דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
מהרש"א והחונים עליו · מסכת כתובות
פרק ראשון
דף ה מהרש"א תוס' ד"ה א"נ משום כו' אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' פירש משום שקדו כו' הואיל דאיכא נמי משום שקדו דע"כ ה"ל עיקר התקנה ולא משום ברכה דלא הוה אלא עצה טובה בעלמא כו' כצ"ל:
דף ח ע"ב ד"ה אלא כי כו' אי גרסינן אלא משמע דההיא דלעיל נמי מעמיד ברחבה ותימא למה כו' וצ"ל דחדא כו' עכ"ל וק"ק לגירסא זו מי הכריחו לכך דההיא כו' נ"ב פי' למה לו לתרצן לחזור מתירוץ הראשון שר"י הראשון מיירי בשורה ולומר אלא לא יחזור והתירוץ הראשון במקומו עומד ורק ר"י השני מיירי ברחבה ולא יאמר אלא:
דה י רש"ל תוס' ד"ה מברכתא חביט' לי' כו' שהרי המקשן סבר שאינו מהימן והקשה מהא דרב נחמן ומשני לי' כו' כצ"ל:
דף טו מהרש"א תוס' ד"ה וליוחסין לא כו' ומיהו ק"ק מאי פריך לרב חנן ודחק לשנויי אישתמיטתי' (נ"ב פי' מאן דמתני הא לא מתני הא הוי כמו אישתמיטתי') דאימא לא אישתמיטתי' אלא דהכא לגבי דידה לא הוי רק הוראת שעה כו' כצ"ל:
פרק שני
דף יז בפי' רש"י ד"ה טורמיסין לא איתפרש עכ"ל וע' בערוך ערך חמס נ"ב ולי נראה כי לא איתפרש הוא פירוש על טורמיסין שמפרשים דבר ואין אנו יודעים מאי מפרשים כסורמיס הזה וכן הוא שם בערוך לפי פי' ראשון וכן סרמיסין סרמיטין פרש"י כ"כ כפי' ראשון שבערוך:
ע"ב בתוס' ד"ה אלמנה מאי ביהודה בעי כו' ומהרש"ל כתב מה שכתב ולא ידענא מי דחקו לכך נ"ב ולענ"ד דברי מהרש"א ודברי מהרש"ל שניהם צודקים כי רש"י ותוס' מחולק בפי' תנא ביהודה ראיה רש"י מפרש ביהודה ראי' כל הני סימנין דמתניתין ששם היו רגילין בסימנים הללו לבתולה ולפי פירושו נכון לפרש ארמלתא מאי כפירוש מהרש"ל בבבל בעי ותוס' מפרש תנא ביהודה ראיה קאי רק על חילוק קליות שאמר ר"י ב"ב שרק זה הראי' נהוג ביהודה לסימן בתולה ונכון לפרש ארמלתא מאי ביהודה כמו שפי' תוס' וכפי' מהרש"א:
דף מז ע"ב בתוס' ד"ה וליחוש וכו' מהר"מ יש מקשין וכו' אבל כשתהיה הכתובה בידה יצטרך לשלם לה מאתים כצ"ל:
דף יז רש"ל רש"י ד"ה טורמיסין עד ריקנין נ"ב הגה' ע"ז אני אומר אבל הגי' במ"ר טולמיסין ואין זה טורמוסין וע' ערוך ערך טלם וערך טרמס וערך חמס:
דף יט מהרש"א תוס' בד"ה טעמא דרבי מאיר כו' נהי דפליגי נמי בלוה כדלקמן (נ"ב בתוס' ד"ה אימא הלכה כר' מאיר) לרב נחמן מ"מ לא תקשו:
בד"ה מודה בשטר כו' כמ"ש התוס' לקמן (ע"ב ד"ה אמר ר"נ ע"ש):
דה כד ע"ב מהרש"א תוס' ד"ה ואיבעיא כו' וא"ת ובאיזו סברא כו' עכ"ל ר"ל למסקנא דלא חייש נמי ר"י לגומלין נ"ב האי תיבת נמי צריך פירוש כי נראה שרבנן לא חיישי לגומלין וכן נמי ר' יהודה לא חייש למסקנא ולפי' תוס' לעיל בשם ר"ח ובכאן דלרבנן צריכין עוד לתירוץ בשכלי אומנתו בידו הנה למסקנא סברי רבנן אצל חמרין חיישינן לגומלין רק הכא ולא חיישי משום שכלי אומנתו בידו ור' יהודה סבר בכל מקום לא חיישינן לגומלין והכא הכי פירושו גבי כהן רבנן לא חיישי לגומלין משום שכלי אומנתו בידו וגם ר"י לא חייש לגומלין משום דלא חייש בכל מקום:
מהר"ם כב ע"ב בתוס' ד"ה כגון שניסת וכו' אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה והא דתנן במתני' הרגנוהו כך דרך הלשון כשהוא מגיד שעשה דבר בחבורת בני אדם נ"ב (אף שאיננו פה לפניו מהר"מ שי"ף) אומר לשון רבים:
דף כה ע"ב רש"ל תוס' בד"ה שקרא אחריו לוי כו' שקרא אחריו לוי קטן מישראל כו' נ"ב אבל אין לפרש שקרא לוי גדול מזה שלפניו דמנא ידע הא לא ידע אותו (פי' את זה שלפניו מדשאל בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול ולא ידע רק מזה שקרא אחריו לוי) אם הוא גדול או לא:
דף כח רש"ל תוס' ד"ה כפר קטן נדון כמבוי ע' פסקי תוס' וכן גרס הרמב"ם וסמ"ג אך הרי"ף והאשר"י גרס שכונה לפי כו' כצ"ל:
פרק שלישי
דף לד ע"ב מהרש"א תוס' ד"ה ור"מ לוקה כו' עד סה"ד נ"ב ע' מהר"ם שי"ף:
דף לה מהרש"א תוס' ד"ה מאי לאו אסון ממש כו' ויש ליישב סה"ד נ"ב ע' מהר"ם שיף:
דא רו מהרש"א תוס' ד"ה זו דברי ר"מ אמתניתין דלקמן דכ"מ שיש מכר אין כו' וכן פרש"י אשר לפנינו:
מהר"ם בתוס' ד"ה ואם איתא זו דברי ר"מ וכו' ואפילו לפרש"י דפירש עד שיהיו שניהם בני עונשין ואיכא למימר דלעולם ר' יונתן כרבנן ס"ל ור' יאשיה הוא דפוטר מגזירת הכתוב כו' כצ"ל:
דף לט ע"ב רש"ל בא"ד מ"מ מועיל פירוש אף שאינה יכולה למכר כו' עד סה"ד נ"ב להבין דבריו צריך פירוש לפירושו כי חכמת שלמה המה ובחכמה בקצרה ידבר אף שאינה יכולה לעכב בקטנות ונערות מ"מ יש לקיים מקרא של עכוב לנשואין ממש גבי דידה כגון יתומה ובוגרת ולא תקשי אי ביתומה ובוגרת ל"ל לאשמועינן שישלם קנס בודאי שישלם שלא יהיה חוטא נשכר דקמ"ל שילם קנס אף שהיא מעכבת במקום שאינה יכולה לעכב הנשואין דהיינו בנערות וקטנות מ"מ משלם קנס וכן העכוב ממש שלא תנשא שנכתב גבי אביה הוא בנערות וקטנות ושמשלם קנס לא במקום שיכול לעכב כי במקום שיכול לעכב ממילא ידעינן שלא יהיה חוטא נשכר אלא אף שאביה מעכב במקום שאינו יכול לעכב כגון בבוגרת שאינו יכול לעכב הנשואין מ"מ מהני שישלם קנס והוי כמו שבקיה לקרא והוא דחיק ומוקים אנפשיה פלגהו ודורשהו אם מאן ימאן אביה לתתה לו בקטנות ונערות אז יכול לעכב הנשואין ואף בבוגרת מהני עיכובו אשר כסף ישקול כמהר הבתולות הכלל רישא דקרא במקום שיכולין לעכב הנשואין ממש וסופא דקרא אף במקום דלא מהני העיבוב לנשואין מהני עכ"פ לקנס שצריך לשלם כן הוא כונת הרש"ל וע' קדושין מ"ו בתוס' ד"ה קרא בעיא:
פרק רביעי
דה מג ע"ב מהרש"א בא"ד דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו כו' עד סה"ד נ"ב ע' מהר"ם שיף ד"ה ולצד דמחלה וכו':
מהר"ם בא"ד ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא דריש וכו' עד סמוך לסה"ד ונצטרך לומר בהיפוך מדברי ר"י נ"ב לאו דוקא כו' וי"ל אינו בהיפך רק ועוד נראה הוא בהיפך כמ"ש בריש הדיבור:
דף מו מהר"ם תוס' ד"ה אתיא שימה שימה כו' כמו שמביא הב"י בטור י"ד סי' קס"א כצ"ל:
דה מהרש"א תוס' ד"ה הבעל מוציא כו' א"נ דכתב כו' ובאין לי בנכסיך כבבבא דרישא פסיקא להו דא"נ אם מכרה קיים ליכא לאוקמא כו' כצ"ל:
רש"ל רש"י ד"ה כתובת בנין דכרין סה"ד ע' לקמן ד' נ"ב ע"ב בהגהתי כצ"ל:
דף נא מהרש"א בא"ד וי"ל דהתם מיירי לפי המסקנא כו' דאימא דלא פליג עליה דר' יהודה בהתקבלתי שיהיה תנאו בטל כו' כצ"ל:
דף נב בד"ה והיו מבקשין כו' עד סה"ד דיש לומר דהא דמבעיא לן התם היינו לרבנן דרשב"ג פליג התם בסיפא את"ק כצ"ל:
דף נג רש"ל בא"ד אפילו כהנת דבני אהרן כתיב כו' עיין בפ' ד' אחין בפרש"י דף כ"ט ע"ב שלא פי' כן כצ"ל:
פרק חמישי
דף גד ע"ב מהרש"א תוס' בד"ה אם רצה כו' עד סה"ד מה שאין כן הכא דאינו מקנה לה אלא ממון כו' כצ"ל:
דף נה מהרש"א בא"ד ולא בשבח של לקוחות עד סה"ד נ"ב וע' מהר"ם שיף תירוץ אחר:
ע"ב מהרש"א בא"ד ואע"ג דשמואל נמי אזיל בתר אומדנא כו' ושפיר קאמר לאפוקי משמואל דלית ליה אומדנא להוציא ולרווחא דמלתא קאמר נ"ב ע' מהר"ם שיף:
דף נז ע"ב בד"ה בגרה יום כו' סה"ד ויש ליישב נ"ב ע' רש"י ד"ה אבל פוסקין שמתורץ קושיתו לכאורה אבל באמת רש"י דבריו אחר שידענו שאסור לקדש קטנה וכונת הגאון המחבר אם לא שאסור לקדש קטנה אין ראיה מהא דאין פוסקין וע' מהר"ם שיף שמתרץ:
בד"ה תיובתא כו' תקשה ליה הך קושיא דמקשה התם דמשמע דבוגרת לא סגי בלא י"ב חודש כו' נ"ב וע' מהר"ם שיף:
דף נח רש"ל תוס' ד"ה לאחר שאתגייר כו' אלא מאשתחרר קפריך נ"ב ע' ביאור על מהר"ם שיף בד"ז:
דףף נט ע"ב מהרש"א בד"ה כגון שנדרה כו' ויש ליישב סה"ד נ"ב ע' מהר"ם שיף:
מהר"ם ד"ה קונמות קאמרת וכו' בא"ד לא לאיש פי' כשהאיש הכה את עינו כו' ר"ל דאם האשה שיחררה אותו מיניה גם ממנה יצא לחירות כצ"ל:
דף סא מהרש"א בד"ה מחלפא כו' וע"ש בפ"ק בחידושינו על דברי התוס' שם וע' בק"נ ד"ה וא"נ לר"ת:
פרק ששי
דף סז באגדות מהרש"א ד"ה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי כו' ומיהו כי עייפינהו ושדרינהו ניהליה בו ביום קשה האיך קיבל הכפל כיון שכבר קיבל ארבע מאה זוזי ונעשה עשיר ודוחק לומר שכבר הוציא בו ביום כו' נ"ב ולע"ד נראה מלשון עייפינהו ושדרינהו שבריה הביא לו חזרה הד' מאה זוזי אחר שחזא דמזלפין לו יין ישן ועייפינהו לאותן ד' מאות עם עוד ד' מאות ושדרינהו ניהליה שמונה מאות זוזי ושפיר קיבלם כמפורש במתני' דפאה אפילו אלף זוז אחר שכתבתי הנ"ל ראיתי שמהר"ם שיף כותב כן וע"ש באורך:
מהר"ם תוס' ד"ה זהב הרי הוא בשויו פר"ח דבכלי זהב איירי וכו' ובמסקנא דמשני בדהבא פריכא צ"ל לפר"ח דר"ל חתיכות זהב הרי ככלים שלמים דזהב יותר שוין משוויין של שברי זהב כצ"ל אבל מי יתן ואדע כונתו הלא בתוס' מפורש לפר"ח היינו ככלים של זהב שאינו פוחת גם נראה מדבריו ששמין הפריכא שוויין כאלו המה כלים אשר שוים הרבה יותר לפי יוקר מלאכתן מנין לו זאת ולחלושי דעת כמוני קיצר במקום שהיה להאריך למען נבין דבריו:
דף סח ע"ב מהר"ם בגמ' איתיביה רבא וכו' עד הא גדולה ויתרה פי' נערה איבדה המותר נ"ב לא ידעתי מה מוסיף מהר"ם ז"ל הלא דבריו בפרש"י ד"ה גדולה:
פרק שביעי
דף ע מהרש"א בד"ה ה"נ כגון דתלינהו למזונות בתשמיש המטה דאמר כו' כצ"ל:
דף עא מהרש"א בד"ה שנדרה היא כו' ואולי לישנא דמתני' נקטו מכל פירות ולאו דוקא אלא ממין אחד נ"ב לענ"ד כן מפורש בתוס' באחד פי' מין אחד מכל מיני פירות פי' איזו מין שיהיה. אחר כתבי ראיתי ברא"ש כן מפורש וז"ל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות גרסי' כדמוכח בתוספתא וכו' ע"ש ובק"נ סעיף א':
בד"ה ואי אמר כו' דיש להחמיר טפי בנדרי עינוי נפש שמתגנה עליו טפי כפרש"י לקמן כו' כצ"ל:
מהר"ם שנדרה היא וקיים הוא לה וכו' עד אלא שנדרה הנאה מכל הפירות וכו' נ"ב בתוס' לפנינו איתא במין אחד מכל מיני פירות:
דף עד ע"ב מהרש"א ד"ה ממאנת כו' אימא דמיירי בכה"ג דנודע לו הטעות ועמדה אצלו הרי מחל התנאי כו' כצ"ל:
דה עו רש"ל תוס' ד"ה על בעל כו' דגבי ממון ונראה כצ"ל:
בד"ה כל שנולד ספק ואוקי לכלה דמתני' כו' פי' דלא תימא לפי האי שנויא אמרינן שעל בעל פרה כו' כצ"ל:
פרק שמיני
דף עח מהרש"א תוס' ד"ה עד שלא תתארס כו' ויש ליישב דמשמע להו בפרש"י דמייתי ראיה גם ארישא עד שלא תתארס כו' כצ"ל:
דף מ מהרש"א בד"ה אכלה ערלה כו' ולכך הך דשביעית וערלה אינה חזקה ליכא לאוקמא בכה"ג כו' כצ"ל:
ש פרק תשיעי
דה פג ע"ב מהרש"א בד"ה רב אשי כו' אלא דהכא כיון דנכסיך לא משמע אלא שמוכרת היא בחייה דסילק נפשיה כו' כצ"ל:
בד"ה פירי פירות כו' אי כתב לה אין אי לא לא דכה"ג אמר בסמוך נ"ב ע' מהר"ם שיף:
דף פד מהרש"א בד"ה ורב סבר כו' דודאי לר"י מהני תנאה בפירות ואפילו בפירי פירות אי מפרש לה בתנאה וכן בירושה ויש ליישב וכו' כצ"ל
דף פה רש"ל בתוס' ד"ה אית לך סהדי כו' פי' ומ"ה מאחר שמתחלה לא טענה דתבעתינהו נ"ל שהרש"ל מוכיח מדקאמר לה ר"נ אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים מוכח שהיתה טוענת דתבעתינהו:
פרק עשירי
דף צב מהרש"א בפרש"י בד"ה ופייסיה כו' אבל היכא שלא מכרה לו באחריות לא יוכל הלוקח לסלק הב"ח דכאיש אחר דמי נ"ב לענ"ד רחוק לנטות דעת רש"י שלוקח לא יהיה יכול לסלק לבע"ח בזוזי אפילו בלוקח שלא באחריות הלא מקור הפלוגתא אם יכול לסלק בזוזי הן המה רב"ח ורבא בהני תרי אפדני וגם רב"ח חזר בו וסבר דיכול לסלקו בזוזי כדרבא ואף דשם מיירי דזבינהו באחריות כדאיתא התם וטירפא בכמה כתבינן אבל טעמא מאי יכול לסלק משום דלית ליה פסידא לב"ח ומה לי באחריות או שלא באחריות וגם לשון ופייסיה לא משמע דין כי אם דין אין פיוס ואם פיוס אין דין כי אם ע"פ דין היה מסלקו היה לגמ' למימר וסלקיה בזוזי ונלע"ד דרש"י רבותא קמ"ל לא מבעיא אם פייסיה עבור עצמו להעמיד הקרקע בידו לא היה יכול לחזור על מטלטלי דיתמי כי בע"ח הוא שנושה בהם מעות אלא אפילו שהיה בדעתו של לוקח באותה שעה שפייס לבע"ח שעושה בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו ועל ראובן לפצי ונתן מעות של ראובן ולא הלוה כלל לראובן כי לקח מעות של ראובן והוציא על ראובן בכל זאת מוציאים היורשין מיניה דלוקח משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. אחרי כתבי הנראה בכונת רש"י נפקחו עיני וראיתיו בתוס' ד"ה ופייסיה:
פרק אחד עשר
דה צז מהרש"א תוס' בד"ה בבתוליה בכדרכה כו' ולהכי איצטריך בבתוליה למעט דהשתא לא תקשי להו לקמן לר"א ולר"ש מנערה המאורסה ומקנס דלא קאמרי לקמן כו' כצ"ל:
פרק שנים עשר
דף קד מהרש"א ומרתא בת כו' דדומה לו לאביי ודבר פשוט הוא לו דלא קאי בר קפרא אלא ארבנן דקאי אפיסקא דוחכמים אומרים וא"כ שפיר וכו' כצ"ל:
פרק שלשה עשר
דף קה חידושי אגדות גמ' וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי והתניא כו' ק"ק דאימא נ"ב ע' מהר"ם שיף דמקשי נמי זה הקושיא ומפרש פי' אחר בברייתא:
שם בא וראה כמה סמיות עיניהן של כו' נוטלין ש"פ כו' נ"ב ע' מהר"ם שיף מה שאומר בזה:
דף קו מהרש"א בד"ה ואם בא ואמר לה צאי כו' ומדברי רש"י לקמן (ד"ה חנן אומר איבד] במתני' נראה מפרש בע"א ע"ש:
דה קי ע"ב בד"ה היא אומרת כו' ועוד דע"כ מנוה היפה לנוה הרע ומעיר לכרך ומכרך לעיר אפילו במדינה אחת הוא כו' כצ"ל:
שם אבל הכא גם אם הוא מח"ל ונשאה בא"י לא אמרינן כו' כצ"ל:
מהר"ם שיף פרק שני
דף יט תוס' בד"ה חזקה וכו' מיהו י"ל כמ"ש לקמן (כ"ג ע"ב) בצריכותא דאי אשמועינן בעדים כו':
פרק שלישי
דף ל ע"ב בתוס' ד"ה רב אשי אמר כו' פ"ה כו':
וע' לקמן (משנה ד' לו ע"ב) בהא דבא על בת בתו:
דה לט ע"ב בא"ד ועוד נראה כו' סה"ד ודברי מהרש"ל דחוקים בעיני נ"ב וכבר הראיתי לדעת שם כי חכמת שלמה המה ובקצרה כותב וכונתו היינו הך שכתב המהר"ם שיף ומהרש"א ומהר"ם:
דף מד בתוס' ד"ה משום דינא דבר מצרא וכו' ובשעת המתנה לא קיבל אחריות רק אח"כ עשה קנוניא כדי לטרוף לקוחות לא שיגבה הניתן דאלו כצ"ל:
שם בא"ד קנה הנותן שדה אצל שדה הנטען אפשר וה"ה אחר כו' וא"כ אף אם לא ביטל השני את הראשון לא היה יכול לסלקו ולא תליא בכח השטר השני אלא לגבי נותן ואם אחר היה יכול כו' כצ"ל:
דף נא בא"ד ואלמנה אע"פ דבדרבנן תנאו קיים וכו' כיון דתנאו קיים ולית לה א"כ קלה בעיניו להוציאה כו' כצ"ל:
פרק חמישי
במשנה אע"פ שאמרו דקדוק קטן גובה מאי עביד הכא הול"ל אע"פ שאמרו כתובת בתולה מאתים כו' ולי ההדיוט נראה מפני שבאמת הדין כן אע"פ שלא כתב לה כתובה גובה מנה ומאתים ע"כ שפיר טפי למיתני גובה מלמיתני כתובת בתולה ששם כתובה נועל על דבר שהוא בכתב גם בזה עולה הדיוק יפה רצה לכתוב לא קתני כי אחר דקתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' אע"פ שלא כתב לה אבל רצה לכתוב אפילו מאה מנה מוסיף כי תוספת דוקא בכתב לה גובה והיה שפיר למיתני כן ומדמשנה התנא הלשון ושונה אם רצה להוסיף ע"כ ללמדנו שתנאי כתובה ככתובה אבל אם היה מתני אע"פ שאמרו כתובת בתולה מאתים אחר שבכתוב מיירי שייך שפיר יותר למיתני אם רצה להוסיף היינו על מה שכתב ולכתוב מאה מנה מוסיף ואין שייך לשנות ולכפול אותו דבר שמדבר בו ואין זה צחות הלשון לומר אחר כתובה אם רצה לכתוב רק לרמז עליו אם רצה להוסיף ואנן ידעינן במה בכתובה ואין לדייק מזה כלום רצה לכתוב לא קחני אחר שכך ראוי ומשובח המדבר לומר אם רצה להוסיף ועוד בא להשמיענו בזה דקתני גובה אף בלא כתובה שהתנאי כתובה ככתובה אף שהיא עתה בפני עצמה ואם היה אומר כתובת בתולה ואח"כ אם רצה להוסיף היה משמע דוקא על כתובה דאורייתא עצמה הוסיף תוספת אז דינה ככתובה:
שם תוס' ד"ה אם רצה וכו' משמע בכל ענין וכו' גם מה שכתב על היש מפרשים ואין זה מספיק לנכסים הידועים וכו' הלשון משמע אף שיש לו נכסים מ"מ אינו מועיל לאותן הנכסים הידועים שלא היו לו כו' ובהכרח נראה שצ"ל כאלו כתב שאין זה מספיק לקנינים הידועים שלא היה לו באותה שעה נ"ב היינו שהיש מפרשים רוצים לדמות קנין כתובה וקנין ש"ח לקנין שטרות שמקנה להמורשה החוב אגב נכסים אף שאין לו עתה על זה אמר שאין זה מספיק ששם עכ"פ יש לו להמרשה דבר הקנין שמקנה להמורשה היינו השט"ח שכבר נתחייב הלוה אבל הכתובה והש"ח אין להם לעת עתה עוד הקנינים שרוצים להקנות כי עדיין לא נתחייבו מידי איך יהיו חלים על הנכסים שעדיין אין לו וכונת הגאון לקנינים היינו הקנינים שרוצה להקנות ידועים שלא היו לו באותה שעה:
דף נו ע"ב ברש"י בד"ה שלא קיבל כו' ופריש ליה תנא כו' לכאורה היה נ"ל דמרמז ת"ק בלשונו דלא חייש לפחת כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אבל קיבל כו' והיינו טעמא דאמרינן בפרקין שיכול כו' ור"ל לעיל ייחד לה ארעא בד' מצרנהא וכו' אבל פרק נערה לא ידעתי שהוזכר שם מזה ע"ז כתב הביאור אינו מובן לכאורה ראייתו משם דהא נקיט שם גם מטלטלין איתנהו כו' או בעבר וייחד או באחריות וא"כ אין ראיה להקל בקרקע יותר ממטלטלי נ"ב לי ההדיוט נראה ומובן בטוב ראייתו משם כי מוכח שם שרמטלטלי היה באחריות כמו שאמרו שם ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה מכ"פ מדגובה לכל הדעות היה באחריות אבל גבי שדה מיירי בלא אחריות וכן פרש"י בארבע מצרנהא וכו' נפרעת הימנה מאותה קרקע ולפיכך תני התם אצל שדה ייחד לה ארעא שייחד לה ממש שתפרע רק מזאת ולא מאחרת אבל אצל מטלטלין לא תני ייחד כי אם שייחד לה המטלטלין שתגבה מהם הכתובה אבל אם יאבדו או יזילו תפרע מקרקעי ושפיר נקיט ממטלטלי קודם ע"ש בתוס' נ"ה ד"ה ותבין וצ"ע. ואחר כתבי מצאתי כי חילוקי דעות יש בזה לרש"י ייחד לה מטלטלי וליתנהו בעינייהו גובה מקרקעי כמו שפרש"י מפורש ולהרי"ף והרמב"ם ע' בר"נ:
פרק חמישי
דה נח בד"ה במעה כסף שתחת מותר כו' דא"ל לאחר מיתה וכרב ושמואל הא הוי דבר שלא בא לעולם א"כ ע"כ טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלב"ל כו' כצ"ל:
בא"ד מה שאין כן בקונם שאני עושה שהיא הקדישה הוי דבר שבא לעולם לענין מלאכה אחר הגירושין זה מקשה באמת כו' כצ"ל:
דף נט ע"ב בתוס' ד"ה קונמות כו' ס"ל לרבא בפרק אלמנה כמ"ד לאשה אבל לא לאיש נראה דכצ"ל ע"ש נ"ב לענ"ד לא ידעתי מאי קמ"ל במה שכתב כצ"ל ע"ש שלא נטעה בדברי תוס' במה שכתבו ס"ל לרבא בפ' אלמנה כמ"ד היינו מאן דאמר שבפרק אלמנה שגם שם נמצא מ"ד וס"ל לאיש ולא לאשה אשר אין שייך כאן שגם כאן נאמר דס"ל לרבא כמ"ד לאיש ולא לאשה וגם בפרק אלמנה על נכסי צאן ברזל ניתני וכאן מיירי בנכסי מלוג ע"כ כותב הגאון המחבר שאין כן פי' תוס' אלא כך פירושו ס"ל לרבא בפ' אלמנה כמ"ד בהחובל ושם איכא מ"ד לאשה ולא לאיש וכן ס"ל לרבא בפרק אלמנה וע"ז אמר וע"ש היינו בפרק אלמנה שלא נוכל לומר כמ"ד שם כי שם איתא למ"ט ולא לאשה גנ"ב אשר הכל אין שייך כאן והיינו דאמרי אין אדם עומד על מר הלכה אלא א"כ נכשל בה כן אנכי לכאורה נכשלתי ודמיתי דס"ל לרבא בפרק אלמנה כמ"ד היינו כ"כ שם ועיינתי ומצאתי כנ"ל וראיתי כי אין כן כונת תוס' ועיינתי בהחובל ומצאתי על נכון ורשמתי שם והוספתי בתוך דברי תוס' כמ"ד בהחובל למעני כשאבוא עוד הפעם ברבות השנים לדברי תוס' שלא אכשל עוד. ואח"כ בהביטי בתוך דברי הגאון המחבר כאן עמדתי על דבריו שבא כ"כ לשמור לחלושי דעת כמוני שלא ינטו מהפשט האמיתי והגי' צ"ל לאשה אבל לא לאיש וממילא ידענו שאין המ"ד כזה בפרק אלמנה ויחפש וימצא בהחובל:
דף סה תוס' ד"ה שתה כו' אלא שאכלה פגה נקוד הנתינה שאכלה ע"ז כתב הביאור תיבת נקוד הנתינה אין להם הבנה בהשקפה נ"ב ולע"ד נכונים ומובנים שמפרש שאכלה שנתן לה לאכול:
פרק שביעי
דף ע ע"ב בתוספות בד"ה שהגיע זמן וכו' ודוקא הגיע זמן וכו' אבל לפי' התוס' דאף מזונות נשואה דרבנן רק משום דאכתי לא הגיע הזמן חל הנדר כו' כצ"ל:
דף עא בתוס' בד"ה ר' יהודה היינו כו' משום דבעי למימר ובכהנת שנים יקיים כו' כצ"ל:
סוף הדף כולו ובפסחים נ"ב דף פז: דה עה ד"ה קול עבה כו' ועוד פי' מראה חיתוך איברים לא צבע ועיין במפרשים נ"ב הגאון המחבר מפרש מראה חיתוך איברים לא צבע ומסיים ועיין במפרשים יפה תואר ויפה מראה והוא אצל יוסף ושם אינם מפרשים כלום כי כבר פירשו אצל רחל יפת תואר ויפת מראה ומפרשים שם תואר חתוך אברים מראה צבע לבן ואדמדם (אתמהה) נשמט דף עד בא"ד ובהא לא אמרינן דבעל לשם קדושין כצ"ל:
פרק שמיני
דף פ ברש"י ד"ה ה"ג וכתובתתה בחזקת הבעל וכו' כצ"ל לאפוקי גי' כתובתה דמשמע שהוא פי' על נכסים בחזקתן וק"ל וכן הוא בר"נ בהדיא ע"ש נ"ב אין כדאי לשבש הספרים כי כן תנא נכסים הנכנסין בלא ו' ואדרבא זה כונת רש"י ה"ג כתובה ושייך שלשה ענינים לפי פרש"י א' נכסים ב' כתובה ג' נכסים הנכנסין וכולם בלא ו':
דף פא בתוס' בד"ה משום דבאין וכו' משא"כ בפרה שאולה שיורשין זכות אביו אף אם נחשב כמת משא"ם כו' כצ"ל:
פרק תשיעי
דף פד ע"ב בתוס' בד"ה אית לך כו' כצ"ל פרק עשירי
דף עב ברש"י בד"ה ופייסיה כו' דרמי בר חמא מרא דשמעתין ס"ל לעיל דאף באחריות אינו יכול לסלקו כו' וסבר רמי כו' וס"ל באמת כן כמ"ש בהמקבל הניחא למ"ד כו' והוא רמי בר חמא נ"ב ולענ"ד הלשון וסבר רמי בר חמא למימר משמע שרצה לומר כן ואחר ששמע מרבא חזר בו והא דאמרו בכמה מקומות הניחא למ"ד דלא מצי מסלק ליה בזוזי היינו לה"א דרב"ח וע' מה שכתבתי במהרש"א ליישב מעט דברי רש"י:
ברש"י בד"ה כל שדותיו כו' הניח לך כו' היינו אצל מוכר ראשון משא"כ בסמוך ד"ה רצה מלוי כו' נ"ב צ"ל רצה מז"ג והוא מה שכתב רש"י שם שהניח לי מקום לגבות פי' אצל מוכר שני:
מרא אחד עשר
דף קא ברש"י בד"ה אידי ואידי אית לה שאין לנו לקונסה דלא עבדה איסורא כשניה שיש לנו לקונסה כו' כצ"ל סליקא לה מסכת כתובות בעזרת מצמיח ישועות: