דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ו
יחקר בענין לאו הניתק לעשה אי מתקיימת העשה ע"י אחרים אי הוי לאו הניתק לעשה, וגם אי בעינן שתהא העשה סמוכה אל הלאו. וגם במתקיימת מאליו איך הדין?
ענף א
גרסינן בתמורה (דף ג' ע"א) אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק א"ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם אף על פי שלא עשה מעשה חייב, משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו אף המקדים תרומה לבכורים לוקה, ופריך ע"ז (בדף ד' ע"א) ממה דמצינו להדיא דרבי חנינא ס"ל דהמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה, ומסיק דריב"ח אפטורא קאי, והכי קאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו אף המקדים תרומה לבכורים אינו לוקה ופריך מ"ש מימר דלקי משום דבדבורו עביד מעשה, מקדים תרומה לבכורים נמי עביד מעשה, ומשני אמר רבי אבין שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא, דכתיב מכל מתנותיכם תרימו תרומה יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי וכל לאו הניתק לעשה לא לקי, והא מימר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי דתנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, א"ל שאני מימר דהוי תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי עכ"ל הש"ס, ובתוספות שם ד"ה וכל לאו הנל"ע אין לוקין עליו והרי מימר וא"ת וכי תעלה על דעתיה דאביי לומר על לאו הניתק לעשה דלקי והרי שלוח הקן דמשנה שלמה הוא בחולין (קמ"א ע"ב) דאם לקח האם על הבנים משלח ואינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה וכן גבי נותר נמי אמר בא הכתוב ליתן עשה אחר ולא תעשה לומר שאין לוקין עליו, וכן גבי אונס תנן שאם גרש מחזיר ואינו לוקה ואור"י דפשיטא לו לאביי בשלוח הקן ונותר ואונס דסמיכי עשה דידהו אלאו דלא לקי, אלא שהיה תמיה אלאו דמעשר דלא סמיך מכל מתנותיכם תרימו אלאו דלא תאחר, ומשו"ה פריך והרי מימר וכו', ואע"ג דסמיך העשה אחר הלאו, מיהו מדמה מלתא למלתא, דכי היכי דגבי תמורה לקי בלאו הניתק לעשה משום דאינו מקיים העשה בידים, הכי נמי היה לן למימר בכל מתנותיכם תרימו אע"ג דמקיים העשה בידים, מיהו כיון דלא סמיך לא היה לנו להחזיקו ללאו הניתק לעשה ואע"ג דוהשיב את הגזילה לא סמיך ללאו, מ"מ ניתק גמור הוא דאי אפשר לעשות השבה אלא לאחר הלאו, אבל מכל מתנותיכם אפשר לקיימו אפילו לא עבר הלאו ומשו"ה מדמה ליה למימר עכ"ל התוספות, והדוחק מבואר דלכאורה דעיקר קושיתו היתה משום דלא סמיך, ומביא ממימר דבאמת סמיך רק חסרון אחר יש בו שאינו מקיים העשה בידים ומדמה מלתא למלתא ומנלן לדמות ולהקשות.
ולולי דבריהם היה נראה לי ליישב דהנה הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר כולל דברים הרבה:
חדא מקדים תרומה לבכורים, שנית מקדים מעשר ראשון לתרומה, שלישית מקדים מעשר שני למעשר ראשון והוא נכלל בפשטות בהלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר, כלומר לא תאחר מה שראוי להקדימו וכשכתב החנוך בפרשת משפטים ע"ש, אך העשה דמכל מתנותיכם תרימו תרומה הכתובה בפרשה קרח, שהיא העשה המנתקת ללאו זה פשטותה איירי רק במקדים מעשר ראשון לתרומה כדאיתא להדיא לקמן (דף ה' ע"ב) ע"ש, ומ"מ הוי ניתוק גם להקדמת תרומה לבכורים משום דלאו שניתק מקצתו ניתק כלו וכמבואר כל זה להדיא בתוספות שאחר זה ד"ה והרי אונס דחד לאו וחד עשה וכו' וז"ל פירוש לדידך דאמרת דמכל מתנותיכם תרימו דלא איירי אלא בהקדמת תרומה למעשר ואפילו הכי הוי ניתוק להקדמה דבכורים לתרומה אלמא אית לך דלאו שניתק למקצתו אמרינן דניתק כולו עכ"ל התוס'.*).
והנה לפ"ז דעיקר העשה מכל מתנותיכם תרימו תרומה המנתקת ללאו כתובה אהקדמת מעשר ראשון לתרומה ואאינך הנכללים בלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר אנו יודעים מטעם דלאו שניתק מקצתו ניתוק כולו, או כשכתב התוספות בד"ה הרי כהנים קאמרת וכו' הנ"ל דילפינן במה מצינו דאף שם יכול לתקן אם הקדים תרומה לבכורים, דמה לי אם הקדים מעשר לתרומה או הקדים תרומה לבכורים, [אף שאינו מובן לי כל כך התקון שיכול לתקן אם הקדים תרומה לבכורים, דבשלמא בהקדמת מעשר ראשון לתרומה התקון הוא דמחלק המעשר ראשון מחויב להפריש חלק התרומה גדולה לפי מה שיש בו לפי הערך, משא"כ אם הקדים תרומה, מה יכול לעשות בתרומה שכבר הפריש, הכי נימא דמפריש מהתרומה חלק הבכורים שבתוכו, ומי חיילא עליו שם בכורים לאחר שכבר קרא עליו שם תרומה שיהא צריך לאכלו בתוך החומה ויתר החומרות שישנן בבכורים, משא"כ בתרומה כמבואר בפ"ב
*) ויש להעיר מזה לכאורה אשיטת רש"י (פסחים ס"ז) אמר חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה ושיטת רש"י הוא דהכונה כמו לאו הניתק לעשה דעלמא, וז"ל ואע"ג דלאו בתר לאו כתיב ע"כ לנתוקי לאוי אתא דקי"ל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, דאי לאטעוניה עשה ול"ת הא כתיב עשה אחרינא וישלחו מן המחנה, אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה וכו' עכ"ל, וע"ש בתוספות, ואמאי לא נימא כיון דהלאו שלא יטמאו את מחניהם כולל בין זבים בין מצורעים בין טמאי מתים וכיון שניתק מקצתו למצורע ניתק כולו, אם לא שנחלק דמגברא לגברא לא אמרינן הכי והוא דחוק, ועין בתוספות ד"ה לא תסיג גבול רעך [שבת פ"ה ע"א] גבי הא דאמר שם דבכלאים איכא לאו דלא תסיג גבול רעך אשר גבלו הראשונים, והקשו שם התוס' דא"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול רעך וי"ל דלא לקי אלאו דלא תסיג גבול, משום דקרא איירי נמי בהסגת גבול ממש דאין לוקין עליו כיון דניתן להשבון עכ"ל, וכן כתבו התוספות בחולין [פ"ב ע"ב] והוא נמי כעין לאו שניתק מקצתו ניתק כולו, דלאו הכולל שני דברים, ולדבר אחד ניתק ואינו לוקה שוב אינו לוקה גם אלאו השני, ואע"פ שהלאוין בשני ענינים שונים ומכ"ש היכי שהם בענין אחד, שוב ראיתי במשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פ"ג ה"ד) שהעיר שם על הרמב"ם שכתב, דהנכנס לביתו ומשכן אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה, והקשה דהא לא ניתק רק גבי עני אבל גבי עשיר לא ניתק ואינו מחויב בהשבת העבוט, והרמב"ם סתם וכתב שבכל ענין אינו לוקה, וע"כ משום דניתק למקצתו ניתק לכולו, אבל סתר זה ממה שכתב בהלכות תמורה דמשו"ה לוקה אתמורה ולא הוי לאו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה, דהלאו הוא בין ליחיד בין לצבור, והעשה אינו בשותפין וצבור שהצבור והשותפין אינם עושים תמורה אע"פ שמוזהרים שלא ימירו, הרי מבואר דאם יש לאו אחד כללי והעשה הוא פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה, כיון שיש בלאו פרט אחד שלא ניתק לעשה ולפ"ז היה נראה דהכא גם גבי עני לוקה ומהרמב"ם משמע דאף על עשיר אינו לוקה וציין שם לדה"ת חולין פ"ב ושבת פ"ה כנ"ל, והביא שם גם דה"ת מיומא (ל"ו) שכתבו דהיכי דלא ניתק כל הלאו לא חשיב ניתק כלל, ומשו"ה לא חשובה טריפה לאו הניתק לעשה, אע"ג דכתיב לכלב תשליכון אותו, כיון דקאי נמי אקדשים שיצאו לחוץ למחיצתן ואקדשים לא קאי העשה דלכלב תשליכון דהא אסור בהנאה עכת"ד המל"מ.
ולי נראה לישב דהנה התומים (סי' צ"ז) כתב על קושית המל"מ הנ"ל וזהו תוכן דבריו, דהיכי דהעשה הוא בפועל ממש כמו בהשבת העבוט, דאז לא יתכן בעני שנחייבהו בין בהשבה בין במלקות וע"כ פטור ממלקות, ובע"כ לא מחלקינן ללאו אחד לחצאין ולומר, דבעני אינו לוקה ובעשיר לוקה ואמרינן בהכרח דעל לאו זה אינו לוקה כלל, וניתק מקצתו ניתק כולו, דלא נוכל לחלק את הלאו ולומר דעל מקצתו לוקה ועל מקצתו אינו לוקה, אבל בתמורה דליכא מעשה בקום ועשה לכן אמרינן להיפך כיון דלא ניתק כל הלאו כמו גבי צבור לכן אמרינן דגם לגבי יחיד לא חשיב ניתוק, והכי נמי נימא כאן דמצד הקום ועשה שיש בכאן גבי שלוח טמאים הלא יש עשה זה לכל הטמאים והוא העשה, דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, ומכל מקום לא נחשב משום הקו"ע ללאו הנל"ע, כיון דאין העשה סמוך אל הלאו כשכתב רש"י בכאן או כש"כ הרמב"ן כמו שנכתב בסימן שלאחר זה, ורק משום העשה יתירא דכתיב בכאן או משום הלשון, דכל ימי אשר הנגע בו וכפירש"י, ולכן לא אמרינן בכה"ג לאו שניתק מקצתו ניתק כולו ולמי שניתק ניתק ולא אמרינן בכה"ג דלא מחלקינן הלאו כיון דלתרי גברא הוא וכש"כ, וראיה לזה מסוגיא דידן גופא, אחר התירוץ הנזכר בריש דברינו פריך הש"ס, והרי אונס דחד לאו וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר לאו, דתניא אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר, ומשני כהנים קאמרת, כהנים טעמא אחרינא, דרבי רחמנא קדושה יתירא ופירש"י דבכהנים לוקה על לאו הניתק לעשה והתוספות כתבו ע"ז ולא נראה, וכי משום כן ילקו על לאו הנל"ע ור"י פירש כיון שאסר הכתוב גרושה לגבייהו לא ניתק הלאו לעשה, ולא דמי להא דאמר לעיל דמכל מתנותיכם תרימו דהוי ניתוק גם מהקדמה דבכורים דמינה שמעינן שיכול לתקן אם עיות והקדים תרומה לבכורים דמה לי אם הקדים מעשר לתרומה ומה לי אם הקדים תרומה לבכורים עכ"ל, הרי חזינן דמחלקינן הלאו דלא יוכל לשלחה דלישראל הוי קום ועשה, ולכהן מלקינן כיון דלכהן ליכא קו"ע ולא אמרינן בכה"ג לאו שניתק מקצתו ניתוק כולו, וע"כ בתמורה לגירסת הרמב"ם שאני כיון דהוא עשה המתקיימת מאליו, וא"כ גבי לאו לא יטמאו מתניהם נמי כיון דלתרי גברי הוא שפיר מחלקינן דמצורע אינו לוקה וזב וטמא מת לוקין, ואע"ג דגבי זב וטמא מת נמי שייך העשה, כיון דעכ"פ ליכא גבייהו עשה יתירא ולא כתיב גבייהו כל ימי א"כ לדידהו ליכא ניתוק לעשה לכן שפיר מחלקינן הלאו דלא יטמאו את מחניהם ונאמר דלמצורע דניתק לעשה לא לקי אבל לזב ולטמא מת דליכא גבייהו עשה מנתקת שפיר לקי ועפ"ז יוצא לנו דבמצורע גופא אם אע"פ שלא מצינו הנתוק אלא לענין מחנה שלישית בלבד, מכל מקום גם במחנה שניה וראשונה נמי אינו לוקה ואמרינן בכה"ג לאו שניתק מקצתו ניתוק כולו.
ועפ"ז אמרתי להמתיק המשך לשון התוספות בפסחים (ס"ז) ד"ה הכתוב נתקו לעשה והביאו פירש"י דהוי לאו הנל"ע ממש וסתרו פירושו ומפרשים דכונת הש"ס דמאי דאמר הכתוב נתקו לעשה היינו שהוציאו מכלל לאו והעמידו רק אעשה בלבד וכתבו ע"ז והאי ניתק לעשה נראה דלא מהני אלא במחנה שלישית, אבל במחנה שניה דלא גרע מזב יעו"ש וכונתם דבשלמא לפירש"י דמשום נל"ע הוא אם כן גם על מחנה שניה לא לקי משום דלאו שניתק מקצתו ניתוק כולו, ועל כל המחנות אינן לוקה, אע"פ שהעשה אינה כתובה רק אמתנה שלישית, משא"כ לשיטת התוספות כל כמה דמצינן למעט החדוש ממעטינן ומוקמינן רק אמתנה שלישית בלבד, אבל על מתנה הראשונה ושניה שפיר לקי משום דלא גרע מזב ועדיין יש לעיין בפרט זה, (ודע מדה"ת הנ"ל שהבאנו בד"ה כהנים קאמרת וכו' מוכח דס"ל דעשה דמכל מתנותיכם תרימו לענין הקדמת תרומה לבכורים אינו רק מטעם ניתוק מקצתו ניתוק כולו בלבד, רק מטעם מה מצינו והוא הדין נמי ילפינן דהנתוק שייך גבי כולהו:). דבכורים ודבר זה צ"ע] מזה אנו מבינים דאילו היינו מוצאין איזה הכרח שיכריחנו לומר שהמקדים מעשר ראשון לתרומה אינו לאו הנל"ע, והעשה דמכל מתנותיכם תרימו תרומה הכתובה על פרט זה של הקדמת מעשר ראשון לתרומה אינה לנתק הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר, אלא. הוא עשה בפני עצמה, אז בהכרח היה בטל הנתוק לעשה מכל הני הנכללים בלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר, אע"פ שבאינך לא היה שייך אותו החסרון המבטלו מדין נל"ע גבי הקדמת מעשר ראשון לתרומה, דכיון דהעשה אינה כתובה להדיא על הקדמת תרומה לבכורים ומעשר שני למעשר ראשון, רק על הקדמת מעשר ראשון לתרומה, ואינך נלמדים רק במה מצינו והוא הדין או מטעם ניתק מקצתו ניתק כולו, ומכיון שיש לנו הוכחה דהעשה דמכל מתנותיכם תרימו הכתובה בפרט רק על הקדמת מעשר ראשון לתרומה אינה מנתקת הלאו דמלאתך ודמעך הנ"ל, א"כ שוב אין לנו ממילא עשה המנתקת ללאו זה כלל, והלא תעשה הזה. ל"ת גמור היא ככל הל"ת שבתורה והוא מבואר למבין.
ועכשיו ניחזי אנן המקדים מעשר ראשון לתרומה מי עובר על הלאו של ההקדמה הנ"ל הישראל או הלוי פשיטא, בלי כל ספק שהישראל המקדים וקורא שם מעשר ראשון על כריו קודם קריאת שם תרומה הוא העובר על הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר, אבל הלוי אין לו יד וחלק כלל בלאו הזה ולמי חלה חובת נתוק העשה דמכל מתנותיכם תרימו תרומה, שלאחר שנתן אל הלוי המעשר ראשון יש חיוב להפריש מן המעשר ראשון מלבד תרומת מעשר אף חלק תרומה גדולה לפי הערך פשוט שעל הלוי הוא החיוב, שמלבד שמפריש ממעשר ראשון שלו תרומת מעשר עוד הוא מחויב להפריש מזה גם חלק תרומה גדולה לפי החשבון, אבל לא לישראל דהישראל אין לו יד ושם כלל בהעשה הזאת, דמשעה שקרא עליו שם מעשר ראשון שוב אינו שלו, ואין לו שום רשות להפריש ממנו כלום, ולהדיא כתב רש"י לקמן (ה' ע"ב) ד"ה מכל מתנותיכם תרימו תרומה וז"ל ללוים קאמר רחמנא את תרומת ה' תרומה גדולה עכ"ל, הרי דהחיוב הוא על הלוי ולא על הישראל, והנה לפי זה מובדל לאו הניתוק לעשה זה במינו מכל הלאוין הניתקין לעשה, כמו שלוח הקן נותר ואונס וכדומה, שבכולהו העובר על הלאו הוא המצווה ועליו רמיא החיוב של תקון העשה המנתקו ללאו, ובכאן הבעל הבית הוא העובר על הלאו והלוי במעשהו ובהפרשתו מנתק ומתקן, והשכל מחייב שכיון שהעשה הוא תקון הלאו מי שעבר על הלאו הוא ינתק ויתקן ויקיים את העשה, אבל לא שראובן עובר על הלאו ושמעון מנתק ומקיים העשה והרי זה דומה לטוביה חטא וזיגוד יעשה תשובה אתמהה?
והנה בזה הרגיש אביי ופריך שפיר בדיוק, וכל לאו הניתוק לעשה לקי כלומר אפילו היכי שהעשה מתקיימת ע"י מעשיו של אחרים בתמיה, ונסתייע לזה ממימר דתנן במתניתין דלקי ואע"ג דהוי להנל"ע וע"כ משום שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו של הממיר אלא רחמנא נתקו לעשה ממילא ומשו"ה לא מקרי לאו הנל"ע, א"כ כ"ש במקדים מעשר ראשון לתרומה דלא חשיב לאו הניתוק לעשה כיון שהעשה מתקיימת ע"י מעשיו של הלוי וע"כ קרא דמכל מתנותיכם תרימו לא נכתב כלל לנתק הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר והוי רק עשה גרידא, וכיון שנפל היסוד נפל הבנין, דמעתה הלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר הנ"ל לא הוי כלל לאו הניתוק לעשה ואפילו במקדים תרומה לבכורים או מעשר שני למעשר ראשון נמי לא הוי ניתוק, אע"פ שהתם העשה מתקיימת ע"י עצמו, וכמו שהסברנו לעיל באריכות, ומשני דאף במימר הוי לאו הניתוק לעשה ולא בעינן הכא שהעשה תתקיים ע"י מעשיו של עצמו, כיון שעכ"פ איכא עשה ותקון ללאו זה והא דלקי במימר הוא מטעם דאיכא תרי לאוי ואין עשה מנתקת תרי לאוי או כגרסת הרמב"ם שהלאו כולל יותר מהעשה והוא נחמד לכאורה.
אלא שיש לשדות בזה נרגא לפי מה דס"ל לאבא אלעזר בן גמלא (גיטין ל"א ע"א) דיליף מהקישא דונחשב לכם תרומתכם, דכמו שיש רשות לבעה"ב לתרום תרומה גדולה, כך יש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר א"כ הוא הדין נימא להיפך, דכמו שיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר כן נמי יש לו רשות לתרום תרומה גדולה אף בהקדים מעשר ראשון לתרומה לפי הערך אף שעיקר חיובא אלוי רמיא. וא"כ אכתי הוי לאו הניתוק לעשה גבי הישראל דאף לבעה"ב הרשות והמצוה לתרום בין תרומת מעשר בין תרומה גדולה היכי דהקדים וקרא שם על המעשר ראשון מקודם שקרא שם על התרומה הגדולה, ואף דעיקר קרא קאי על הלוי מכ"מ גם הישראל הבעה"ב בכלל זה, אכן מלבד שאין מוכרח לומר שאביי דפריך בסוגיין ממימר יסבור כאבא אלעזר בן גמלא דהא יכול לסבור כרבנן, ובעיקר הדבר אי הלכה כאבא אלעזר בן גמלא יש בזה אריכות דברים במהרי"ט, (ח"א סימן פ"ב) ובס' דברי אמת (דף קכ"א ע"ג) ע"ש.
עוד יש להוסיף גם קצת ראיה לזה דאביי אינו סובר כאבא אלעזר בן גמלא, דאיתא בגיטין (ל' ע"ב) ת"ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו, כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר, אמר אביי הכי קאמר, ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר, אין חושש ישראל זה שמא אחר שמכרו הלוי עשאו לוי זה תרומת מעשר על מעשר אחר שהיה לו בביתו, דכיון דלא ידע הלוי כמה יש לו בידו, לא עביד ליה תרומת מעשר אבל אמר כור מעשר יש לך בידי ונתן לו הדמים פירוש הישראל להלוי וקנה ממנו המעשר, אסור ישראל זה לאכל הימנו, ואפילו הפריש תרומת מעשר לכהן לפי חשבונו חיישינן שמא לאחר שקבל הדמים עשאו לכולן תרומת על תשעה כורים שיש לו בביתו מעשר הטבול לתרומת מעשר דכיון דלא משך יכול לחזור הלוי, ואע"פ שהוא ברשותו של ישראל לא קנו לו מעותיו דאימת קניה הלוי דלקנייה לישראל בקבלת מעות, הלכך כי חזר בו ועשאהו תרומת מעשר חל עליו השם עכ"ל רש"י והתוספות פירשו דחיישינן שמא עשאו תרומת מעשר קודם קבלת המעות ע"ש ולכאורה קשה דאמאי ס"ל לאביי באומר ללוי סתמא כור מעשר יש לך בידי ואפילו לא אמר לו בעה"ב עוד לא הפרשתי ממנו ת"מ. דחושש שמא עשאו הלוי תרומתן מעשר, דאיך יוכל הלוי להפריש ממנו ת"מ על מקום אחר. כיון שיש לו להישראל רשות לפרוש ממנו ת"מ יש לו להלוי לחשש, שמא באמת הקדים הישראל לזכות בהמצוה והפריש ממנו בעצמו ת"מ, וא"כ אינו טבול עוד לת"מ ואינו יכול לעשותו ת"מ על מקום אחר, ונהי היכי דאמר לו סתמא אינו יכול הלוי לאכול טרם הפריש ממנו ת"מ ואינו יכול לסמוך שכבר הפריש הבעה"ב, כיון דחיובא לא רמיא עליו רק שיש לו רשות, ולא שייך לומר בכה"ג חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, אבל להיפך לקולא בודאי אינו יכול לסמוך ולומר בודאי לא הפריש דיוכל היות דכבר הופרש ע"י הבעה"ב והברייתא סתמא קאמר, אמר לו כור מעשר יש לך בידי, ואפילו לא. אמר לו בשעת מעשה להדיא, כי טבול לח"מ הוא אע"כ אביי לא ס"ל כאבא אלעזר בן גמלא, וא"כ אביי לשיטתו פריך שפיר במסכתא תמורה.
עוד נ"ל דאפילו נימא דאביי כאבא בן גמלא ס"ל דיש להישראל רשות לתרום תרומת מעשר מטעם ההיקש וממילא יש לו רשות להבעה"ב גם לתרום תרומה גדולה היכי דהקדים מע"ר לתרומה, מ"מ אין זה אלא בגדר רשות, אבל לא בתורת חיובא ומצוה דעיקר חיובא והמצוה אלוי רמיא אלא דהתורה נתנה רשות גם להישראל לתרום ואין זה נחשב כלל ללאו הנל"ע דלאו הנל"ע לא מיחשב רק אמי שמוטל החיוב, והמצוה עליו רמיא, וכיו"ב מצאתי בגנת ורדים להפמ"ג (כלל כ"ג) ד"ה התנאי השני שהביא שם שיטת הר"מ דהיכי דהלאו כולל יותר מהעשה לא הוי להנל"ע, וכתב שם ע"ז ודע שיש להקשות לפ"ז אמאי חשיב נותר להנל"ע משום דושרפת את הנותר באש והא הלאו כולל זכרים ונקבות והעשה אינה אלא באנשים ולא בנשים, דהוי מ"ע שה"ג דשריפת נותר אינה אלא ביום כש"כ התוס' (קידושין ל"ד), וא"כ לא הוי לאו הנל"ע, שהלאו כללי והעשה פרטי ואין לומר דלא דמי לתמורה דהתם אין העשה שייך כלל בשותפין וצבור, דצבור ושותפין שהמירו אין תמורתם תמורה, משא"כ במ"ע דשריפת נותר דנהי שאין הנשים מצווין מ"מ אם רוצות לשרוף הרשות בידן ויכולות לקיים מצות שריפה, מ"מ אין נראה שיהא להן תקנה באם הותירו שתקיימנה עשה אח"כ כיון דאין מצווין על עשה דושרפת לא הוי גבייהו נתיק, וא"כ ה"ה בזכרים לא תהוי לגבייהו נתיק ע"ש מה שהאריך עוד בזה והרי הוא כדברינו.
עצם קושית הגנת ורדים כבר העיר בזה הטורי אבן (חגיגה ט"ז) והוסיף עוד להקשות מכמה מקומות כמו מריש מס' תמורה דדייק שם דר"י ס"ל דלאו הניתוק לעשה לוקין עליו, מדקאמר במותיר דלא מן השם הוא זה אלא מטעם לאו שאין בו מעשה וקשה מאי ראיה דנ"מ לגבי נשים דמטעם לאו הנל"ע לדידהו לא הוי כלל נותר להנל"ע דעשה שהזמן גרמא הוא, ומשו"ה קאמר משום לאו שאין בו מעשה דמטעם זה אף הנשים נכללות לפטור ועוד האריך מכמה מקומות יע"ש ועפ"ז חידש הטו"א כללו הידוע, דכל מצוה שאינו נוהג אלא פעם אחת, רק שאינו כשר בלילה לא מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא, דהלילה הוי רק הפסק ולא פטור, וכן כתב באמת בספר המקנה (קידושין כט):
ולולי דמסתפינא הייתי אומר, דאע"ג דנשים פטורות ממצוה עשה שהזמן גרמא, הא זה ילפינן אנן אלא מהקישא דתפילין או מראיה והקהל, ולא ילפינן משם לפטור רק עשה פשוטה אבל עשה המנתקת ללאו לא נוכל למיליף מהתם, דמסתברא דכיון דהעשה היא תקונו של הלאו, כמו שנשים מצוות על הלאו כן מצוות נמי אתקונו של הלאו הוא העשה כי עיקר המכוון מהתורה הא שמירת הלאו ותקונו, וכמו שמוזהרות על הלאו, כן מוזהרות נמי על העשה המנתקת ויש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובזה יסולקו כל הקושיות.
ודע עוד יש להעיר אעיקר הדבר מנלן דמוזהרות נשים אלאו דנותר הא איש ואשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתיב ומזה ילפינן דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק ט"ו ע"א ועוד) ושם הלא "כי יעשו" כתיב, דמעבירות שנעשו ע"י מעשה איירי, ומנלן דהוקשו אף אלאו שאין בו מעשה:
ושו"מ להרב פמ"ג בתיבת גמא (פ' נשא) שהעיר בזה וז"ל איש או אשה וגומ', יש להקשות ל"ת שהזמן גרמא ואין בו מעשה מנלן דאשה דחייבת דיעשו כתיב ועונשין דוקא מלקות או כרת ומיתת ב"ד ע"ש, ואיני מבין מדוע הקשה דוקא אל"ת מהזמן גרמא, הלא אף אל"ת שאין הזמן גרמא נמי יש להקשות כן, ומצאתי בתשב"ץ (ח"א שאלה ג') שהרגיש ג"כ בזה, וכתב דמכל חטאת האדם כולהי הוי, דכולהו בכלל חטאת האדם נינהי, ע"ש, ודבריו צריכין באור. ועין תמורה (דף ב' ע"ב) דפריך שם אמאי צריך קרא לרבות אשה בדין תמורה, תיפוק ליה מדר"י אמר רב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני שם דהו"א דהיינו עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור, וברש"י שם בלשון הראשון ובשמ"ק מביא שם גירסא דה"א ה"מ דבר שיש בו מעשה אבל ממיר אין בו מעשה קמ"ל, ולגירסא זו ניחא דממימר ילפינן לכל לאוין שאין בו מעשה דנשים מוזהרות, אך עי' שם בשמ"ק ובהשמטות מה שגמגמו על גירסא זו ועוד יש לעיין בכל זה.
ועוד יש לומר לפי מה שכתבו התוספות בגיטין (כ"ה ע"א) ד"ה עשרה דאין המעשר ראשון מתמעט בשביל חלק התרומה גדולה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי ואם יש לו מאה סאין טבל והפריש שני סאין ממנו לתרומה גדולה אכתי מחויב הוא להפריש למעשר ראשון עשרה סאין כאילו היה כל המאה הסאין בשלימות, לפי זה נראה לי דאפילו לאבא אלעזר בו גמלא דס"ל דיש רשות להישראל לפרוש תרומת מעשר, מכל מקום אפשר לומר לא מצינו רק דותרה התורה על זכות טובת הנאה שיש להלוי במעשרו לתת התרומת מעשר לכל כהן שירצה, שאף הישראל יש לו הזכות הזאת, וגם על עצם מצות הפרשה ותרה התורה, כשם שזכאי הלוי במצות הפרשת תרומת מעשר, כן נמי הישראל זוכה במצות הפרשתה ובנתינתה לכל כהן שירצה, אבל בגוף התבואה של הלוי שתהא שולטת עליו רשות הישראל הבעה"ב זה לא מצינו ולא מסתברא לומר כן בשום אופן כמו בנידון דידן, דרך משל, ישראל שיש לו מאה סאין והקדים להפריש ממנו עשרה סאין מעשר ראשון טרם שהפריש ממנו תרומה גדולה, הנה הדין הוא שהלוי חייב להפריש מזה גם תרומה גדולה מלבד התרומת מעשר, דהיינו שני סאין למאה כמדה בינונית דהיינו שני עשריות סאה לתרומה גדולה, וסאה אחת לתרומת מעשר, הנה יתמעט בשביל זה חלקו שלו בשתי עשריות שהוא שלו ממש, שאילו לא הקדים להפריש מעשר ראשון קודם לתרומה גדולה היה נשאר להלוי תשעה סאין בשלימות, ועכשיו יחסר לו ממעשרו שתי עשיריות, הנה זאת התרומה הגדולה הוא שלו ממש, וע"ז לא מצינו ששולטת בו רשות ישראל ודוק היטב.
והנה כתבנו למעלה דעיקר קושית הגמרא היתה דאיך יתכן לומר דהקדמת תרומה לבכורים הוי לאו הנל"ע כיון דהוי עשה המתקיימת ע"י מעשיו של אחרים במקדים מע"ר לתרומה אשר ע"ז קאי עיקר העשה וא"כ גם אינך הנלמדים מזה כמו הקדמת תרומה לבכורים ג"כ לא הוי לאו הנל"ע וע"ז פריך ממימר ומשני דגם במימר הוי לאו הנל"ע "והכא" לא בעינן שתתקיים העשה ע"י מעשיו ושאני מימר שאין עשה מנתקת תרי לאוין הנה דייקנו לומר "והכא" לא בעינן שתתקיים ע"י מעשיו כונתי במלת הכא, דבאמת בכל לאו הניתוק לעשה שנתנה מתחלה מדין התורה שהעובר על הלאו הוא יקיים העשה, שם לא מהני, אם אחר יקיים העשה, וכן כתב במפורש הרמב"ם (פי"ג מהלכות שחיטה) בלוקח האם על הבנים ובא אחר וחטף מידו האם ושלחה, דהלוקח אם על הבנים לוקה כיון דהוא לא קיים העשה, אלא דהכא בהקדמת מע"ר לתרומה עיקר העמדתו ותקונו של העשה המנתקת את הלאו ערוכה מעיקרא ברצון התורה ע"י מעשיו של אחרים, הוא הלוי שנתן לו המעשר, אבל במקום שעיקר תקונו של העשה המנתקת את הלאו הועמדה ונערכה ברצון התורה מראש ע"י מעשיו של העובר העבירה, שהוא העובר העבירה יתקן, אז תקונו של אחר לא מהני לו מידי.
ולכאורה העירותי ע"ז מהא דאיתא בב"ק (צ"ח) חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו ולקמן כתבנו בחיו"ד דהוא מטעם הפרשת איסורין ולא מטעם בעור חמץ, דעל חמץ של אחרים שמונח ברשות אחרים לכו"ע אינו מצווה עליו לבערו ועין צל"ח בפסחים (כ"ט ע"א) ואכמ"ל, ולשיטת התוספות (פסחים כ"ט ע"ב) דחמץ מקרי לאו הנל"ע ועין פסחים (צה). א"כ לכאורה יש לומר דאדרבה נמתין אולי יקיים בעצמו העשה ויבערנו דאז יתקן הלאו בקיימו העשה, משא"כ אם אחר יחטף מידו ויבערנו שאז הלאו מוחלט בידו, אם לא שנדחק שהוא סוף שביעי ואם נמתין עד שיקיים יעבור הזמן והוא דחוק מאד, והיא הערה שכליית, אבל יש לדחותה בפשוט, דכיון דרואים אנו שעדיין מחזיק החמץ ברשותו ואינו דואג כלל לתקונו אין אנו חוששים לשמא יחזור בתשובה ויתקן, גם אם אפילו קנה החמץ שבכה"ג לוקה וכש"כ הרמב"ם כיון דבכל רגע ורגע עובר על בל יראה ומחויבים אנו להפרישו מאיסורא מכאן ולהבא שלא יעבור עוד, אבל לא להניחו באיסורא ולחשוש פן יתקן לעתיד מה שחטא בעבר והוא פשוט ומ"מ בגזל אם יחטף אחר מידו של הגזלן או אם הנגזל בעצמו יחטף מגזלן אינו לוקה אף בכה"ג לא הוי ניתק לעשה, מ"מ כיון שגזל לאו הניתן לתשלומין היא אינו לוקה ועין בהגהות אמרי ברוך על חו"מ סימן לד ודוק היטב ועוד יש להאריך בזה ועוד חל"מ.
ענף ב
אכן בישוב דברי התוספות (ד' ע"ב) ד"ה וכל לאו הנל"ע אין לוקין עליו שהבאנו למעלה ולהבין דבריהם במה שמדמה אביי הקדמת תרומה לבכורים למימר, אשר כמו זר נחשב לכאורה דמנלן לאביי באמת לדמות זה לזה ולהקשות, דלמא שאני חסרון שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו אלא ממילא כמו במימר, מחסרון הרחקת העשה מהלאו כמו בהקדמת תרומה לבכורים נראה לי להסביר ולהטעים באופן זה, דהנה בפסחים (פ"ד סע"א) הובאה שם מחלוקת רבי יהודה ורבי יעקב בנותר, דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו ופירש"י ד"ה בא הכתוב כו' כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו, אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל, ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שהלאו נסמך לו עכ"ל רש"י, מצינו למידין כי שני טעמים איכא במה שאין לוקין על לאו הנל"ע, חדא מפני שהעשה היא תקון הלאו ושנית מפני שאינו דומה ללאו דחסימה, וכטעם הראשון כן כתב נמי רש"י בחולין (קמ"א) במחלוקת רבי יהודה ורבנן גבי שלוח הקן וז"ל רש"י ד"ה אין לוקין עליו דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל לא תקח האם, ואם לקח שלח תשלח עכ"ל וגם לשון הברייתא גבי נותר הנ"ל בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו נמי משמע דזוהי הטעם, דבכל עשה המנתקת הלאו נראה כונת הפסוק לומר שהעשה אחר עבירת הלאו הוא תקונו של הלאו ואין צריך יותר. וכיו"ב כתב ג"כ הח"ס (חאו"ח סי"ק) וז"ל ד"ה לכאורה אך למאי דקי"ל כרבנן דשלח תשלח לא אתי אלא לאנתוקי לאו דלא יטול, א"כ עיקר קרא אינו המ"ע אלא הלאו שאם בא לזכות בקן צפור לא יטול האם על הבנים ואם עבר ונטל יש תקנה בשלוח וכו' עכ"ל, ואנכי רשמתי על הגליון כדברים האלה ומצאתי ראיה לזה מדברי תשובת הר"י אבן פלט מובא באבודרהם (דף ח' ע"ב) שכתב וז"ל ושלוח הקן נמי (להכי אין מברכין עליה) מצוה הבאה בעבירה היא דכתיב לא תקח האם, ואם לקחת שלח תשלח, ושם בהגה בזה"ל א"א הא לא מחוורא שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא עכ"ל, אכן לדעתי כונתו פשוטה דהעשה אינה אלא אחר עבירת הלאו ובנוטלה ע"מ לשלחה נהי דלאו ליכא, אבל גם עשה ליתא בזה, רק שמירת הלאו בעלמא וברכה אינה אלא אקיום עשה ולא אשמירת ל"ת, ודעת המגיה דאיכא עשה גם בלי עבירת הל"ת והוא ברור. שוב מצאתי בשו"ת בנין ציון ח"ב סי' י"ב שהביא כן בשם הרשב"א ונדחק הרבה בבאורו ופשוט לדעתי שכונת הרשב"א כש"כ בבאור דברי הר"י אבן פלט אך במכות (י"ג ע"ב) איתא גבי מחלוקת רבי ישמעאל ור"ע בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דלרי"ש לוקין עליו, דקאמר שם דרי"ש יליף מאם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלה ה' את מכותיך, הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו, הוי אומר הפלאה זו מלקות, ופריך אם הכי חייבי עשה נמי, ומשני אם לא תשמור כתיב, ופריך א"ה לאו שאין בו מעשה נמי, ומשני לעשות כתיב, ופריך לאו שניתק לעשה נמי, ומשני דומיא דלאו דחסימה, ומסיק השתא דאתית להכי, כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה עכ"ל הגמרא, הרי שמחליט הש"ס דטעמא דאין לוקין אלאו הנל"ע משום דבעינן דומיא דלאו דחסימה, ולקמן [י"ד סע"ב] איתא אמר רבי יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו, ופירש"י וז"ל והא אתא לאשמועינן דאפילו למ"ד לאו שנל"ע אין לוקין כדתניא לא תותירו וכו' שניתק הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותקונו לומר לא תעשה כך, ואם עשית זאת עשה והפטר, ואשמעינן רבי יוחנן ה"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו, אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות עכ"ל והוא כטעם הראשון שהזכרנו, ושם (בדף ט"ו פ"א) איתא א"ל רב פפא לרבא והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה (ארבי יוחנן הנ"ל פריך רש"י] א"ל משום דכתב רחמנא עשה יתירא מיגרע גרע בתמיהה, ופריך א"ה לאו שניתק לעשה נמי נימא משום דכתב רחמנא עשה יתירא מיגרע גרע, א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא עכת"ד הש"ס, ופירש"י עשה שאינו מתקיים אלא לאחר עבירת הלאו לנתק את הלאו מעונש מלקות הוא בא עכ"ל, והפשטות הוא דמכריח דטעמו של לאו הנל"ע שאין לוקין עליו הוא מטעם שחזינן שכונת התורה הוא שעשה היא תקונו של לאו, דאי נימא מטעם דלא דמי לאויה אל לאו דחסימה, גם לאו שקדמו עשה נמי לא ילקה, כיון דעכ"פ אינו דומה ללאו דחסימה ולר"ל דס"ל באמת לאו שקדמו עשה נמי אין לוקין דלא ס"ל כל ימיו בעמוד והחזור קאי, ולא קשה אליביה איך משכחת הא דתנינא במתניתין דהבא אל המקדש טמא דלוקה, משום דר"ל ס"ל קיימו ולא קיימו וכשכתב רש"י ותוספות בעמוד השני שם, לדידיה ודאי הטעם של הלאו הניתק לעשה הוא משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, כן הוא לכאורה פשטות הדברים:
והנפקא מינה בין שני הטעמים האלה הוא כן, דמטעם הראשון שהעשה הוא תקון הלאו אז בעינן שני התנאים ביחד לומר שהעשה הוא סמוך ללאו, וגם מתקיימת ע"י מעשיו של מי שעבר הלאו שבאופן זה דוקא יצדק לומר שכונת התורה היתה, שאם עבר העבירה יעשה זאת וינצל, אבל אם חסר אחד משני התנאים האלה אז אין זה לאו הנל"ע ואין העשה תקונו של הלאו רק עשה נוספת הוא, אבל מטעם דאינו דומה ללאו דחסימה אז מסולקים שני התנאים האלה גם יחד ואפילו אם אין העשה סמוך אל הלאו, ואפילו אינו מתקיימת ע"י מעשיו נמי חשיבא לאו הנל"ע שאין לוקין, כיון דעכ"פ יש מקום חיוב עשה אחר עבירת הלאו ואינו דומה ללאו דחסימה, ואחרי אקדמות מלין אלה א"כ שפיר פריך אביי, לריב"ח דמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע ואע"פ דהעשה אינו סמוך ללאו, ומכל מקום הוי לאו הנל"ע, וא"כ ליכא למימר דהטעם הוא משום דהעשה הוא תקון הלאו אלא משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, ובכן במימר נמי הו"ל להיות לאו הנל"ע, ואע"פ שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו רק ממילא, מכ"מ הו"ל להיות לאו הנל"ע, משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, ומדחזינן במתניתין דמימר לקי ש"מ דזה לא חשיב לאו הנל"ע משום דאינו מתקיימת ע"י מעשיו ובכה"ג לא נוכל לומר דהעשה הוא תקונו של הלאו, א"כ גם בהקדמת תרומה לבכורים נמי לא חשיבא לאו הנל"ע משום דלא סמוך העשה אחר הלאו ואין העשה תקונו של הלאו, ומשני רב דימי דבאמת גם מימר חשיבא לאו הנל"ע דהעיקר הוא שבעינן שיהא דומה ללאו דחסימה, וגם הקדמת תרומה לבכורים נמי חשיבא לאו הנל"ע מהאי טעמא ושאני מימר משום דאין עשה אחת מנתקת תרי לאוי או כגרסת הרמב"ם הנ"ל.
ומה מדויקת כאן סברת אביי דאמרינן דשיטתו הוא, דעיקר הטעם של הלאו הנל"ע שלא לקי מפני שהעשה הוא תקונו של הלאו ולפיכך בעינא שני התנאים ביחד שיהא העשה סמוך אחר הלאו, וגם מתקיימת ע"י מעשיו, דמצינו כן מפורש בשיטת אביי ביומא (ל"ו ע"ב) דלדידיה לכו"ע לאו דנבלה מעליא הוי, ולא הוי לאו הנל"ע משום דאין העשה הוא תקון הלאו דהעשה הוא קודם עבירת הלאו, ואע"ג דלא דמי לאויה ללאו דחסימה, וכמו שהרגיש שם רש"י בזה למאן דס"ל דנבילה הוי לאו הנל"ע משום דכתיב עשה אחר הלאו וכתב שם רש"י משום דלא דמי ללאו דחסימה ע"ש הרי אביי אינו מקפיד ע"ז אע"ג דלא דמי לאויה ללאו דחסימה מכ"מ סובר דנבלה הוי לאו מעליא, כיון דהעשה אינה תקונו של הלאו, דזוהי עיקרא של טעמא דלאו הנל"ע, וא"כ אביי בתמורה אזיל בשיטתו מה שאומר להדיא כן ביומא כנ"ל והוא נכון.
ודע דלשון התוספות (תמורה דף ד' ע"ב) ד"ה וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' שהקשו גם מאונס דמפורש בברייתא דבישראל אם גירש מחזיר ואינו לוקה והוכיחו מזה דבלאו הנל"ע אין לוקין עליו יש לדקדק דהא המקשה (בדף ד') הוא אביי, ולאביי הוא מפורש לקמן (ה' ע"א) דלהכי אינו לוקה משום דגלי קרא דלא אהני מעשיו, ולא משום לאו הנל"ע וכפירש"י שם להדיא ד"ה כל ימיו וכו' והפירוש בברייתא לאביי כן הוא, בישראל מחזיר ואינו לוקה אף אם לא החזיר וע"ש בבאור הגר"א דטעמא הוא משום דלא אהני מעשיו והלכך לא לקי אף אם לא החזיר, ולאו משום דהוי קום ועשה, וחלוק גדול הוא יש בין אם נימא דלא לקי משום לאו הנל"ע או מטעם אם עביד לא מהני, והיינו בקיימו ולא קיימו או בבטלו ולא בטלו, עי' מכות (ט"ו ע"א), דמטעם לאו הנל"ע לקי ומטעם אם עביד לא מהני ואיכא ריעותא בעצם הלאו בודאי לא לקי, ואפילו אם נתעקש בבטלו ולומר, דהא מכל מקום אהני מעשיו. אבל בקיימו ולא קיימו בודאי לא לקי אם נימא דהוא מטעם אם עביד לא מהני, אפילו למאן דס"ל בלאו הנל"ע דלקי בקיימו ולא קיימו, ומה. גם באונס בלאו הכי לא שייך בבטלו כדמסיק שם במכות, דאפילו נדר על דעת רבים נמי מתירין משום דלדבר מצוה מתירין אפילו בנדר על דעת רבים, והא דפריך אח"ז והרי אונס דחד לאו וחד עשה. ולפי דברינו לא שייך כלל להקשות מאונס, ע"כ מוכרחין לומר דהמקשן הזה הוא סתמא דגמרא, אבל על התוספות דמקשי על אביי מאונס הוא תמוה וצ"ע. וכיו"ב קשה לי אתירוצא דהגמרא (ד' ע"א) גופא לפי גירסת הרמב"ם וללישנא אחרינא שברש"י ושבפירוש הרגמ"ה, דלהכי לא הוי מימר לאו הנל"ע משום דהלאו כולל יותר מהעשה, דהלאו הוא גם בצבור ושותפין, משא"כ העשה ואם המר ימיר אינו שוה בכל דליתיה בצבור ושותפין דאין עושין תמורה אפילו בדיעבד, הרי הכא לאביי קיימינן ואביי ס"ל בכל התורה כולה דלקי משום דאהני מעשיו ואם. לא אהני מעשיו לא לקי, וא"כ בצבור ושותפין דגלי קרא דלא אהני מעשיו כמפורש בסוף פרקין במשנה הצבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר, יחיד עושה תמורה, ואין הצבור והשותפין עושין תמורה, ולפ"ז לאביי לא לקי בצבור ושותפין כיון דלא אהני מעשיו וא"כ לא שייך כלל לומר דהלאו כולל יותר מהעשה דהכא לענין מלקות קיימינן ובצבור ושותפין באמת. לא לקי כלל, ורק ביחיד אהני מעשיו וביחיד הא הוי לאו הנל"ע, דאם המיר מומר, אם לא דנימא דמשו"ה באמת משני הש"ס שם שני תירוצים, דלאביי הוי התירוץ משום דאין עשה מנתק תרי לאוין, והתירוץ השני אליבא דרבא, דס"ל דאם עביד לא מהני ומכל מקום לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, וא"כ בצבור ושותפין באמת לקי ועוד נדבר בפרט זה ברצות ה' דרכנו.
ונראה לי לישב את הקושיא החמורה הזאת בהקדם דברי הרמב"ם (ריש הלכות תמורה פ"א ה"א). וז"ל כל המימר לוקה על כל בהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו אע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, שלשה הלאוין הללו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן, ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש וכו' ולוקה ארבעים, ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן בקרבנות הציבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קדש עכ"ל הר"מ.
ויש עליו כמה תמיהות, חדא למה דחה מימרא דרבי יוחנן דמימר אית ביה מעשה משום דבדיבורו עביד מעשה שעושה מחולין קודש, עוד הקשה הלחם משנה, דלפי דבריו של הר"מ דמפי השמועה למדו שילקו בתמורה והוציאוהו משל הלאוין שכמותה, א"כ מאי מקשה למה מלקין עליו הא הוי לאו הניתק לעשה, ומה בכך כיון שקבלו בפירוש עליו שיש בו מלקות, ובאמת אביי בתמורה (ד' ע"ב) דייק לה אמאי לקי בתמורה הא לאו הנל"ע הוא, ומשני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין והיינו ע"כ דאיהו נמי כרבי יוחנן שלא נתחדשה הלכה במימר כלל והוצרך לתרץ מלאו הנל"ע אבל להר"מ קשה ע"ש (פי"ג מהלכות שכירות) בלח"מ.
ומה שנראה לי בזה אע"פ שבעיקרי הדברים כבר קדמוני מחברים רבים ועין תו"ח (ריש תמורה) ובעמ"א (סימן ס"א) מכ"מ ימצא המעיין היקר בסגנוני דברים חדשים וסגנון חדש ומועיל שעי"ז יתפשטו כל העקמומיות שבענין זה, דהנה ריש תמורה גרסינן ורבי יהודה דס"ל דיורש אינו ממיר האי ואם המר ימיר מאי עביד, ומשני לרבות את האשה, ולרבי מאיר נפקא ליה מואם, ורבי יהודה ואם לא דריש, ופריך טעמא דרבי קרא לאשה, הא לאו הכי הו"א כי עבדא תמורה לא לקיא מלשון זה משמע דעיקר הרבויא הוא גם ללאו, ואי לאו הרבוי הו"א דאף אלאו אינה מוזהרת ומלשון רש"י ותוספות. ריש ערכין שכתבו לרבות את האשה שאם המירה קרבנה יהא מומר, משמע דהרבוי הוא רק לעשה דתמורה, אבל אלאו הוי ידעינן בלא"ה, אבל באמת סוגיא דידן סותרת לזה וגם מדפריך בתר הכי הא מדר"י א"ר נפקא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, נמי משמע דעיקר הרבוי הוא גם ללאו, וצריך לומר דגם דעת רש"י כן הוא דבאמת תליא זה בזה, דאם ישנן בלאו דלא יחליפנו ישנן גם בעשה, ואם ישנן בעשה ישנן גם בלאו וקצרתי בזה ועי' לח"מ ריש הלכות תמורה] והאר"י אמר רב איש או אשה, כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וגירסא דידן הוא, איצטריך מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד ובין בצבור וכו', וגירסת הילקוט בחוקותי כן הוא, איצטריך, סד"א הכי מילי בלאו שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו שאין בו מעשה הוא סד"א לא תיחייבה אשה קמ"ל ולר"י דאמר לקמן מימר כעושה מעשה דמי קרא למה אתי, איצטריך סד"א ה"מ עונשין דשווין בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן הצבור והשותפין אין עושין תמורה, אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל, ולשון זה מוזכר בקצרה גם ברש"י ובפירוש הרגמ"ה והנה מהא דסיים הש"ס דעונש שאינו שוה בכל הוא משמע דקרבן צבור ושותפין נתמעט אף מלאו והוא סתירה לדברי הרמב"ם שכתב דקרבן צבור נתמעט רק מעשה, אבל לאו איכא וגם לקי עלה.
והנראה לי דבדבר זה שאנו מסתפקין אי המעוט דממעטינן צבור ושותפין אינו ממעט רק מעשה דחלות התמורה, אבל הלאו איכא, או דגם מלאו נתמעט תליא במחלוקת רבי ורבי שמעון בתמורה (י"ג) בעיקר הלמוד מהיכי נתמעט קרבן שותפין וצבור, דלרבי המעוט הוא, מדנאמר פרשת תמורה רק בלשון יחיד, והרי גם הלאו נאמר בלשון יחיד לא יחליפנו ולא ימיר, וכמו דנתמעטו מטעם זה צבור ושותפין שאין עושין תמורה, הוא הדין נתמעטו אף מהלאו קרבן צבור ושותפין, ולרבי שמעון, דהמעוט הוא משום דמעשר בכלל היה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר מה מעשר קרבן יחיד היינו רק מעשה דחלות התמורה נתמעט, כמו התם במעשר בהמה דחלות מעשר בהמה אינו אלא בשל יחיד, אבל בשל שותפין ליכא חלות וחיוב מעשר בהמה, אבל מלאו לא נתמעט, וממילא לקי בקרבן שותפין, ולפי הנחה זו נראה לי דבזה תליא הני תרי לישנא דגמרא כלומר שתי הגירסאות בריש תמורה (דף ב' ע"ב) דלפי לשון הראשון דמשו"ה בעינן רבויא באשה דאיתא בתמורה, משום דהכא הוי לאו שאין בו מעשה, היינו אליבא דר"ש, דקרבן צבור ושותפין לא נתמעט רק מעשה, אבל לאו איכא, וא"כ הלאו הוי לאו שאין בו מעשה, דהא לא איתעביד בדיבורא מעשה, דתמורת קרבן צבור ושותפין אינו מומר, וא"כ ה"א דאשה בקרבן של שותפין לא לקיא קמ"ל דגם אשה מוזהרת אפילו על לאו שאין בו מעשה, ומזה ידעינן בכל התורה כולה דנשים מוזהרות אף אלאו שאין בו מעשה,
ופריך ולרבי יוחנן דקאמר לתנא לא תיתני מימר, משום דבדבורא איתעביד מעשה (כפי גירסת הילקוט המובאה לעיל) וקשה לכאורה אליביה, הא איכא תמורה בקרבן שותפין דשם ליכא מעשה ושפיר קאמר התנא דמימר לאו שאין בו מעשה הוא, וע"כ דס"ל לרבי יוחנן אליבא דנפשיה אי אליבא דר"י וריה"ג כת"ק דקרבן צבור נתמעט גם מלאו, ובקרבן יחיד דאיתא בלאו הרי איכא אף מעשה, ולהכי מגיה אדברי התנא לא תיתני מימר וא"כ אליבא דרבי יוחנן למאי איצטריך לרבות אשה בקרבן יחיד דאיכא בתמורה, וע"ז משני שפיר משום דהוי עונש שאינו שוה בצבור ושותפין דהא צבור ושותפין גם מעונש נתמעעוו ולהכי הו"א דנשים אינן בכלל זה ולהכי צריך רבויא לנשים.
וע"פ האמור ניחא היטב פסקי הרמב"ם בריש תמורה, דהר"מ הלא הביא במעוטא דקרבן שותפין דרשא דרבי שמעון מהיקשא דמעשר, וא"כ לא נתמעט רק מעשה, אבל לאו איכא, ולפי זה בקרבן צבור ושותפין הוי לאו שאין בו מעשה ומ"מ לוקין עליו וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם דתמורה הוא מהלאוין שלוקין עליהן אע"פ שאין בהן מעשה, וסתמא דגמרא נמי משמע כן מדפריך ע"ז ולרבי יוחנן מאי עביד דאית לה מימר כעושה מעשה דמי, לפי גירסת הילקוט. מזה משמע דסתמא לא ס"ל בהא כרבי יוחנן דאזיל בשיטת הת"ק דגם מלאו נתמעט.
והא דמקשה הלחם משנה בריש הלכות תמורה מנלן דלוקין בקרבן צבור ושותפין דילמא נתמעטו. אף מלאו, וגם קושיתו השניה ומאי פריך אביי לקמן והא הוי לאו הנל"ע, (בהלכות שכרות פי"ג), כיון דמפי השמועה למדו וגזירת הכתוב הוא דלוקה, דהא אע"פ שאין בו מעשה ומ"מ לוקה ע"ש לק"מ דהא דלוקין אקרבן צבור, זה גופא ידעינן מדכתבה התורה רבויא בנשים, משום דהוי אמרינן, כיון דלאו שאין בו מעשה הוא אינה מוזהרת כאמור וע"כ מוכח ממילא דאיכא גווני בתמורה דלקי אלאו שאין בו מעשה, והיינו בע"כ בקרבן צבור ושותפין דנתמעטו רק מהעשה, אבל לאו איכא, והוי לאו שאין בו מעשה ולהכי בעינן רבויא בנשים וא"כ מוכח דלוקין בקרבן צבור ושותפין. אבל אביי מקשה שפיר על קרבן יחיד, דשם איכא מעשה שעושה מחולין קודש וע"ז לא נאמר הרבויא, ולא ידעינן כלל מרבויא דנשים ולכן מקשה שפיר דהא עכ"פ הא הוי לאו הנל"ע.
והנראה דגם הני שני לשונות דאיתא שם בתמורה (ד' ע"ב) אקושית אביי לרב דימי ממימר דלקי אע"פ דהוי לאו הנל"ע ומתרץ בלישנא חדא, דאין אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, וללישנא תנינא משום דהלאו כולל יותר מהעשה, נמי תליא בהא, דהטעם הראשון הוא אליבא דכו"ע, אבל הטעם השני אינו אלא אליבא דר"ש, דס"ל דהלאו איכא גם בשותפין אבל לת"ק דר"ש דשותפין גם מלאו נתמעטו א"כ אין הלאו כולל יותר מהעשה, דבין הלאו ובין העשה אינו אלא אקרבן יחיד. והרמב"ם דפסק כר"ש וכשכתבנו למעלה להכי הביא שני הטעמים ביחד והוא האמת בכונת הרמב"ם ועין בזה.
וא"כ מיושב גם קושיתנו דאע"פ דלאביי כל היכי דלא אהני מעשיו לא לקי מכל מקום הכא לקי בקרבן שותפין.
דהא בלא"ה תקשה הא הוי לאו שאין בו מעשה, וע"כ צ"ל דמרבויא דאיתרבי נשים ידעינן דהתורה חדשה בכאן דלקי אף אלאו שאין בו מעשה, א"כ גם ממילא מה דבכאן לא מהני מעשיו ואפ"ה לקי נמי לא קשה, דכאן גלתה התורה דאע"פ דלא אהני מעשיו מכל מקום לקי מרבויא דנשים, רק לאביי הוי קשה אקרבן יחיד דהא לאו הנל"ע הוא שפיר משני גם לאביי דהכא הלאו כולל יותר מהעשה ואין זה ניתוק ועי' בתוס' (יומא ל"ו ע"ב) שאזלי נמי בשיטת הר"מ היכי דהלאו כולל יותר מהעשה אין זה ניתוק ובדברינו אלה תבין כמה שגיאות בענין זה בדברי הרב בטל עמ"א ע"ש.
אגב אורחא אמרתי להעיר מה דאמרינן דלהכי לקי במימר משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ופירש"י לא יחליפנו ולא ימיר, וברש"י ריש חולין כתוב וסופג את הארבעים משום לאו דלא ימיר ועי' בתוס' ו"ה וסופג את הארבעים ובמרש"א שם ובהגהת רצה"ח שם העיר, דלא יחליפנו הוא ניתק והלאו לא ימיר אינו ניתק ומשו"ה כתב רש"י דלקי על לא ימיר לחודיה ובזה מסולקת קושית התוס' אמאי אינו לוקה שמונים ע"ש, ודבריו צ"ע דאדרבא ראוי לומר שניתק הלאו דלא ימיר שסמוך אל העשה וגם כתוב בלשון תמורה כהעשה והיה הוא ותרומתו קדש, מלומר שמנתקת הלאו לא יחליפנו שמרוחקת ומופסקת ממנו וגם הוא נאמר בלשון אחר, וישוב לדברי רש"י שם כש"כ התוס' ע"ש.
ענף ג
ומענין לענין באותו ענין גרסינן (ב"מ ס"א ע"מ). אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בריבית לאו בגזל לאו באונאה וכו' אלא לאו בגזל ל"ל ומשני לכובש שכר שכיר, ופריך כובש שכר שכיר בהדיא כתיב בו לא תעשוק שכיר עני ואביון, ומשני לעבור עליו בשני לאוין והקשו בתוד"ה לעבור בשני לאוין ולוקמי בגזל גופיה ולעבור בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי דגזל משום דניתק לעשה, אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכד"ה, והקשה המרש"א קושיא עצומה הא בקרא כתיב, והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק, א"כ הרי גם זה הוי ניתק לעשה והיא תמיה עצומה.
ונ"ל לישב עפ"מ דאיתא במכות (ט"ו) אמר רבה ברי בר חנה אר"י כל ל"ת שבתורה. שקדמו עשה לוקין עליו, והדר ביה מזה וקאמר ע"ז הש"ס דכתיבא, ותנינא כמו שאמר קודם חזרה דלוקין עליו, תנינא דהבא למקדש טמא, דמנה המשנה בין אלו הן הלוקין, והתם הוי לאו הנל"ע והקשו כל הראשונים, אחרי דהדר ביה וס"ל דאפילו לאו שקדמו עשה נמי הוי לאו הנל"ע ואין לוקין עליו אמאי באמת לוקה בבא למקדש טמא, וכתב ע"ז הרמב"ן בחדושיו דמשו"ה בטמא הנכנס למקדש לוקה, דאין העשה הבאה אחר עקירת הלאו מתקן הלאו למפרע, די"ל דעשה דשלוח הוא משום להבא שלא יוסיף עוד לעבר בלאו ולהיות במקדש אבל לא לתקן על העבר, משא"כ בגזילה הלאו שעבר עבר וכן באונס שגרש דהלאו שעבר עבר או בשלוח הקן, והעשה הוא תקונו של הלאו שלמפרע ובימי חרפי כונתי סברא זו מדעתי ונפשי לישב בזה שיטת הרמב"ם (הלכות חו"מ פ"א ה"ג) שפסק דבקנה חמץ לוקה ותמהו כולם, דהא חמץ הוי לאו הנל"ע ואמרתי לישב ג"כ ע"פ סגנון זה דהא כתבו התוספות (פסחים כ"ח) ד"ה וחמץ הרי הוא בבל תותירו, לחלק בין נותר דקדשים לבין משייר חמץ. דבנותר לאחר שהותיר שוב אינו עובר עוד, אבל חמץ שהותיר עובר בכל שעה דבל יראה, וא"כ משו"ה בחמץ לא הוי לאו הנל"ע משום דהעשה אינה לתקן אמה שעבר מעיקרא, כדין כל עשה המנתקת את הלאו כנותר ושלוח הקן ואונס, אלא אתי לתקן שלא יעבור מכאן ולהבא ובכה"ג אינו מיקרי כלל לאו הנל"ע ואחר זמן זמנים טובא מצאתי בע"ה שנתכונתי בזה. לדברי הגרע"א במערכותיו (מערכה חמישית אות כ"ח) ושמחתי שכונתי לדעת הגדולים.
והנה בחו"מ סימן של"ט] מבואר דבכבישת שכר שכיר עובר בחמשה לאוין ועשה משום:
א) לא תבוא עליו השמש, ב) ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ג) ולא תעשוק שכיר עני ואביון, ד) ולא תעשוק את רעך ה) ולא תגזול ועשה ביומו תתן שכרו, וכתב שם הסמ"ע (סק"א) דעל הלאוין דלא תבוא עליו השמש וכן בל תלין עובר מיד אף שדעתו לשלם לו אחר זמן, אבל אינך לאוין כמו לא תעשוק את רעך, ולא תעשוק שכיר עני ואביון ולא תגזול אינו עובר אלא אם בדעתו שלא לשלם לו כלל, ומובן מזה מה שפסק שם המחבר (סעיף ח') דאם. עבר עליו בקר ראשון שוב אינו עובר והוא ברייתא בב"מ (דף ק"י) זה אינו אלא בלאו דבל תלין, אבל בלאו דלא תעשוק את רעך ול"ת שכיר ועני ואביון כיון דאינו עובר אלא א"כ דעתו לכפור לו ושלא ליתן לו כלל לעולם עובר כל זמן שאינו נותן לו, וכן כתב בספר פנים מאירות (ח"א סימן כ"ו) ע"ש.
ולפ"ז עושק שכר שכיר נמי לא הוי לאו הנל"ע, דממ"נ, דעל הלאו דלא תלין ולא תבוא עליו השמש, דכיון שעבר עליו
בקר או לילה אחת שוב אינו עובר א"כ במה שמחזירו אינו מתקן הלאו כלל והלאו שעבר עבר ואין לתקנו עוד, ובכה"ג לא הוי לאו הנל"ע היכי שאין העשה סמוך ללאו וכש"כ התוספות בכתובות (ל"ב ע"ב), ד"ה לא השם שמביאו ע"ש, ועל הלאו שהובא בגמרא כאן דהוא הלאו דלא תעשוק שכיר עני ואביון נמי לא הוי לאו הנל"ע דהאי העשה דוהשיב אינה לתקן אמה שעבר, רק על להבא שלא יוסיף עוד לעבור, כיון דכל זמן שאינו נותן לו הרי עובר בכל רגע ורגע בלאו דלא תעשוק, ודומה ממש ללאו דביאת מקדש, וכשכתב הרמב"ן הנ"ל, משא"כ אם הוי מוקמינן אלאו דלא תגזול דהלאו שעבר כבר עבר ואינו עובר עוד ובהשבתו עוקר הלאו ומתקנו א"כ הוי לאו הניתק לעשה אע"פ שאינו סמוך אל העשה וכשכתבו התוספות (כתובות ל"ב שם) והוא נחמד.