דבש תמר - ב (ריף)· רבי דוד טיטלבוים
שבועות · פרק שלישי
ע"ב ר"נ ד"ה רבא אמר הכי קאמר וכו' וה"ק מבטא שבועה איסר נמי לשון שבועה היא איסריה דאיסר הטילו הכתוב:
המאור ד"ה אלא אמר אביי סה"ד מדלא כתב ואסר:
דף ח רש"י ד"ה ועוד שהוא סמך דבריו לומר איזה הוא איסר וכו' אלמא איסר לשון התפסה הוא:
ע"ב ר"נ ד"ה ונראה שדעת הרב ז"ל ועוד שהוא מזכיר בפירוש יום שמת בו אביו:
דף ט שלה"ג שורה ב' משורות הרחבות כגון שנדר בט"ז באב נ"ב להתענות מ' יום רצופים ומתחיל בי"ז באב והוא יום ראשון להארבעים יום ויום הארבעים הוא כ"ו אלול ואותו היום הוא כ"כ יום ראשון מתענית עשי"ת שמתחילין להתענות ד' ימים קודם ר"ה ונמצא יום אחד מעשי"ת מובלע בתוך נדרו:
דף י ר"נ ד"ה אלא מתנה לעשיר. משום דאמר אם אי אתה נוטל הא אם אמר אם אין אני נותן לך דבר ברור הוא:
שלה"ג אות א' ד"ה כתב הטור סמוך לסה"ד והראב"ד כתב אם נתכוון להן הן שאמר הבורא הוי שבועה וניחא לי בימין ושמאל אבל:
דף יא ר"נ ד"ה אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו נ"ב הגהות מא"י מוחק ולא הרע ונראה דלא ניחא ליה האי לישנא שבר"נ לפנינו דמשמע שהרשות בידו קאי על ולא הרע וקשה מאי קמ"ל שהרשות בידו שלא להרע לעצמו פשיטא הלא אף גם מצוה הוא שלא להרע לשום אדם וגם לעצמו וחוץ מזה שרצה לתקן עוות יותר קשה לי למה לא ניחא ליה לבעל הגהה בזה הלשון שבר"נ הלא הוא אותו הלשון שברי"ף והרי"ף מעתיק אות באות לשון הגמ' ושפיר קאי הרשות בידו טל להרע לעצמו וקמ"ל דאע"ג וכו' כמו שמבאר הר"נ ועוד היה לו להגיה בגמ' ואם בעל הגהה זה לא בא להגיה הגמרות שלנו רק ספרי הרי"ף היה לו להגיה בהרי"ף הכלל איני יודע מה רצה בהגהה זו:
דף יב שלה"ג אות ב' ד"ה ומי שנשבע שלא יצא ממקום פלוני אע"פ שיש הנאה למשביעין בקיומ' מתירין לו שלא ברצונם ובלבד שיודיעוהו נ"ב פי' להמשביע: