אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן כה

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן כה

סימן כד

יחקר אם תרומת מעשר של דמאי מותרת לעניים, אם אמרינן קבוע ברובא דליתא קמן. גם יבוארו פרטים אחדים בדיני מוקצה.

ענף א

סוכה (ל"ד ע"ב) במשנה, אתרוג הגזול והיבש פסול וכו' ושל תרומה טמאה פסול, ושל טהורה לא יעול ואם נטל כשר ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, וכתב הר"ן וז"ל שם, משום דלא קרינא בו לכם לב"ש מפני שיש לכהן חלק בו והוי כאתרוג של שותפין דלא נפיק חד מינייהו, ולכו"ע בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון אלא משם דתנא לא תני אלא מאי דפסול אפילו ביום שני של תורה לא תני טבל דאע"ג דתני דמאי לב"ש שאין פסולו אלא ביום ראשון, תנא לא קפיד בדב"ש, כיון דב"ה מכשירין אפילו ביום ראשון דלכם קרינן בו מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי לו השתא נמי חזי לו כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכו', אבל הרמב"ן ז"ל אומר דשל טבל קרינא בו לכם, כיון שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז דהו"ל כההיא דאמרינן ביש נוחלין (קל"ז ע"ב) באחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית דכל היכא דאיכא אתרוג לכל חד וחד יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו הלכך ע"כ יוצאין בטבל, וכי פסלי ב"ש בדמאי ארישא קאי דהיינו תרומה טמאה של דמאי דלב"ש לא חזי למידי ולב"ה כשם שמאכילין את העניים דמאי כך מאכילין אותם תרומה טמאה של דמאי וממתניתין דהכא ילפינן לה עכ"ל הר"ן. (ובהגהות החדשות על האלפסי דפוס ראם בשם גליון א"י הוגה בצדו בדברי הר"ן תחת "תרומה טמאה" צ"ל מאכילין אותם תרומת מעשר של דמאי, והגה זו מדויקת, דתרומה של דמאי מי איכא, דלא נחשדו ע"ה ע"ז, וכדמקשה הש"ס בב"מ (צ' ע"א) בשלמא מעשר דמאי איכא, אלא תרומת דמאי מי איכא והתניא וכו', וגזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד,, ואף דמוכח שם מלשון הברייתא לפי המסקנא דגם לתרומת מעשר קרי תרומה סתמא מ"מ בלשון המפרשים לא נכון לומר כן ופשיטא שטעות סופר הוא וכן הוגה בנימוקי הגרי"ב בהגהותיו על המשניות (פ"ז דדמאי) ובחידושי הרשב"א סוכה כתוב כך מאכילין אותם תרומת מעשר טמאה של דמאי ויבואר זה לקמן בדברינו) וכן כתוב בחדושי הריטב"א וז"ל ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסנאי אפילו תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופא דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן. דמדינא רוב ע"ה מעשרים הם ואזלינן בתר רובא עכ"ל ואינו כעת תח"י לעיין בו.

ותמיה לי טובא מהא דתניא בדמאי (פ"ז משא) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומע"ש בפיו ומחולל על המעות. ובירושלמי (דמאי פ"ז הלכה ב') מסיק עלה, מה אנן קיימין אם באומר מכבר, משקה מעורב הוא, אם באומר לכששתה, למפרע טבל שתה, אלא, כי אנן קיימין באומר מכבר לכשאשתה, ופריך ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת, אמר ר' אליעזר משייר כל שהוא חולין כההוא דתנינן תמן מטלטלין תרומה טמאה עם החולין וכו' עכ"ל ולפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דגם תרומת מעשר של דמאי מותרה לעניים א"כ מאי מקשה הירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת, הא תט בשבת (קכ"ז ע"ב) דמותר לפנות את הדמאי משום מגו דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוה עני וחזיא ליה דמאכילין את העניים דמאי כב"ה השתא נמי חזי ליה, וא"כ הרי מותר לטלטל תרומת מעשר של דמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי לו, כיון דתרומת מעשר של דמאי נמי מותרה לעניים? ואין לומר דהכא לא איירי בדמאי סתם שאמרינן ע"ז דרוב ע"ה מעשרין הם אלא בדמאי של ודאי חשוד שגם זה נקרא בשם דמאי וכדאיתא כע"ז בכורות (י"א ע"ב) ע"ש. ז"א דהא הירושלמי מקשה שם על המשנה הקודמת שלפני זו, הובא בר"ש שם, וכי אדם מתנה ע"ד שאינו שלו, ומשני ר"י בדמאי הקילו והיינו, משום דרוב ע"ה מעשרים הם ואי מיירי בודאי חשוד אמאי הקילו להתנות על דבר שאינו שלו.

ולכאורה הייתי רוצה לחלק ולומר, דאפילו לשיטת הראשונים דס"ל דתרומת מעשר של דמאי נמי מותרת לעניים אינו אלא בת"מ דמאי טהורה, אבל תרומת מעשר דמאי טמאה דחמורה טפי אסורה לעניים, ולפ"ז אתי שפיר, דהירושלמי דמקשה על מזגו לו את הכוס, שהוא משקה ואינו צריך הכשר וכל מה שהוא אצל ע"ה הוא בחזקת טמא ולכן מקשה הירושלמי שפיר ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת משום דת"מ טמאה אסורה לעניים משא"כ הכא דבאתרוג מיירי שהוא דבר יבש וצריך הכשר ונאמנין ע"ה לומר שלא הוכשר וכמבואר בברייתא מפורשת בחגיגה (כ"ב ע"ב) נאמן ע"ה לומר פירות לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו ולא נטמאו, וכן מבואר להדיא בדמאי (פ"ב מ"ג) דאינו לוקח ממנו לח אבל יבש לוקח ממנו, דנאמנין על היבש ואין נאמנין על הלח ועי' בר"ש וברע"ב טעמא דמלתא בשם הירושלמי וכן הוא בבכורות (ל' ע"ב).

וכן גם הכא בירושלמי לא מקשה קושיתו ולא נמצא מטלטל ח"ט רק אסיפא במזגו לו הכוס, ולא ארישא במזמין אח חבירו שיאכל אצלו, משום דהתם ביבש מיירי ואין ראיה דהיא טמאה וממילא מותרת בטלטול מפני היתר אכילה לעניים ואין לומר דא"כ הכא באתרוג בטהורה מיירי א"כ מ"ט דב"ש דפסלי, הא באתרוג של תרומה טהורה אמרינן לעיל מזה, ואם נטל כשר ז"א הרי טרחינן לישב דברי הר"ן ולהר"ן שיטה חדשה בהא דאתרוג דתרומה טהורה אם נטל כשר, דהיינו דוקא בכהן שנטל אתרוג של תרומה טהורה אבל לא בישראל, משום דבעינן דחזי לו דוקא ולא סגי במה שחזי לאחרים ולשיטת הר"ן הא דאמרינן כאן מגו דאי בעי מפקר נכסי דוקא הוא, ולא כשיטת רש"י ותוספות בסוכה (ל"ה ע"ב) ד"ה דאי בעי מפקר נכסיה דס"ל דכאן הוא אי בעי. מפקר לנכסיה והוי עני וחזי לו דמאי הוא שלא לצורך, דאפילו אם אינו חזי לדידיה רק חזי לעניים אחרים שפיר דמי, ובפרט לב"ש דס"ל גם גבי עירובין דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ולא מהני מה דחזי לאחריני עי' בעירובין (ל' ע"א) עכצ"ל דלא מהני לשיטתו מה דחזי לאחרינא, וא"כ שפיר נוכל לומר, דאתרוג איירי בתרומה טהורה, ולב"ה מותר משום מגו, דאי בעי מפקר נכסיה והוי חזי לדידיה, וב"ש ס"ל דלא חזי לעניים, דאין מאכילים את העניים דמאי כן י"ל לכאורה לישב שיטת הר"ן אף שבדברי הרשב"א בסוכה שם במקומו קשה לומר כן, שמפורש בדבריו שקאי אתרומה טמאה אע"פ שתמוה מה דוחקיה לפרש בתרומה טמאה הרי דבר יבש אצל ע"ה אינו בחזקת טומאה ואתרוג דבר יבש הוא, אבל מ"מ קשה להגיה בדבריו ולמחקם בשעה שמבואר להדיא דאיירי בתרומה טמאה.

אך מ"מ אין לומר כן, באמת אין הפרש לזר בין תרומה טהורה לטמאה, ורק בכהן יש נ"מ בין תרומה טהורה לטמאה וכשכתב הרמב"ם (פי"ט מהלכות סנהדרין) דזר שאכל את התרומה בין טהורה בין טמאה חייב מיתה ביד"ש אבל בכהן טמא שאכל את התרומה אינו חייב מיתה ביד"ש רק אתרומה טהורה ולא אטמאה ומקורו פתוח מדברי הירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) ומהתוספתא דתרומות (פ"ו ה"ה) ע"ש, ומהאי טעמא נראה לי להגיה בתוספתא דכריתות (פ"א ה"ב) וז"ל שם, אלו הן שבמיתה האוכל טבל וזר שאכל תרומה טהורה וכהן טמא שאכל תרומה עכ"ל התוספתא, וצ"ל להיפך וזר שאכל תרומה, היינו בין טהורה ובין טמאה, וכהן שאכל תרומה טהורה והיא הגהה מדויקת ונכונה ובהגהות אור הגנוז הוגה חק במקצת ע"ש, וכעת מצאתי כהגתי מפורש בתוספתא דזבחים (פ' י"ב אות ח') ע"ש, ועוד כיון דעיקרא הטעם דמקילין בזה הוא משום דרוב ע"ה מעשרים הם וכשכתבנו לעיל בשם הריטב"א א"כ מ"ש בין טהורה לטמאה דאם מעושר הוא איננה תרומה טמאה כלל וצע"ג לכאורה.

וידידי הגאבד"ק מאזייק בעהח"ס רביד הזהב ז"ל רצה לישב קושיתי על נקלה ולאמר ע"פ שיטת המג"א (סי' תק"ע) והרש"א (ביצה ל"ג) דאע"פ דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, אבל להשתמש במוקצה אסור, דהתשמיש הוי כמו אכילה ולכן אסור לבשל בעצי מוקצה ולסמוך את הקדירה בבקעת והכי נמי במזגו לו את הכוס הוי טלטול להשתמש דהוי כמו אכילה וזה אינו מותר בשביל שחזי לעניים, וכמו שאסור באכילה ממש קודם שהפקיר נכסיו, ושפיר פריך הירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת היינו טלטול של תשמיש עכת"ד.

אכן באמת אין אלו אלא דברי נביאות לומר דקושית הירושלמי היתה כאן מטלטול להשתמש, אחר שאין כאן הכרח שיהא מוכרח להשתמש בו אחר שתותו מן היין רק בטלטול בעלמא הוא מוכרח, ואפילו לפמש"כ הרב תפא"י במשניות בחדושיו, בסלוק קושית הגרע"א, שמקשה דהא מוקצה בעודו בידו מותר לטלטל כדעת המג"א, (סי' רס"ו) דדעת המקשן בירושלמי היתה דמטלטלו גם אחר שתותו ומעמידו על השלחן מדא"א להזהר מטלטל אבל מ"מ אינו מוכרח כלל שיהא טלטול של תשמיש, וראיה לזה דהא הירושלמי מתרץ על הקושיא הזאת דמשייר כל שהוא חולין והוי כההיא דתנינן תמן (בפכ"א דשבת) מטלטלין תרומה טמאה עם החולין, ולא מצינו שהתירו תשמיש במוקצה לצורך או"נ אפילו עם מוכנים ביחד, ואסור לבשל בעצי מוקצה אפילו עם עצים מוכנים ביחד, וכמבואר בביצה (ד' ע"ב) אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ודוקא ע"י רבוי מותר, ולכאורה הוא מטעם בטול מדפריך עלה והא אין מבטלין איסור לכתחלה, וכן הוא ברשב"א במקומו וז"ל שם, ומסתברא הוא דדוקא בשאינו ניכר עצי האיסור לאחר שנתערב, הא מכירין אין בטול מועיל להם שאין ביטל בדבר הניכר לעין וכו' עכ"ל, וכיון דמטעמא דבטול הוא כמובן בלי רבוי אסור, ואפילו לפי מה שסתר הרשב"א בעצמו את דבריו וכתב להיפך בשבת (כ"ט ע"א) וז"ל שם ד"ה כי אדליק פורתא וכו' והא דאמרינן מרבה עליהם עצים מוכנים לא מתורת בטול נגעו בה דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל, אלא הכא אינו צריך לבטל אלא צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל בהיתר וכי מטלטל בשבר כלי הו"ל כטלטול מן הצד עכ"ל, אבל מ"מ בעינן רובא, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אי מטעמו דבטול כשכתב הרשב"א בביצה, או מטעמא כדי להוי כטלטול מן הצד, כשכתב הרשב"א בשבת, והיינו כיון דמתירין אנו המוקצה לתשמיש בעינן רובא אבל היכי דלא הוי רק טלטול בעלמא לא בעינן רוב כלל, ולכן סגי הכא במזגו לו הכוס במשייר כל שהוא חולין וכן בההיא דמטלטלין תרומה טמאה עם החולין (בפכ"א דשבת) נמי לא בעינן רוב, והיינו משום דלא הוי רק טלטול בעלמא, ומאי דדחי שם הירושלמי, "תמן טמאה לצורך טהורה, ברם הכא חולין לצורך טהורה" אין הכונה דהמן הוי הרוב היתר, דבאמת לא מצינו שם כלל דבעינן רוב היתר, אלא הכונה כשכתב הפ"מ, דתמן התרומה הטהורה היא העיקר משום דהיא למטה והטמאה למעלה ומטלטל להטמאה לצורך הטהורה, ברם הכא התרומה טמאה היא העיקר דהיא למטה יעו"ש ויובן.

ובעיקר חדושו של המג"א והרש"א במס' ביצה היה נראה לי דאע"פ דנחליט דתשמיש הוי כמו אכילה ולא שרי לצורך אוכל נפש כמו שאסור לאכל פירות שנשרו בשבת משום מוקצה מ"מ מסתבר לומר דז"א אלא בדבר שאינו של מאכל שעיקר הנאתו רק לתשמיש קיימא, ואע"פ שרוצה עתה להשתמש בו לתשמיש אחר שאינו עומד לכך כמו בקמח לסמוך בו קדירתו, אבל להשתמש בדבר העומד לאכילה שעיקר הנאתו הוא האכילה אז גם טלטול להשתמש בו נמי הוי רק כטלטול גרידא ומותר להשתמש בו, וכיו"ב כתב הרשב"א בשבת (קכח) בהא דקאמר שם דרב סבר כר"י דיש מוקצה לאכילה אבל לא בטלטול וקשה ע"ז מהא דכרכי דזוזי (זוג של מחצלות שמכסין בהן את פרגמטיא של ספינה רש"י) דרב אסר (שבת י"ט ע"ב) וכבר העירו בזה התוס' שם במקומו, ותירץ הרשב"א דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלו דדי לו שאסרתו באכילה, אבל מה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר"י עכת"ד.

ולכאורה אמרתי להביא ראיה לזה מדה"ת (ריש ביצה) ד"ה ביצה שנולדה שהקשו שם וז"ל וא"ת לב"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי, והא לקמן (דף ד') אמרינן אף לטלטל אסור עכ"ל וע"כ הראיה הוא מהברייתא דמייתי שם בסוף העמוד דאין מטלטלין אותה לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה, וקשה דמאי ראיה היא זו דשא"ה דהוי להשתמש במוקצה ודמי לאכילה, אבל טלטול גרידא איה"נ דשרי וע"כ צ"ל דדבר העומד לאכילה גם ההשתמשות בו אינו אלא כמלטול בעלמא, אך זה יש לדחות דראיתם היא מסיפא דברייתא אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר ולא התירו לטלטל את הביצה גופא שלא תשבר ש"מ אפילו טלטול גרידא אסור ועי' באשרי שם אע"פ שסיפא דברייתא אינו מובא (בדף ד') המצוין בתוספות אלא בדף (ג' ע"ב) מ"מ אפשר לסבול הדוחק בציון התוספות ולדחות ראיתי, אכן אכתי מוכח זה מגופא דברייתא דהא הברייתא בא להשמיענו איסור טלטול ואינו מוכח לפ"ז רק מדיוקא דקתני וכופה עליה את הכלי שלא תשבר, אבל מרישא דברייתא דקתני אין מטלטלין אותה לכסות בה כלי ולסמוך בה כרעי המטה אינו מוכח כלל, דשא"ה דהוי כאכילה למה לא קתני בברייתא סתמא דביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה טלטול בעלמא, אע"כ כדברינו הוא דדבר העומד לאכילה גם טלטול להשתמש נמי לא הוי רק כטלטול גרידא.

ולפמש"כ אין צורך עוד לחלוקו של המוהרש"א (ביצה ל"ג) לישב הא דפסקינן שם בחזרא רטיבא אסור ופירש"י דזהו לרב דאית ליה מוקצה, אבל לדידן דקי"ל כר"ש שרי אפילו חזרא רטיבא ע"ש, והקשה ע"ז הרש"א הא רב גופא סבר בשר תפל שרי בטלטול ותירץ דהתם בבשר תפל הוי טלטול בעלמא ולא שמוש בו אז גם רב מתיר ושא"ה דהוי טלטול להשתמש בו עכת"ד ע"ש, ולפי מה שכתבנו למותר הוא לאוקמיה בבשר תפל בטלטול בעלמא דאפילו טלטול להשתמש בו נמי שרי, כיון דדבר מאכל הוא ועיקרו לאכילה אז השמוש בר מאכילה לטלטול בעלמא דמי ועדין יש לעין בפרט זה

ולכאורה יש לישב קושיתי האמורה למעלה ע"פ מה שחדש הח"ס בלקוטיו (סי' י"א) דלא התירו דמאי אלא בלוקח מן השוק מע"ה אז אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אבל באוכל בביתו של ע"ה לא התירו, משום בביתו אמרינן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, ואע"פ שאינו ניכר האיסור במקומו עכ"פ הוי קבוע מדרבנן וכדק"ל ביו"ד (סי' קי"ד סק"י) שכתב הרמ"א שם בכבשים אם ידוע שמקצת עכו"ם בודאי נותנין בהם יין ומקצתן בודאי אין נותנין בהם יין אזלינן בתר רובא דכל דפרש מרובא פרש, אבל אסור לקנות מהם בבתיהם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכבר האריך בפרט זה הפמ"ג (סי' ק"י בש"ד) באחת משלש חקירותיו בדין קבוע ומציין את הרמ"א הנ"ל והצ"צ (בסי' ל"ב) בקונה קמח מן השוק לפסח, דמשמע דאמרינן קבוע אפילו אם אינו ניכר האיסור ומסיים שם דקבוע זה אינו אלא מדרבנן ע"ש, וא"כ יש לומר דאפילו לשיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דס"ל אפילו תרומת מעשר דמאי מותר לעניים מ"מ ז"א אלא בלוקח מן השוק דאמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש, אבל באוכל בביתו של ע"ה דאמרינן בזה כל קבוע כמע"מ דמי אסור לאכל, דלא עדיפא התרומה מדמאי גופא שאסור בביתי של ע"ה ומ"מ רשאי להתנות ולהפריש אדבר שאינו שלו כיון דהוי רק ספיקא דרבנן דקבוע שאינו ניכר גופא לא הוי רק קבוע מדרבנן וכמו שהבאתי לעיל בשם הפמ"ג, א"כ הירושלמי שפיר קמקשה, ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת במזגו לו את הכוס כיון דשותה בביתו של ע"ה לכהפ"ח הוי קבוע מדרבנן ואסור אף לעניים שנמצאת עתה התרומה הטמאה בביתו של ע"ה ועי' בכו"פ (סי' ק"י) והעירני לישוב זה ידיד נעורי ומחותנו הרב הגאון ר' יוסף מרדכי קריגער ז"ל אבד"ק שאוולאן ולכאורה יפה העיר.

וע"ז העירני הגאבד"ק מאזייק הנ"ל הרי קושיתי תסוב על הרמב"ן ושיטתו הוא דאפילו בקבוע שאינו ניכר הוי קבוע דאורייתא, כש"כ הר"ן והרשב"א בגיטין (ס"ד) וכש"כ ג"כ הכו"פ והחו"ד והפמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) ע"ש עכ"ד

הן אמת, בכו"פ בסי' ק"י נוטה לומר דדעת הרמב"ן גם בשאינו ניכר האיסור הוי קבוע דאורייתא אבל הפמ"ג שם (בסי' ק"ו) בחקירתו השלישית כתב מפורש דאינו מבואר בדברי הרמב"ן להדיא באינו ניכר האיסור, אם הוא קבוע מדאורייתא או מדרבנן, ומלשון הרמב"ן שם שכתב, דזה אינו חששא בעלמא, משמע דהוא רק מדרבנן, רק שחולק על התוספות דס"ל דמטעם קנסא הוא, ולהרמב"ן הוא מדינא, אבל באמת יוכל להיות גם לדידיה אינו אלא מדרבנן, ויש להביא ראיה לזה דמדרבנן הוא דהא אפילו לשיטת ר"י בתוד"ה רב ששת (עירובין ל"ב) דפסקינן כרב ששת מ"מ ז"א אלא היכי שיתקלקל המשלח באינו עושה שליחותו, אבל בלא"ה היכי שאין קלקול למשלח לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ הכא דליכא קלקול למשלח אם לא יקדש השליח ליתא החזקה ואיכא כאן ס"ס, חדא שמא לא קדש, ואפילו אם קדש שמא אינה היא קרובת המתקדשת ושוב מצאתי בשו"ת מוהרי"א ענזיל (סימן י"ח) שכתב ג"כ בשיטת הרמב"ן דאינו מדאורייתא, דלא נזכר כלל ברמב"ן מדין קבוע רק מדין דאיכא לברורי ע"י קרובות שתאמרנה שלא נתקדשו דנאמנות הן לדידיה יעו"ש באריכות. ויש לעיין הרבה בדברי המוהרי"א ענזיל ואכ"מ, ובספר אחד ראיתי שמביא בשם שו"ת מוהרי"ט בתאה"ע דהוא מדאורייתא ואינו תח"י לעיין בו.

והנה בעיקר דברי הח"ס שהחליט לאכול אצל ע"ה בביתו לא התירו חכמים לעניים משום דקבוע כמע"מ דמי, יש להעיר הרבה דהנה לכאורה אין נ"מ בדין קבוע בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן אע"פ דדין קבוע נלמד מהקרא וארב וקם לו (כתובות ט"ו ע"א) דאיירי ברובא דאיתא קמן, מ"מ ק"ו הוא מה דקבוע מבטל דין רוב בדא"ק, כ"ש הוא שקבוע מבטל דין רוב בדל"ק דגריעא הרבה מרובא דאיתא קמן כמבואר בחולין (יא ע"א) דברובא דאיתיה קמן נא מיבעיא לן דאזלינן בתר רובא, דכתיב אחרי הרבים להטות, כי מיבעיא לן ברובא דליתיה קמן ע"ש וכן הוא מבואר בתוספות (יבמות ס"ז ע"ב) ד"ה אין חוששין למיעוטא ברדא"ק כו"ע מודים דל"ח למיעוטא, וכ"כ הר"ן (פ"ג דע"ז) והחו"ד (סי' ס"ג) ס"ל ברובא דא"ק גם ר' מאיר מודה דלא אמרינן ביה המל"ח, וכ"כ הגרעק"א בתשובה והפמ"ג וביסוד זה מיושבת היטב קושית הר"ש (פ"ה מ"ז דטהרות) דתנן התם מי שישב ברה"ר ובא אחד ודרס על בגדיו דהולכין אחר רוב העיר, דאם רוב העיר זבים טמא והקשה דמשמע דאתיא כר"מ ואמאי לא נימא לר"מ סמל"ח ונשאר בוצ"ע ע"ש. ולפי האמור ניחא היטב דהרי הכא רובא דא"ק היא, וברדא"ק גם ר"מ מודה דלא אמרינן ביה סמל"ח משא"כ בההיא דרוב תינוקות מטפחין המובא בקדושין, דהוי רדל"ק ס"ל לר"מ דאמרינן סמל"ח והוא פשוט.

אכן אי רובא דא"ק עדיפא מרובא דל"ק תליא בהני תרי לישנא שברש"י בחולין (י"ב ע"א) במקור הלמוד, דמהיכי ילפינן דאזלינן בתר רובא דל"ק, ללישנא קמא דילפינן רדל"ק מהלכה למשה מסיני ולא מהקרא אחר הרבים להטות, דקאי רק ארובא דא"ק כמובן אפשר לומר דרובא דל"ק גריעא מרדא"ק, אבל ללישנא בתרא לפי מסקנות הש"ס דילפינן רובא דל"ק נמי מהקרא אחרי הרבים להטות משום דמשמעותו אתרווייהו קאי בין ארובא דא"ק ובין ארובא דל"ק, וכמובן שניהן שוים כיון מחד קרא ילפינן, מהיכי תיתי לומר לחלק ביניהם.

ובזה ישבתי קושית המרש"א (וב"ב כ"ג) שהקשה על תוס' ד"ה רוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאמאי מקשה התוס' מאי קמ"ל ר' חנינא הא מתניתא היא ט' מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה וכו', ובנמצא הלך אחר הרוב, משמע אפילו נמצא קרוב לחנות המוכרת בשר נבלה וכו' הרי מהתם שמעינן רק רדא"ק דעדיפא מקרוב, אבל אכתי לא ידעינן חדל"ק עדיפא מקרוב ור' חנינא קאיירי אפילו ברדל"ק דעדיפא מקרוב כדמוכח מהסוגיא עכת"ד ע"ש, אבל לפי האמור ניחא כיון דר' חנינא דקדק בלשונו ואמר ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפ"ה הולכין אחר הרוב" ע"כ כונתו ששניהן מפורשים באורייתא כדייק רש"י במקומו, ברובא כתיב אחרי הרבים להטות. ובקורבה כתיב והיה העיר הקרובה וכו', ומדקמיירי ר' חנינא ברדל"ק ומייתי ע"ז הקרא אחרי הרבים להטות עכצ"ל דדעתיה דמשמעותיה דהקרא הנ"ל קאי אתרווייהו. בין ארובא דא"ק ובין ארדל"ק וא"כ שפיר הקשו התוספות מאי קמ"ל, הרי זה ידעינן ממתניתא מע' מוכרות בשר שחוטה וכו'. וליכא למימר דהתם שאני משום דהוי רובא דא"ק, הא לר' חנינא אין נ"מ בין רדא"ק ובין רדל"ק, כיון דשניהם מחד קרא ילפינן וכמו רובא דא"ק עדיפא מקרוב ה"ה רדל"ק עדיפא מקרוב והוא נכון.

והמורם מזה דרובא דאיתא קמן כמה מרבוותא סוברין דעדיפא מרובא דליתא קמן, ובזה כו"ע מודים דאינו גריעא מרדל"ק ואם מצינו דין קבוע ברדא"ק, כ"ש דאמרינן דין קבוע ברובא דליתא קמן, אבל מ"מ מהאי טעמא גופא מאי דאיתא קמן עדיפא מדליתא קמן אני דן ומסתפק. אולי לא שייך דין קבוע בקדל"ק. דהנה הא דקי"ל דקבוע כמע"מ אינו מטעם חלישותו וחסרונו של הרוב בקבוע, לומר דבקבוע נחלש הרוב רק מצד המעוט הדבר נדון, כלומר לא מנקודת של הרוב אנו דנין ולומר דבקבוע הרוב גרוע וחלוש אלא מנקודת של המעוט אנו דנין ולומר שהמעוט שהוא קבוע וניכר במקומו חשוב כמו הרוב, וא"כ אדרבא כיון מה שהוא איתא קמן חשיבא ועדיפא ממה דל"ק, שפיר יש לומר דדוקא מעוטא דא"ק שהמעוט איתחזק לפנינו מעוט חשוב כזה כחו חזק כמו הרוב המנגדו ונחשב כמע"מ משא"כ במעוטא דל"ק שלא איתחזק המעוט לפנינו. אין כחו גדול כל כך להחשיבו כמע"מ ואין להשיב ע"ז ולומר דבליתא קמן נמי ראוי לומר קבוע כמע"מ דמי כיון דשניהם יחד כמעוטא וכרובא תרווייהו ל"ק. כמו דדיינינן דין קבוע דאיתא קמן, שהמעוט והרוב תרווייהו א"ק, הא ליתא כיון כל עיקרו של דין קבוע מסתעף רק מחשיבותו של המעוט הקבוע שהקביעות מחשיבתו להמעוט כפלגא ואין הדבר נדון מצד הרוב כלל וכיון דמעוטא דא"ק עדיפא וחשיבא טובא ממעוטא דל"ק, וא"כ כיון עיקרו של קבוע חדוש הוא ונלמד מוארב לו וקם עליו שאיירי באיתא קמן שפיר מקום לחלק בסברא בין מעוטא דא"ק לבין מעוטא דל"ק והוא נכון בסברא.

והנה ברובא דל"ק שהוא מצד הטבע בודאי נראה דלא דיינינן בזה דין קבוע, ואפי' אם נימא ברדל"ק נמי דיינינן דין קבוע, מ"מ יש לחלק ולומר דשאני רדל"ק כמו רוב ע"ה מעשרים הם, סוף כל סוף הרוב הוא מרבוי הפרטים, אבל ברוב בטבע כמו רוב בהמות כשרות וכיו"ב דמסגולת הרוב הוא, דאפילו רק בהמה אתת בעולם נמי שייך עליה דין רוב א"כ לא שייך בזה דין קבוע ומצאתי בע"ה שהח"ס בעצמו (חיו"ד סי' קכ"ב) כתב שם ברוב בטבע ליתא דין קבוע והובא בפ"ת ליו"ד והעיר שם מדברי המג"א (סי' ל"ב ס"ק ס"ו) ע"ש וכן מצאתי בתרע"א מהד"ת (סי' ק"ג אות י"א וי"ב) שחדש ג"כ דברוב בטבע ליתא דין קבוע וע"ש שהאריך בפרט זה קצת.

וע"פ חדוש זה נסתר מש"כ החו"ד ביו"ד (סי' ק"י סק"ו) לדחות דברי הכו"פ וז"ל שם דלפעמים נקרא קבוע אף שאינו ניכר האיסור במקומו וגם אינו דבר חשוב כגון שישראל אחד יודע, לענין קבוע מינכר האיסור קרינן ביה, כיון שידוע שלישראל אחד בסוף העולם ניכר האיסור הוא. אף שאינו ידוע איזהו הישראל עכ"ל הפליתי. והחו"ד משיג עליו ובתוך השגותיו, כתב וז"ל ועוד דאם יאמר אדם שיודע ומכיר איזה בהמה טרפה בעולם ואם יבוא לידו יכירנה שוב יהיה אסור לכל העולם לשחוט בהמות, או אם ידוע שיש ממזרת בעולם אסור לכל העולם לישא אשה, דהא הממזרת ידועה, אלא ודאי כל זמן שאין אצלו בשעת לידת הספק או אח"כ איסור והיתר ידועים במקומם לא הוי קבוע עכ"ל החו"ד.

ולפמש"כ אין ראיותיו מכריעות כלל, דאפילו אם נימא כשיטת הכו"פ, דאם ידוע לאחד נמי נקרא קבוע אף שאינו ניכר במקומו, מ"מ לק"מ קושיתו דיהיה אסור לכל העולם לשחוט בהמות, אם ידוע לאדם אחד שיש איזה בהמה טרפה שאינה ניכרת דשא"ה כיון דהוי רוב בטבעו העולם, ואף אם לא היתה נמצאת בעולם רק בהמה אחת נמי דיינינן בה דין רובא א"כ שוב ליכא בה דין קבוע לגמרי, דעל חובא דאיתא בטבע העולם לא נאמר דין קבוע ומה שהעיר עוד ממזרת תליא בחקירתנו האמורה לעיל אי שייך דין קבוע ברובא דליתא קמן.

ובמה שכתבנו יורות לן דה"ת בחולין (צ"ה) ד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב, (וקאי שם ע"מ שאיתא בדין ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה) והקשו שם בתוס', דא"כ אמאי במקום שמכריזין והכריזו משום טרפה אחת אסרינן כל המקולין של עכו"ם ולא אזלינן בתר דישראל דהוי רובא וכשר וכן במקום שאין מכריזין לא אזלינן בתר רוב כשרים, מיהו איכא למימר דהתם משום דמקולין הוי קבוע ושוב הקשו עוד וז"ל, ועוד דאסרינן במקום שאין מכריזין לקנות מן העכו"ם במקולין אע"פ שרוב טבחי ישראל, דחיישינן דלמא איתרמי לטבחי ישראל טרפה ולא אזלינן בתר רוב בהמות כשרות אע"ג דלקמן שרי כבדא וכולייתא דשדי עורבי במעלי יומא דכפורי משום דהיתרא שכיח טפי ולא חיישינן דלמא של טרפות הן כדפירש בקונטרס התם לקמן משום דרוב בהמות אינן טרפות עכ"ל, והקשה המהרש"א, דהא התוס' כתבו לעיל מזה דלא אזלינן בתר רוב במקום שאין מכריזין משום דמקולין הוי קבוע, ותירץ דכונתם בקושיתם דהכא לסתור תירוצם דלעיל ולהוכיח מהא דשרינן כבדא וכולייתא דשדו דקבוע בכה"ג דלא איתחזק איסורא לא מיקרי קבוע עכת"ד, והוא דחוק מאד בלשון התוספות, אך לפמש"כ ניחא ברוחא דלעיל מזה כתבו רק במקולין הוי קבוע לענין רובא דאיתא קמן, דהיינו במקום שאין מכריזין דמ"מ ידעינן דרוב בהמות שנשחטו באותו מקום כשרות היו ורק משום שאינם מכריזין י"ל דיש במקולין של עכו"ם איזה טרפה ואסרינן כל המקולין וע"ז שפיר יצדק דין קבוע דמיקרי רק קבוע שלא ניכר האיסור, ושוב הקשו מצד דין רוב בהמות כשרות שהוא רוב בטבע העולם דע"ז אינו שייך כלל דין קבוע והוא נכון.

ענף ב

והנה לעיקר חקירתנו אם דנין קבוע ברדל"ק לכאורה יש להעיר מסוגיא ערוכה בקידושין (ע"ג ע"א) דקאמר רבא התם דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה, (דכיון דמכירים את אמו דפנויה היא רוב העולם כשרים אצלה רש"י) ומעוט פסולין (כגון ממזרים וקרובים רש"י) ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והתורה אמרה לא יבוא ממזר, ממזר ודאי הוא דלא יבוא, אבל ממזר ספק יבוא עכ"ל הש"ס, והרי הכא אנו דנין על כל העולם וכפירש"י שהעתקתי לשונו לעיל, כיון דמכירים דפנויה היא רוב העולם כשרים אצלה, ומ"מ אמרינן אלמלא הוי ידעינן דהיא אזלא לגבייהו הוי דיינינן בה דין קבוע, וא"כ מבורר דאפילו ברדל"ק נמי דיינינן דין קבוע ואע"ג בכתובות (ט"ו ע"א) גבי תינוקת שנאנסה חשבינן לרובא דאיתא קמן וכאמור שם, הני ניידי, כלומר רוב סיעה והני קביעי וקיימי כלומר רוב העיר שא"ה דידעינן באיזה מקום נאנסה ודדיינינן רק על עיר זו לבדה שפיר הוי רדא"ק, משא"כ גבי שתוקי דלא ידעינן באיזה מקום נתעברה ודנין עליה מרוב העולם מקרי רדל"ק ומ"מ אמרינן בזה קבוע, הרי מוכח דאפי' ברדל"ק איכא דין קבוע, ויש לדחות ולומר, באמת אם לא נדע המקום איפה נתעברה לא אמרינן בזה דין קבוע וכונת הגמ' הוא כאן שאפי' אם ידעינן באיזה מקום נתעברה וגם היא הלכה אצל הבועל וא"כ איכא כאן דין קבוע מ"מ אינו אלא ספק ממזר וס"מ מותר מן התורה.

עוד אמרתי להביא ראיה מהא דאיתא בגיטין (סד ע"א) אמר ר' יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לו אשה סתם ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם והקשו בתוס' ד"ה אסור בכל הנשים וז"ל שם, וא"ת יתומה קטנה תאסר לכל אדם שמא אביה קדשה לזה השליח, ונראה דקנסא בעלמא הוא דקנסינן לו שצוה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה, אבל מן הדין מותר בכל הנשים, דאין זה חזקה גמורה דאינו בידו לקדש שמא לא תתרצה, ועוד דאזלינן בתר רובא, והא עלה בנזיר (י"ב) מקן סתומה שפרח אחד מהם לאויר העולם יקח זוג לשני ואלו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואע"ג דהכא קנסא בעלמא, מ"מ פריך שפיר דהתם נמי הוה לן למקנסיה על שלא נזהר שלא יפרח והא דמשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא לאו משום דתיחשב כקבועה שלא תתבטל ברוב, דבדבר המתערב ואינו ניכר לא אמרינן דליהוי קבוע דידיה כמע"מ אלא כלומר מחמת קביעותא קנסינן טפי מבגוזל עכ"ל, הרי דתוס' ס"ל אפילו ברובא דליתא קמן נמי שייך דין קבוע דהחסרון רק הכא משום קבוע שאינו ניכר דל"א בזה דין קבוע מהדין ואינו אלא קנסא בעלמא אבל בלא"ה הוה דנין בזה קבוע מצד הדין אע"פ שהוא רדל"ק.

וח"א העירני מדברי השמ"ק (כתובות ט"ו) שמדבריו שם מבואר דגם ברובא דל"ק דיינינן דין קבוע ואינו תח"י להעתיק דבריו כהווייתן

אך גם אי נימא ברובא דל"ק נמי שייך דין קבוע, מ"מ דברי הח"ס הנ"ל שכתב דלאכול אצל ע"ה בביתו לא התירו בדמאי וכ"כ גם הפליתי (סי' ק"י סקל"א) ד"ה והנה יעו"ש, מופרכים מפירש"י בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה מאכילין לעניים דמאי לא אסרוהו עליהם מפני שצריכין לחזור "על פתחי ע"ה" וסמכו על שרוב ע"ה מעשרין עכ"ל, הרי מפורש להדיא שגם לחזור על פתחי ע"ה התירו דמאי וכן נסתר מפירוש המשניות להרמב"ם (דמאי פ"ג מ"א) והובא ברע"ב שם ד"ה והרוצה לתקן יתקן וז"ל שם שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית, אבל הפירות שבאו לידם חייבים הם לעשרן דמאי דיקא נמי דקתני מאכילין את העניים דמאי ולא תני העניים אוכלין דמאי, ומסיים הרע"ב, וכ"כ הרמב"ם עכ"ל הרי מבואר דעיקר היתר דמאי לעניים הוא בביתו של ע"ה וכן מה שהעיר בתוי"ט במקומו שנראה שהרמב"ם חזר בחבורו מזה דאין לחלק בין אכילה אצל בעה"ב ובין לאכילה בביתו וכן בת"ח מוכיח מהגמרא דאמרינן מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והרי בביתו אוכל, וכו' עכת"ד הרי הוסיף רק בביתו של בעה"ב נמי מותר דמאי, אבל ע"ד אכילת דמאי בביתו של ע"ה ע"ז אין מסתפק כלל התוי"ט, ופשיטא דמותר הוא.

והנלענ"ד בישוב קושיתי האמורה בראש דברינו ע"פ הקדמות שתים ואלה הן:

לפי המבואר (ספ"ג דשבת) בר"ן ד"ה ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים ובחידושי הרשב"א שם דאפילו בדבר התלוי באיסור והיתר, תליא איסור מוקצה בבעלים, האסור לבעלים אסור לכו"ע בטלטול והא דתרומה טהורה ביד ישראל מותר בטלטול משום דחזיא לכהנים, אף שלבעליהם הישראל אסור היינו משום דתרומה עומדת להנתן לכהנים והם נקראים הבעלים של התרומה ולכן גבי דמאי שישאר לעצמו ואינו עומד להנתן לעניים אינו מותר בטלטול אלא משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני ולא כשכתבו התוס' ד"ה דאי בעי מפקר (שבת קכ"ז ע"ב) דלחנם נקט יעו"ש והובאו דבריהם בתורע"א (פ' מפנין ובמג"א סי' ש"ח ס"ק ע"ט), עוד הקדמה שניה דלענ"ד אפילו לשיטת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דעניים מותרים גם בתרומת מעשר של דמאי משום דחוב ע"ה מעשרים הם, היינו דוקא בת"מ של דמאי של אחרים, אבל עני גופא שבא לידו דמאי בלקיחה או במתנה והחמיר על עצמו והפריש מעשר ות"מ, וכן הוא הדין באמת בעני שנותנין לו דמאי שמודיעין אותו אולי יחמיר על עצמו ויפרש כתנן (פ"ג דדמאי מ"א) והרוצה לתקן יתקן ואח"ז רוצה העני להקל ע"ע ולאכל התרומת מעשר של דמאי שהפריש בעצמו מטעם קולת עניים שהקילו חכמים גביהן שאינו רשאי לעשות כן, דכיון שהיה עני והיה מותר לאכל בלי הפרשה מטעם קולת עניים והוא החמיר על עצמו וקבל עליו לעשות עצמו בזה כעשיר, שוב לא יוכל להשתמש בקולת עניים דהוי כשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

ולפ"ז אם צדקה הנחתנו זו תתישב קושיתנו בטו"ט דהנה זה ברור דהכא במזגו לו את הכוס להשיריים שמשייר בהכוס ועושה אותם לת"מ כיון דהתירו לו חכמים לאבדם ביד כדי שלא יכשלו כמבואר בירושלמי שם, א"כ מי הם הבעלים של הת"מ הזאת הוא החבר האוכל אצל הע"ה לא הכהן כיון שאינה עומדת להנתן לכהן, ולא הע"ה הבעה"ב כיון שמותר לו להחבר האורח לשופכה ולאבדה, וא"כ נוכל לומר כיון דמתניתין סתמא קתני ואיירי אפילו בחבר עני שאוכל אצל ע"ה ומחמיר ע"ע לאכל דוקא ע"י הפרשה, וכיון דהוא הוי בעליו של הת"מ והוא החמיר על עצמו שלא לאכל בתורת קולת עניים, ששוב אינו רשאי לאכל בתורת עני, ממילא שוב אסור בטלטול לכו"ע אף לדידיה, אע"פ שלעניים אחרים מותר באכילה ובטלטול, דכיון דטלטול מוקצה בבעלים תלוי והוא חבר העני הוי בעליו ולו א"א להיות מותר עוד בשום אופן וענין לכן לכ"ע אסור, ושפיר פריך הירושלמי, ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת ועין בזה.

ולכאורה נראה לי לחדש עוד, דאפילו עשיר שלקח דמאי והפריש מעשר ות"מ ואח"כ העני מ"מ אסור לו לאכל הת"מ שהפריש בעצמו ולהקל לנפשיה מטעם קולת עניים ואע"פ דבכה"ג אינו שייך סברתנו, דדמיא כמו ששויא אנפשיה חד"א כיון בשעת הפרשה היה עשיר ולא היה מותר לו לאכל בלי הפרשה ומוכרח היה אז להפריש מעשר ות"מ מ"מ אסור מטעם אחר, והוא ע"פ מה שכתוב ברמב"ם (הלכות מעשר פ"ט ה"ה) וכן בפירושו למשניות, שתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן בחנם וכן היא שיטת רש"י בסוטה (מ"ח ע"א) שנותנה בחנם מטעמא דתקלה משהי גביה ואכיל ליה וכן הוא שיטת התוס' דיומא (ט' ע"א) ד"ה מ"ר ומ"ע נמי לא, משום דדבר מועט הוא תקינו לתחה בחנם, ע"ש, ודלא כשיטת הטור (יו"ד של"א) והר"ש (פ"א דדמאי) שמוכרה לכהן ועי' בתוי"ט (פ"א מ"א דדמאי) ומצאתי בשמ"ק בשם תוס' חצוניות (בכורות י"א ע"ב אות א') דס"ל נמי כשיטת הטור, ועי' בקונטרסי "שמן למנחה" (קונטרס אחרון למנחת חנוך) שהארכתי שם קצת בפרע זה, והמורם מזה מרובא הפוסקים חזינן דהחמירו חכמים בת"מ של דמאי לא לענין אסור בלבד אלא גם לענין דנתנו ע"ז דין מתנות כהונה מדמחויב הוא לתתה בחנם וא"כ בעשיר והעני ראוי להיות הדין דמחויב לתנה לכהן וכמו במעשר עני שמחויב לתנו לעני אחר ולא לקח לנפשיה כמבואר בחולין (קל"א). ומסתברא דאפילו עשיר והעני אסור לקח לנפשיה, וה"נ בת"מ של דמאי שהפריש בעודו עשיר והיה מחויב לתנה לכהן ואח"כ העני שמחויב ליתנה לכהן ולא לקח לנפשיה, דאף דהקילו חכמים בדמאי אינו אלא במה שנוגע לאיסור, אבל לא מה שנוגע לענין מת"כ, וא"כ הוא ניחא בפשוט דאפילו אם בחבר עשיר איירי, כיון שהפריש ת"מ אף אם יפקיר נכסיו יהיה אסור לו לקחתה מטעמא דדין מ"כ עלה ולכהן הוא שייך ולכהן גופא נמי אסור דדבר לח אצל ע"ה בחזקת טומאה עומד ושפיר פריך הירושלמי במזגו לו הכוס ועושה השירים בכוס לת"מ "ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה עם הטהורה.

אכן מה דפשיטא לי מסברא במעשר עני, בעשיר שהפריש ואח"כ העני דאסור לו לקחת לנפשיה מצאתי במוהרי"ט (ח"א סי' פ"ה) שפסק להיפך באמת בכה"ג מותר לו לקחת לנפשיה וז"ל שם, ומיהו אם היה מפקיר כדין בפני שלשה הוי מהני לו לזכות במעשרות כדאמרינן התם דאי בעי מפקר נכסי, ולא דמי להא דתנן שנים שלקחו שדה בשותפות זה נותן לזה חלקו מ"ע וזה נותן לזה חלקו מ"ע דדרשינן להזהיר על עני שלו, דשאני הכא דבשעה שהפריש המעשרות עשיר היה וכשחוזר ומפקיר נכסיו פנים חדשות באו כאן, דהגע עצמך שבעה"ב הפריש מ"ע ושוב ירד מנכסיו והעני מי יהא אסור לזכות בו, הא לא שייך בהא אזהרה לעני, ותדע דר"א גופא אמר אי בעי מפקר נכסי וזכי כהן (נדרים פ"ד ע"ב) ולדידיה גופא אמרינן בגיטין (י"ב ע"א) לא תלקט לעני, אזהרה לעני על שלו, אלמא אי מפקר נכסי אינו בכלל אזהרה זו עכ"ל.

ויש להעיר דשם הכונה שמפקיר גם השדה שממנו הפריש מעשרותיו אבל אם השדה לא הפקיר אע"פ שנעשה עני ומותר לו לקבל מעשר עני של אחרים, מ"מ משדה דידיה אסור לו לקבל ועי' בתוי"ט (פאה פ"ה מ"ה), ומ"מ כאן במזגו לו הכוס דמותר לו תרומת מעשר של דמאי מטעמא מגו דאי בעי מפקר נכסי אין לו לאסרו משום לא תלקט לעני אזהרה לעני על מעשר שלו. דמוזהר בזה אפילו בהפקיר כל נכסיו אם רק לא הפקיר השדה שממנו הפריש מעשרותיו, דשאני הכא דהשדה אשר ממנו הפריש מעשרותיו מעולם לא היה שייך לו הרי החבר העשיר הוזמן על שלחן של ע"ה בתור אורח, אכן אכתי נשאר הישוב הראשון לאוקמיה מתניתין דמזגו לו הכוס דאיירי בחבר עני, ואע"פ דמותרת לו נמי ת"מ של דמאי שהופרשה על ידי אחרים, אבל היכי שהוא בעצמו החמיר על עצמו והפריש מדמאי תרומת מעשר, שהיה מותר לו בלי הפרשה אסור לו מטעם דנעשה כשויא על נפשה חד"א כאמור למעלה אע"פ שאין לי ראיה מוכרחת ע"ז אבל הוא מלתא דמסתבר.

אגב אורחא אמרתי כי בשיטת המוהרי"ט בעשיר שהפריש מ"ע ואח"כ העני מותר לו לקחת המ"ע משום דפנים חדשות באו לכאן, יתישבו דה"ת (פסחים ל"ח) מקושית השאגת אריה העצומה שהקשה (סי' צ"ז) על תוד"ה אתיא לחם לחם, שהקשו התוס' אמאי צריך קרא דא"י במצה של טבל תיפוק ליה דלא הוי לכם. וכמו באתרוג של טבל אינו יוצא משום דאינו לכם ותי' הרשב"א דאיצטריך קרא להיכי שמה שיפריש יהיה שלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומע"ר דשלכם קרינן בו עכת"ד התוס'. והקשה הש"א דהא בחולין (קל"א) מבואר דאפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו יעו"ש בקו"א היטב, אבל לפי שיטת המוהרי"ט איצטריך הקרא לעשיר והעני שאז פנים חדשות באו לכאן ומותר לו לקחת מ"ע שלו והיינו שלאחר הפרשה יפקיר נכסיו ואעפ"כ אינו יוצא בטבל משום דאינו חייב על חמוצו והוא פשוט ונכון ודה"ת סיעתא לשיטת המוהרי"ט.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה