אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) מהרש"א והחונים עליו

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

מהרש"א והחונים עליו

גמרא והחונים

מסכת ברכות

ח"ש ד' י"ד ע"ב תוס' בד"ה ומנח תפלין כו' דטלית בלא ברכה ליכא איסור כמו כן, נ"ב ודאי דתוס' אמר כן בטלית בלא ברכה ליכא איסור כמו כן אבל בפיסקי תוס' ליכא זה:

רש"א ד' י"ט ע"ב בד"ה מדלגין כו' וכהן מוזהר כו' נ"ב גם בתוס' איתא ואפ"ה כהן מוזהר עליו:

דף כא ע"ב בד"ה עד שלא יגיע בא"ד מתפלל וגומר עד שלא יתחיל נ"ב כצ"ל שם ולשון הרא"ש עד שלא יגיע ש ש"ץ כו' נ"ב יסלח לי כי שגה ברואה הלא הד"ה הוא מתפלל וגומר עד שלא יתחיל והוא מלשון הירושלמי המובא בתוס' ובלשון הירושלמי המובא ברא"ש גם כן כך הוא אם היה יודע שאם יתחיל יגמור עד שלא יתפלל ש"ץ ע"כ והלשון עד שלא יגיע דאיתא ברא"ש הוא ענינן אחר היינו שהרא"ש מעתיק כמו כן מאי דאיתא אבל ר"ת ור"י ז"ל אומרים דכיון דשומע כעונה הוה הפסקה אם ישתוק וכתב הרא"ש ראיה לזה וכתב וקצת יש ראיה מכאן כלומר מגמ' דהכא מדקאמר רב הונא הנכנס לב"ה ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל ואם נאמר דשותק ושומע גם כן מועיל אף אם לא יגמור ויהיה שותק באמצע התפלה יש לו תקנה ולמה לא יתפלל אף אם לא יגמור ש"מ כר"ת ור"י ז"ל שאינו רשאי לשתוק ולשמוע דהוה הפסק וזה הוא עד שלא יגיע שמחליפו הרש"א במקום עד שלא יתחיל שבתוס' בלשון הירושלמי אבל עין כל רואה ששגגה גדולה היא כי האי עד שלא יגיע הוא העתק לשון הגמ' במאמר רב הונא וגם לשון עד שלא יתחיל מעתיק הרא"ש בהעתקתו הירושלמי כתוס' כן הרא"ש ותל"מ:

דף כב ע"ב בתוס' ד"ה אלא לכ"ע וכו' ורבינו יהודה פי' כצ"ל:

ח"ש ד' ט"ו ע"א רש"י בד"ה לק"ש כצ"ל.

שם ד' כב ע"ב תוס' ד"ה אלא לכ"ע כו' ש"מ דחזי ולא דחוי:

שם ד' כד גמ' בין כר לכסת כו' דהא בעי כלי בתוך כלי לתשמיש כן משמע מתוס' נ"ב לענ"ד אדרבא משמע מתוס' דא"ר ירמי' בין כר לכסת שלא כנגד ראשו מיירי בלא כובע ובאין לתשמיש כן משמע מתוס' נ"ב לענ"ד אדרבא משמע מתוס' אשתו עמו ופריך והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו ולא בעי שלא כנגד ראשו וע"ז מקשי תוס' אימא בכובע שלא כנגד ראשו וא"ל דא"כ בכובע למה הא ר' ירמיה מתיר שלא כנגד ראשו בלא כובע דמיירי באשתו עמו ור' ירמי' מיירי באין אשתו עמו ותוס' נשאר בקושי' לענ"ד כן דברי תוס' וכן פירושו אפי' אם המרש"א לא היה מפרשו ואולי לגודל חכמתו וחרופתו וגאונו היה לו פי' אחר בתוס':

רש"א שם תוס' ד"ה והא תני כו' ומ"מ קשיא לשני כצ"ל:

שם ע"ב תוס' ד"ה א"ל לדידי ל"א ס"ל כו' זה סותר מה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי נ"ב לעיל כ"ב ע"ב ד"ה אלא ע"כ:

דה כה ע"ב תוס' ד"ה הרי לבו כו' לפי סברת התוס' לקמן דטפי אית לן למשרי בעקבו רואה מלבו רואה נ"ב ויש ליישב שתוס' שפיר מוכיח מהני אמוראי דלבו רואה אסור ולפי הני אמוראי ודאי דטפי אית לן למשרי עקבו רואה מלבו רואה אבל מת"ק דברייתא אינו מוכח ואע"פ דמשני קסבר לבו רואה מותר אפשר משום דלא חיישינן לנוגע שא"א אבל עקבו רואה גזרינן רואה אטו נוגע ויהי' אסור ופריך שפיר והרי עקבו רואה ומשני בהא נמי קסבר עקבו רואה מותר ולא גזרינן אטו נוגע דהוי גזירה לגזירה דנוגע עקבו עצמו גזירה משום ידיו כמ"ש תוס' בד"ה והלכתא:

ח"ש ד' לא ע"ב תוס' ד"ה מכאן שאסור כו' בזה זה בגמטרי' תריסר כצ"ל:

שם ד' לד ע"ב תוס' ד"ה יכוין כצ"ל:

רש"א ד' לח תוס' ד"ה ושוין שבוחשין כו' דפליגי התם גבי גובלין גבי בוחשין שוין כצ"ל ד' מ תוס' ד"ה יבש המעיין כו' דלכאורה קשה כצ"ל:

שם ד' מא תוס' ד"ה אבל בשאין כו' והתירוץ חסר מדברי תוס' נ"ב בספרים שלפנינו לא חסר. ד' מ"ב ע"ב תוס' ד"ה ורב ששת בא"ד שבתות ויו"ט כו' נראה מדבריהם דלא הוו גרסינן בשמעתין ובשעה שאדם נ"ב וכן הרר"י מביא זה בשם הגאונים:

בא"ד א"כ נראה משם כצ"ל:

שם ד' לט ע"ב תוס' ד"ה כתנאי כו' אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר נ"ב ע' ב"ח שמפרש כוונת תוס' באופן אחר ולענ"ד גם יותר טוב:

ח"ש ד' מא תוס' ד"ה א"ר ירמי' כל המוקדם עד סה"ד נ"ב כל המוקדם אתיא כר' יהודה דוקא מדחזינן דכל המוקדם בקרא מוקדם לברכה וגם המאוחר בקרא מכש"כ להקדים אותן המינין הנזכרים בקרא נגד מין שלא נזכר בקרא ואין לומר לעולם אתיא כרבנן ומאי דקאמר ר' יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה מיירי בששניהם חביבין לו בשוה אז המוקדם בפסוק קודם לברכה אבל אם המאוחר בפסוק חביב לו יותר מן המוקדם החביב קודם לברכה דאם כן מאי פריך ליה רב חסדא לרב המנונא לקמן ע"ב לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף כל המוקדם דלמא משום דחביב לרב המנונא תמרי לפיכך הקדימו אלא לאו ש"מ דכר' יהודה אתיא ואפי' המאוחר חביב המוקדם קודם לברכה כך הוא פירוש דברי רש"ל הקצרים נלקחו מהרא"ש ומהרר"י:

ח"ש תוס' ד"ה עשרה כו' והא דפי' במתני' כצ"ל:

רש"א ד' מח תוס' ד"ה ולית הלכתא בא"ד ודוקא התם עד סופו אבל אמרו חכמים כצ"ל וע' מה שכתבתי על גליון התוס' במקומו:

רש"א דף מז ע"ב תוס' ד"ה מצוה דרבים שאני וכו' קשה קצת נ"ב מוקשה קצת מאי קשה להרש"א על תוס' הלא הקושיא על הגמ' למה מבטלי שבעת ימי המשתה את האבילות הלא אין לשבעת המשתה מצוה דרבים יותר מלאבילות ע"כ נ"ל דהכי מקשי הרש"א על תוס' דייקא דמאי מצוה דרבים איכא בשבעת ימי משתה של חתן יותר מאבילות ואעפ"כ דוחה שבעת ימי משתה את האבילות על כרחך מטעם אחר הוא אי כדכתב הרי"ע שכבוד חיים עדיף מכבוד מתים או טעם אחר א"כ אין ראיה מזה על מצוה דרבים:

רש"א דף נ' ע"ב ד"ה שקל מר זוטרא וכו' וכן נראה מפרש"י דמלת דיסתנא אין כאן מקומו אבל לא ידענו מקומו נ"ב בזמננו נתפרש שפיר דלרש"י כאן מקומו שכבר פירשו הג' ר' נחמי' בירך ז"ל ד"ה דיסתנא אמינישטרושו"ן בלע"ז וזה הלשון לעז נופל על חלק הראוי להתכבד כמו בשר מבושל וכאן הוא שם המושאל על חלק של חמרי ורמוני ודפח"ח:

רש"א ד' נא רש"י ד"ה בנטלי כוסות וכו' לשון הטור א"ח עד סה"ד נ"ב ע"ש שיש הגהה שרש"י אחת היא בנטלי כשהגיע לברכת הארץ היה מוסיף עליו וי"מ שהיה מניח וכו' הרי מפורש שאינו דומה פרש"י שי"מ:

רש"א ד' נב רש"י ד"ה ה"ג אלא כו' תנא דמתניתין ותנא דר' חייא תנא דר' חייא אליבא דב"ש אמר אין כו' כצ"ל:

רש"א ד' נ"ב ע"ב גמ' ב"ה סברי כו' ומאי איכפת ליה שמצריך ליטול קודם כיבוד כצ"ל:

דף נד ע"ב תוס' ד"ה פטרתון כו' דרחמנא היינו הזכרת השם ורב נמי לא קאמר התם דבעי אלא הזכרת השם וא"כ בפשיטות ה"ל לתרוצי דרחמנא היינו הזכרת השם ודוק כצ"ל:

רש"א ד' סא תוס' ד"ה אלא מעתה כו' ואני אומר לקיים גי' הילקוט דפריך מדכתיב וילך אלקנה הרמתה על ביתו נ"ב שופטים יא פיסקא ס"ח וילך מנוח בילקוט איתא וילך אלקנה אל ביתו הרמתה אך נראה כי בילקוט נשתבש והנכון כמו שמעתיק רש"א:

רש"א שם ע"ב רש"י ד"ה הנפנה ביהודה כו' הציור כזה, &&ציור&& כצ"ל הציור וע"פ דברים אלו יתישבו בקצת גם דברי התוס' שכתבו כצ"ל:

מסכת שבת

פרק ראשון

ח"ש דף ב' ע"א רש"י ד"ה פשט כו' בתוכה הס"ד כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה ורשויות קתני כו' רשויות דאיקרי תוצאות כו' כצ"ל

מהר"ם דף ב' ע"א תוס' ד"ה שתים שהן ד' בפנים כו' ר"ל דבגמ' דייק דהתנא הכנסה הוצאה קרי ליה מדמפרש לאלתר כיצד פשט העני את ידו וכו' כצ"ל:

ע"ב בתוס' ד"ה התם דלאו עיקר שבת וכו' ובספר ח"ש ראיתי דדיבור זה של תוס' דהכא הוא גליון נ"ב לפנינו לא על דיבור זה כתב הח"ש שהוא גליון אלא על דיבור וכי תימא:

מהרש"א דף ג' תוס' ד"ה שניהם פטורים כו' והוי בכלל הני ארבע פטורים גם כו' כצ"ל. שעל ידו נגמרה המלאכה נ"ב לפי פי' ריב"א אבל לפרש"י לא הוי בכלל:

בתוס' ד"ה מאי טעמא כו' ויש ליישב נ"ב ע' מהר"מ

דף ו ע"ב בד"ה ואמאי קרי כו' ישבה בדוחק לפי הגמר כצ"ל:

ח"ש דף ד' ע"ב רש"י ד"ה שדי נופו כו' דדוקא לענין זה הוא דפליגי אבל אי כצ"ל:

מהר"ם דף ג' ע"ב ברש"י ד"ה בשוגג וכו' דהכא ליכא למיחש כצ"ל:

שם בסה"ד ועיין בר"נ שמחלק בסברא זו בפירושא דשמעתין כצ"ל:

שם בתוס' ד"ה איבעית אימא כו':

בא"ד וא"ת משנויא קמא כו' וע"כ צריך לשנויי דמבעוד יום לא קנסו ומשחשכה קנסו כצ"ל:

דף ך ע"א תוס' ד"ה וכי אומרים לאדם כו' בא"ד וגבי חציה שפחה כו' וממצאת עצמה לזנות דמי לאנוסין כצ"ל:

שם ד"ה אבל למטה כו' דלא נח כלל ברה"ר כצ"ל:

שם ד"ה קלוטה כו' בא"ד ועוד אמר ר"י כו' אבל לר"ע כצ"ל:

שם ע"ב ד"ה זרק ונח על גבי זיז כו' האי רבי דזרק ונח על גבי זיז כל שהו וס"ל כצ"ל:

שם דאל"כ כל שהו נמי לא ליצטריך ש"מ דס"ל כצ"ל:

שם דף ה' ע"ב ד"ה אגוז ע"ג מים כו' נקנה לבעלים מדין חצר כצ"ל:

שם דף ז' ע"א תוס' ד"ה לא נצרכה סה"ד דשמא לר"א כצ"ל:

מהרש"א דף ח' תוס' ד"ה רחבה ו' השני כצ"ל כי שני ד"ה רחבה ו' שם על אותו עמוד:

שם דף ט' תוס' ד"ה א"ר יהודה כו' כדמסיק פ"ק דעירובין משמע כצ"ל:

מהר"ם דף י"א ע"ב בתוס' המשך מע"א בא"ד וא"כ כשראשו צ מבחוץ ונחו בפיו ה"ל וכו' כצ"ל:

דף יב ע"א בחידושי אגדות ד"ה אומר שבת היא מלזעוק כו' דלא התירו לזעוק בשבת על חולה כו' דלשון זה המקום ירחם עליך דעם החולה מדבר לא משמע ליה לשון תפלה ולפיכך מותר נ"ב ונראה לפ"ז דר' יהודה ור' יוסי פליגי בזה שר' יהודה סבר כיון שמדבר עם החולה יכול להוסיף ועל חולי ישראל וגם בזאת אינו לשון תפלה ור' יוסי סבר עם שאר חולי ישראל שאינו מדבר עמהם הוי תפלה עלייהו אלא יאמר בתוך חולי ישראל ולא הוי תפלה על שאר חולי ישראל אלא אליו מדבר וכוללו בתוך חולי ישראל:

מחרים שם תוס' ד"ה ר' נתן אומר קרא והטה כו' סה"ד והוי זה כמו תירוץ אחר נ"ב לפי דבריו לא היה לתוס' לכתוב הא קאמר עלה אלא וקאמר עלה וע' רש"ל:

מהרש"א דף י"ג תוס' ד"ה ופליגי דרבי פדת בא"ד ד"ה ודוחק הוא וכו' ויש ליישב דהכי קאמר כיון כו' תקשה לר"י לשון טמא כצ"ל:

ע"ב שם במהרש"א בתוס' ד"ה בימי ליבוניך כו' נראה דאף לפי' ר"ת אין נראה כו' נ"ב ע' בק"נ על הרא"ש בכתובות פ"ה סי' כ"ד ד"ה ואין נראה לר"ת:

מהרש"א דף י"ד רש"י ד"ה שלישי שני כו' וי"ל דלישנא דטהרתה טומאה משמע טומאה פי' משמע שמטמא אחרים מדאורייתא ושני אין טומאה שאינה מטמא אחרים מדאוריי' אלא פוסל ובזה נסתלק קושיית הרש"ש והרש"א אינו סותר עצמו דה"נ גם שני עושה שני:

באותו ענין שכתב המהרש"א ז"ל וי"ל דלישנא דטהרתה טומאה כו' משמע טומאה מדאורייתא שברתי ראשי ולא אבין תירוצו התם רש"י הכא רש"י למה הכא משמע הכי והתם לא משמע הכי ואמר לי לבי לפענ"ד לא קשיא כלל כי דברי רש"י הכא הם כמו דבריו התם אלא שם בא בארוכה כי שם המקום לדבר מטומאה וטהרה ולהאריך בו אבל כאן הוא רק אגב השני דברים אין פולין ואין קורין שלפי דעת רש"י ז"ל הם מאותן י"ח שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה וגזרו עליהם ואגב הני תרתי שנזכרו במשנתנו מונה שאר הט"ז דברים שנגזרו עמם ע"כ בא רש"י כאן רק לרמז בקוצר דבריו על אריכת דבריו אשר שם ושם בד"ה שטהרתה טומאה היא אצל הקודש פרש"י ז"ל כדאמרינן בחומר בקודש בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש אע"פ שאוכל תרומה נשמר מן המדרס שטומאה דאורייתא היא אפ"ה לגבי קודש חשיב טמא מדרס והוא ראשון והיינו הך שכתב רש"י כאן וחיישינן באוכל שלישי דידיה דלמא ראשון הוא היינו לגבי מדרס ושם מסיים רש"י ה"נ שלישי דתרומה לגבי קודש מספקינן ליה בשני הלכך האוכל שני לקודש במקום כל זה מסיים הכא והאוכל שני כי אין נ"מ אם מספקינן ליה בראשון או בשני סוף כל סוף האוכל הוא שני:

מהר"ם שם בתוס' ד"ה זימנין דאכיל בא"ד ולכך גזרו וכו' דהוא שיעור אוכל המטמא אחרים דפחות וכו' כצ"ל:

שם דפחות מכביצה לא מקרי אוכל נ"ב פי' לטמא אחרים בסה"ד לא נחסר משיעור ביצה נ"ב פי' ומטמא:

שם ד"ה אף הידים כו' ר"ל דלקמן עד סוף הסוגיא מפרש הגמ' מנין הי"ח ומנה רש"י ז"ל אלו הפוסלין כו' כצ"ל:

ע"ב מהר"מ על רש"י ד"ה ובא השמש וטהר כו' היינו שאדם אינו אוכל בתרומה כצ"ל:

דף ט"ז רש"ל רש"י ד"ה מיטמאין כו' צ"ל מיטמאין ומטמאין כו' כצ"ל:

מהרש"א דף י"ז תוס' ד"ה ועל שאר כו' דהאי עובדא היה במרדע כצ"ל:

שם מהר"ם תוס' ד"ה גוזרני טומאה כו' והשתא אתי שפיר הא דתניא לקמן כצ"ל:

ע"ב מהרש"א רש"י ד"ה אוכלין וכלים מטמאין משקין סה"ד מ"ה חשיב להו כחדא נ"ב ולפי פירושו צ"ל מטמאין משקין:

שם מהרש"א תוס' ד"ה דלמא משהי כו' וזה שדקדקו בתירוצם משום רוח שמטהרין לא כו' דהיינו למסקנא כו' נ"ב א"כ לא היה לתוס' לכתוב אלא וי"ל כיון דאין נאכלין משום רוח פורתא וכו' אבל מדכתבו וי"ל כיון דאין נאכלין לזרים משום וכו' משמע דגם וי"ל הוא כ"כ לתרץ לפי הס"ד

דף יח ע"ב רש"ל ד"ה רש"י מגיס מהפך בה ובמבשל כו' כצ"ל:

פרק שני

דף כ ע"ב בתוס' ד"ה אנן שירא כו' גם הגיה תירוץ ב' ואיבעית אימא פירושו קמפרש וכו' נ"ב ולא גרם תיובתא כלל (נמוקי הגרי"ב):

מהר"מ בגמ' מיתיבי וכו' אבל לפי פי' התוס' בשם ר"ת כצ"ל:

דף כא ע"א רש"ל תוס' ד"ה שמחת כו' אלא רביע כצ"ל:

ע"ב מהרש"א תוס' ד"ה מצוה להניח כו' אלא על פתח בתיהם והוא לשיטתו כצ"ל בחצר מחקתי כי לאו דוקא שהבית עומד בחצר אלא אם פתוח לר"ה מדליק על פתח ביתו בר"ה וכן כתב רש"י ז"ל על ע"א דף כ"ב ד"ה מצוה להניחה בחצר או בר"ה בטפח הסמוך לפתח ומה שפרש"י הכא ד"ה מבחוץ ולא בר"ה משום דתני בברייתא על פתח ביתו מבחוץ וסבר רש"י סתם בתים פתוחים לחצר ע"כ מפרש שמשום פרסומי ניסא אינו צריך להניח חוץ לחצר בר"ה. אלא די על פתח ביתו בחצר ותוס' חולק על רש"י וכתב אם חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר וכן כתב מהר"ם:

דף כב ח"א ד"ה אלא עדות כו' מש"כ הכא דלא כתיב ארון אלא לפרוכת העדות כצ"ל:

מהר"ם תוס' ד"ה אסור להסתפק ממנו כו' משום דלדידן אנו עושים שני ימים יו"ט אחרון בכל שני י"ט של גליות כצ"ל:

שם בד"ה בא"ד והמקשה דפריך כו' דהיתרים ונוי סוכה אינם אסורים מקרא כצ"ל:

דף כז ע"ב מהרש"א ד"ה ה"ג חזא כו' ולגי' הר"נ נמי נ"ב הוא גי' הרי"ף והר"נ מפרשה אבל לא כפי' המרש"א כי מפי' מהרש"א נראה שמפרש שרגי בשניהם שבת וחנוכה ושרגא נר חנוכה לבד והר"נ מפרש שרגא נר שבת לבד ובחידושי אגדות מפרש בשרגא או בשבת לפי' הר"נ או בחנוכה כפירושו:

בד"ה גזירה כו' אלא דקיימי אדינא דאמר אין שורפין קדשים ביו"ט מה"מ כצ"ל:

שם בסה"ד ודברי רש"ל אינן מבוררין לי בזה ע"כ ונ"ב פליאה למה אינן מבוררין דבריו לענ"ד לשון תוס' נכון יותר לפי' מהרש"ל כי לפי' מהרש"א היה צריך לומר דלית להו האי גזירה אלא וכו' אבל לפי' מהרש"ל דמפרש לא קיימו אמאי דקאמר מ"ט אין מדליקין שאין שורפים קדשים ביו"ט דלפי זה אם קיימו אמאי דקאמר יו"ט אין מדליקין וכו' צריכין נמי למימר אשר לית להו האי גזירה פי' דשמא יטה וס"ל כרב חסדא לא כן וכדמסיים רש"ל כל זאת ליתא לא קיימי אמאי דקאמר יו"ט אין מדליקין ואית להו האי גזירה דשמא יטה וגזרינן יו"ט אטו שבת ולית להו דרב חסדא משום גזירה דקדשים ושפיר לשון ולית להו האי גזירה ולא הראשון קאי על כל דבריהם לא אמרינן דקיימו אמאי דקאמר וכו' וגם זאת לא אמרינן אשר לית להו ובמקום אשר נכון לכתוב ולית להו אלא לא קיימו ואית להו האי גזירה והן דברי המרש"א ואין בין רש"ל ורש"א רק ניגון הטעמים והרכנת הראש לרש"ל הניגון קרוב לבתמיה ולהרכין מעט לצד שמאל ולרש"א הניגון בניחותא והרכנת הראש כרגע לפניו:

מהר"ם ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת כו' דכיון דאסור לשרוף קדשים ביו"ט אסרו נמי שמן שריפה כו' כצ"ל:

דף כד ע"ב מהר"מ ד"ה בא"ד ורבא סה"ד מייתי ליה נמי הכא לשריפת קדשים וק"ל כצ"ל:

דף כה מהרש"א ד"ה הא בחול כו' אף בשעת ביעור דאי ממעשר נ"ב ע' מהר"ם:

בד"ה כרת שאינו כו' ומיתה האמורה בתורה קאמר התם כצ"ל:

מהר"ם ד"ה בא"ד ולא משכחת וכו' דדלמא שאני הכא בשמעתין דאסרינן קדשים שנטמאו בהדלקה כצ"ל:

מהר"ם ד"ה חובה לגבי וכו' עד כדאמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד כצ"ל:

דף כו מהרש"א בד"ה אין בו כו' וה"מ להקשות הכא אהך משמעות כצ"ל:

מהר"ם ברש"י ד"ה איכא בינייהו כו' דחד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא כצ"ל:

שם קרוב לסה"ד משום דא"כ לא הוי ס"ל להאי תנא בשום דבר כרב ברונא כצ"ל:

מהרש"ל ד"ה תוס' בד"ה א"ב ובקונטרס דחק כו' לאפוקי ר"ת לא דחק אף שפי' נמי בקונטרס וכו' כצ"ל:

ע"ב מהרש"א תוס' ד"ה השתא שתי כו' ומהרש"ל הגיה כו' נ"ב במהרש"ל שלפנינו אין הגהה זו כלל רק המהר"ם הביאה אף שאין הבנתו דעיקר קושייתם אשלש על שלש:

מהר"ם בא"ד ולרשב"א נראה וכו' דהיינו שלש על שלש פי' מטוה כדי לארוג שלש על שלש כצ"ל:

דף כח מהרש"א ד"ה ויפרוש כו' ואע"ג דגבי לעשות מכסה לאהל נ"ב שמות כו יד:

דה לא ח"א ד"ה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר כו' דיראה המקיימת מה שבפנים באוצר כחומטין כצ"ל:

דף לג רש"ל ד"ה אלא כו' יש בני אדם שמקבלין בשמחת נישואין בדחנים לחנוף לבעלי הסעודה כצ"ל ולשושבינים והוא חנף ומרע כמשמעו ולא לטוב כו' אף הני נענשים כהכל יודעין כצ"ל ר"ל אותו כולו חנף הם ככל פה דובר נבלה כצ"ל:

דף לד מהרש"א ד"ה סימן בגופיא כו' בגופיא היינו הך דהכא הא גופא קשיא כצ"ל:

דף לה מהרש"א ד"ה וירד ויטבול כו' ולא קשיא לפי' הקונט' דהאיך נקט סימנא דטבילה דלא נקט אלא משום דטבילה פסולה הוא מספק בבין השמשות כצ"ל:

ע"ב מהרש"א ד"ה הוקשה כו' וה"ה דהוי מצי למינקט להיפך לרבותא דר' יודא דאפילו בשבת דחמיר מקיל ר' יודא במו"ש כצ"ל:

דף לו מהרש"א ד"ה למחט כו' ה"א דטרפה וסד"א דלא עדיף מהמסס דלא ניקב כצ"ל:

פרק שלישי

ע"ב מהר"ם ד"ה כירה כו' ופתוח למעלה ורחבו הוא שוה למעלה כמו למטה כצ"ל:

דף לז ע"ב מהרש"א ד"ה מהו להשהות כו' אבל מצטמק ויפה לו אע"ג דחנניא שרי ליה נ"ב אפילו לא בשיל כל צרכו שרי לחנניא:

דה לח מהרש"א ד"ה בפרש"י סה"ד דא"כ הוה מפרש ליה נ"ב ועוד אי הכי גם ב"ש לא היה מחלק בין חמין לתבשיל:

שם תוס' ד"ה הא לכתחלה כו' דניחא ליה לשנויי תרתי דפרכינן אתבשיל כו' ממילא בהיפך מתרץ תרתי דאיכא למיפרך אחמין נ"ב לא ידעתי מנ"ל לרש"א ז"ל לשמש בלשון דפרכינן דבריהם קשיא דר"מ אדר"מ כונתם בכפלים קשיא תבשיל אתבשיל אתבשיל ובלשון דאיכא למיפרך אחמין הלא בני הישיבה סתמו חמין אחמין וכן קשיא דר"י אדר"י כוונתם שניהם חמין אחמין תבשיל אתבשיל רק רש"י מפרש הפירכא בתבשיל ואין להרהר אחריו כי קמנטרס הוא להביננו מה שנדבר כשנלמד הקשיא תבשיל אתבשיל נבין תירוצם שהוא אתבשיל כמו שאין בלשון המקשן המקשה וכונתו רק אתבשיל אבל אם יפרש לנו רש"י שהקושיא גם אחמין לא נמצא תירוץ ע"ז בלשון התרצן וכפי לשון התרצן למד אותנו רש"י ז"ל להבין כן דברי המקשן והניח מקום לבעלי תוס' להתגדר בו ולהביננו לשון התרצן יספיק לנו ליישב בעצמנו גם הקושיא הטמון בלשון המקשן חמין על חמין כמו שפירשו הני תלתא רבוותא

ח"ש רש"א ומהר"ם לכתבם וללשונם ומקור אחד להם:

שם ח"ש בד"ה תוס' כו' או יפרש נמי תרווייהו בדר"י כצ"ל בא"ד אלא חמין ותבשיל שניהם, שוין כצ"ל שם מהר"ם ד"ה בגמ' ולא שנא פי' רש"י בין שוגג למזיד וכו' נ"ב זה הדיבור מפורש ברש"י עצמו ד"ה במזיד נמי:

שם, בתוס' ד"ה הא לכתחלה כו' ובספר ח"ש האריך כאן כו' או הל"ל התרי שנויי אדר"י וקושיא דר"מ אדר"מ היה מתורץ ממילא נ"ב הח"ש לא כתב כן אלא או ה"ל למימר התרי שנויי גם אדר"י:

שם בא"ד אבל לא עמדתי על סוף כונתו כי לשונו הוא מגומגם נ"ב אם אין רוחו נוחה במאי דכתב ח"ש שלשון חמין ותבשיל מדייק המקשן שמשמע קצת שבכל אפין שוין המה החמין והתבשיל ודין אחד להם בשהתנור גרוף או אינו גרוף אם לכתחלה אם דיעבד אבל מגומגם אינו וכונתו מונח בלשונו הקצר אשר כן דרכו כדרכה של תורה:

שם בא"ד אבל לי נראה דאין זו קושיא כלל דעיקר הקושיות הם מתבשיל אתבשיל נ"ב מנ"ל דעיקר הקושיות הם מתבשיל אתבשיל הלא בדברי המקשן אינו מוזכר לא זה ולא זה כחמין כתבשיל ואין עומד נגדי אם אומר קשיא דר"מ אדר"מ בחמין ובתבשיל וכן קשיא דר"י אדר"י בחמין ובתבשיל גם מה שכתב מהר"ם קושיות דחמין אחמין אינן מפורסמות איני יודע כונתו גם הראיה מה הוא לא ידעתי כן נוכל לומר שקושיות תבשיל אתבשיל אינם מפורסמות והראיה שלא הזכיר אותם המקשן וכיון שהמקשן לא זכר לא הא ולא הא יהי בעינינו כאלו היה פורטם שניהם אלא התרצן לא הזכיר לתרץ חמין אחמין ואם היה קושיותם אינם מפורסמות אבל המקשן ידעם אדרבא איפכא מסתברא את אשר אינו מפורסם היה לו להזכיר ולתרץ ואם כונת מהר"ם ז"ל לאשר לא היו מפורסמות גם התרצן לא ידע אותם ולא תירצן היה למהר"מ לומר בקיצור אבל לי נראה דאין זו קושיא כלל דהתרצן לא ידע מקושית חמין אחמין שאינם מפורסמות חוץ מה שהדבר מצד עצמו דוחק לומר שלא היו מפורסמות והרש"א מתרץ נמי כמוהו ואינו מזכיר שאינם מפורסמות ובדברי רש"ל אין קוץ ודרדר:

שם במהר"ם ד"ה בא"ד ונראה לר"י דמיבעי ליה בבשיל ר"ל בבשיל כל צרכו וכ"ש בלא בשיל לר"י כצ"ל:

דה לט מהרש"א ד"ה כל שבא כו' ק"ק דהא גבי שמן בעין נ"ב פי' שמן בפח קורא שמן בעין נגד מאי דאיתא התם אשה סחה ידה שמן ומחמתה דאין כאן שמן בעין:

שם בא"ד אמרינן לקמן נ"ב מ' ע"ב: שם ד"ה איכא בינייהו כו' דא"כ לא הוצרך רש"י לפרש גבי שמא יזיז דאיירי בעפר הדבוק אלא בעפר תיחוח כצ"ל כמו ברש"י שלא כתב וקשה:

שם בא"ד כההיא דפ"ק דביצה נמי לא שייך גומא נ"ב מ' מהר"מ:

שם ד"ה אלא למ"ד כו' וממלת לגזור טעות הוא כצ"ל:

מהר"מ ד"ה איכא בינייהו כו' דא"כ למה כתב דשמא יחפור בקרקע קשה נ"ב כל האי לישנא ליתא ברש"י אלא הכי איתא שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא ועשה מכל זה לשון קצרה דשמא יחפור בקרקע קשה:

שם ד"ה אלא למ"ד שמא יזוז כו' דאין הכי גמי דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומא"ח נ"ב והיה יכול להקשות אהא דקאמר איכא בינייהו עפר תיחוח וע' מהרש"א:

דף מ ע"ב מהר"מ ד"ה תדע כו' לא הורה בפירוש שאסור להניח בכלי ראשון אלא שא"ל כו' כצ"ל:

דף מב מהרש"א בד"ה מי סברת כו' בסה"ד ניחא גם לר"ש בן מנסי' נ"ב ע' מהר"מ במאי דמיישב מהרש"א בסה"ד מתחיל המהר"מ דלא קשיא כלל קושית המהרש"א: שם מהר"ם בד"ה מי סברת כו' ואי הוה ס"ל לר"ש בן מנסיא דאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור א"כ כו' כצ"ל:

ד"ה נותן אדם בסה"ד ועל קושיא השניה אמאי איצטריך למיתני תרווייהו כצ"ל:

בא"ד תירצו ואפשר ההיא וכו' נ"ב אבל לפי פי' המהר"ם לשון ואפשר לא שייך כלל והיה ראוי שיאמרו ה"א דאסור וההיא דלעיל היינו הך דהכא וכו':

ע"ב מהר"ם בגמ' ד"ה אמר רבה וכו' ורב יוסף מפרש משום דמבטל כלי מהיכנו כצ"ל שם תוס' ד"ה שאינה מצויה לא התירו וכו' א"כ אדרבא מחמת זה חשיב הצלה כצ"ל:

דף מג מהר"מ ד"ה בגמ' א"ר אבהו וכו' כל בין השמשות אלא כשכפה את הסל עלו עליו כו' כצ"ל:

שם בתוס' ד"ה טבל מוכן הוא וכו' אלא לדבר הניטל אביי הוה מפרש כו' כצ"ל.

ע"ב מהרש"א בד"ה דכ"ע טלטול כו':

דף מד בא"ד והכא בשכח כצ"ל:. ד"ה בא"ד דסתם לפת וכו' כצ"ל:

דאף על גב דתלמודא משמע ליה דסתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה הוא כצ"ל:

שם ח"ש ד"ה זה זוקף כו' סה"ד לזקוף אותם כצ"ל:

שם תוס' דכ"ע טלטול כו' בא"ד ואיידי דאיירי וכו' א"כ מאי פריך מהאי ברייתא דהטומן לפת דלמא איירי בדצה ושלפה כצ"ל:

מהר"מ בתוס' ד"ה דכ"ע בא"ד ומותיב מהטומן לפת וצנון כו' ולכך אסרי בלא דצה ושלפה כצ"ל. מהרש"א בפרש"י בד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך כו' עכ"ל הכי משמע מקאמר עלה ואפילו בשעה שהנר דולק על כרחך דהאי כבה לא כבה ממש לגמרי אלא שמתחיל להיות כבה והולך ובהא פליג אאבוה עכ"ל מהרש"א נ"ב לולא דברי רש"י ז' הייתי מפרש דברי ראב"ש לסייעני על תמיהתי בפי' תוס' דף מ"ב ע"ב ד"ה ואין נאותין ממנו שמפרש שם תוס' הא דאר"ש אין מוקצה אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק היינו שמן שמנטף מהנר להכלי שתחת הנר ע"ש תמיהתי ברש"י אין מפורש שם כן והייתי מפרש שראב"ש מסייעני ופליג עליה דאבוה ואומר מסתפק מן הנר הכבה היה מן השמן שבנר דוקא הכבה ממש אבל מן השמן המטפטף אפילו בשעה שהנר דולק ממש כי השמן המטפטף כיון שכבר נפרד מהשמן שבנר הרי כשמן שבנר אחר שכבה ואין ראיה מכאן לפרש"י ז"ל ופי' ופליג עליה בחדא דאלו אבוה סבר כבה אין פי' אף שמן המטפטף כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר שמן המטפטף אע"ג דלא כבה הנר כלל ועדיין דולק כמקדם ג"כ מסתפק ואלו לפרש"י ז"ל צריכין לפרש ואיהו סבר אע"ג דלא כבה כפי' רש"א ומהר"ם דלא כבה עדיין לגמרי אלא שמתחיל לכבות וכבה והולך והוא דוחק:

מהר"מ בתוס' ד"ה לדברי המתיר וכו' אלא שצריך ליישב למה להו כו' נ"ב לענ"ד אין צריך ליישב כי מעיקרא לא קשיא כלל לפי' רש"י לא צריך לראיה על המסקנא שהמתיר אוסר הוא ר"מ כיון דלפי הס"ד כ"כ ר"מ אוסר כמו למסקנא אבל לפי' ר"ת ור"ח שלפי הס"ד האוסר מתיר הוא ר"מ ג"כ ומסיק שגם ר"י אוסר נכון להביא ראיה על המסקנא:

ע"ב מהרש"א תוס' ד"ה יש עליה וכו' וכמו שהקשו התוס' לקמן נ"ב בשולי העמוד ד"ה הא אין עליה:

ח"ש תוס' ד"ה ואין מצלת כו' כל הבית טהור לפי כו' כצ"ל ונ"ב פי' מן הבית לעליה ודוק כצ"ל:

מהר"ם תוס' ד"ה הא אין עליה מעות שרי וכו' עד כן הוא המשך דברי התוס' נ"ב המהר"מ מדד האי ומיהו מטה שיחדה עד סה"ד לדברי תוס' דלעיל ד"ה אין עליה מעות ולפי ראות עיני ארוכה מעט עבורו בהני תיבות שמזכיר ר"ש והיה צ"ל ומיהו מטה שיחדה והניח עליה מעות מדקפיד עליה מיחד לה מקום כדאמרינן בריש כל הכלים וכו' מיחד לה מקום והא דפריך לעיל וכו' עד סה"ד ואז היה לזה הדיבור לישא אותו אבל לפי אריכות דבריהם שמערבים את ר"ש אינו לפי מדתו של זה הדיבור ואינו שוה לו ואינו מוכשר אלא לדיבור שלאחריו ד"ה הנ"מ כמו שמסכים המהר"ם בעצמו וכן דעת המהרש"א ג"כ:

דף מה ח"ש תוס' בד"ה ה"נ מסתברא כו' בא"ד ודכרכי דזוזי כו' ג

ע"ב ח"ש תוס' ד"ה דאית ביה ביצה כו' אוסר ר"ש לטלטלה כו' אבל הרא"ש מוכיח בסוף ביצה דר' יוחנן אפי' לטלטלה אוסר מהאי טעמא והוי מצי לשנויי הכי כו' כצ"ל:

דף מו ע"ב מהרש"א ד"ה מי יימר כו' שאין סברא לחלק שג' הדיוטות לא יחושו להו על נדרים שנדר לדבר מצוה כצ"ל מהר"מ בד"ה מי יימר וכו' ותימא מי דמי וכו' יש מקשין האיך מתורץ בתיובתא דמותיב בתר הכי מו יימר דמזדקק ליה חכם כצ"ל:

בא"ד במהר"מ וכי תימא דהדיוטות לא אסקי אדעתייהו. דזימנין דשרו נדרים של מצוה ולכך ודאי מזדקקי א"כ מאי כתבו התוס' וכו' נ"ב ואני אומר א"כ מאי עדיף בעל גם בעל לאו דוקא חכם גם הדיוטים בעלים המה וע"ז לא יאמר המחבר ולדידי לא קשה מידי וקושית היש מקשין עומד במקומו:

בא"ד במהר"מ ולדידי לא קשה מידי כצ"ל:

דף מז מהר"מ ד"ה בגלילה שנו וכו' פי' מחמת עניות א"כ ח בודאי ששותין מים וכו' כצ"ל:

ע"ב מהרש"א ד"ה מפני שמקרב כו' ור"ת גריס כפי' ר"ח כו' כצ"ל נ"ב וע' מה שכתבתי בעז"ה על הגליון בגמ' שם לפרש הני תיבות בתוס':

מהר"ם שם ד"ה מפני שמקרב את כיבויו וכו' מ"מ ס"ל להתוס' דאע"ג דפליגי השני חכמים נ"ב פי' חכמי בבלי עם חכמי ירושלמי:

שם ד"ה בא"ד ונראה דלפי גמ' שלנו יש לחלק וכו' ואף ע"ג דגם לגמ' שלנו לרבנן שרי להפסיק דליקה במחיצה כו' כצ"ל:

פרק רביעי

דף מח מהרש"א תוס' ד"ה מאי שנא כו' אבל התם שלא נתכוין אלא להפשיר המים במים החמין ומתערבין כו' כצ"ל:

מהר"ם בא"ד אך קשה דמאי משני וכו' ואפ"ה אסורים לטלטל כ"ש דתקשה לרבא וע"כ יצטרך כו' כצ"ל.

ע"ב מהר"מ בגמ' רמי לי' וכו' ונ"ל שצריך לגרוס תניא וכו' נ"ב ב"ה בימינו כבר הראנו מקומו כאשר לפנינו במסורת שהוא משנה בעוקצין אך שם ליתא ושלשלת של מפתחות גם לנו כאן אינו נצרך נמחקנו ויהיה המשנה כאן נעתק כלשונו כהויתו:

שם תוס' בא"ד ופי' ר"ת וכי מה בין זה לנקיבת מגופת חבית כו' כשהוא נוקב למעלה שלא גורע חיבור כו' כצ"ל:

דה מט מהר"מ בגמ' אמר ר' ינאי כו' הר"נ גורס למאי הלכתא נ"ב לפנינו בגמ' הגי' מאי היא והיינו נמי כמו למאי הלכתא:

ע"ב מהר"מ תוס' ד"ה כנגד כל מלאכה שבתורה כו' ויש ליישב בדוחק דהושטה בדיוטא מלאכה גרועה כו' כצ"ל:

דף נ מהרש"א בפרש"י בד"ה במאי אוקימתא כו' ואין זה מוכרח כו' נ"ב אבל אין האי אוכלא להאי דנא פתח בכלים ומסיים בפניו ידיו ורגליו אבל להא דתני בה לא יחוף בהן שערו נכון לסמוך אליו אבל פניו ידיו ורגליו מותר אע"פ שגם שם שערות נמצאות אבל קצרות ומפוזרות ותחובים בחוזק ולא ינושרו בנקל ועוד מפי' רש"י נראה שהיתה הברייתא נגד עיניו והכי תני בה לא יחוף בהם שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ועל דבר המפורש שחור על גבי לבן לא שייך לומר ואינו מוכרח:

תוס' ד"ה במאי אוקימתא בסה"ד ואי כר"ש קשיא הך דנזיר נ"ב ע' שם מה שכתב בזה על גליון בגמ' שגם אם כר"ש ה"מ להקשות בהך סיפא גופא דידיה אדידיה:

שם מהר"מ בתוס' ד"ה במאי אוקימתא וכו' אבל לא יחוף ראשו נ"ב בברייתא לא נזכר אלא שערו וזקנו ג"כ שערו והדרת פניו וכשחופף פניו חופף הדרתו וקשיא סיפא דידי' אדידי' אבל לא יחוף שערו גם שער זקנו במשמע שהוא בבל יחוף אבל פניו מותר מתיר זקנו כי בכלל פניו זקנו וכן פי' רש"י ואין זה מתורץ אלא בא"א קטן אשה וסריס שאין להם זקן ושפיר מותר להם לחוף פניהם וע' בגמ' שכתבתי בזה באריכות:

ד"ה מקצת עליו מגולין כו' בא"ד ואין להקשות לפי' הערוך כו' סה"ד אלא פ"פ פי' רש"י דטעמא דרב הונא ושמואל משום מזיז עפר נ"ב טח עיני מראות היכן פי' רש"י כן על הא דשמואל אדרבה עיני רואות ההיפך שבסמוך ריש העמוד פרש"י ד"ה ונוטלין בשבת סה"ד וה"ה לסליקוסתא ולא זכר סכינא:

דף נא מהר"ם או שטמן בדבר הניטל כו' ונראה דהכי פירושא עד סה"ד נ"ב הוא קרוב לפי' הרז"ה שמביא הר"נ וכתב עליו שהוא עיקר:

ע"ב מהרש"א ד"ה גמרא וקדיר' ע"ג קדיר' כו' ולדברי התוספתא כו' כצ"ל:

פרק חמישי

דף נב מהר"מ תוס' ד"ה בבאין מנוי אדם וכו' והא דלא מייתי התוס' ראיה ממתניתין וכו' משום דמצינו למימר דלא איירי לענין שלא יקבלו טומאה מכאן ואילך אלא שאין עולין ליטהר מטומאתן בשכבר נטמאו כצ"ל והלשון שלפנינו נהפך וקשה להבין:

דף נג מהר"מ תוס' ד"ה דשמעי' דקא מסיים כו' סה"ד אבל להניח האוכף אפשר דמותר נ"ב לא ידעתי למה יהא מותר הא אין בזה תענוג ודמי כאלו צריך להטעינה משא:

דף נד ח"א ד"ה אמר ר"י עקוד עקידת יד ורגל וכו' נ"ב שתי ידים ושתי רגלים משמע לי' שתי ידים יחד לבד ושתי רגלים יחד לבר ואמרם עקוד כעקידת יצחק יד ורגל קאי על שתי הידים ושתי הרגלים יד ימין לרגל ימין ויד שמאל לרגל שמאל ואין לנו ולמה לנו לעקם פירושו:

ע"ב מהר"ם ד"ה מתנו וכו' ומלשון רש"י משמע וכו' נ"ב בספרים שלנו מתנו מוקף ברש"י שלא שייך לד"ה זה כי קאי אדלעיל רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו וד"ה זה מתחיל בכולי סדר מועד כל כהאי זוגא כו' ושוה פי' רש"י לפי' תוס' ואפשר רבינו שלמה שמזכיר תוס' הוא רש"י

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה