דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ד
יחקר אם הורג בחמת קדשים ג"כ עובר משום כל מום לא יהיה בו או דוקא במטיל מום בבהמת קדשים חיה. אבל לא בהורגה לגמרי.
גרסינן בע"ז (י"ג ע"א) אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש וכו' בהמה תיעקר, ומפרש שם דהיינו לכונסה לכיפה עד שתמות מאליה, וכתב ע"ז המרדכי בשם הרא"ם פ"ק דע"ז (סימן תשצ"ט) הא דמתירין לו לנעול דלת בקדשים בזה"ז משום דצעב"ח מדרבנן הוא, אבל אם צער בע"ח היה מדאורייתא היה אסור, וממילא מוכח מזה דעכ"פ איסור דרבנן איכא בהכנסתה לכיפה משום צעב"ח, אלא דהם אמרו והם אמרו וא"כ מאי משני שם רבא אקושיה דונישוויה גיסטרא משום דנראה כמטיל מום בקדשים והוא רק איסור דרבנן וכפירש"י שם וקשה הרי אם הורג בע"ח ליכא משום צעב"ח כמבואר בחולין (ז' ע"ב). ועי' בנוב"ת (חיו"ד סימן יוד), וא"כ אכתי קשה דלישוויה גיסטרא דמ"ש האי איסורא דרבנן דנראה כמטיל מום בקדשים דלא שרי מאיסור דצעב"ח היינו בהכנסת לכיפה דמותר, כיון דעכ"פ יעבר על איסורא דרבנן, כן הקשה לי ידידי הרב הגאון ר' אליעזר ראבינאוויץ ז"ל ממינסק מכבר וכעת מצאתי קושיא זו בס' חוט המשולש.
ואנכי בימי חרפי השיבותיו בסגנון זה, בהשקפה הראשונה בפשט הסוגיא הנ"ל אמרתי דתירוץ רבא משום דנראה כמטיל מום בקדשים אינו קאי אקושיא האחרונה דונישוויה גיסטרא, כי אם אפירכא הקודמת לזה, דפריך "ונינשרינהי לפרסותיה", דאביי מתרץ ע"ז משום בזיון קדשים וע"ז מתרץ רבא משום דנראה כמטיל מום. אבל אקושיא דונישוויה גיסטרא גם רבא מודה לאביי דטעמא הוי משום לא תעשון כן לה"א, והיינו משום דנראה לי דאקושיא דנישוויה גיסטרא אינו שייך כלל תירוצא דרבא משום דנראה כמטיל מום, משום דאיסור מטיל מום הוא מהקרא דכל מום לא יהיה בו, דאינו שייך אלא בסמא עינה, קוטע רגלה, צורם אזנה וכדומה שהבהמה עודנה בחיים ונעשית רק לבעלת מום, אבל בהורגה לגמרי לא שייך ע"ז דכל מום לא יהיה וכן נראה מלשון הרמב"ם (מהלכות איסורי מזבח פ"א ה"ז) ע"ש ושוב מצאתי בתוספות (בכורות ל"ג ע"ב) ד"ה בעל מום מעיקרו וז"ל, והתם בע"ז אסר רבא לקדשים בזה"ז לנשר פרסותיה משום דנראה כמטיל מום בקדשים עכ"ל וכן הוא בר"ח (ע"ז י"ג ע"ב) דפוס ראם וז"ל רבא אמר מפני מה אינו מנשר בקדשים מפני שהוא כמטיל מום בקדש עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי דתירוצו של רבא דנראה כמטיל מום קאי על הקושיא הראשונה אבל במנחות (נ"ו ע"ב) כתבו התוספות ד"ה הכל מודים וז"ל שם, הקשה הרימ"א מהא דאמרינן פ"ק דע"ז גבי מקדיש בזה"ז דקאמרינן נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, ופריך ונישוויא גיסטרא ומשני רבא משום שנראה כמטיל מום בקדשים עכ"ל וכן ביומא (ס"ג ע"א) תוד"ה שלמים וז"ל שם ולא נהירא לר"י דא"כ כי פריך ונישוויה גיסטרא היכי משני מפני שמטיל מום בקדשים עכ"ל וכן הכסף משנה (פ"א ה"ז מאיסורי מזבח) כשהעתיק הסוגיא דע"ז הנ"ל מעתיק תירוצא דרבא אקושיא דנישוויה. גיסטרא ע"ש, ועין בחידושי מוהר"ם לובלין בתוד"ה ונישחטיה מישחט שמדבריו נראה ג"כ שמפרש דתירוצא דרבא קאי אקושיא דונינשרינהי לפרסותיה וכש"כ התוס' בבכורות, ומדברי הנוב"ק (חיו"ד סי' פ"ג ופ"ד) בתשובתו שם על דברי הגאון מוהר"ם פישעלש ז"ל נראה שמפרש שתירוצא דרבא קאי. גם אקושיא דונישוויה גיסטרא ע"ש, ועין ח"ס (חאו"ח סי' ל"ג) שכתב, בבאור פלוגתת אביי ורבא כאן וז"ל שם, וגם פלוגתת אביי ורבא בע"ז (י"ג ע"ב) הא דאביי ס"ל דזה מיקרי דרך השחתה ולכן קאמר על הקושיא דונישוויה גיסטרא משום לא תעשון כן לה"א, ורבא ס"ל כיון שעושין כן לכבודו של הקדש דלא ליתי לידי תקלה לא מיקרי דרך השחתה. לכן נדחק משום דנראה כמטיל מום בקדשים אבל לצורך תקון ממש בין למר ובין למר מותר עכ"ל, וע"ש שהאריך בזה עוד, ומדבריו נראה ג"כ לכאורה דתירוצא דרבא קאי רק אקושיא האחרונה ולכאורה יש להעיר במטיל מום בקדשים אפילו באינו הורגה יהא הלאו דלא תעשון כן לה"א וכמדומני שראיתי באיזה ספר שנתעורר בזה].
ולכאורה היה נראה דשני הפירושים האלו בהסוגיא דע"ז הנ"ל אם נפרש דתירוצא דרבא קאי אשתי הקושיות יחד בין אקושיא הראשונה דונינשרינהי לפרסותיה ובין אקושיא האחרונה דונישוויה גיסטרא, דעל שתיהן ביחד מתרץ רבא משום דנראה כמטיל מום בקדשים, או דנפרש דתירוצא דרבא קאי רק על הקושיא הראשונה, תליא אי בהורג בהמת קדשים ישנו הלאו דהטלת מום? דאי תירוצא דרבא קאי אשתי הקושיות יחד נראה מזה גם בהורג בהמת קדשים לגמרי שייך איסור דהטלת מום, ואי נימא דקאי רק על הקושיא הראשונה וכנראה מהתוספות בכורות והר"ח מוכח בהורגה לגמרי ליכא איסור הטלת מום.
והנה בעצם הספק אי בהורג בהמת קדשים יש בזה לאו דהטלת מום יש להביא ראיה מהסוגיא גופה, דקשה לכאורה דהא חכמים דר"מ ס"ל בבכורות (ל"ג ע"ב) דכל מום לא יהיה בו אתי לרבות אפילו גרמא כגון במניח דבילה ובצק על אוזן הבכור כדי שיבא כלב ויטלנו וא"כ איך מתירין לו כאן להכניסה לכיפה ולמות הרי הוא גורם להטיל בה מום והוא איסור דאורייתא אע"כ בהורג בהמת קדשים לגמרי ליכא איסור הטלת מום, ומשו"ה בכניסה לכיפה ליכא גרם הטלת מום, אלא איסורא דצעב"ח איכא אך יש להשיב ע"ז דקשה לכאורה על הש"ס דפריך על רבא דקאמר דנראה כמעיל מום בקדשים "נראה מום מעליא הוא, ואי משום בזה"ז לא חזי להקרבה וליהוי כמעיל מום בבע"מ" הא מטיל מום בבע"מ אינו חייב רק לר"מ דדריש רבויא דכל מום למטיל מום בבע"מ, אבל החכמים דפליגי על ר"מ דרשי דתמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה כתיב, וכיון דאינו תמים לרצון, שום ליכא הלאו דכל מום לא יהיה בו, ורבויא דכל דרשי לגורם להטלת מום, וא"כ מאי פריך הש"ס "נראה מום מעליא הוא" ומי סני ליה להגמרא לומר דרבא ס"ל כחכמים דפליגי על ר"מ ורוצה לאוקמי גם הברייתא כוותייהו ולכן קאמר רבא רק דנראה כמטיל מום כיון דלא חזי להקרבה בזה"ז, דמיא למטיל מום בבע"מ, וכפי הנראה שרש"י הרגיש בזה ונדחק לפוש דלא הוי לרבא לומר נראה כמטיל מום, אלא מפני שהוא כמטיל מום בבע"מ ולאוקמי הברייתא כהך תנא דמחייב במטיל מום בבע"מ, אבל הוא דחוק מאד דעדיפא לו לומר מפני שנראה כמטיל מום דגם בזה ניחא הקושיא כדי לאוקמי הברייתא כחכמים, אבל אם נפרש דתירוצא דרבא קאי גם אקושיא דונישוויה גיסטרא דע"ז נמי איכא איסור הטלת מום בזה"ב, וא"כ תקשה איך הותר לנעול דלת הא הוי גרמא לכל הפחות דלא גרע ממניח דבילה ובצק על אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו ועכצ"ל דאתי כר"מ דגרמא מותר וכיון דגרמא מותר ממילא מטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא דתליא זה בזה כאמור למעלה, וא"כ פריך שפיר וניהוי כמטיל מום בבע"מ דאסור מדאורייתא ואמאי קאמר רבא על דלא לשווייה גיסטרא דנראה כמטיל מום דמשמע דאינו אסור אלא מדרבנן והוא נכון.
שוב ראיתי במהריט"א (פ"ה אות מ"ג) שהעיר כעין מה שכתבתי ומקשה על דברי התוספות (בכורות ל"ג ע"ב) בסגנון זה וז"ל שם עוד כתבו התוס' ומיהו אע"ג דפרשתי דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ, אין לתמוה מהא דפסקינן לקמן הלכה כר"ש דברייתא דשרי להטיל מום בבע"מ, והתם בע"ז אסר רבא לנשר פרסותיה לקדשים בזה"ז משום דנראה כמטיל מום בקדשים, דאע"ג דמטיל מום בבע"מ שרי מדאורייתא, מ"מ מדרבנן מיהא אסור ולא שרינן הכא. אלא משום הקזה עכ"ל התוס', וק"ק דאדרבא יש לדיק משם איפכא בזה"ז אפילו איסור דרבנן ליכא, דלכאורה קשה דמאי פריך הש"ס בע"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ, כיון דקי"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו חייב מטעם הקרא דתמים יהיה לרצון ומשו"ה דקדק רבא לומר דאינו אלא כנראה מטיל מום בקדשים דמן הדין לדידן דק"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ וכן בזה"ז אינו אסור מה"ת, ומדפריך הכי ש"מ דס"ל להש"ס דלרבנן דר"מ ולר"ש דק"ל כותייהו אפילו איסור דרבנן ליכא, ומשו"ה פריך לרבא דאי מוקים רבא לברייתא דהמקדיש בזה"ז כרבנן, תקשה אמאי אינו נושר פרסותיה הא לרבנן דר"מ אפילו איסור דרבנן ליכא, אע"כ דמוקים ליה רבא לברייתא כר"מ וא"כ קשה אמאי קאמר נראה כמטיל מום, הא לר"מ מטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא וכן בזה"ז, ומשני בזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ, משום דלא חזו לא לדמי ולא לגופא וא"כ י"ל איפכא דדוקא לר"מ דבזמן הבית איכא איסור דאורייתא במטיל מום בבע"מ אסור מדרבנן גם בזה"ז וגזרינן אטו מעיל מום בבע"מ בזה"ב ואסור מדרבנן אבל לרבנן דס"ל דמטיל מום בבע"מ בזה"ב מותר מנין לנו לאסור בזמן הזה עכ"ל המריע"א.
אכן לפמש"כ יש לישב קושיתו, דס"ל להתוספות דתירוצו דרבא קאי בין אקושיא דונינשרינהי לפרסותיה בין אקושיא דונושוויה גיסטרא, ואתרווייהו משני משום דנראה כמטיל מום בקדשים, ואע"פ דהתוספות בבכורות נקט תירוצא רבא על הקושיא לנשר פרסותיה, ומשמע לכאורה דמפרשי דרבא קאי רק אקושיא הראשונה, מ"מ אין זה הוכחה מוכרחת דאיכא למימר דס"ל דתירוצא דרבא קאי אשתי הקושיות יחד והתוס' חדא מינייהו נקטא, ובזה נשוה סתירת דה"ת מכאן למש"כ במנחות וביומא כנ"ל, ולפ"ז ס"ל להתוספות דגם בהורגה לגמרי נמי איכא הטלת מום, וא"כ קשה איך מותר להכניסה לכיפה הא איכא גרם הטלת מום וע"כ דאתיא כר"מ דלדידיה ליכא איסור בגרמא וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"מ וניהוי כמעיל מום בבע"מ דאסור מהתורה אבל עדיין קשה גם לפמש"כ כיון דהסוגיא אזדא לר"מ אכתי איכא למימר דדוקא לר"מ איכא איסור מדרבנן דגזרינן בזה"ז אטו מטיל מום בבע"מ בזה"ב, אבל לרבנן אפילו איסור דרבנן ליכא וכשכתב המהריט"א, ונהי דהוכחתו של המהריט"א נדחה, אבל מ"מ איכא למימר כחלוקו בין לר"מ ורבנן כאמור ועין ברא"ש דכתב עוד כמה הוכחות דמטיל מום בבע"מ איכא איסור דרבנן כשיטת התוס' ואכמ"ל בפרט זה.
ולכאורה יש להביא ראיה לעיקר חקירתנו אי בהורג בהמת קדשים לגמרי איכא לאו דהטלת מום מהא דתנן בחולין (ע"ח ע"א) חולין וקדשים בחוץ, הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים, (משום אותו ואת בנו רש"י) דלילקו נמי משום איסור הטלת מום דהא הוי כהורגה לגמרי, ושם (פ' ע"ב) פריך הש"ס אשוחט או"ב קדשים בפנים דלילקו נמי משום מחוסר זמן, ומשני לאוי נוכראי לא קחשיב, ובמד"א היכא דאיכא לאו דאותו ובנו, אבל היכא דליכא לאו דאו"ב חשיב נמי לאוי נוכראי ע"ש, וקשה אמאי לא פריך מלאו דהטלת מום וביחוד לר' זירא דנראה דלא ס"ל תירוצא דלאוי נוכראי לא קחשיב, הקשה בודאי אמאי לא קחשיב לאו דהטלת מום ועכצ"ל בהורגה לגמרי ליכא לאו דהטלת מום.
ולכאורה יש להביא עוד ראיה לזה בתמורה, (ד' ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא הקשו התוספות שם ד"ה רבא אמר, מ"ש דהשוחט הפסח על החמץ דכשר לרבא, הרי דאי עביד לא מהני, וכבר ידוע מש"כ המהרי"ט דכל היכי דלא יתוקן האיסור לכו"ע מהני, וא"כ תקשה הרי הכא אי נימא דלא מהני והוי כנחירה בעלמא ונהי דיתוקן לענין איסור שחיטת פסח על חמץ, משום דזביחה כתיב וזה אינו אלא כנחירה בעלמא, אבל מ"מ כיון דאנו מבטלין מעשיו והוי כנחירה ונבילה היא א"כ הרי היא כהורג בהמת קדשים בידים ועובר משום כל מום לא יהיה בו, ואפילו אם נימא דלא מהני אכתי לא יצאנו מידי איסורא ואין אנו אלא כמחליפין איסורא באיסורא ובכה"ג לכו"ע מהני, אע"כ בהורג בהמת קדשים ליכא איסור משום כל מום לא יהיה בו, אך יש לדחות דהא בלא"ה תקשה דהא ודאי אסור להפסיד קדשים בידים מן התורה דלא גרע מתרומה דמצווים אנו על שמירתן מושמרתם את משמרת תרומותי והמאבד תרומה בידים עובר אעשה זו עין בתרומות (פ"ח מ"ח), וא"כ פשיטא דבהורג בהמת קדשים עובר אעשה זו, וא"כ אכתי לא יתוקן האיסור מטעם זה, אלא באמת אין התוספות סוברים להאי כללא דמהרי"ט וכמו שהוכיח הגרע"א בשו"ת (סי' קכ"ט) מהא דהקשו התוס' מצורם אוזן הבכור, והרוחנו רק בזה דהגרע"א כתב שם דמוכח דלא ס"ל התוס' להאי כללא רק מקושיתם מצורם אוזן בכור, אבל מקושיתם הראשונה משחיטת פסח על החמץ אינו מוכח ולפמש"כ יהא מוכח גם מקושותם הראשונה:
וסליק בדעתי עוד לומר דספיקתי אי בהורג בהמת קדשים לגמרי חייב אמטיל מום תליא במחלוקת ר"מ וחכמים לרבנן דממעטי מטיל מום בבע"מ דאינו עובר אלאו מדכתיב תמים יהיה לרצון אבל כל שאינו תמים לרצון להקרבה אינו חייב, א"כ חזינן מזה דהשורש ויסוד האיסור של הטלת מום הוא משום שמפסידו מהקרבה ובכן גם בהורגה לגמרי נמי חייב והרבוי דכל ע"כ קאי אגרמא היכי שגורם להפסיד מן המזבח אבל לר"מ דהרבוי דכל קאי אמטיל מום בבע"מ, אע"פ שבלא"ה מופסד מהקרבה א"כ חזינן מזה דהשורש ויסוד האיסור אינו מטעם שמפסידה מהקרבה, רק הוא איסור פרטי ואולי מטעם בזיון קדשים ובהורגה לגמרי ליכא בזיון קדשים כדמוכח מתירוצא דאביי בע"ז שם ולכן בהורגה לגמרי ליכא לאו דהטלת מום, כן י"ל בדרך השערה, אבל לא במוחלט.
ואם צדקנו בהשערתנו זו אז סרה ראיתנו מאו"ב אמאי לא חשיב נמי הלאו בשוחט קדשים בחוץ דהטלת מום דהא מוקמינן התם מתניתין כר"מ דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולר"מ ליכא לאו של הטלת מום בהורגה לגמרי כאמור והוא נכון לכאורה.
ומדה"ת בב"ק (ע"ו ע"א) שכתבו שם בד"ה שחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה והקשו ואמאי חשיב שחיטה שאינה ראויה בשוחט בהמת קדשים בחוץ, והא יכול לפדות בשעת פרכוס, דבר העמדה והערכה היא כדאמרינן פ"ב דחולין ואין לך מום גדול יותר משחיטה וכו' וכן בסוף דבריהם בתירוצם כתבו רק דמום דלאחר שחיטה אינו חשוב מום לפדות על ידו נראה לפום רהיטא דס"ל דבהורג לגמרי חשוב נמי מטיל מום, אך לפי האמור ניחא, דהתם קאי לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראויה לש"ש ור"ש ס"ל כרבנן (בכורות ל"ג) דמטיל מום בבע"מ פטור וממילא בהורגה לגמרי דמפסידה מהקרבה חשיב מום.
ובהרציתי דברי אלה בימי חרפי לפני הרב הגאון סיע"ה מוהר"ר בגליון וועלטמאן ז"ל הר"מ בישיבת ראמאליש בווילנא השיבני ע"ז בסגנון כזה, דמשחוטי חוץ אין ראיה כלל, די"ל דוקא גיסטרא שהוא דרך הריגה נכלל בכלל עשיית המום אבל שחיטת קדשים בחוץ שהוא דרך שחיטה והבהמה עומדת מתחלה לכך להשחט אין זה נכלל מה ששחטה בחוץ בשם עשיית מום, רק בשם שחיטה פסולה מצד הקדושה שעליה, וכמו בכמה מקומות היכי שעושה ומטיל איסור על שום דבר כגון מטמא תרומה דלא מיקרי היזק, משום שאינו ניכר הכי נמי הרי השחיטה בעצם אין זה כלל מום. ומה שהוא בחוץ הרי זה אינו ניכר כלל על השחיטה ומה שכתבו התוס' בב"ק על שחיטת קדשים בחוץ דאין לך מום גדול מזה היינו לענין פדיה וגם אם. נניח כסברתו דמיתה אינה נכללה בכלל איסור מטיל מום בקדשים, אכתי בל אבין מדוע לא מצי קאי תירוצא דרבא אקושיא דונישוויה גיסטרא וכפירש"י היינו שיחתכנה בחרב או בסכין לשתים וא"כ בעת שמתחיל לחתוך הרי תיכף עובר משום מטיל מום שהרי עודנה אינה מתה, ואטו אם יעשה אחד בתחלה מום בבהמת קדשים ואח"כ ימיתנה אפילו אם נימא דמיתה אינה בכלל איסור מטיל מום, אטו יפטר על המום שעשה כבר בתחלה אבל בזורק חץ תיכף משיצא החץ מידו אין בידו, יש לומר באמת כסברתו דאין נקרא מטיל מום עכ"ל החכם הנ"ל.
ואנכי השבתיו אז ע"ז, ואמרתי לא מצאתי מקום לחלק בין היתר פדיה לאיסורו של הטלת מום דאם נימא בשחוטי חוץ כיון דאינו ניכר הפסול והחסרון בגוף הבהמה למראה עין לא מיחשב למום אלא לפסול לבדו, א"כ לענין פדיה נמי אינו ראוי לפדות על ידו דגם לענין פדיה מום גלוי בעינן ולא פסול גרידא, והראיה דאין פודין ע"י פסול של רובע ונרבע ואפילו טריפה אם היה הדין דפודין את הקדשים להאכילם לכלבים דוקא מום בעינן, כמבואר להדיא בתמורה (י"ז ע"א) אמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכא מום קבוע לפדות עליו וכו' ובדף (כ"ח ע"ב) דתניא הרובע והנרבע וכו' וצריכין מום קבוע לפדות עליהן וכו' ע"ש. ועכצ"ל לפי הס"ד של התוספות דראוי לפדות בשחוטי חוץ הוא משום דנפסלה בסבת שחיטתה, אז השחיטה גופה כהריגה נחשבת וכשכתב כיו"ב הרמב"ן בענין טבח אומן שקלקל דאפילו בשהייה ודרסה נחשב כהיזק ניכר כיון דשחיטתה פסולה א"כ השחיטה כהריגה דמיא והרי ראשה חתוך לפניך, הובא בקצה"ח (סי' ש"ו), ואף דהכא לא דמי כ"כ להתם, דהרי הכא הועילה עכ"פ השחיטה להוציאה מידי נבלה, מ"מ י"ל כיון דבשעת שחיטתה נפסלה א"כ השחיטה עצמה מה שצוארה חתוך לפנינו הוא המום, וא"כ יהא חייב נמי משום הטלת מום ולחלק ולומר דבהטלת מום אנו דנין על המעשה ולכן בעינן שמצד מעשהו בלבד יהא ניכר המום ומצד המעשה בעצם אין כאן היכר, ולהכי שחיטה פסולה אינה מום, כי לכך הבהמה עומדת להשחט, אבל לענין פדיון אנו דנין על הבהמה גופה בכללה ולהכי גם בכה"ג חשוב מום הראוי לפדות על ידו דהרי צוארה חתוך לפנינו ואע"פ שהיכר המום בצירוף הפסול שבאמת אינו ניכר הוא דחוק והפשטות אינו כן.
ולפי האמור שראוי לדמות דין חיוב הטלת מום לדין פדיון הנה כמו כן יש להביא ראיה בהורג בהמת קדשים ליכא לאו הטלת מום מסוגיא דתמורה שהביאה התוספות כאן דמיתה לא חשיבא מום לפדות על ידו דתניא התם מתו תמימים יקברו, בע"מ יפדו וטעמא כשכתוב בתוס' (תמורה ל"ג ע"א) ד"ה תמימים וז"ל ותמימים יקברו דאין בהם מום ואין רשאין לפדות בלא מום עכ"ל וכיון לענין פדיון לא חשיבה מיתה מום גם לענין לאו דהטלת מום נמי לא חשיבה מיתה מום, ואולי נחלק בין מיתה להריגה, דמיתה לא חשיבה מום דאין שום שנוי בגופה למראית עין אלא פרחה רוחה, אבל הריגה דשנוי בגופה נחשבת למום ויש פנים לחלוק זה.
ועל השגה השניה אמרתי להשיב כיון דחותך והולך ועושה הכל בב"א מתחשב רק כהריגה לבדה, וע"ד שכתבו התוספות בכתובות (ל' ע"ב) תוד"ה לא צריכא בשם הריצב"א גבי תחב לו בבית הבליעה כיון דבלע ונהנה מיד חשיב באין כאחת, אע"פ שאין כאחד ממש והביאו ראיה לזה מיבמות (ל"ג) בעל מום ששימש בטומאה דאתו בהדי הדדי, כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע"פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך ע"ש, וראיה לזה מדה"ת ב"ק הנ"ל שתרצו בסוף דבריהם וז"ל וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות ע"י, אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום לפדות על ידו, וכדתניא בהדיא בסוף תמורה מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו עכ"ל התוס', וקשה לי כיון דעיקר המום הוא ע"י הפסול דשחוטי חוץ, ובשחוטי חוץ הא קי"ל בחולין (כ"ט ע"ב) דאפילו בסימן אחד חייב משום שחוטי חוץ וא"כ תיכף שנשחט רוב הקנה חשובה לבעלת מום משום שחיטה פסולה דשחוטי חוץ דעדין חיה היא ואפילו נבלה מחיים אינה נקראת, ואפילו אי נימא דנבלה היא מחיים אינו אלא לענין אכילה ולא לענין טומאה ועי' ביו"ד (סי' ל"ג ובש"ך סק"ד) ובדג"מ שם בשם הת"ש, ובודאי היא נקראה עוד חיה לענין פדיה ומה שאח"כ נשחטה לגמרי זה אינו אלא בעלי מומין שמתו שנפדין, ועכצ"ל כיון דהכל נעשה במעשה אחד בלי הפסקה כבבת אחת דמי ולא מחלקינן תחלת השחיטה לעשותה לבעלת מום וסוף השחיטה למתה אלא כמיתה לחוד מיחשבא, וכעין שכתב הריצב"א בכתובות, והוא הדין לענין איסורא דהטלת מום אי בהריגה ליכא חיובא ואיסורא הטלת מום, ואפי' היכי דנמשכה ההריגה זמן מה לא אמרינן דתחלת ההריגה כהוממה ואח"כ למתה בסוף ההריגה אלא מרישא ועד גמירא הריגה אריכתא היא וליכא איסור הטלת מום.
וברם דברי התוספות אלו צריכים באור, דלכאורה עוד לא ישבו קושיתם לכל השיטות. דתינח אם לא אמרינן מפרכסת היא כחיה אלא דוקא בטמאה, אבל לא בטהורה, אבל אי נימא מפרכסת הרי היא כחיה אפילו בישראל בטהרה א"כ לענין פדיה נמי חשובה לחיה ואינה אלא בעלת מום בלבד, ובכן אין ראיתם מתמורה ראיה, דהתם שאני דמתו משו"ה יקברו, אבל הכא שעודנה חיה ובעלת מום ואמאי לא תוכל להפדות? ושו"מ בספר פנים מאירות בחדושיו לב"ק שכתב בזה"ל דלפי מסקנת התוספות שהכריחו דמום דלאחר מיתה לא הוי מום ולכך אינן נפדין לאחר שחיטה דשחיטה לא הוי מום ולפ"ז אין אנו צריכין לחלק בין ישראל לטמאה דאפילו את"ל דשחט בה שנים הרי היא כחיה אף בשחיטה כשרה, אבל מ"מ אין יכול לפדות בלי מום ומום דשחיטה לא חשיב מום וזה סברת ר"ת שכתבו התוס' בע"ב ד"ה בשוחט בע"מ ע"ש עכ"ל
שוב נזכרתי שהוכוח ביני ובין הרב' הנ"ל כבר קדמוני בזה, דכבר תמה הגרע"א על דברי התוספות האלו (דו"ח סוף המערכות) תשובת הרא"ש בעה"ח כתב סופר וז"ל שם הא למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ושחט בחוץ וגמרו בפנים פטור (מדו"ה משום דהוי שחיטה שאינה ראויה שנפסלה בהתחלת השחיטה) וגם לאידך מ"ד דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף, מ"מ בסימן אחד מודה הואיל וחשיבה גבי מליקת חטאת העוף כדאיתא בחולין (ל' ע"ב) וא"כ מיד כששחט מעט או סימן אחד אין לך מום גדול מזה, וזה נחשב מום מחיים שראוי לפדות על ידו כמבואר בחולין (ל' ע"ב) דקאמר שם נהי דנדחי מפסח מדמי פסח מי נדחי ועי' ברש"י במקומו, והרי מפורש הוא בכה"ג הוי מום לפדות ע"י עכת"ד, הרי קושיתי שהקשיתי על התוספות היא קושית הגרע"א ותירוצנו דלא מחלקינן תחלת השחיטה מסופה לומר דהוי כהוממה ואח"כ מתה נדחה מהסוגיא דחולין (ל' ע"א) כאמור, וממילא אין לבנות יסוד על דברי הריצב"א בכתובות. (ל' ע"ב) כי איננו מבינים כל צרכם וצריכים באור ואכמ"ל והמורם מזה אחרי שמודים אנו וכן מסתבר כי כל מום שפודין על ידו, ה"ה דעוברין עליו על הטלת מום א"כ לכאורה צדקו דברי הרב הנ"ל כי גם בעושה גיסטרא איכא הטלת מום טרם שיבוא לידי מיתה גמורה. ובספר בני ציון מאריך בישוב קושית הגרע"א הנ"ל על התוספות והרבה מדבריו מתקבלים ועפ"ז יש לפלפל במה שכתבתי ועחל"מ כרצות ה'.