דבש תמר - ב (פירוש המשניות להרמבם)· רבי דוד טיטלבוים
שבועות
פרק ראשון
דף ב שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה כו' שבועות שתים כי ישבע אדם על מה שעבר נ"ב מקדים המחבר לשעבר משום דתליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא והלכה כר' עקיבא דמרבה לשעבר מריבה ומיעוט ע"כ מקדימו לידע דהלכה כר"ע וגם איידי דאתיא מדרשא חביבא עליה וגם לידע שאין צריך הרעה והטבה רק כל הן ולאו כהרעה והטבה חשיב כי לשעבר אם שאכלתי ולא אכלתי נקרא הרעה והטבה אבל הוא רק שם המושאל כי באמת אין שייך כלל בלשעבר הרעה והטבה כי מה שעבר עבר ואין וידענו מלשעבר שאינו צריך הרעה הטבה וכמו שהולך ואומר שעשה או לא עשה שיעשה או לא יעשה ואינו מזכיר דבר שיש הרעה והטבה וגם מפני שהריבה קודם בקרא להמיעוט והריבה האחרון הוא רק לחזק הריבה הראשון ממה שהחלישו המיעוט:
שם כל שיש בו ידיעה בתחלה וידיעה בסוף כו' סמוך לסה"ד ואמנם ענין ראיותיהם על שעיר יום הכפורים הנשרף כולו נ"ב שעיר הפנימי מכנה הנשרף כולו פי' ענין ראיותיהם ששעיר הפנימי תולה על יש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף עד שיודע לו ויביא עולה ויורד כמו שמקדים שאינו בא אלא ביש ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ומכנה אותו הנשרף כולו להוציא שעיר החיצון וכל שעירי מוספין שרק האימורין נשרפים ובשרם נאכלין לכהנים ולהוציא שעיר המשתלח שאינו נשרף כלל:
שם ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ר"מ אומר כל השעירין כו':
שם ע"ב ר"ש בן יהודה אמר משמו שעירי ראשי חדשים כו':
לפי שכבר אמר נ"ב חסר וכצ"ל לפי שכבר אמר שעירי ר"ח על מה מכפרין קאמר מוסיף עליהן של רגלים ולפי שכבר אמר מוספי רגלים על מה מכפרין אמר מוסיף עליהן של יוה"כ:
שם ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו כו':
וחמורות הם כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא נ"ב ע' תשובה פ"א הל' ב כסף משנה ד"ה ומה הן הקלות וכו':
שם אפילו לא עשה תשובה נ"ב ע' לחם משנה שם:
פרק שני
דף יד ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע כו':
טומאת גופו תחלה לענין מקדש וידיעת המקדש תחלה וידיעת בשר קודש תחלה וידיעת טומאת גופו תחלה לענין בשר קודש:
שם ע"ב נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה כו':
וישתחוו והודות לה':
שם ר"א אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ כו':
סה"ד והלכה כרבי ישמעאל נ"ב שחייב נמי על העלם מקדש והלכה כר"ע שאינו צריך לידע באיזה טומאה נטמא רק שידע שנטמא:
פרק רביעי
דף ל וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון וכו' שידע ששבועה זו אסורה ומתברר העדות ושזו השבועה שקר:
דף לה שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע כו':
אמר יתברך עד סה"ד אבל לנתבע אם לא לפטור אותו פטור נ"ב ממשמעות לשונו נראה שקמ"ל לאו דוקא שתבע הנתבע זכות לתובע שיעידו פטורים אלא אף אם התובע תובע עדות יהיה מה שיהיה אם לזכותו היינו שיתחייב הנתבע אם לפטור הנתבע בואו ויגידו והם יודעים זבות לנתבע לפטור אותו פטורים ודורש הקרא כ"כ אם לו היינו זכותו של התובע לא יגיד אז ונשא אבל אם לא יגיד להתובע זכות של נתבע פטור ופי' לדבריו כאן כך פירושו רצונו לומר (פי' הפסוק בא לומר) לתובע זכותו (פי' אם לא יגיד לתובע זכותו) אבל לנתבע (פי' הזכות של הנתבע) אם לא יגיד (פי' להתובע) לפטור אותו (פי' לנתבע) פטור ופי' הקרא לעורר על קנין ושלילה כך כיון דכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו הקנין הוא לו אם לו לא יגיד ונשא שאז נקרא יחד ואם לו לא פי' שאינו זכות של התובע לא ישא עון וזו השלילה ואם הנתבע משביע אותם שיגידו זכות התובע זאת אינו מעתיק כי כזאת מפורש במתני' והרמב"ם כאן מביא רק שהוציא מדברי המשנה שה"ה גם פטורים אם מושבעים מהתובע על זכות הנתבע שפוטרים אבל בפסקיו מעתיק רק מה דתני במתניתין שהנתבע תובע אותם להעיד להתובע כן דרך הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה לצמצם דעתו הרחבה בקיצור האפשרי כדרך חידה ומליצה:
שם משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם כו':
אמנם רצה להפריש בין אל יברכהו ובין אל יככה וייטיב לך:
נ"ב הגהתי אם צריך גם פירוש והוא דרבנן סברי אל יברכהו נמי פטור ולר"מ אין הפרש בין אומר בלשון קנין בין שלילה ואמרו אל יככה שיש הפרש שבאל יככה ליכא שום משמעות קללה אעפ"כ חייב:
פרק ששי
דף לח ע"ב שבועת הדיינין הטענה שתי כסף כו':
וכיצד היא שבועת התורה נ"ב גם שבועת המשנה קורא כאן שבועת התורה:
ושבועת היסת נ"ב היא שבועה שתיקנו חז"ל אחר המשנה:
דף מב ע"ב ולא זכר שאר מהארבעה שומרין:
דף מג המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון כו':
וכשישבע מן המשכון שבידו (נ"ב פי' כשהשבועה על המלוה כמו בסיפא דמתניתין שהלוה טוען שלוה סלע וב' היה שוה והמלוה טוען שרק סלע היה שוה ועל המלוה לישבע היסת יכלול או בשבועה שאינו ברשותו ולא פשע):
וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון (פי' כשיהיה השבועה על הלוה) כשיהיו חלוקין בדמי המשכון (קאי על שניהם על שבועת המלוה והלוה) וכך ראיתי אבא מורי ז"ל משביע אותם פעמים הרבה על זה הלשון (נ"ב פי' לשון יותר ופחות למעט שאין לו לישבע שכך היה שוה סלע או שקל אלא לא יותר או לא פחות מסלע וכן כוונתו במה שכתב וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון פי' שלא ישבע בדיוק כך היה שוה אלא לא פחות מכך):
לפי שזה הטעם כולל כל המשכונות אבל טעם שמא נתן עיניו בו אינו כולל כל המשכונות כמו שבארנו אבל שם כונתו בהודאה במקצת או בכפירה נ"ב מוקשה אם קאי על הרישא שהלוה כופר הכל הלא הלוה נשבע שבועת היסת ואין למשנה חלק בו ואיך יכוון המשנה לדבר שלא היה לפניה אך מרגלא בפי הזעצר ע"ה עושה שיבוש חפשי לכל בר בי רב לומר שיבוש הוא ההודאה במקצת ולא בכפירה וכן משמע מלשונו הקדום ואמרו מי נשבע וכו' לפי שהוא מודה במקצת הרי מדייק ששייך רק במודה במקצת:
פרק שביעי
דף מד הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו כו':
ואמנם הטיל השבועה על הנחבל או הנגזל קנס לחובל ולגזלן נ"ב כשהחבלה במקום שחבל בעצמו או היה ביניהם שלישי שאפשר לומר שאמר לו הנחבל לחבול בו ולהתרעם על אחר ע"כ חסר מן הספר וגי' הרמב"ם כגי' הרי"ף רבו דרבו "ודלמא לאחר אמר" וכן הוא גי' הרא"ש מפורש יותר ודלמא אמר לאחר ונשכו:
סליקא לה מסכת שבועות:
דף מה והחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב כו' וראוי שישבעו בניו או הפועלים במעמד החנוני:
שם אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כו':
ואמרו ישבע בעל הבית שהוא כשבועת (הגרל"ב וע' מהרש"א ד"ה נשבע) התורה על העיקר הידוע המוציא מחבירו עליו הראיה (נ"ב על החנוני להביא ראיה שעדיין לא קיבל הדינר ויטול ואם אין לחנוני ראיה ישבע בעה"ב היסת ויפטר) ואמרו ג"כ ישבע החנוני שהיא כשבועת התורה לפי שבתביעה הראשונה הודה לו (פי' החנוני) ובתביעה השניה הודה המכר (פי' שבעה"ב מודה לחנוני שהפירות שלו אלא שנותן לו הדינר בשבילן והיינו דאמר בסמוך והודאות הלוקח במקח הני הפירות וכפירת החנוני במכר פי' שהחנוני במכר אלו הפירות ואומר שהפירות שמכר לו קיבל לביתו טרם נתן לו הדינר וישבע החנוני ויטול אלו הפירות המונחים) ור' יהודה חולק על ההלכה השניה ואמר שעל שני הענינים בעה"ב נשבע (נ"ב אנכי הרואה אשר להבין פי' המשנה זו צריך אריכות דברים ע"כ אגלה אשר אנכי למדתי מהר"נ להבין דברי הרמב"ם הללו וכל הרוצה להבין יעשה כמוני יעיין כ"כ שם בר"נ על הא דכתב הרי"ף וכבר פירשנו הלכה זו בלשון ערבי והר"נ מפרש מה הוא פירושו ויבין דברי הרמב"ם שהולך בדרך זו:
והם לבעל הבית יותר קרובים פי' שקרוב הדבר יותר שבעה"ב קנה אותם שאין דרך חנוני להניח פירות שלא מכר ברה"ר: