אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) מהרש"א והחונים עליו › מסכת קידושין

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

מהרש"א והחונים עליו · מסכת קידושין

מסכת גיטין

פרק ראשון

דה ה ע"א תוס' בד"ה שכן ישנן בע"כ כו' בא"ד ויש מיישבים פ"ה כו' עכ"ל בפ"ה שלפנינו לא פי' כן אלא דאב המקדש בתו קטנה מקרי בע"כ כמ"ש לקמן כסף באישות כו' ואפ"ה קונה כאן נ"ב וע' רש"ל שכוונת רש"י רק שתהא חופה קונה ג"כ בבע"כ כזה ומיושב שפיר ואולי הוא כ"כ כוונת רש"א בתירוצו:

ע"ב מהרש"א תוס' בד"ה חופה כו' ונראה די"ל כיון דכסף ושטר שוין הן בתחלת הקנין כמו דנימא מאי אולמיה האי כסף מהאי כסף נימא מהי נמי אולמיה האי כסף מהאי שטר אבל בחופה כו' כצ"ל רש"ל רש"י ד"ה בקידושין כו' כי האי לישנא ונ"ב פירוש בקידושין וכן בר"נ ונמחק נתן סה"ד כצ"ל:

דף ו ע"ב רש"ל גמ' הרי אתה בן חורין כו' נ"ב ובגיטין גרסתו שמעתיק ביש"ש את ב"ח את לעצמך וברור שגם כאן צ"ל כן:

דף ט מהרש"א ד"ה הא כו' דמה הגט הבעל כותבו עכ"ל ש כצ"ל:

ומהרש"ל הגיה כו' ולא ידענא כוונתו בהגהה זו נ"ב נראה שלפני המהרש"א ז"ל לא היה תיבת בלבד בסיום התוס' אבל לפנינו שמסיים תוס' בלבד לולא הגהות רש"ל אין לו שום פירוש מה זה מדייק תוס' נראה כאלו רוצה לומר אשר לפיכך אינו מקשה מגט לפי שאינו דומה לגט אלא בחד צד בלבד אבל אם היה שוה משני הצדדין בבעל ובלוקח היה מקשה מגט ונהפוך הוא מפני ששוה בחד צד אינו מקשה מכש"כ אם היה שוה משני הצדדים לא היה מה להקשות ע"כ ההכרח להגיה ודמי למוכר ועתה שייך שפיר לסיים בלבד אף שהיה יכול להקשות מגט התם מוכר כותב והכא לוקח כותב אבל מפני שבלבד בצד זה אינו דומה אבל בצד אחר דומה לקידושין ששניהם הבעלים כותבין מש"ה לא פריך מגט וגם רש"ל לא בדא מלבו הני שתי תיבות ודמי למוכר ולא מעבר לים הביאם כאן אך בתוס' הסמוך מצא הני שתי תיבות וראה שאין להם מקום ונטל היתרון ונתנם במקום חסרונן:

רש"ל תוס' ד"ה מכר צ"ל מוכר כו' הבע"ל כותבן ודמי למוכר כצ"ל נ"ב לענ"ד כוונתו בהגהה זו כיון דנחת התוס' לפרש הצד השוה שבשטרי אירוסין וגיטין שהבעל כותבן יש להם לפרש נמי הצד שאינו שוה בהן ע"כ מגיה ודמי למוכר שבגיטין דמי הבעל למוכר נמצא המוכר כותב ובקידושין דמי הבעל ללוקח נמצא הלוקח כותב והיה מזה הצד יכול להקשות מגיטין אך מפני הצד השוה שהבעלים כותבין מניח מלהקשות מגט ונוח להקשות משטרי מכר שאין שם שום צד השוה:

דף י מהרש"א ד"ה ומקבל את גיטה כו' אלא דלא פסיקא ליה לתלמודא דידן ההיא דירושלמי דקטנה משנשאת אין אביה מקבל גיטה ובת"י כתבו כו' כצ"ל:

דף יב ע"ב מהרש"א תוס' ד"ה בשעת מתן מעות ה"ג ולא גרסינן בין רצתה בין לא רצתה כדאמר כו' עד סה"ד וא"כ ליתני מקודשת סתם נ"ב נראה שלא היה לפני המהרש"א השתי תיבות כי התם שבסה"ד בתוס' דשפיר מוכח בפשיטות דלא גרס הכא בין כו' מדקאמר לקמן ליתני מקודשת סתם כי התם מוכח שאין כאן יותר רק מקודשת:

דף טו ע"ב תוס' ד"ה אמר קרא כו' בא"ד השלישי המתחיל ומ"מ קשה כו' סה"ד דקרא ועבדך דדרשינן מיניה ולא שאר יורשין כגון הבת או האח לקמן במכרוהו ב"ד הוא דכתיב כצ"ל:

דף יז מהרש"א בפרש"י בד"ה הא אם יש בן אין יבום בניתותא גרסינן משום דתחלת דברי המתרץ כו' עד סה"ד להבין דברי המהרש"א ז"ל קצר השגתי גם לפי דבריו לא היה לרש"י ז"ל להתחיל ולציין כלום כו' אלא מן הא אם יש וכו' כמו שמעתיק המהרש"א ז"ל הד"ה הא אם יש ולפענ"ד משום לפי לשון הגמ' כלום משמש לשון בתמי' ואם היה הגמ' מסיים כלום יש יבום במקום שיש בן היה בלשון בתמי' אבל כיון דמסיים אחר כלום יש יבום אלא במקום שאין בן צריכין אנו לפרש כולו בניחותא אף תיבת כלום:

דף יח בתוס' בד"ה כאן שהורתו כו' עד סה"ד נ"ב כבר כתבתי על העמוד אצל תוס' אם נפרש שרש"י היכא קאי אדלעיל והם ד"א יהי' ממש כפר"י אך הק"נ מוכיח כהבנה תוס' מרש"י דלעיל ד"ה וגר את הגר ע"ש ברא"ש סי' כ"ד ק"ל ד"ה פרש"י כשלידתן בקדושה:

דה יב ע"ב מהרש"א גמ' ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה כו ולפי מה שפרש"י בפרק נערה דהתם לאו מיתורא דלאמר דריש אלא מהיקשא דבת לאמה א"ש עוד נראה כו' כצ"ל:

דף כח ע"ב רש"ל תוס' ר"ה ה"ק כל הנשים כו' ומ"ה לא מתיישב לשון כיצד דהא מתחלה איירי במטלטלים בכל דבר על כרח' צריך להגיה כו' כצ"ל:

דף לד ע"ב מהרש"א בד"ה סד"ה נילף כו' מיהו עדיפא איכא לאקשויי בזה כו' דהא איכא למילף מכש"כ מטפלים וממצה כדמסיק לקמן וכמ"ש התוס' שם וע"כ נראה בזה דאע"ג דאיכא למילף מכש"כ מטפלים וממצה טרח וכתב לה קרא כו' כצ"ל:

רש"ל תוס' ד"ה ונילף מת"ת כו' שלא הזמן גרמא וכותב רש"ל ע"ז לפי הך שנוי' לא סבירא להו לשנויי דלעיל הא דלא יליף ממזוזה כו' נ"ב לא הבנתי כלל דבריו הלא להך שנוי' שפיר כתבו תוס' לעיל דגם ממזוזה הוי יכול למילף ואם יקשה השתא נילף ממזוזה לחיובא דטפי עדיף שייך שפיר אותו התירוץ שמת"ת עדיף למילף לפטור ממזוזה לחיוב כמו דמשני על מורא אבל בראותי המהרש"א שדברי הח"ש קאי על שני תירוצים האחרונים שבתוס' ניחא והמעתיקים והמדפיסים שיבשו לשון רש"ל ולולא המהרש"א העתיק דבריו היו דבריו המחוכמים בלתי מובנים כלל:

דף לח תוס' מהרש"א בד"ה צא מהן כו' עד סה"ד אלא פירושו דקרא מקץ ז' שנים וגו' דהיינו אם פגע יובל בז' לרציעתו או ועבדך שש שנים כו' כצ"ל:

דף מ רש"ל גמ' ב' נושאי קיסר ויכתב ספר כו' כצ"ל:

דף מ חדושי אגדות שם בג"ח כתיב כו' ביבמות פרק ב"ש פי' רש"י חיים וצדקה בעולם הבא וכבוד בעולם הזה כו' כצ"ל

פרק שני

דף מג מהרש"א תוס' בד"ה מורד במלכות כו' ולא נהירא שהרי יואב לא היה מורד כו' עכ"ל ולשון ת"י יותר נכונים בזה וז"ל ואין נראה כו' נ"ב וכן הוא לשון תוס' לא ישנים שבת נ"ו ד"ה דאמר וע' על העמוד אשר פירשתי בעז"ה דברי תוס' דהכא בטוב טעם ונכונים יותר משם שמשבח מהרש"א ז"ל:

דף מה מהרש"א תוס' בד"ה צריכה מיאון כו' אבל במה שהצריכו אותה מיאון נדע ביה הך חששא דשמא לא נתרצה לראשון ולכך צריכה מיאון כו' כצ"ל

דף מז מהרש"א בפרש"י ד"ה והאי דפלגינהו בתרי בבא דרישא כו' משום דהאי תנא אחרינא לא פליג אלא בסיפא גבי בזו ובזו כו' כצ"ל:

דף נה מהר"ם תוס' ד"ה קדשים קלים כו' ולפי זה החילוק שבין ר' אושעיא ובין ר' יוחנן הוא זה שלר' אושעיא מייתי ב' בהמות כו' כצ"ל:

מהרש"א בד"ה אמר רב אושעיא כו' בא"ד שנתכוין לגוזלה כו' ומהרש"ל נדחק לקמן בדבריהם ולא ידענו מי הכריחו לכך נ"ב ראשית הכריחו שנראה לו דוחק שיתירו חז"ל לעבור על לא תגזול גם אם נאמר כיון שלכתחילה ע"מ כן כשיפדה תמימין יקריב עולה ושלמים על שם בעליהן אם גזל אין כאן צד חמס יש כאן אבל מתוס' ד"ה ק"ק נראה כפי' מהרש"א אם לא שנאמר דברי ר"י לחוד שנית שרוצה להשוות פי' וכי אומרים לו לאדם חטא לתוס' כמו שפרש"י באר היטב בד"ה אין מועיל כו' ומהרש"ל כתב לקמן במה שכתבו התוס' כו' ע"ש הוא דרך דחוק ורחוק נ"ב נראה כי המרש"א ז"ל סבר בדברי מהרש"ל ז"ל א"נ הוא אופן אחר ע"כ רחוק הדרך מאד אבל אם נאמר כי א"נ הוא כמו אע"פ נכון וקרוב הדרך וטוב יותר מדרכו של ונהי נמי:

פרק שלישי

דה סז ע"ב רש"ל רש"י ד"ה אי זכר כו' יהא מותר שהוא שלישי נ"ל שר"ל כשהיא שלישי ע"כ נ"ב לא ידעתי מה רוצה מלשון רש"י הלא הוא מדויק ואין לשנות כי עמוני שנשא מצרית אחר שנתגיירו וילדו בת הבת מצרי שני ובן של אותו הבת יהא מותר שהוא שלישי:

דף סח מהרש"א בפרש"י בד"ה לחומרא כו' דילפינן לה מאשת ן אב כו' כל זה עד סוף הדיבור כו' נ"ב אבל בע"ב רש"י ד"ה לימא קסבר רבינא כתב כ"כ בזה"ל דממזר מאשת אביו יליף, וכן בזה"ל בגמ' יבמות וצ"ל דהגמ' רישא דקרא נקט לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו ורבנן אמרי דהאי לא יגלה כנף בשומרת יבם מדבר וסמיך לי' לא יבא ממזר וילפי מלא יגלה כנף שיש ממזר מחייבי כריתות גם לפי הפשט כנף אביו זו אשת אביו אומר מאשת אביו יליף על כן אי משום הא אין למחוק דבר ברש"י כיון שמצינו שהגמ' ביבמות גם רש"י בע"ב משמשים בזה"ל:

פרק רביעי

דף סט ע"ב חידושי אגדות ד"ה כל ארצות עיסה כו' עד סה"ד וכן י"ל מפי' ערוך ערך אלמנה כצ"ל:

שם ד"ה ומבני לוי לא מצאתי גו' פרש"י לא מצאתי ראוי לעבוד כו' עד סה"ד והמשוררים ומשוערים לא אלוים אלא אמן העם שהוצר כו' עד סה"ד נ"ב הקרא לא משמע הכי כי בפסוק מ"א כתיב המשוררים בני אסף והפסוק וישבו הכהנים וגו' והמשוררים הוא פסוק ע' ואדלעיל קאי, אותם המשוררים בני אסף דכתיב לעיל ובני אסף לוים היו כדכתיב שם ג' י' והלוים בני אסף במצלתים:

רש"ל שם באותו הדף קודם הפרק גמ' הפיסקא נמחק כצ"ל:

דה עה מהרש"א תוס' בד"ה וכולן מותרין כו' דהא ליתא נ"ב כמו לתאי ב"מ ק"ו:

דף עו רש"ל גמ' לוי' וישראלית מוסיפין כו' וזה שהחמיר בבדיקות פסולי קהל מפורש בירושלמי כו' כצ"ל:

שם בא"ד לפי שאין מדקדקין כל כך ביוחסין ואין בודקין במשפחותם ואין מדבקים במשפחותם אי נמי כו' כצ"ל כמו בר"נ כי כל דבריו העתיק מר"נ מד"ה עד סה"ד:

דף עט מהרש"א בד"ה קדשה אביה כו' ליכא נ"מ מידי דבין לרב דסבר מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ובין לשמואל דסבר חיישינן כו' כצ"ל:

סליקא לה מסכת קידושין:

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה