דבש תמר - ב (ריף)· רבי דוד טיטלבוים
שבועות
פרק ראשון
דף א מלחמת אמר הכותב מעיקרא הוה לן למימר יוסיפו הדיינין ועד דאמרי תלתא:
ע"ב המאור אי נימא מדתניא וכו' עד ואלו מסי' ההיכל ולמעלה לא קאמר כן נ"ל שצ"ל כן ולמחוק למעלה ומקרום ביצה דליתא בגמ' ואם מוסיף כמפרש צ"ל מהופך ואלו מקרום ביצה ולמעלה ומסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר:
פרק שני
דף ב ע"ב חא"ש מהר"ם ד"ה ובמרדכי וכו' נ"ב כל בר בי רב דחד יומא רואה כי פי' המרדכי אינו שוה כלל להני פירושים שמביא הר"נ ולמען לא ישאר המהר"ם מוקשה נ"ל דלא כהלין כתבא היה כתב ידו הגדולה של המהר"מ ז"ל ונשתבש לשונו ע"י המעתיקים ודבריו צריכין תיקון ופירוש ונ"ל שכן צ"ל גם הוא כתב פי' אחר מזה דמשמע שם אפילו וכו' ופי' כמו שכתב הר"נ פי' אחר מרש"י בשם אחרים כתב גם המרדכי פי' אחר אף מזה שמביא הר"נ בשם אחרים ומה דחק למרדכי לפרש פי' אחר ע"ז כותב המהר"ם משום דמשמע שם בגמ' אפילו שאינו סמוך דקתני סתם ואם יש לה וסת תולה בוסתה:
דף ג ע"ב רי"ף אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד מנין שנים וג' וד' חמשה וכו' נ"ב פירוש כתב הר"נ וכמובן אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד היינו שלא ראתה יום ראשון שאחר ז' ימי נדה אלא ביום השני שהוא התשיעי ולפ"ז כ"כ פי' מנין שלא ראתה שני ימים אחר ז' ימי נדה אלא ביום השלישי וכן ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' כולם סכום ימים שלא ראתה בהם אלא ביום המחרת וכשאומר עשרה פירושו עשרה ימים אחר ימי נדה לא ראתה אלא ביום אחד עשר ומה זה דתני ומנין לרבות אחד עשר הלא אם לא ראתה כל הי"א ימים אשר אחר שבעת ימי נדה וראתה ביום י"ב נדה היא אלא על כרחך מונה הברייתא הימים שראתה בהם ופירוש מנין לרבות י"א שראתה ביום י"א וכן ממנו ולמעלה י' ט' ח' ז' ו' ה' ד' ג' שראתה ביום ג' אחר ז' ימי נדות א"כ שני בכדי נסבה כי שני שראתה בשני ולא ביום א' כבר מרבה מאו כי תזוב (תוס' ריש עמוד האחרון מגמ' נדה):
רש"י ד"ה יכול בין סמוכים בין מפוזרים סה"ד אע"ג שהם מבחוץ נ"ב מוקשה הלשון מאד מאין הוא מושאל ואיך נופל על המדובר ונלע"ד האי אע"ג קאי אלמטה אע"ג שהם מבחוץ פי' הדמים שראתה בינתים אין לחוש להם שמא יצא מן המקור בג' ימים זה אחר זה ושהה בפרוזדור שהוא כמו יצא לחוץ בשלשה ימים דאז ודאי צריכה ז' נקיים להאי ריאה אלא אפילו ידענו שהריאה היה מבחוץ ולא לפנים והיא רק אחת דהיינו שראתה כחרדל כמו שכתב הר"נ לקמן מ"מ צריכה אחר אחד לכולן:
דף ה ע"ב רש"י ד"ה שני גרדיים משער האשפות אם עונת גשמים הוא אם יש בו מעט מים בבור ישבור:
דף ז ר"נ ד"ה דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. כותית מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה ואמרינן עלה ואמאי וכי תימא מדרבי יצחק:
פרק שלישי
ע"ב ר"נ ד"ה רבא אמר הכי קאמר וכו' וה"ק מבטא שבועה איסר נמי לשון שבועה היא איסריה דאיסר הטילו הכתוב:
המאור ד"ה אלא אמר אביי סה"ד מדלא כתב ואסר:
דף ח רש"י ד"ה ועוד שהוא סמך דבריו לומר איזה הוא איסר וכו' אלמא איסר לשון התפסה הוא:
ע"ב ר"נ ד"ה ונראה שדעת הרב ז"ל ועוד שהוא מזכיר בפירוש יום שמת בו אביו:
דף ט שלה"ג שורה ב' משורות הרחבות כגון שנדר בט"ז באב נ"ב להתענות מ' יום רצופים ומתחיל בי"ז באב והוא יום ראשון להארבעים יום ויום הארבעים הוא כ"ו אלול ואותו היום הוא כ"כ יום ראשון מתענית עשי"ת שמתחילין להתענות ד' ימים קודם ר"ה ונמצא יום אחד מעשי"ת מובלע בתוך נדרו:
דף י ר"נ ד"ה אלא מתנה לעשיר. משום דאמר אם אי אתה נוטל הא אם אמר אם אין אני נותן לך דבר ברור הוא:
שלה"ג אות א' ד"ה כתב הטור סמוך לסה"ד והראב"ד כתב אם נתכוון להן הן שאמר הבורא הוי שבועה וניחא לי בימין ושמאל אבל:
דף יא ר"נ ד"ה אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו נ"ב הגהות מא"י מוחק ולא הרע ונראה דלא ניחא ליה האי לישנא שבר"נ לפנינו דמשמע שהרשות בידו קאי על ולא הרע וקשה מאי קמ"ל שהרשות בידו שלא להרע לעצמו פשיטא הלא אף גם מצוה הוא שלא להרע לשום אדם וגם לעצמו וחוץ מזה שרצה לתקן עוות יותר קשה לי למה לא ניחא ליה לבעל הגהה בזה הלשון שבר"נ הלא הוא אותו הלשון שברי"ף והרי"ף מעתיק אות באות לשון הגמ' ושפיר קאי הרשות בידו טל להרע לעצמו וקמ"ל דאע"ג וכו' כמו שמבאר הר"נ ועוד היה לו להגיה בגמ' ואם בעל הגהה זה לא בא להגיה הגמרות שלנו רק ספרי הרי"ף היה לו להגיה בהרי"ף הכלל איני יודע מה רצה בהגהה זו:
דף יב שלה"ג אות ב' ד"ה ומי שנשבע שלא יצא ממקום פלוני אע"פ שיש הנאה למשביעין בקיומ' מתירין לו שלא ברצונם ובלבד שיודיעוהו נ"ב פי' להמשביע:
פרק רביעי
דף טו שלה"ג אות א' ד"ה ראובן תבע לשמעון. ולא היא דהתם הוא דוקא משום דאין כפירת עדותו מחייבתו קרבן עד שיכפרו שניהם והלכך אין העדות:
ע"ב שלה"ג שורה ז' כל שחזרו בהו והא בעלמא כל תוך כדי דיבור:
שם ולא נפק לברא חוזר וטוען לעולם:
דף טז ר"נ ד"ה וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה. דאנן לא קיי"ל כרבי מאיר כלל אפילו בממונא נ"ב פי' אע"ג דר"מ יליף מבני גד ובני ראובן דבעינן תנאי כפול ושם ממונא הוא מ"מ לא קי"ל כותיה אלא כשמואל דאתקין אם מתי אם לא מתי חשש שמא יבא ב"ד וידון כר"מ נ"ב פי' ויפסלו:
לעיל מהנ"ל ובהא כולי עלמא מודו ומפקינן בגמ' עצמו מדכתיב:
פרק חמישי
ע"ב הר"נ שורה ג' מסוף העמוד ולמעלה וא"ל רב חנינא לרבה:
שלה"ג אם אי אפשר לרפאות הבכור בלא הקזת דם במקום שעושה אותו מום בעלמא שאינו בכה"ג:
פרק ששי
דף יז ע"ב שלה"ג ד"ה כתב הרא"ש ראובן ולוי הלוו מנה. יכול לגבות כל החוב משמעון כיון שלא מחל אלא לערב:
שם אות א' ד"ה התובע את חבירו בב"ד סמוך לסה"ד ואח"כ תשביעהו היסת או נ"ב פי' או שאין רצונך לבטל השטר תחרים חרם סתם ואח"כ צא ובקש השטר ותגבה בשטרך:
דף יח ר"נ שורה ב' בני ר"ה זבון ההיא אמהתא:
שם אלמא דב"ח קונה משכון אפילו משכנו בשעת הלואתו נ"ב פי' אע"פ שאינו ע"פ ב"ד:
שם דהרי הוא כאלו הגביהו לו ב"ד:
שם ומשום הכי אמרינן בפרק המקבל דאם מת נ"ב פי' שהשיב לו העבוט ומת הלוה:
שם ד"ה שבועה בס"ת סמוך לסה"ד כך המשביע את חבירו נ"ב כש"כ הנשבע לשקר ובהמשביע פליגי:
שלה"ג אות א' ד"ה כתב מיימוני. ומסתמא דב"ד במקום בהכ"נ יושבין ולכך קבועים בב' וה':
ע"ב רש"י ד"ה כפירת טענה שתי כסף. טענה דמתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שכופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה:
דף יט ר"נ מסוף העמוד למעלה שורה כ' אלא ודאי אפילו לרב בטוען דוקא קאמר:
שורה ז' ואמרינן נמי אפילו לא טענו דאלמא טענת ברי בעינן נ"ב ערוך טען א' מפרש (בעלאדען) טען ג' מפרש (ענטגעגענשטעללען) וכאלה מדויקין רק על טענת ברי:
שורה ו' ואין אלו ראיות דמאי טענה תביעה נ"ב תבע מפרש הערוך פאדערין (אונטערזוכען) כאלה שייך גם בשמא:
שם קודם להנ"ל והלה אומר לא כי אלא פרוטה ואפילו אמר אין לך בידי אלא כך וכך חטים ושעורים שהלויתני חייב
ע"ב הרי"ף שורה א' וכן הלכה ואר"נ אמר שמואל:
שלה"ג רק היכא דבהודאה דאתמול היו שם עדים והיכא שהודה אתמול שחייב והשתא טוען פרעתי ולא היו שם עדים בהודאה איכא פלוגתא התוס' פרק הגוזל בתרא דף קי"ח כתבו דר"י ראה ושמע לר"ת שחייב השבועה:
דף כ כתב הרי"ף ז"ל בפרק זה בורר דכל היכא דלא אתמר בהדיא לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכתא כותיה בר מהני תרי מיפך שבועה וחוורי וסימניך הפך לבן ע"כ ודבר זה קבלה הוא ביד הגאונים ז"ל ופירוש חוורי דאמרינן בפ' בהמה המקשה בענין צומת הגידין כיון דזיגי אף על גב דלא חוורי הלכך קי"ל דבדאורייתא לא מפכינן אבל בשם מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל כתב ולית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי ודברי הגאונים ז"ל עיקר:
שלה"ג ולי נראה כי מיימוני רצה תחלה לברר אם מדיני אדם יש לחייבו או לאו ואמר כי נפטר הוא ממנו בשבועה ושונה והולך:
שם אות א' ד"ה שאלה על שבועה. ויש אחרים שאע"פ שהן נתבעים והם דרבנן כעין דאורייתא ואין הופכין שבועתן והם נשבעין בטענת ברי נ"ב אע"פ שהן טוענין ברי שאינם חייבין כלום לתובע שטוען שמא חייב לו הנתבע:
שם אם יאמר התובע אינני חפץ בתקנה זו שתקנו חכמים אלא הריני כשאר כל התובעים וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו ואם יחזור הנתבע ויהפוך השבועה על התובע שומעין לו ואם לא רצה לישבע ילך לו סה"ד ואין מונעין אותו:
שם מסוף העמוד שורה ה' שחייב בעל השטר לישבע כעין של תורה כמו שנשבע כשטוען עליו שפרעו:
שורה ג' ואם טוען הלוה מחלת לי השטר:
ע"ב שלה"ג א' תשובה לרב אלפסי והמונע אותו מעיד על עצמו בזיופו אבל יניחוהו להטיל:
ואם הוא מורד לקבל הדין ואפשר שיגמור הדין עליו בדייני עובדי כוכבים:
ב' והמלוה את חבירו בפני עדים. ורש"י כתב שאין צריך אלא כההוא דשבועת הדיינין (טור סי' ע'):
וכן מדעת רבי' (עי"ש בטור וב"י):
דף כא שלה"ג סמוך לסה"ד:
שכן אמרו חכמים ז"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואע"פ שאח"כ נתוודע שפרע לאביו אינו נפטר בזה שאין שמעון:
ע"ב שלה"ג יכול לומר אשבע לך מכל ממון שבעולם חוץ מממון זה שלא אשבע לבעליו:
שם ואי לא הודה וכפר ישבע לו היסת שלא פרעו אלא פעם אחד ע"כ:
דף כב שלה"ג שורות הרחבות שורה ג' מי שהאמין בשטר הוא וכל הבאים מכחו היורשין נמי נאמנים כי הם באים מכחו ומקבלי מתנה נמי:
שם א' ד"ה בהא דבעינן וכתב מיימוני פ"ט מה' נזקי ממון מיהו מדיוקא שאין לתובע עדים על השעורין אבל ביש לו עדים אע"פ שלא תבעו:
שם וא"כ כיון דהרא"ש ז"ל אינו פוטרו משעורין אלא מטעם דדיינינן בודאי אין לו עליו תביעה זו:
מלחמת שורה ב' מסוף העמוד למעלה וא"ת א"כ מה הועיל בתקנתו נ"ב פי' מה הועיל המלוה מה שהתנה עם הלוה שלא יפרע לו אלא באנפי פ' ופ' הלא עוד יש חשש שיבואו עדים להעיד על המלוה שקבל מעות מן הנתבע בתורת הלואה ויהיה נצרך לשלם להנתבע מה שקיבל ממנו או יקרע השטר בח"י הנתבע או שמכר נתבע לתובע שדה וקיבל מחירו המעות ועתה ירד הנתבע לשדותיו עד שיקרע השטר והעדים נאמנין כאשר אמרנו אין לך בו אלא תנאו ומתרץ והרי הועיל לפסלם לפרעון דשכיח אבל שיעידו דבר אחר אינו חושש כי הוא מלתא דלא שכיחא:
ע"ב שלה"נ והשתא דאתית להכי דמצי תפיס על הודאתו מה שלא תבע לו ה"ה:
ר"נ שורה ראשונה הרחבה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שכירות:
שורה ז' וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכתב קרוב אני לומר:
דף כד ע"ב ר"נ והקשה ה"ר יוסף הלוי ז"ל על דבריו נ"ב פי' על דברי עצמו:
שם משורה אחרונה למעלה שורה ו' והוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו פי' שאפילו הבית ומה שבתוכו לפנינו:
שורה ד' שהרי הוא דבר שאפשר לעמוד עליו פי' אם היה הפקדון לפנינו ובזה יהיה דברי הרמב"ן כדברי הרא"ש ע"ש אלא שהרמב"ן קיצר:
פרק שביעי
דף כה ע"ב שלה"ג ואקשינן עלה מ"ש מבור דאמרינן לא יקצוץ ואמרינן עלה:
דף כו ר"נ ד"ה יכול לומר לו שכרתיך לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי בה רבנן נ"ב פליאה ממני מאין ידע אטו כ"ע דיני גמירי וע' יבמות קי"ד בתוס' ד"ה מי שסברתם היפך והעתקתי דבריו בגמ' אצל תוס':
שלה"ג אבל שכרו שלא בעדים נאמן לומר פרעתי בלא שבועה ופי דהיינו דוקא:
ע"ב ר"נ ד"ה הלכך לענין הלכה. ומייתי מתניתא לדחויי שמעתתייהו דרב ושמואל דהוה מעלי ליה מעיקרא:
הרי זה שומר של בעלים מדעת ויצא לו נ"ב (פ"ח וע"ש שמפרש דברי הרמב"ן והר"נ):
דף כז ר"נ ד"ה ירושלמי ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק אחד עשר מהלכות שכירות שאפילו שכיר קטן נשבע נ"ב כבר סניה שם מהר"י אבוהב שכן מצא בס"א שאפילו השוכר קטן נשבע השכיר (רא"ש ע"ש):
שם ומכאן קשה למה שכתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה שאלו מקמיה בעסק חד גברא דתפיס ספר מקרא ואמר שהיה ממושכן בידו והשיב בלשון הזה
ע"ב רי"ף אבל בעה"ב שעשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן נ"ב אף שהר"ן כופה א"ע לפרש דבריו באשר הוא לענ"ד מרגלא בפי ליקח ראיה מאשר הוא ברא"ש על דברי הרי"ף וכיון שגי' הרא"ש כגי' הגמ' היה כ"כ ברי"ף שלפני עיני הרא"ש ובפרט שגם להר"נ אינו מחוור גי' הרי"ף למה נאמר שהרי"ף גרס כן טוב יותר לומר שנשתבש מלתלות ברי"ף דבר שאינו מחוור וגם הרא"ש לא היה שותק והיה מביא לשון הרי"ף והיה מחוה דעתו בין שני הגירסות מכל זה שמעינן שברי"ף שלפני עיני הרא"ש היה כגי' הגמ' ומעתיקו גם הוא כן וגם הרי"ף בשער ו' מקדים דרכו להטמין להצניע:
שם ובכולהו לא אמרן כו' נ"ב זהו גי' ר"ח שנראה לר"ת כמובא בתוס' ד"ה בקונטרס גרס:
ר"נ ד"ה בטענו כלים הניטלים תחת כנפיו בעל הבית שנטל כלים קטנים תחת כנפי בגדיו ולא הכירו בו עדים נ"ב והכירו העדים במקצתן (תוס') כי אם לא הכירו כלל הדרא קושיא לדוכתה ודלמא לא משכנו:
ברי"ף והשער השני אם ראוהו העדים נ"ב שנכנס למשכן את חבירו ויצא וכו' כמו שכתב בשער השלישי צ"ל גם כאן ואף מובן שכן הוא וכמו שכתב הרי"ף אלו ג' שערים בחקי הממשכן:
דף כט ע"ב רי"ף אי דמיא הא דרב אבא להא דמיא:
ר"נ ד"ה וחזינן מאן דסבר. סמוך לסה"ד ומפרקינן כדאמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהן הכא נמי כגון, שיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם כן הוא שם בגמ' ומסיים תוס' כאן והיינו כר' אבא והעתקתי כי אדמה שבזה הלשון גדול יותר ההוכחה שרב נחמן כר' אבא ס"ל:
שם אלא דהכא אין הנתבע משלם כלל נ"ב המוסגר בשתי חצי רבוע נ"ל דאין להשתמש בו אלא בתיבה אחת היינו כלל שטוב להוסיף בלשון הר"נ אבל שלא פשע אין לו מקום כאן כמובן לכל הוגה:
שם דמה שאין היורשים יכולין לישבע אינו בפשיעתן אבל תובע:
שלה"ג סי' א' ד"ה לדעת רש"י ומיי' נ"ב והגהות מימוניות משוה דעת הרמב"ם לדעת ר"ת וכן באה"ג:
דף ל הר"נ ד"ה מתני' אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד נ"ב כגון שהמחהו אצל חנוני והפועל אמר לבעה"ב אני מקבל את החנוני ואני פוטרך לגמרי אפילו החנוני לא יתן לי:
שם ד"ה ופועלים נשבעין לבעה"ב. ודוקא בדאיתיה לחנוני הא לאו הכי נ"ב פי' הא לאו הכי שאין לחנוני עתה לפנינו בשעת שבועת פועלים אבל בשעת דין היה והכחיש את העדים ונתחייבו העדים שבועה אבל אם לא היה החנוני כלל ולא ידענו מהכחשתו כבר כתב הר"נ לעיל שנוטלין הפועלים בלא שבועה:
שלה"ג שאלה ראובן נתחייב לו שמעון שבועה וקנה שמעון אותה שבועה ונתן לו מקצת הדמים שטוען ראובן בתורת פשרה שלא ישבע:
שם אבל עכשיו שנתחייב לו בממון שבועה אין כאן מכירת שבועה אין כאן והמכירה בטלה:
דף לא ר"נ שורה ב' ואמר ליה תן לי בדינר פירות עכשיו טרם שאביא לך את הדינר שלה"ג שורה ו' והביא ראיה מפרק ג' דנדרים כ"ה: דקאמר כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות וה"ד שבועות שגגות כרב כהנא וכרב אסי:
ע"ב שלה"ג שורה אחרונה משורות הקצרות אפילו היה היורש נ"ב דיבור בפ"ע וקאי על הא דר' יוחנן בן ברוקא:
דף לג ע"ב ברי"ף אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע נ"ב שבועה דאורייתא כגון בפקדון וגם במלוה כגון שמכחיש את העד ואח"כ הביא התובע עוד עד וכן שבועת היסת כגון שכפר הכל במלוה:
סליקא לה מסכת שבועות: