דבש תמר - ב (ריף)· רבי דוד טיטלבוים
בבא בתרא · פרק תשיעי
נ"י ד"ה נכסים מרובין ואין נראה לאחרונים נ"ב כיון שהנ"י גורס ברשב"ם כדי מזון ופרנסה ותו לא וכן הגהתי בעז"ה גם אנכי ברשב"ם נוכל לפרש דברי הרשב"ם כדין וכהלכה כי שני פרנסות לבת כדאיתא כתובות דף נ"ח על מאי דתני התם הבנות ניזונות ומתפרנסות מוקי האי מתפרנסות בלבושא וכיסויא שגם זה פרנסת הבת מיקרי ולזה כוון הרשב"ם וקושית תוס' על פי' רשב"ם אינו אלא שאין בלשון יזונו פרנסה:
שם גמ' ד"ה כל שיזונו אמר המחבר כו' אבל לא שיהא נ"ב היינו נמי לפי פי' הנ"י שמפרש פרנסה שמזכיר הר"ש ז"ל הוא פרנסת נשואין אבל אם נפרש פרנסה שבר"ש כסוי ומלבוש הלא כתב כבר הנ"י שהוא בתנאי כתובה כמו מזונות והנ"י מביא ראיה שעישור נכסים אינו נקראת רק פרנסה ולא מזוני אבל שפרנסה אינה נקראת רק עישור נכסים אין לו ראיה וכבר הוכחתי שכסוי ומלבוש כ"כ נקראת פרנסה ורק ע"ז כוון הרשב"ם:
ע"ב רי"ף איבעיא להו בע"ח נ"ב הרי"ף תפס הלשון כאיכא דבעי לה לאידך גיסא וצריך להיות הסדר בע"ח בת אשתו אלמנתו שיהיה ממש למפרע מלשון האבעיא דרב ירמיה וכן איתא בגמ' גם שיהיה יפה האת"ל כפי' רשב"ם בריש ע"ב מדף ק"מ וב"ה אחרי כתבי ראיתי שכן מגיה הב"ח בלא טעמא והוא כדכתבינן גם הרא"ש מעתיק בע"ח ב"א אלמנתו:
נ"י שורה א' משורות הרחבות ככל העמוד לפי זמנה היום נ"ב פי' אם זקנה ואם ילדה מוציאין מזונותיה עד זמן שאומרים ב"ד שראויה לחיות ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום (מ"מ בשם רמב"ן):
שם ד"ה וכשאומדים ב"ד סמוך לסה"ד אבל כשיש שם בת ובן מאחר דהבת בתורת ירושה היא תדחה הבן נ"ב פי' התורת ירושה שיש לבן תדחה:
שם שיהיו מוציאין הנכסים מרשות הבן ליתן מזונות האלמנה כצ"ל:
נ"י שורה אחרונה כשמבשר שאשתו ילדה כצ"ל:
דף סו נ"י ד"ה גרסינן בגמ' כו' מאי טעמא וילדו אמר רחמנא ואמר מר בריה דרב יוסף נ"ב נראה מדבריו לקמן שכך היה גירסתו בגמ' אבל לפנינו בגמ' איתא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו לו אמר רחמנא בסורא מתני הכי בפומבדיתא מתני הכי אמר מר כו' והלכתא ככל הני תלת לישני נ"ב גם כאן היה גירסתו שלא כגמרן דלפנינו ליתא תלת כלל כי תרי נינהו ולא תלת:
ד"ה מ"ט וילדו לו אמר רחמנא כצ"ל:
ע"ב רי"ף הבו ארבע מאה זוזי לרבינא מחמרא דנהר פקוד ואמר רב הונא כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה קנה כו' אבל צבועים כו' מפני שרוצה להשיאן וכי היכי דקפצי עלייהו כו' כצ"ל:
דף סז שלה"ג שורה ז' שליש הנכסים שברשות בעלה:
ע"ב נ"י שורה ד' כדאיתא בב"ר אם תשקור לי ולניני ולנכדי ע"כ לאחין השותפין סה"ד כצ"ל נ"ב כן איתא שם בב"ר וכן מעתיק התי"ט ע"כ לאחים השותפין:
דף סח שלה"ג כתב מיימ' מת מי ששלחו לו אחר שנשא שמעון המשלח ושלמו ימי המשתה ולא שלח כופין את היורשין ומשלמין השושבינות בכ"מ שהרי נתחייב אביהם לשלם אם היה חייב לשלם כולה משלמין כולה כצ"ל:
שם בא"ד כתב מיימוני הורו רבותינו אם מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל לרעיו ויחלק מעות לשמשין וכיוצא בהן כצ"ל:
שם מסוף העמוד שורה ט"ו וכיון שחזרת תחזיר לי שלי:
שורה אחרונה הלכך כיון שחזר בו חשבינן דמי הסבלונות כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה העשויין ליבלות דאמרן דלא הדרי אם לא בלו בשעת חזרה את שאין עשויין לבלות מי הדרי כצ"ל:
נ"י ד"ה כתבו גט לאשתי כצ"ל:
דף סט ע"ב רי"ף אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו הן נ"ב הוא גי' ר"ת שאין לר"ש נראה:
נ"י ד"ה איבעיא להו וכו' או שמא הוא כמתנתו נ"ב פי' כמו שנותנין לו מתנה שרבים מברכין אותו שהשי"ת ישלח לו מהרה רפואה שלמה:
דף ע רי"ף אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפילו גר לגר קני נ"ב וע' מ"מ זכיה ומתנה פ"ט ה' ח':
רש"י ד"ה יצא בן חורין שעבד בכלל נכסים כצ"ל:
שה"ג מסה"ד למעלה שורה כ"ז כבר זכיתי אני בנכסים שהחזקתי:
שורה כ"ב אפוטרופוס של היתומה:
שורה כ' לזכות לה במה:
שורה י"ט כדי ליתן לה הרי כבר זכה לה אלא שעתה:
שורה ד' והשאיל לה כחו בביתו:
ע"ב שלה"ג א' כבר ביארנו כו' סה"ד בין שהיה בנו בין שלא היה בנו נ"ב וע' תוס' דף קמ"ט ד"ה רב מרי:
רש"י ד"ה אמרה דבעיא אינסובי כצ"ל:
דף עא רש"י ד"ה אין מתנתו שנתן בחולי ראשון מתנה כצ"ל:
ד"ה אם עמד מיד חוזר ואם מת קנה כצ"ל:
קודם ד"ה אמאי לא צ"ל ציון (ד) להגהות חו"י:
שלה"ג א' שורה ב' השיב הרא"ש וז"ל נ"ב בטור ח"מ סי' רנ"ג:
שורה ס"א גבי שטר הלואה דלא גבי אלא מבני חרי מטעם דלית ליה קלא כמ"ש הראב"ד נ"ב מלוה ולוה פ' כ"ז הל' א':
ע"ב רש"י שורה אחרונה וקנו מיניה נ"ב כן הגי' בגמ' באיש וגי' הרי"ף באשה:
דף עב נ"י שורה ט' י' מטעי לי אמשינהו למניה דרבא במיא ואפ"ה לא איפרק מטובעא:
ע"ב רש"י ד"ה מבן שמונה עשרה שנה ויום גרסינן נ"ב האי גרסינן שיבוש המוכח הוא כי אם היה כן הגי' מבן שמונה עשרה ויום אחד לא היה איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן אך פירושא הוא דמפרש האי דקאמר מבן שמונה עשרה פירושו ועוד יום אחד כי מסקנת הגמ' לאחר דמיבעיא להו כן שתוך הזמן כלפני הזמן וכן הוא ברשב"ם:
שם כדמוכח לקמן דבת י"ד כו' נראה שמהתם שמעינן דבת י"ד כ"כ תוכל וזה אינו כי מהתם מוכח דאף בת י"ב מוכרת אלא האי קאי שמוכח מהתם היודעת בטיב מו"מ מוכרת אפילו בפחות ומנין שמעינן זאת מדקאמר לקמן בת י"ד ע"כ מחקתי הד' וצ"ל בת וכן הוא בר"ש:
שלה"ג וכן נמי אם נתנו אביו במתנת ש"מ שהוא כירושה דינו כירושה אבל אם נתנו לו במתנת בריא דינו כשאר נכסים שקנה או נתנו במתנה וכתב עוד אע"ג דמכר כצ"ל:
שורה שקודם האחרונה אם הוציא הוצאות ונטע או זרע כצ"ל:
דף עג רש"י ד"ה אכל האי קאי נ"ב בספרים אחרים אכולהו כלשון הרי"ף כלומר וכו' זה המפרש בא לפרש דבר המפורש ברי"ף עצמו ועוד לא זאת אלא שאין זה פי' נכון והרי"ף לא מפרש הכי כלל והסכת ושמע הרי"ף מפרש בודקין פי' לקטנים בן י"ג ובת י"ב אם הביאו שערות ואז קדושיה קדושי ודאי ומקבלת גט ונחלצת ואינה ממאנת עוד וזאת דוקא להני דחשיב גיטין קדושין חליצה ומיאון אבל למכור בנכסי אביהם לא מהני הבדיקה בעודם פחות מבן כ' כי אפילו הביאו שערות ויודעין בטיב מו"מ אינם יכולין למכור בנכסי אביהן עד שיהיו בני עשרים כן הוא פי' הרי"ף ולדבריו לא קאי עד שיהיה בן כ' רק על למכור בנכסי אביו אח"כ מביא הרי"ף ואיכא מאן דסבירא ליה דהאי עד שיהיה בן עשרים קאי על כל הני חמשה דברים דקחשיב גם על קדושין גיטין חליצה ומיאון דקאמר בהן בודקין ע"ז מפרש רק עד כ' ופירושו שעד כ' יכולין למכור רק בבדיקה ובן כ' אפילו לא הביא שערות יכולין לקדש ולהתקדש לגרש ולהתגרש לחלוץ ולהחלץ ליקח ולמכור בנכסי אביו ולפי זה פי' אכולהו קאי כלומר אף על גיטין וקדושין וחליצה ומיאון דבדקינן לכולהו עד דמטו כ' שנה וכן מפורש ברי"ף:
שלה"ג א' ד"ה שאלה נ"ב תשובה רשב"א מובא בב"י סי' רל"ה אות א':
שורה ל"א סגי ולא אמרינן קטן היה דחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול זו היא שורת הדין לפי ההלכה אלא שאני מפקפק עכשיו שאין העדים יודעים כצ"ל:
ע"ב ד"ה מתני' ר"א אומר כו' אם קנו מידו כמתנת בריא דלא מפליג סה"ד:
נ"י ד"ה גמ' קונין סה"ד דחיישינן לדברי רבי אלעזר דאמר בעי קנין דודאי לא חיישינן לדבריו כצ"ל:
שלה"ג אות ב' ד"ה רשב"ם כתב צ"ל רמב"ם כתב וע' טור סי' רנ"ד ובב"י שם:
דף עד נ"י ד"ה אמר המחבר והיכא דלא כתב כו' אבל הרמב"ם ז"ל פי' דמספיקא הוא הלכך אי תפס קמא דוקא לא מפקינן מיניה נ"ב ע' ברמב"ם ותראה כי צ"ל ולאו קמא דוקא וברמב"ם בזה"ל וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון ע"כ וכן מעתיק הש"ע ובטור מביא בשם רבינו יונה והש"ג מעתיקו על דכתב הרמב"ם וכל שקדם וגבה זכה כו' כתב ר"י דוקא שגבה בב"ד כגון שהגבוהו ב"ד קודם שידעו שיש שם חוב אחר אבל אם מעצמו גבה מה שגבה לא גבה ע"כ לפי זה אפשר שצ"ל אי תפס קמן דוקא פי' קמן בפני ב"ד דוקא והוא דעת ר"י:
ע"ב המאור שורה ד' והכניסוה כוא"ו דמלת ראובן ושמעון ואהימן פירשו כמו ומהימן להם:
שורה ח' כפי מה שהזכיר מדבריו הרי"ף ז"ל כצ"ל: