דבש תמר - ב (פירוש המשניות להרמבם)· רבי דוד טיטלבוים
שבועות · פרק ששי
דף לח ע"ב שבועת הדיינין הטענה שתי כסף כו':
וכיצד היא שבועת התורה נ"ב גם שבועת המשנה קורא כאן שבועת התורה:
ושבועת היסת נ"ב היא שבועה שתיקנו חז"ל אחר המשנה:
דף מב ע"ב ולא זכר שאר מהארבעה שומרין:
דף מג המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון כו':
וכשישבע מן המשכון שבידו (נ"ב פי' כשהשבועה על המלוה כמו בסיפא דמתניתין שהלוה טוען שלוה סלע וב' היה שוה והמלוה טוען שרק סלע היה שוה ועל המלוה לישבע היסת יכלול או בשבועה שאינו ברשותו ולא פשע):
וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון (פי' כשיהיה השבועה על הלוה) כשיהיו חלוקין בדמי המשכון (קאי על שניהם על שבועת המלוה והלוה) וכך ראיתי אבא מורי ז"ל משביע אותם פעמים הרבה על זה הלשון (נ"ב פי' לשון יותר ופחות למעט שאין לו לישבע שכך היה שוה סלע או שקל אלא לא יותר או לא פחות מסלע וכן כוונתו במה שכתב וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון פי' שלא ישבע בדיוק כך היה שוה אלא לא פחות מכך):
לפי שזה הטעם כולל כל המשכונות אבל טעם שמא נתן עיניו בו אינו כולל כל המשכונות כמו שבארנו אבל שם כונתו בהודאה במקצת או בכפירה נ"ב מוקשה אם קאי על הרישא שהלוה כופר הכל הלא הלוה נשבע שבועת היסת ואין למשנה חלק בו ואיך יכוון המשנה לדבר שלא היה לפניה אך מרגלא בפי הזעצר ע"ה עושה שיבוש חפשי לכל בר בי רב לומר שיבוש הוא ההודאה במקצת ולא בכפירה וכן משמע מלשונו הקדום ואמרו מי נשבע וכו' לפי שהוא מודה במקצת הרי מדייק ששייך רק במודה במקצת: