אור ברסלב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן ג

סימן ב

יבאר מהו הלשמה בשחיטת קדשים אם מתעסק פסול בכל עבודות קדשים, השו"ק הפסולין בקדשים אם הוא פסול הגוף או פסול צררי משום חסרון כונה.

מנחות (דף ק"י ע"א) בסיומא של המסכתא, דבר אחר לרצונכם תזבחהו, לרצונכם זבחו לדעתכם זבחו שתהא כוונתכם לשחוט פרט למתעסק בסכין לחתוך דבר אחר ושחט בהמת קדשים שפסולה רש"י] כדבעא מיניה שמואל מרב הונא מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקרן אמר לו זו בידינו הוא לעכב מניין ת"ל לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו עכ"ל הגמרא, והנה כל המימרא הזה איתא נמי בחולין (י"ג) וכתבו שם עלה התוס' ד"ה מניין למתעסק וז"ל, פי' בקונטרס מתעסק בסכין להגביהו ולזרוק אותו וקשה דבכה"ג אפי' בחולין פסול לרבנן דר"נ אפי' מתכוין לחתיכה כגון לנעצה בכותל כדמוכח בפ"ב עד שיתכוין לחתיכת סימנים [וכ"כ התוס' לקמן ל"א סע"ב ד"ה ורבנן נהי דלא בעינן כונה לזביחה, פירוש להתירה בשחיטה זו, לחתיכה מיהא בעינן פירש לחתיכת סימנים כפרישית עכ"ל, והפירוש לדעתי לטול נשמתה שהוא ע"י חתיכת הסימנים ולא לכוין לחתך בבשר בעלמא ובזה ניחא לן לפי שיטת התוס' בפירושא דסוגיא דהא דאמרינן קטן יש לו מעשה היינו שהמעשה מוכח על הכונה ואין מקום לתלותו על ענין אחר כמו באלון ורמון שחקקום תינוקות דודאי לבית קבול מיכווני, א"כ לכאורה גם בשחיטה הו"ל להיות מועיל שחיטת קטן דהא המעשה מוכיח על הכונה, אבל לפי האמור ניחא דאינו מוכח בבירור דמיכווני לנטילת נשמה דאולי רק לחתך בבשר בעלמא] ונראה דהאי מתעסק בקדשים היינו דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה (כלומר להתירה בזביחה זו) דבחולין כשר ובקדשים פסול, ועוד יש מתעסק אחר כגון של קדשים שסבור שהוא חולין ושחטו דפסול מטעם מתעסק כדאמרינן בזבחים (פ' ב"ש) דמשום חולין פסולה ותרווייהו מושחט את בן הבקר נפקא עכ"ל התוס', ומבואר מדבריהם דתרי מיני מתעסק יש בקדשים א) מתעסק בעצם השחיטה שאין כונתו להיתר זביחה כלל רק לחתיכת סמנים אליבא דרבנן דר"נ ולר"נ רק לחתך בבשר בעלמא ונשחטה בהמת קדשים ומתעסק הוא בפרט אחד הנוגע לעצם השחיטה דבקדשים פסול ב) שהמתעסק הוא בפרט הנוגע לכללות שחיטת קדשים שמכוין באמת להיתר זביחה, אבל קסבר הוא שהיא בהמת חולין שלפרט הנוגע לשחיטת קדשים הוא מתעסק בדעתו לבהמת חולין.

והנה בחולין (י"ב ע"ב) מדייק מה דאמור במשנה ריש חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דאתיא כר"נ דלא בעינן כונה לשחיטה, דלרבנן דר"נ לא מהני שחיטת חש"ו אפי' באחרים רואין אותן, ולתרוץ קמא שבתוס' דואחרים רואין אינו דומה לגדול עומד ע"ג שבגיטין (דף כ"ב) דשם מלמדין אותו, אבל הכא ראיה בעלמא, אז הדיוק הוא משלשתן מחרש שוטה וקטן מדמהני שחיטתן באחרים רואין אותן, ש"מ דלא בעינן כונה לשחיטה, ולתירוץ בתרא בתוס' דבשוטה לא מהני גדול עומד ע"ג בחליצה כיון שאינו מוכח, אז אין הכרח לחלק בין עע"ג ובין אחרים רואין אותן, רק דיוק הש"ס משוטה בלבד דשחיטה דומה לחליצה ולא לגט והוא פשוט, ומיהו בתוס' בגיטין (כ"ב) שכללו כל זה בקצרה לא נראה כן, וכבר עמד ע"ז בס' ט"ג דכיון דבשוטה לא מהני עע"ג א"כ שוב אין הכרח לחלק בין עע"ג ובין אחרים רואין אותן ותירץ בדוחק דשחיטה דומה לגיטין כיון דבעי דקדוק היטב בהלכות שחיטה משא"כ נחירה א"צ לכ"ז ע"ש, והרשב"א בחדושיו מפרש באופן אחר ע"ש, ושוב בעי שם הש"ס קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה, ופירש"י כגון בשחיטת קדשים דבעי כונה כדילפינן בשמעתא קמייתא בזבחים ושחט קטן עולה לשמה מי הויא כונה או לא, והקשו שם התוס', ד"ה קטן יש לו מחשבה וז"ל וא"ת הא התם משמע דסתמא נמי כשר משום דזבחים סתמא לשמן קיימי ואינו פוסל עד שיכוין שלא לשמן וי"ל דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והוה ליה מתעסק ופסול, כדאמרינן בזבחים (מ"ו) לשם חולין כשרה משום חולין פסולה, ואפי' אומר הקטן יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין מיבעיא לן אם כונתו כונה ודילמא לא מהני אם אין מעשיו מוכיחין עכ"ל (ועי' ע"ז כ"ז בתוד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה ובמרדכי הלכות ציצית ומזוזה ובבאור מוהר"מ באנעט וקצרתי וכתבתי אלא ברמיזות).

ואחרי אקדמות מלין אלה קשה לי דמבואר מדבריהם דאילו היה הדין דשוחט קדשים משום חולין דכשר אז היתה שחיטת קטן כשר בקדשים והנה הרמב"ם השמיט לגמרי להאי דינא דמשום חולין פסולה *) דכתב (פ"א מהלכות פה"מ ה"ג) בזה"ל, השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא כמתעסק) *) וע"ד השמטת הר"מ אמאי לא כתב משום חולין פסולה, כבר העיר בזה הפני משה בירושלמי (קידושין פ"ק הלכה ה') וכתב שם דכיון דנלמד מלרצונכם תזבחהו, לדעתכם זבחו הרי שאינו מפורש במקרא רק אם עצם הזביחה היה במתעסק אבל אם עצם הזביחה היתה בכונת היתר שחיטה רק המתעסק היה לענין קדשים, זה לא נקרא מתעסק והוא דלא כדעת התוס' הנ"ל, וא"ת הרי לענין עצם הזביחה שהוא פסול נפקא לן מושחט את בן הבקר י"ל דהתם למצוה עכ"ד, ולכאורה קשה אסוף דבריו הרי למצוה ילפינן בזבחים (ד' ע"א) מואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים, אך באמת בלתי דבריו קשה אגופא דגמרא, דקאמר מושחט את בן הבקר זו בידינו הוא, לעכב מנין, ופירש"י דלמא אינו אלא למצוה וקשה כנ"ל הרי למצוה מואם זבח שלמים נפקא, ולכאורה יש לישב ע"פ קושית הצ"ק, שהקשה עמש"כ התוספות דתרתי מיני מתעסק יש כאמור לעיל, א"כ קשה מנלן לעכב אימא בתרווייהו למצוה וחדא למעט מתעסק ממין הראשון וחדא למתעסק למין שני, אבל לפי האמור ניתחא דלפ"ז שלשה קראי יש:

א) ואם זבח שלמים קרבנו, ב) מושחט את הבקר, ג) לרצונכם תזבחו וע"כ חדא אתיא לעכב.

אכן בפשוט י"ל דהנה באמת קשה על הגמ' דזבחים דאמור שם, דבזבחים סתמא כשר ובגיטין סתמא פסול, דמ"ש זבחים מגיטין הלא הדרשא בשניהם שוה, בזבחים כתיב ואם זבח שלמים קרבנו ודרשינן שתהא זביחה לשם שלמים, ובגט כתיב וכתב לה ספר כריתות ודרשינן וכתב לה לשמה וצ"ל דהחלוק בדין סתמא מקרבן לגט מסברא ידעינן, דהקרבן שהוקדש מכבר לשלמים הלא שלמים הוא ולכן סתמא כשר דמאליו ישאר מה שהיה מכבר, אבל בגט סתם אשה לאו לגירושין עומדת והסברא מכריח על הדרש, בזבחים דרשינן רק שלא יחשב על שלמים לשם עולה ובאינו חושב כלל שפיר דמי, ובגט דסתמא פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואלמלי לא היו כתובים הפסוקים שמגלים שמתעסק פסול בקדשים כמו את בן הבקר והקרא דלרצונכם תזבחהו אז היינו אומרים שבעצם השחיטה שוה קדשים לחולין, ומה שכשר בחולין כשר בקדשים לכל חד כדאית ליה לר' נתן בזורק סכין סגי ולרבנן בנתכוין לחתיכת סמנים ועכשיו שגלה לן הכתוב שמתעסק פסול בקדשים בעינן דוקא כונה להיתר זביחה אף שאינו מתכוין להיתר הקרבן מה שהוא שלמים או עולה, כן הוא לרבנן ואף לר' נתן נמי כן הוא, דבקדשים לא פליגי וכמו דדייק הלח"מ בריש פסה"מ מלשון הר"מ שם והלכך השמיט הר"מ משום חולין פסול, כיון דהתכוין להיתר זביחה אע"ג דלא נתכוין להיתר קרבן כשר הוא בקדשים.

והנה יש להקשות על הגמ' דפריך מנין למתעסק בקדשים שפסול הוא ופירש"י כמו זורק סכין ולהתוס' בנתכוין לחתוך סמנים, הא לקמן (דף ל"א) אמרינן וחולין דלא בעי כונה מנלן, ומשני מדגלי רחמנא מתעסק דפסול בקדשים מכלל דבחולין לא בעי כונה ומשמע שם דמלשון וזבחת יש לדייק דבעינן כונת היתר זביחה, וא"כ כל זמן דלא ידעינן דמתעסק פסול בקדשים גם חולין בעי כונת היתר זביחה ובודאי לא גריעי קדשים מחולין, וא"כ מאי פריך מנא לן דמתעסק פסול בקדשים, ואין לומר דהא גופא פריך מנלן דמתעסק פסול בקדשים, כלומר היכן הוא המקרא לזה דמתעסק פסול בקדשים עד דניליף מזה דחולין לא בעי כונה, דזה אינו במשמע כלל דטפי הו"ל למיפרך בדרך ישר מנלן דחולין לא בעי כונה, וצ"ל דשמואל סבר כרב לקמן (דף ל"א) דכל חולין לא בעי כונה וממילא גם בשחיטה כן הוא, והא דקאמר לקמן דילפינן מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים אנו אלא אליבא לר"י, דס"ל כר' יוסף בן יהונתן דחולין בעי כונה וע"ז קאמר בשחיטה מודה, ויהיה מזה סייעתא לפסק הר"מ שפוסק שם כרב נגד ר"י, אע"פ דבכ"ד ק"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר"י, משום דשמואל ור"ה ג"כ ס"ל כותיה דרב, ובפרט זה אם הלכה כרב ושמואל לגבי ר"י, יש בזה עקולי דברים ועין בשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' י"א) ובנו"ב שהאריכו בזה אך כאן גם ר"ה סובר כן ועין בחדושי הר"ן שהעיר ג"כ בזה.

וראיתי בעונג יו"ט (סי' נ"ה) שהעיר בקושיא זו, ת"ל דל"ל תרי קראי חד למצוה וחד לעכב במתעסק הא למצוה לא צריך קרא כלל דהא ילפינן בזבחים [ד'] מואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים וילפינן כל הקרבנות משלמים מהקישא דזאת התורה לעולה וגו', וצ"ל משום דק"ל בזבחים (דף ב') דסתמא לשמה קאי כיון שהקדישום כבר לשם קרבן זה, והא דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים היינו שלא יכוין להדיא לשם קרבן אחר דזה מיקרי זביחה שלא לשם שלמים אבל סתמא נמי מיקרי נמי לשם שלמים, והשתא אי לאו קרא דושחט את בן הבקר למעוטי מתעסק הוי אמינא דמהני נמי האי דסתמא לשמה קאי לענין כונת חתיכה, ודמי כאילו כיון לשם חתיכת הסמנים ולשם הקרבן שהקדיש מתחלה ולא בעי כונת חתיכת הסמנים אף למצוה להכי בעינן קרא מיוחד לחתיכת סימנים עכ"ל, ומלבד שעצם סברתו דחוק, משום שסברתו נשמעת רק אם נימא דהא דסתמא לשמה קאי פירושו הוא דחשבינן כאילו חשב להדיא לשמה, ובמחשב להדיא לשמה ממילא נכלל בכך גם הכוונה לעצם השחיטה, אבל באמת אין הפירוש כך, אלא באורו הוא דסתמא לשמה קאי דאין צריך כונה לשמה כלל דממילא הוא לשמה, וראיה לדבר הוא מקושית התוס' שהקשו דמאי בעי ר' יוחנן אי קטן יש לו מחשבה, הא כיון דסתמא כשר א"כ קטן לא גרע מסתמא ולפי דבריו בודאי גרע, דסתמא לשמה קאי אינו שייך רק במי שהוא בר כונה אם היה חושב להדיא דאז שייך לומר דסתמא הוי כאילו חשב הרי אלו פסולין עד שיתכוין לשחיטה עכ"ל, שהוא מין מתעסק הראשון וע"ש בלח"מ וכיו"ב (פט"ו הלכה ד') כתב וז"ל חטאת ששחטה לשם זבח אחר כגון ששחטה לשם עולה פסולה אבל אם שחטה לשם חולין הרי זו כשרה ולא עלתה לבעלים עכ"ל, ולא הזכיר כלל מתעסק מין השני אם שחט משום חולין שהוא פסולה, וכיון להר"מ שחט משום חולין כשר א"כ אמאי פסק (פ"א פה"מ ה"ו) הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד ע"ג שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה אפי' היתה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר וכו' עכ"ל, הרי לא גרע שחיטת הקטן בקדשים מסתמא וגם הר"מ פסק דסתמא כשר הוא בקדשים כקושית התוספות.

ונ"ל לישב פשוט דהר"מ לא ס"ל כהתוס' בזה דשחיטת קטן הוי כסתמא, דסתמא הוא היינו במכוין להיתר זביחה אך לא בכונה מיוחדת לשם קדשים, דלכתחלה למצוה בעינן שיכוין עולה לשם עולה ושלמים לשם זבח שלמים כדיליף בריש זבחים מואם זבח שלמים קרבנו, אבל בדיעבד גם סתמא כשר ועכ"פ בעינן שיכוין לשם היתר זביחה ואפי' מכוין לחתיכת סמנים נמי לא מהני, דהוי מתעסק לרבנן וכש"כ התוס' להדיא (חולין י"ג) ד"ה מנין למתעסק ואפי' ר"נ נמי מודה בקדשים בעינן כונת היתר לזביחה כש"כ הלח"מ (פ"א מפס"ה) וז"ל ואע"ג התוס' כתבו אלא לרבנן ואנן ק"ל כר"נ מ"מ אפשר דאפי' ר"נ מודה דבקדשים בעינן שיתכוין ממש לשחיטה דליכא פלוגתא בין ר"נ ורבנן בקדשים אלא בחולין דוקא עכ"ל ע"ש, ובשחיטת קטן ליכא כונה כלל אפי' לחתיכת סמנים רק לחתיכת בשר בעלמא, והראיה מדקאמר מתניתין דלא כרבנן ואם איכא כונת שחיטת סמנים אפי' כרבנן נמי אתיא, אע"כ דקטן אינו מכוין רק לחתיכת בשר בעלמא ובודאי פסול בקדשים מטעם מתעסק ממין הראשון ואין צריכין כלל לומר דשחיטת קטן בקדשים פסול משום חולין מפני שאינו יודע שהוא קדשים אשר זהו מתעסק ממין השני, והדבר פשוט ונכון עד שכמעט דברי התוס' צריכין באור אמאי אינם מסתפקים בתרוצם על קושיתם מקטן דשחיטתו פסולה בקדשים מטעם מתעסק ממין הראשון דאינו מתכוין אפי' לחתיכת סימנים אלא לחתך בבשר בעלמא ולמאי זקוקים לפסול שחיטת קטן בקדשים מטעם מתעסק ממין השני דהוא אינו יודע שקדשים הוא וסובר שחולין ומשום חולין הוא פסול וצ"ע

והשתא דמסקינן אנן דשחיטת קען בקדשים הוי מתעסק או ממין הראשון או ממין השני, א"כ כ"ש חרש ושוטה דגרע מקטן בודאי שחיטתם פסולה מטעם מתעסק לפ"ז קשה לי ממשנה דבכורות (מ"ה ע"ב) דחשיב שם בין המומין היתרים שישנם באדם ואינם בבהמה [על המומין האלה העבודה אינה מחוללת ורק איסור עשה יש לפירש"י, ולהר"מ לאו שלוקין עליו כמפורש שם דף מ"ג ע"ב] החרש והשוטה, תיפוק ליה דהעבודה נמי מחוללת משום דהוי מתעסק אכן י"ל דאיירי בחרש שמדבר ואינו שומע כמו שמסתפק בזה הנוב"ק (חאה"ע סי' נ"ג) באיזה חרש איירי משנתנו, אי באינו מדבר ואינו שומע, או במדבר ואינו שומע ע"ש.

ולכאורה מצאתי רמוז ספק זה בראשונים דהנה בשמ"ק. (ב"ק צ"ח ע"א) עמש"כ התוס' שם דלהכי בחרשו לעבדו יוצא בהן לחירות אע"פ דבעינן מום שבגלוי כשן ועין והכא אינו ניכר, מ"מ נהי דאינו ניכר כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ"מ כיון דלפי מנהגו שהוא מתנהג והולך ניכר שהוא חרש מיקרי מום שבגלוי, וכתב ע"ז השמ"ק בשם תוספות שאנץ, וז"ל וצ"ע לענין "מומים כהנים וקדשים" דבעינן מומין שבגלוי אם תאמר כמו כן וצ"ע עכ"ל, ותמוה מאד הרי הוא משנה מפורשת בבכורות דחרש הוא מהמומין הפוסלין באדם וכשירין בבהמה, ובהכרח צ"ל דספיקו הוא כספיקת הנו"ב דאולי חרש הנזכר היינו אינו שומע ואינו מדבר, אבל מדבר וא"ש יוכל להיות דכשר הוא אבל עדין קשה מה שמסתפק. גם בקדשים, הלא בקדשים מפורש דבכל ענין כשר אם לא שנימא לחלק בין חרש שנולד כך לבין נתחרש אח"כ דשדא בו טיפתא דדמא (ועי' בתוס' (בכורות ל"ז ע"א) ד"ה מה הפרט שדחו חלוק זה). והתוס' שאנץ מיירי כדמוכח מלשונו לענין מום שבגלוי שמחיל עבודה וז"א אלא בנתחרש בידי אדם, אבל הפשטות לא משמע כן, דהפשטות משמע דמום לא הוי אפי' א"ש וא"מ כיון דמ"מ אינו ניכר הוא ולא דמי לשחרור ואפ"ה פוסלין באדם דמ"מ אינו שוה בזרעו של אהרן הוא וא"כ מדבר ואינו שומע נמי יפסלו דג"כ אינו שוה בזרעו של אהרן הוא, ואיך שנפלפל בחרש וגם נוקמיה דאיירי במדבר ואינו שומע. עדיין קשה משוטה הרי הוא פסול משום מתעסק דשוטה עוד גרוע מקטן דגם עע"ג לא מהני בשחיטתו דלא עדיפא מחליצה. עוד ק"ל הנה בחולין (כ"ד ע"ב) אמרינן ת"ר איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר"א קטן פסול לעבודה ואפי' תם מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות, וקשה למה לן קרא דקטן פסול לעבודה, תיפוק ליה דפסול משום מתעסק כיון דעבודת קטן מתעסק הוי כאמור, והנה המפרשים הקשו מכאן תפשוט דשלוחי דרחמנא נינהי, דאי שלוחי דידן אין שליחות לקטן והנה קושיא זו י"ל בנקל. דנ"מ בקרבן של עצמו, וא"ת מנין לו לקטן קרבן של עצמו, י"ל במופלא הסמוך לאיש. עין נדה (מ"ו) די"א דהוא מדאורייתא, או בהקדיש לו אביו קרבן וכמו שאמרינן (נדרים ל"ה ע"ב) הכל צריכין דעת בעלים חוץ

ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מקריב קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, או בקרבן שירש מאביו ובהכי ניחא ההיא דמנחות (צ"ג) דהכל סומכים חוץ מחשו"ק ועין ספר קו"ט, ויש עוד לתרץ דנ"מ אם מקריב קרבן שלא מדעת בעלים דיש מבוכה באחרונים אם בדיעבד הוא פסול, ולכאורה ראיה לזה מב"ק (ע"ו ע"א) דאמור שם וז"ל תמימים מבפנים לשם בעלים, והרי חזרה קרן לבעלים, עכ"ל הש"ס הרי חזינן דהקרבן כשר אף דשחט שלא מדעת הבעלים, ויש לדחות דשאני שחיטה כיון דלאו עבודה לא בעי שליחות בקדשים כמבואר בפנ"י קידושין (דף מ"א) בשם הירושלמי ועין רש"י (פסחים ז' ע"ב) ד"ה פסח. וקדשים הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ידו ושחט עכ"ל וכבר העיר ע"ז בהגהת רב"פ על הנו"ב ואכמ"ל בפרע זה, וא"כ. יוכל היות דהקרבן כשר שלא מדעת הבעלים בדיעבד אבל להדיא, משא"כ קטן שאפי' אם חשב להדיא נמי אין מחשבתו מחשבה א"כ אינו מועיל גביה הא דאמרינן דסתמא לשמה קאי דלא עדיפא מאם תשב להדיא דאינו מועיל מחשבתו והוא ברור, ומלבד זה לא ידעתי לכוין מאי צריך לסוף דבריו, הרי הדבר פשוט כש"כ לעיל דמואס זבח שלמים לא נילף רק שלא יחשב לשם זבח אחר ומה שנוגע לעצם השחיטה יוכל היות דדמי קדשים לחולין כאמור לעיל.

עוד סליק בדעתאי בדבר השמטת הר"מ משום חולין פסולה, משום דס"ל הא דאמרינן משום חולין פסולה, והיינו ע"כ בשוחט לשם חולין, דבכונתו לשם קדשים באמת ראוי להיות כשר, וזה אינו שייך רק אי נימא דחולין בעי כונה, דאז המחשבה האחרונה מוציאה מיד הראשונה, כמו דאמרינן דמחשבה מוציאה מיד מחשבה אינו אלא שגם הדבר שעליו חלה המחשבה השניה נמי צריך כונה, כמו בטומאה בחושש על טבעת בהמה שתהיה לאדם, אבל בדבר שאין השני צריך כונה כלל אין שייך לומר שתפעול המחשבה השניה, ומ"מ בשוחט לשם חולין כשר אליבא דידיה אע"פ שס"ל דחולין צריך כולה, משום דגלי קרא דולא יחלל קדשי בנ"י דאין חולין מחללין קדשים, אבל הקרא קאי דוקא ביודע שהוא קדשים ושוחט לשם חולין, אבל בא"י שהוא קדשים יש בה משום מתעסק ופסול אבל לשיטת הר"מ דפסק כר' נתן דחולין לא צריך כונה אז גם במשום חולין ולשם חולין אינו ראוי לפסול, ושוב נחמתי שהוא דחוק, דפסול מתעסק הוא משום העדר כונה הרצויה ולא משום המחשבה הזרה שחלה, וגם בר"מ נזכר הטעם דמשו"ה לשם חולין כשרה משום קרא דולא יחללו ולהאמור תיפוק ליה דאין חולין צריכין כונה ואין המחשבה חלה כלל וגם היה ראוי להיות מרצה. משום פסול קטן אז גם בדיעבד הקרבן פסול, אכן קושיתנו מטעם מתעסק משוטה בודאי תמורה.

ולכאורה אמרתי לחדש דפסול מתעסק אינו אלא בזביחה ולא בשאר עבודות דהרי מתעסק ילפינן מושחט את בן הבקר ומלרצונכם תזבחו דאיירי בזביחה דוקא ולא בשאר עבודות, דאין לומר דנילף במ"מ מזביחה, דאיכא למיפרך מה לזביחה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח כדפרכינן בזבחים (דף ד'), וא"כ שפיר נקט המשנה חרש ושוטה בין המומין הפוסלין בכהנים, דאילו מטעם מתעסק היו פסולים רק בזביחה בלבד, אבל השתא המה פסולים אף בשאר עבודות.

אך לישנא דהש"ס דמתעסק פסול בקדשים משמע דבכל עבודות

קאמר, ואע"פ שהמקרא לא נאמר רק בזביחה י"ל כמו

דקאמר הש"ס בזבחים (ז') דבפסח דפסול שלא לשמו לגמרי, ולא כמו בשאר קרבנות דכשר אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה, דאע"ג דאין לנו מקרא ע"ז אלא בזביחה מן ואמרתם זבח פסח, מ"מ גם שאר עבודות ילפינן מינה, משום דכיון דגלי גלי, והכונה, דכמו דבשאר קרבנות לענין דין שלא לשמה שוי כלם להדדי דכשר ולא עלו בעלים לשם חובה, א"כ בפסח דגלי קרא בזביחה דשלא לשמו פסול לגמרי, נמי אמרינן דשוי כלהו עבודות להדדי, ואפי' לרב אשי דס"ל. דהואיל וגלי גלי לא אמרינן ויליף דבפסח פסול גם בכל עבודות שלא לשמה מזאת התורה לעולה וכו' ע"ש, י"ל דשא"ה דרק בפסח גלי ולא בשאר קרבנות ופסח יצא מן הכלל להכי ס"ל דאמרינן דאין לך בו מה שגלי ולא בשאר עבודות דבשאר עבודות אית לן להשוותו לשאר קרבנות, אבל הכא דפסול מתעסק הוא בכל הקרבנות דגרע משלא לשמו, דשלא לשמו בכל הקרבנות כשר ומתעסק פסול, שפיר אית לן לומר גם לר"א כיון דגלי גלי, וכמו בכל דיני הקרבנות אין מחלקין בין שחיטה לשאר עבודות, כמו כן בפסול מתעסק אין חלוק בין שחיטה לשאר עבודות והדרה הקושיא לדוכתא.

והנה אם נחלק ונאמר עבודות הקרבנות כמו קבלה וזריקה שמיוחדות דוקא לקרבנות ואינן נוהגות בחולין כלל, ח"כ המעשה מוכיח עליו שעושה לשם קרבן ודומה לגט שכתבו התוס' *) דמהני אפי' בשוטה שגדול עע"ג ואינו דומה לחליצה וא"כ אלמלא לא היו חו"ש פסולין משום שאינו שוה בזרעו של אהרן הוו כשרים מצד לשמה באלו עבודות כמו זריקה וקבלה, אך גם זה דוחק הרי גם בחליצה המעשה מוכיח שהוא ענין חליצה ומ"מ כיון שהכונה להיתרה אינה מוכחת מהמעשה אינו מהני, כמו כן בעבודת הקרבנות אע"פ שהמעשה מוכיח שהוא ענין קרבן אבל אינו עוד מוכיח הלשמה וכדומה.

והנה מכבר הוכחתי מהר"מ (הלכות ביאת המקדש פ"ח הע"ז) וז"ל ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הן החרש השוטה והנכפה אפילו לימים רבים, מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים עכ"ל, ומדמצרף הר"מ שוטה עם נכפה ביחד משמע דחדא דינא להם, דבשוטה נמי דבעתים חלים ועתים שוטה נמי פסול אפי' בשעת חלימתו מטעם מום א"כ בשעת חלימתו אין חסרון מצד כונה ואיצטריך לפוסלו מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן. אך באמת מדקדוק לשון המשנה אינו משמע כן דבנכפה המוזכר (פ"ז מ"ה) מבאר המשנה אפילו אחת לימים, ובחרש ושוטה המוזכר לקמן (במ"ו) אינה מוזכרת הרבותא הזאת אפילו אחת לימים ולומר דסמכא על למעלה מה שנזכר בנכפה, הרי המשנה הפסיקה בכמה דברים ביניהם אע"כ בשוטה בעינן דוקא בשעת מעשה הוא שוטה, ומסדור לשון הר"מ אינו ראיה כלל, דלהר"מ יש לו סדור אחר שמסדר כל המומין בדרך הגיון, מתחיל ממומין שישנם בראשו והולך כסדר עד שלבסוף נשארו לו רק אלה הארבעה מומין חרש שוטה נכפה ורוח קצרה, אבל דיניהם שונים אע"פ שנשנו בקבוץ אחד ע"ש ויובן. ועדין קושיתנו במקומה.

והנלע"ד לישב בדרך זה דהנה בחולין (כט) אמרינן תזבחהו שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, וזה אינו אלא לכתחלה כמבואר שם אבל בדיעבד כשר והמסקנא שם דמותר אפי' לכתחלה, וכן פסק הר"מ, (פ"א מפסה"מ) והנה לפ"ז יש להסתפק אם שנים שחטו קרבן אחד ואחד היה מתעסק אין זה מזיק מה שהוא אינו מתכוין כיון שהקרבן אינו מחוסר כונה הנאותה מצד השני, אך עדין יש להשיב ע"ז מהמשנה בחולין (מ' ע"א) היו שנים שוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה, וכ"פ הר"מ (פ"ב מה' שחיטה) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה והשני לא היתה לו כונה כלל ואפילו נתכוין לשם דבר המותר לו להתכוין לו הרי זו פסולה עכ"ל, אך החלוק פשוט דנ"מ רבתא בין אם הפסול מצד העדר סבת דבר המכשירו, לבין אם הפסול מצד סבה של דבר הפוסלו בעצם, ד"מ הנה ביו"ט מלאכת או"נ מותרת ובשבת אף מלאכת או"נ אסורה וביו"ט שחל להיות בשבת אסור אף במלאכת או"נ וסוקלין עליו, והשאלה מתעוררת מאליה, אמאי יכריע השבת את היו"ט ולא להיפך, והתירוץ פשוט דיו"ט אינו סבה להתיר או"נ רק שאין בו סבה לאסור, כי התורה אמרה כי קדושת יו"ט אוסרת רק עד מלאכת או"נ ולא או"נ ממש, ולכן אמרינן כיון שגם שבת היום נהי מצד יו"ט אין בו סבה לאסור מלאכת או"נ, הרי יש בו סבה

לאסור או"נ מצד מלאכת שבת. וכן הוא ההסבר ג"כ לענין חיוב אמירת הלל שלם בר"ח טבת שחל לעולם בחנוכה כמובן, והסברנו בדרך זה הבנת דהתוס' (שבועות י"ט) הרי העלם טומאה בידו וחייב בישוב קוה"ת שם וכתוב אצלנו במק"א ולא נכפול הדברים כאן. וא"כ לפ"ז בשוחט לשם ע"ז הרי יש בו סבה מחייבת לאסור השחיטה וכיון שגם הוא עסק בהשחיטה לכן מעשהו אוסר אותה, משא"כ מתעסק הפסול הוא. כי בהמת קדשים צריכה שחיטה בכונה בידיעה שהיא קדשים, וכששחטו אותה שנים ואחד מתכוין לשם קדשים ואחד הוא מתעסק ונעדרת הכונה המתרת לכן שפיר אמרינן, נהי מצד השוחט הזה אין בו כונה, הנה נתרת הבהמה ע"י כונתו. של השני שגם הוא השתתף בשחיטתו.

ולפ"ז ניחא היטב מה שהמשנה חשבה בבכורות לשוטה וחרש לבע"מ לפוסלן דנ"מ דאפי' בהשתתפות של כהן אינו בע"מ אסור להם לעבד, דמלבד פסול מתעסק שיש על ידן דעי"ז היה מהני השתתפות של כהן אחר כשר עוד יש בהם פסול משום בע"מ, ופסול זה אינו מרשה אותם אף להשתתף עם כהן אחר, וניחא ג"כ מה שצריך מקרא מיוחד לאסור קטן לעבודה דנ"מ דאפי' בהשתתפות של כהן שהוא גדול בשנים נמי אסור לו לעבוד כי

*) וכיו"ב העירותי במסכתא פרה (פי"ב) המבואר שם דקטן בן דעת כשר להזות ושאינו בן דעת פסול להזות מטעם כונה, וקשה לי דבכ"מ דפסלינן קטן מטעם דלאו בר כונה כמו חליצה וגיטין וכדומה לא מפליגינן כלל ואפי' מופלא הסל"א פסלינן, וי"ל לפי המבואר בתוס' (חולין י"ב ע"ב) ד"ה ותיבעי דלעצם המעשה שהקטן עושה בודאי יש לו כונה, כמו באגוז שחוקק לעשות בו בית קבול רק על מחשבה אחרת המסתעפת ממנו גם לאחר זמן ע"ז אין לו כונה, (ועי' בשו"ת משכנות יעקב שיש לו בזה שיטה אחרת ואינו תח"י לעיין בו) ולכן לפמש"כ התוי"ט במשנה ב' בשם הראב"ד דלא בעינן כונה לטהרו רק כונה להזות וא"כ ע"ז גם לקטן בר דעת יש לו כונה, אכן לפ"מ שהביא בשם הר"מ דגם כונת טהרה בעינן תמוה, דזה הוי כונה אחרת היוצאת מחוג המעשה ממש, ואולי נאמר להר"מ איירי בגדול עומד ואפי' אשה עומדת ע"ג מהני,

ועפ"ז מדוקדק היטב מה שכתב הר"מ (פ"י דפרה ה"ה) קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים בידו הזאתו כשרה ודקדק התוי"ט מ"ש דנקט אשה מסעדתו לקטן הרי גם גדול יכול לסעד, ולהאמור ניחא דלהר"מ לשיטתו דקטן המזה מוכרחין לסעדו, כלומר להיות עומד ע"ג ולכן נקט אפי' אשה, אע"פ שפסולה להזאה, מ"מ יכולה לסעדו ועדין צ"ע בזה. הקטנות הוא פסול בעצם ולא מסבת חסרון כונה רק כמו בע"מ, והכל מבואר עתה היטב.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה