אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן ו › ענף א

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן ו · ענף א

סימן ו

גרסינן בתמורה (דף ג' ע"א) אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק א"ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם אף על פי שלא עשה מעשה חייב, משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו אף המקדים תרומה לבכורים לוקה, ופריך ע"ז (בדף ד' ע"א) ממה דמצינו להדיא דרבי חנינא ס"ל דהמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה, ומסיק דריב"ח אפטורא קאי, והכי קאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו אף המקדים תרומה לבכורים אינו לוקה ופריך מ"ש מימר דלקי משום דבדבורו עביד מעשה, מקדים תרומה לבכורים נמי עביד מעשה, ומשני אמר רבי אבין שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא, דכתיב מכל מתנותיכם תרימו תרומה יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי וכל לאו הניתק לעשה לא לקי, והא מימר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי דתנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, א"ל שאני מימר דהוי תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי עכ"ל הש"ס, ובתוספות שם ד"ה וכל לאו הנל"ע אין לוקין עליו והרי מימר וא"ת וכי תעלה על דעתיה דאביי לומר על לאו הניתק לעשה דלקי והרי שלוח הקן דמשנה שלמה הוא בחולין (קמ"א ע"ב) דאם לקח האם על הבנים משלח ואינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה וכן גבי נותר נמי אמר בא הכתוב ליתן עשה אחר ולא תעשה לומר שאין לוקין עליו, וכן גבי אונס תנן שאם גרש מחזיר ואינו לוקה ואור"י דפשיטא לו לאביי בשלוח הקן ונותר ואונס דסמיכי עשה דידהו אלאו דלא לקי, אלא שהיה תמיה אלאו דמעשר דלא סמיך מכל מתנותיכם תרימו אלאו דלא תאחר, ומשו"ה פריך והרי מימר וכו', ואע"ג דסמיך העשה אחר הלאו, מיהו מדמה מלתא למלתא, דכי היכי דגבי תמורה לקי בלאו הניתק לעשה משום דאינו מקיים העשה בידים, הכי נמי היה לן למימר בכל מתנותיכם תרימו אע"ג דמקיים העשה בידים, מיהו כיון דלא סמיך לא היה לנו להחזיקו ללאו הניתק לעשה ואע"ג דוהשיב את הגזילה לא סמיך ללאו, מ"מ ניתק גמור הוא דאי אפשר לעשות השבה אלא לאחר הלאו, אבל מכל מתנותיכם אפשר לקיימו אפילו לא עבר הלאו ומשו"ה מדמה ליה למימר עכ"ל התוספות, והדוחק מבואר דלכאורה דעיקר קושיתו היתה משום דלא סמיך, ומביא ממימר דבאמת סמיך רק חסרון אחר יש בו שאינו מקיים העשה בידים ומדמה מלתא למלתא ומנלן לדמות ולהקשות.

ולולי דבריהם היה נראה לי ליישב דהנה הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר כולל דברים הרבה:

חדא מקדים תרומה לבכורים, שנית מקדים מעשר ראשון לתרומה, שלישית מקדים מעשר שני למעשר ראשון והוא נכלל בפשטות בהלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר, כלומר לא תאחר מה שראוי להקדימו וכשכתב החנוך בפרשת משפטים ע"ש, אך העשה דמכל מתנותיכם תרימו תרומה הכתובה בפרשה קרח, שהיא העשה המנתקת ללאו זה פשטותה איירי רק במקדים מעשר ראשון לתרומה כדאיתא להדיא לקמן (דף ה' ע"ב) ע"ש, ומ"מ הוי ניתוק גם להקדמת תרומה לבכורים משום דלאו שניתק מקצתו ניתק כלו וכמבואר כל זה להדיא בתוספות שאחר זה ד"ה והרי אונס דחד לאו וחד עשה וכו' וז"ל פירוש לדידך דאמרת דמכל מתנותיכם תרימו דלא איירי אלא בהקדמת תרומה למעשר ואפילו הכי הוי ניתוק להקדמה דבכורים לתרומה אלמא אית לך דלאו שניתק למקצתו אמרינן דניתק כולו עכ"ל התוס'.*).

והנה לפ"ז דעיקר העשה מכל מתנותיכם תרימו תרומה המנתקת ללאו כתובה אהקדמת מעשר ראשון לתרומה ואאינך הנכללים בלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר אנו יודעים מטעם דלאו שניתק מקצתו ניתוק כולו, או כשכתב התוספות בד"ה הרי כהנים קאמרת וכו' הנ"ל דילפינן במה מצינו דאף שם יכול לתקן אם הקדים תרומה לבכורים, דמה לי אם הקדים מעשר לתרומה או הקדים תרומה לבכורים, [אף שאינו מובן לי כל כך התקון שיכול לתקן אם הקדים תרומה לבכורים, דבשלמא בהקדמת מעשר ראשון לתרומה התקון הוא דמחלק המעשר ראשון מחויב להפריש חלק התרומה גדולה לפי מה שיש בו לפי הערך, משא"כ אם הקדים תרומה, מה יכול לעשות בתרומה שכבר הפריש, הכי נימא דמפריש מהתרומה חלק הבכורים שבתוכו, ומי חיילא עליו שם בכורים לאחר שכבר קרא עליו שם תרומה שיהא צריך לאכלו בתוך החומה ויתר החומרות שישנן בבכורים, משא"כ בתרומה כמבואר בפ"ב

*) ויש להעיר מזה לכאורה אשיטת רש"י (פסחים ס"ז) אמר חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה ושיטת רש"י הוא דהכונה כמו לאו הניתק לעשה דעלמא, וז"ל ואע"ג דלאו בתר לאו כתיב ע"כ לנתוקי לאוי אתא דקי"ל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, דאי לאטעוניה עשה ול"ת הא כתיב עשה אחרינא וישלחו מן המחנה, אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה וכו' עכ"ל, וע"ש בתוספות, ואמאי לא נימא כיון דהלאו שלא יטמאו את מחניהם כולל בין זבים בין מצורעים בין טמאי מתים וכיון שניתק מקצתו למצורע ניתק כולו, אם לא שנחלק דמגברא לגברא לא אמרינן הכי והוא דחוק, ועין בתוספות ד"ה לא תסיג גבול רעך [שבת פ"ה ע"א] גבי הא דאמר שם דבכלאים איכא לאו דלא תסיג גבול רעך אשר גבלו הראשונים, והקשו שם התוס' דא"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול רעך וי"ל דלא לקי אלאו דלא תסיג גבול, משום דקרא איירי נמי בהסגת גבול ממש דאין לוקין עליו כיון דניתן להשבון עכ"ל, וכן כתבו התוספות בחולין [פ"ב ע"ב] והוא נמי כעין לאו שניתק מקצתו ניתק כולו, דלאו הכולל שני דברים, ולדבר אחד ניתק ואינו לוקה שוב אינו לוקה גם אלאו השני, ואע"פ שהלאוין בשני ענינים שונים ומכ"ש היכי שהם בענין אחד, שוב ראיתי במשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פ"ג ה"ד) שהעיר שם על הרמב"ם שכתב, דהנכנס לביתו ומשכן אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה, והקשה דהא לא ניתק רק גבי עני אבל גבי עשיר לא ניתק ואינו מחויב בהשבת העבוט, והרמב"ם סתם וכתב שבכל ענין אינו לוקה, וע"כ משום דניתק למקצתו ניתק לכולו, אבל סתר זה ממה שכתב בהלכות תמורה דמשו"ה לוקה אתמורה ולא הוי לאו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה, דהלאו הוא בין ליחיד בין לצבור, והעשה אינו בשותפין וצבור שהצבור והשותפין אינם עושים תמורה אע"פ שמוזהרים שלא ימירו, הרי מבואר דאם יש לאו אחד כללי והעשה הוא פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה, כיון שיש בלאו פרט אחד שלא ניתק לעשה ולפ"ז היה נראה דהכא גם גבי עני לוקה ומהרמב"ם משמע דאף על עשיר אינו לוקה וציין שם לדה"ת חולין פ"ב ושבת פ"ה כנ"ל, והביא שם גם דה"ת מיומא (ל"ו) שכתבו דהיכי דלא ניתק כל הלאו לא חשיב ניתק כלל, ומשו"ה לא חשובה טריפה לאו הניתק לעשה, אע"ג דכתיב לכלב תשליכון אותו, כיון דקאי נמי אקדשים שיצאו לחוץ למחיצתן ואקדשים לא קאי העשה דלכלב תשליכון דהא אסור בהנאה עכת"ד המל"מ.

ולי נראה לישב דהנה התומים (סי' צ"ז) כתב על קושית המל"מ הנ"ל וזהו תוכן דבריו, דהיכי דהעשה הוא בפועל ממש כמו בהשבת העבוט, דאז לא יתכן בעני שנחייבהו בין בהשבה בין במלקות וע"כ פטור ממלקות, ובע"כ לא מחלקינן ללאו אחד לחצאין ולומר, דבעני אינו לוקה ובעשיר לוקה ואמרינן בהכרח דעל לאו זה אינו לוקה כלל, וניתק מקצתו ניתק כולו, דלא נוכל לחלק את הלאו ולומר דעל מקצתו לוקה ועל מקצתו אינו לוקה, אבל בתמורה דליכא מעשה בקום ועשה לכן אמרינן להיפך כיון דלא ניתק כל הלאו כמו גבי צבור לכן אמרינן דגם לגבי יחיד לא חשיב ניתוק, והכי נמי נימא כאן דמצד הקום ועשה שיש בכאן גבי שלוח טמאים הלא יש עשה זה לכל הטמאים והוא העשה, דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, ומכל מקום לא נחשב משום הקו"ע ללאו הנל"ע, כיון דאין העשה סמוך אל הלאו כשכתב רש"י בכאן או כש"כ הרמב"ן כמו שנכתב בסימן שלאחר זה, ורק משום העשה יתירא דכתיב בכאן או משום הלשון, דכל ימי אשר הנגע בו וכפירש"י, ולכן לא אמרינן בכה"ג לאו שניתק מקצתו ניתק כולו ולמי שניתק ניתק ולא אמרינן בכה"ג דלא מחלקינן הלאו כיון דלתרי גברא הוא וכש"כ, וראיה לזה מסוגיא דידן גופא, אחר התירוץ הנזכר בריש דברינו פריך הש"ס, והרי אונס דחד לאו וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר לאו, דתניא אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר, ומשני כהנים קאמרת, כהנים טעמא אחרינא, דרבי רחמנא קדושה יתירא ופירש"י דבכהנים לוקה על לאו הניתק לעשה והתוספות כתבו ע"ז ולא נראה, וכי משום כן ילקו על לאו הנל"ע ור"י פירש כיון שאסר הכתוב גרושה לגבייהו לא ניתק הלאו לעשה, ולא דמי להא דאמר לעיל דמכל מתנותיכם תרימו דהוי ניתוק גם מהקדמה דבכורים דמינה שמעינן שיכול לתקן אם עיות והקדים תרומה לבכורים דמה לי אם הקדים מעשר לתרומה ומה לי אם הקדים תרומה לבכורים עכ"ל, הרי חזינן דמחלקינן הלאו דלא יוכל לשלחה דלישראל הוי קום ועשה, ולכהן מלקינן כיון דלכהן ליכא קו"ע ולא אמרינן בכה"ג לאו שניתק מקצתו ניתוק כולו, וע"כ בתמורה לגירסת הרמב"ם שאני כיון דהוא עשה המתקיימת מאליו, וא"כ גבי לאו לא יטמאו מתניהם נמי כיון דלתרי גברי הוא שפיר מחלקינן דמצורע אינו לוקה וזב וטמא מת לוקין, ואע"ג דגבי זב וטמא מת נמי שייך העשה, כיון דעכ"פ ליכא גבייהו עשה יתירא ולא כתיב גבייהו כל ימי א"כ לדידהו ליכא ניתוק לעשה לכן שפיר מחלקינן הלאו דלא יטמאו את מחניהם ונאמר דלמצורע דניתק לעשה לא לקי אבל לזב ולטמא מת דליכא גבייהו עשה מנתקת שפיר לקי ועפ"ז יוצא לנו דבמצורע גופא אם אע"פ שלא מצינו הנתוק אלא לענין מחנה שלישית בלבד, מכל מקום גם במחנה שניה וראשונה נמי אינו לוקה ואמרינן בכה"ג לאו שניתק מקצתו ניתוק כולו.

ועפ"ז אמרתי להמתיק המשך לשון התוספות בפסחים (ס"ז) ד"ה הכתוב נתקו לעשה והביאו פירש"י דהוי לאו הנל"ע ממש וסתרו פירושו ומפרשים דכונת הש"ס דמאי דאמר הכתוב נתקו לעשה היינו שהוציאו מכלל לאו והעמידו רק אעשה בלבד וכתבו ע"ז והאי ניתק לעשה נראה דלא מהני אלא במחנה שלישית, אבל במחנה שניה דלא גרע מזב יעו"ש וכונתם דבשלמא לפירש"י דמשום נל"ע הוא אם כן גם על מחנה שניה לא לקי משום דלאו שניתק מקצתו ניתוק כולו, ועל כל המחנות אינן לוקה, אע"פ שהעשה אינה כתובה רק אמתנה שלישית, משא"כ לשיטת התוספות כל כמה דמצינן למעט החדוש ממעטינן ומוקמינן רק אמתנה שלישית בלבד, אבל על מתנה הראשונה ושניה שפיר לקי משום דלא גרע מזב ועדיין יש לעיין בפרט זה, (ודע מדה"ת הנ"ל שהבאנו בד"ה כהנים קאמרת וכו' מוכח דס"ל דעשה דמכל מתנותיכם תרימו לענין הקדמת תרומה לבכורים אינו רק מטעם ניתוק מקצתו ניתוק כולו בלבד, רק מטעם מה מצינו והוא הדין נמי ילפינן דהנתוק שייך גבי כולהו:). דבכורים ודבר זה צ"ע] מזה אנו מבינים דאילו היינו מוצאין איזה הכרח שיכריחנו לומר שהמקדים מעשר ראשון לתרומה אינו לאו הנל"ע, והעשה דמכל מתנותיכם תרימו תרומה הכתובה על פרט זה של הקדמת מעשר ראשון לתרומה אינה לנתק הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר, אלא. הוא עשה בפני עצמה, אז בהכרח היה בטל הנתוק לעשה מכל הני הנכללים בלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר, אע"פ שבאינך לא היה שייך אותו החסרון המבטלו מדין נל"ע גבי הקדמת מעשר ראשון לתרומה, דכיון דהעשה אינה כתובה להדיא על הקדמת תרומה לבכורים ומעשר שני למעשר ראשון, רק על הקדמת מעשר ראשון לתרומה, ואינך נלמדים רק במה מצינו והוא הדין או מטעם ניתק מקצתו ניתק כולו, ומכיון שיש לנו הוכחה דהעשה דמכל מתנותיכם תרימו הכתובה בפרט רק על הקדמת מעשר ראשון לתרומה אינה מנתקת הלאו דמלאתך ודמעך הנ"ל, א"כ שוב אין לנו ממילא עשה המנתקת ללאו זה כלל, והלא תעשה הזה. ל"ת גמור היא ככל הל"ת שבתורה והוא מבואר למבין.

ועכשיו ניחזי אנן המקדים מעשר ראשון לתרומה מי עובר על הלאו של ההקדמה הנ"ל הישראל או הלוי פשיטא, בלי כל ספק שהישראל המקדים וקורא שם מעשר ראשון על כריו קודם קריאת שם תרומה הוא העובר על הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר, אבל הלוי אין לו יד וחלק כלל בלאו הזה ולמי חלה חובת נתוק העשה דמכל מתנותיכם תרימו תרומה, שלאחר שנתן אל הלוי המעשר ראשון יש חיוב להפריש מן המעשר ראשון מלבד תרומת מעשר אף חלק תרומה גדולה לפי הערך פשוט שעל הלוי הוא החיוב, שמלבד שמפריש ממעשר ראשון שלו תרומת מעשר עוד הוא מחויב להפריש מזה גם חלק תרומה גדולה לפי החשבון, אבל לא לישראל דהישראל אין לו יד ושם כלל בהעשה הזאת, דמשעה שקרא עליו שם מעשר ראשון שוב אינו שלו, ואין לו שום רשות להפריש ממנו כלום, ולהדיא כתב רש"י לקמן (ה' ע"ב) ד"ה מכל מתנותיכם תרימו תרומה וז"ל ללוים קאמר רחמנא את תרומת ה' תרומה גדולה עכ"ל, הרי דהחיוב הוא על הלוי ולא על הישראל, והנה לפי זה מובדל לאו הניתוק לעשה זה במינו מכל הלאוין הניתקין לעשה, כמו שלוח הקן נותר ואונס וכדומה, שבכולהו העובר על הלאו הוא המצווה ועליו רמיא החיוב של תקון העשה המנתקו ללאו, ובכאן הבעל הבית הוא העובר על הלאו והלוי במעשהו ובהפרשתו מנתק ומתקן, והשכל מחייב שכיון שהעשה הוא תקון הלאו מי שעבר על הלאו הוא ינתק ויתקן ויקיים את העשה, אבל לא שראובן עובר על הלאו ושמעון מנתק ומקיים העשה והרי זה דומה לטוביה חטא וזיגוד יעשה תשובה אתמהה?

והנה בזה הרגיש אביי ופריך שפיר בדיוק, וכל לאו הניתוק לעשה לקי כלומר אפילו היכי שהעשה מתקיימת ע"י מעשיו של אחרים בתמיה, ונסתייע לזה ממימר דתנן במתניתין דלקי ואע"ג דהוי להנל"ע וע"כ משום שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו של הממיר אלא רחמנא נתקו לעשה ממילא ומשו"ה לא מקרי לאו הנל"ע, א"כ כ"ש במקדים מעשר ראשון לתרומה דלא חשיב לאו הניתוק לעשה כיון שהעשה מתקיימת ע"י מעשיו של הלוי וע"כ קרא דמכל מתנותיכם תרימו לא נכתב כלל לנתק הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר והוי רק עשה גרידא, וכיון שנפל היסוד נפל הבנין, דמעתה הלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר הנ"ל לא הוי כלל לאו הניתוק לעשה ואפילו במקדים תרומה לבכורים או מעשר שני למעשר ראשון נמי לא הוי ניתוק, אע"פ שהתם העשה מתקיימת ע"י עצמו, וכמו שהסברנו לעיל באריכות, ומשני דאף במימר הוי לאו הניתוק לעשה ולא בעינן הכא שהעשה תתקיים ע"י מעשיו של עצמו, כיון שעכ"פ איכא עשה ותקון ללאו זה והא דלקי במימר הוא מטעם דאיכא תרי לאוי ואין עשה מנתקת תרי לאוי או כגרסת הרמב"ם שהלאו כולל יותר מהעשה והוא נחמד לכאורה.

אלא שיש לשדות בזה נרגא לפי מה דס"ל לאבא אלעזר בן גמלא (גיטין ל"א ע"א) דיליף מהקישא דונחשב לכם תרומתכם, דכמו שיש רשות לבעה"ב לתרום תרומה גדולה, כך יש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר א"כ הוא הדין נימא להיפך, דכמו שיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר כן נמי יש לו רשות לתרום תרומה גדולה אף בהקדים מעשר ראשון לתרומה לפי הערך אף שעיקר חיובא אלוי רמיא. וא"כ אכתי הוי לאו הניתוק לעשה גבי הישראל דאף לבעה"ב הרשות והמצוה לתרום בין תרומת מעשר בין תרומה גדולה היכי דהקדים וקרא שם על המעשר ראשון מקודם שקרא שם על התרומה הגדולה, ואף דעיקר קרא קאי על הלוי מכ"מ גם הישראל הבעה"ב בכלל זה, אכן מלבד שאין מוכרח לומר שאביי דפריך בסוגיין ממימר יסבור כאבא אלעזר בן גמלא דהא יכול לסבור כרבנן, ובעיקר הדבר אי הלכה כאבא אלעזר בן גמלא יש בזה אריכות דברים במהרי"ט, (ח"א סימן פ"ב) ובס' דברי אמת (דף קכ"א ע"ג) ע"ש.

עוד יש להוסיף גם קצת ראיה לזה דאביי אינו סובר כאבא אלעזר בן גמלא, דאיתא בגיטין (ל' ע"ב) ת"ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו, כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר, אמר אביי הכי קאמר, ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר, אין חושש ישראל זה שמא אחר שמכרו הלוי עשאו לוי זה תרומת מעשר על מעשר אחר שהיה לו בביתו, דכיון דלא ידע הלוי כמה יש לו בידו, לא עביד ליה תרומת מעשר אבל אמר כור מעשר יש לך בידי ונתן לו הדמים פירוש הישראל להלוי וקנה ממנו המעשר, אסור ישראל זה לאכל הימנו, ואפילו הפריש תרומת מעשר לכהן לפי חשבונו חיישינן שמא לאחר שקבל הדמים עשאו לכולן תרומת על תשעה כורים שיש לו בביתו מעשר הטבול לתרומת מעשר דכיון דלא משך יכול לחזור הלוי, ואע"פ שהוא ברשותו של ישראל לא קנו לו מעותיו דאימת קניה הלוי דלקנייה לישראל בקבלת מעות, הלכך כי חזר בו ועשאהו תרומת מעשר חל עליו השם עכ"ל רש"י והתוספות פירשו דחיישינן שמא עשאו תרומת מעשר קודם קבלת המעות ע"ש ולכאורה קשה דאמאי ס"ל לאביי באומר ללוי סתמא כור מעשר יש לך בידי ואפילו לא אמר לו בעה"ב עוד לא הפרשתי ממנו ת"מ. דחושש שמא עשאו הלוי תרומתן מעשר, דאיך יוכל הלוי להפריש ממנו ת"מ על מקום אחר. כיון שיש לו להישראל רשות לפרוש ממנו ת"מ יש לו להלוי לחשש, שמא באמת הקדים הישראל לזכות בהמצוה והפריש ממנו בעצמו ת"מ, וא"כ אינו טבול עוד לת"מ ואינו יכול לעשותו ת"מ על מקום אחר, ונהי היכי דאמר לו סתמא אינו יכול הלוי לאכול טרם הפריש ממנו ת"מ ואינו יכול לסמוך שכבר הפריש הבעה"ב, כיון דחיובא לא רמיא עליו רק שיש לו רשות, ולא שייך לומר בכה"ג חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, אבל להיפך לקולא בודאי אינו יכול לסמוך ולומר בודאי לא הפריש דיוכל היות דכבר הופרש ע"י הבעה"ב והברייתא סתמא קאמר, אמר לו כור מעשר יש לך בידי, ואפילו לא. אמר לו בשעת מעשה להדיא, כי טבול לח"מ הוא אע"כ אביי לא ס"ל כאבא אלעזר בן גמלא, וא"כ אביי לשיטתו פריך שפיר במסכתא תמורה.

עוד נ"ל דאפילו נימא דאביי כאבא בן גמלא ס"ל דיש להישראל רשות לתרום תרומת מעשר מטעם ההיקש וממילא יש לו רשות להבעה"ב גם לתרום תרומה גדולה היכי דהקדים מע"ר לתרומה, מ"מ אין זה אלא בגדר רשות, אבל לא בתורת חיובא ומצוה דעיקר חיובא והמצוה אלוי רמיא אלא דהתורה נתנה רשות גם להישראל לתרום ואין זה נחשב כלל ללאו הנל"ע דלאו הנל"ע לא מיחשב רק אמי שמוטל החיוב, והמצוה עליו רמיא, וכיו"ב מצאתי בגנת ורדים להפמ"ג (כלל כ"ג) ד"ה התנאי השני שהביא שם שיטת הר"מ דהיכי דהלאו כולל יותר מהעשה לא הוי להנל"ע, וכתב שם ע"ז ודע שיש להקשות לפ"ז אמאי חשיב נותר להנל"ע משום דושרפת את הנותר באש והא הלאו כולל זכרים ונקבות והעשה אינה אלא באנשים ולא בנשים, דהוי מ"ע שה"ג דשריפת נותר אינה אלא ביום כש"כ התוס' (קידושין ל"ד), וא"כ לא הוי לאו הנל"ע, שהלאו כללי והעשה פרטי ואין לומר דלא דמי לתמורה דהתם אין העשה שייך כלל בשותפין וצבור, דצבור ושותפין שהמירו אין תמורתם תמורה, משא"כ במ"ע דשריפת נותר דנהי שאין הנשים מצווין מ"מ אם רוצות לשרוף הרשות בידן ויכולות לקיים מצות שריפה, מ"מ אין נראה שיהא להן תקנה באם הותירו שתקיימנה עשה אח"כ כיון דאין מצווין על עשה דושרפת לא הוי גבייהו נתיק, וא"כ ה"ה בזכרים לא תהוי לגבייהו נתיק ע"ש מה שהאריך עוד בזה והרי הוא כדברינו.

עצם קושית הגנת ורדים כבר העיר בזה הטורי אבן (חגיגה ט"ז) והוסיף עוד להקשות מכמה מקומות כמו מריש מס' תמורה דדייק שם דר"י ס"ל דלאו הניתוק לעשה לוקין עליו, מדקאמר במותיר דלא מן השם הוא זה אלא מטעם לאו שאין בו מעשה וקשה מאי ראיה דנ"מ לגבי נשים דמטעם לאו הנל"ע לדידהו לא הוי כלל נותר להנל"ע דעשה שהזמן גרמא הוא, ומשו"ה קאמר משום לאו שאין בו מעשה דמטעם זה אף הנשים נכללות לפטור ועוד האריך מכמה מקומות יע"ש ועפ"ז חידש הטו"א כללו הידוע, דכל מצוה שאינו נוהג אלא פעם אחת, רק שאינו כשר בלילה לא מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא, דהלילה הוי רק הפסק ולא פטור, וכן כתב באמת בספר המקנה (קידושין כט):

ולולי דמסתפינא הייתי אומר, דאע"ג דנשים פטורות ממצוה עשה שהזמן גרמא, הא זה ילפינן אנן אלא מהקישא דתפילין או מראיה והקהל, ולא ילפינן משם לפטור רק עשה פשוטה אבל עשה המנתקת ללאו לא נוכל למיליף מהתם, דמסתברא דכיון דהעשה היא תקונו של הלאו, כמו שנשים מצוות על הלאו כן מצוות נמי אתקונו של הלאו הוא העשה כי עיקר המכוון מהתורה הא שמירת הלאו ותקונו, וכמו שמוזהרות על הלאו, כן מוזהרות נמי על העשה המנתקת ויש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובזה יסולקו כל הקושיות.

ודע עוד יש להעיר אעיקר הדבר מנלן דמוזהרות נשים אלאו דנותר הא איש ואשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתיב ומזה ילפינן דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק ט"ו ע"א ועוד) ושם הלא "כי יעשו" כתיב, דמעבירות שנעשו ע"י מעשה איירי, ומנלן דהוקשו אף אלאו שאין בו מעשה:

ושו"מ להרב פמ"ג בתיבת גמא (פ' נשא) שהעיר בזה וז"ל איש או אשה וגומ', יש להקשות ל"ת שהזמן גרמא ואין בו מעשה מנלן דאשה דחייבת דיעשו כתיב ועונשין דוקא מלקות או כרת ומיתת ב"ד ע"ש, ואיני מבין מדוע הקשה דוקא אל"ת מהזמן גרמא, הלא אף אל"ת שאין הזמן גרמא נמי יש להקשות כן, ומצאתי בתשב"ץ (ח"א שאלה ג') שהרגיש ג"כ בזה, וכתב דמכל חטאת האדם כולהי הוי, דכולהו בכלל חטאת האדם נינהי, ע"ש, ודבריו צריכין באור. ועין תמורה (דף ב' ע"ב) דפריך שם אמאי צריך קרא לרבות אשה בדין תמורה, תיפוק ליה מדר"י אמר רב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני שם דהו"א דהיינו עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור, וברש"י שם בלשון הראשון ובשמ"ק מביא שם גירסא דה"א ה"מ דבר שיש בו מעשה אבל ממיר אין בו מעשה קמ"ל, ולגירסא זו ניחא דממימר ילפינן לכל לאוין שאין בו מעשה דנשים מוזהרות, אך עי' שם בשמ"ק ובהשמטות מה שגמגמו על גירסא זו ועוד יש לעיין בכל זה.

ועוד יש לומר לפי מה שכתבו התוספות בגיטין (כ"ה ע"א) ד"ה עשרה דאין המעשר ראשון מתמעט בשביל חלק התרומה גדולה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי ואם יש לו מאה סאין טבל והפריש שני סאין ממנו לתרומה גדולה אכתי מחויב הוא להפריש למעשר ראשון עשרה סאין כאילו היה כל המאה הסאין בשלימות, לפי זה נראה לי דאפילו לאבא אלעזר בו גמלא דס"ל דיש רשות להישראל לפרוש תרומת מעשר, מכל מקום אפשר לומר לא מצינו רק דותרה התורה על זכות טובת הנאה שיש להלוי במעשרו לתת התרומת מעשר לכל כהן שירצה, שאף הישראל יש לו הזכות הזאת, וגם על עצם מצות הפרשה ותרה התורה, כשם שזכאי הלוי במצות הפרשת תרומת מעשר, כן נמי הישראל זוכה במצות הפרשתה ובנתינתה לכל כהן שירצה, אבל בגוף התבואה של הלוי שתהא שולטת עליו רשות הישראל הבעה"ב זה לא מצינו ולא מסתברא לומר כן בשום אופן כמו בנידון דידן, דרך משל, ישראל שיש לו מאה סאין והקדים להפריש ממנו עשרה סאין מעשר ראשון טרם שהפריש ממנו תרומה גדולה, הנה הדין הוא שהלוי חייב להפריש מזה גם תרומה גדולה מלבד התרומת מעשר, דהיינו שני סאין למאה כמדה בינונית דהיינו שני עשריות סאה לתרומה גדולה, וסאה אחת לתרומת מעשר, הנה יתמעט בשביל זה חלקו שלו בשתי עשריות שהוא שלו ממש, שאילו לא הקדים להפריש מעשר ראשון קודם לתרומה גדולה היה נשאר להלוי תשעה סאין בשלימות, ועכשיו יחסר לו ממעשרו שתי עשיריות, הנה זאת התרומה הגדולה הוא שלו ממש, וע"ז לא מצינו ששולטת בו רשות ישראל ודוק היטב.

והנה כתבנו למעלה דעיקר קושית הגמרא היתה דאיך יתכן לומר דהקדמת תרומה לבכורים הוי לאו הנל"ע כיון דהוי עשה המתקיימת ע"י מעשיו של אחרים במקדים מע"ר לתרומה אשר ע"ז קאי עיקר העשה וא"כ גם אינך הנלמדים מזה כמו הקדמת תרומה לבכורים ג"כ לא הוי לאו הנל"ע וע"ז פריך ממימר ומשני דגם במימר הוי לאו הנל"ע "והכא" לא בעינן שתתקיים העשה ע"י מעשיו ושאני מימר שאין עשה מנתקת תרי לאוין הנה דייקנו לומר "והכא" לא בעינן שתתקיים ע"י מעשיו כונתי במלת הכא, דבאמת בכל לאו הניתוק לעשה שנתנה מתחלה מדין התורה שהעובר על הלאו הוא יקיים העשה, שם לא מהני, אם אחר יקיים העשה, וכן כתב במפורש הרמב"ם (פי"ג מהלכות שחיטה) בלוקח האם על הבנים ובא אחר וחטף מידו האם ושלחה, דהלוקח אם על הבנים לוקה כיון דהוא לא קיים העשה, אלא דהכא בהקדמת מע"ר לתרומה עיקר העמדתו ותקונו של העשה המנתקת את הלאו ערוכה מעיקרא ברצון התורה ע"י מעשיו של אחרים, הוא הלוי שנתן לו המעשר, אבל במקום שעיקר תקונו של העשה המנתקת את הלאו הועמדה ונערכה ברצון התורה מראש ע"י מעשיו של העובר העבירה, שהוא העובר העבירה יתקן, אז תקונו של אחר לא מהני לו מידי.

ולכאורה העירותי ע"ז מהא דאיתא בב"ק (צ"ח) חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו ולקמן כתבנו בחיו"ד דהוא מטעם הפרשת איסורין ולא מטעם בעור חמץ, דעל חמץ של אחרים שמונח ברשות אחרים לכו"ע אינו מצווה עליו לבערו ועין צל"ח בפסחים (כ"ט ע"א) ואכמ"ל, ולשיטת התוספות (פסחים כ"ט ע"ב) דחמץ מקרי לאו הנל"ע ועין פסחים (צה). א"כ לכאורה יש לומר דאדרבה נמתין אולי יקיים בעצמו העשה ויבערנו דאז יתקן הלאו בקיימו העשה, משא"כ אם אחר יחטף מידו ויבערנו שאז הלאו מוחלט בידו, אם לא שנדחק שהוא סוף שביעי ואם נמתין עד שיקיים יעבור הזמן והוא דחוק מאד, והיא הערה שכליית, אבל יש לדחותה בפשוט, דכיון דרואים אנו שעדיין מחזיק החמץ ברשותו ואינו דואג כלל לתקונו אין אנו חוששים לשמא יחזור בתשובה ויתקן, גם אם אפילו קנה החמץ שבכה"ג לוקה וכש"כ הרמב"ם כיון דבכל רגע ורגע עובר על בל יראה ומחויבים אנו להפרישו מאיסורא מכאן ולהבא שלא יעבור עוד, אבל לא להניחו באיסורא ולחשוש פן יתקן לעתיד מה שחטא בעבר והוא פשוט ומ"מ בגזל אם יחטף אחר מידו של הגזלן או אם הנגזל בעצמו יחטף מגזלן אינו לוקה אף בכה"ג לא הוי ניתק לעשה, מ"מ כיון שגזל לאו הניתן לתשלומין היא אינו לוקה ועין בהגהות אמרי ברוך על חו"מ סימן לד ודוק היטב ועוד יש להאריך בזה ועוד חל"מ.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה