דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת שבועות
פרק ראשון
דף ג תוס' ד"ה שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי עד סה"ד הגהת הגרי"ב וע"ע תוס' שבת ב' ד"ה שבועות נ"ב ובמהר"ם שם:
ע"ב רש"י ד"ה וכדרבא כו' עד סה"ד מה שוא לשעבר נשבע לשנות את הידוע אף שקר לשעבר עבר את השבועה משיצתה מפיו כצ"ל וע' ד' כ"א רש"י:
דף ד ע"ב רש"י דדריש ריבויי ומיעוטי כו' וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתרי' לכל אשר יבטא וגו' די לך אם תוסיף כו' נ"ב ואין לומר איפכא די לך אם מוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאינן להבא ויהיו כעין הפרט בהרעה והטבה שאכלתי ולא אכלתי כי בלשעבר אין שייך הרעה והטבה לא אכלתי אינה הרעה ואכלתי אינה הטבה כי מה שעבר אין וזה הוא שכתב רש"י ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל שאינה להבא ואינה בהרעה והטבה:
בא"ד דלהכי אהני למעוטי כלל קמא והיינו דאומר כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה מיעוט שטרות עד סה"ד צ"ל קודם ד"ה תפדה חזר וכלל:
דף רש"י ד"ה קשי' היאך יצטרף בהרת לסיד תולדתו לר"ט כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה מכבנין כו' אין צמרו נקי כאותו יום כו' כצ"ל (הר"ר יעב"ץ):
תוס' ד"ה אימא תרומה פי' אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה כו' נ"ב מלשון הברייתא נמי מוכח שאין לפרש הכי שהי' לרבנן להתחיל מנין שהכתוב מדבר בטומאת מקדש והוה משמע שיש להסתפק אולי הכתוב מדבר בדבר אחר ולא בטומאת מקדש וקדשיו אבל לפי הלשון שלפנינו מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו משמע להוציא הספק מלבנו אולי הכתוב מדבר בטומאת מקדש וקדשיו וג"כ בדברים אחרים וכשאומר ואימא תרומה נמי בע"כ פירושו מניין לרבנן שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו דלמא איירי נמי בתרומה:
בא"ד אלא משום דכתיב בה מיעוטא כצ"ל:
בא"ד ומטומאת כהנים לא מצי למפרך שלא הוזהרו אלא על המת ש כו' נ"ב ע' רש"ש:
דף ז שולי העמוד בגמ' כתיב הכא לכל טומאתו נ"ב אף ע"ג דבקרא טמאתו בלא ו' אך מפני שהט' מנוקד שורק שנקרא כמו מלאפום הוה כמו ניתוסף ו מלאפום שלא נבטא הט' בחירק. תוס' ד"ה תניהו ענין לטומאת מקדש כו' ומיהו בסמוך דנפקא לן מטומאות קשה כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה ואימא חיובא בתרומה הוא ובה למעוטי מקדש וקדשיו והואיל כו' כצ"ל:
ע"ב גמ' אף כאן טומאת מקדש נ"ב וטומאת קודש נפקא לי' מדרבי תוס' המשך מעל"ד אבל תרומה לא דמי למקדש נ"ב פי' לא בכרת ולא באכילה:
ד"ה אי בשוגג בר קרבן הוא כו' כדדרשינן בי' התם נ"ב כריתות כ"ה: שם דלא מכפר כדמוכח התם נ"ב שם כ"ו:
דף ח ע"ב רש"י ד"ה לכל חטאתם ולא כתב מפשעיהם וחטאתם לומר עכשיו הוא כפשע שאינו כו' כצ"ל:
דף ט תוס' ד"ה שעיר זה יהא כפרה עלי פירש בערוך שעיר כו' נ"ב וכן פירש הרי"ף כ"כ:
דף ע"ב תוס' ד"ה מותר הקטורת פ"ה כו' ובסוף המחזור קטן של י"ט שנה שנת חמה ולבנה שוין רק שעה אחד ותפ"ה חלקים נ"ב נשאר יתרון לשנת החמה וזאת לפי תקופת שמואל שחושבים הרוסין אבל לתקופת רב אדא בכל מחזור קטן של י"ט שנים ישתוה שנת לבנה עם שנת החמה ברגע והרמב"ם תופס תקופת רב אדא לעיקר ע' קידוה"ח פ"י ה"ל ו' ומביא שם עוד תקופה שהיא תקופת כל העמים וכותב שהוא קודם לתקופת רב אדא בשני ימים בזמנו ועתה בזמנינו הוא קודם ארבעה ימים:
דף יב רש"י ד"ה מודה ר"ש בשעירי חטאות כו' כגון שעיר של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן נ"ב יותר טוב למחוק בניסן מלבא לדוחק רש"א ונקט של ר"ח אדר דהוא מילתא דפסיקא לי' מתי שנמצא אינו ראוי ליקרב עוד:
ע"ב תוס' ד"ה כבנות שוח לאדם כו' ושמא פרי הוא שגדל ביערים כו' נ"ב וכן פירש מוסף הערוך תאנים לבנים מדבריים:
דף יד תוס' ד"ה האי מיבעי ליה לכדתניא כו' כיון שמצינו שיש להן כפרה ותכפרו בשלו כו' כצ"ל:
פרק שני
דף טו ע"ב גמ' ושיר של פגעים ויש אומרים שיר של נגעים מאן דאמר דנגעים דכתיב ונגע לא יקרב באהלך ומאן דאמר פגעים דכתיב יפול מצדך אלף ואומר יושב כו' נ"ב כתב רבינו יונה ריש ברכות דל"ג ואומר אלא אומר דפרושי קא מפרש מהו שיר של פגעים ונ"ל דלפי שכתב המשנה למלך שם שיש חילוק בין פרש"י ותוס' דלרש"י אף למ"ד שיר של פגעים אומר מזמור יושב בסתר כולו ולפ"ז צ"ל אומר אבל לפי' תוס' שכתב המ"ל דמשמע מתוס' שגומר בזה הפסוק ואינו אומר משם ואילך נמצא פליגי הת"ק והי"א דלי"א דאמרי שיר של נגעים דכתיב ונגע לא יקרב דהוא אחר כי אתה ה' מחסי נמצא הי' אומר יושב בסתר כולו עד בישועתי ולת"ק דקורא שיר של פגעים אינו אומר רק עד כי אתה מחסי עליון שמת מעונך ואינו אומר משם ואילך ושפיר לשון ואומר והכי פירושו ומאן דאמר פגעים דכתיב יפול מצדך אלף ואומר יושב רק עד כי אתה ולא משם ואילך ובזה יש להבין מאי דמסיימי וחוזר מאי וחוזר אשר לפרש"י אין לוחוזר מקום כלל הכא כיון שאמרו כולו וצ"ל וגומר לא וחוזר וכן גורס הכ"מ וגומר אבל לפי' תוס' ספיר וחוזר כיון בזה הפסוק מסיים חוזר ואומרו כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך כמו שאנו כופלים הפסוק האחרון אורך ימים וגו':
דה מז אתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן נ"ב לע"ד מהראוי למחוק להאי תנן וכן הב' והג' והד' וכצ"ל אתמר רב הונא אמר בכל אלו רב נחמן אמר באחד מכל אלו וכן להלאה ובזה שפיר שייך דמקשי רבא לרב נחמן ממתניתין ואז השיב לו רב נחמן כי הוא מגיה המשנה ותני באחת מכל אלו כי תני הוא הגה"ה כמו שכתבו התוס' כאן וכן משמע מתוס' נדרים ב' ע"ב וליפרוש כנויין ברישא ושם הוכחתי בעז"ה שכן מוכח מהגמ' שם דף מ' ולא חסורי קמחסרת לה אקדים נמי ותני ידות וכו' ע"ש והא דדייק הגמ' סנהדרין פא. מכות כד: מאל תטמאו בכל אלה שפירושו באחת מכל אלה ולמה לנו להגיה משנתנו הלא נוכל לפרש כ"כ כל שלא נעשית בכל אלו פירושו באחת מכל אלו לא קשיא ע' שם במכות בחידושי אגדות לרש"א דמדייק שם מלשון הגמ' דודאי מלת כל הונח ברוב מקומות כמשמעו אכולהו ולא על כל חד מנייהו ואין ראי' מאל תטמאו בכל אלה דהתם מוכרע ממקומו וכו' וע"כ צריך כאן להגיה באחת מכל אלו כי סתם בכל אלו משמע בכולהו והא דכתבי תוס' ב"ק מט: ד"ה ותני זכתה אין מגיה הברייתא וכו' הכי פירושו אינו מגיה הברייתא למיתני זכתה במקום וכה אלא כלומר זכה פירושו לפי נקודתו מי שיש לו זכות אם הוא זכר מנוקד זוכה ואם היא אשה מנוקד זוכה ע' תוי"ט טהרות פ"ה מ"ח ד"ה שוטה:
ואינו מגיה התיבה רק הנקודה ותני זכה ויהי' פירושו זכתה (והרש"ש לא דק בזה):
רש"י ד"ה תחתונה ועליונה בשיפוע ההר היו ותחת למעלה בגבהו ואחת בשפולו נ"ב בשיפוע ההר של צד העיר ובשפולו היה חומה מימי בית ראשון ועולי גולה שהיו יראים מן השונאים שלא יכבשו העיר וכשיעמדו בגובהו של ההר החומה התחתונה לא יפסיק ביניהם לבין העיר ויהא נוח להם לכבוש העיר ע"כ עשו חומה גם בגובה שיפוע ההר להציל מפני האויבים כן נראה מלשון מפני שתורפה וכפרש"י אך מתוס' נראה כדי שיהי' גם שם קדושה מעט שימסרו עצמם עליה וכפי' מהרש"א:
ע"ב גמ' דלית בה שהייה זו כריעה בעלמא דאית כו' כצ"ל ותיבת היא מוחקו ר"ח:
רש"י ד"ה והכי קאמר השתחוה כלפי פנים כל דהו כדי שיעור חיוב השתחואה דהנך כלפי חוץ דבעי שיעור חייב סה"ד כצ"ל:
ד"ה ארצה משמע לשון שיטוח נ"ב ע' מה שכתבתי בזה ברכות ד' ל"ד:
דף יח רש"י ד"ה נועץ צפרניו כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר נ"ב ובסוטה דף לו: איתא א"ר יוחנן משום ר' מאיר ויפוזו זרועי ידיו נעץ ידיו בקרקע ויצאה תאותו מבין צפרני ידיו ופי' רש"י שם שנעץ אצבעותיו בקרקע ונסמך עליהן כדי שיתייסר ויטרד בצערו ויעבור תוקף יצרו ולפי זה גם הכא הכי פירושו ורש"י מקצר כאן וסמך עצמו אשר כל הזוכה לישועות כבר בא ויצא בחוסן:
ע"ב גמ' דכתיב ולהבדיל ולהורות כו' דכתיב ולהבדיל בין הקודש ובין החול וכו' דכתיב ולהבדיל ולהורות כצ"ל:.
דף יט רש"י ד"ה אי מטומאה פריש אי מחמת טומאה שהודע לו פירש מן העבירה ומביא קרבן כו' נדפס בצדו רש"ל מוחק זה היינו השני תיבות ומביא קרבן נ"ב רש"ל כותב סתם כצ"ל ומסתיר טעמו ולענ"ד שפיר יש לקיים ומביא קרבן ופירושו או מביא קרבן ורש"י מפרש אי מטומאה פריש על שני אופנים אופן א' שהודע לו בעודו אוכל את הקודש ובעודו במקדש ובהודע לו כי טמא הוא הפסיק מלאכול ומן המקדש יצא אופן ב' אחר שכבר הפסיק מלאכול הקודש וכבר יצא מן המקדש נודע לו שטמא ומביא קרבן וכן בד"ה ואי ממקדש קפריש כתב רש"י בלשון אחד דמשתמע בתרי אפי הנ"ל שאמרו לו מקדש הוא זה ומחמת כן תוהא על ביאתו שמשתמע בעודו במקדש אמרו לו מקדש הוא זה ותוהא על ביאתו וממהר לצאת ממנו ומשתמע כ"כ שנכנס ויצא בעודו בהעלמה ואחר שיצא אמרו לו מקדש הוא זה ותוהא על ביאתו ולא על צאתו ומביא קרבן:
ד"ה ור"ש פוטר דאין כאן באחת מכולן נ"ב פי' משני השכילין ידיעה ודאית:
ד"ה פוטר בכולן אף ברישא ולקמן כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אמר רב אשי חזינן כו' דלמא אי הוו א"ל נמי מקדש הוא היה פריש נ"ב פירוש דהוי לי' לר"א לאסיק אדעתי' הא דרבינא:
בא"ד איזה שכוח ממנו יותר כגון דנישייליה נ"ב ופירוש תשובת רבינא כמו שפי' מהרש"א לענין שבת כן פירושו גם הכא ועוד נ"ב פירוש לאחר שנכנס ויצא בהעלם זה וזה נודע לו שהיה טמא והמקום שנכנס בו הוא מקדש ובא ק ושואל אם יביא קרבן נשייליה:
ע"כ גמ' ואמאי חייב ספק ידיעה הוא נ"ב הידיעה בתחלה:
רש"י ד"ה ור' יוחנן אמר לא אמר רבי כך אלא כך פירושה כשם כו' כצ"ל:
פרק שלישי
דף כ גמ' מתני' בשאין מסרבין בו לאכול ברייתא במסרבין בו לאכול נ"ב מסרבין כמו מעתירין בקרא שהרבו לבקש אותו לאכול וכן מצינו מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול פי' אם המבקש הוא קטן הערך מניחין אותו להרבות בשאלתו ובקשתו עד שעושין רצונו אבל גדול הערך אין מניחין אותו להרבות בבקשה רק תיכף כששומעין שאלתו ממלאין לו בקשתו וכן דרשו חז"ל רב לך פי' אל תרבה בבקשה שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן שמרבה בבקשה סוטה יג: וכשאמרו כאן מתני' בשאין מסרבין בו פי' שלא רבו לבקשו וממילא ידעינן תשובתו שהשיב ואמר אכילנא אכילנא ע"כ לא ביקשו ממנו יותר וכשאמר עוד אח"כ שבועה שאוכל דאכילנא משמע ומתניתין דנדרים מוקי במסרבין בו לאכול היינו שהרבו לבקשו ולמה היו צריכין להרבות בבקשה ש"מ שלא רצה למלאות בקשתם והשיב להם לא אכילנא לא אכילנא וכי קאמר אח"כ שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר ואינו תלוי במסרבין ואין מסרבין רק עיקר תלוי בתשובתו ואף בשאין מסרבין אם השיב לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע וגם כשמסרבין בו והוא השיב אכילנא אכילנא שבועה שאוכל דאכילנא משמע ולפיכך הגמ' אינו מדייק בזה ומוקי בנדרים תרווייהו בשהיו מסרבין בו רק מוקי מתניתין דהתם כשאמר לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע ומתניתין דהכא בשאמר אכילנא אכילנא שבועה שאוכל דאכילנא משמע שם בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה נ"ב פי' מדמתפיס בנדר נדר ש"מ דאיסור מתפיס בשבועה קאמר קרא וידעינן מיני' דה"ה מתפיס בנדר ומאי דמוקים שמואל ברייתא בנדרים מפני שהוא דבר הרגיל כפי' תוס' אלא לרבא דליתא בקרא דאיסור מתפיס הוא כלל איך מפרש שמואל הברייתא דקתני איזהו איסר האמור בתורה במתפיס:
דף כא &&ציור&&
תוספות ד"ה קמ"ל כו' פירוש אפילו אוכל ולא אכל נמי כצ"ל רש"ש:
ע"ב גמ' רב ושמואל ור"י דאמרי תרווייהו שם הגהה ע"ז תי' תרווייהו נדפס בטעות וכן כו' עד סוף הגהה כולו נ"ב לפנינו ציתא תרוייהו ובספרי בעל הגהה זה היה כן לפני רש"ל כאן ובדף כ"ג ע"ב לא היה תיבת תרוייהו ובדף כ"ג ע"ב היה ע"כ מחק ר"י ולא מחק תרוייהו כי מרגלא בפינו בש"ס רב ושמואל דאמרי תרוייהו ושם אינו חושב הגמ' כי רוכלא אבל לא כיחש ח"ו שהיה כ"כ בהאי מימרא ע"כ הכא ובדף כ"ג שלא היה לפני רש"ל תיבת תרוייהו למה ימחוק את ר' יוחנן ומתורץ בעז"ה לא עזב ח"ו צדיק דרכו ובדף כ"ג חוט המשולש לא ינתק ושפיר אמר בשלמא ר"י וכו' והתוס' בחולין גם רש"ל ידע ויעיד לתוס' כי בפירוש איתא הכא ובדף כ"ג כן רב ושמואל ור"י דא מרי בכולל וכו' ובעל הגהה דידן לפי ספרינו הכא דאיתא תרוייהו שפיר מחקו ומה שכתב וכן לקמן כ"ב וכ"ג יטמין לעצמו ולא לנו כי ב"ה ליתא שם והנה הרש"ל במז"ה הוצאתי ממיצר כי כשם שבספרינו איתא הכא באחת משלש תרוייהו ובשני האחרונים אין מלת תרוייהו כן לפני רש"ל היה באמצעי תרוייהו ובראשונה ואחרונה לא היו והכל על מכונו:
רש"י ד"ה לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין נ"ב לעיל כי מקשה מזו היא שבועת ביטוי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי לא פירש רש"י כלום והמתין עד הכא לפרש דלא דרשינן לשוא באא"ע כי מהכא מדויק טפי זו היא שבועת שוא משמע דאין עוד לרבות משוא שום דבר ולא דרשינן לשוא באא"ע:
דף כב גמ' אמאי לא איפוך ר"מ אומר שבועות כקונמות ולית לי' כו' נ"ב פי' כיון דבכאן בשלא אוכל משתיהן ליכא חילוק חטאות גם לצירוף אין חילוק ומצטרפין:
רש"י ד"ה מתוך שחלוקות לחטאות מתוך כו' וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כו' נ"ב פי' כיון דמצינו משום שינוי לשון שהי' לו לומר שלא אוכל מאלו כיון שלפניו השתי לחם מונחים ואמר מזו ומזו חייב שני חטאות בהעלם אחת אף כשאמר שבועה שלא אוכל משתיהן הגם שאינו חייב אלא חטאת אחת מפני שכללם יחד בכל זאת לענין צירוף מחולקים המה ואין מצטרפין שאומדין דעתו שאלו הי' דעתו שאף שיאכל מכל אחד פחות מכשיעור יצטרף הי' לו לומר שלא אוכל מאלו ומשום חילוק חטאות שיש אצל שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין שמחולקים לחטאות אין ראי' לכאן שיהיו מחולקים לענין צירוף כי שם מיותר פת פת שהיה לו לומר שלא אוכל פת חטין שעורין כוסמין שפיר מחולק לחטאות אבל כאן שאין יתר אלא שהי' לו לומר במקום משתיהן מאלו אף לצירוף אינם מחולקים ע"כ מביא רש"י ראשית ראי' משלא אוכל פת חטין פת וכו' על שלא אוכל מזו ומזו שחלוקות לחטאות ואח"כ מביא ראיה מחילוק חטאות אצל מזו ומזו שהחילוק חטאות הוא מפני שהיה לו לומר שלא אוכל מאלו לכאן שאמר שלא אוכל משתיהן שהי' לו כ"כ לומר מאלו לענין צירוף שלא יצטרף (זאת תורף פי' הלחם משנה ברש"י זו רמב"ם שבועות פ"ד):
דף כג תוספות ד"ה גמר שכר שכר מנזיר וא"ת כו' סה"ד אלא כמו שהוא והתורה קוראה אותו אכילה נ"ב פי' אלא על כרחך בין קרוש בין אינו קרוש אמר רחמנא עליו לא תאכלו כמו שהוא איך שיהי' ושניהם אין שייך בהם אכילה ומ"מ קראה אותו אכילה ש"מ שפיר שתיה בכלל אכילה.
דף מד רש"י ד"ה פטור מחטאת דלא אתי כרת די"ה וחייל על איסור נבלה או כו' נ"ב בקידושין יותר מפורש וז"ל שם דלא אתי וכו' על איסור נבלה דקדים אם נתנבלה מערב יו"כ הרי קדם איסור נבילה ואם נתנבלה ביום כפורים אפי' הכי אסורה היתה עליו מבערב משום אבר מן החי ע"כ אבל פרש"י שם פטור מכרת וכאן הלשון מגומגם מתחיל בחטאת וסיים בכרת:
ע"ב רש"י ד"ה והרי הקדש אשם מעילות כו' נ"ב שברתי את ראשי זה יומים למה תפס רש"י אשם מעילות הלא גם חטאת טמא שאכל קודש וחטאת נותר אתי לי' משום דיבורו שהקדישו וגם פשט משמעות הגמ' דהא קושיא והרי הקדש קאי על החטאות שחייב משום שהקדישו כשם שראשית קושייתו ואם איתא משכחת לה חמש ולמה תני ארבע חטאות ליתני חמש חטאות כגון שאמר שבועה וכו' ומשני כי קתני איסור הבא מאליו אותן חטאות שבאו על איסור הבא מאליו אבל חטאות שבאו על איסור הבא מעצמו לא קתני ומקשי והרי הקדש פי' חטאת טמא שאכל קודש וחטאת נותר דאתי לי' משום דיבורו שהקדישו וקתני בתוך ארבע חטאות דנקט והדרא קושיא לדוכתה אכתי הוה לתנא לטפויי גם חטאת שבועה ואפשר ליישב ראשית מחטאת נותר לא קשיא כי איסור מוסיף הוא ולא כולל ואין דברינו רק באיסור כולל וטמא שאכל קודש לא אתי לי' האיסור בדיבורו שהקדישו כי לא עשה שום איסור דמותר לכהנים והאיסור הוא משום שהוא טמא ואכלו וזאת התורה אסרו ואין זה מעצמו רק שאירע לו מקרה שנטמא וזאת נוכל לומר כ"כ בנותר שאיסור נותר לא בא מדיבורו שהקדישו אבל אשם מעילות אתי לי' רק בדיבורו שהקדישו נאסר עליו למעול בו הוא וכ"ע ע"כ תפס רש"י ז"ל רק אשם מעילות:
דף כה מתני' ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב אמר לו ר"ע א"כ כו' אפשר לפרש דברי ר"י ור"ע כמו שפרשתי לעיל לפרש"י שר"י אומר מקרא משמע דוקא להבא כיון דכתיב להרע או להיטיב משמע שבשעת שבועה נשבע שיעשה דבר להרע לו או להיטיב לו וכזאת שייך דוקא בלהבא אבל לשעבר אין נוגע להנשבע ממה שעשה כבר לא הרעה ולא הטבה באותה שבועה ואין שייך כלל בלשעבר להרע ולהיטיב והקרא קפיד שיהי' להרע או להיטיב א"ל ר"ע א"כ בשלמא אם לא נדייק להרע או להיטיב ונחייב נמי על לשעבר אף שאין בו להרע או להיטיב שפיר ידעינן מכש"כ להבא אף דברים שאין בהם הרעה והטבה אבל כד דייק מלהרע או להיטיב למעט לשעבר מפני שאין בו הרעה והטבה נימא נמי בלהבא כן דוקא דברים שיש בהם הרעה והטבה מניין לך לחלק בין להבא לשעבר באין בו הרעה והטבה הלא גם לשעבר בין הדברים שאין בהם הרעה והטבה:
דף כו גמ' אמר רב יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל דברו יצא זה כו' נ"ב פי' שיהי' עכ"פ שוה לפרט שהוא להבא וקאי בבל יחל יצא זה לשעבר לא קאי בבל יחל ואינו שוה כלל להפרט כי גם הרעה והטבה אין בו בשעת שבועה ור' יצחק בר אבין כ"כ הכי קאמר שהכלל מרבה רק דבר השוה לפרט עכ"פ בלהבא שהשבועה קודם לביטוי פי' המעשה שמבטא עליו משא"כ לשעבר שאינו דומה כלל אכלתי אינו הטבה לא אכלתי אינו הרעה וגם הביטוי קודמת לשבועה שהמעשה קודם לשבועה ואין בין ר' יצחק לר' יצחק בר אבין רק משמעות דורשין (קבלתי לפרש כן מרש"י לעיל דף ד ע"ב ד"ה דדרש ריבוי ומיעוט) ורש"ש לא דק יפה בזה:
ע"ב תוס' ד"ה אפילו תימא רבנן בריש פרק כלל גדול גבי הא דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ופריך מהא דתניא איזהו כו' נ"ב דברי תוס' הללו אינם שייכים כאן כלל כי הוא איבעיא דבעי רבא לרב נחמן לפי דברי הברייתא האדם בשבועה פרט לאנוס איזו פי' היכא משכחת לה שבועת ביטוי לשעבר אי פי' אם אומר דידע קשיא מזיד הוא ואם אומר דלא ידע אנוס הוא א"ל פי' רב נחמן משיב לו באומר וכו' וכל דבריהם לפרש הברייתא דלעיל ובשבת שם מביא איזו היא בלשון כאלו ברייתא שנויה כך ואין רבא לשואל ולא רב נחמן למשיב וע' שם הלשון ושם שייך חלוקי גרסאות ולא כאן וכאשר הוא לפנינו בגמ' כן יקום:
תוס' ד"ה שאני התם דכתיב כל נדיב לב כו' ודחי דלמא לאפוקי דשמואל לאו משום דלית ליה לדשמואל אלא כו' נ"ב הכא קושית תוס' כיון דמשמע דמודה שמואל למה אמרו בחגיגה לאפוקי מדשמואל הא גם שמואל מודה והתם בחגיגה מקשי תוס' איך יכול ר' יצחק לחלוק על שמואל דקאמר לאפוקי מדשמואל הא שמואל קרא קדריש וזה הלשון שמתרץ כאן תוס' שייך על קושית תוס' התם לאו משום דלית לי' דשמואל וכו' והגהה כאן לא הועיל כלום כי עדיין אין קושיית תוס' דהכא מתורץ רק קושיית תוס' שם ובס"א מדויקים ראותי מגיה צ"ל לשמואל ושפיר מתורץ בזה הלשון קושייתם כאן אך צריך להגיה גם בסה"ד אלא כלומר דלא סבירא ליה גם לשמואל הכא הכי:
דף כז תוס' ד"ה אביא נשבע להרע לעצמו כולי הך בבא כו' נ"ב וז"ל דאע"ג דבפרק החובל אמרינן דאין אדם רשאי לחבל בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו ע"כ:
דף כח גמ' אי שייר כזית חשיב לאיתשולי עליה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עליה נ"ב פי' לא חשיב שיור והוה כאלו אכל כולה ולא שייר כלל וכבר עבר על שבועתו מש"ה אינו נשאל עליה (ר"נ בשם הרמב"ן):
רש"י ד"ה ההיא דתנאי קרי ראשונה נ"ב אם אמנם לפי גירסת הגמ' באמירה היה לא אוכל זו אם אוכל זו אך סדר החיוב על השבועה אינו חייב עד שיאכל הככר שאמר עליו אם אוכל אז חייב על אכילת הככר שאמר עליו לא אוכל:
ע"ב עיפא תני מסכת שבועות בי רבה ובא אבימי אחיו ושאל לעיפא על אותן שלשה דברים איך דנין בהם ולא שאל אותו איך יצאו אותן הדברים לדינן ממש ומה שמע בהן כי א"כ היה לו לומר אישתבשו אך בא אבימי לנסות את אחיו עיפא אם הבין דבר מתוך דבר כיון דתני שבועות יש לו לידע לדון בדיני שבועות אף מה שלא שמע ועיפא אמר לו לפי הבנתו דינם כך וכך ואמר לו נשתבשת כי הדין בהם מהיפך אל היפך ולפי שאלו שלשה דברים מוכחים ממשנה הדין מביאם הכא מדתני שבועה שלא אוכל שלא אוכלנה להבא חייב אחת ש"מ לשעבר שלא אכלתי שלא אכלתי חיוב שתים ומדתני בשינוי לשון ש"מ דוקא כי האי גוונא שבועה שלא אוכל שמשמע כזית שלא אוכלנה משמע כולה חייב אחת כה"ג ממש תשע ועשר אינו חיוב אלא אחת והדיוק דדייקינן בגמ' אבל שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל חייב תרתי כה"ג ממש עשר ותשע חייב תרתי:
דף כט תוס' ד"ה אם לא ראיתי גמל פורח תימא כו' עד סה"ד נ"ב הר"נ מתרץ שם גם כאן לפי פירושו
ע"ב רש"י ד"ה דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא. מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן ונתנו בעורות בהמות וחיות כו' כצ"ל:
פרק רביעי
דף לא גמ' שלופו פזמקייכו נ"ב רש"י גי' פיזמקך והיינו לבוש כמותו וכן הוא גי' הרא"ש שליף פיזמקך וקום בדינא:
רש"י ד"ה אף בעדות כו' מייתינן לי' הכא כי התם סה"ד כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה מתני' או שאמרו לו כו' ואמר להם משביעני עליכם שהוא אמת כו' כצ"ל (רש"י רי"ף ור"נ):
דף לב ע"ב רש"י ד"ה כגון דאמר לה לדידה חוץ לב"ד מת בעליך ולא אמר עדותו בב"ד כשהשביעתו פטור לפי כו' כצ"ל
דף לג תוס' ד"ה או דלמא כו' אבל הכא בשבועת העדות הוי קנס כשאר ממון שאם היו מעידין היה מתחייב הנתבע ממון כממון אחר סה"ד כצ"ל רש"ש ונכון:
ע"ב תוס' שיטה עליונה השתא אם אחר אנסה קים לן דבושת ופגם וקנס לאביה הוי כו' כצ"ל:
דף לד רש"י ד"ה לר"א חייבין וכו' וקס"ד דה"ה לשבועת .הפקדון כו' נ"ב כגון מחובר לקרקע כההוא דעשרה גפנים לקמן מ"ב ע"ב: תוס' ד"ה דאי אית לי' דרב אחא כו' ודייק בגמ' הא בדיני ממונות אמדינן כמאן כו' בא"ד משום דאית ליה בדיני ממונות אית ליה נמי בדיני נפשות ואינו כן אפי' לית לי' כו' כצ"ל:
ע"ב גמ' מחכו עליה במערבא נ"ב פי' הריטב"א דהוי מחכו ואמרי שנשתבש הברייתא ור"ש לא אמרו אבל אם ר"ש אמר כן לא הוי מחכו ח"ו רק באימה ויראה ברתת וזיע היו שואלין פירושו:
שם ומאי חוכא דלמא ר"ש בק"ו מייתי לה נ"ב ולקמן פריך הא מפורש בדברי ר"ש דגמר בג"ש דתחטא תחטא:
דף לה ע"ב גמ' אברהם דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל סימן נ"ב חסר כאן סימן על מיכה מפני שנבות ומיכה בדיבור אחד נאמרו לקמן ע"כ די בנבות סי' על שניהם:
שם באחרונה שביחנו הסכימו נ"ב פי' האורים ותומים שם לפי שנאמר ושמעה קול אלה נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה להלן שבועה אף כאן מה להלן בשם אף כאן בשם כצ"ל כאשר לפנינו ואין לשבש הגי' שלפנינו לפי שבשבועת העדות קיימינן קורא לסוטה להלן ולשמעה קול אלה קורא כאן וגם לרש"י ניחא לי' זאת הגירסא ומפרש כ"כ לפי הגי' שלפנינו בגמ' רק בספרים שלפני תוס' היה כגרסתו המהפך ארבעה פעמים אבל אין לנו לשבש ספרינו וספרי רש"י מפני ספרי תוס':
תוס' ד"ה דקטלא חד משיתא בעלמא בהוצאה למלחמת הרשות מדבר כצ"ל מהרש"א ונ"ב לתוס' לא ניחא להו לפרש דקסלא אנגריא וגם בעלמא אינו משמעו בישראל לכך מפרש רש"י מלכותא היינו בזמן מלכי ישראל כי שלמה מלך ישראל אמרה כרמי שלי לפני היינו כל העולם כי מלך בכל העולם היה האלף לך שלמה למלכותא דרקיע כי כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך וגו' ומאתים לנוטרים את פריו מלכי ישראל שהם נוטרים פריו של הכרם ולא מיענשי כד קטלי חד משיתא בעלמא במלחמה (ע' מהרש"א בהלכות):
דף לו גמ' ולא יהיה עוד המים נ"ב רש"א גורס ולא והיה עוד מבול והוא סיפא דקרא ולא יכרת ע"ש בח"א:
תוס' ד"ה יכך נ"ב זה התוס' צ"ל בשולי העמוד ואין לומר דקאי על המשנה דהא כתבו תימא דלעיל וכו' ש"מ דקאי על הפיסקא שבעמוד:
פרק חמישי
דף לז ע"ב אמר רב פפא מתני' נמי דיקא כצ"ל (ר"ח) ונ"ב ושפיר נכון כי לפי גירסא שלפנינו דברי רבא שבפי רב פפי סותר דבריו שבפי רב פפא:
דף לח ור' יוחנן דייק ממתניתין נ"ב שפיר הוו ידעי בני הישיבה דשקלי וטרי בסוגיא אשר לשמואל ההכרח לאוקמי דלא כרבי מאיר הסיפא לא לך ולא לך ע"כ לא סייע מיני' לר' מאיר אך אח"כ פרכי מיני' לשמואל להוציא לאור כמאן אתיא:
שם תני לא לך לגי' תוס' ודאי ניחא דקאמר תני לא לך פעם אחת כי רק ולא לך האחרון צריך תיקון ואף גם לגי' רש"י ניחא כי חמשה המה התובעים והיה צריך לומר ד' פעמים לא לך ואין דרכם ליחשב כרוכלא ע"כ מקצר ואומר פ"א וקאי על כל ולא לך שאמר הנתבע:
שם תני תשומת יד גזל אבידה נ"ב לתוס' תשומת יד גזל מיותר ולא צריך למימר רק תני אבידה:
שם תני חטה כו' נ"ב גם כאן שעורין מיותר לתוס' ורק תני כוסמין הוי לי' למימר:
עוד בזה נ"ב לכאורה האי חטה לכ"ע מיותר האם וחטה קתני שצ"ל תני חטה אך י"ל משום דלפי דמסיק אפילו גם אחטה קאי ע"כ אמר תני חטה:
רש"י ד"ה הכל מודים בולא לך שהוא פרט רבי מאיר לא פליג אדר' יהודה בולא לך והכי קאמר רבי יהודה ולא לך הוא דהוי פרטא אבל לא לך כללא דלאו אשבועה קאי כו' נ"ב דלא פי' לא בלא וי"ו אשבועה דאמר בראשונה קאי והכל נכלל בשבועה אחת כי סוגיא דשמעתין משמע דטפי הוי כלל בלא וי"ו מבוי"ו דכל לא דקאמר אחר לא הראשון כולם נוסף על לא הראשון וכאלו בדיבור אחד נאמרו שאין לכם ושפיר דמי להא דכזית כזית דאמר רבי ושפיר מקשה תוס' מזבחים על סוגיא דהכא דהתם בזבחים מוכח להיפך דיותר פרטא הוי בלא וי"ו מבוי"ו והרש"ש נראה שמפרש האי דלא פי' דאינו קאי אשבועה והשבועה רק אלא לך הראשון ולפיכך אינו חייב אלא אחת ושפיר מקשה הרש"ש לישנא דכללא לא משמע כן ועוד ועוד ע"ש אבל לפי דברינו שפרשנו בעז"ה הכל על סדר נכון:
פרק ששי
ע"ב רש"י ד"ה אין לך בידי אלא פרוטה פטור שאין ההודאה ממין הטענה נ"ב ע' תי"ט ד"ה שתי כסף בארוכה למה מפרש כאן אליבא דשמואל ובפשטות אפשר לומר דלעיל פרש"י שיש בזה פלוגתא דרב ושמואל ובגמ' מקשי על שמואל תנן שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור לאו (פי' האם אינך מפרש) משום דחסר לה טענה משמע דלרב יפה ומפולש לשון המשנה וכל בר בי רב יודע לפרש מעצמו כי הוא כדברי רב ע"כ אין צריך רש"י לפרש לפי דברי רב כי כל הלומד יפרש לעצמו כדרב אבל בגמ' אמרינן ותיובתא לשמואל וקאמרי אמר לך שמואל מי סברת כלומר נטה מדרך למודך שאתה הלומד סובר הפירוש והטעם אלא פירושו דוקא והטעם שמה שטענו לא הודה לו ומעתיק רש"י רק זה הפירוש אשר לשמואל וטעמו להורות לנו בעודנו עומדים במשנה אשר בטח אנחנו מסבירים לנפשנו פירושו וטעמו כרב לפקוח עינינו שגם דברי שמואל אין להרחיק ולומד אותנו פירושו וטעמו וכבר הקדים לנו רש"י ז"ל דפליגי רב ושמואל ובמאי פליגי ורואין אנחנו שפירושו כאן דברי שמואל כמו שמפרש בגמ' אליביה:
שם במשנה אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה כצ"ל וכן מעתיק גמ' לקמן מ':
דף לט ע"ב גמ' ותנן נמי ההודאה בפרוטה ע"ז נדפס הגה על הגליון ותנן נמי ה' פרוטות הן האונאה בפרוטה וההודאה בפרוטה כצ"ל רש"ל עכ"ל הג"ה ונ"ב כן הי' הגי' בספרי רש"ל ומוחק רש"ל האונאה בפרוטה וגורס ותנן נמי ה' פרוטות הן ההודאה בפרוטה וכן הוא במשנה שם והג"ה הנ"ל אשר לפנינו נשתבש ונעשה קלקול תחת תיקון וכן גי' ר"ח כגי' רש"ל ומה שלח הסתפקו ר"ח ורש"ל בגי' שלפנינו ותנן נמי ההודאה בפרוטה לבד כי בזה אכתי לא דיקא מתני' כוותיה דרב כי י"ל ה"ה כפירה בפרוטה אלא דלא קחשיב לי' ע"כ מוסיפים מאי דקתני לעיל מיני' ה' פרוטות הן ומדנחית למניינא ש"מ דוקא קתני ולא קתני בין החמשה פרוטות כפירה בפרוטה ומדתני ה' ש"מ דאין פרוטה יותר ושפיר דיקא כוותיה דרב אבל האונאה בפרוטה מאן דכר שמי' אדרבה הגמ' פריך התם וליתני נמי האונאה פרוטה ותירץ שם:
דף מ גמ' אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו כצ"ל ונ"ב בר יצחק מוחק רש"ש וכן משמע מדקאמר בסמוך ואמר רב נחמן א"ש. וכן ברי"ף ורא"ש אמר ר"נ א"ש:
רש"י ד"ה איכא דאמרי מישתי הוה שתי ריש לקיש מיא נ"ב כי שאר משקין היה שותה פחות מרביעית גם לא היה שותה בב"א והיה משיב לו קודם שיצא ר' יצחק אבל מים שותין יותר הרבה מרביעית גם אין צורך לפוש באמצע והיה שוהה בשתיתו ובין כך יצא ר' יצחק זה מבית המדרש:
ע"ב תוס' ד"ה הודה במקצת קרקע פטור אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים נ"ב ע' רש"ל:
דה מא תוס' ד"ה מאי איכא כו' בפרק הכותב גבי הא דאמר רב פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי כו' כצ"ל:
ד"ה ומר בר רב אשי כו' סמוך לסה"ד ור"ח נמי פסיק דהלכתא כוותי' בכל הש"ס נ"ב וכן פסק הרמב"ם בר ממיפך שבועה וחוורי וסימוק היפך לבן וחוורי בפ' בהמה המקשה גבי צומת הגידין דקאמר זייגי אע"ג דלא חוורי סה"ד כצ"ל:
ע"ב גמ' והלכו להם למדינת הים נאמן נ"ב כצ"ל וכן כתב הרמב"ם הל' מלוה ולוה פט"ו ה"ב שיש ספרים דגריס בהו אינו נאמן ומשבש אותם והראה לדעת שצריך להיות נאמן כמו לפנינו ע"ש ותרוה נחת:
דף מב תוס' המשך מע"א שלפניו לא קשי' רבי לא רצה אלא לעמוד על הדבר נ"ב בר"ח איתא לא רצה רבי אלא ואיך שיהי' משמע דקאי על הרישא דהאי ירושלמי דאיתא התם מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בפני פ' ופ' א"ל נתתיו לך בפני פ' ופ' אתא עובדא קמי רבי אמר יבוא פלוני ופלוני ויעידו וע"ז שייך שפיר לא רצה אלא לעמוד אבל על הסיפא שמביא תוס' בלא עובדא צ"ל לא רצה רבי לומר אלא או רבי לא רצה לומר אלא ודוק:
גמ' ואמאי קרי ליה נ"ב פי' ראב"י וכן מתני' מיירי בגדול במילי דאבוה:
ע"ב גמ' אלא בדרבה קמיפלגי נ"ב ר"ח לא גריס אלא רק בדרבה וכדקאי בגדול קאי אבל בקטן גם ראב"י מודה דמעיז ולא כרש"י:
תוס' ד"ה שומר חנם אין נשבע דקרא בשומר חנם כתיב דאיירי בשבועה נקט שבועה כו' ואם שאל בית ונשרף פטור אלא כיון דתני פטור שבועה בש"ח ופטור תשלומין בשומר שכר ממילא משמע דה"ה לכולהו ועוד וכו' כצ"ל (רא"ש):
דף מג מתני' המלוה כו' נ"ב ד' בבות במשנה א' הלוה כופר הכל ב' הלוה מודה במקצת ג' המלוה כופר הכל ד' המלוה מודה במקצת:
רש"י ד"ה ויוציא הלה את הפקדון ושמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו כו' נ"ב ושמא לא דקדק משמע שטעה מחמת שלא דקדק וכזה אונס מיקרי ואינו נפסל מב"ד ח"ו אך חששו חז"ל לכבודו של הלוה שהמלוה יפסלנו שיוציא לעז עליו שנשבע לשקר ופסול לעדות ולשבועה ומה שכתב רש"י ויפסלנו פי' שהמלוה יפסלנו ולא ב"ד כי אנחנו מדיינים אותו לכף זכות שמא לא דקדק יפה בשומא וטעה ושפיר עבדינן לי' תקנה אבל בב"מ פי' רש"י תיבה אחת ד"ה שמא יוציא הלה ומפרש ויפסלנו משמע שיפסלנו גם בעיני ב"ד מקשי שם ר"ת וכי עבדינן וכו' גם על לשון הר"ח הכא אין להקשות וז"ל הר"ח ויוציא המלוה המשכון ויכחישנו ונמצא חשוד על השבועה עכ"ל משמע שיהי' מקום לחשדו אבל מי שירצה לקיים והוי דן וכו' ידונו לכף זכות שטעה בשומא והר"ח אינו מזכיר מכל וכל שיפסלנו כי אחר שיכול להיות וקרוב לוודאי שטעה ולא נשבע לשקר איך נפסול אותו ושפיר ראוי לעשות לו תקנה:
ע"ב רש"י ד"ה אבד אלפא זוזי דסבר וקיבל אבל כל זמן שהוא קיים כצ"ל (ר"נ):
תוס' ד"ה מתני' בדפריש כו' התם שאני שלא הפסיד נ"ב פי' משחק בקוביא הנוצח לא הפסיד דבר של שכנגדו אבל הכא המלוה הוא הפסיד החפץ של הלוה הוא המשכון צריך לאוקמי פלוגתייהו דר"א ור"ע בדשמואל כמו שמפרש כצ"ל:
ונ"ב לקמן ד"ה שומר אבידה בא"ד ועוד מדמה לקמן (מ"ד ע"ב) ההיא דאע"פ שאינו שוה כו' כצ"ל:
דה מד ע"ב גמ' מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג אילימא כצ"ל ונ"ב כן איתא בב"מ ונכון כי ת"ק שייך במקום שנשנה סתם ולא כשמפורש שמו:
שם ובהא קמיפלגי רשב"ג סבר כצ"ל ונ"ב:
שם רש"י ד"ה צריך למשכון להשתמש בו כו' ולא הוי עליו נ"ב פי' לא כשומר חנם ולא כשואל אלא כשומר שכר סה"ד ד"ה אלא לאו כנגד כולו קאמר רשב"ג אינו משמט כצ"ל ונ"ב (שם בגמ'):
פרק שביעי
תוס' ד"ה התקבלת מהן דינר זהב כו' גבי גורן ארנן נ"ב בספר ד"ה כתיב ארנן ובספר שמואל כתיב ארונה:
במשנה נגזל כיצד נ"ב מתחיל נגזל כיצד הוי לי' למיתני נכנס לביתו לגוזלו אלא משום שהרואין שואלין אותו למה נכנס ואם הי' אומר לגוזלו לא היו מניחים אותו ליכנס ואם אלם הוא היו צועקים שיבואו עוזרים ע"כ תני למשכנו ולא וכ"ע דיני גמירי וגם אין אדם נתפס על צער ממונו ובפרט שבעה"ב הזה שלוה ולא שילם הלא רשע הוא ע"כ שתקו הרואין בכניסתו ואח"כ כשבע"ה זה אם כי חציף הוא שתובע עוד לזה להשיב לו או לשלם לו את אשר משכנו ולפיכך חושדים אותו מיגו דחציף כולי האי אולי תובע עוד יותר ממה שלקח ע"כ ישבע ואגב קמ"ל אם אמנם כי הנכנס נושה בבע"ה ואת שלו רוצה ליקח מ"מ ברשות גזלן יקרא וכן דינו להשיב את הגזלה אשר גזל:
דה מה במשנה ואפילו שבועת שוא אם היה משחק בקוביא כו' כצ"ל כגי' ר"ח וכן הוא ברמב"ם אם הי' חשוד וכו' היו שניהם חשודים:
שם ונתתו באונפלי ישבע בעה"ב פרש"י שבועת היסת נ"ב רש"י מפרש לפי פשטות לשון המשנה דתני ונתן לו משמע שבעה"ב קיבל הפירות לתוך כליו וכן הוא מסקנת הגמ' דבזה הוי החנוני המע"ה ובאין לו ראי' נשבע בעה"ב היסת אבל הגמ' מוקי שם ד' מ"ח דמתני' מיירי שהפירות צבורין ומונחין ישבע בעה"ב פי' שבועה כדאוריי' ומתורץ קושית תוס' שם ע' פי' המשניות להרמב"ם ואפשר הן הם דברי ר"ת שם שמתרץ קושיית תוס':
שם במשנה אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו אמר לו תן לי את הדינר אמר לו נתתי לך ונתתו באונפלי ישבע בעה"ב נ"ב האי שבועה כדאורייתא ובאופן הנ"ל (רמב"ם בפירושו):
רש"י ד"ה כיצד אלו ואלו באין לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר נ"ב פי' דלית בהו שאינו יכול להיות בשניהם שכל א' וא' יהי' דאינו משקר אלא ודאי אחד מהם משקר ונוח יותר לשון רש"י בב"מ וז"ל שם כיצד אלו ואלו באין לב"ד ע"מ לישבע אחד מהם לשוא ע"כ ואם נמחוק כאן ברש"י כל הני ד' תיבות דלית בהו דאינו משקר יהי' גם כאן לשון רש"י נקי וחלק ומתקבל על הלב ונוח על הלשון וכן הוא ברש"י מ"ז ע"ב ד"ה טורח שבועה זו למה ששניהן באין לב"ד שתצא שבועת שוא מביניהם:
שם במשנה ועד אחד מעידה שהיא נ"ב פי' מעיד עליה לשון הרמב"ם:
תוס' ד"ה עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית אף ע"ג דכופר הכל פטור דלא נתקנה שבועת היסת עד בימי רב נחמן מ"מ על בעה"ב שייכא טפי נ"ב ע' בר"נ שטמעים הדבר בטוב טעם:
ע"כ אלמה תניא עבר זמנו אינו נשבע כו' כצ"ל:
נ"ב האי ולא נתן לו לא שייך כלל כי אם מחליט ולא נתן לו נראה כאלו ידעינן או מודה שלא נתן לו בודאי חייב ליתן לו ומה זה אינו נשבע ונוטל שייך בזה ולא אוכל להבין מאין בא השיבוש הזה לכאן ושם בב"מ במשנה איתא עבר זמנו אינו נשבע ונוטל וגם שם קי"ב ע"ב איתא הסוגיא כמו הכא ומקשי כ"כ אלמה תנן עבר זמנו אינו נשבע ונוטל ע"כ אין ספק כי שיבוש הוא וראוי למוחקו ומחקתיו וכן ברי"ף ורא"ש כאן ליתא. והנה על רישא דהא אלמה תניא נדפס הגהה על הגליון ע' ברא"ש וכן בב"מ קי"ב אלמה תנן ונ"ב איני מבין דעת בעל הגהה זו אחר אשר ניחא לי' בהאי דאיתא ,,ולא נתן לו הרי זה" שפיר נכון תניא כי במשנה אין כן שם ועל כרחך שנמצא איזה ברייתא שאין ידוע לנו מקומה שלשונה כלשון הזה ואינו דומה להא דאיתא בב"מ קיב: כי שם איתא אלמה תנן עבר זמנו אינו נשבע אשר כן הוא לשון המשנה שם קי"א ע"כ שייך תנן וגם ברא"ש מעתיק בדילוג הני חמשה תיבות ע"כ מעתיק נמי תנן והגם שברי"ף מעתיק תניא ומדלג כ"כ על הני י"ג אותיות ברי"ף ודאי שיבוש הוא כיון שמעתיק עבר זמנו אינו נשבע צ"ל תנן ולא תניא וזולת כל אלה כיון שברא"ש איתא תנן בלתי ספק הי' כן בספרי רי"ף שלפני הרא"ש וכבר כתבתי איזה פעמים אשר נראה מחיבור הרא"ש שעשה אותו על דברי הרי"ף ובשעת כותבו את ספרו רא"ש ספרי הרי"ף היו פתוחים לפניו ומעתיק לשונו כהויתו ולפי שכתבתי לעיל דהני ה' תיבות שיבוש מיותרים ומי שהכניסם להני ה' תיבות הי' מוכרח כ"כ לעשות מתנן תניא כיון דבמשנה ליתא כהאי לישנא אף מסורת לא היה לו לציין כלום:
שם בגמ' ה"מ מקמי דלימטי זמן חיובא כי מטי כו' כצ"ל (רי"ף ורא"ש) שם יכול לומר לו נאנסו נ"ב נקט נאנסו שבועת ש"ש מפני שמפורש שבועתו בקרא כפרש"י אבל שבועת ש"ח אינו מפורש אלא מן ונקרב דרשו חז"ל לשבוע בג"ש שליחות יד שליחות יד:
תוס' ד"ה כי מטא זמן חיובי' רמי אנפשי' ומידכר נ"ב ואת א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל נימא בעה"ב איני זוכר עתה אבל הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה (תוס' ד"ה השתא ב"מ קי"ג):
בא"ד חזקה דאין שכיר משהה שכרו וכשתבעו כו' נ"ב ואם הי' בעה"ב יכול לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו שהרי לא שהה אותו אלא תבעו ממנו בב"ד ולא רצה ליתן לו ושהה אותו לעמוד השחר (בתוס' שם):
תוס' קיצר כאן ע"כ העתקתי דברי תוס' בב"מ אמר טוב לפשט וההוספה ראשונה נחוץ:
תוס' ד"ה מתוך שיכול לומר כו' התם דוקא מיבעיא לן כיון דדייקת כולי האי שמחזקת מלחמה נ"ב אבל כי לא החזיקה אינה נאמנת לומר מת בעלה במלחמה מתוך שיכולה לומר מת על מטתו דאין זה מיגו כיון שידוע לעולם שהיא מלחמה יראה לומר מת על מטתו וידוע שהיא משקרת אבל החזיקה ודאי דייקא טפי:
בא"ד ואומר ודאי שלא שכח אין לנו כו' נ"ב נהי דטרוד בפועליו הוא מ"מ נחשב קצת שקרן במה שטוען דרך ודאי שפרעו ולכך יש להאמינו במיגו דלא שכרתיך כיון שטוען שברור לו שפרעו ואינו תולה בשכחה וגם יש לו מגו הן המה דברי תוס' שם בריש האשה ד"ה מי והעתקתי כאן שנדע החילוק בין מיגו דמת על מטתו ובין מיגו דלא שכרתיך הגם המרש"א ז"ל מבנתו מבינינו כאן החילוק אך בקיצור נמרץ דק וחד וקטני השגה כמוני צריכין לדבר גוש להרגיש:
דה מו גמ' ואי לא מייתי ראי' פקע אמאי ישבע בעה"ב ויפסיד אומן נ"ב פי' אמאי פקע ויפסיד אומן בכדי ישבע בעה"ב תחלה ואח"כ יפסיד אומן ועכ"פ לא בכדי יפסיד כי בעה"ב נשבע תוס' ד"ה רישא וסיפא בראי' ואיירי כולה ששכרו בעדים וא"ת ליחזי עדים מאי קאמרי נ"ב לכאורה קשה הן הכי נמי לפיכך אמרו המע"ה כדי שיבואו הני עדים ויאמרו כמה קצץ אבל באמת אין זה קושיא כלל כי מה שאמרו המע"ה פי' החיוב עליו על השכיר להביא אבל לא ימצא כמו שאמר לעיל קציצה ודאי מדכר דכירי וכיון שעל השכיר החיוב להביא ראי' ולא ימצא ישבע בעה"ב ויפסיד אומן כדאמר לקמן ומביאו תוס' לעיל ד"ה קציצה ודאי מדכר דכירי ע"כ צריך תוס' להמתין עד כה שאמרו רישא וסיפא בראי' ודייקי מזה דאיירי כולה ששכרו בעדים שגם היו עדים בשעת שכירה ושפיר מקשו מה לנו להעמיד על החזקה קציצה ודאי מדכר דכירי כיון שהיו עדים בשעת שכירה הלא שמעו כמה קצץ לו:
תוס' ד"ה בדרבנן תקנתא הוא פירוש כו' והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת נ"ב ע' ר"נ שכתב על רש"י זו שכאן קרי רש"י לשבועת המשנה כ"כ היסת:
ש
ע"ב רש"י ד"ה ה"ג ולא אמרן אלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כו' ואין נראין דבריו של זה האומר אני השאלתים לו סה"ד כצ"ל (רש"י רי"ף):
ד"ה אפילו שומר נשבע אמתני' קאי בראוהו שנים שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות שבעה"ב נשבע ונוטל אפי' שומר נאמן לישבע וישלם זה כצ"ל:
ד"ה שבועת ביטוי כו' אינו חשוד בכך על השבועה לשעבר כו' כצ"ל:
דה מז גמ' והוינן בה ממאן אילימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה נ"ב פי' כשבא לגבות ע"י השטר:
תוס' ד"ה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכו' לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן ורב נחמן דאמרי תרוייהו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני כדאמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהן הכא נמי כגון שיש עסק שבועה ביניהן ה"ד עסק שבועה כדרבא דאמר רבא כו' כצ"ל:
בא"ד דהא לא מצי מוקי מתני דהשואל כגון שיש עסק שבועה ביניהן וכדרבא דהא פליג הכא אדר' אבא נ"ב וסבר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע פטור אע"פ שיש עסק שבועה ביניהן ועל כרחך סבר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב כמו במתני' דכתובות וא"כ רב יהודה דאמר כ"כ חייב דשמואל היא והשתא ניחא דשמואל סבר שפיר פטור ומוקי מתני' ביש עסק שבועה ביניהן כתנא דתני רבי אמי דמסייע לי' לדר' אבא מיהו איהו סבר כר' שמעון בר' טרפון וכו' כצ"ל או כן פירושו:
ע"ב רש"י ד"ה טורח שבועה זו למה כו' או יפסיד חנוני בשבועת פועלים נ"ב כדינייהו שהשכיר נשבע:
דף מח גמ' תא שמע נשא ראשונה ומתה נשא שניה כו' נ"ב מרישא שם הי' יכול להקשות מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שני' ונלע"ד משום דברישא קתני הראשונה קודמת לשניה והיינו אחר שנשבעה ע"ז קאי גם כן ויורשי הראשונה שאחר שהיה כבר לראשונה דין קדימה נפלה כתובתה ליורשיה גם להם הקדימה ליורשי שניה אשר להם כח בכתובת אמם אבל בסיפא דקתני יורשי שני' קודמין ליורשי ראשונה מסתברא להשוות יורשי שניה ליורשי ראשונה מה יורשי ראשונה בלא נשבעה אף יורשי שניה בלא נשבעה מקשי שפיר ומתרץ ה"נ שנשבעה ואין שוין יורשי שניה ליורשי ראשונה כי ראשונה לא באתה לכלל שבועה כלל אבל שניה שהיתה מחויבת שבועה מיירי שנשבעה:
פרק שמיני
דף מט מתני' נושא שכר והשוכר נשבעין כו' נ"ב מקדים התנא שבורה ושבויה למתה שלא ככתוב דבקרא מקדים ומת נ"ל דבקרא מקדים מילתא דשכיחא טפי דמיתה שכיח טפי מנשבר ונשבר מנשבה ובקרא או או כתיב אם מעשה שהיה כך היה או לא כך אלא כך ובמתני' רוצה התנא לפרש שכולם היו בשומר אחד ובשור אחד באופן שיכולין כן להיות ע"כ מצייר דהיינו נשבר תחלה ותבעו אם לא פשע ונשבע ונפטר ונשאר עוד אצל השומר בשמירה ונשבה ותבעו בעל השור את השור כולו ונשבע שלא פשע ונפטר ואח"כ הגיע ידו לפדות השור ונשאר עוד הפעם אצל השומר בתורת שמירה ומת וכלה כל הקיצין ונשבע ונפטר ואם היה מקדים מיתה אז ההכרח שיהי' שבורה בשור אחר וכיון שיכול להיות פי' המשנה נושא שכר או השוכר הן המה בעצמם ועל שור זה בעצמו נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ניחא לתנא לצייר הכי:
רש"י ד"ה נושא שכר והשוכר כו' נמצא שכפרו ממון וחייב קרבן שבועת הפקדון חומש ואשם כצ"ל ונ"ב פרושי קמפרש מהו קרבן שבועת הפקדון חומש ואשם ואין למחוק כל תיבת וחומש כמו שרוצה התוי"ט רק די אם נמחוק הויו מן וחומש:
תוס' ד"ה והעדים מעידים שאכלו נ"ב קאי על והעדים השני:
ע"ב במשנה כל הנשבע להקל על עצמו חייב להחמיר על עצמו פטור נ"ב הא נשבע שלא להקל אלא שמשנה מחובה לחובה או מפטורל פטור נעשה כנשבע להחמיר על עצמו ופטור (תוי"ט):
גמ' צריכא דאי אשמעינן בהא בהא קאמר רב משום דמנפשיה קמישתבע אבל בהך דבי דינא משבעי לי' אימא כו' נ"ב הנה במתני' הלא חושב כל השנויים מפטור לפטור ומפטור לחובה ומחובה לחובה וכו' אין הדיין יכול להשביע ע' בפי' הרמב"ם וכל השבועות מדנפשיה הוא נשבע שכדבריו כן הוא רק לאמת דבריו ולא שהדיין חייבו לישבע וע' תוי"ט משנה ה' ד"ה משביעך רק המשנה מחוב לפטור ב"ד משביעין אותו נמצא במתני' תנא שבועות דמנפשיה ושבועות דבי דינא משבעי ליה וכיון דפליגי כאן ואמר רב כל הפטורין חייבין משום ביטוי ושמואל אמר אף פטורין משום ביטוי שניהם בכלל שבועה שבועה דמנפשיה ושבועה ע"פ ב"ד הדרא קושיא לדוכתה לישמעינן דפליגי בהא מתני' ופלוגתייהו בזרק פלוני למה לי ואפשר לפרש כך דאי אשמעינן פלוגתייהו בשבועה שזרק פלוני ה"א בהא קאמר רב דמנפשיה קא משתבע אבל במתניתין באותן שבועות דב"ד משבעי לי' אימא מודה ואי אתמר פלוגתייהו במתני' ה"א בהא קאמר שמואל פי' באותן שב"ד משביעין אמר שמואל פטורין אף מביטוי (כמו ש"ח א"ל איני יודע מה אתה סח א"ל אבד והעדים מעידין שאכלו וכן א"ל נגנב והעדים מעידין שגנבו וכן אמר לאחד מן השוק הנך ב"ד משביעין ופטורין מקרבן שבועה) אבל אותן שבועות השנויות במשנה דמנפשיה קא משתבע מודה שמואל לרב קמ"ל גם פלוגתייהו בשבועה שזרק אשר שם לא שייך ב"ד רק מדנפשי' ואמר שמואל פטור ש"מ גם במתני' מאי דפוטר שמואל אף מביטוי קאי על כולן אף על שבועות דמדנפשיה סליקא לה מסכת שבועות ברכות והודאות למלך מהולל בתשבחות: