אור ברסלב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן א

הקדמה

יחקר הא דקי"ל שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, אם הוא מזיד על הספת ואינו מזיד על הודאי, אי חייב קרבן על שגגתו או לא

גרסינן בהוריות (י"א ע"א, חולין ה' ע"ב) ת"ר מעם הארץ פרע למומר, רשב"י אומר משום ר"ש לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב בידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ואמר רב המנונא במומר לאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו, לת"ק אינו מביא קרבן ולר"ש שב מידיעתו הוא על הדם ומביא קרבן, ורבא אמר לכו"ע במומר לאכל חלב מביא קרבן על הדם, והכא במומר לאכול נבלות לתאבון קמיפלגי, לת"ק אינו מביא כיון דמומר הוא ולר"ש כיון דאי משכח התירא לא אכיל איסורא שב מידיעתו הוא עכת"ד הש"ס ולענין הלכה מבואר ברמב"ם (פ"ג מעשה הקרבנות ה"ד) דהלכה הוא כת"ק וז"ל, ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל אפילו העולה שמקבלין אותה מן העכו"ם, שנאמר אדם כי יקריב מכם, מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה, כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו עכ"ל הר"מ, וחזר דבריו בפ"ג מהלכות שגגות יעו"ש.

והלח"מ (פ"ב משגגות ה"ב) הקשה ורמי אהרמב"ם מדידיה אדידיה, דהרי פסק שם עבר עבירה ויודע שהוא בל"ת אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת הרי זו שגגה ומביא חטאת, והיא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבת (ס"ט ע"א) ופסק כר"י, ושם בגמרא איתא אמר רבא מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ור"י האי קרא דרשב"ל מאי עביד ליה, מיבעיא ליה לכדתניא מע"ה פרט למומר, רשב"א אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ובחולין (דף ה' ובהוריות) מסיק רבא דנ"מ במומר אוכל חלב לתאבון ונחלף לו בשומן, מ"ס כיון דלתאבון קאכיל מומר הוא ומ"ס כיון דאי אשכח דהיתרא לא אכיל דאיסורא לאו מזיד הוא, וכיון דהר"מ פסק כרבנן דאפילו אוכל נבלות לתאבון אין מקבלין ממנו וא"כ איך פסק כאן כר' יוחנן, דקאמר בהדיא דס"ל כר"ש יעו"ש שנדחק הרבה בתירוצו ולפי מסקנת הלח"מ גם הר"מ סובר כר"ש.

ולפענ"ד נ"ל דרבנן נמי ס"ל האי דרשא, דאשר לא תעשינה בשגגה ואשם דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אלא דאי מהאי דרשה דשב מידיעתו ראוי לומר דמומר לאכל חלב מביא קרבן על הדם, או באוכל חלב לתאבון מביא קרבן על שגגת חלב, כיון דאי משכח דהיתרא לא אכיל איסורא שב מידיעתו קרינן ביה וע"ז הוסיפו הרבנן האי דרשה מעם הארץ פרט למומר, דאפילו בכה"ג כמו מומר לאכל חלב שמביא קרבן על הדם לתירוצא דרב המנונא, או במומר לאכל חלב לתאבון נמי אינו מביא קרבן כיון עכ"פ מומר הוא ונ"מ לדידהו בהא דרשא דשב מידיעתו להיכי דאינו שב מידיעתו ומ"מ מומר לא הוי, כגון הא דאיתא בשבועות (כ"ו ע"ב) נשבע על הככר ומסתכן עליה וכדמפרש במצטער ברעב, ופירש"י דאפילו היה זכור לשבועתו נמי היה אוכלו, אבל מ"מ בפועל לא עבר עליה מעודו ולא נקרא מומר, ולפירושו של התוספות איירי דרוצה היה לשכח שבועתו ומומר לשוגג ולא למזיד דפטרינן לו התם מקרבן משום דלאו שב מידיעתו הוא וכה"ג ליכא למעוטי משום מומר וממעטינן ליה משום דאינו שב מידיעתו, ועי' בר"מ (פ"ג דשבועות הי"א ובל"מ במקומו), והתם משמע נמי דלכו"ע הוא האי דרשא דאינו שב מידיעתו אע"פ דלא הוי מומר, או לפי מאי דס"ד בריש הוריות בתולה בדעת ב"ד ואכלה בשגגת מעשה דלא הוי שב מידיעתו דאי נמי ידע דחלב הוא נמי הוי אכיל כיון דב"ד פסקו לו כך, אבל בעיקר דרשא דאינו שב מידיעתו כו"ע מודים בזה ור"ש לא ס"ל דרשא דמע"ה דאיצטריך ליה למעט נשיא ומשיח ועי' בהוריות (י"א ע"א).

ולפ"ז מסתפקנא לדינא באחד שהוא מזיד על הספק ואינו מזיד על הודאי, כלומר שספק חלב אוכל ואינו אוכל ודאי חלב אי הוי שב מידיעתו כיון דעתה נודע לו שודאי חלב אכל ולגבי ודאי שב מידיעתו הוא, א"ד כיון דמזיד הוא על הספק אף לגבי ודאי לא הוי שב מידיעתו.

ואמרתי להביא ראיה ע"ד הפלפול קצת מהא דהקשו התוס' בחולין (ה' ע"ב) אדרשא דר"ש דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, תיפוק ליה דהוי זבח רשעים תועבה. ותרצו דאיירי בעשה תשובה יעו"ש, וזה נ"ל בפשיעות במזיד על הספק לא מקרי זבח רשעים וראיה לזה, בפסולי עדות קי"ל בעובר על לאו שיש בו מלקות במזיד פסול לעדות, מקרא אל תשת ידך עם רשע, ובמזיד על ספק איסור לא מקרי אף ספק רשע וכשר לעדות מצד ודאו ואף מדרבנן כשר, וכמו שהאריך בפרט זה הרב בעל פמ"ג בפתיחתו לספרו שושנת העמקים יעו"ש. וא"כ אי נימא דבמזיד על הספק לא מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי, א"כ לק"מ קושית התוספות דנ"מ טובא, דהא מטעמא זבח רשעים תועבה בהזיד על הספק יכול להביא קרבן על הודאי, ומטעמא דאינו שב מידיעתו אינו יכול להביא קרבן. ועכצ"ל דס"ל התוספות אף לפי טעמא דאינו שב מידיעתו נמי יכול להביא קרבן דשב מידיעתו מקרי ומזה מוכח נמי, גם לרבנן דר"ש דילפי מן מעם הארץ פרט למומר, דבמזיד על הספק חייב קרבן על שגגת ודאי ולא מקרי אף ספק מומר, וכמו בפסול עדות בספק לאו לא מקרי אף ספק רשע לדונו כספק פסול אלא נדון כודאי כשר, דאלת"ה נימא דא"ב בין רבנן לר"ש בכה"ג.

ואין להקשות כיון דבספק איסור לא מקרי מומר אף מספק גם לרבנן, אכתי תקשה להיפך, דהא באשם תלוי אי הוי מזיד על הספק לא מקרי שב מידיעתו ולא מקבלינן אשם תלוי מיניה, וכש"כ התוס' להדיא בכריתות (י"ז ע"א) ד"ה ספק אכל וז"ל, ומיירי בשעת שאכל היה סבור שהוא שומן, דאי יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא הוי שב מידיעתו עכ"ל ומצד מומר מקבלינן מיניה דלא הוי אף ספק מומר וגם לא הוי זבח רשעים כאמור לעיל, וא"כ אמאי לא קאמר הש"ס דא"ב בין רבנן לר"ש בכה"ג במזיד לאכל ספק חלב, דלרבנן מקבלינן מיניה אשם תלוי דלא הוי אף ספק מומר ולר"ש לא מקבלינן מיניה א"ת דלגבי א"ת לא הוי שב מידיעתו וכש"כ בתוספות הנ"ל, ז"א לפי מה שחדשנו לעיל גם רבנן מודו לדרשא דר"ש דהיכי דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, אכן בלא"ה ניחא לזה, באמת לענין אשם תלוי מקרי מומר והוי מומר לדבר זה וגם לדרשא דרבנן נמי לא מקבלינן מיניה

א"ת וכמו במומר לאכל חלב אף דמקבלינן מיניה לענין שאר עבירות, אבל לחלב לא מקבלינן מיניה והבן.

ומכל מקום הרוחנו בזה לישב קושית התוספות הנ"ל, שהקשו

לר"ש דממעט מומר מטעם דאינו שב מידיעתו, תיפוק ליה מטעמא דזבח רשעים תועבה, די"ל דנ"מ לענין זה במזיד לאכל ספק חלב, דמטעמא זר"ת מקבלינן מיניה אשם תלוי דלא הוי רשע ודאי ואף ספק רשע לא הוי וכמו לענין פסול עדות בספק לאו דכשר לעדות מטעם ודאי כאמור לעיל אבל מטעמא דאינו שב מידיעתו לא מקבלינן מיניה א"ת כמבואר בתוספות בכריתות הנ"ל.

ובהרציתי זה לפני הרב הגאון המפורסם ר' חיים הלוי הגאבד"ק בריסק ז"ל השיבני לומר, דנהי לענין פסול עדות בספק עבירה לא נחשב לספק רשע, אבל לענין רשע זבח רשעים תועבה שאני, דשם אפילו ברשע כל דהוא נמי נקרא רשע וכיו"ב בספק עבירה נמי נקרא זבח רשעים עכת"ד, אמנם זהו דחוי בעלמא, כי כל זמן שלא נמצא מפורש וראיה לזה שפיר אפשר לדמות רשע דזבח רשעים תועבה לרשע דעדות.

ועוד יש למצא נ"מ לענין הא דאיתא ביומא (פ' ע"א) אמר ר"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין, מאי ירבה בשיעורין, אי נימא דמחייבין קרבן אכזית קטן, והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו עכ"ל הש"ס, וא"כ שפיר נ"מ בכה"ג במומר לאכל כזית קטן במזיד ואכלו בשוגג, דבשעת אכילתו הוי מחזיקינן דאינו חייב מלקות וכרת ע"ז, ואח"כ אתו ב"ד וחדשו דאף על כזית קטן נמי מחייב, דמטעם זר"ת מקבלינן מיניה, דבכה"ג לא הוי רשע כיון בעת אכילתו לא הוי רשע בשביל זה ומטעם דאינו שב מידיעתו לא מקבלינן מיניה, ומ"מ לא תקשה דא"כ לימא נ"מ דאיכא בינייהו בין ר"ש לרבנן בכה"ג, דלר"ש אינו מביא קרבן ולרבנן מביא קרבן, דהא לא הוי מומר דלא נתכוין מעולם לאכול כזית שלם שהוא בכרת, דלפמשכ"ל ניחא גם בזה, דהא גם הרבנן ס"ל דרשא דר"ש כאמור לעיל.

לכאורה נ"ל להביא ראיה לחקירתנו מהא דתנן בשלהי נדה (דף ע"ב) בראתה בתוך י"א יום וטבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה מגען ובעילתן תלויין, ופירש"י שאם תראה באותו יום מגען מגע זבה וחייבין בקרבן חטאת, וכן פסק הר"מ (פ"ו א"ב הי"ד ובפ"ה מו"מ ה"ו) וקשה הא הוי מזיד על הספק כדקאמר הרי זו תרבות רעה, וא"כ אי נימא דמזיד על הספק לא הוי שב מידיעתו על הודאי איך חייבין בקרבן חטאת הרי לא הוי שב מידיעתו, אע"כ דמזיד על הספק מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי, אכן באמת אין מכאן ראיה לנדון דידן, דיש לחלק בין ספק דלשעבר לבין ספק דלהבא דבעובר על ספק דלשעבר כמו באוכל ספק חלב במזיד שאין שום מקום להטעיות ולפתוי היצר מקרי באמת אינו שב מידיעתו לגבי ודאי אבל במזיד אספק דלהבא שהיצר מטעהו לומר שלא תראה עוד מקרי שפיר שב מידיעתו, וכמו דמצינו בשבועות (י"ז ע"ב) בבועל סמוך לוסתה וראתה דם באמצע ביאה דחייב אכניסה, משום דטעה ביכולני לבעול עד שלא תראה דם, וה"נ בראתה בתוך י"א יום וטבלה לאחריו ושמשה אח"כ שטעה ביכולני לבעול שלא תראה דם עוד, ואע"פ שיש קצת הכא מבסמוך לוסתה, מ"מ גם בלי ראיה מסתבר לחלק בין ספק דלשעבר לספק דלהבא.

ויש להכריח חלוק זה מהא דאיתא בפה"מ להר"מ על המשנה הנ"ל וז"ל, ואם בעלה יום השמור אחר הטבילה שניהן חייבין אשם תלוי עכ"ל, והוא תמוה מאד וכבר העיר בזה מוהר"ב רנשבורג בהגהותיו, דמאי שאיטיה דא"ת הכא, דממ"נ אם תראה חייבין בחטאת ואם לא תראה פטור מכלום, והגיה שם דכצ"ל, ואם ראתה ביה"ש אחר הבעילה שניהן חייבין בא"ת יעו"ש, משום דהוי ספק אם סתרה טבילתה או לא, והרי לענין אשם תלוי אם הוא מזיד על הספק אינו חייב בא"ת ולא מקבלינן מיניה וכמו שמבואר בהתוספות (ר"פ ספק אכל) ואיך חייבין בא"ת, אע"כ משום דהזידו רק בספק דלהבא ואכתי הוין שבים מידיעתם לענין ספק דלשעבר ואם יאכלו ספק חלב מקבלינן א"ת מינייהו וכ"ש דמקבלין מינייהו חטאת ודאי, גם יש לומר דמאי דאיתא שם (דף ע"ב) דתניא אמר להם ר"י וכי לזו אתם קורין תרבות רעה והלא נתכוין זה אלא לבעול שומרת יום כנגד יום, דבהא פליגי דלב"ש מקרי מזיד על הספק אף בספק דלהבא ולא הוי שב מידיעתו, ולב"ה הוי שפיר שב מידיעתו כיון דהוא מזיד רק על ספק דלהבא אכן באור זה אין הוא מוכרח.

ומצאתי ראיה מפורשת לזה מדה"ת בפסחים (דף ע"ב) דגרסינן שם ור' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פעור, ור"י מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה, אשתו נמי דקא עביד מצוה, ומשני בסמוך לוסתה, א"ה אפילו יבמתו נמי, ומשני יבמתו בזיז מינה, אשתו לא בזיז מינה עכ"ל הש"ס. ובתוד"ה סמוך לוסתה כתבו וז"ל, אין לפרש דיודע שהוא סמוך לוסתה ומספקא ליה אם נדה גמורה היא אם לאו, דא"כ ביבמתו אמאי פטור כיון דיודע שהוא סמוך לוסתה וסמוך לוסתה דאורייתא דנפקא לן מוהזרתם את בני ישראל, אלא יש לפרש שאינו יודע אם היא סמוך לוסתה אם לאו דהוה ליה לשיולה כיון שאינו יודע, והא דאמר בפ"ב דנדה (דף ט"ו) דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, היינו כשיודע שלא הגיע זמן וסתה דלא חיישינן שמא שנתה וסתה, וה"ה דהוה מצי למימר שאינו יודע אם הוא נדה גמורה או לאו, אלא נקט דאפילו יודע שאינה נדה כיון דמספקא ליה אם הוא סמוך לוסתה באשתו חייב. ומיהו הוה מצי לאשמועינן במספקא ליה אם היא נדה גמורה ואפ"ה ביבמתו פטור עכ"ל התוס', הרי מפורש הוא בתוספות בראש דבריהם דביודע שהוא סמוך לוסתה וגם מספקא ליה אם כבר היא נדה גמורה או לאו ובא עליה בספק זה דחייב חטאת, אע"ג דמזיד הוא על הספק, מ"מ מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי וגם ביבמתו חייב כה"ג, וכן כתבו בתוך דבריהם "וה"ה דהומ"ל שאינו יודע אם היא נדה גמורה או לאו" וכן בסו"ד כתבו "ומ"מ המ"ל דמספקא ליה אם היא נדה גמורה ואפ"ה ביבמתו פטור" מכל האמור מוכח דמזיד על הספק מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי:

גם הסברא מצד עצמה כן הוא, כי כמו דס"ל רבי יוחנן דאפילו בהזיד בלאו ושגג בכרת חייב חטאת דמקרי זה שב מידיעתו כיון לגבי כרת עכ"פ מקרי שב מידיעתו. אע"פ דהלאו נמי גורם לחיובא דחטאת, ה"ה נמי במומר לספק. חלב מקרי עכ"פ שב מידיעתו לגבי ודאי וחייב חטאת [ונעסקי בזה העידותי לר"י דס"ל הזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן הא הוי זבח רשעים דגם בשביל לאו מקרי רשע, כמו לענין פסול עדות, ועכצ"ל דאיירי כש"כ התוס' בחולין (ה' ע"ב) שעשה תשובה עוד הקשיתי לר"י מאי פריך ביבמות (ל"ג ע"ב) החליפו מזיד הוא ומי איכא קרבן, ומשני תני הוחלפו, ולר"י לק"מ דאימא שהזידו בלאו ושגגו בכרת ואולי נתכוין לזה בהגהות פתחי שערים ע"ש, אך לפמש"כ התוס' ד"ה כגון ששגג בכרת דלרבי מודה ר"י דבעינן שישגוג בלאו וכרת ניחא, דסתם משנה היא ורבי סתים לה ולשיטתו סתים].

וידידי הרב הגאון המפורסם ר' יצחק יעקב רבינוביץ אבד"ק, פוניבוש ז"ל כתב לי דאין מדברי התוספות הנ"ל ראיה, דדה"ת מתפרשים בדרך זו, דמש"כ התוס' "דיודע שהוא סמוך לוסתה ומספקא ליה אם היא נדה גמורה או לאו אין הכונה דשמא כבר ראתה אלא דשמא תראה מיד ושוב דחו זה דא"כ אמאי ביבמתו פטור כיון דהוא מדאורייתא, וע"כ הכריחו התוס' והעלו דמיירי דאינו יודע אם היא בעת וסתה והו"ל לשיולה, וע"ז הוסיפו עוד לומר דהומ"ל דאיירי דלא ידע אם היא כבר נדה וחייב על מה שלא שאלה, אע"פ ע"פ דין מותר לו לסמוך, מ"מ שוגג מקרי שהיה לו לשאול אלא דרצה להשמיענו דאף אם שאלה ואמרה דאיננה נדה מ"מ חייב על מה שלא שאלה אם היא בעת וסתה, ולפ"ז אין מדה"ת ראיה דבמזיד על הספק חייב חטאת דבאמת אין הכונה שהוא ספק גמור כיון ע"פ דין תורה אין כאן ספק כלל דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן עכת"ד.

ואנכי השיבותיו ודחיתי את באורו בתוספות, משום דאי אפשר בשום אופן וענין לפרש דה"ת כפירושו דאיך נפרש מה שכתבו התוספות בתחלת דבריהם, דאין לפרש דאיירי ביודע שהוא סמוך לוסתה ומספקא ליה שמא תראה כפירושו של הרב הנ"ל, וע"ז קאמרינן דבאשתו חייב דלא בזיז מינה לשאלה וביבמתו פטור דבזיז מינה לשאלה, דמאי שאלה שייך אלהבא אם תראה מיד או לא, הרי זה גם היא אינה יודעת יותר ממנו, וע"כ הכונה בדה"ת כשאמרנו "דמספקא ליה" דשמא כבר ראתה או לא והוא פשוט גם מה שכתב הרב הנ"ל דמש"כ התוס' דהמ"ל דאיירי דלא ידע אם היא כבר נדה וחייב על מה שלא שאל, אע"פ ע"פ דין תורה מותר לו לסמוך, מ"מ שוגג מקרי בשביל שהיה לו לשאל, גם זה אינו נכון מדכתבו התוס' מקודם להקשות הא דקיי"ל כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואינו צריך לשאול כלל והוי זה בגדר אונס, וע"ז תירצו דהיינו דוקא ביודע שלא הגיעה עדין שעת וסתה וא"כ הא דכתבו אח"כ וה"ה דהומ"ל שאינו יודע אם היא נדה גמורה ע"כ אין הכונה שיודע שכבר הגיע וסתה ומספקא ליה שמא כבר ראתה ומ"מ ע"פ דין מותר לו לבוא עליה מטעם כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, דזה בודאי ליכא למימר, כיון דהתוספות הכא אזלי בשיטתם דסמוך לוסתה דאורייתא, א"כ גם וסתות גופא דאורייתא וכמבואר ביבמות (ס"ב ע"ב) בתוד"ה חייב אדם לפקוד את אשתו דהוי חזקה גמורה דאורח בזמנו בא ואף דהוי כנגד חזקת טהרה, מ"מ ספק גמור הוא מה"ת ואיך מותר לו לבוא עליה ע"פ דין תורה ואם נימא דכונתם דגם זה אינו יודע אם הוא בתוך וסתה או לאחר וסתה, דמטעם כל הנשים בחזקת טהרה מותר לו לבוא עליה רק אונס לא מקרי אלא שוגג דמ"מ הו"ל לשאול תינח לשיטת הנוב"ק (חיו"ד ל"ה) דגם לאחר שכבר הגיע וסתה מ"מ אינו אלא בגדר ספק, משום דהוי חזקה כנגד חזקה, חזקת טהרה כנגד חזקת אורח בזמנו בא, וא"כ אם גם. זה אינו יודע אם הוא קודם וסתה או לאחר וסתה הוי ס"ס, אבל לפי מה שכתב הבית מאיר בתשובותיו בצלעות הבית ומוזכר בקצרה בנו"ב שם וכן הוא בחדושי בי"מ על ש"ס, (חולין י"א) דכל היכי דחזקה אחרונה סותרת ומבטלת לחזקה הראשונה אז החזקה האחרונה מפקיעה מידי החזקה הראשונה לגמרי ונדון בתורת ודאי כחזקה האחרונה, ומביא ע"ז ראיות צודקות משו"ת הר"ן (סי' ס"ו) במקוה שהוחזקה מימיה להיות פעמים עולין ופעמים חסרין, דמ"מ אם נמדדה ונמצאת שלמה כל טהרות שנעשו על גבה טהור, דמאי אמרת העמד טמא בחזקתו, אדרבא העמד מקוה בחזקתה, וכן השולח גט ממ"ה דנותנין לה בחזקת שהוא קיים אף שיש כנגדה חזקת א"א יעו"ש וא"כ ה"נ דמספקא לו אם הוא לאחר וסתה היא ודאי נדה, ואם היא קודם וסתה הויא ודאי כשרה והוי ספק גמור, וא"כ עכ"פ מוכח מהכא דמזיד על הספק חשוב שב מידיעתו לגבי ודאי.

ומה שנוגע לעצם כונת התוס' הנ"ל העירני הרב הגאון ר' חיים הלוי ז"ל הנ"ל, דיש לפרשם בסגנון זה, באמת הוא לא חשב כלל לעבור על הספק, אלא כיון שספק היה לו אם היא נדה סמך את עצמו, שאילו באמת נדה היא אז תרחיקהו ממנה ולא יבוא לבעילת נדה, אך באמת לא הרחיקתו ואילו שאלה אם היא נדה אז לא הכשילתו, ובאשתו דלא בזיז ממנה מדלא ואנכי שאלה נחשב לשוגג גמור ולא מיפטר מטעם טעה בד"מ, משא"כ. ביבמתו דבזיז ממנה אז נחשב לטעה בד"מ עכת"ד ופירושו אינו רחוק ויש לעיין בזה.

עוד הבאתי ראיה מהא דאיתא בשבת (ס"ט ע"ב) איזהו שגגת שבועת בטוי לשעבר, שאם אמר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא חייב, ומוקים לה דמונבז היא דשגגת קרבן שמה שגגה ופשטא דלישנא של המאמר. "אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן" שמספקא ליה אם חייבין עליה קרבן ואפ"ה שגגה מקרי וחייב בקרבן, אע"פ גם מוגבז ס"ל שבעינן שב מידיעתו, כאמור לעיל בתוד"ה אלא למונבז שגגה במאי, וא"כ ה"ה לדידן דבעינן שגגה בכרת אף דהוי מזיד על ספק כרת אפ"ה מקרי שמי"ד לגבי ודאי ועיין בזה.

אכן תמיהא לי דהוא לכאורה נגד סוגיא ערוכה בכריתות (י"ח ע"א) ת"ר היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב וכו', אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור,. (דליכא שתי חתיכות רש"י) ורבי מחייב (דלא בעי שתי חתיכות רש"י) עכ"ל הש"ס, והא דתנן ברישא דברייתא דהראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב היינו אשם תלוי, וכפירש"י שם ד"ה חייב א"ת אקמייתא דבשוגג הוא ומשתי חתיכות הוא, וכן מפורש הוא בר"מ (פ"ח משגגות ה"ד) וז"ל שם או שאכל ראשונה בשגגה ושניה בזדון ה"ז חייב באשם תלוי הואיל והיה שמה איסור קבוע וכו' עכ"ל, ולפ"ז קשה גם חטאת הו"ל להתחייב דהא אכיל חלב ודאי בשוגג דהרי על הודאי היה שוגג בין מעיקרא שהיה שוגג גמור בין בסוף באכילת חתיכת השניה שהיה מזיד רק על הספק ולא על הודאי ומזיד על הספק מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי כמו שהוכחנו לעיל, ואפילו אם נימא דשא"ה כיון דיודע עתה באכילתו השניה שיכשל בודאי באכילת איסור בצירוף עם מה שאכל כבר או מה שאוכל השתא ומשו"ה לא יוכל להתחייב ע"י אכילה זו חטאת דהוי כמזיד על הודאי, מלבד שזה דחוק מאד מ"מ גם אם נדחוק כן, עדין תקשה מסיפא דברייתא הנ"ל הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור, וטעמא דעל אכילה הראשונה היה מזיד לענין א"ת ולא מקרי שב מידיעתו, דגם לענין א"ת בענין שב מידיעתו כמפורש בתוספות ריש פרק ספק אכל, ועל השניה לא איקבע איסורא ורבי מחייב בא"ת, וקשה טובא לשיטת התוספות בפסחים לפי הוכחתנו דמזיד על הספק הוי שב מידיעתו, בחטאת הו"ל להתחייב, דבאכילה הראשונה אף דהוי מזיד לגבי ספק, שוגג הוא לגבי ודאי, ובאכילה שניה הוא שוגג גמור, ודוחק לחלק בין איקבע איסורא ללא איקבע איסורא, כיון דכתבו התוס' בבא על ספק נדה חייב חטאת אף דהוי אפשר לו לברורי ע"י שאלה. לא מסתבר לומר דזה עדיפא מאיקבע איסורא לענין שמי"ד אפי' למאן דס"ל בא"ת דטעם איקבע איסורא אינו תלוי כלל באפשר לברורי וצע"ג לכאורה:

וע"ז השיב לי הרב דפוניבוש הנ"ל וז"ל ממש, ונראה דהנה בגמרא אמרינן דבעי שב מידיעתו, והכונה נראה דבכל שוגג בעי שאם אח"כ יתודע לו ישוב ויתחרט על מה שעשה. אף אם יהיה בצדקתו ובחסידותו כמו שהיה בעת החטא, מ"מ תרטה בעינן ולזה במומר אין מתחייב, וכמו דבעי בעת עשיית החטא כן נמי בעת הידיעה בעינן שתהא ההשבה מהידיעה, אבל אם בעת ידיעתו מחטא אין כאן השבה, אף אם ישפר עתה מעשיו וישוב גם על מה שעשה לא מהני כמו בעת החטא, ולזה במומר גם אם אח"כ נעשה למומר אינו מביא קרבן, ומעתה כיון דכל עיקר ההבאה הוא בשביל ששב ומתחרט על מה שעשה, א"כ באכל שתי זתים לכאורה איך יתחייב הרי על עצם המעשה הראשונה אינו מתחרט, ואינו מתחרט רק על שאכל שתיהן, אמנם הדבר פשוט דע"ז די גם ידיעת ספק שהרי גם בשביל ספק מתחרט רק דבעי ידיעה ודאית מקרא דאו הודע ואז מועיל ממ"נ דמ"מ יודע ידיעה כזאת שמחויב להביא קרבן עליה וכ"ז בלא ידע הספק, אבל בידע הספק א"כ בשביל הספק אינו מתחרט ורק בשביל הודאי, א"כ בזה אינו מתחרט על הראשונה ולא שייך ממ"נ ורק באופן שאח"כ נתודע לו על האחת אז עולה לנכון הדין והוא נכון ופשוט עכ"ל.

וזהו מה שהשבתי לו, מה שכתב כת"ר בענין שב מידיעתו דהכונה הוא בעת ידיעתו להחטא שישוב ויתחרט מעצם המעשה שעשה דבר חדש הוא, דהפשטות הוא על שעת עשיית החטא, וכפירש"י בחולין (הע"ב) ד"ה השב מידיעתו וז"ל, שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ומבטל מעבירה זו וכו' עכ"ל, ואפילו אם ישוב אח"כ אינו מועיל וכשכתבו התוס' שם ד"ה אינו שב וכו' ע"ש, ואף דבודאי בעינן שישוב ויתחרט על מה שעשה, אבל אין זה נוגע לענין שב מידיעתו, דגם בקרבנות שמביאין על הזדון כשגגה נמי בעי תשובה וחרטה, ועין ביומא (פ"ה ע"ב) רש"י ד"ה חטאת ואשם ודאי מכפרין ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחחט לא היה מביא קרבן עכ"ל, וראיתו לבאורו ממומר שנעשה לאחר העבירה דאינו מביא קרבן אינה מכרעת, דהתם טעמא אחרינא הוא משום דהוי זבח רשעים תועבה, אכן מצאתי שבעיקר חדושו כונה דעתו למה שכתב השמ"ק בשם הרא"ש בכריתות (ז' אות כ"א וכ"ב) בשלהי המסכתא דפוס ראם וז"ל ותימא אמאי לא מפרש הכי מה חטאת ואשם אינם מכפרין אלא על השבים כשנודע שגגתו שב מידיעתו ומתחרט אבל אם אינו שב ומתחרט אינו מביא קרבן על שגגתו, אף יוה"כ מכפר. על כל שגגות שיתחרט כשיודעו לו וכו' עכ"ל השמ"ק, הרי כדברי כת"ר, אך מ"מ נראה דאם שב אח"כ לאחר ידיעתו אף שלא שב בעת ידיעתו בודאי מועיל לחייבו בחטאת דהא במומר גופא אם המיר אחר עשיית החטא ואח"כ שב חייב בקרבן וכש"כ המל"מ (פ"ג משגגות) באריכות וראיתו מהא דקאמר (סנהדרין מ"ז כריתות ז' ועוד בכמה מקומות) הפריש קרבן ואח"כ המיר הואיל ונדחה ידחה, ומשמע דוקא בהפריש אבל בלא הפריש לא, וגם זה אינו אלא לר"י דס"ל בע"ח נדחים, – והוא לדעת כונת הגמרא כריתות שם נהי דאידחי קרבן גברא בר כפרה הוא יעו"ש – ואף אם נאמר דשא"ה דבעת ידיעת החטא עדין לא המיר וכבר. נתחייב בקרבן אז ההמרה שבינתים אינה מעכבת כיון דשב עתה ואינו זבח רשעים עוד אבל בעת ידיעת החטא כבר היה מומר לא תועיל אח"כ תשובתו, משום דזה לא הוי שב מידיעתו דבעינן דבשעת ידיעתו ישוב ויתחרט, עדין תקשה לפ"ז לרבנן דר"ש דילפי למעט מומר מן מעם הארץ בודאי יועיל אם ישוב אחר ידיעת החטא, כיון בעת עשיית החטא ובעת הבאת הקרבן כשר הוא דע"ז קאי קרא דמע"ה וא"כ גם לטעמו של ר"ש יועיל, דאלת"ה תקשה אהא דפריך הש"ס בחולין שם מאי בינייהו בין לרבנן לר"ש, ואמאי לא קאמר דנ"מ אם המיר קודם ידיעת החטא ושב קודם הבאה, דלר"ש פטור מקרבן ולרבנן חייב וע"כ גם לר"ש חייב, גם מסתבר כך, דלא מעכב כלל שיתחרט דוקא באתחלתא דידיעה אפילו אם מתחרט אח"כ נמי מועיל, דהלא גם אז נודע לו מחטאו והידיעה שלאחר כך איננה נצמחת מהידיעה הראשונה שנודעה לו שחטא ולא התחרט רק מצד עצמו יודע עתה שחטא ומתחרט ע"ז ולמה יעכב אם באתחלתא דידיעה לא נתחרט כיון שעכ"פ גם עתה יודע הוא ומתחרט ושב מידיעתי כבאורו של כת"ר.

ואף אם נתעקש בזה ונאמר דהכל תלוי באתחלתא דידיעה אם מתחרט אז בין לרבנן ובין לר"ש, הנה גם עתה עדין אנו עומדים מבחוץ במש"כ כת"ר, דלפ"ז הא דאוכל שתי חתיכות ואחת מהן חלב דחייב משום דמתחרט גם על הספק וחרטת ספק ג"כ סגי, הנה לכאורה מסוגיא דיומא (פ' ע"א) יש להוכיח להיפך דאיתא שם אמר ר"א האוכל בזה"ז

צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין, אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ופירש"י הא אידנא לאו שב מידיעתו הוא, דאי נמי הוי ידע דחלב הוא הוי אכיל ליה, דהא השתא קיים לן דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי שהיא כזית בינוני עכ"ל, וכיו"ב איתא בירושלמי (תרומות פ"ו ה"א)., אמר אני פורש מכזית, ואיני פורש מכחצי זית, אמר רבי בון בר חייא נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד, ואין יסבור רבי בון בר חייא כר"ל אכל חצי זית בהעלם אחד פטור, והכא אכל שני חצאי זתים וחסר כל שהוא פעור עכ"ל הירושלמי, ומבאר הפ"מ כיון דעל חצי זית לא הוי שב מידיעתו דאפילו הוי ידע הוי אכיל, א"כ. אינו מצטרף לחצי זית השני, ודמיא כמו שאכל פחות מכשיעור ופטור מחומש עכת"ד ע"ש, וקשה תינח אם הוא גברא דאינו בודל מחצי שיעור כהמימרא האמור בירושלמי להדיא שאמר איני פורש מחצי זית אבל סתמא אם הוא גברא דדחיל חטאין דאפילו בח"ש אינו מזלזל אמאי לא נימא דהוי שב מידיעתו. ועוד ק"ו הוא אם על ח"ש הוי שב ואינו עושה מכ"ש אשיעור שלם לא יעשה, וע"כ מוכח מסוגיא דיומא הנ"ל דבעינן שיהא שב מצד חיוב כרת שבו שהיא הגורמת לידי חיוב חטאת בעברו ע"ז, אבל בשב בדבר הקל מזה שבהיפוך בעברו ע"ז במזיד אינו נמנע מחיוב חטאת לא מקרי שב מידיעתו, וא"כ בספק חלב נמי אף דשב ע"ז גם מצד ספק מ"מ כיון דאין בו חיוב חטאת ובעברו על הספק עדין אינו נמנע מחיוב חטאת וכשכ"ל אין השבה מזה גורמת להביא לידי חיוב חטאת.

וביותר קשה לי אתירוצא דמר מהאי סוגיא דכריתות גופא באכל הראשונה במזיד והשניה בשוגג דרבי מחייב בא"ת

ותמוה הא לא הוי שב מידיעתו דלענין א"ת במזיד על הספק אינו חייב כלל דבעינן שב מידיעתו כמבואר בתוספות ר"פ ספק אכל ע"ש, והיא קושיא חמורה לכאורה ועכצ"ל דאיירי דקודם שאכל השניה כבר שב על הספק איסור שאכל במזיד וא"כ אח"כ כשנודעה לו השגגה מחתיכה השניה שאכל הוא מתחרט בודאי בין על עצם החטא בכללו ובין על עצם המעשה שאכל את הראשונה כיון שכבר שב גם מספק איסור ואמאי אינו חייב חטאת. שוב מצאתי בהגהות על הש"ס מצפה איתן שהעיר בזה, ותירץ דרבי לשיטתו והזיד בלאו פטור מקרבן וכשכתבו התוס' (שבת ס"ט) והכא איירי בהזיד בלאו עכת"ד ע"ש:

אכן אכתי קשה מהרמב"ם דפסק במזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן וכאן פסק כרבי א"כ תקשה עליו בממ"נ. אם לא הזיד בראשונה רק בלאו בודאי הו"ל לאיחיובי בחטאת ואם הזיד גם בספק כרת אם לא שב בינתים בין אכילה ראשונה לשניה גם א"ת לא הו"ל להתחייב, ואם שב בינתים קודם שאכל השניה בחטאת הו"ל להתחייב. ואין לומר כיון דהוי ידיעה בינתים לא מצטרף, דידיעת ספק תחלק, ז"א דהרי אפילו לענין חלוק חטאות קי"ל כר"י בכריתות (י"ח ע"ב) דידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות וגם תקשה מרישא באכל הראשונה בשוגג ושניה במזיד דכל מזיד משמעותו אפילו לא ידע עתה שהיא החתיכה מן השתים הראשונות באופן שבאכילתו הנוכחית יש עליו עבירה ודאית אלא אפילו איירי שמזיד הוא רק באופן זה שיודע הוא שחתיכה זו ספק חלב שומן ומ"מ יאכלנה גם בכה"ג אינו חייב רק א"ת, וקשה אמאי הא אם יודע לו אח"ז שבודאי עבר הוי כשוגג ודאי ואמאי אינו חייב חטאת.

שוב מצאתי שחקירתנו מפורשת היא להדיא בירושלמי תרומות (פ"ו ה"א) וז"ל במזיד בספיקו כשוגג בודאי, א"ר יוסי הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתה עכ"ל הירושלמי ופירש הפ"מ אם אינו פורש מס' תחומה, אבל פורש מודאי תרומה מקרי שב מידיעתו וחייב בחומש דשגגה ודאית היא ועי' במראה הפנים שם שהעיר ג"כ עד"ז, ועי' בבאור הגר"א על הירושלמי תוצאה חדשה, דלפי פירושו נמי משמע דמזיד בספק. כשגגה תחשב ויש לעיין בכ"ז ועוד חזון למועד.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה