דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים
על אתר ממכת ברכות
פרק א
דף ב גמ' עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית וקשה הא אחר משנה מאימתי קורין את שמע בשחרית תנן בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד וקתני ערבית ברישא וי"ל ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואין ערב ואין בוקר. תוס' ד"ה מברך וכו' והם מסוכנים מן המזיקין פי' מסוכנים אף ביום והמשכימים להתפלל המתינו על חבריהם המאחרין גם בשחרית אך בערבית גם בבתי כנסיות שלנו סכנה מש"ה תקנו רבנן עוד ברכה אחת והמאחרים ידלגו אותו הברכה ויצאו בשוה עם המקדימין ששהו בתפלתם בגלל הברכה ברוך ה' לעולם ויראו עינינו כן הוא לדעת התוס' אבל הרא"ש והר"י מפרשי שנתקן שהמאחר לא יתפלל י"ח רק אותן הפסוקים ויגמרו תפלתם בשוה. תוס' ד"ה והא קמ"ל בסה"ד למה שמפורש כבר ע"כ האי כבר הקשתי להבין הלא ראשית דעת הוא אמונה ובעז"ה מצאתי הגה"ה בהקדמה לפי' הרמב"ם על פי' המשניות מביא בשם ספר כריתות וז"ל אע"פ שרבי סידר המשניות סדורות היו קודם לכן אלא שסתם הלכתא ותיקון הלשון עפ"י ההסכמה ע"כ. והר"י יעבץ מביא ראיה לזה משלהי כלים אר"י אשריך כלים כו' וע"ש תוס' רע"ק ושפיר שייך לומר כד קיימינן בסדר זרעים על משנה שבטהרות שמפורש כבר:
ע"ב רש"י ד"ה משהעני וכו' האי פירושו לפי הס"ד שפת במלח הוא סעודתו ואוכל בעוד לא טהר יומא לגמרי כי כשתחשך יהיה צריך נר ואין לו ופליג אמתניתין כי צאת הכוכבים טהר היום לגמרי ובאין נר חושך בביתו של עני ומשני לא מהאי טעמא תני משהעני נכנס אלא שהעני אין סעודתו מוכן אלא בבוא לביתו נותן שכר יומו לאשתו ולוקחת פת לסעודתו וזמנו כזמן כהן אוכל בתרומתו עד דמסיק שהוא עוד מאוחר. ד"ה קס"ד רוב בני אדם פי' זמן רוב בני אדם היינו זמן עניים וכו':
דף ג גמ' וא"א רישא לאו ר"א הוא פי' הרישא הוא התחלת זמן ק"ש ולית בה פלוגתא במתניתין והסיפא הוא סוף זמן ק"ש של ערבית ופליגי בה ר"א סבר עד סוף האשמורה הראשונה וחכמים אומרים עד חצות ור"ג סבר עד שיעלה עמוד השחר. שם א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך נראה שהיה רחוק מהעיר ובאמרו ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים נראה שהיה בעיר ונכנס לחורבה שבעיר וי"ל דאיתא באיכה רבתי על מה דכתיב העיר רבתי עם תני ר' שמואל כ"ד פלטיות היו בירושלים וכל פלטיא כ"ד מבואות וכל מבוי כ"ד שווקים וכל שוק כ"ד שקקים וכל שקק כ"ד חצרות ובכל חצר כ"ד בתים צא וחשוב כמה פרסאות מרובעות היתה ואחר החורבן בעו"ה כסוכה בכרם כמלונה במקשה נותרה בת ציון ומקום החריבה היה כמה פרסאות ושפיר שייך דרך בין אותן חורבות ונכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים כי הכל עיר אחת היתה בישיבתה כן תבנה ותתחדש ב"ב. שם שאוג ישאג על נוהו ע"כ משמורות דרקיע וסימן לדבר למשמרת דארעא:
ע"ב גמ' ראש האשמורת התיכונה פי' המצודות תחלת משמורה האמצעית ונכון בזה הלשון בגמ' אשר לפנינו ור' מאי תיכונה אחת פי' התחלה אחת מן התיכונה פי' מן האמצעות שבתיכונות פי' שבתרי האמצעות או ממשמר השנית או השלישית שתרוייהו תיכונות (ורש"ש לא דק יפה בזה). שם מי כתיב תיכונה שיש במשמע נמי תיכונה אחת שבתיכונות הרבה ואכתי לא ידעינן באיזה תיכונה בא אם בתחלת תיכונה הראשונה או תחלת תיכונה השנית התיכונה (כצ"ל) כתיב בה' הידוע משמע שאין יותר משלשה משמורות והקרא מברר לנו באר היטב באיזה התחלת משמורה בא ,,התיכונה" לא הראשונה ולא האחרונה רק התיכונה באמצעית שהיא אחת. שם דכתיב בנשף בערב יום ע"כ די לראיה שנשף אורתא היינו תחלת לילה והמוסיף באישון לילה ואפלה גורע וגם פי' רש"י ד"ה בנשף אינה סובלת ההוספה ואינו גורסה. שם עמך ישראל משמע כולם כעני כעשיר כי גם העשיר אם אוכל ואינו מרויח יכלה עשרו והעני פשיטא שאין לו מה לאכול ואמר להם לכו והתפרנסו זה מזה משמע שכל אחד יתן לחבירו להרויח פרנסתו כמו העשיר יביא ממרחק סחורה הרבה לעירו וימכור לבעלי החניות בהקפה ובאיזה רוח שיהיה כדי פרנסתו והיושבי חניות ימכרו לבע"ב לאחדים כ"כ ברוח מה לפרנס עצמו אמרו לו אין הקומץ פי' הריוח קטן שמרויח בעל החנות משביע את הארי בעל החנות כי טפלין תלוי ביה וצרכיו מרובין ואין מספיק להם הריוח ואוכלים מן הקרן וכשמשיב את אשר בידו וחסר מאשר קיבל ועשה בור אצל השוכר הגדול ועתה אינו מתמלא הבור מחוליתו נמצא זה העשיר לא הוא לבדו אכל את כספו אך גם יושבי החניות היו בעזרו למהר לפנות אשר לו ונשאר נקי ונשארו כולם קרחים ומה יעשו מעתה אמר להם וכו'. רש"י ד"ה בחדתי וכו' שהחומה שלה נפלה ועודנה גורם הגרצ"ח שהחומה שלא נפלה עודנה ונכון:
אך גמ' מאי קרא ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש פי' שאני עושה נגד מלכים ההיפך מהם שהם ישנים ואני חצות לילה אקום להודות לך ועוד אני עושה נגדם היפך מהם שהם עוסקים בכבודם ואני מבטל כבודי ועוסק בדברים בזוים לכבודך וגם יש לפרש מלכים לשון נמלך שהשואל עצה נקרא נמלך והנותנים עצה מלכים והיינו ואדברה בעדותיך נגד מלכים מייעצים ולא אבוש להיות נמלך בהם:
ע"ב כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא פי' מצוה זו מכרעת אבל לא משום זו בלבד (ב"י):
דף ה גמ' ודרך חיים תוכחת מוסר פי' הדרך לחיים נצחיים הוא תוכחת מוסר וכן כונת רש"י רק המעתיק בלבל הלשון:
ע"ב גמ' אבא בנימין אומר על שני וכו' אלא אימא סמוך למטתו (ועל מטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום ד) א"ר חמא ב"ר חנינא וכו' הרי"ף לא גריס ליה להא והקפתיו בין שני חצאי לבנה לאשר לענ"ד תלמיד טועה הכניס לתיבות אלו ואות ד' עמהם כי אבא בנימין היה לו טעם אחר בזה כמו שכתבו רש"י ותוס' וצ"ל א"ר חמא בר' חנינא שהוא מוסיף מדעתיה מעלה טובה ליתן מטתו בין צפון לדרום ורב נחמן בר"י מוסיף עוד מעלה טובה יתירה נמצא שלש מעלות טובות למקום מטתו באשר הוא בין צפון לדרום ובטח שגם לפני רש"י ותוס' לא היו בספריהם התיבות כמו שהיו לפני הרי"ף כי לפי הגי' שלפנינו מוקשה מאד איך עלה הדיו בטעות רש"י ותוס' לכתוב טעם אחר מאשר בעלי התלמוד אמרו שטעמו של אבא בנימין הוא שיוליד בנים זכרים ושלא תפיל ח"ו אשתו וגם אין הדעת שיכוון התנא א"ב מעשיו ויצטער כל ימיו שיהיו כמאמר האמוראים הבאים אחריו. תוס' ד"ה כל וכו' מובן כי לא טוב היות ד"ה מתוס' כל הנותן מטתו כי אלו כתיבות הם במימרא דר"ח בר"ח אר"י ולא היה לתוס' ליתן טעמו כי הלא ר"י בעצמו אומר מה טובו ע"כ יש למחוק הני תלתא תיבות כל הנותן מטתו וד"ה של תוס' הוא בין צפון לדרום וקאי על הברייתא דאבא בנימין דלא תני טעם ומפרשי רש"י ותוס' טעמו מפני השכינה כידוע שהוא בין מזרח למערב ובסוף המסכת מדברים הרבה מזה הרא"ש ומעי"ט:
דף ו ע"ב שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכו' וקרא מסיים ויחרדו בנים מים ופי' ויחרדו ענין מהירת ההליכה בחפזון:
דף גמ' וכמה זעמו רגע וכמה רגע ע' הגהות הגרה"ח. תוס' ד"ה ההוא צדוקי וכו' אבל בידי שמים וכו' מכאן עד סוף הדיבור הלשון אינו מובן כראוי וצריך תיקון ע"פ תוס' דע"ז ד: וכן צ"ל אבל בידי שמים לאו אורח ארעא להטריחם להענישם ולהורגם בידי שמים שלא בידי אדם שבני אדם מותרין להורגם ואי גרסינן הכא עכו"ם ניחא דקאמר התם העכו"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין והוא ביקש לקללו להזיקו בקללתו ולא להורגו ולא דמי להורדה בבור וכיון שראה שלא עלתה בידו אמר ש"מ לאו אורח ארעא אף שהזיקו ע"כ:
שם בהגה ד"ה יש גורסים סה"ד פסוקי תורה נ"ב כדתניא (קדושין דף ל') ושם איתא חמשת אלפים תתפ"ח ולעי המסורת חמשת אלפים תתמ"ה ואנכי ספרתי ומניתי אשר לפנינו והמה חמשת אלפים תתמ"ו:
ע"ב גמ' שנאמר במה אדע כי אירשנה נ"ב לקמן מ"ט ד"ה ברוך מעתיק תוס' מהכא וגירסתו מה תתן לי ובטל דברי תוס' דהכא ד"ה לא:
דף ח גמ' שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל הרי"ף והרא"ש מסיימו שנאמר לשמור מזוזות פתחי:
ע"ב גמ' א"ל ההוא סבא תנינא נ"ב שבת נ"ג: פרש"י תנינא שונה אני. שם תניא ר"ש בן יוחי אומר ברי"ף איתא יוחאי וכן כל יוחי שם יוחאי. שם באותו ברייתא אחת של יום ואחת של לילה הרי"ף גורם כאן אחת של לילה ואחת של יום ונכון כי עיקרו לילה כדמסיק לעולם ליליא כזה הגהתי גם ברא"ש ושם הארכתי מעט בדברים שאינן של מה בכך עיין נא שמה. רש"י ד"ה משום סכנה שלא יקוץ ידו. נ"ב לאו דוקא שלא יקוץ ידו דמלתא דלא שכיחא הוא בחתיכת בשר בסכין יקוץ בו ידו אלא אף חבורה קטנה שיעשה בסכין בגב ידו סכנתא הוא כדאיתא (שבת קט) גב היד כמכה של חלל ומחללין עליו את השבת:
דף ט גמ' דבר נא באזני העם אמרי דבי ר' ינאי וכו' בבקשה ממך לך ואמור להם בבקשה מכם. נ"ב ר' ינאי דורש האי נא למעלה דבר נא בבקשה ממך שתדבר באזני העם וגם למטה דבר אני מצוה עליך דבר ומה תדבר נא באזני העם שתאמר להם בבקשה מכם. תוס' ד"ה ר"א ב"ע אומר וכו' והכתיב ולא תותירו ממנו. נ"ב בפסחים ק"כ: קשיא ליה לרשב"ם האי קושיא ומתרץ דראב"ע סבר כר' אלעזר ומועד צאתך ממצרים אתה שורף ולא תותירו ממנו עד בוקר לשרפה אתא אבל נותר הוה לראב"ע מחצות ואילך ע"כ ונראה שגם תוס' הכא מכוון לדברי הרשב"ם אך שקצרו עד מאד:
ע"ב במשנה עד הנץ החמה. נ"ב כל מקום שנזכר בגמ' נץ החמה הוא מה שאנחנו קורין זריחה ומה שאנו קורין נץ החמה הוא 1/32 יום קודם כפי אורך היום מעמוד השחר עד צאת הככבים וז"ל הרמב"ם מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה (נמי פירושו קודם הזריחה) כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה גאל ישראל עם הנץ החמה ושיעור זה ששה מינוט קודם שתעלה השמש יתחיל לקרות שמע ושיעור הרמב"ם כי ישהה ששה מינוט מן שמע עד גאל ישראל ויתפלל י"ח עם הזריחה והתוכנים יש להם ארבע זמנים בבקר וכבר כתבתי שהיום יחשב מעמוד השחר עד צאת הכוכבים 3/16 יום קודם הזריחה קורין אילת השחר 1/8 קודם הזריחה קורין עלות השחר 1/16 קודם הזריחה קורין עמוד השחר 0/32 יום קודם הזריחה קורין נץ החמה והוא קרוב 24 מינוט וזמן ותיקון הוא סוף הנץ קודם הזריחה כמו שכתב הרמב"ם לעיל וכל זמן הנץ הוא לכתחלה לכל אדם ולדבר מצוה או בדיעבד אפילו שלא לדבר מצוה זמנו מעמוד השחר. ולענ"ד אחשוב בזמנינו כולם לדבר מצוה יחשב אם הבעלי מלאכות שמקדימין למלאכתם עם בעלי החניות לפתוח החנות לפרנסות ביתו אם המחזרים בשוקים וברחובות להרויח פרנסתם אם הולכי דרך ומכ"ש הרוצים להאריך היום כי בתורתו יהגה ע"כ איננו קורא תגר על הקורין בזמן עמוד השחר ותפלה כמה קראי לבקר רנה וזה שער השמים וישכם יעקב בבקר דסמיכי לומר שבעלות השחר פותחין שער השמים והוא זמן טוב למעלה (בעה"ט) והרבה קראי בכל פנות וכן בש"ע זמנו מעמוד השחר. רש"י ד"ה ייראוך עם שמש וגו' מתי מתיראין ממך. נ"ב פי' בתפלה כשמוראך וכו'. תוס' ד"ה כל הסומך וכו' וא"ת והלא כל העולם סומכין גאולה ומאי רבותיה. נ"ב ומאי כמו ועוד מאי ותוס' מקשי בכפליים חדא דהעידו קהלא קדישא דאינו נזוק והלא כל העולם סומכין ואין יום שלא יארע לאחד איזה נזק ועוד אחר כי כל העולם סומכין מאי רבותיה דרב ברונא ותרווייהו בתירוצא חדא מתרצא שפיר כל הסומך כותיקין שמכוונים אותו רגע אשר בו יציץ הזריחה שיבא בין גמר ברכת גאל ישראל לא' שפתי תפתח ומי שיכול לכון וקולע אל השערה בודאי אינו ניזוק וגם שפיר שמח רב ברונא בהדא חדא זמנא שעלתה לו כן. תוס' ד"ה אלא בראש העמוד ע"כ יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן נ"ב כב"ה שם מ"א:
וע' תוס' ד"ה ב"ש. שם בהגהה על בין תכלת שבה ללבן שבה ד"ה ע' תוס' (מנחות מג:) באופן אחר סה"ד נ"ב היינו הך דפי' תוס' הכא לעיל ד"ה אלא:
דף י ע"ב גמ' אלא במקום נמוך ויתפלל אלה התיבות תלמיד טועה הטיל הכא מפני שמביא הקרא ממעמקים אבל ברי"ף ורא"ש ורמב"ם ליתא רק שלא יעמוד על מקום גבוה שלשה טפחים אבל פחות משלשה טפחים ל"ל בה וכן בש"ע אין זכר למקום נמוך. וע' מעי"ט שמישב הקרא ממעמקים. רש"י ד"ה יטה במשנה צ"ל יטה ועל זה פירש רש"י על צידו שנאמר בשכבך דרך שכיבה כצ"ל והכל דיבור אחד וכן הוא ברש"י ברי"ף:
דף יא ע"ב בספרא צ"ל סיפרא וכן איתא לקמן (דף יח:) ע"ש בתוס' ד"ה סיפרא ולקמן י"ד איתא ומתני לן פרקין:
דף יב גמ' מפני תרעומת לפי פי' רש"י צ"ל תערומות לשון ערמה ומרמה וע' בערוך ערך ערם וערך רעם:
ע"ב תוס' ד"ה והלכתא וכו' היה מתפלל ואינו יודע אם הזכיר טו"מ נ"ב לא העתיק המעתיק כראוי וגם לשון עצמו סותר אינו יודע אם הזכיר הוא משיב הרוח שנקרא הזכרה ומסיים טל ומטר שנקרא שאלה היה לו לסיים משיב הרוח וכן נשנה התם לענין משיב הרוח בין לימות החמה שאינו צריך להזכיר בין לימות הגשמים שצריך וכך איתא בירושלמי שם תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר אמר ר' יוחנן כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מכאן והילך מה שצורך יזכיר פי' מה שצורך לפי הזמן הזכיר ואינו צריך לחזור ע"כ:
דף יג תוס' ד"ה וחכ"א וכו' ולא מחבריו. נ"ב ליתא שם ולא מחביריו גם לא פסיקא מלתא כי שמואל סבר במקום שרבי מחמיר נגד חביריו הלכה כמותו אפילו מחביריו (ע' פסחים כ"ז ובמה שכתבתי בעז"ה כתובות נ"א) והכא רבי מחמיר והטעם השני עיקר ועוד טעמים הרבה בראשונים שהלכה כחכמים ונראה כי לא סבר בזה כשמואל:
פרק שני
במשנה עול מלכות שמים. נ"ב פירוש אחדותו אהבתו ויראתו:
ע"ב גמ' בשעה שמעביר ידיו על פניו שם הג"ה על הגליון מביא טעם בשם הערוך וגירסתו על עיניו ועוד בזה כונה שאני מאמין באמונה שלמה שהבורא ית"ש הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים וכו' ולכן סוגר את עיניו שלאמונה שלמה אינו צריך ראיה אות ומופת רק מאמין בקבלה מאבותינו ואבות אבותינו עד מעמד הר סיני כעורים ההולכים אחר פקח המדריכם בדרך ישרה וסלולה מחזקים בו בקשר אמיץ אשר אם ירפו ממנו ח"ו על רגע אחת יפלו במהמורות והאמונה שורש אמיץ לקבלת עול מלכות שמים אשר כל הרוחות אין מזיזין אותו ממקומו ובק"ש של שחרית שהציצית בידו השמאלית ומכסה בה את לבו ובימינו מכסה עיניו בל לסור אחרי לב ועין אך האמונה יגביר עליהם. שם בפיסקא ובפרקים שואל. נ"ב צ"ל בפרקים כי על בפרקים הראשון שבדברי ר' מאיר שבמשנה קאי ושם אין ו' וכן איתא ברי"ף האי פיסקא בפרקים. שם ברש"י ד"ה לייט מאן דגני אפרקיד וסה"ד והוא דרך גנאי נ"ב תוס' נדה י"ד ד"ה לייט מדחי פי' זה דבבית סגור או אפל מאי ועוד שם פי' אחר ברש"י גם שם בתוס' בשם רשב"ם פי' אחר והיותר אמיתי כפי' הגליון אשר מובא שם בתוס' וז"ל ועוד שמעתי כששוכב אפרקיד השדרה מתחמם ומחמת זה יתקשה ויבא לידי קרי ע"כ:
דף יד גמ' כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו נ"ב כיון דקרא קאמר שישים לדרך פעמיו הרי הבטחתו בכך שכל חפציו ישלים שאם היה ספק בדבר שיכול להיות שבכל זאת לא ישלים חפציו לא יאמר שישים לדרך פעמיו (מעי"ט):
שם אמר רבה ימים שהיחיד וכו'. נ"ב הרי"ף גורס רבא וכן מעתיק תוס' (ערכין דף י') ד"ה י"ח ימים. שם בתוס' ד"ה ימים וכו' מהא דרב על לבי כנישתא צ"ל מהא דרב אקלע לבבל כלעיל בתוס' שם ובשביל כן לא הרגיש עד הדלוג. נ"ב וכ"ת דלא בתחלת קריאת הלל בא א"כ הל"ל איקלע לבי כנשתא ותוס' תענית) שם מידי דהוה אלולב ואתפלין בערכין (דף י) ד"ה י"ח ימים ליתא כלל ואתפלין אלא מידי דהוה אלולב דנשי מברכות:
ע"ב גמ' החופר כוך למת בקבר פטור מק"ש וכו' מוקשה לצייר איך חופרין כוך בקבר והרמב"ם מעתיק בחופר קבר למת וכן הטור וכן הב"י בש"ע א"ח (סי' ע"א) ובי"ד מעתיק הטור החופר כוך למת וכן הב"י שם ולשון כזה שבגמ' כוך למת בקבר לא מצאתי וחלילה להניח לשון חז"ל לשון עלגים ח"ו ובעז"ה מצאתי בטור יו"ד (סי' שס"ה) אחר שכותב הטור ואם הם שנים והגיע זמן ק"ש אחד עולה ונוטל ידיו וקורא ק"ש מביא לשון הרמב"ן דוקא כוך שלא חפיר ליה אלא חד לפיכך זה חופר וזה קורא אבל היה מקום ששנים מתעסקין בו כאחד שניהם פטורין ובטור א"ק מרחיב הב"י דבריו היינו בחופר כוך שהוא חופר בכותל הסלע שארכו ארבע אמות ורחבו ששה טפחים שאחד הוא החופר והוא המוציא העפר בעודו חופר בקצה הכוך שלפניו העפר מעצמו נופל לפני רגליו וכאשר חופר הלאה נכנס על גחונו וחופר עד ארבע אמות וגורף העפר למרגלותיו ודוחהו ברגליו ודאי שנעשה הכל באחד וכאשר עומד חוצה עוד אחד קורא ק"ש והראשון חוזר ודוחק את עצמו מהכוך לקרא ק"ש בעונתה והשני נכנס באותו זמן ועושה מלאכתו של הראשון אבל בקברות דידן שהם כעין בור שצריך שנים אחד לחפור ולשום העפר בתוך הקופה והשני מלמעלה שמוציא הקופה עם העפר ויכולים ב' או ג' לעסוק בזה בבת אחת כל הצריכים לעשות ביחד פטורים עכ"ל ולפי זה אומר שהתנא איש אלהים הזה לשונו מכוון לדברי הרמב"ן ותיבת בקבר קאי למטה התופר כוך למת איך יתנהג בהגיע זמן ק"ש בקבר אותו שהוא בתוך הקבר ועוסק בו לבדו ואין אחר עמו בחוץ לקבר פטור מן הק"ש ואם יש אחר חוצה כיון שאין יכולים להצטרף יחד בעבודת הכוך הגיע זמן ק"ש עולה ומחליפו לאיש השני במקומו וקורא ק"ש בזמנו אבל עתה בזמנינו שחופרין כעין בור שעוסקים בעבודה בב"א כולן פטורים. תוס' ד"ה ומנח תפלין ומצלי ומהתם הרי"ב ומ"כ מוחקין האי ומהתם או שצ"ל במקומו ומהכא. שם והרב ר' משה מקוצי היה אומר דאפילו לתפלין מכאן אין ראיה כצ"ל (מ"כ). שם לעיל מזה ותפלה נמי כדאמרן ויניח תפלין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה אבל וכו' כצ"ל.
דף טו רש"י ד"ה אבל לתפלה דכל היום זמנה הוא והיה קשה לי וכי כל היום זמן תפלה ומצאתי במעי"ט שמפרש דכשאין לו מים אנוס הוא ומיחשב כטעה ולא התפלל שחרית ומתפלל מנחה שתים הרי כל זמן שאין לו מים כל היום זמנה עד מנחה ושפיר. שם גמ' מאי טעמא דר' יוסי עד תרתי שמע מינה נ"ב ר' יוסי דורש שמע שמיעת אוזן ות"ק דורש שמע הבנה ור' יוסי קאמר תרתי ש"מ כיון דדריש שמע שמיעת אוזן צריך נמי להבין כי אם לא יבין אינו שומע דבריו רק כמו זוג מקשקש שומע אזנו והרי חרש גמור לזה הלשון שאינו מבין אבל לר' יהודה דדריש שמע הבנה אין בזה משמעות השמעת אוזן ואפילו תימא ר' יהודה כרביה ס"ל שלכתחלה צריך להשמיע לאזניו לא משום שמע נגע ביה אלא משום דס"ל לא דקדק באותיותיה לא יצא צריך לכתחלה להשמיע לאזניו ויעלה דקדוק אותיותיה ברור וצלול ע"כ לר' יהודה לא שמע מינה תרתי. רש"י ד"ה תרתי ש"מ כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע וכו' כבר הוכחתי לעיל שהחוש מעיד להיפך ופירשתי כן תרתי ש"מ כיון שאני דורש שמע שמיעת אוזן ש"מ נמי הבנת פי' המלות. שם ד"ה וממאי דר' יוסי היא וקשה לרש"י האי לישנא ממאי דר' יוסי הוא דלמא ר' יהודה הוא הלא אם גם ר' יהודה היא אין זה סתירה לדברי רב חסדא שאמר ר' יוסי הוא ומחלק בין ק"ש לברכה הלא לא אמר ולא ר' יהודה ע"כ מפרש רש"י קס"ד האי רב חסדא עלה על דעתיה דזאת ברור הוא וכולנו סבירא לן דר' יהודה לכתחלה נמי מכשיר מש"ה מוקמא לה דוקא כר' יוסי ולא כר' יהודה וכדאמר לקמן בסמוך להוכיח שר' יהודה אף לכתחלה קאמר ושפיר מקשי גמ' לרב חסדא ואומרת שאינו כמו דעלה על דעתך שזאת ברור שר' יהודה אף לכתחלה קאמר אלא דלמא ר' יהודה דיעבד קאמר ולא לכתחלה וממאי דר' יוסי היא דלמא ר' יהודה היא. ומשום דלכאורה האי קס"ד כפי הרגיל קאי על המקשן יהיה מגומגם לפיכך הארכתי לפרשו שקאי על רב חסדא ובעז"ה עולה יפה דרך סלולה. שם רש"י ד"ה ולכתחלה הוא דלא וכו'. נ"ב לפי אורך הד"ה של רש"י מגומגם לשון ובהא וכו' הבא אחריו אבל במגילה נתקצר הד"ה ואין שם אלא ולכתחלה הוא דלא ושייך שפיר אחריו ובהא פי' בלכתחלה איכא למימר וכו' ורש"י מפרש לשון הגמ' שלפנינו כאלו היה מהופך וממאי דדיעבד היא ור' יוסי היא דלמא לכתחלה היא ור' יהודה היא וכזה מפורש בד"ה וממאי הקודם. שם ברש"י לעיל מזה ד"ה לא יצא דיעבד הוא. נ"ב כדמוכח לעיל דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד נמי לא אחרי כותבי מצאתי כל מה שכתבתי בעמוד בעז"ה החונן דעת כמעט כולו בצל"ח ונהניתי שכונתי בעזהי"ת לגאון עולם ונחשב לי כהסכמה אשר ת"ל חנני השי"ת בשכל ישר:
ע"ב גמ' לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא נ"ב האי דאמרי ואם בירך יצא לא במחשבה לבד קאמר דודאי בהרהור לא יצא דהא קיי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל אע"פ שלא השמיע לאזניו כיון שחתך בשפתיו יצא (הרר"י):
דף טז גמ' סרכיה נקט. פי' שאם מסופק בין כתיבה לכתיבה שאינו יודע אם וכתבתם שבפ' שמע אמר ועדיין צריך לומר פ' והיה כולו או שאמר וכתבתם של פרשה והיה אמר ואין לו אלא לגמור משם עד סוף ק"ש ואם אמר אחריה למען ירבו חזקה מכתיבה שניה סליק וסרכיה נקט שהפה בלא דעתו הלך אחר ההרגל כן מפרשים הפוסקים. שם במשנה האומנין נ"ב ה"ה בעה"ב קורא בראש האילן ובראש הנדבך אלא משום דקתני בברייתא האומנין משום סיפא ומתפללין בראש דדוקא אומנין תני נמי במתניתין האומנין (הרר"י) וע' בד"ח שם במשנה לילה הראשונה כצ"ל וכן הוא במשניות שם אמר רב ששת בטלין ממלאכתן וקורין כצ"ל (רש"י רי"ף ורא"ש) רש"י ד"ה נדבך שורת בנין של אבנים כצ"ל וכן פירש הרע"ב והערוך והרמב"ם בפירושו מפרש בענין אחר וכותב שם וזהו פי' המלה על אמתתה ע"ש:
ע"ב תוס' ד"ה אנינות וכו' אבל לענין רחיצה דאבילות דרבנן הוא נ"ב פי' אבל לענין רחיצה דאינו אסור משום אנינות אלא מחום איסור דאבילות ואבילות דרבנן הוא. שם גבי שאר דברים דרבנן פי' כגון רחיצה נמי הוה לן למגזר אפילו במקום איסטנית דכל וכו':
פרק שלישי
דף יז ע"ב במשנה את שלמטה צורך בהם פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין כן צ"ל כגי' משניות תוס' רי"ף רא"ש רמב"ם. תוס' ד"ה מי וכו' דאיירי בסופיה מק"ש נ"ב נקרא מפטור קריאת שמע. שם ד"ה אלו ואלו וכו' אלא החלוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו פי' שנושאי המטה את שהמטה אין צריכה להם חייבין אבל מי שמתו מוטל לפניו שהקבורה חל עליו אע"פ שאין המת צריך לו שיש בלעדו מתעסקים בקבורת המת שממלאים מקומו אפ"ה פטור:
דף יח תוס' ד"ה בעמוד שלפניו ואינו מברך סה"ד בעמוד זה ומעשה שמתה אחותו של רבינו תם בשבת והודיעו לו במצ"ש בעיר אחרת וכו'. נ"ב כיון שהודיע לו בחול למנ"מ שמתה בשבת אלא מעשה שהיה כך היה אבל הרא"ש מעתיק וכשנפטרה אחותו של ר"ת הודיעוהו בעיר אחרת וכו' ושפיר נכון כי לא דובין ולא יער ועל גביהם טוב העתקת רבינו יונה וז"ל ורבינו יעקב ז"ל הורה הלכה למעשה כשמתה אחותו שהיתה נשואה בעיר אחרת והודיעוהו שהיו מביאים אותה לקברה במקום שהיה הוא דר ואכל בשר ושתה יין (קודם שנקברה) ואמר וכו'. ד"ה וירכב סה"ד עליו נ"ב האי עליו אינו בירושלמי וראוי למוחקו ומי יתן ולא היה נולד כלל וגם הרא"ש אינו מעתיקו. ד"ה למחר וכו' ועכשיו מחרפין אותנו בס"א מלעיגים וכצ"ל וכן מעתיק תוס' בכל מקום ונראה שכן היה גירסתם בגמ' ונכון על שם הכתוב לועג לרש וגו'. בא"ד כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא פי' כמו שמשנין מחזון ישעיהו דאיתא בגמ' להשמים כסאי דאיתא בפסיקתא לשבת שחל ר"ח אב:
ע"ב רש"י ד"ה הפרגוד מחיצה המבדלת בין מקום השכינה לבין צבא מרום כצ"ל:
דף יט רש"י ד"ה לא את הגיורת עד סה"ד נ"ב כ"ש גיורת ומשוחררת דאיירינן בה וע' משנה למלך סוטה פ"ב הלכה ו' שמאריך בזה ומביא פי' רש"י דהכא ומפרש דעתו:
ע"ב גמ' אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים. נ"ב מייתי ליה הכא משום דמתיב מקברו את המת וחזרו דבמתניתין כה"ג:
תוס' ד"ה רוב וכו' אלא שיש עליו טפח נ"ב פי' לבד הטומאה יש עוד טפח ריקן. שם תוס' ד"ה ולאחותו וכו' אלא להביא שאם היה נזיר וכהן נ"ב צ"ל כהן ונזיר וכן הוא שם בגמ' המובא כל הברייתא וגם כהן הוא מיום הולדו ובנזירות נודר בגדלותו וע' תוס' (זבחים ק') ד"ה הרי בסה"ד דדייקי דדוקא נקט הכי כהן ונזיר. ד"ה אמרת מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכ"ג גם כאן צ"ל כהן גדול ונזיר כדאיתא בכל מקום. רש"י ד"ה אמרת לא יטמא סה"ד ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמרי דמילת זכריו מעכב הפסח נ"ב מי יתן ואדע מה ענין מילת זכריו לטומאת מת האמנם טמא מת אינו מל את בנו ואם נטמא הלא רק הטומאה מעכב מעשות ואכול הפסח אבל לא כן מילת זכריו יכול לקיים את שתיהם למול ולעשות הפסח הכל ביומו אלא או או קתני ושפיר הגי' יכול יחזור ויטמא אם אמנם שאין כן הגי' במגילה נזיר סנהדרין זבחים רק יכול יטמא צ"ל התם כמו הכא והם שני אופנים שהוא נזיר וכ"ג והולך לשחוט את פסחו ושמע שבביתו מת לו מת ואם יחזור אפילו אם בירושלים ביתו אם יטמא לא יעשה הפסח לא יטמא אבל הולך בדרך ומצא מ"מ יטמא ויעשה פסח שני וכן אם היה נזיר וכ"ג והולך למול את בנו שהוא רחוק מביתו ושמע בדרך שמת לו מת בביתו ואם יחזור ויטמא לבד אשר הוא נזיר וכ"ג לא יהיה לו עוד פנאי לשוב למול את בנו בו ביום שהוא שמיני ללידתו לא יחזור ולא יטמא וימול את בנו אבל באותו דרך שהוא ימצא מת מצוה יטמא ואף גם בנו לא ימול וכן בזבחים פי' רש"י באחד מהם ע"ש (דף ק' ע"א) ברש"י שלהי העמוד ד"ה הרי שהלך לשחוט את פסחו וכן פי' רש"י (סנהדרין לה) ותוס' פי' שהלך לשחוט פסחו או למול את בנו ולא היה לא נזיר ולא כהן גדול ולא כהן הדיוט:
דף כ בא"ד של תוס' דלעיל דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד נ"ב ע' מהרש"א בא"ד מי שהיה כהן הדיוט ונזיר כצ"ל. שם שלהי תוס' הנ"ל וכולהו אינך צ"ל כמו נזיר וכהן גדול. שם סה"ד ודוק מעצמך נ"ב והוא דאם הולך לשחוט פסחו מטמא לקרובים הרי הוא קל מכהן גדול ונזיר היה לו להקדימו מהם ע' זבחים ק' תוס' ד"ה הרי בסופו כאשר רמזתי עליו לעיל. נהניתי כי כונתי בזה בעז"ה לדעת מלוא הרועים וכן אגיל ואשמח בכל מקום שאני מוצא דברי שכבר קדמוני גאוני קדמאי קדושים אשר בארץ המה שדי הוא להסכמה ב"ה על כל מה שאני בעז"ה ממציא. תוס' ד"ה שב ואל תעשה וכו' שעשה דוחה ל"ת האיך קרי דחייה כצ"ל בהסכמות הגהות הגאונים חדשים מקרוב באו בד' ווילנא. גמ' כי הוה שליף חד מסאניה נ"ב משום עינוי (רש"י תענית) שם רב גידל הוה רגיל וכו' נ"ב מייתי ליה הכא דהוה מבזה עצמו על קדושת השם שלא יולידו בני נדה. שם ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי גמירי אורייתא כוותי כצ"ל וכן הוא בב"מ ומייתי הכא נמי מהאי טעמא דהוה מבזה עצמו לכבוד התורה. רש"י ד"ה בנזיקין הוה לא היו גדולים בכל גמ' וכו'. נ"ב בתענית פי' רש"י למודם לא היה גדול אלא בסדר נזיקין ובסנהדרין פי' כל הגמ' שלהם לא היה אלא בסדר נזיקין שלא היו מרבין כ"כ לדרוש. רש"י ד"ה האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן משנה היא במס' עוקצין. להשתומם על המראה שעושה משניהם דיבור אחד ומראה מקומם צרופים במקום אחד בתענית ובסנהדרין הם שני ד"ה אחד האשה שכובשת ירק בקדרה פי' רש"י במסכת טהרות היא בפ' שני ז"ל בתענית ובסנהדרין כתב לא אשכחתיה במס' עוקצין מכל הלין יש להוכיח שלא כל פי' רש"י שעל הש"ס מיד רש"י ז"ל יצא יש בהם מגאונים שונים יכנוהו בשם רש"י וטוב לידע זאת לכל מעיין ואפילו במסכת אחת נמצא מה שהניח רש"י ז"ל בלא פירוש והבאים אחריו פרשוהו:
אם רש"י ד"ה טהורים וכו' עד סה"ד נ"ב ע' פי' הרע"ב בטהרות שם שאינו ענין לידות גם בעוקצין זיתים שכבשן בטרפיהן מש"ה טהורין משום דלא חשיבי העלין לא יד ולא שומר. רש"י שם ד"ה בתליסר מתיבתא וכו'. נ"ב ע' רש"י בתענית ובסנהדרין:
ע"ב גמ' כדאשכחן בסיני ע' רב ניסים גאון מה שכתב בזה:
דת כא גמ' הני בני בי רב דטעו נ"ב אגב דטרידא בגירסא שכיח דטעו (מעי"ט):
ע"ב שם הג"ה על הגליון תיבת וכן ליתא ברי"ף נ"ב לא הגיה יפה וכן יש להגיה ברי"ף איתא וכן אמר ר' יצחק אין היחיד אומר קדושה וכן מעתיק הרא"ש ובגמ' חסר שבעה תיבות בין וכן ובין אמר רב אדא בר אהבה. שם בגמ' מה להלן בעלי קריין אסורין נ"ב לפי מה שכתב רבינו ניסים גאון לעיל על כדאשכחן בסיני אין ראיה אך באמת כתב תוס' ב"ק שהוא אסמכתא ועי"ל אסורין בדיבור מדאסורין לכתחלה אפילו בהרהור ש"מ דאסורין בדיבור אפילו בדיעבד ומקשה על ר' יהודה דהותר אפילו דיבור והרר"י מעתיק שנאמר והודעתם לבניך וגו' וסמיך יום אשר עמדת וגו' וההודעה א"א אלא בדיבור ע"כ ונכון שפיר:
שם בגמ' דתניא ר' אליעזר אומר נושא אדם נ"ב תמיה גדולה מאין בא ר' אליעזר לכאן הלא היא משנה מפורשת ריש פרק נושאין על האנוסה סתם משנה אות באות כמו שמביא נושא אדם וכו' וגם ר' יהודה שם כדהכא ור' אליעזר מאן דכר שמיה וכן שם ביבמות (דף ד' ע"א) איתא ובמשנה תורה מנא לן דדריש דתנן נושא אדם וכו' הכל כמו שמביא הכא וכדאיתא התם במתניתין והכא נבראת ברייתא ור' אליעזר ואין להם מקום. תוס' ד"ה עד וכו' אבל אין גמ' פסיק ליה כי האי גונא. נ"ב אע"ג דגמ' מפורשת היא (סוטה דף מ') אך דאיתא התם בזמן שש"ץ אומר מודים העם מה הם אומרים אמר רב מודים וכו' משמע שמנהג העם הוא ולא חיוב מדברי חכמים (מעי"ט) ושפיר מדויק לשון תוס' שזה לא מצינו לו עיקר בגמרא פי' שנמצא בגמ' אבל אין לו עיקר שיהיה חיוב. בא"ד בירושלמי פ' ת"ה לא התפלל שחרית ובא ומצאן כצ"ל וכן הוא ברא"ש:
דף כב בגמ' והתניא בעל קרי שאין לו מים לטבול וכו' אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו ע' רש"ש דקאי על קורא ק"ש ועל ומברך לאחריה שלא נטעה שבדיבור קאמר אשמועינן דלא אבל רק מהרהר ונכון והיינו ת"ק דמתניתין. שם מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות. נ"ב היינו משמשת וראתה דם. שם בגמ' מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וכו' א"ל בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה וכו'. נ"ב שהבין ריב"ב שאותו התלמיד מצטער הרבה על כך שאינו יכול להציע דבריו כראוי ואמר לו באהבה וחיבה יתירה בני פתח פיך ויאירו דבריך יכול אתה להציע ולפרש דבריך בכל כלי דבורך כי הכל מודים שאין דברי תורה מקבל טומאה אפילו עזרא הסופר כי הלא זבים ומצורעים ובועלי נדות שטומאתן חמור יותר מב"ק שטומאתן טומאת שבעה מותרים לקרות ולשנות בכל מקום ולמה אסרו ב"ק מפני שבא להם מתוך גבהות הדעת וקלות ראש וזה כבר עבר וגם יכול פעם לבא מחמת אונס אך איך שהיה עתה אני רואה בך שאתה רוצה לקרות ולשנות באימה ויראה ברתת וזיעה ע"כ פתח פיך ויאירו דבריך כי אינך גרוע מכל הטמאים שאין דברי תורה מקבלין טומאה. אחרי כותבי בבואי למעי"ט סעיף ג' ברא"ש (סימן נ"ח) שלהי האי פירקא ראיתיו מתמיה על הכ"מ סוף ה' ק"ש הבנתי כי רוח הכ"מ דיבר בי דיבור הנ"ל כי מלבד שטובים לפשט היקל התמיה עליו
ע"ב בגמ' הבו לי לדידי לברוך דליכא עלואי לא האי ולא האי נ"ב פי' ואפי' טבול יום לא הוי (ע' צל"ח). רש"י ד"ה טבל ובירך ע' צל"ח. תוס' ד"ה ולית הלכתא כותיה דטבילה בכל יום בארבעים סאה אי נמי אפילו לאחרים כצ"ל. תוס' ד"ה אלא וכו' וכן במגילה נמי אמרינן אמר רב וכו' כצ"ל. בא"ד ורבינו יהודה פי' וכו' ע' מהרש"א דמפרש דברי רבינו יהודה ומסיים כן למדתי ביאור דבריהם מדברי הרא"ש ודברי מהרש"ל אינם ברורים לי בזה ע"כ ומהרש"ל בפירושו לדברי רבינו יהודה מסיים כ"כ ומבואר יותר מדברי הרא"ש הרי שניהם לקחו פירושם מדברי הרא"ש ולא זה כהרי זה שאינם שוים בפירושם והצדק עם שניהם לפי גירסתם לפי הגי' שלפנינו בהרא"ש הוא שוה לרש"ל ולא לרש"א אך המעי"ט מרבה להקשות על זה הגי' ומגיה דברי הרא"ש ולפי הגהתו שוה דברי הרא"ש לדברי רש"א ולא לדברי רש"ל ונראה שהיה לרש"א הגי' כמו שמגיה המעי"ט וגי' התפארת שמואל שם בשם רבינו ניסים אינם לא כדברי רש"א ולא כדברי רש"ל אך היאות להחזיק בפירוש רש"א שישתוה עם דברי הרא"ש לפי גי' ופי' המעי"ט גם יהיה מכוון לדברי רבינו יונה שמביא בשם רבני צרפת ורבינו יהודה צרפתי שרש"ל מעתיק רבינו יהודה מפריז והוא צרפת וראשית דברי התוס' שמוכיח שהלכה דחוזר לראש המה דברי רב האי גאון שמביא הרי"ף והרר"י והראב"ד והמלחמות מתרצים התימא משופר ומגילה והמאור מחזיק בדברי רבינו יהודה והוא רבני צרפת ודעת הרא"ש ע' במעי"ט והרמב"ם כרביה דרביה הרי"ף והב"י הולך בעקבם וכ"כ מחלקים בין תפלה לק"ש שבק"ש א"צ לחזור לראש אבל הרמ"א מחמיר גם בק"ש כמו בתפלה ויש לו מקום בין הני ראשונים הנ"ל:
דף כג גמ' תניא אידך הנכנס וכו' ומניחן בחלון הסמוך לרה"ר ונכנס. נ"ב פי' מניחן בחלון הסמוך לרה"ר אפילו בתוך ד' אמות וכשהוא יוצא נוטלן משם ומרחיק ד' אמות ומניחן. שם בגמ' הלכה גוללן כמין ספר ופי' רש"י גוללן ברצועות שלהם. נ"ב מכאן מוכח כשחולצין התפלין יגלול הרצועות על התפלין ולא כיש נוהגין לגלול הרצועות לעצמן חוץ לתפלין ואח"כ מניחן על המעברתא בשל יד ובשל ראש עושין שני גלגלין מצד זה אחד ואחד מצד השני באופני העגלה לא כן אלא טוב לעשות כמו שכתב רש"י ובטח עשה כן בחלצו את תפליו ופוק חזי מאי עמא דבר:
ע"ב רש"י ד"ה צר ביה אי אזמניה צ"ל אחר ד"ה ולאביי:
דף כד בגמ' זיל אייתי לי תפילי כצ"ל וכן הוא ברי"ף:
רש"י ד"ה יום טבילה הוה יום שטבלה אשתו. נ"ב הרר"י מביא פי' אחר בראשונה והוה ידענא דיום טבילה הוה כלומר שהיה יודע שטבל לקריו ושמש מטתו ואח"כ כותב ואית דאמרי שטבלה אשתו וע"ז כותב לפי גי' ד"ת שם והוא עיקר והוא כפי' רש"י והב"ח גורס שם והראשון עיקר ונ"ל שמחולקין בפי' והוה ידענא רש"י מפרש והוה ידענא מזה ששלח אותו להביא לו תפיליו ומדאשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו מכל אלה הבנתי ונודע לי שיום טבילה הוה ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד ושפיר פי' רש"י יום שטבלה אשתו אבל רב המנונא לא ראה טבילת אשתו כי הצנועות מסתירין טבילתן גם רב המנונא איש אלהי לא יביט אחר טבילת נשים אך מתוך השליחות הבין כל אלה שבמתכוון שלח אותו לאגמורי הלכה למעשה והבין שיום טבילה הוה לאשתו והיתה אשתו עמו לאגמוריה לעשות כשמואל והב"ח מפרש והוה ידענא הייתי יודע טרם ששלח אותי ידיעה ברורה שיום טבילה הוה וכיון שטבילת אשתו ודאי לא ידע ע"כ נראה לו עיקר טבילת רבא עצמו לקריו וידע ששמש מטתו כי לא יארע לצדיק און. שם דורשי חמורות אמרו פירושו כמ"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר (הגרי"ע). שם שגיהק (גרעבצין) פיהק (גייניצן) עיטוש (ניסין):
ע"כ ר' אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה וכו' שנאמר בבלה יבואו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' נ"ב אע"ג דהאי קרא בגלות בבל כתיב י"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא (תוס' כתובות) וכן פוסק הרמב"ם מלכים פ"ה ה' י"ב ע"ש בכסף משנה ובכתובות מפרש הטעם דאסור לצאת מבבל לארצות אחרות לפי שבבבל יש ישיבות שמרביצות תורה תמיד וע"ש בל"מ שבוחר בטעם רש"י ז"ל ולפי זה מי שיודע שבצאתו ממקומו למקום אחר יבטל מלימודו אסור לו לצאת אף לעלות לא"י בכתובות איתא שם כהאי מלתא בר' זירא דבעי למיסק לא"י והוה קמשתמיט מיניה דר' יהודה דאמר רב יהודה וכו' ופריך שם גמ' ור' זירא וכו' ור' יהודה וכו' וחוזר חלילה ומסיים בר' זירא ואינו מקשה עוד ור' יהודה נראה שלא מצאו עוד בעלי התלמוד מענה עבור ר' יהודה אלא ר' יהודה פליג בזה התשובה האחרונה שהשיב לו ר' זירא ומובן לכל בר דעת שר' זירא דהתם ור' אבא דהכא שהיו מגעגעין לא"י ידעו בעצמם לא די שלא יהיה להם שם ביטול תורה אף גם יתחזקו ויתאמצו שם בלמוד יותר ירבה כמותם בישראל וכן כל המאמרים שם בשבח א"י וישיבתו שם מיירי באופן שישתוה לו ישיבתו שם בלא טירדא וביטול תורה כבמקומו אבל אם יטרד שם ויחסר לו ההשקט והשלוה אשר יטרידהו ע"ז אמרו אסור לצאת:
שם רש"י ד"ה לדידי לא סבירא לי לא הייתי מזקיקך להפסיק כצ"ל:
דף כה רש"י ד"ה הטמא עומר וכו' דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וכו' ועומד נמי כיושב דמי וכו' כצ"ל והוא ד"א:
ע"ב תוס' ד"ה גרף וד"ה ובלבד עושה הגר"א מהם ד"א ונ"ל לפרשם הכי ד"ה גרף של רעי וצ"ל וכו' ודבריהם קאי גם על עבוט של מי רגלים פי' רש"י של חרס בלוע אף שברש"י אין תיבת בלוע הוא פי' מתוס' שמה שכתב רש"י של חרס טעמו מפני שבלוע בהן וכתב ע"ז תוס' משמע לפירושו אבל כלי דלא בולע כגון של זכוכית בין גרף בין עביט אפשר דשרי ובלבד שיטיל בהן רביעית מים ואח"כ כתב ואפשר אפילו בהטלת מים לא מהני אלא לעביט אבל בגרף אפשר דלא מהני מים אף לשל זכוכית. ודבריהם כאשר פרשתי כן הוא מפורש במרדכי רק מה שמסיים תוס' אבל בגרף אפשר דלא מהני מים זאת ליתא במרדכי ורק תוס' בעצמו מסופק בזה אולי אפשר לחלק בזה דלעביט זכוכית מהני מים ולגרף אפילו זכוכית לא מהני מים וכן משמע מרבינו יונה דדוקא לעביט זכוכית מהני מים אבל לא לגרף וכן בתפארת שמואל ברא"ש סי' נ"ד אות מ"ה מ"ו בגמ' ת"ר כמה יטיל לתוכן מים וכו' ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואע"פ שאין בהם כלום בין לפני המטה בין לאחר המטה כצ"ל ומה שביניהם מוקף כיון שבא עתה משם למה לשנות וכן ברי"ף וברא"ש ליתא:
שם כולי בית כארבע אמות דמי רשב"א היא המסורת מראה מקומו עירובין מ"ה: אבל שם לא נזכר ר' שמעון בן אלעזר והמסורת שם מראה מקומו לכאן אבל רבינו נסים גאון והר"ח מובא ברבינו יונה מראים מקומו עירובין כב' ע' ברנ"ג אשר מן הצד ומה שפירש רש"י לא ידעתי היכן הוא פי' לא אתפרש שיהיה שוה צואה בבית לטלטול שבת כי אם היה שוה ושם לענין טלטול הלכה כן לד"ה לא היה אמר רבא כאן אין הלכה כרשב"א וכיון דאמר רבא דאין הלכה כרשב"א ש"מ שאין ענין ק"ש לד' אמות שוה לטלטול וסגי לק"ש ד' אמות אפילו בבית ולפיכך כתב רש"י ז"ל לא ידעתי היכן הוא פי' שיהיה כל הבית כד' אמות לענין ק"ש ע"כ נמנו וגמרו כל הפוסקים לבד הרי"ץ גאות שאף בבית מהני הרחקה ארבע אמות:
פרק רביעי
דה כו תוס' ד"ה תפלת השחר וכו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל ואפ"ה מקדים תפלת כצ"ל ותוי"ט מעתיק ומ"מ. שם ד"ה טעה וכו' וא"ת והא אמר רב לקמן נ"ב לפי גי' ס"א שם על הגליון בא"ד ולאחר צ"ל דלאחר (רש"א). שם ד"ה אבעיא להו וכו' ומזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו נ"ב תימא דאמנחה הוה ליה למבעי טעה ולא התפלל תפלת מוסף מהו שיתפלל מנחה שתים וע' מעי"ט ודברי חמודות תירץ ע"ז:
ע"ב ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל בליל שבת שתים הרי"ף והרא"ש מוסיפין של שבת ורש"ל כתב פי' של שבת ותוס' לא מוסיף ולא מפרש בזה כלום וגם לא גריס שתים של חול והוא כמו פשר אך לפי דברי תוס' כך הוא טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ואינו מפרש מתי וכמה רק שעלינו להבין מתי ערבית כמה שתים ואיכותו מפרש בליל שבת והוא כאלו אמר של שבת וזהו כ"כ כוונת רש"ל בליל שבת פי' של שבת על זה מכוון באמרו בליל שבת כאלו אמר של שבת טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל כמו כנ"ל בלא מתי וכמות אך תוס' מפרש המתי ערבית הכמות שתים במוצאי שבת הוא האיכות איך מתפלל כמו במוצאי שבת והוא דכתב תוס' דהיינו של מוצאי שבת אשר מדברי תוס' האלו לקח רש"ל לפרש גם בליל שבת על איכות התפלות:
ד"ה יצחק תקן סה"ד אחר שתקנה יצחק נ"ב וערוך פי' כלומר צלותא דאבות ולא הזכיר אברהם אלא משום שהוא עיקר ע"כ:
ד"ה ואין שיחה כו' תימא דבפרק קמא וכו' י"ל כו' נ"ב שם בע"ז משני דתרווייהו צריכה והרר"י בפ' דלקמן עושה צריכותא באופן אחר. עוד דברים בגמ' ריש העמוד טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל בליל שבת ולמה לא נקיע פשוט טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים דה"א דוקא כשמשלם תשלומין שלימה י"ח עבור י"ת אבל כשאינו יכול לשלם תשלומין שלמה אלא שבעה עבור שמונה עשרה לא ישלם כלל קמ"ל עכ"פ ישלם מה שיכול ויתפלל שתים מתפלה של שבת ולכל הפחות לא יחסר לו תפלה (תהר"י):
טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ"ש שתים של חול קמ"ל לאידך גיסא שאין לחוש משום ברכה לבטלה שלא היה לו להתפלל כי אם שבע ברכות והוא מתפלל י"ח שגם בשבת היה בדין שיתפלל י"ח וכו' (תוס'):
דף כז גמ' מאן תנא להא דתנן וחם השמש ונמס נ"ב צ"ל להא דת"ר (חלופי גירסאות ע"פ נ"י) ונכון כי על מכילתא לא שייך דתנן ע"כ:
שם רש"י ד"ה שממאנין את הקטנה וכו' אלא לאב שנאמר ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה כצ"ל כי מן את בתי לבד אין הוכחה על האב גם אם יכולה שתאמר את בתי נתתי ע"כ:
ע"ב תוס' ד"ה צלי של מוצ"ש וכו' כגון ללכת למול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה פי' שיש לו דרך רחוק לילך למול תינוק ואם לא יקדים לא יגיע למקום התינוק ביום המילה או שצריך להביא יין להבדלה ואם לא יקדים לא יהיה לו יין להבדלה ע"כ:
דף כח ע"ב במשנה רבי יהושע אומר המהלך כצ"ל כי כן הוא במשניות וכן הוא בהפיסקא כ"ט:
בגמ' ת"ר שמעון הפקולי וכו' על הסדר פי' שמתחלה לא היו מתפללים אותם על הסדר אלא כל או"א הברכה הצריכה לו ובא שמעון הפקולי אח"כ והסדיר אותם על הסדר ולמד סדרם מפסוקים (תהר"י):
שם עמד שמואל הקטן ותקנה כן הוא עיקר כגי' הגמ' ולא כגי' הרי"ף והרא"ש ירד שמואל הקטן וע' מה שכתבתי לעיל (דף יוד ע"ב):
שם ברש"י ד"ה הפקולי מוכר פקולי בערוך בינטלעך בוים וואל:
דף מט תוס' ד"ה לייט עד סה"ד גבי ר' יוסי נ"ב ע' לעיל ד' ג' תוס' ד"ה היה לך להתפלל:
ע"ב בגמ' ריש העמוד טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה האי בעבודה אין לו הכרע יש לפרש דקאי למעלה לפרש מקום הזכרת ר"ח אשר הוא בעבודה ויהיה משמעו אשר אחר שגמר כל ברכת עבודה וסיים בא"י המחזיר ש"ל נזכר שלא אמר יעלה ויבא בעבודה שכבר אמרה חוזר לעבודה משמע שאין אמרה במקום שנזכר אע"פ שעדיין לא התחיל בהודאה ומסייעי להו להנך אחרונים שפסקו כן אבל יש לומר דקאי אלמטה והכי פירושו טעה ולא הזכיר ר"ח ומקימו ידוע אך מפרש והולך מה דינו. והנה כן הוא בעבודה אם עודנה עומד בעבודה שכבר התחיל ותחזינה ונזכר טרם שסיים הברכה בא"י המחזיר ש"ל חוזר לעבודה ואומרה במקומה ויחזור לומר ותחזינה ומשמעו אבל כשמסיים כל העבודה ואמר גם הברכה המחזיר ש"ל אינו חוזר לעבודה אלא אומרה במקום שנזכר בין עבודה להודאה. בהודאה אם כבר התחיל מודים וקאי בהודאה ונזכר שלא אמר יעלה ויבא חוזר לעבודה לתחלת עבודה מתחיל רצה ואומרה על הסדר כן יכולין לפרש אותן האחרונים שסברי הכי ואין תמיה עליהם כלל מה שמתמה התפארת שמואל ואומר ונראה דלא דקו כולי האי כי שפיר דקו וע' מעי"ט דברי חמודות ותפארת שמואל על הרא"ש סימן ט"ז י"ז:
תוס' ד"ה טעה וכו' אלא העם שבשדות משום דאניסי במלאכה אבל דעיר לא ובהגהה שם תקן שבוש ישן בשיבוש חדש ובסוף ר"ה תמצא תוס' ד"ה כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים כצ"ל:
שם בא"ד פי' ר"ח דאם אמרה בלשון וכו' כצ"ל וכן הוא ברא"ש שם בסה"ד דלא בעינן אלא לשון תחנונים בלבד נ"ב בזה הקילו רבנן ואם אין דומה עליו כמשא ומתפלל כמי שצריך לו הדבר ביותר אפ"ה אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפלתו תפלה דלעולם אזלינן בתר אמירה בלשון תחנונים בזה רבנן מחמירין דלרבי הושעיא ההיפך מזה שמקפיד דוקא שלא יתפלל לעולם כמי שתפלתו דומה עליו כמשא ואינו חושש לאומרה בלשון תחנונים (תהר"י):
דף ל בגמ' ת"ר סומ"א וכו' יכוין את לבו כנגד א"י לשון הרמב"ם מחזיר פניו כנגד א"י וכתב הכ"מ דאם אומר יכוין את לבו רק לבו ולא פניו היינו סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות ע"כ. ולענ"ד מפירש במשנתינו שאם יכול להחזיר את פניו יחזור רק אם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו ואינו צריך לא"י ולא לירושלים ולא לבית המקדש וידלג על כולם בכונת לבו אך יכוין לבו כנגד בית ק"ק ששם השכינה שורה והיינו הך דתני בברייתא יכוין לבו כנגד אביו שבשמים כמ"ש הלמ"מ וגם כשמחזיר את פניו לא"י לא בא להוציא שלא יכוין את לבו נגד בית ק"ק אלא ממילא כשמחזיר פניו לא"י הוא מפני ששם בית ק"ק וכמו שכתבו תהר"י וכן הוא לשון הכ"מ וגם תוס' ד"ה היה לנו להוציא שאינו צריך לבו נגד ק"ק רק כמ"ש הכ"מ וכן הוא גי' הרא"ש יכוין כנגד א"י:
שם בגמ' היה עומד בבית ק"ק יכוין את לבו כנגד בית הכפורת נ"ב אין בית מיוחד לכפורת בבית ק"ק וברא"ש ליתא בית אלא יכוין לבו כנגד הכפורת ויש למוחקו גם בגמ' וגי' הרי"ף עוד יותר נכון שאינו גורס כלל היה בבית ק"ק אלא, המקום הזה היה עומד אחורי כפורת כי בק"ק מי יעמוד שם ואפילו כה"ג ביוה"כ שנכנס להזיות לא היה מתפלל שם דבר אלא בצאתו מבית ק"ק בשלום ובתוספתא אשר לפנינו גם היה עומד אחורי בית הכפורת ליתא שם אלא אחר והתפללו אל המקום הזה נמצאו כל ישראל והלח"מ מתמה על הרמב"ם למה אינו מזכיר היה עומד בבית ק"ק. ואני משתומם על תמיהתו:
שם בתוס' ד"ה היה עומד וכו' כדקתני סיפא נמצא עומד במזרח כו' כצ"ל:.
ע"ב בגמ' כמה ישהה בין תפלה לתפלה וכו' חד אמר כדי שתתחונן וכו' וח"א כדי שתתחולל מ"ד כדי שתתחונן דכתיב ואתחנן מ"ד כדי שתתחולל דכתיב ויחל משה ברי"ף וברא"ש מהפכין הגי' חד אמר כדי שתתחולל וח"א כדי שתתחונן וכתב המעי"ט על גירסתם ונכונה היא שכן ממקום שלמד ויחל משה קודם הוא שכתיב שמות ל"ב לואתחנן שכתיב דברים ג' ונ"ל שגם גירסת תוס' ד"ה כדי שתתחולל כך היא דאי גירסתם כגירסת הגמ' ורש"י דגרסי כדי שתתחונן ברישא היה להם למנקטיה ע"כ ולענ"ד גי' הגמ' נכונה כיון שכוונת שני המד' שוה ופירושם שוה כמו שפי' רש"י ד"ה שתתחונן שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה ובד"ה שתתחולל לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי וקשה מה להם לתפוס לשון שאינו מורגל ולפלוג יאמרו שניהם יחד בלשון המורגל ומובן בפי כל ,,כדי שתתיישב דעתו" אלא שרצו לתפוס לשון הכתוב ע"כ מקדים הגמ' לשון שתתחונן ואחריו הלשון שתתחולל שמשיג על הראשון שתופס לשון המאוחר מה לך לעבור על לשון המוקדם אמור כדי שתתחולל אבל גי' הרי"ף שתתחולל תחלה לא שייך אחריו שיתפוס השני על הראשון ולעקם עליו הדרך גם מתוס' אינו ראיה שגורס כגירסת הרי"ף כי אף להגמ' שתתחונן תחלה והשני בא ומשיג עליו ואומר שתתחולל והוא באחרונה ואין להשיב עליו נקיט תוס' כלשונו ומפרשו בשם הירושלמי כשילך ד' אמות והר"ח מסיים בשם הירושלמי ולא סוף דבר עד שיהלך ד"א אלא שהה כדי הילוך ד' אמות:
פרק חמישי
שם פרק אין עומדין בגמ' דלמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא נ"ב רש"א ח"א פי' ומדות חסידות הוא כמ"ש כי חסיד אני וגו' ואין לילף מיניה:
שם אנא תפלין מנחנא ע' מעי"ט פירושו בשם תהר"י:
רש"י ד"ה תפלין מנחנא והם עדות שממשלת קונו ומלכותו עליה כצ"ל וכן הוא ברש"י על הרי"ף.
דף לא גמ' לישרי לן מר שירה כפי' רש"י וישמח לבנו אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן שכן דרך לכפול הדברים אמרי ליה מדבריך ושירך עדיין אין במה לשמוח וודאי דעתך במה שנעני בתרך ע"כ אמור נא לנו מה נעני בתרך דברים משמחים את הלב ומהפכים דבריך מיגון לשמחה אמר להם תענו בתרי הי תורה שאנחנו לומדים ב"ה תורה לשמה יומם ולילה לא שבאנו והי מצוה שאנחנו מקיימים בעזרת השי"ת והמה יגינו עלינו בעז"ה ותוריך לן חיין בטיבותא ואחר מאה שנים תציל אותנו מדינה של גיהנם וחזרו ושילשו זה השיר הוא פתח בשלו והם ענו אבתריה בשלהם וששו וגילו ברעדה במחולות באהבה ויראה רוממות ודבקות בה' יתברך כיאות לקדושי עליון ואם נאמר כי גם רש"י ז"ל כוון לדברינו לא נמצא בלשונו שום סתירה אך לקרות דבריו בקול ענות גבורה בלשון בתמיה ולא בקול ענות חלושה ולשונו הזהב נוטב יותר לפירושינו מתוך שמחה של מצוה מלפרשו על דרך העצבות ומה שכתב רש"י הי תורה שעסקנו לשון עבר והי מצוה שאנו מקיימין לשון הוה כי תחלה הוא הלימוד לידע איך לשמור ולעשות נר לרגלי דבריך וגם עתה מקיימין המצוה לשמח חו"כ:
שם גמ' ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק כצ"ל וכן הוא בתוספתא וברי"ף:
שם וכן לא יפטר אדם מחבירו למ"ש ולמ"ש ולמ"ק ולמ"ד אלא מתוך דבר שמחה כצ"ל והוא גי' הרא"ש ושייך שפיר ע"ז שכן מצינו:
שם היה מקצר ועולה פי' באמירת המלות כדי שלא יאריך מאחרים ורבינו יונה רש"י על הרי"ף):
שם לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה נ"ב לשון קרא לחוד לשון חכמים לחוד (מעי"ט):
רש"י שם ד"ה יכול משבא לגולה הוחלה וכו' לא היה רגיל בכך נ"ב ע' מעי"ט ותפארת שמואל תוס' ד"ה רבנן עבדי כמתניתין וכותייהו ק"ל נ"ב פי' כרבנן ורב אשי רש"ל. ד"ה ומוצאו וכו' ולא נהירא דהא מי"ח מיירי דומיא שהיה מתפלל עם הציבור כצ"ל (רא"ש):
ע"ב גמ' ולא רוח שורה עליך שדנתני לכף חובה כצ"ל והבינים לא ידעתי פירושו ובילקוט איננו אין לגרסו:
תוס' ד"ה עמכה הוא קודם לד"ה מכאן שם משמע בתוך ארבע אמות אסור כצ"ל:
ד"ה מכאן שאסור לישב בד' אמות של תפלה בין מלפניו בין מלאחריו ובין מן הצדדים נ"ב בזה בגימטריא תריסר היינו ד' אמות לכל רוחב (רא"ש):
דף ל"ב שלהי העמוד סי' כ"ו תענית נ"ב תענית אין לו מקום כי כבר מסמן צדקה והוא גדולה תענית יותר מן הצדקה ואם הוא סימן להא דרבא לא גזר תעניתא וכו' היה לו להקדים מנעל ואח"כ תענית:
דף לג פיסקא אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר רב ששת וכו' נ"ב הכא קאמר לגוב אריות כמו שפי' רש"י ביבמות שגוב אריות רחב הוא ואריות יושבים בו רווחים ולא שייך גבייהו איצצא אבל תפירה של נחשים קצרה והנחשים והעקרבים יושבין שם צפופים ע"כ תני לחפירה מלאה נחשים ועקרבים ולפיכך שייך אצלם איצצא. שם מיתיבי נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת שאני התם דאגב איצצא מזקי המתין המקשן להקשות על מימרא דרב ששת דלכאורה בלא מימרא דרב ששת היה יכול להקשות על המשנה שאינה מחזיק הנחש לסכנה ובברייתא שהנחש ודאי נושך וממית ש"מ שרק על רב ששת מקשי שרב ששת רוצה לחלק בין נחש לעקרב שעקרב מסוכן ודאי ופוסק תפלתו להנצל ממנו ומברייתא מוכח ששוים והמקשה מניח לתוך פינו למה לא מקשה על מתניתין דידן ומעתיק מאי דאיתא בגמ' ביבמות שמביא הגמ' שם האי ברייתא ומוסיף עוד דר' יהודה בן בתירא פליג את"ק ואומר שאף נפל לחפירה אין מעידין שמת שמא הנופל הוא חבר שיודע ללחוש על נחשים ועקרבים ויצא בשלום והלך למרחקים ופריך שם ות"ק ומתרץ אגב איצצא מזקי ואינו שומע לקול מלחשים ומעתיק הכא המקשן רק תירוצם שם דמוקי האי ברייתא דמיירי בדאיכא איצצא וידעינן דאינו ענין למתניתין דמתניתן מיירי בדליכא איצצא ולא מזקי אבל על רב ששת הקושיא רב ועצום שאנחנו רואים בהאי ברייתא שנחש ועקרב בחד דרגא בדאיכא איצצא מזקי ובדליכא לא מזקי כעקרב כנחש ונשאר רב ששת מופרך ומתניתין דידן תני נחש וה"ה עקרב ומשום דנחש שכיח טפי בין בני אדם וגם משום דרצה לאשמועינן רבותא אפילו כרוך על עקבו לא יפסיק וזה דרכו של נחש בכריכה ולא העקרב, ע"כ נקיט נחש אבל ה"ה עקרב כי אין חילוק ביניהם כמו שמפורש בברייתא ולפיכך הרמב"ם ביד החזקה פוסק כהאי ברייתא ומעתיק לשון המקשן כהוויתו אלא בשינוי לשון מעט וז"ל שם וכן אם ראה נחשים ועקרבים והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק עכ"ל הנה לשונו הזהב מכוון להאי ברייתא וכפי פי' חז"ל שנחש ועקרב שוים שאם הם במקום או על אופן שממיתים כגון באיצצא וכדומה פוסק ואם בגונא דלא ממיתין כגון דליכא איצצא ולא שום דבר שיכעיס אותם אינו פוסק לא לנחש ולא לעקרב ומדחה דברי רב ששת וגם דברי הירושלמי המובא ברי"ף מפני האי ברייתא הבכלית ואע"ג שבפי' המשניות שלו מפרש שהמשנה אליבא דרב ששת אין לסמוך על פירושו בדבר שנגד פסקיו ע' בכללי הרמב"ם ד"ה כשהרמב"ם וכו' ואין בכח דעתי הקלושה להבין למה כל הראשונים והאחרונים וביותר התמיה על החונים על הרמב"ם שהסיחו דעתם מדברי הרמב"ם ולא זכרו כלל את דבריו בזה שאינו מחלק בין נחש לעקרב:
שם במשנה רע"א אומרה ברכה רביעית בפני עצמה נ"ב ברכה רביעית קודם אתה חונן:
שם בגמ' אמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוהו בת"ה במסורת מראה מקומו תענית ב': ולשון זה אין שם ואחשוב שהוא מה שאמרו שם שמפתח של גשמים ות"ה ביד הקב"ה:
שם גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות נ"ב בסנהדרין פי' רש"י על שם דאמרינן צבאות אות הוא בצבא שלו קרא לשמות אותיות לשון מופלא:
שם שתי נקמות הללו למה מתחיל בנקמות ומסיים בהופיעות הופיע מהר פארן נקמות הופיע אבל בסנהדרין איתא שתי הופיעות למה ופי' שם רש"י כיון דכתיב שתי נקמות והופיע אחת כאלו כתיב על כל נקמה הופיע:
שם הענו חזרו וקבעו בתפלה והם אמרו נ"ב פי' כשיחזרו ויעשירו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס:
שם שאל ר' יוסי את ר' יוחנן בצידן ואנא שמעית ואמרי לה אמר ר' בנימין בר יפת שאל ר' שמעון בן יעקב דמן צור את ר' יוחנן בצידון ואנא שמעית כצ"ל:
רש"י במשנה ד"ה והבדלה במוצאי שבת אתה חוננתנו כצ"ל כמו שם כולן אינו מעתיק מקום בהזכרה אלא מפרש שם ההזכרה וכן גם כאן הלא מפרש רק שם ההזכרה במוצאי שבת אתה חוננתנו ואין מפרש דבר על מקומו גם לד"ה אין לטפלו:
רש"י ד"ה חוזר לראש לתפלה ולכוס אע"ג דאמרינן לעיל שכח הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שאומרה על הכוס שאני הכא דטעה בשתים קנסינן ליה שיחזור ויתפלל (רבינו יונה):
ע"ב רש"י ד"ה ותודיענו הלשון מגומגם ורש"י ברי"ף מעתיק לשון נקי וז"ל ד"ה ותודיענו ויאמר אותו באתה בחרתנו כשמגיע לותתן לנו וכשיגיע לוהבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך יאמר ותתן לנו ה' א' באהבה וכו' וחותם מקדש ישראל והזמנים:
רש"י ד"ה אי לאו דאמרינהו משה האל הגדול הגבור והנורא הסה"ד והמותר שגירא דלישנא בפי המעתיק פלטה עטו אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד כי הלא בגמ' אמרו הני תלת אבל לא ישא פנים ולא יקח שוחד אינו משבחי דמארי' כי גם משופטים בארץ ידרש כזאת לא תשא פנים ולא תקח שוחד ועזרא בתפלתו לא זכרם רק הנך תלתא הגדול הגבור והנורא:
דף לד במשנה ואם אין שם כהן אלא הוא כמו ואפילו אין שם כהן אלא הוא (רש"ש):
תוס' ד"ה אמצעיות בשורה האחרונה הוי ברכה לבטלה אם מחזירין אותו פי' שאין מחזירין על ענינו בסה"ד ואין כאן ברכה לבטלה פי' כי הוי כאלו לא שכח כיון שיכול לאמרה בכל מקום שנזכר (שניהם ממעי"ט):
רש"י ד"ה ארצה לשון משתטח משמע פי' ומשתטח הוא בפישוט ידים ורגלים והוא ראי' שהשתחואה הוא פשוט ידים ורגלים ולכאורה קשה להבין אם מארצה לבד מייתי הגמ' ראי' להשתתואה זה פשוט ידים ורגלים למה דלגו חז"ל על כמה פעמים וישתחו ארצה המוקדם לזה בראשית י"ח ב' כד נב לג ג' כוונת רש"י ז"ל דווקא שארצה זה הוא מוכח ומשמע משתטח פשוט ידים ורגלים בפעם אחד נופל על הארץ כי על חלום יוסף אשר השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו השיב לו ויגער בו אביו ויאמר מה החלום הזה דייקא אשר חלמת הבוא נבוא וגו' להשתחות לך ארצה ליפול ולהשתטח בפישוט ידים ורגלים כגולם כולו כאחת על הארץ כמו השמש וירח וכוכבים אשר אין להם אפים וברכים ולא ידים ורגלים וכשהם משתחוים אינם משתחוים לא על אפים ולא על ברכים ולא סמוכים על ידיהם ורגליהם רק כשמשתחוים נופלים מאיגרא רמה לארעא כן אנחנו כמותם נבוא להשתחות לך ארצה ע"כ שפיר שלא מייתי הגמ' ראי' מכל הני וישתחו ארצה הקודמים כי משם לא נדע עוד מה זה השתחואה אבל מכאן הראי' ברורה ומאיר עינים כי לשון השתחואה אצל אדם נופל על משתטח בפישוט ידים ורגלים בלא שום תנועה באבר רק בכל גופו כאחת יפיל עצמו עלי ארץ ככוכב:
ע"ב גמ' אר"ח ב"פ כל הנהנה וכו' כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו נ"ב אמו דורש כמו ואם מלאם יאמץ אביו זה הקב"ה ואמו זה אומתו כו':
שם א"ל לרבנן במטותא מנייכו ביומי ניסן וביומי תשרי וכו' כפרש"י שבאלו עבודות שבאלו הימים צריך אדם לעמוד על פועליו אבל בשאר עבודות אין צורך כל כך לעמוד על הפועלים אבל הפועלים עצמם ועמא דבר שעובדים כל עבודתם בעצמם גם בניהם עמם עם שבשדות המה ולא רבנן ולהם לא אמר רבא:
תוס' ד"ה כאן לאחר ברכה וכו' וכשהיו מסלקין השלחן היו אומרים השמים וגו' נ"ב פי' שעל זה השלחן הזהב דמיירי שם שהיו מביאין לכבוד שבת לא היו אוכלין עליו אלא אוכלין על שלחנות קטנים שהיה לפני כל אחד ואחר ברכת המוציא היו מסלקין אותו השלחן הזהב בתחלת סעודתן והיו אומרים השמים שמים וגו' (ח"א שם בשבת):
שם בהגרי"ב על תוס' ד"ה כאן בזמן שישראל וכו' שבא שם בארוכה נ"ב וכן הוא כוונת רש"א בדבריו הקצרים:
ע"ב גמ' קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין נ"ב פי' גרעינין של שאר פירות כי גרעון של אגוז הוא עיקר הפרי. שם חייבין במשנה שם איתא אסורים:
תוס' ד"ה ברטיבא דברי תוס' קאי על רטיבתא דזנגבילא כדמפרש כגון ליטוארי"ו שכן מפרש רש"י המלתא שהוא רטיבתא דזגנבילא ורטיבתא דפלפלי לא זכר תוס' מאי מברכין ומגמ' משמע מדאסורין בערלה פרי אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע אבל אחר העיון מצאתי דפליגי בזה רבוותא הרא"ש כתב כן כמו שלמדתי וכן פסק הטור אבל הרי"ף והרמב"ם כתבו לברך עליו בפה"א וכתב הרשב"א הטעם כיון שאין נוטעים אותם אלא על דעת שיתיבשו ולשחקן כתבלין אאין נאכלין כמו שהן משנין ברכתן קצת ומברכין בפה"א וכן כתב הכ"מ בשם הרמ"כ וכן פוסק הב"י והד"מ כותב ונ"ל לברך בפה"א דקי"ל בירך על פרי אילן בפה"א יצא ע"כ:
רש"י ד"ה פיטמא של רמון הפרת שבראשו נ"ב בחולין פרש"י נץ הוא הפרח שעל הפיטמא והפיטמא הוא הדד שבראשו הוא שומר והפרח שעליו הוה שומר לשומר וכן פירשו הרמב"ם והרע"ב שהנץ הוא הפרח שעל הפיטמא ע"כ נ"ל להגיה גם כאן פיטמא של רימון הדד שהראשו:
ד"ה מתחלי בתמרי כקפרס בצלף נ"ב הא דלא כתב רש"י כאן כמו שכתב לעיל ד"ה והנץ שלו, נץ ברמון כקפרס באביונות היה לו לרש"י לכתוב גם כאן מתחלי בתמרי כקפרס באביונות למה שינה לשונו אלא מפני שהייתי מפרש מתחלי בתמרי היינו אותן תמרי הגדלין בצלף כדאיתא מעל"ד דצלף יש בו גם תמרי והייתי מפרש מתחלי הגדלין בצלף כמו קפרס באביונות הגדלין בצלף ע"כ כותב מתחלי בתמרי כקפרס בצלף ידענו שהני תמרי תמרי ממש לא הגדלין בצלף (רש"ל):
שם הגהות הגרי"ב ד"ה מהרש"ל מ"ז כי הוא מבעל ה"ג ואינו מן הגמ' וליתא להאי סוגי' של ה"ג וכן הוא להדיא ברא"ש כצ"ל:
דף לז בגמ' ונתן ר"ג רשות וכו' לפי הגי' שבגמ' לפנינו מוקשה כיון שנתן רשות לר"ע למה קפץ גם וברך ר"ע מיותר ר"ע אבל בתוספתא איתא ונתן ר"ג רשות לברך קפץ ר"ע ובירך הי' ר"ג נתן רשות בכלל לכולם קפץ ר"ע וברך:
תוס' ד"ה נתן ר"ג רשות וכו' כמו שהוא סובר וא"ת וכו' וי"ל דר"ג סובר מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלימות ומשיב להו כפת וכי בירך ר"ע וכו' וי"ל דיכול להיות שלא ישתו כולם מן כוס של ברכת כצ"ל הכל כהעתקתי:
ע"ב ולא מין דגן או מין דגן וכו' כצ"ל ומה שכתוב בפרים הוא ט"ס הוא בתוספתא ליתא וגם רש"י לא גרס להאי הוא:
תוס' ד"ה חביצא וכו' וא"ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות שלא נתבשלו לפרורי חביצא וי"ל כיון שנטגנה בשמן כנתבשלו דמי כצ"ל וכן העתיק הרא"ש:
רש"י ד"ה בשערסן שחזר וגבלן כצ"ל:
ד"ה תוריתא דנהמא תואר מראית הלחם נ"ב והוא כמו תואריתא וא' נבלע:
תוס' ד"ה אמר רבא וכו' וכן היה רגיל רבינו דוד ממיץ לשרות פרורין כצ"ל וכן איתא במרדכי:
שם בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר וקשה מה זמן הרויח שלא בירך המוציא ונ"ל שזה בזה תלוי שאכלן בלא ברכת המוצא ממילא גם ברכת המזון הרויח גם הרויח נטילת ידים וברכתו וניגוב שלאלו צריך איחור:
ד"ה לחם וכו' כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה נ"ב ע' רש"א:
דה לח בגמ' ושוין שבוחשין את השתית כצ"ל:
רש"י ד"ה כלמודין וכו' שלא הקפיד על ערוכתם כצ"ל מתוס' ד"ה לחם וכו' על עמוד זה כדי לחלקה פטורה כצ"ל ד"ה ושוין בסה"ד והכי דייק התם כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה אבל לא כמבושל דתו לאו לחם עוני אקרי כצ"ל בגמ' אבל הכא אפילו ר' יוסי מודה כולו מיותר דהא כבר אמרו דכ"ע שלקות מברכין עליהן בפה"א והיינו אפילו ר' יוסי ומרש"י נראה דגורס אבל הכא ודכ"ע שלקות לא גריס אלא הכי גריס ולא הוא עד כאן לא קאמר ר' יוסי וכו':
דף לט סוף העמוד. כי קא כליא אפרוסה כליא כצ"ל וכן הוא ברי"ף ורא"ש:
רש"י בד"ה אבי תפי בכירה על מקום שפיתת הקדירה כצ"ל וכן הוא ברש"י בעירובין:
תוס' ד"ה פת וכו' וי"ל כגון דאיכא שלימה לפניו ובצע מן הצנומה פי' שעשה אותו הפת השני פרורין לברך עליהן המוציא ושבק השלימה רב חייא בר אשי סבר וכו' (הרר"י):
שם הגרי"ב על הגליון דברי' הוה ואינן כצ"ל:.
ע"ב תוס' ד"ה והלכתא וכו' אבל אם (לא) היה צריך כתב הגרי"ב ע' מהרש"א ורש"ל נ"ב מהרש"ל לא דבר בזה כלל:
תוס' ד"ה מניח פרוסה וכו' ונראה לפי' ר"ת כתב הגרי"ב ונראה דגרס לר"ת שתיהן וקאי לשני כצ"ל נ"ב וכן הוא גי' הרי"ף:
רש"י שלהי העמוד ד"ה ריפתא דערובא שערבו בו אתמול ערובי חצרות ע"כ נ"ב רש"י לשטתו דסבר דיוצא אדם בק"ש על מטתו טבור ק"ש בזמנו אחר צאת הכוכבים ומפלג המנחה ואילך מתפלל ערבית ומקדש וסועד ועוד היום גדול עד בין השמשות אשר הוא זמן קניית הערוב וכן נוהגין בכל אשכנז ואינו יכול לאוכלו אז בסעודת הערב ע"כ מצייר רש"י מתרמי ליה ריפתא דעירובא בסעודת שחרית ביום השבת וכתב שערבו בו אתמול ערובי חצרות אבל השתא הכא אע"פ שאנחנו אשכנזים מחזיקין כ"כ בדעת רש"י ז"ל לק"ש ולתפלה ערבי שבתות אף קודם צ"ה אבל הוא כבר אחר בין השמשות ובהגיע זמן סעודה בערב כבר נראין הכוכבים יכול נוכל גם בסעודת ערבית לאכול ריפתא דערובא שערבו בו היום:
דף מ ד"ה מביא ואינו קורא ונקצץ האילן ממנה. ממנה קאי אתרווייהו כאלו אמר דיבש המעיין ממנה וקצץ האילן ממנה ואו או נקט דכיון דיבש המעיין ממנה מבית השלחין ונקצץ האילן משדה אילן:
ע"ב תוס' ד"ה אמר אביי בסה"ד ולר' יוחנן לא קשיא דלא תני מלכותך דאטו כרוכלא לימני וליזל וע"ז איתא הגהות הב"ח דלא כתב ומלכותך עליו והגהות הב"ח זו מוקשה הלא נראה דעל הברייתא קאי דברי תוס' שלא היה בגמ' לפני התוס' ור' יוחנן תני וכו' כמו שכותב הגרי"ב על הגליון ובאים בעלי התוס' לתרץ לר"י למה לא תני מלכותך דאטו כרוכלא לימני וליזל ומה רוצה הב"ח שמגיה דלא כתיב פליאה ואפשר לומר דלהב"ח ז"ל לא ניחא ליה שלפני התוס' לא היה בגמ' ור"י תני וכו' אלא כן היה גם לפני תו' מוקשה דברי תוס' שבא לתרץ את ר"י במה שהוא תירץ בעצמו תני ומלכותך ע"כ מגיה הב"ח דלא כתיב וקאי על הקרא שמביא הרא"ש על הא דאמרו אלהי אברהם הוי מלכות דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם והיינו דכתיב ה' אלהי השמים וקשה מזה הקרא לר"י אצל אברהם למה לא כתיב אלהי השמים ומלכותך עליו ומשני דאטו כרוכלא לימני וליזל אבל הוא כוונה רחוקה לתלות בהב"ח ז"ל ולפי דרכי דמרגלא בפי המדפיס הזה עשה שיבוש אזחיל ואירא לחושדו לא כן תפשי אני להוכיחו על שיבושו כן הכי נמי אומר אני שנשתבש הג' הב"ח הזה ע"י המדפיסים או המעתיקים שהב"ח ז"ל לא הגיה אלא במקום דאיתא בתוס' מלכותך שצ"ל ומלכותך עליו אבל דלא תני השאיר כמו שהיה והמעתיקים או המדפיסים הוסיפו והגדילו הגהתו ועשו מן תני כתיב והניחו שבירת ראש להבאים על דבריו:
דף מא תוס' ד"ה אבל וכו' אפילו ר' יהודה מודה הוא מדברי תוס' עצמו כי ברש"י אין זה:
ד"ה גפן וכו' סה"ד ואם הי' מים היה יוצא יותר מרביעית נ"ב וכן פי' רש"י בסוכה אבל לפרש"י הכא כוונה אחרת:
ע"ב גמ' נגרי דפרזלא פי' רגלים של ברזל וכן פי' בערוך רגלים חזקים כברזל שנוכל לרוץ ולשמשך בכח וברש"י על הרי"ף מפרש מנעלים של ברזל:
דף מב תוס' ד"ה לחמניות וכו' מרש"י נראה מה שקורא אובליא"ש אין זה שקורא תוס' אובליא"ש בפרט להרא"ש שכתב שתחלתו וסופו עיסה גם תוס' ורא"ש אומרים שהוא לחם גמור ורש"י כתב על פת הבא בכיסנין בד"ה פת הבא בכיסנין כעין אובליא"ש ולחמניות הן כמו פת הבא בכיסנין מדמקשי הכא מלחמניות על פת הבא בכיסנין וכאשר לתו' לחמניות נילי"ש פת הבא בכיסנין נמי נילי"ש ומה שקורא תו' נילי"ש קורא רש"י אוביליא"ש:
תוס' ד"ה אתכא וכו' דכל מצות לשם מצוה עשויות נ"ב אבל עתה דלמצות מצוה שימור דשעת קצירה ושאר המצות שימור לישה ודאי צריך לחזור ולאכול כזית מצה שמורה (ב"י) לפי זה מו שכל המצות שלו שמורה משעת קצירה חזר הדין וא"צ לחזור לאכול:
בגמ' מדי כפנא לפי גי' זו ולפרש"י לא שייך שפיר אחריו אלא אבל הרי"ף גור' עדיין מר כפין הוא ופי' הרר"י שאין זה חשיב לך קביעות לברך עליו לבסוף ברכה הראויה לו לשון בתמי' אלא אמר רב נחמן כל וכו':
רש"י במשנה ד"ה ברך על היין וכו' ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים וכו' ומה הן אוכלים פרפראות והוא יין ופרפרת שלאחר המזון כצ"ל ומאי שבאמצע כגון כיסני דמעלי לליבא ולחמניות אני מוחק כי פרפרת שלפני המזון שמפר' פרגיות שהוא בשר ודגים שברכותיהן שהכל אי יפטור פרפרת שלאחר המזון שברכותיהן במ"מ וכן משמע מתו' דלא הוי ברש"י שלפניהם האי כגון כיסנא וכו' ברש"י כי תוס' מקשי על רש"י שפירשו פרפרת פרגיות ודגים א"כ מאי קמ"ל וכו' ואלו הוי האי כיסנא וכו' ברש"י עדיפא מיני' הוי להו למפרך וברש"י על הרי"ף ליתא וכך לשונו נוהגין היו לשתות קודם אכילה ולאכול פרפריות כגון פרגיות ודגים להמשיך האכילה ואחר אכילה ג"כ קודם בה"מ ע"כ וכן ד"ה פרפרת מפרש כמו רש"י כל דבר שמלפפים בו את הפת כגון בשר בצים ודגים קרויים פרפרת ופעמים שהיו מביאין פרפראות קודם סעודה להמשיך האכילה וחוזרים ומביאין פרפאות אחרות לאחר הסעודה אחר שמשכו ידיהם מן הפת ע"כ והנה מכל הני רבוותא תוס' רש"י על הרי"ף והרע"ב רחוק הוא פי' הצל"ח על רש"י מלבד שהוא מעצמו דוחק:
ע"ב רש"י ד"ה והוא אומר על המוגמר וכו' אבקות רוכלין על האש נ"ב לאו דוקא על האש אלא גחלי א"ש (תי"ט):
בגמ' או דילמא אסיפא פליגי ארישא פליגי דקאמר ת"ק כצ"ל (תהר"י).
&&ציור&&
דף מג בגמ' אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי נ"ב ואם יענה אמן יש לחוש שמא יחנק ולפיכך נותנין לו כוסו ויברך עליו כשיבלע מה שיש תוך פיו (רמב"ם):
שם אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה פי' תחלה בה' מן החשובים שנוטלין באחרונה (רש"י לקמן) ומתניתן ראיה לרב מדחזינן במתניתן שהאי שבירך ברכות האחרונות מברך על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה ש"מ דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ומסייע לרב שהמתחיל במצות נטילת ידים לברכה גומר המצוה ומברך:
רש"י בשולי העמוד ד"ה משחא טחינא שטחנו בו כשרתא נ"ב פי' בלא כבישא כי ע"י הכבישא או ע"י הטחינה אף בלא כבישא קולט השמן ריח הבשמים בשלימות ופי' ר"ח אינו נח על הדעת לברך על שמן שומשמין בורא עצי בשמים באשר שאביו השומשמין היה מונח אצל עצי בשמים בכבישא וריחו נודף והכסף משנה כתב על לשון הרמב"ם שכותב אשמן זית שכבשו או שטחנו" ומה שפי' ר"ח במשחא כבישא נראה שלדעת רבינו אין מברכין עליו ע"כ ונכון כמו שכתבתי אך מה שמפרש הכ"מ לדברי הרמב"ם שלהרמב"ם משחא כבישא משחא טחינה היינו שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף פליאה דעת ממני להבין מה שייך בשמן לבדו כבישא ובמה כובשין שמן גם לא ראיתי ולא שמעתי מעולם ששמן ניטחן ומה לו טחינא וגם אם השמן לבדו הוא איך יגרום לו הכבישא או הטחינא ריח נודף ע"כ נלע"ד שהרמב"ם מעתיק לשון הגמר' כדרכו משחא כבישא מעתיק שמן שכבשו ופירושו כפרש"י שמן כבוש עצי בושם והשמן מריח ממנו משחא טחינא מעתיק או שטחנו וכ"כ כפרש"י שטחנו בו פי' עמו עצי בושם ונכון שפיר לברך על שמן כזה בורא עצי בשמים והדברי חמודות שמסמיך דברי הרמב"ם הנ"ל לפרש"י משמע נמי שהמה לאחדים בידו:
תוס' ד"ה משחא כבישא וכו' וקולטים השומשמין ריח של בשמים וטוחנים וסוחטים אותם ויש בו ריח וכו' כצ"ל:
ע"ב בגמ' ת"ר הביאו לפניו שמן והדם ב"ש אומרים וכו' ב"ה אומרים וכו' אר"ג אני אכריע וכו' נ"ב טעמו דב"ה כ"כ מפני ששמן משתמשים בו לריח וסיכה וא"כ אם משתמש בו לסיכה אינו מברך על הריח והוי ברכתו אינו תדירא והדס שאינו ראוי לסיכה וא"כ בכל פעם שמריח ריחו צריך לברך וברכת הריח בו נקרא תדיר נגד ברכת שמן ומש"ה צריכין לברך על ההדס תחלה ור"ג מצד טעם זה מכריע כמ"ש דזכות הוא לשמן שנהנין בו לריח וסיכה והוא חשיבותו להקדימו ושפיר קאמר אני אכריע שמכריע אותו הטעם לצד ב"ש (קובץ):
דף מד גמ' ומי איכא מידי דהוה מליח עיקר ופת טפל נ"ב פי' מי איכא דבר שאוכלין אותו שיהיה צריך לאכול אחריו מליח כל כך עד שיהיה המליח עיקר והפת אשר עמו טפל ואמר רב אשי שהוא פירות גנוסר שהמה מתוקים ואוכלין ממנו הרבה וצריך לאכול אחריו מליח הרבה וא"א לאכול המליח בלא פת הוה המליח עיקר והפת טפל וה"ה שאר דברים המתוקים מאד כמו פירות גינוסר כן פי' הרמב"ם בפירושו ובפסקיו אינו מזכיר פירות גינוסר אלא כתב סתם ,,הר שצריך לאכול מליח" יהיה אחר מה שיהיה שהוא דבר מתוק וצריך לאכול אחריו מליח:
שם מיחתם במאי חתים נ"ב קשה למה המתין לשאול על החתימה דכרי עד אחר חמשת המינין אבל הרי"ף והרא"ש גרסי שבראשונה א"ל דחמשת המינין ואח"כ דפרי ושואל סמוך לו מיחתם במאי חתים וגם בזה טפי ניחא שרב דימי משיב על ראשון ראשון שמאמר ר' חנינא קודם ועל אחרון אחרון דאמר ריב"ל הוא בגמ' אחר ר' חנינא:
דף מה במשנה שלשה וכו' לזמן (בעשטיימען) ערך זמן ב':
בגמ' תנ"ה אין המתרגם כו' ואם א"א למתרגם כו' נ"ב מרישא דברייתא הוא הראי' שאין המתרגם מגביה קולו יותר מן הקורא כמו שמפורש בברייתא וסיפא דברייתא ואם א"א הוא דין אחר שכתב הרמב"ם והטור י"ד סימן רמ"ו שגם הקורא אינו רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ואהכי תנא סיפא ואם א"א למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא וא"כ יהא קולו של הקורא גבוה מקולו של המתרגם הה שאינו רשאי ע"כ ימעך (צו דריקען) הקורא קולו שיהא נמוך שוה לקול המתרגם ויקרא:
שם ת"ש שלשה שאכלו כאחת אין רשאין לחלק כצ"ל וכל בר בי רב דחד יומא רואה שמה שבינתים חייבין לזמן והויו של ואין אין לו ולא שייך לו מקום כאן וגם ממקום שהביאם לא הוו ולא נבראו שם מששת ימי בראשית עד עתה. תוס' ד"ה שלשה בריש פירקין בירושלמי פריך הכא את אמרת אין רשאין לחלק וכא את חייבין לזמן כצ"ל ופי' הכא דשם כמו התם אצלינו וכא פירושו כמו וכאן אצלינו:
שם בירושלמי זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו בסוף כצ"ל כי כן איתא בירושלמי ומראה הפנים שם משבש תוס' בכאן שצ"ל כמו התם ושפיר כתב וכן מעתיק הרא"ש סי' כ"ט:
תוס' ד"ה בקולו של משה שהיה קורא סה"ד נ"ב ע' רמב"ם ת"ת פ"ד הל' ג' ובכ"מ ובלחם משנה שם: