דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ב
יחקר אחר המקור מנין דאסור שמוש בטומאה בבמה קטנה ובכלל אם גם זר מצווה אשמוש בטומאה בב"ק.
גרסינן בזבחים (דף ק"כ ע"א) ומה בין במת יחיד לבמת צבור וכו', אבל הזמן (הזמן לאכילה) והנותר (שהוא הנותר לאח"ז אסור באכילה וחייב כרת וטעון שריפה) והטמא שווין בזה ובזה (במה קטנה כבמה גדולה) ת"ר מנין לעשות זמן (להיות נפסל בנותר רש"י) בבמה קטנה כבמה גדולה דהא אמרה תורה לן (נותר) ישרף ויוצא ישרף, מה יוצא כשר בב"ק (שהרי כשרה בלי מחיצות רש"י) אף לן כשר בב"ק (ומעתה לא יהא הזמן פוסל דהא אתיא מהאי דינא כדאמרן רש"י) ודין הוא (מדרך אחרת שיהא הזמן פסול בה) מעופות, מה עופות שאין המום פוסל בהן, זמן פוסל בהן, קדשי ב"ק שהמום פוסל בהן אינו דין שיהא הזמן פוסל בהן, מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן, תאמר בב"ק שהזר כשר בהן, הואיל והזר כשר בהן לא יהא הזמן פסול בה, ת"ל וזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן במה קטנה כבמה גדולה וזאת תורת זבח השלמים תורה אחת לכל השלמים, ואפי' לשלמי ב"ק למה שאמור בענין ומה אמור בענין, זמן לתודה, זמן לשלמים ומחשבת פגול והא דאיצטריך לרבויינהו משום דאתי מבנין אב דהלן ישרף והיוצא ישרף דלא יפסול בה זמן לפיכך הוצרך לרבותו רש"י].
הנה הא דנזכר בברייתא כאן דעמא שווין בזה ובזה, כלומר בבמה קטנה כבמ"ג לפירש"י הוא לאכילה, כדמסיים בפירושו, וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב, והנפש אשר תאכל בשר מזה"ש וטומאתו עליו ונכרתה הרי לאכילה מפרש, אבל הרמב"ם בפירושו ובחבורו וכן הרע"ב במשניות מפרש לענין שמוש בטומאה, והתוי"ט מקשה על הר"מ מנלן דאסור לטמא לשמש בב"ק, הא בגמ' משמע דלאכילה קאי, ובס' בה"ז מתרץ דמוכח כן לעיל (דף ט"ז) דהתם בעי למילף דזר ששמש מחלל עבודה בק"ו מטמא ובע"מ, ופריך מה להנך שכן פסולין בבמה והרי מבואר להדיא דטמא ששימש בבמה קטנה פסול, וכבר קדמו בראיה זו רבעה"ת לעיל (כ"ח ע"ב) ד"ה מסתברא אבל הצ"ק הקשה ע"ז אמנם כן דמוכח כן מן הגמ', אבל מנלן מקרא כן דהא בפרשת וזאת תורת זה"ש לא איירי רק באכילה בטומאה, וכמו שהעתקתי פירש"י למעלה, אבל עמא ששימש לא כתיב בההוא פרשה כלל ע"ש.
ונראה דהנה יש לדקדק טובא בסוגיא הנ"ל בדחייתו להק"ו מעופות בהפירכא מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן האמר בקדשי ב"ק שהזר כשר בהן, דהיא פרכה חדשה מה שלא נזכר מקודם ואמאי לא קאמר מה לעופות שכן יוצא פסול בהן. שודאי עופות שיצאו חוץ למחיצתן אסורים באכילה ולהקרבה דילפינן מן ובשר בשדה טרפה, דבשר שיצא חוץ למחיצתו דומה לטרפה] תאמר בקדשי במה קטנה שאין בהם פסול יוצא, שכן התחיל לדון מהאי טעמא להכשיר בהם לן, וגם עדיפא פרכא זו שהוא דומה בדומה, דהא דאין מום פוסל בעופות היינו בקרבים אבל לא בהמקריבים, דכהן בע"מ אסור להקריב אפי' עוף וע"ז שייך יותר הפירכא שכן יש בהן פסול יוצא שהוא ג"כ בקרבים, משא"כ פירכא דזר שהוא במקריבים והוא תמוה לכאורה, אכן נראה דהנה להקל באיזה מין פסול בב"ק נצרך למוד לזה, דבלאו למוד בודאי יש לנו להשותן מכל וכל דכל מה שפסול בבמה גדולה פסול נמי בבמה קטנה אך כשיש לנו מקום לומר להקל, כמו הכא שיש מקום לומר דלן כשר בבמה קטנה משום דילפינן בב"א מיוצא כמדויק בפירש"י האמור לעיל, והנה ג"כ ידוע מסגנון התלמוד היכי דיליף בק"ו לתן בלמד החומרא שיש במלמד מפני שמצינו שהלמד חמור בפרט אחד או יותר מהמלמד והש"ס דוחה, מה לפלוני המלמד שיש חומרא פלונית והכונה היא, אע"פ שאנו מוצאין חומרות הרבה שבעים ושבע בלמד מה שאין במלמד. מ"מ אם נמצא חומרא אחת במלמד מה שאין בלמד אנו דוחין ואומרים אולי זו החומרא המפורשת שיש במלמד מה שאין בלמד גורם לחומרא שאנו רוצין ללמד הימנה וליתן במלמד, ומובן מאליו שהכונה היא רק על דרך האפשר, שאפשר להיות כן וממילא אין לנו ללמד ק"ו, אבל אינו מוכרח וא"כ לא הוי יכול הש"ס לפרוך הק"ו מעופות ולומר מה לעופות שיש בהן פסול יוצא ומשו"ה יש בהן פסול נותר משא"כ בקדשי במה קטנה שאין בהן פסול יוצא אין בהן פסול נותר וא"כ כבר השתמשנו בקולא זו שבבמה קטנה מה שאין בה פסול יוצא ע"ד אפשר כדי לפרוך הק"ו מעופות אע"פ שיש בהן פסול מומין, שוב לא נוכל להשתמש בו בדרך בנין אב ולומר שכיון שנותר ישרף ויוצא ישרף וכיון שאין בהן פסול יוצא ה"ה אין בהן ג"כ פסול נותר ולהחליט כן בודאי מצד מדת בנין אב לוא יהי שהק"ו נפרך מזה אבל שוב אין לנו ב"א, ומשום זה, ההכרח למצוא פירכא להק"ו מצד אחר כמו הכא שהזר כשר בה ושוב נוכל להשתמש בקולא של יוצא ללמד בב"א שאין בקדשי במה קטנה פסול נותר, ומשו"ה דייק רש"י וכתב והא דאיצעריך לרבויינהי משום דאתי בב"א כדי לסלק הקושיא הנ"ל דכיון דנעשה זאת לפירכא שוב אין לנו מדת בנין אב, וא"כ מיושבת קושית הצ"ק דמנא ידעינן דאסור לשמש בב"ק בטומאה, דאין צריך למוד לזה כיון דאין לנו מקום לטעות ולומר דיהא מותר לשמש בטומאה, ואין לומר דהיינו למדין בב"א מפסול יוצא דאין זה דומה לזה דזה בקרוב וזה במקריב ונהי דעבדינן פירכא מזה לזה, אבל בנין אב לא הוי.
אבל עדין יש להקשות דבאמת יש לנו מקום לטעות ולומר דשמוש בטומאה מותר בבמה קטנה וצריך למוד לזה, דהנה שם במשנה תנן (קי"ב ע"ב) היוצק והבולל והפותת וכו' והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה, ופירש"י בכהן טמא ששימש דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקא אזהרה דידהו, דהיינו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דהיינו טומאה, כדכתב בתריה אמור אליהם לדורותיכם וגומר, וזרות נמי מיני' דרשינן מדאצטריך קרא למיכתב בני ישראל דליכא למימר למעוטי קרבן נכרים ונשים, דאטו קרבנן דידהו בטומאה קרבי אלא ה"ק בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו ולא יחללו וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי, מאן דמיחייב אזרות מיחייב נמי אטומאה ומאן דלא מיחייב אזרות לא מיחייב נמי אטומאה יעו"ש בפירש"י במכילתין ובסנהדרין (דף פ"ג) מפורש יותר, וא"כ למה לא נימא ג"כ הך הקישא לענין זה דכיון דלא מיחייב אזרות בבמה ה"ה דלא מיחייב בשמוש בטומאה וכמו דמקשינן טומאה לזרות לענין זה דכל היכי דלא הוי עבודה תמה או דהוי עבודת סלוק דלא מיחייב משום זרות אינו מחויב משום טומאה.
עוד יש להסתפק בעיקר הדבר בזר ששימש בבמה קטנה בטומאה אי חייב אטומאה או לא, דאע"פ דמוכח מהאמור דגם בבמה קטנה איכא איסור וחיוב בשמוש בטומאה אולי אין זה אלא דוקא לכהן אבל לא לזר, או דלמא כיון דבבמה קטנה הזר ככהן יחשב גם הוא מצוה אשמוש בטומאה, ולכאורה דבר זה תליא במחלוקת התוס' והרמב"ם, דביבמות (ל"ב ע"ב) במחלוקתם של ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת אי חייב אחת או שתים, ואח"ז בבעל מום ששימש בטומאה אי חייב אחת או שתים והרגישו התוס' שם, דאמאי לא נקט גם הכא זר ששימש בטומאה כמו לעיל לענין שבת, ותירצו משום דשימש בטומאה מוינזרו מקדשי בנ"י נפקא והתם דבר אל אהרן ואל בניו כתיב וזר אינו מצוה כלל אשמוש בטומאה וכ"כ שם להדיא הרמב"ן בחדושיו, ולפ"ז כיון דבמקום שהזהירה התורה אשמוש בטומאה הקפידה דוקא להזהיר על אהרן ובניו א"כ ליכא כלל איסור שמוש בטומאה אזר, אכן בר"מ (פ"ע מהלכות ביאת מקדש הי"א) כתב וז"ל כהן טבו"י ומתו"כ שנטמא וה"ה
מחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים חייב על כאו"א ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחו"כ ושלא רחוץ יו"ר אלא מי שהוא ראוי לעבוד, אבל הזר שאינו ראוי לעבד אינו עובר משום אחד מאלה וא"כ בבמה קטנה שהזר ראוי לעבד הוא באמת מצוה על שמוש בטומאה ודברי הר"מ הוא תוספתא מפורשת (זבחים פי"ב) כאשר הורה מקורו הכ"מ. אכן אין מזה סתירה לדה"ת, דטבו"י ומחו"כ שנטמא כולהו משום עמא ששימש הוא וזר אינו מצוה כלל אשמוש בטומאה, ומחוסר בגדים נמי הוא משום זרות כפירש"י (לעיל ט"ז) דבזמן שאין בגדים עליהם אין כהונתם עליהם והוי כזר והרי הוא באמת זר א"כ תרווייהו איסור אחד הוא, וברחיצת ידים ורגלים נמי מפורש ורחצו אהרן ובניו ממנו את יו"ר וממילא שאין זר מצוה בכך א"כ אין מהתוספתא גופא סתירה כלל לשיטת התוס' ורמב"ן ושפיר נוכל לומר דגם בבמה קטנה אין הזר מצוה כאמור וגם דברי הר"מ יש לפרש כן. אך לפירושו של הכ"מ בהר"מ מפורש דס"ל דבבמה קטנה גם זר מצוה אשמוש בטומאה ונ"ל סייעתא לפירושו של הכ"מ בדברי הר"מ מלשון הר"מ בפה"מ סוף זבחים) שכתב וז"ל ומה שאמר הטמא ענינו שאין מקריב עמא אע"פ שהוא זר לפי שהזר כשר בבמה קטנה וכו' עכ"ל. הרי מפורש שזר. מצווה על שמוש בטומאה בב"ק.
ויש לכאורה להביא ראיה בזר ששימש בבמה קטנה בטומאה דחייב מדברי התוס' דשבועות (ז' ע"ב) דאיתא התם, ת"ר וכפר על הקדש מטומאת בנ"י (בשעיר הנעשה בפנים כתיב רש"י) יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת ע"ז ג"ע שפ"ד וכו', ת"ל מטומאת בנ"י ולא כל טומאות וכתבו ע"ז התוד"ה יש לי וז"ל אכתי איכא טובא, כגון אוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש אלא נקיט הני לרבותא אע"פ שהן חמורות, א"נ נקיט הני אע"ג דלאו טומאה ממש נינהו אלא בלשון טומאה נכתבו וכי ממעט להו להני ג', ממעט נמי אחריני עכ"ל, וקשה טובא דאיך אפשר להביא אוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש הא האי קרא בשעיר הנעשה בפנים כפירש"י כאמור לעיל, ומכפר רק אישראלים ולא אכהנים ובישראל ליכא איסור טומאה באוכל תרומה בטוה"ג וכדיוקם של התוס' יבמות הנ"ל דאיתא בסנהדרין (פ"ג) וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן דכתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו' לכהנים דבר הכתוב בפרשת אמור איש איש מזרע אהרן עכ"ל הרי דוקא בזרע אהרן נאמר ובזר איכא רק איסור זרות, ולא נ"מ מידי אם אוכל בטומאה או בטהרה וגם טמא ששימש נמי ליכא בזר וכדה"ת והרמב"ן הנ"ל והוא תמוה מאד ומצאתי קושיא זו בפנ"י והניח בצ"ע ע"ש.
אכן לפי האמור י"ל דנוכל למצוא זאת גם בישראל אוכל תרומה בטומאה. היינו שישנם זרים שמותרים לאכל תרומה אם אכלו בטומאה, ואף דלא נוכל לאוקמא בבת ישראל שניסת לכהן דהא נשיהם של כהנים מתכפרים בדמו של פר שהרי נאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ועין שו"ת ש"א (סי' צ"ג) ותמצא כן, מ"מ יש למצוא בת ישראלית האוכלת תרומה בשביל בנה או בן בנה מכהן והיא כבר נתארמלה או נתגרשה שבודאי מתכפרת בשעיר, וגם בעבד כהן י"ל שאינו נכלל בכלל ביתו ומתכפר בשעיר והיא והוא חייבים אם אוכלים לתרומה בטומאת הגוף שבענין זה הם דומים לכהן כיון שמותרים לאכל, וכ"כ נוכל למצא זר ששימש בטומאה בהיתר היינו בבמה קטנה שהזר כשר בה ואם שימש בטומאה יש עליו עון טומאה, וא"כ הרי חזינן מזה ששיטת התוס' כשיטת הר"מ בפיה"מ הנ"ל.
אך יש לדחות דכונת התוס' הוא, דאם נימא דכונת המקרא דוכפר עה"ק מטומאת בנ"י כולל כל מיני עבירות של טומאה, אף דמקרא זה נאמר בשעיר הפנימי המכפר רק בעד ישראלים וא"כ אם בישראל מכפר השעיר על כל מיני עבירות של טומאה ממילא מכפר הפר על כל מיני עבירות השייך בכהנים וא"כ אכילת תרומה בטוה"ג ושמוש במקדש בטומאה נמי אע"פ שאינן בישראל מ"מ כיון שישנן בכהנים גם עליהם מכפר הפר והו"ל להגמ' למיחשביה כאן. וראיה לזה, דהא לקמן (שבועות י"ג ע"ב) מייתי הגמ' דתניא וכפר את מקדש הקדש, זה לפני לפנים (על טומאה שאירעה לפני ולפנים ושהה כדי השתחואה רש"י) את אהל מועד, זה היכל, מזבח כמשמעו (מזבח הזהב אם הקטיר קטורת בטומאה ובשהייה רש"י) וכפר, אלו עזרות, (אם נכנס לעזרה בטומאה רש"י) כהנים כמשמעו, עם הקהל אלו ישראל וכפר אלו הלויים וכו' ופירש"י בד"ה וכפר את מקדש הקדש בעבודת פר ושעיר. של יוה"כ כתיב, המכפרת על טומאת מקדש וקדשיו עכ"ל, והרי בפסוק בתרא כולל כפרת ישראל וכפרת הכהנים יחדיו אטומאת מקדש וקדשיו בין בפר ובין בשעיר א"כ להה"א דהא דכתיב וכפר עה"ק מטומאת כולל כל עבירה שנקרא בשם טומאה אע"פ שבמקרא זה נאמר ביחוד אשעיר הנעשה בפנים מ"מ שייך להזכיר גם עבירות של טומאה השייך רק בכהנים דהא על מקרא זה יסמך המקרא שנאמר אחריו הא דוכפר את מקדש הקדש שכולל ב' הכפרות של כהנים וישראל יחדיו:
ומש"כ התוס' שם ד"ה וכפר להשיג אפירש"י שפירש זה מזבח אם הקטיר קטורת בטומאה והשיגו עליו דלא מצינו שמכפר שעיר הפנימי על כהן ששימש בטומאה וקשה לכאורה בנהי דלא מצינו ששעיר יכפר על כהן ששימש בטומאה אבל הפר הלא מכפר ורש"י כתב דמקרא זה בעבודת פר ושעיר כתיב, אך כונת התוס' דהא להמסקנא דממעטינן מטומאות ולא כל טומאות ולא מרבינן רק אותן עבירות שחייבין עליהן קרבן עו"י ועל עון שמוש בטומאה שהיא עון מיתה בדי"ש ליכא קרבן עו"י והוא פשוט.
ובדברינו אלה י"ל דברי המל"מ (פ"א מה' ק"פ ה"ג) ד"ה תנן שהביא שם מחלוקת רש"י ור"מ בענין שמוש בטומאה בבמה קטנה, וכתב שם דבבמה קטנה י"ל כיון דהזר מקריב ה"ה טמא מקריב אך הר"מ בפיה"מ לא כתב כן, ובהגהות בית שאול להרי"ש נאטאנזאהן השיג עליו מגמ' דזבחים (ט"ז) הנ"ל, ולפמש"כ יש מקום לקיים דבריו, דכונתו על זר ששמש בטומאה דזר אינו מצוה על איסור שמוש בטומאה, והגמ' קאי שם על כהן ששימש בטומאה.
ולע"ע לא מצינו הכרעה לספיקתנו זו, אבל זה בודאי צריך ברור מקושית הצ"ק מנלן איסור שמוש בטומאה בבמה קטנה ולמה לא נימא דכיון דאיסור זרות אין כאן גם איסור שמוש בטומאה אין כאן דהא הוקשו להדדי כאמור לעיל, ונראה דאיתא בשבועות (דף י"ד) במשנה נטמא בעזרה והשתחוה או שהה כדי השתחואה או בא לו בארוכה במקום שיש קצרה אפילו שלא שהה חייב יצא בקצרה פטור, ובדף (י"ז) איתא בעא מיניה אביי מרבה בא לו בארוכה שעור קצרה מהו, (פי' שיצא בדרך הארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו רק שיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו רש"י) שיעור גמירי (שיעור ארוכה גמירי לחייב וליכא רש"י), א"ד דוקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור, א"ל לא נתנה ארוכה להדחות אצלו, מתקיף לה ר' זירא אלא מעתה דק"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, אא"ב שיעורא גמירי משכחת לה דאניס נפשיה בקצרה ועבד עבודה, (אא"ב שיעורא גמירי בכל שיעורי דמתניתין לחיוב כגון שיעור שהייה ביציאת קצרה אי שיעור יציאת ארוכה בלא שהייה, משכחת לה שהייה בלא חיוב כרת כגון דאניס נפשיה בקצרה לאחר ששימש ושהה בשימושו כדי שהייה יצא בקצרה ואנס עצמו במרוצה עד שלא שהה שיעור עכבתו משנטמא שיעור שהייה ויציאת קצרה בהילוך בינוני רש"י) אא"א דוקא גמירי (שהה כדי השתחואה חייב ואפי' יצא לו בקצרה במרוצה נתחייב בשהייתו רש"י) היכי משכחת לה בלא כרת, אמר אביי מאי קושיא משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצינורא וכדר"ה דאר"ה זר שהפך בצינורא חייב מיתה עכ"ל הש"ס, ועין בהגהת הש"ס שהקשה בשמו של הספר רשפי אש דאף לפי הוכחה שהוכיח מהא דטמא ששימש דחייב מיתה דשיעורא גמירי וע"כ משכחת שעשה איזה עבודה ששיעורה לא פחות משיעור שהייה ויצא בקצרה דרך מרוצתו, אכתי תקשה הרי ק"ל טבו"י ששימש במיתה איך משכחת לה דאם נטמא וטבל בחוץ א"כ חייב אכניסה, ואם נטמא וטבל בעזרה הלא הטבילה היא לפחות יותר משיעור שהייה, ואם תיכף שנטמא רץ ובא לו לבית הטבילה שתחת המחילה ששם לא נתקדש איך נכנס אח"כ לעזרה יעו"ש.
ובאמת היא קושית הראשונים שכבר הקשה כן הראב"ד (פ"ד מה' ביאת מקדש ה"ד) אמש"כ הר"מ שם
וז"ל וכן עמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בד"ש עכ"ל הר"מ, והשיג הראב"ד וז"ל א"א כיון שטבו"י שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבו"י ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואינו מוצא אותו אלא בבמה, א"נ שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באברים מבחוץ עכ"ל. והנה הכ"מ הקשה שם אהראב"ד, דמה הקשה להר"מ לבדו הרי הקושיא זו היא כללית לכו"ע על הברייתא דסנהדרין (פ"ג) דטו"י ששימש במיתה, והמל"מ תירץ דבאמת דהקושיא והתירוץ הזה יש להקשות ולתרץ אברייתא דסנהדרין, אך על הר"מ מקשה ביחוד משום שכתב שם מקודם טמא שעבד במקדש חלל עבודתו וחייב מיתה בדי"ש על עבודתו וכו', וכתב שם עוד והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בדי"ש בלבד, כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו היה צנור בידו והפך בו אבר וכו', ואח"כ כתב וכן טבו"י שטבל ועבד חייב מיתה, ומשמע מדבריו דבמה שכתב בתחלת דבריו ניחא נמי לטבו"י וע"ז תמה ואמר דבטו"י לא משכחת שיתחייב מיתה על העבודה אלא בבמה או ע"י צינורא כעצתו של הראב"ד.
ומקשה המל"מ על הראב"ד ד' קושיות א) דכיון דעמד בחוץ אמאי צריך לומר דהיפך האבר ואמאי לא בהקטרה גמורה, ב) אמאי לא מוקי גם אביי בכה"ג, ג) גם לר"ז קשה דאיך מוכח מזה דשיעורא גמירי הרי יש לאוקמה כהמצאת הראב"ד, ד) דאיך יעשה ר"ז בטבו"י ומה שיתרץ לטבו"י יתרץ נמי לטמא ששימש, ע"כ מסיק המל"מ עוד דהראב"ד ס"ל דע"כ ל"א דמועיל היפוך איברים מבחוץ אלא בעבודה שאינה הכרחית כמו קרובי הקטרה ואף דזר וטמא העושה אותה חייב מיתה, מ"מ לא מצינו דיהיה חיובא בהיפוך איברים לכהן אבל בשאר עבודות פשיטא דלא מהני אלא בעומד בעזרה, דדוקא גבי שחיטה מצינו דמועיל אם עומד בחוץ ואפשר משום דשחיטה לאו עבודה היא וגם בשחיטה איכא מחלוקת (זבחים ל"ב) ומשו"ה הוכרח הראב"ד לומר דהעבודה שעושה הטבוי" בעמדו בחוץ הוא היפוך איברים וקרובי עבודה, ומשו"ה מיושב נמי מה שמקשה לר"ז, דלאוקמי בבמה לא ניחא ליה בדבר שאינו נוהג לדורות והתירוץ הב' לא ניחא ליה דס"ל דבכה"ג דהוי עבודה שאינה הכרחית דגם הטמא אין חייב מיתה עליה ומשו"ה לא אשכח פתרי לטמא ששמש במיתה אם לא שנאמר ושיעורא גמירי ובזה ניחא לכל הטמאים בין לטמא סתם או לטבו"י. ואביי הקשה לו שפיר כיון דאר"ה דזר שהיפך בצינורא ח"מ אלמא היפוך איברים עבודה הוא לענין זרות וה"ה לענין טמא וא"כ שפיר משכחת לה לכל הטמאים שיהא ח"מ בין לטמא שנטמא בפנים והיפך בצינורא דרך הליכתו או שעמד בחוץ והיפך בצינורא ובזה ניחא גם לטבו"י, ובזה אתי שפיר השגת הראב"ד ויפה הקשה דהר"מ צייר שנטמא בפנים והיפך בצינורא וכיון דהר"מ מביא גם דין טבו"י ובטבו"י לא יתכן ציור זה. הו"ל טפי למינקט שהפך בצינורא בחוץ שבאופן זה יסולק הקושיא גם מטבו"י, ואף בגמ' לא קאמר רק הציור שהפך בצינורא בפנים, היינו משום דהגמ' לא מיירי רק בטמא לא בטבו"י וכיון שכן א"צ לומר שעמד בחוץ, אבל הר"מ דמיירי גם בטבו"י הו"ל למינקט שעמד בחוץ עכת"ד של המל"מ וע"ש באריכות. ואני תמה על דבריו של המל"מ דבמאי מתישבת קושיתו על ר"ז כיון דהגמ' לא איירי רק בטמא אמאי לא אוקי גם ר"ז בהיפך בצינורא, דנהי דס"ל לר"ז דקרובי עבודה אין הטמא חייב ע"ז, מ"מ הרי יוכל לאיירי שהיפך בצינורא באופן דבלא"ה לא מיעכלי ובודאי ע"ז לא פליג ר"ז, דאל"כ מאי פריך שם הש"ס פשיטא ונהי על ר"ה דאשמועינן הדין דזר שהיפך בצינורא חייב מיתה דאי מיירי דאל"ה לא היה מיעכלי פריך שפיר מאי קמ"ל, אבל הדין דעמא ששימש במיתה מצי לאיירי בכה"ג וע"כ הא דאמר כדר"ה היינו משום דר"ה איירי בהדין שהפך בצינורא אבל לא ממש כדבריו ואם נימא דמשו"ה קאמר כדר"ה היינו לישב גם בטבו"י ובחוץ א"כ הו"ל לומר כן בהדיא ובדוחק יש לישב ואין כדאי להאריך.
והנה אם נימא כתירוץ הראשון של הראב"ד דאיירי בב"ק שכן מוכרחין לומר לדין הברייתא דסנהדרין (פ"ג) דטבו"י ששמש במיתה ושם בסנהדרין יליף לטבו"י ממקרא מיוחד דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבו"י שאם עבד חלל, ת"ל קדשים יהי' לאלקיהם ולא יחללו, אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוונזרו תנהו ענין לטבו"י ששימש ויליף חלול חלול מתרומה, וכיון דאיכא גז"ש מיוחדת לזה וטבו"י לא משכחת לה רק בב"ק א"כ יש לן הוכחה דגם בב"ק טמא ששימש מחלל עבודה וח"מ, אכן הלא הראב"ד תירץ הקושיא באופן שני נמי, ואז סרה ההוכחה.
עוד יש להעיר דלכאורה קשה מאי פריך הש"ס בשבועות (י"ז) טמא ששימש היכי משכחת לה, הא ק"ל בנזיר (נ"ו) דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, וא"כ נימא דאיירי בטומאה שאין הנזיר מגלת עליה, כגון לרביעית דם מן המת וצ"ל דקושית הש"ס קאי לר"מ דס"ל שם דלא תהא זו קלה מן השרץ שמחייב על ביאת מקדש אע"פ שנזיר אין מגלח ע"ז, דעל הברייתא דסנהדרין (דף פ"ג) דטמא ששמש במיתה לית מאן דפליגן ובזה ניחא נמי קוה"ת שם בסנהדרין ד"ה ולא משום טומאה, שהקשו על המשנה דהיוצק והבולל וכו' שאין חייב משום טומאה דתיפוק ליה דחייב משום ביאת מקדש, די"ל דאיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה ולא קאי המשנה אליבא דר"מ, אך על הר"מ קשה דהרמב"ם ג"כ פסק (פ"ג מה' ביאת מקדש הי"ד) דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייב על ביאת מקדש ובפ"ד (שם. ה"ג) כתב כנ"ל דעמא ששמש דאין משכחת לה רק בנטמא בעזרה, וקשה הרי משכחת לה שנטמא באלה שאין הנזיר מגלח עליהם ולכן אין חייב על ביאת מקדש, וזה גם להראב"ד קשה וצ"ל דתליא זה בזה דכל טומאה שאין חייבין עליה משום ביאת מקדש אין חייבין עליה ג"כ משום שמוש בטומאה, ואחר זמן רב מצאתי בס' מעה"ח שהרגיש בזה וקאמר שם דקשה ע"ז מפסחים (ע"ע) דקאמר שם דאפי' ישראל וכהנים טהורים וכלים טמאים יעשו בטומאה, וקאמר ע"ז ל"ש אלא שנטמא הסכין בטומאת מת דרחמנא אמר חרב ה"ה כחלל ומטמא לגברא דכי מתעביד בטומאת הגוף דכרת מתעביד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דלבשר מטמא ולא לגברי טהורים עבדי, טמאים לא עבדי, מוטב שיתאכול בטומאת בשר דליכא אלא לאו ולא יתאכול בטומאת גברי דאיכא כרת, ואי נימא דאין חייבים בשמוש טומאה זו כיון דאין כאן חיוב ביאת מקדש, א"כ שוב אין כאן אלא טומאת בשר ומזה מביא סיעתא לשיטת הר"מ דכלים הנוגעים במת חייבים עליהם על ביאת מקדש, ומסוגיא דהכא ומסוגיא דשבועות הנ"ל דמוכח שם דדין ביאת מקדשת ושימש בטומאה שווין להדדי מוכח כשיטת הר"מ הנ"ל דגם על ביאת מקדש חייבים בכלים הנוגעים במת ושוב הקשה לשי' הראב"ד דס"ל דגם אכלים הנוגעים במת נמי אין חייבים על ביאת מקדש ואכצ"ל דדין שמוש בטומאה שונה מדין ביאת מקדש דגם במקום שאין חייבים על ביאת מקדש חייבים על שמוש בטומאה וא"כ קשה לדידיה מאי פריך בשבועות טמא ששמש במיתה היכי משכחת לה עכת"ד ע"ש שהאריך בזה.
ושנה בזה במחכתה"ג דהא שם בפסחים אמרינן דכי מתעביד בעוה"ג דכרת מתעביד, וקשה לשיטת הראב"ד מאי כרת איכא הכא, הא על שמוש בטומאה ליכא רק מיתה בדי"ש ולא כרת, ועל ביאת מקדש אין חיוב בכלים הנוגעים במת וכבר שיא זו הר"ש,. (פ"א דאהלות מ"ג) וקאמר דסוגיא דהכא קאי לר"מ דס"ל דלעולם חייבים על ביאת מקדש וא"כ ליכא קושיא מהכא להראב"ד דגם לדידיה נוכל לומר דחיוב. ביאת מקדש ושמוש בטומאה שווין להדדי, כיון דאתיא כר"מ:
גם זכינו למצוא מקור להר"מ דס"ל דאכלים הנוגעין במת חייבים על ביאת מקדש משום דקשה לו קושית הר"ש הנ"ל ודחיקא לו לומר דאתיא כר"מ דלית הלכתא כותיה ומזה הוציא דאכלים הנוגעים במת חייבים על ביאת מקדש, והכללא הוא דכל שאין הנזיר מגלח קאי רק אטומאות הפורשות מן המת, כמו רביעית דם ורובע קב עצמות וכדומה, קנצי למלין המקור הנ"ל לשמוש בטומאה בבמה קטנה נפל בבירא וא"כ קושית הצ"ק חזרה לדוכתא וצ"ע:
ולפיכך נ"ל בישוב קושית הצ"ק דהמקור לדין שמוש בטומאה בבמה קטנה ולא ילפינן מזרות הוא ממה דאיתא לעיל (דף ט"ו ע"ב) וינזרו מקדשי בנ"י אלא למעוטי עכו"ם, השתא ציץ לא מרצה על טומאת עולין שבקרבנו כגון נטמא הדם או האמורים דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה, בטומאה קרב, פירש"י בתמיה והלא אפי' אצל קרבן יחיד דישראל לא נדחה, א"כ מצינן לומר הכי נמי לענין במה, כיון דציץ לא מרצה על טומאת עולין בבמה קטנה, שהרי בציץ כתיב לרצון לפני ה' דמזה ממעטינן כמה דברים כמו סמיכה וכדומה דאינן בבמה, וה"ה דממעטינן דאין הציץ מרצה בב"ק בטומאת המקריב יקרב בתמיה אך קשה ע"ז מהא דאיתא במנחות (כ"ה) ת"ר ונשא את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא, א"ת עון פגול היינו חוץ למקומו כבר נאמר לא יחשב. א"ת עון נותר היינו חוץ לזמנו כבר נאמר לא ירצה, הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. מתקיף לה ר' זירא אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה א"ל אביי א"ק לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין, עון יוצא לא וכתבו שם התוס' ד"ה אימא עון יוצא, מעון דזרות שהותר מכללו בבמה הוי מצי לאקשויי ולשנויי כמו מעון יוצא עכ"ל והוא תמוה לכאורה דהא עון זרות הוא עון דלפני ה' במקדש, ונראה מזה דס"ל להתוס' דהא דקאמרינן עון דלפני ה' דהכונה הוא עון כזה שהוא לרצון במקום אחר לפני ה' דייקא משא"כ עון יוצא דאינו לרצון במ"א לפני ה' רק בבמה דאינו לפני ה', ולפ"ז הדק"ל היכי מצינן למילף מלפני ה' דאין הציץ מרצה בבמה אעון טומאה דהא לא בעינן עון דלפני ה' רק לרצון לפני ה' והוא בק"צ אכן מדברי השמ"ק שם נראה דתרתי דרשינן, עון דלפני ה' וגם לרצון לפני ה' וז"ל תימא אמאי לא קאמר מעון זר שהותר בבמה וי"ל דכי היכי דדרשינן עון דלפני ה' מרצה כמו כן בעינן שיש לו רצוי לפני השם לאפוקי עון זר דאין לו רצוי לפני השם אלא בבמה עכ"ל, נמצא דתרתי דרשינן מזה דלפני ה' וא"כ אין הציץ מרצה אעון טומאת עולין בבמה וא"כ איך יכשר להקריב בטומאת המקריב שגם בקרבן יחיד דישראל אינו נדחה כאמור לעיל.
והסברת הדברים לחלק בין שמוש בטומאת הגוף דמחייבינן בקדשי במה קטנה ולא מקשינן בזה לזרות, דאע"פ דזר אינו נפסל מ"מ טמא נפסל, לבין עבודת יציקה ובלילה דמקשינן טומאה לזרות, ובמלין אחרות כל שאינה עבודה תמה ואינה עבודת מתנה שמקשינן בזה לזרות מדזר אינו נפסל גם טמא אינו נפסל הוא כך, דהנה החומרות שמצינו שהניחה התורה על הקרבת הקרבנות שתים הנה, חדא על המקריבים כמו זר, חלל, קטן, ערל, עמא וכדומה וכ"ג פסולים ישגם בזה חשבם אחת לאחת בקונטרס חומר בקודש להתפא"י במשניות וישנם שהם גם על הקרבן, כמו מומין וכדקאמר לעיל (ט"ז ע"ב) מה למומין שכן עשה בו קרבין כמקריבין וישנם כאלה שיש בקרבין שאין במקריבין, כמו טרפה, משנה בכורות, וגם להיפך ואין להאריך בזה, החומרות שהן מצד המקריבין ג"כ שתים
הנה, ישנן שהן מצד חסרון המעלה כמו זר. חלל דצריך להקרבת קרבן מעלה וקדושה יתירה, וישנן שהן כמו מומין וטומאה וערל וכדומה, והנה פסול זרות וטומאה בעצם שונות זו מזו, זרות מצד חסרון המעלה, וטומאה מצד גריעות ומ"מ הקישן הכתוב זה לזה ודנו חז"ל זה ביציקה ובלילה וכדומה שהכשירה התורה בזרות שאינה עבודה שלימה וה"ה לטומאה בענין זה שגם טומאה אינו פסול בזה ואין למדין מזה לשאר פסולין כמו בע"מ כי שאני טומאה שהקילה התורה גם בקרבן יחוד שהציץ מרצה אטומאת עולין כמו בהקטרת הקומץ, אבל בקדשי במה קטנה שהכשירה התורה בזר ששם אין החסרון והטעם מצד העבודה, כי גם עבודות גמורות הכשירה התורה בזר ורק מצד המקום שהמקום אינו נצרך למעלה יתירה אין להקיש בזה פסול טומאה שהוא חסרון וגריעותא בעצם המקריב דפסול טומאה באותו מקום דומה לפסול בע"מ כי שם אין הציץ מרצה אטומאת עולין ואיך יכשר בו קרבן יחיד בטומאה והמסקנא כי פה לא יועיל ההיקש וממילא אין לחלקו מבמה גדולה ומיושבת קושית הצ"ק: