דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ה
יחקר טעה בדבר מצוה דפטור מקרבן אי מטעם דאונס הוא או לשוגג יחשב ופמורא דקרבן הוא מטעמא אחרינא. תשובה לח"א.
מה שהעיר ידידי וז"ל במכתבו אלי, מצינו מחלוקת רבי אלעזר ורבי יהושע בטעה בדבר מצוה (שבת קל"ז ע"א) דהיינו בהיה לו למול אחד בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר. משום דחשיב כאונס ולהלכה פסקינן כר"י דפטור וכמדומה אפילו לא עשה מצוה משום כאנוס הוא, ובאונס לא מתקריא עבירה כלל כדמוכח בכתובות (ג' ע"ב) דפריך ולדרוש להו דאונס שרי, וכן מוכח מדה"ת (ב"ב י"ג ע"א) ד"ה שנאמר לא תוהו בראה וז"ל שם ור"י מפרש דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא מאותה מצוה, כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין, דא"כ בכל עבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות וכו' עכ"ל [ובאמנה מדה"ת הנ"ל באמת מוכח עוד יותר דאונס לא חשיב בר חיובא כלל, מדמדמין אותו לעבד גמור שאין חיוב על רבו לשחררו כדי לחייבו במצות. ובאמת דמיונם קשה להולמו דהא אונס אינו אלא פטור, שהאונס פוטרו מחיובו ודומה כאילו עשה וקים חיובו אבל מקרי בר חיובא. ואם היה יכול לסלק מעליו האונס בודאי מחויב הוא בזה וכל טצדקי דמצי למיעבד יעביד, משא"כ עבד גמור שאינו בר חיובא כלל ולא רמי אקרקפתיה שום חיוב וכמו שאין חיוב לנכרי להתגייר, כן אין חיוב בעבד להשתחרר] וא"כ כיון באונס ליכא עבירה כלל אמאי גזרו חכמינו בהזאה, שופר, לולב ומגילה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר מחמת טרדתו במצוה (עי' ר"ה כ"ט, מגילה ד' ועוד) הא גם אם יארע כן שיעבור ד"א ברה"ר נמי לא עבר שום עבירה כלל דטבד"מ הוא, וכדקאמר בסוכה (מ"א ע"ב) רבי יוסי אומר יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פעור, מפני שהוציאו ברשות וכן פסק הרמב"ם (פ"ב משגגות הלכה י') עכ"ד.
הערתו מושכלת אמנם ידע נא, כי לשון זה הכתוב במכתבו "ורבי יהושע פוטר משום דחשיב כאונס" לשון זה לא מצאתי בשום מקום, ואם מצינו בש"ס טבד"מ פטור, אבל טעמא דמלתא נעלם מאתנו לכאורה. והנה במעט עיון נראה שהוא גמרא מפורשת בשבת (קל"ז) ומשם בארה גם טעמא דמלתא דנא וז"ל הש"ס, ללישנא קמא דפליגי בטבד"מ ועשה מצוה ושניהם לא למדוה אלא מעכו"ם (שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת עכו"ם דכתיב תורה אחת יהיה לכם רש"י) ר"א סבר כעכו"ם מה עכו"ם אמר רחמנא לא תעבוד ואי עביד מיחייב ה"נ לא שנא, ורבי יהושע התם דלאו מצוה הכא מצוה, וללישנא תנינא קאמר הש"ס התם, ושניהם לא למדוה אלא מעכו"ם וכו' ורבי יהושע התם לא טריד במצוה הכא טריד במצוה [טרוד להתעסק במצוה גמורה שהרי אחד מהם זמנו דאתמר שני בתים בשני צדי ר"ה רבה בר היום וטרוד לבו למהר ולעשות ומתוך טירדו טעה ומל את זה שאין בו מצוה כלל רש"י] והרי מסוגיא זו מבואר להדיא טעמא דמלתא מדוע פטור בטבד"מ ולאו מטעמא דאונס הוא אלא שוגג גמור הוא ושגגת עבירה בידו אלא שממועט מקרבן, משום דכל חטאות ילפינן מע"ז ובעינן דומיא דהתם, דאלת"ה לא הוי אשתמיט הש"ס הכא שנחית לפרש טעמא דטבד"מ פטור הטעם דאונס:
אע"כ דגם הכא שוגג הוא ועבירה יש בידו אלא שאינו בר כפרה משום דאינו דומיא דע"ז, ולל"ק אינו ממועט מע"ז רק היכי דעשה מצוה משום דהלמוד מע"ז קאי על הפעולה הנעשית ע"י הנכשל בעבירה שתהא פעולתו דומה לפעולת ע"ז, עבירה שלימה מכל צדדיה מבלי שום תערובות מצוה, ולל"ב קאי הלמוד על הפועל הנכשל בעבירה, שהעושה העבירה בשגגה לא תהיה מחשבתו אחוזה בטרדות, כמו בע"ז שאינה מצוירת עשיית מצוה מן התורה בעבודתה, אבל היכי שהאדם מוטרד בכונתו לעשות איזה מצוה שוב אינו חייב חטאת גם אם לא נעשית המצוה, כי לא על הפעולות אנו דנין רק על האדם הפועל אבל לכו"ע הטעם דפטורא של טבד"מ משום דבעינן דומיא דע"ז.
ובאמת ביותר עוז יש להוכיח מהסוגיא גופא דגם להפוטר טבד"מ מקרבן אינו מטעם אונס דהרי, ידידי, יודה לי דההבדל שבין שוגג לאונס אינו תלוי בהפעולה הנעשית על ידו אלא רק בהאדם הפועל, דהיינו שאם היה להאדם הפועל הנכשל בעבירה להעלות על דעתו שיש עבירה בידו במה שהוא רוצה לעשות אז נקרא שוגג, ואם לא היה לו להעלות על דעתו שיש בזה סרך עבירה אי מטעם טרדת מצוה או מטעם אחר. יהיה מה שיהיה, אז נקרא אנוס כי מצד שקידתו בהמצוה שרוצה לעשות לא ה"ל לעלות על דעתו שיש עבירה בידו למשל, במל את בנו מצד שקידתו במצות מילת בנו לא העלה על דעתו שיש עבירת חלול שבת בידו, וא"כ מה טעם לחלק בין קדם ומל את של אחר השבת בשבת, וקדם ומל את של ערב שבת בשבת אידי ואידי אנוס הוא מטעם טרדתו מהמצוה שמוטלת עליו לעשות, כי ענין אם נעשה מצוה או לא תלוי בנושא הענין במה שנתגלגל לידו לענות בו, וענין שוגג ואונס תלוי רק בהאדם הפועל שנכשל בעבירה ועכצ"ל להאי לשנא דבעינן דוקא עשה מצוה הפטור מחטאת אינו מטעם אנוס אלא משום דבעינן דומיא דע"ז א"כ הוא הדין והוא הטעם גם לאידך לישנא דלרבי יהושע דפטרינן מחטאת אפילו לא עשה מצוה ג"כ אינו אלא משום דאינו דומה לחטאת של ע"ז ובאופן שהסברנו למעלה, דזה ודאי דבר שאין הדעת סובלתו לעשות מחלוקת בזה גופא בין הני תרי לישני בפטור דטבד"מ, דללישנא קמא מטעם דשוגג הוא ולישנא תנינא מטעם אנוס וסתמא דתלמודא דשבת מזכיר בשניהם בסגנון אחד מטעם דבעינן דומיא דע"ז, וע"כ כמו שלל"ק שגגת עבירה בידו אלא שממועט מקרבן משום דאינו דומה בפעולה לע"ז כיון שיש בו תערובות מצוה, ה"נ לל"ב שגגת עבירה בידו וממועט מקרבן רק משום דאינו דומה לע"ז בתכונת הפועל בהטרדו בטרדת מצוה וכאמור, וכיו"ב ממש כתב הגרע"א (שו"ת סימן ח') לענין פטור מתעסק, דבאמת מתעסק שגגת עבירה בידו, אלא שהתורה מעטה אותו מקרא מאשר חטא בה' דפטור מקרבן ונ"מ בעובר עבירה שיש בה מיתת ב"ד ע"י מתעסק דפטור מתשלומין ע"ש שהאריך בפרע זה וה"נ לדעתי כן הוא בטעה בדבר מצוה וכאמור.*)
*)אגב אורחא אמרתי להעיר בעיקר חדושו של הגרע"א מהא דאיתא בשבת (צ"ז ע"א) אמר מר אם היו רשויות שלו מותר, לימא תיהוי תיובתא דרב דאתמר שני בתים בני צדי ר"ה רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר לזרוק מזה. לזה (ואפילו הן שלו דאי משלו לשל חברו לא הוי שרי שמואל רש"י) ומשני, ולאו מי אוקימנא לההיא כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנן נפל ואתי לאתויי עכ"ל הש"ס, ופירש"י דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודלמא לא זריק על הגג ונופל לרשות הרבים דאילו משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוין לזרוק לרשות הרבים עכ"ל, ואי במתעסק יש שגגת עבירה בידו ורק התורה מיעטה מקרבן למאי צריך עוד החשש ואתי לאתויי, דאפשר שבתוך כך יזכור ששבת היום הרי משום נפילת רה"ר גופא דשכיחא איכא למיגזור, אעכצ"ל דבמתעסק ליכא שגגת עבירה כלל ומשו"ה מוכרחין להוסיף הגזירה דלמא אתי לאתויי ועי' בשו"ת בשמים ראש בהגהת כ"ד (סימן ג').
וראיה לדברי ממה דמצינו בפסחים. (י"א ע"א) בפלוגתא דרבי יהודה וחכמים אי בדקינן חמץ בתוך המועד, דלר"י אסור משום דחיישינן שמא מתוך טרדתו בבדיקה יבא לאכלו ורבנן לא חיישי לזה משום הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה, וניחזי אנן אי אירע באמת שבבדיקתו את החמץ מתוך טרדתו שכח ואכל את החמץ שמצא אי חייב עליו חטאת כשאר אוכל חמץ כתנן ריש כריתות דחמץ הוא בין שלשים ושש כריתות שבתורה, ולכאורה הוא פשוט דזה נקרא טבד"מ, דמ"ש הא מהך דהוציא לולב לרה"ר יו"ט ראשון של שבת דפסק הרמב"ם כרבי יוסי דפטור, ולשיטת בעה"מ פסחים ר"פ קמא באכילת חמץ מתקימת מצות בעור מקרי זה גם עשה מצוה, דהא קיים ע"י אכילתו מצות בעור חמץ וא"כ אם נימא דטבד"מ אנוס הוא ואין בזה עבירה כלל, קשה למה גזר ר"י לבדוק בתוך הפסח שמא יבא לאכלו ואפילו רבנן לא פליגו עלה אלא משום דחששא רחוקה היא בעיניהם שיבוא לידי כך. כדקאמרי טעמייהו, הוא עצמו מחזיר עליו וכו', אבל אי הוי חששא קרובה הוי מודו לר"י דאסור לבדוק בתוה"פ, ואמאי הא גם אם יבוא לאכלו אנוס הוא ואין בידו עבירה כלל, אע"כ דטבד"מ לאו אנוס הוא אלא רחמנא פטריה מחטאת משום דבעינן דומיא דע"ז, אבל שגגת עבירה בידו הוא.
ומצאתי עוד ראיה לדברי ממה שראיתי בשו"ת בשמים ראש (סימן שפ"ו) בחקרו שם ברופא שבא לרפאות וטעה והמית בשגגה אי חייב גלות, והביא שם דברי הרמב"ן ז"ל שהביא תוספתא ערוכה רופא אומן שרפא וטעה והמית הר"ז גולה והקשה ע"ז, מ"ש רופא משליח ב"ד, אביו ורבו שפטורים הרי גם הרופא ירד ברשות דמצוה עשה וירד להצילו וצ"ל דיש חלוק, דזה בא לרפאות והמית ונמצא שלא עשה מעשה רפואה, משא"כ אלה שליסרו באו ויסרו למשפט אלא שלא נצטוו ליסרו כ"כ אבל עבוד מידי דרמי עלה וכו' ואפשר אף למ"ד גבי חטאת דטבד"מ אפילו לא עשה מצוה אלא שהיה בהול על המעשה נמי פטור מודה הוא לענין גלות עכ"ל ודבריו צריכים תבלין דאדרבא בגלות יותר מסתבר לפוטרו דשגגה טובא כתיבי התם. וא"כ אם נימא דטבד"מ אפילו לא עשה מצוה אנוס מקרי אמאי תני בתוספתא הנ"ל, דהרופא חייב גלות עין ביו"ד (סימן של"ו) אע"כ עבד"מ נמי שוגג הוא אלא שנתמעט מחטאת משום דבעינן דומיא דע"ז, אבל בגלות שפיר חייב הרי ראיה מפורשת לדברינו מהתוספתא הנ"ל דטבד"מ שגגת עבירה בידו ולכן חייב הרופא גלות.
עוד הבאתי ראיה מסנהדרין (פ"ד ע"ב) רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא (קוץ ישב לו בבשרו רש"י) מר ברי דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא (כויה להוציא לחה ממנה רש"י) דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור אי הכי אחר נמי, אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק עכ"ל הש"ס, ואם נימא טבד"מ ואפילו לא עשה מצוה אנוס הוא, מאי עבירה היא אם יעשה חבורה לאביו ומה גם הכא עביד מצוה כבוד אב. כי סוף כל סוף הוציא את הקוץ והלחה, אע"כ דטבד"מ שגגת עבירה היא בידו אלא הוא ממועט רק מקרבן ולכן שפיר גזרינן שמא יעשה לאביו חבורה ותהא עבירה בידו ועין בזה.
ולכאורה עוד ראיה לזה מהא דאיתא בנדרים (ט"ז ע"ב) ושאין נשבעין לעבר על המצות מהכא נפקא מהתם נפקא, דתניא יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יכול יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב. מה הטבה רשות אף הרעה רשות וכו', ומשני חד קרא למיפטריה מקרבן שבועה (דהאי קרא להרע או להיטיב בקרבן מיירי רש"י ור"ן) וחד למיפטריה מן לאו דשבועה (לא יחל דברו דבלאו מיירי אתי למיפטריה מן לאו דשבועה רש"י ור"ן) וקשה לי אמאי צריך קרא בנשבע לבטל את המצוה כגון שלא לישב בסוכה ושכח שבועתו וישב שם דפטור מקרבן שבועה ותיפוק ליה דטבד"מ ועשה מצוה דפטור הוא מטעם אונס והוא הדבר הצ"ע לפום רהיטא, אכן לפמש"כ דבאמת טבד"מ אינו אלא שגגת עבירה יש בידו ואפ"ה נתמעט מחטאת משום דכל חטאת מע"ז ילפינן ובעינן דומיא דהתם א"כ כל זה אינו אלא בחטאת קבועה הנלמדת מע"ז אבל הכא גבי שבועה דקרבנו קרבן עו"י הוא ואינו נלמד כלל מע"ז, ה"א שפיר דגם טבד"מ חייב ולהכי בעינן קרא דלהרע או להיטיב למיפטרנו מקרבן.
ובזה מסולק מה שהעיר, ידידי, בסוף מכתבו וז"ל ומהא דשבועות, דידידעות הטומאה שתים שהן ארבע בהעלם טומאה היינו שידע שהוא קודש אך שכח דטמא הוא ומסתמא כהן הוא דשרי באכילת קדשים ומצוה הוי וא"כ אמאי לא נפטרהו מטעם טבד"מ למ"ד דפוטר אפי' לא עשה מצוה עכ"ל, ולפי האמור ניחא, דהא באכילת קודש חייב רק בקרבן עו"י ולא בחטאת קבועה וכדתנן (ר"פ ידיעות הטומאה) ובקרבן עו"י גם טבד"מ חייב בו.
אולם קושיא זו יש לישבה בפשיטות דאימתי מקרי טבד"מ אלא היכי באמת איכא דבר מצוה לפניו, והיא הסבה המכריחתו לעשותו לטרוד אלא שמפני הטרדה הזאת בא לכלל טעות ונתגלגלה עבירה לידו, ואף מצוה לא עשה, אבל אם באמת אין כאן שום מצוה רק עבירה רק שבטעותו סובר שיש מצוה לפניו ועושה מצוה זה לא נקרא כלל טבד"מ. דאין כאן שום מקום שיהיה ראוי לו להיות טרוד, ובשלמא בלולב שהוציא לרה"ר הרי יש מצות לולב לפניו וכן בעולה שנמצא בין אגפים שיש חטאת העוף לפניו וכן בתינוקות הרי יש תינוק למול לפניו, ובאמת היכי דאין לו תינוק למול מחייב ר"י כמבואר בשבת (קל"ז: ע"א) אמרי דבי רבי ינאי רישא כגון שקדם ומל של
ובעיקר ראיתו מב"ק (כ"ו ע"ב) אמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו וכו' לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, והקשה הגרע"א לפי המבואר בתוספות בפרק כלל גדול דנתכוין לתלוש וחתך מחובר מקרי נעשה מחשבתו ופטור רק מטעמא דמתעסק דפטור כעין זה בכל איסורין, ואם נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר בכה"ג בשאר איסורין חייב, ובשבת פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת, וא"כ הכא דלא ידע מהאבן שהוא בחיקו ולא חשב כלל לעשות מלאכה בלאו טעמא דמלאכת מחשבת הוא פטור דלא גרע מקסבר שהוא תלוש ונמצא מחובר שפטור בכה"ג בכל איסורין, ומתוך קושיא זו הוכיח דמתעסק ששגת עבירה היא בידו, דבאמת הוא מלאכה ורק דמיעטה התורה מקרבן ונ"מ לאיפטיריה ביה בקלב"מ כמו חייבי מיתות שוגגין, אבל היכי דליכא מלאכת מחשבת לאו מלאכה היא כלל ולא מיפטר ביה בקלב"מ ומשו"ה כיון דמסיק הש"ס שם בב"ק לענין נזקין חייב ולענין שבת פטור מוכרח לומר הטעם דמלאכת מחשבת דאי הוי נקיט הטעם מתעסק היה פטור אף מממון משום קלב"מ עכת"ד ע"ש.
ונפלאתי עליו הא בכריתות (י"ט ע"ב) מקשה שם אפטור דמתעסק מהא דתנן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול אתר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ור"י פוטר, עד כאן לא פטר ר"י אלא משום דקסבר טבד"מ ולא עשה מצוה פטור, אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפילו ר"י מחייב, אמר לו הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב עכ"ל הש"ס, וא"כ אין שום ראיה מסוגיא דב"ק הנ"ל דלעולם מתעסק אין שום עבירה בידו ומ"מ מוכרח הש"ס לומר מטעם מלאכת מחשבת, דהא הגמ' איירי שם בחבלת אדם כדמסיים בנזק חייב בארבעה דברים פטור ובחבלת אדם גם מתעסק חייב א"כ שפיר נ"מ לענין אם היתה החבלה בשבת וכעצתו של הגרע"א, דאי הוי נקיט משום מתעסק היה חייב חטאת משום חבלה בשבת ופטור מממון משום קלב"מ וע"כ אם ברצונו לומר לענין שבת פטור ולענין נזק חייב, מוכרת לינקוט הטעם משום מלאכת מחשבת דלא הוי מלאכה כלל, ולא מיפטר בזה משום קלב"מ, ואע"פ שיש מחלוקת לענין מקלקל בתבורה עי' בשבת (ק"ז) מ"מ שפיר קאמר הנ"מ דשייך לכו"ע, דלענין אינו מתכוין כו"ע מודים דפטור מדאורייתא עין קובץ על הר"מ ריש הלכות שבת. שבת בערב שבת דלא ניתנה שבת לדחות משו"ה מחייב ר"י, משא"כ בשהוא טמא אילו היה זוכר טומאתו ונותן אל לבו מה שלפניו אז לא היה טרוד כלל, וא"ת א"כ גם בתרומה שנמצא חלל נמי אין כאן מצוה לפניו ואפ"ה קרי ליה הש"ס טבד"מ כמבואר בפסחים (ע"ב ע"ב) י"ל דיש חלוק בין היכי דהו"ל למידע ובין היכי דלא הו"ל למידע וכמו דמצינו בתרומות (פ"ב מ"ב) בתורם מטמא על טהור דמחלק רבי יהודה בין אם היה יודע מתחלה שהוא טמא ואח"כ שכח בין אם לא היה יודע מתחלה א"כ ה"נ א"ל גבי טבד"מ דגבי חלל שמעולם לא ידע שהוא חלל מקרי שפיר טבד"מ והוא מלתא דמסתבר.
ובחפשי במספר ספרי אשר אתי מצאתי שהעיר בסוגיא זו הגאון כ"ד בשו"ת בשמים ראש (סימן רי"א) וז"ל שם אמנם נ"ל להביא ראיה דחל בכולל (היינו בטול מ"ע בשבועה בשוא"ת) מהא דאמרינן בנדרים (ט"ז ע"ב) חד למיפטריה מלאו וחד למיפטריה מקרבן, והלא ישתומם כל רואה דאיך אפשר דאמרינן ליה קום עבור אשבועתך, ואי שגג מייתי קרבן, ותו דלמה לא ניליף חד מחבריה אלא דתרי מילי נינהו, וחדא לפוטרו מקרבן היכי דבאמת חייל כגון ע"י כולל וכו', ושוב ראיתי כן להרמב"ן (פרק ש"ש בתרא) שאומר כן משמיה דנפשיה דאע"ג דחייל מ"מ אינו מביא קרבן על שגגתו ולדעתי כן הוא פירוש הגמרא ונסתלק בזה לגמרי קושית הריצב"א (בדף כ"ד) דלעולם אין כאן קרבן בשוגג, וסברא רבה איכא לפלוגי בין שוגג למלקות, דבעלמא נמי קיי"ל טבד"מ פטור ואדרבא יש לשאול למה לי קרא? והנה בכל אותן המחלוקת דטבד"מ לא הודיע לנו התלמוד איו מקום מחלקותם, ולומר דהפטור. למדו מכאן. קשה הוא בעיני ואמנם כאן א"ל דצריך קרא לפי שהוא הביא עצמו בתחלה למדה זו בעבירה שעשה, שנשבע באופן שיאסר לעשות המצוה עכ"ל.
והנני מעיר על כל דבריו מסיפא לרישא, מה שהעיר בסו"ד איו המקור לפטור טעה בדבר מצוה? וגם למה צריך קרא לפעור נשבע לבעל את המצוה מקרבן תיפוק ליה דפטור מטעם טבד"מ? והנה באמת קושיא זו קשה בכל ענין, גם אם נפרש הגמרא דמאי דנאמר וחד למיפטריה מקרבן היינו בשבועה פרטית ולא בכולל כמו שמפרש הגאון כ"ד וכסגנון שהקשיתי לעיל אמנם מה שהעיר עוד איו המקור לטעה בדבר מצוה, הרי שפיר כתבנו למעלה שהמקור לזה הוא הסוגיא בשבת (קל"ז) דקאמר שם להדיא בטעמא דטבד"מ משום דכל החטאות ילפינן מע"ז ובעינן דומיא דהתם, וממילא מסולקת נמי הקושיא למאי צריך קרא למיפטר מקרבן בנשבע לבעל את המצוה הא הוי טבד"מ ובעלמא נמי פטור טבד"מ, דהא הכא בשבועה הוא הקרבן עו"י, ואינו נלמד כלל מע"ז וכש"כ למעלה ואין מיפטר מטעמא דטבד"מ וצריך קרא מיוחד ע"ז אכן קושיתו הראשונה כיון דאמרינן לו קום עבור אשבועתך היכי דאי שגג מייתי קרבן תמוה מאד וצריכא נגר דיפרקינה. ובתירוצו שתירץ דקאי אכולל, יסולק קושית התוספות (שבועות כ"ו ע"א) ד"ה את לבך אנסך דמפרשי דפטור הן מקרבן והן מעונש ואמאי צריכי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה למיפטר מקרבן ומעונש. אבל לפי האוקימתא של הגאון כ"ד ניחא דבאמת אם פטור מעונש אז פטור נמי מקרבן ובנשבע לבטל את המצוה דצריכא קרא למיפטר מקרבן איירי בכולל דרק מקרבן הוא פטור אבל על הלאו הוא עובר.
והנה מלשון התוספות בשבועות הנ"ל בהעתיקם שם סוגית הגמרא דנדרים נקטי בלשונם "חד קרא למיפטריה ממלקות", ומדייקו דוקא מלקות באורו הוא דמלא יחל דברו בלבד ה"א רק דפטור ממלקות, אבל איסורא אכתי איכא במזיד כעין חצי שיעור ובשוגג יביא קרבן ולהכי איצטריך קרא דלהרע לפוטרו אף מקרבן, אבל באמת זה לא ניחא לי מתרי טעמא, חדא, דכיון כבר ממועט מלאו ואפילו אי נימא דאכתי נשאר איסור תורה בדבר אפ"ה לא צריך עוד קרא למיפטר מקרבן בשוגג דלא מצינו כלל קרבן היכי דליכא אלא איסור תורה בלבד, ונהי דהתורה חדשה בשבועות לחייב קרבן אלאו בעלמא אפילו ליכא כרת, אבל היכי דגם לאו ליכא לא מתסברא כלל לחייבו בקרבן, שנית לא אדע לחלק בין מעוטא לא יחל דברו, דאמרינן דברו אינו מיחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים, ובין מעוטא דולאחותו דאמרינן דולאחותו אינו מטמא אבל מיטמא הוא למ"מ, דהתם אמרינן נמי שחיובא איכא לטמא למ"מ וכאן נימא דלא נתמעט אלא ממלקות אבל איסורא אכתי נשאר ועי' בזה בטו"ז (או"ח סי' קכ"ח סק"ב).
אכן נ"ל לדחות קושיתו, דלכאורה היא צריכה עדין באור. דהא א"ל בפשוט דאי לא הוי כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן ליה רק למעט מקרבן, אבל לאו איכא, אבל השתא דכתיבי תרי קראי מוקמינן חד אלאו וחד אקרבן וכמו דאמרינן כעין זה בכמה מקומות, אלא דקושיתו הוא לפמש"כ רש"י והר"ן דמעוטא דלא יחל דברו קאי אלאו דגבי לאוי כתיב, ולהרע ולהיטיב קאי אקרבן דגבי קרבן כתיבי, וא"כ קושיתו חמורה דלא נכתב רק קרא דדברו, וכיון דממעטינן ממנו דמיחל הוא לחפצי שמים איך שייך שוב קרבן בשוגג וכאמור לעיל ומ"מ נוכל לומר דאי לא הוי אלא קרא דלא יחל דברו בלבד הוי מוקמינן מעוטא אקרבן דוקא, משום דיותר מסתבר למעט קרבן מלמעט מלקות משום דכל ענין הקרבן בשבועה חדוש הוא וכדקאמר הש"ס להדיא בשבועות. (כ"ו ע"ב) וז"ל שם, אבל הכא דחדוש הוא דבכה"ת כולה לא אשכחינן לאו דמייתי קרבן והכא מייתי וכו' עכ"ל הש"ס, וא"כ ה"א דבנשבע לבטל אה"מ מעטה התורה מקרבן דוקא היכי דהוי שוגג, אבל במזיד לא מעטה התורה ולהכי איצטריך קרא דלהרע נמי והשתא דכתיבי תרווייהו מסתברא לאוקמי המעוט דלא יחל לענין מלקות ובמזיד והמעוט דלהרע ולהיטיב אקרבן בשוגג ומטעמא דכתבו רש"י והר"ן במקומם וכמו דאמרינן כע"ז ממש בקידושין (דף ד') גבי תושב ושכיר יעו"ש בפירש"י ד"ה בא שכיר ולימד על תושב, ויש לעיין עוד בדחוי זה.
והנה אחרי כל ראיותינו עדין יש מקום לפקפק על יסודנו מהא דמקשה הש"ס בפסחים (ע"ב) ויבמות (ל"ד ע"א) מר"י דפוטר טבד"מ בתרומה אפילו אין זמנו בהול לפי הס"ד, ולפי יסודנו דעיקר פטור בטד"מ אינו אלא בחטאת הקבועה הנלמדת מע"ז, אבל לא בקרבן עו"י שאינו נלמד מהתם, וא"כ בשגגת תרומה דנהי דתשלומיה כפרה היא, אבל מ"מ הרי אינה נלמדת מע"ז ולא גרע מקרבן עו"י שאינו נפטר מטעם טבד"מ ואיך הוי הס"ד דש"ס רצה לומר ולפטור עבד"מ בשגגת תרומה, אכן אחר שיסודנו מיוסד על סוגיא ערוכה דשבת (דף קל"ז) מוכרחים אנו לישב הדברים ולומר לפי מאי דאיתא בשבת (ס"ע) אליבא דרבי יוחנן דס"ל דשגגת כרת בלבד אע"פ שהזיד בלאו נמי שמה שגגה, קאמר רבא דגם בתרומה חייב חומש אע"פ שהזיד בלאו וז"ל הש"ס רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי עכ"ל, ואע"ג דעיקר טעמא דרבי יוחנן דסגי בשגגת כרת בלבד הוא כש"כ התוס' בע"א בד"ה כגון ששגג וכו' וז"ל וטעמא דרבי יוחנן משום דלא כתיב לאו בהקישא דרבי יהושע בן לוי (דיליף דהוקשו כולם לע"ז) ולא כתיב אלא כרת בההוא ענינא עכ"ל התוס' וטעם זה לא שייך בתרומה דתרומה אינה נלמדת מהתם וא"כ ה"ל למימר בתרומה בעינן שישגוג בלאו ומיתה שבה ביחד דסתם שוגג משמע לגמרי וכמו דמוכח זה מדכתבו התוס' הכא במקומו דמודה רבי יוחנן אליבא דרבי דבעינן שישגוג בלאו וכרת שבה ביחד ועין יבמות (ט' ע"א) תוד"ה מה להלן ויובן כונתנו, ומ"מ חזינן דהש"ס מדמה תרומה לשאר איסורי כרת, וחומש דתרומה במקום חטאת קבועה עומדת לענין דשגגת מיתה בלבד סגי לחייבו בחומש וא"כ ה"ה נמי לענין טבד"מ נימא דחומש דתרומה במקום חטאת קבועה עומדת וכמו התם פטור בטד"מ ה"נ פטור, ולאביי דס"ל התם תרומה אינה דומה בזה לשאר איסורי כרת, נימא אליבא באמת דטעמא דרבי יהושע דפוטר בתרומה אינו מטעם טבד"מ אלא משום דזמנו בהול בלבד דבערב פסח עסקינן או דפליגי לענין עבודת חלל אי רחמנא אכשרה וכדמוקים הש"ס בפסחים (דף פ"א ע"ב) ע"ש:
אכן עדיין יש לפקפק מהא דנאמר התם בשבת (ס"ט ע"א) אמר אביי דהכל מודים לענין שבועת בטוי דבעינן שישגוג בלאו שבה, ופריך שם הכל מודים מאן רבי יוחנן פשיטא, כי קאמר ר"י היכא דאיכא כרת אבל היכי דליכא כרת לא וכו' עכ"ל הש"ס, ולפי האמור עדיפא ה"ל להקשות דאפילו אם היה כרת בשבועת בטוי נמי הוי בעינן לרבי יוחנן גם שגגת לאו, כיון דעיקר טעמא דר"י הוא כש"כ התוס' הנ"ל משום דבהקישא דרבי יהושע בן לוי לא נזכר אלא כרת ולא לאו, וא"כ כ"ז אינו שייך אלא בחטאת הקבועה, אבל לא בשבועת בטוי דחייב קרבן עו"י ואינו נלמד מהתם ויש לדחות ועדיין צע"ק ואגב אורחא יש לעיין לענין שגגת קודש בטומאה כע"ז אי בעינן שגגה בלאו וכרת שבה] וכן יש לדקדק על דברי מהא דאמר ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכלה פטור מאי קמ"ל דטבד"מ פטור היינו הך וכו' (סוכה מ"ב ע"א), ותמוה הא עיקר הפטור בטד"מ משום דכל החטאות הוקשו לע"ז כאמור ואיך ניליף מזה אשם מעילות וי"ל דהוקש אשם לחטאת כמבואר בזבחים, (דף י' ע"ב) אמר רבי אליעזר הרי הוא אומר כחטאת כאשם וכו' ולמדין זה מזה גם לענין טבד"מ ויש לעיין עוד בזה
ועתה נשוב לראש דברינו דלפי המסקנא שלנו הא דפטור טבד"מ אינו מטעם דאנוס הוא אלא משום דכל החטאות הוקשו לע"ז ובעינן דומיא דע"ז דליכא בזה מצוה או טרדת מצוה ובכן אע"פ שנתמעט מקרבן, אבל אכתי שגגת עבירה בידו הוא, א"כ ממילא מיושבת הקושיא האמורה לעיל דשפיר גזרו חז"ל בשופר, לולב, הזאה ומגילה בשבת משום שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, דלא נוכל להקשות דלמאי ניחוש, דאפילו אם יעבירנו יהא פטור משום דטבד"מ הוא, ז"א דטבד"מ אינו פטור רק מחטאת אבל שגגת עבירה איכא בידו, ושפיר גזרו חז"ל כדי שלא יבוא לידי שגגת עבירה והוא נכון.
אכן עדין יש מקום לקושית, ידידי, מהא דפסק הרמב"ם (בפ"י מתרומות הי"ב) שמעתיק שם דין המשנה דתרומות דאשה ועבד וכהן שאכלו תרומה ואח"כ נודע וכו' שפטורין מחומש ואם היה בע"פ פטורין אף מקרן מפני שזמנה בהול נחפזו לאכול ולא בדקו, שנראה לכאורה מדבריו דמטעם זמנו בהול מקרי אונס וא"כ עדין לא נתישבה קושיתו רק מהזאה ששם אין זמנה בהול ורק משום טבד"מ אפשר למיפטר, וטבד"מ לא חשוב אונס כתירוצנו האמור למעלה, אבל בשופר לולב ומגילה שזמנם בהול ומיקרי אונס, עדין נשארה קושיתו.
אולם כבר הקשה הצל"ח בפסחים (דף ע"ב ע"ב) ד"ה נתחלף לו, על דברי הר"מ האלה שסותר א"ע, מהא דפסק (פ"ב משגגות) דבהיה לפניו צלי של פסח ושל נותר ונתחלף לו חייב, אע"ג דגם הכא זמנו בהול וכתב שלא ראה מי מהמפרשים שהרגיש בזה ונשאר בוצ"ע ע"ש, והיטב כתב בזה הגאון ר' בערוש אשכנזי בספרו נודע בשערים. (ח"ב דף ק"ח ע"א) וז"ל וגם יש מקום לומר דהיכי דאינו מחויב לבדוק רק דלא הוי אנוס מטעם דה"ל לאמתוני, בזה בזמנו בהול פטור אפילו לא עשה מצוה וניחא הך דמשכו בעלים את ידם וגם הך דנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי שהניח הצל"ח בתימא שמקשה מהך דהכא דבע"פ פטור, די"ל דהכא עמדה בחזקת כשרות, וגם בעלה בחזקת קיים וגם במשכו בעלים את ידם אינו מחויב לבדוק מטעם חזקה וגם זמנו בהול שאין פנאי לבדוק ולאמתוני, אבל בנתחלף לו היה לו לבדוק מה שאוכל והם שני גופים עכ"ל, והמה נכונים בעיני. ולפ"ז לא פטר הרמב"ם התם בתרומה משום זמנו בהול בלבד אלא מצורפה לזה גם חזקה דאשה ועבד, ולב"ג יש חזקת אבהתא עין כתובות (כ"ו ע"ב) אבל משום זמנו בלבד לא נחשב אונס וגם בלא"ה דברי הרמב"ם הנ"ל צריכים באור, ועין בכ"מ וגם דברי הכ"מ צריכין עיון כאשר עמד עלה בספר נודע בשערים ואין מושיבין ממקומות הסתומים.