דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
מהרש"א והחונים עליו · מסכת מכות
פרק ראשון
דף ב ע"א מהר"ם גמ' ועוד מדקתני לקמן וכו' מכלל דאלו אין זוממין וכו' בא"ד ואמאי סה"ד פשיטא דנמיתם אכל חייבי מיתות כצ"ל. ונ"ב ע' מה שכתבתי על תוס':
דף ב תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם וכו' דאף ע"ג דבהזמה אינו חיוב עד שיזומו שניהם והכא הוזם אחד אפ"ה חיוב:
דף ד ע"א ח"ש רש"י בד"ה כו' אחזקה והוא בחזקת כו':
דף ו ע"א בא"ד לא בא עדותם אלא כשהעידו בב"ד כו' כצ"ל:
רש"א בא"ד שהוזם כו' שהמתרה ראה אותם אך לא ראו המעשה:
פרק שני
גמ' אלא אמר רבה סה"ד בפרק ד' מיתות דף סב: תוס' ד"ה ואב"א כו' מיירי בירידה שיהא צורך לעלייה כצ"ל:
דף ח ע"א רש"י בד"ה הא דר' יצחק בר יוסף כו' נ"ב פי' ומש"ה נקט רבי ברישא:
דף ט מהרש"א בתוס' בד"ה אלא דינו כו' אף בדיני אדם משום דדינו היה כו':
ע"ב תוס' בד"ה בגלעד שכיחי כו' והרא"ם כתב בזה דרך אחרת נ"ב כפי' הרמב"ן הנדפס על הגליון:
דף יא ע"ב תוס' בד"ה על תנאי כו' סה"ד ועיין בתוס' בפ' מציאת אשה נ"ב דף סט ד"ה ובשמתא:
דף יב תוס' בד"ה אילן שהוא וכו' אבל הכא באויר ירושלים הוי כירושלים:
ע"ב בתוס' ד"ה אימור כו' דלא מצי פריק ליה בעיקרו ומשמע כו':
פרק שלישי
מהר"ם תוס' ד"ה הניחא וכו' נ"ב היינו בד"ה מידי הוא טעמא אלא שהמחבר כתב לקמן שהוא ד"א עם הניחא:
דא מז ע"א ורבי שמעון בן לקיש נמי כו' מהתם נמי נילף דהתראת ספק הויא התראה דאם לא כן:
ד' יז מהרש"א תד"ה ורבנן בריית כו' וא"כ נימא כברייתה לדבריו:
ד' יט מהר"ם בא"ד בסופו דודאי בשטת מתן מעות כו' דאל"כ לא דמי למעשר וליכא למילף:
ד' כא בא"ד דאינו בכלל עבודה דאינו חייב אלא ביד כצ"ל:
ד' כב ד"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש וכו' אלא ר"ל כיון דאשכחן כן כגון בעפר תיחוח ולכך חלה:
מהרש"א בד"ה המנהיג כו' דאל"כ לא לקי דאל"כ לעולם לא כו' עכ"ל כצ"ל:
דף כג ע"ב מהרש"א חידושי אגדות ושאלת שלום בשם וכו' ע' פרש"י וכפי' ראשון משמע בסוף מסכת ברכות:
סליק פרק אלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות: