דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
מהרש"א והחונים עליו · מסכת שבועות
פרק ראשון
דף ח ע"ב בא"ד והשתא אתי שפיר וכו' ויתלה נמי להגן ביני ביני על אין בה ויש בה והחיצון יכפר:
דף לא ע"ב בא"ד ואפי' קדם הקדשן למומן כו' לר"ש קתני הכי דס"ל דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה:
דף יג ע"ב בפרש"י בד"ה הושוו כולן כו' ולאו קושיא היא דבוכפר דברישא ומש"ה מיתורא דיכפר דמציעתא.. וכן מיתורא דיכפר דסיפא. עוד הקשה שם לפרש"י דאי כר"י א"נ לא מכפרי בפר כו':
בא"ד א"נ אפילו לא מת כו' סמוך לסה"ד מלאוקמא בכל היום ודוקא:
פרק שני
דף טו בד"ה מתיב רבא וכו' סמוך לסה"ד דע"כ מיעוטא דאותם לא קאי רק אכלים דאל"כ לא תבעי נמי ע"א במקדש:
דף יט בד"ה הרי העלם כו' ואפשר לומר שסמכו דברי ר"ת הכא משום מלת פטור נ"ב נלע"ד להוסיף על דברי המחבר שבעלי תוס' סמכו דברי ר"ת הכא כדי להקשות על דבריו ולבטלם מתיבת פטור כמו שכתבו ומיהו קשיא דלישנא דקאמר הכא דפטור משמע דפטור לגמרי משא"כ לשון המשנה אינו חייב אלא על העלם מקדש אינו סותר דברי ר"ת שהמשך דבריהם על הקרא אינו חייב מה שחייבו הקרא והיינו עולה ויורד אבל לישנא דקאמר הכא דפטור משמע דפטור לגמרי לפיכך סותרים דבריו ואומרים דפטור לגמרי:.
פרק שלישי
ד' כ ע"ב תוס' בד"ה כל שישנו כו' סה"ד א"א לומר מרישיה לסיפא נ"ב כמו שכתבו תוס' שא"א לומר איפכא:
דף כב בפי' רש"י בד"ה שבועות כקונמות כו' סמוך לסה"ד אי לית ליה דרב פנחס וה"ה קונם ע"כ בלא איפוך לא מיתרצא כו':
דה כד בד"ה אלא כדרבא כו' וי"ל בדוחק דרישא כיון דאיירי במפורש דקאמר לא אוכל נ"ב כל עין רואה שחסר כאן ונלע"ד להוסיף וכצ"ל לא אוכל נבלות ושחוטות שכולל דבר מותר גלי אדעתיה שרוצה לאסור על עצמו דבר המותר בכלל נבילות נמי נבילה סרוחה מה שאין כן וכו' ולקח זה החסרון מדברי המחבר לקמן בא"ד ומיהו י"ל וכו' שכתב שם וכמ"ש לעיל כה"ג גבי נבילה מוסרחת משמע משם שצ"ל כאן כמו שהוספתי ע"ש ומה שהוסיף המדפיס הזה בשם דפוס ראשון אין רוחי נוחה הימנו ויפה עשו מדפיסים אחרים שדלגו עליו אך לא היה להם להניח בחוסר כל לשבר ראשי המעיינים טרם בואם לדברי המחבר לקמן:
ע"ב בד"ה יש אוכל כו' מ"מ השתא שנזרקו דמן כהלכתה ליתא בשאלה כו' עכ"ל:
דף כז גמרא אלא מדאיצטריך כו' וא"כ קשיא מאי דאמר לקמן אא"ב בדבר רשות כו':
בפרש"י בד"ה מה הטבה לעצמו כו' כי האי הקישא דהרעה להטבה דמיעט ליה דלא איירי קרא:
שם דמסתבר טפי למימר דאין השבועה חלה בביטול מצוה שם ומ"ל לא אוכל מצה או אוכל חמץ ובקיום מצוה ודאי דליתא בין:
ע"ב בד"ה שבועת העדות כו':
ח"א בתוס' בד"ה כי היכי דלא כו' עכ"ל והר"נ מסיים והא דאמר משה על דעתי לא איצטריך לכך אמר משה כו' עכ"ל ע"ש:
פרק רביעי
דף לא ע"ב בא"ד א"נ אתי אפילו כרבנן כו' דהרישא איירי בב' ענינים בב"ד ולא בב"ד מפי עצמו:
ח"ש ד"ה גמרא לא כל שכן ומדמייתי לה כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה לאו דגמרי כו':
דף לה ע"ב ח"א מהרש"א ד"ה כל שלמה כו' סמוך לסה"ד ובמלכותא דישראל איירי דהיינו כרמי שהוא כו' נ"ב ע"כ פי' המחבר לפי פרש"י ד"ה דקטל חד משיתא באונגריא דעבודת המלך וע"ז כתב המחבר וכמ"ש בחדושי הלכות על דברי התוס' שהוא כפרש"י ולתוס' לא ניחא להו בפי' זה:
פרק חמישי
דף לז מהרש"א תוס' בד"ה הזיד כו' משכחת לה כגון דהוי עידי אחרינא בהדייהו נ"ב פי' כשכפרו והמתרה בהם היה יודע שהכת דהוי בהדייהו יעידו ולא יכפרו:
פרק ששי
דף מא מהרש"א בד"ה ומאן דתני כו' אבל ר"ת מקיים סברתו דבכל ב' לשונות אזלינן בתר המיקל ודוחה דאיכא למימר דהתם כו':
ח"ש תוס' בד"ה מאן דתני כו' נ"ב חוזר אקצת נראה להשביע וק"ל:
דף מג בד"ה מתני' בדפריש כו' ונימא בדפריש מודה ר"א כדשמואל כו':
שם דא"כ לא היה חולק ר' עקיבא הלא ע"כ דניחא להו:
פרק שביעי
דף מה ע"ב מהרש"א בד"ה אי הכי אפילו כו' דמשום כדי חייו כמו שמחלק הר"נ אבל לעיל כו' דמשום כדי חייו כמו שכתב הר"נ:
דף מז ע"ב בא"ד אבל ק"ק דמנא ליה לתלמודא בסמוך כו' אימא דמודו נמי בנסכא ולא ידענא דאינו יכול לישבע משלם:
ח"ש תד"ה מתוך כו' ואם בני הלוה נמי חשידי דאין יכולים לשבע:
דף מח ע"ב ח"ש רש"י בד"ה כרשב"ג דמתניתין והאב אילו כו':
סליקא לה מסכת שבועות בסייעתא דשמיא: