אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן ו › ענף ב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן ו · ענף ב

ענף א

אכן בישוב דברי התוספות (ד' ע"ב) ד"ה וכל לאו הנל"ע אין לוקין עליו שהבאנו למעלה ולהבין דבריהם במה שמדמה אביי הקדמת תרומה לבכורים למימר, אשר כמו זר נחשב לכאורה דמנלן לאביי באמת לדמות זה לזה ולהקשות, דלמא שאני חסרון שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו אלא ממילא כמו במימר, מחסרון הרחקת העשה מהלאו כמו בהקדמת תרומה לבכורים נראה לי להסביר ולהטעים באופן זה, דהנה בפסחים (פ"ד סע"א) הובאה שם מחלוקת רבי יהודה ורבי יעקב בנותר, דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו ופירש"י ד"ה בא הכתוב כו' כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו, אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל, ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שהלאו נסמך לו עכ"ל רש"י, מצינו למידין כי שני טעמים איכא במה שאין לוקין על לאו הנל"ע, חדא מפני שהעשה היא תקון הלאו ושנית מפני שאינו דומה ללאו דחסימה, וכטעם הראשון כן כתב נמי רש"י בחולין (קמ"א) במחלוקת רבי יהודה ורבנן גבי שלוח הקן וז"ל רש"י ד"ה אין לוקין עליו דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל לא תקח האם, ואם לקח שלח תשלח עכ"ל וגם לשון הברייתא גבי נותר הנ"ל בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו נמי משמע דזוהי הטעם, דבכל עשה המנתקת הלאו נראה כונת הפסוק לומר שהעשה אחר עבירת הלאו הוא תקונו של הלאו ואין צריך יותר. וכיו"ב כתב ג"כ הח"ס (חאו"ח סי"ק) וז"ל ד"ה לכאורה אך למאי דקי"ל כרבנן דשלח תשלח לא אתי אלא לאנתוקי לאו דלא יטול, א"כ עיקר קרא אינו המ"ע אלא הלאו שאם בא לזכות בקן צפור לא יטול האם על הבנים ואם עבר ונטל יש תקנה בשלוח וכו' עכ"ל, ואנכי רשמתי על הגליון כדברים האלה ומצאתי ראיה לזה מדברי תשובת הר"י אבן פלט מובא באבודרהם (דף ח' ע"ב) שכתב וז"ל ושלוח הקן נמי (להכי אין מברכין עליה) מצוה הבאה בעבירה היא דכתיב לא תקח האם, ואם לקחת שלח תשלח, ושם בהגה בזה"ל א"א הא לא מחוורא שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא עכ"ל, אכן לדעתי כונתו פשוטה דהעשה אינה אלא אחר עבירת הלאו ובנוטלה ע"מ לשלחה נהי דלאו ליכא, אבל גם עשה ליתא בזה, רק שמירת הלאו בעלמא וברכה אינה אלא אקיום עשה ולא אשמירת ל"ת, ודעת המגיה דאיכא עשה גם בלי עבירת הל"ת והוא ברור. שוב מצאתי בשו"ת בנין ציון ח"ב סי' י"ב שהביא כן בשם הרשב"א ונדחק הרבה בבאורו ופשוט לדעתי שכונת הרשב"א כש"כ בבאור דברי הר"י אבן פלט אך במכות (י"ג ע"ב) איתא גבי מחלוקת רבי ישמעאל ור"ע בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דלרי"ש לוקין עליו, דקאמר שם דרי"ש יליף מאם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלה ה' את מכותיך, הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו, הוי אומר הפלאה זו מלקות, ופריך אם הכי חייבי עשה נמי, ומשני אם לא תשמור כתיב, ופריך א"ה לאו שאין בו מעשה נמי, ומשני לעשות כתיב, ופריך לאו שניתק לעשה נמי, ומשני דומיא דלאו דחסימה, ומסיק השתא דאתית להכי, כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה עכ"ל הגמרא, הרי שמחליט הש"ס דטעמא דאין לוקין אלאו הנל"ע משום דבעינן דומיא דלאו דחסימה, ולקמן [י"ד סע"ב] איתא אמר רבי יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו, ופירש"י וז"ל והא אתא לאשמועינן דאפילו למ"ד לאו שנל"ע אין לוקין כדתניא לא תותירו וכו' שניתק הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותקונו לומר לא תעשה כך, ואם עשית זאת עשה והפטר, ואשמעינן רבי יוחנן ה"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו, אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות עכ"ל והוא כטעם הראשון שהזכרנו, ושם (בדף ט"ו פ"א) איתא א"ל רב פפא לרבא והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה (ארבי יוחנן הנ"ל פריך רש"י] א"ל משום דכתב רחמנא עשה יתירא מיגרע גרע בתמיהה, ופריך א"ה לאו שניתק לעשה נמי נימא משום דכתב רחמנא עשה יתירא מיגרע גרע, א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא עכת"ד הש"ס, ופירש"י עשה שאינו מתקיים אלא לאחר עבירת הלאו לנתק את הלאו מעונש מלקות הוא בא עכ"ל, והפשטות הוא דמכריח דטעמו של לאו הנל"ע שאין לוקין עליו הוא מטעם שחזינן שכונת התורה הוא שעשה היא תקונו של לאו, דאי נימא מטעם דלא דמי לאויה אל לאו דחסימה, גם לאו שקדמו עשה נמי לא ילקה, כיון דעכ"פ אינו דומה ללאו דחסימה ולר"ל דס"ל באמת לאו שקדמו עשה נמי אין לוקין דלא ס"ל כל ימיו בעמוד והחזור קאי, ולא קשה אליביה איך משכחת הא דתנינא במתניתין דהבא אל המקדש טמא דלוקה, משום דר"ל ס"ל קיימו ולא קיימו וכשכתב רש"י ותוספות בעמוד השני שם, לדידיה ודאי הטעם של הלאו הניתק לעשה הוא משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, כן הוא לכאורה פשטות הדברים:

והנפקא מינה בין שני הטעמים האלה הוא כן, דמטעם הראשון שהעשה הוא תקון הלאו אז בעינן שני התנאים ביחד לומר שהעשה הוא סמוך ללאו, וגם מתקיימת ע"י מעשיו של מי שעבר הלאו שבאופן זה דוקא יצדק לומר שכונת התורה היתה, שאם עבר העבירה יעשה זאת וינצל, אבל אם חסר אחד משני התנאים האלה אז אין זה לאו הנל"ע ואין העשה תקונו של הלאו רק עשה נוספת הוא, אבל מטעם דאינו דומה ללאו דחסימה אז מסולקים שני התנאים האלה גם יחד ואפילו אם אין העשה סמוך אל הלאו, ואפילו אינו מתקיימת ע"י מעשיו נמי חשיבא לאו הנל"ע שאין לוקין, כיון דעכ"פ יש מקום חיוב עשה אחר עבירת הלאו ואינו דומה ללאו דחסימה, ואחרי אקדמות מלין אלה א"כ שפיר פריך אביי, לריב"ח דמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע ואע"פ דהעשה אינו סמוך ללאו, ומכל מקום הוי לאו הנל"ע, וא"כ ליכא למימר דהטעם הוא משום דהעשה הוא תקון הלאו אלא משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, ובכן במימר נמי הו"ל להיות לאו הנל"ע, ואע"פ שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו רק ממילא, מכ"מ הו"ל להיות לאו הנל"ע, משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, ומדחזינן במתניתין דמימר לקי ש"מ דזה לא חשיב לאו הנל"ע משום דאינו מתקיימת ע"י מעשיו ובכה"ג לא נוכל לומר דהעשה הוא תקונו של הלאו, א"כ גם בהקדמת תרומה לבכורים נמי לא חשיבא לאו הנל"ע משום דלא סמוך העשה אחר הלאו ואין העשה תקונו של הלאו, ומשני רב דימי דבאמת גם מימר חשיבא לאו הנל"ע דהעיקר הוא שבעינן שיהא דומה ללאו דחסימה, וגם הקדמת תרומה לבכורים נמי חשיבא לאו הנל"ע מהאי טעמא ושאני מימר משום דאין עשה אחת מנתקת תרי לאוי או כגרסת הרמב"ם הנ"ל.

ומה מדויקת כאן סברת אביי דאמרינן דשיטתו הוא, דעיקר הטעם של הלאו הנל"ע שלא לקי מפני שהעשה הוא תקונו של הלאו ולפיכך בעינא שני התנאים ביחד שיהא העשה סמוך אחר הלאו, וגם מתקיימת ע"י מעשיו, דמצינו כן מפורש בשיטת אביי ביומא (ל"ו ע"ב) דלדידיה לכו"ע לאו דנבלה מעליא הוי, ולא הוי לאו הנל"ע משום דאין העשה הוא תקון הלאו דהעשה הוא קודם עבירת הלאו, ואע"ג דלא דמי לאויה ללאו דחסימה, וכמו שהרגיש שם רש"י בזה למאן דס"ל דנבילה הוי לאו הנל"ע משום דכתיב עשה אחר הלאו וכתב שם רש"י משום דלא דמי ללאו דחסימה ע"ש הרי אביי אינו מקפיד ע"ז אע"ג דלא דמי לאויה ללאו דחסימה מכ"מ סובר דנבלה הוי לאו מעליא, כיון דהעשה אינה תקונו של הלאו, דזוהי עיקרא של טעמא דלאו הנל"ע, וא"כ אביי בתמורה אזיל בשיטתו מה שאומר להדיא כן ביומא כנ"ל והוא נכון.

ודע דלשון התוספות (תמורה דף ד' ע"ב) ד"ה וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' שהקשו גם מאונס דמפורש בברייתא דבישראל אם גירש מחזיר ואינו לוקה והוכיחו מזה דבלאו הנל"ע אין לוקין עליו יש לדקדק דהא המקשה (בדף ד') הוא אביי, ולאביי הוא מפורש לקמן (ה' ע"א) דלהכי אינו לוקה משום דגלי קרא דלא אהני מעשיו, ולא משום לאו הנל"ע וכפירש"י שם להדיא ד"ה כל ימיו וכו' והפירוש בברייתא לאביי כן הוא, בישראל מחזיר ואינו לוקה אף אם לא החזיר וע"ש בבאור הגר"א דטעמא הוא משום דלא אהני מעשיו והלכך לא לקי אף אם לא החזיר, ולאו משום דהוי קום ועשה, וחלוק גדול הוא יש בין אם נימא דלא לקי משום לאו הנל"ע או מטעם אם עביד לא מהני, והיינו בקיימו ולא קיימו או בבטלו ולא בטלו, עי' מכות (ט"ו ע"א), דמטעם לאו הנל"ע לקי ומטעם אם עביד לא מהני ואיכא ריעותא בעצם הלאו בודאי לא לקי, ואפילו אם נתעקש בבטלו ולומר, דהא מכל מקום אהני מעשיו. אבל בקיימו ולא קיימו בודאי לא לקי אם נימא דהוא מטעם אם עביד לא מהני, אפילו למאן דס"ל בלאו הנל"ע דלקי בקיימו ולא קיימו, ומה. גם באונס בלאו הכי לא שייך בבטלו כדמסיק שם במכות, דאפילו נדר על דעת רבים נמי מתירין משום דלדבר מצוה מתירין אפילו בנדר על דעת רבים, והא דפריך אח"ז והרי אונס דחד לאו וחד עשה. ולפי דברינו לא שייך כלל להקשות מאונס, ע"כ מוכרחין לומר דהמקשן הזה הוא סתמא דגמרא, אבל על התוספות דמקשי על אביי מאונס הוא תמוה וצ"ע. וכיו"ב קשה לי אתירוצא דהגמרא (ד' ע"א) גופא לפי גירסת הרמב"ם וללישנא אחרינא שברש"י ושבפירוש הרגמ"ה, דלהכי לא הוי מימר לאו הנל"ע משום דהלאו כולל יותר מהעשה, דהלאו הוא גם בצבור ושותפין, משא"כ העשה ואם המר ימיר אינו שוה בכל דליתיה בצבור ושותפין דאין עושין תמורה אפילו בדיעבד, הרי הכא לאביי קיימינן ואביי ס"ל בכל התורה כולה דלקי משום דאהני מעשיו ואם. לא אהני מעשיו לא לקי, וא"כ בצבור ושותפין דגלי קרא דלא אהני מעשיו כמפורש בסוף פרקין במשנה הצבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר, יחיד עושה תמורה, ואין הצבור והשותפין עושין תמורה, ולפ"ז לאביי לא לקי בצבור ושותפין כיון דלא אהני מעשיו וא"כ לא שייך כלל לומר דהלאו כולל יותר מהעשה דהכא לענין מלקות קיימינן ובצבור ושותפין באמת. לא לקי כלל, ורק ביחיד אהני מעשיו וביחיד הא הוי לאו הנל"ע, דאם המיר מומר, אם לא דנימא דמשו"ה באמת משני הש"ס שם שני תירוצים, דלאביי הוי התירוץ משום דאין עשה מנתק תרי לאוין, והתירוץ השני אליבא דרבא, דס"ל דאם עביד לא מהני ומכל מקום לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, וא"כ בצבור ושותפין באמת לקי ועוד נדבר בפרט זה ברצות ה' דרכנו.

ונראה לי לישב את הקושיא החמורה הזאת בהקדם דברי הרמב"ם (ריש הלכות תמורה פ"א ה"א). וז"ל כל המימר לוקה על כל בהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו אע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, שלשה הלאוין הללו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן, ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש וכו' ולוקה ארבעים, ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן בקרבנות הציבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קדש עכ"ל הר"מ.

ויש עליו כמה תמיהות, חדא למה דחה מימרא דרבי יוחנן דמימר אית ביה מעשה משום דבדיבורו עביד מעשה שעושה מחולין קודש, עוד הקשה הלחם משנה, דלפי דבריו של הר"מ דמפי השמועה למדו שילקו בתמורה והוציאוהו משל הלאוין שכמותה, א"כ מאי מקשה למה מלקין עליו הא הוי לאו הניתק לעשה, ומה בכך כיון שקבלו בפירוש עליו שיש בו מלקות, ובאמת אביי בתמורה (ד' ע"ב) דייק לה אמאי לקי בתמורה הא לאו הנל"ע הוא, ומשני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין והיינו ע"כ דאיהו נמי כרבי יוחנן שלא נתחדשה הלכה במימר כלל והוצרך לתרץ מלאו הנל"ע אבל להר"מ קשה ע"ש (פי"ג מהלכות שכירות) בלח"מ.

ומה שנראה לי בזה אע"פ שבעיקרי הדברים כבר קדמוני מחברים רבים ועין תו"ח (ריש תמורה) ובעמ"א (סימן ס"א) מכ"מ ימצא המעיין היקר בסגנוני דברים חדשים וסגנון חדש ומועיל שעי"ז יתפשטו כל העקמומיות שבענין זה, דהנה ריש תמורה גרסינן ורבי יהודה דס"ל דיורש אינו ממיר האי ואם המר ימיר מאי עביד, ומשני לרבות את האשה, ולרבי מאיר נפקא ליה מואם, ורבי יהודה ואם לא דריש, ופריך טעמא דרבי קרא לאשה, הא לאו הכי הו"א כי עבדא תמורה לא לקיא מלשון זה משמע דעיקר הרבויא הוא גם ללאו, ואי לאו הרבוי הו"א דאף אלאו אינה מוזהרת ומלשון רש"י ותוספות. ריש ערכין שכתבו לרבות את האשה שאם המירה קרבנה יהא מומר, משמע דהרבוי הוא רק לעשה דתמורה, אבל אלאו הוי ידעינן בלא"ה, אבל באמת סוגיא דידן סותרת לזה וגם מדפריך בתר הכי הא מדר"י א"ר נפקא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, נמי משמע דעיקר הרבוי הוא גם ללאו, וצריך לומר דגם דעת רש"י כן הוא דבאמת תליא זה בזה, דאם ישנן בלאו דלא יחליפנו ישנן גם בעשה, ואם ישנן בעשה ישנן גם בלאו וקצרתי בזה ועי' לח"מ ריש הלכות תמורה] והאר"י אמר רב איש או אשה, כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וגירסא דידן הוא, איצטריך מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד ובין בצבור וכו', וגירסת הילקוט בחוקותי כן הוא, איצטריך, סד"א הכי מילי בלאו שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו שאין בו מעשה הוא סד"א לא תיחייבה אשה קמ"ל ולר"י דאמר לקמן מימר כעושה מעשה דמי קרא למה אתי, איצטריך סד"א ה"מ עונשין דשווין בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן הצבור והשותפין אין עושין תמורה, אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל, ולשון זה מוזכר בקצרה גם ברש"י ובפירוש הרגמ"ה והנה מהא דסיים הש"ס דעונש שאינו שוה בכל הוא משמע דקרבן צבור ושותפין נתמעט אף מלאו והוא סתירה לדברי הרמב"ם שכתב דקרבן צבור נתמעט רק מעשה, אבל לאו איכא וגם לקי עלה.

והנראה לי דבדבר זה שאנו מסתפקין אי המעוט דממעטינן צבור ושותפין אינו ממעט רק מעשה דחלות התמורה, אבל הלאו איכא, או דגם מלאו נתמעט תליא במחלוקת רבי ורבי שמעון בתמורה (י"ג) בעיקר הלמוד מהיכי נתמעט קרבן שותפין וצבור, דלרבי המעוט הוא, מדנאמר פרשת תמורה רק בלשון יחיד, והרי גם הלאו נאמר בלשון יחיד לא יחליפנו ולא ימיר, וכמו דנתמעטו מטעם זה צבור ושותפין שאין עושין תמורה, הוא הדין נתמעטו אף מהלאו קרבן צבור ושותפין, ולרבי שמעון, דהמעוט הוא משום דמעשר בכלל היה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר מה מעשר קרבן יחיד היינו רק מעשה דחלות התמורה נתמעט, כמו התם במעשר בהמה דחלות מעשר בהמה אינו אלא בשל יחיד, אבל בשל שותפין ליכא חלות וחיוב מעשר בהמה, אבל מלאו לא נתמעט, וממילא לקי בקרבן שותפין, ולפי הנחה זו נראה לי דבזה תליא הני תרי לישנא דגמרא כלומר שתי הגירסאות בריש תמורה (דף ב' ע"ב) דלפי לשון הראשון דמשו"ה בעינן רבויא באשה דאיתא בתמורה, משום דהכא הוי לאו שאין בו מעשה, היינו אליבא דר"ש, דקרבן צבור ושותפין לא נתמעט רק מעשה, אבל לאו איכא, וא"כ הלאו הוי לאו שאין בו מעשה, דהא לא איתעביד בדיבורא מעשה, דתמורת קרבן צבור ושותפין אינו מומר, וא"כ ה"א דאשה בקרבן של שותפין לא לקיא קמ"ל דגם אשה מוזהרת אפילו על לאו שאין בו מעשה, ומזה ידעינן בכל התורה כולה דנשים מוזהרות אף אלאו שאין בו מעשה,

ופריך ולרבי יוחנן דקאמר לתנא לא תיתני מימר, משום דבדבורא איתעביד מעשה (כפי גירסת הילקוט המובאה לעיל) וקשה לכאורה אליביה, הא איכא תמורה בקרבן שותפין דשם ליכא מעשה ושפיר קאמר התנא דמימר לאו שאין בו מעשה הוא, וע"כ דס"ל לרבי יוחנן אליבא דנפשיה אי אליבא דר"י וריה"ג כת"ק דקרבן צבור נתמעט גם מלאו, ובקרבן יחיד דאיתא בלאו הרי איכא אף מעשה, ולהכי מגיה אדברי התנא לא תיתני מימר וא"כ אליבא דרבי יוחנן למאי איצטריך לרבות אשה בקרבן יחיד דאיכא בתמורה, וע"ז משני שפיר משום דהוי עונש שאינו שוה בצבור ושותפין דהא צבור ושותפין גם מעונש נתמעעוו ולהכי הו"א דנשים אינן בכלל זה ולהכי צריך רבויא לנשים.

וע"פ האמור ניחא היטב פסקי הרמב"ם בריש תמורה, דהר"מ הלא הביא במעוטא דקרבן שותפין דרשא דרבי שמעון מהיקשא דמעשר, וא"כ לא נתמעט רק מעשה, אבל לאו איכא, ולפי זה בקרבן צבור ושותפין הוי לאו שאין בו מעשה ומ"מ לוקין עליו וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם דתמורה הוא מהלאוין שלוקין עליהן אע"פ שאין בהן מעשה, וסתמא דגמרא נמי משמע כן מדפריך ע"ז ולרבי יוחנן מאי עביד דאית לה מימר כעושה מעשה דמי, לפי גירסת הילקוט. מזה משמע דסתמא לא ס"ל בהא כרבי יוחנן דאזיל בשיטת הת"ק דגם מלאו נתמעט.

והא דמקשה הלחם משנה בריש הלכות תמורה מנלן דלוקין בקרבן צבור ושותפין דילמא נתמעטו. אף מלאו, וגם קושיתו השניה ומאי פריך אביי לקמן והא הוי לאו הנל"ע, (בהלכות שכרות פי"ג), כיון דמפי השמועה למדו וגזירת הכתוב הוא דלוקה, דהא אע"פ שאין בו מעשה ומ"מ לוקה ע"ש לק"מ דהא דלוקין אקרבן צבור, זה גופא ידעינן מדכתבה התורה רבויא בנשים, משום דהוי אמרינן, כיון דלאו שאין בו מעשה הוא אינה מוזהרת כאמור וע"כ מוכח ממילא דאיכא גווני בתמורה דלקי אלאו שאין בו מעשה, והיינו בע"כ בקרבן צבור ושותפין דנתמעטו רק מהעשה, אבל לאו איכא, והוי לאו שאין בו מעשה ולהכי בעינן רבויא בנשים וא"כ מוכח דלוקין בקרבן צבור ושותפין. אבל אביי מקשה שפיר על קרבן יחיד, דשם איכא מעשה שעושה מחולין קודש וע"ז לא נאמר הרבויא, ולא ידעינן כלל מרבויא דנשים ולכן מקשה שפיר דהא עכ"פ הא הוי לאו הנל"ע.

והנראה דגם הני שני לשונות דאיתא שם בתמורה (ד' ע"ב) אקושית אביי לרב דימי ממימר דלקי אע"פ דהוי לאו הנל"ע ומתרץ בלישנא חדא, דאין אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, וללישנא תנינא משום דהלאו כולל יותר מהעשה, נמי תליא בהא, דהטעם הראשון הוא אליבא דכו"ע, אבל הטעם השני אינו אלא אליבא דר"ש, דס"ל דהלאו איכא גם בשותפין אבל לת"ק דר"ש דשותפין גם מלאו נתמעטו א"כ אין הלאו כולל יותר מהעשה, דבין הלאו ובין העשה אינו אלא אקרבן יחיד. והרמב"ם דפסק כר"ש וכשכתבנו למעלה להכי הביא שני הטעמים ביחד והוא האמת בכונת הרמב"ם ועין בזה.

וא"כ מיושב גם קושיתנו דאע"פ דלאביי כל היכי דלא אהני מעשיו לא לקי מכל מקום הכא לקי בקרבן שותפין.

דהא בלא"ה תקשה הא הוי לאו שאין בו מעשה, וע"כ צ"ל דמרבויא דאיתרבי נשים ידעינן דהתורה חדשה בכאן דלקי אף אלאו שאין בו מעשה, א"כ גם ממילא מה דבכאן לא מהני מעשיו ואפ"ה לקי נמי לא קשה, דכאן גלתה התורה דאע"פ דלא אהני מעשיו מכל מקום לקי מרבויא דנשים, רק לאביי הוי קשה אקרבן יחיד דהא לאו הנל"ע הוא שפיר משני גם לאביי דהכא הלאו כולל יותר מהעשה ואין זה ניתוק ועי' בתוס' (יומא ל"ו ע"ב) שאזלי נמי בשיטת הר"מ היכי דהלאו כולל יותר מהעשה אין זה ניתוק ובדברינו אלה תבין כמה שגיאות בענין זה בדברי הרב בטל עמ"א ע"ש.

אגב אורחא אמרתי להעיר מה דאמרינן דלהכי לקי במימר משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ופירש"י לא יחליפנו ולא ימיר, וברש"י ריש חולין כתוב וסופג את הארבעים משום לאו דלא ימיר ועי' בתוס' ו"ה וסופג את הארבעים ובמרש"א שם ובהגהת רצה"ח שם העיר, דלא יחליפנו הוא ניתק והלאו לא ימיר אינו ניתק ומשו"ה כתב רש"י דלקי על לא ימיר לחודיה ובזה מסולקת קושית התוס' אמאי אינו לוקה שמונים ע"ש, ודבריו צ"ע דאדרבא ראוי לומר שניתק הלאו דלא ימיר שסמוך אל העשה וגם כתוב בלשון תמורה כהעשה והיה הוא ותרומתו קדש, מלומר שמנתקת הלאו לא יחליפנו שמרוחקת ומופסקת ממנו וגם הוא נאמר בלשון אחר, וישוב לדברי רש"י שם כש"כ התוס' ע"ש.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה