"ד הוי דאורייתא ממש *).

אך באמת אין זה סתירה לדברינו דאקושית התורע"א והקצה"ח כבר תירץ הא"מ (סי' כ"ח סקל"ג) דלא קשה מידי, דהא אין מקריבין גוף השקל ורק שקונין בו את הבהמה ובגזל אין דמיו נתפסין וא"כ הבהמה בודאי הוי ממון הקדש, ורק להקטן מחויבים לשלם וע"ז שפיר מהני תקנתא דרבנן אף אם נימא דקנין דרבנן לא הוי כדאורייתא, גם דברי הר"י במע"ש אינם מוסכמים ויש בזה אריכת דברים ואכמ"ל.

ובעיקר דבריו של הקצה"ח הנ"ל נ"ל להעיר לפ"מ שראיתי ברבותינו האחרונים ז"ל הא דקנין דרבנן מהני לדאורייתא היינו לאחר שתקנו החכמים דמשיכה הוי קנין גמור ובאה ע"ז הסכמת העולם שוב ממילא הוי קנין דאורייתא, כי עיקרו של קנין תליא בגמירת דעת מאת המקנה והקונה וכיון שאדם יודע שע"פ תקנתם של החכמים והסכמת העולם שיהיה נמסר ונקנה חפצו להקונה ע"פ מעשה קנינים אלה שוב מקנהו ברצון מוחלט ובדעה גמורה, א"כ מאליו נעשה מקנין דרבנן לקנין דאורייתא. ולכן במד"א היכי דהחסרון הוא משום מעשה הקנין שהוא אינו אלא מדרבנן. משא"כ בקטן שאינו מצויר מצדו שום הקנאה מדאורייתא מחסרון דעת ורצון מוחלט וכל מעשיו כלום הוא לא שייך בו לומר שע"י קנין דרבנן מה שדרבנן תקנו לו יתחלף מדרבנן לדאורייתא וא"כ לא יתכן כלל לומר הא דמקבלין שקלים מן הקטן משום דקנין דרבנן מהני אף לדאורייתא כיון דהכא החסרון מצד הקטן המקנה, אכן מדברי הר"ן דסוכה (פ"ד) דכתב בהא דלא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דמסיק כשהגיע לעונות הפעוטות מקנה אפילו ביומא קמא משום דק"ל דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואע"פ דהקנאתו אינו אלא מדרבנן, אע"כ ס"ל להר"ן דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וא"כ מוכח מהכא דהר"ן אינו מחלק בין שהמעשה הקנין הוא מדרבנן ובין היכי שהחסרון מצד המקנה והקונה, לעולם היכי שאיכא קנין דרבנן אע"פ שהחסרון מצד המקנה אפ"ה מהני לדאורייתא, וכמובן אם נימא דקטן אפילו כשדעת אחרת מקנהו אינו קונה אלא מדרבנן אין מהר"ן שום סתירה ואכמ"ל.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה