אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) גמרא והחונים › מסכת מכות

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

גמרא והחונים · מסכת מכות

מסכת סנהדרין

פרק ראשון

דה כ תוס' ד"ה מעידין אנו כו' ואלו איהי בלא הוזמו נ"ב מדברי רש"א נראה שמוחק גם ואלו איהי וכו':

ד"ה כל הזוממין מקדימין פ"ה כו' עד סה"ד הגהות הגרי"ב על סה"ד בד' מיתות ב"ד פשיטא דנמיתם אכל חייבי מיתות מהר"מ כן איתא במהר"מ בספרנו זה דפוס טשערנאוויץ ונכון:

דף ג מתני' מעידין אנו את איש פלוני במשניות איתא באיש פלוני ככל הבבות רעותיה וששה הנה באיש פלוני שהוא בן גרושה באיש פלוני שחייב לגלות באיש פלוני שגירש את אשתו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז באיש פלוני שחייב מאתים זוז באיש פלוני שחייב מלקות והרי"ף גורס בכולן את פלוני לבד הראשון גזרם על איש פלוני וטוב להחזיק בגי' משניות שהוא דבר השוה לכל הבבות גם נאות לכולם באיש פלוני שמשמע שמעידין נגד רצון האיש משא"כ את איש פלוני משמע שמעידים לסייע להאיש להפיק רצונו:

רש"י ד"ה כיצד שמין כלומר כו' היא מצפה נ"ב קאי על תגבה את כתובתה פי' שאם ח"ו ימות או יגרשנה תצפה שישאר אחריו נכסים ותגבה כל כתובתה והוא מצפה שלא יכלו בעז"ה נכסיו תמיד ואם ח"ו תמות בחייו יירשנה אותן הנכסים כדי כתובתה:

בא"ד ועוד שהוא מוחזק ועומד והיא מחסרא גוביינא ואם באו למכור לאחר כו' נ"ב זה קאי רק על הטעם הסמוך מפני שהוא מוחזק ועומד שוה זכותו יותר דעדיף ללוקח שיקח דבר שאינו צריך גוביינא אבל מה שהוא אוכל פירות מה הנאה ללוקח מזה אף כשלוקח זכותו הבעל אוכל הפירות ולא הלוקח ורש"י שכתב יפה כת זכותו מכח זכותה בשתים לא לענין מכירה חושב הזכות בשתים לבעל רק מה שהוא אוכל הפירות הוא יפוי כח נגד העדים מה שרצו להפסידו אכילת פירות ועוד ששוה יותר זכותו בזה שאינו מחוסר גוביינא לענין מכירה ורש"ש הוסיף שיכול למכור גם אכילת פירות והיינו הך שהעדים רצו ולהפסידו זאת אבל אין שייך למכירת זכותו שיירשנה והפ"ח שפיר כתב שאינו מובן לא דברי רש"י ולא דברי תוס' ואנכי כתבתי רק שההכרח ליישב כן דבריהם כפו שכתבתי והפ"ח מחזיק עצמו בגי' רש"י שברי"ף מפני אשר ברש"י שברי"ף ליתא כלל להאי יפוי זכותו שאוכל פירות וכיון שהמעתיק העתיק כן ברי"ף ש"מ שלא היה לפני המעתיק ברש"י שבגמ' אבל מה יעשה בדברי התוס' שאין נמצא העתק מדבריהם באופן אחר:

תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב כו' ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם ממון אלא א"כ הוזם במקום פלוני עמנו הייתם נ"ב הייתם דייק דהוזמו תרווייהו דוקא ע' מהר"מ ורש"ל ולפי רש"א אין צריכין לזה:

ד"ה כיצד שמין אותו כו' לפי שאין זכות ספיקה שוה כמו זכות ספיקו שהוא כו' כצ"ל ותיבת חדא טוב למחוק ויהיה הפירוש שכתבתי על דברי רש"י יפה ומפולש בדברי תוס' כ"כ שאין זכות ספיקה שוה למכירה כמו זכות ספיקו שהוא מוחזק ועומד ואינו חסר גוביינא ועוד לבד מכירה יש לחייב עדים יותר שרצו להפסידו זכותו שהוא אוכל הפירות ואינו צריך לקנות או שיכול למכרם אבל ללוקח זכות הכתובה מהבעל שהלוקח יהיה יורש הכתובה אחרי מות האשה ולא הבעל לא יתן יותר עבור הכתובה עבור זה אפ"א וגם אם לא יקח הכתובה יכול הבעל למכור לו הפירות והוא יכול לקנותם ואין זה זכות ספק אלא זכות ודאי ובחנם מערער הרש"ש על הפ"ח גם לא ידעתי למה קורא אותו מע"מ הלא בנזיקין אנחנו עומדים ופלפולא חריפתא כאן זה שמו וזה זכרו לברכה היה הוה ויהי':

בגמ' במתני' ב' והוא אומר מכאן ועד עשר שנים והוזמו אומדים כו' גי' רי"ף ורא"ש:

דף ד תוס' ד"ה אמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים כך כו' ולכך לא עלתה לו טבילה נ"ב כי אין לשום משקה טהרה בהשקה אלא מים בלבד (מכשירין פ"ד מ"ח):

דף ה מתני' אין העדים וכו' ונהרגין על פיהם נ"ב ע' פי' הרמב"ם שנתן בו תבלין:

גמ' והנה עד שקר העד עד כו' כצ"ל שקר ענה למותר כאן ואינם שייכים להדרש והרי"ף מדלגן וכן הרמב"ם בפירושו אינו משתמש בהם:

שם שתשקר גופה של עדות נ"ב ע' בפי' המשניות להרמב"ם שמטעים הדבר:

רש"י ד"ה מאי טעמא דבעידנא דקא מסהדי כו' ואלו הוה אתי ומודה וכו' נ"ב פי' אם אמנם ברור כשמש שהרג אינו מחויב מיתה וכן אלו הוה אתי ומודה שהרג את זה אפי' הכי הוה מיפטר עד שיבואו עדים ויעידו אז מחייבין אותו מיתה נמצא דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא כלל בשום אופן וכן מדייק לקמן בעדות ממון שפטורין העדים זוממין דגברא בר תשלומין תיכף משגנב בר תשלומין הוא רק שאין אנו יודעים אבל אם בא ואומר גנבתי שורך חייב לשלם ע"כ העדים לא היו מפסידין אותו כלום שהרי מחויב ועומד לשלם תיכף והעדאת העדים הוא רק להתודע ולהגלות כי לולא הם לא הוי ידענו שגנב אבל ברוצח העדאת העדים הם המחייבים כי לולא הם אף שצווח ונשבע הרגתי את הנפש אין עליו חיוב מיתה אלא ע"פ עדים נמצא העדים מביאין עליו המיתה וכשהוזמו באים תחתיו וע' מה שכתבתי זבחים דף ע"א:

ע"ב מיד קיבל עליו ר' יהודה בן טבאי נ"ב שם איתא הראשון רבי כמו הכא והשאר בלא רבי והיה קולו נשמע וכסבורין העם לומר קולו של הרוג כו' נ"ב מהראוי להבין מאי נפקא מינה בין כסבורין העם ובין יהודה בן טבאי ועוד אחר שיהודה בן טבאי אומר למה לא נאמין אותו עד שצריך ראי' ומה לו לר"א ברי' דרבא לומר לרב אשי שאינו ראי' ונלע"ד שהנ"מ במאי שאמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם אם הטעם הוא מפני שוודאי המזימין אומרים שקר כי הלא השני עדים אומרים שהיו שניהם יחד בשעה שהרג פלוני את פלוני וכל אחד מעיד על חבירו שהיה עמו באותו מעמד ואלו המזימין שהאחד מהעדים היו עמהם אין להאמין להם ונאמין להעדים ששניהם היו שם וראו ואם ב"ד יהרגו אותו העד המוזם שפכו דם נקי בחנם או אינו אלא אף אם אחד מהעדים הוזם המזימין אומרים אמת כי היה אתם באותה שעה ואותו העד לבדו שקר העד ואם הרגו אותו לא בחנם הרגו אותו כי קיימו בו נפש בנפש שהוא רצה להרוג את הנדון ונהרג אלא שגזרת הכתוב הוא שאין עד אחד מוזם ואינו נהרג ושפכו ב"ד דם נקי אבל לא בחנם וזאת מחולקין העם סבורין קולו של הרוג שצועק במר נפש על ר"י ב"ט למה הרגת אותי הלא באמת ראיתי בעיני איך פלוני הרג את פלוני ושפכת דמי באמת חנם ואמר ר"י ב"ט לא כן ההרוג אינו צועק כלל שיודע בטוב ששוה הי' זה הפסק אך אנכי צועק שעברתי על הד"ת שהרגתי אותו שלא כדין והביא להם ראי' על זה שאין לו מה לצעוק וההרוג מקבל עליו הדין ואינו צועק רק עלי האשמה שגזירת הכתוב שלא להרגו ולמה הרגתיו ואמר ר"א בד"ר לר"א שגם מזה אין ראיה לעולם ההרוג צועק ומה שעתה שותק או מפני שעמד כבר בדון ויצא מה שיצא מב"ד של מעלה כן קיבל עליו ריב"ט א"נ פיוסי פייסי':

רש"י ד"ה על אחת כמה וכמה שמצינו מדה הטובה נ"ב ע' סנהדרין ט' ע"א מה שכתבתי ע"ז:

דף ו תוס' ד"ה אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות פי' הקו' כו' ועוד דבדיני ממונות נמי כתיב ע"פ שני עדים או על פי שלשה עדים ונקיש כו' נ"ב כן מגיה הגר"א ונ"ל דהגהתו כאן על תוס' והמדפיסים שציינו הגהתו על תחלת המשנה שגו כי מדברי תוס' נראה דבמשנה מביא קרא אחר דכתיב בדיני נפשות לבד ואף דרבא מביא יקום דבר דכתיב דברים י"ט אינו ראי' על המשנה כי הקרא דברים י"ט מיירי בשניהם בעדי נפשות ועדי ממון אך אף אם הגיה הגר"א במשנה נגד תוס' אין להרהר אחריו ונמוקו עמו:

ד"ה אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כ"ד א"כ לא בא עדותן אלא כשהעידו רש"ל:

כן נראה למשי"ח נ"ב פירושו למורי שיחי':

ע"ב מתני' והשניה פטורה נ"ב מוקשה מאד צריכא למימר שהשניה פטורה הלא הוא נהרג משום כת שניה איך יעלה על הדעת שיתחייבו כמו כת הזוממת והר"נ מפרש ע"ש אך פירושו עדיין אינו מספיק שכ"כ הוא שאינו צריכא כי כבר שנינו נהרג אינם נהרגין ע"כ פירושו צריך מטעמים ונלע"ד דה"א אף שהוזמו הכת השניה אחר שנהרג הלא היו נטפלים לעוברי עבירה להכת הראשונה וכמו שפי' הרי"צ גאות במשנה לעיל בדברי ר"ע שאם השניה הוזמו גם השלישי אף שהוא לא הוזם דינו כיוצא באלו וכ"כ הכת השניה מוכיח סופן על תחלתן שהיו נטפלים לעוברי עבירה כשהוזמו הכת הראשונה ויהיה דינם כיוצא באלו קמ"ל כיון דהוי כשתי עדיות אינן נידונין כנטפלים אך כעדים בפני עצמן וכיון שנהרג אינן נהרגים גם לר"ע:

שם לא יומת ע"פ עד אחד בדיני נפשות הוא דאין כשרה אבל בדיני ממונות כשרה נ"ב נלע"ד אף ע"ג דגם בדיני ממונות כתיב לא יקום עד אחד באיש (דברים י"ט) אך מלשון הברייתא משמע דמדייק רק ע"פ ע"א דכתיב בד"נ (שם י"ז) משום דכתיב ע"א בסיפא דקרא מדייק אילימא ע"א ממש מרישא שמעינן לה אבל ע"א שגבי דיני ממונות כתיב ברישא דקרא לאו שייך למידק מסיפא שמעינן לה כי כשעומד ברישא אין הסיפא לפניו:

תוס' ד"ה או מתרה רואה אותן מצטרפין פירוש כו' ויש לומר דמיירי שיש עדים שמעידין שהמתרה ראה אותן כו' כצ"ל. דף תוס' ד"ה אי ליתא ללוה לאו בתר ערבא אזיל מכאן דיש ליזהר בעדי ממון שלא יהו קרובים לא ללוה ולא למלוה ולא לערב נ"ב ולא לדיין כן הוכחתי בעז"ה בגמ' כתובות פ"ה ע"ש וכן פסקו האחרונים ע' ח"מ דיינין סי' ז' סעיף ט' עדות סי' ל"ג סעיף י"ז:

פרק שני

ע"ב תוס' ד"ה פשיטא בר קטלא הוא נ"ב קאי על פשיטא שני שבגמ' וצ"ל אחר ד"ה אלא שם תימא כו' וי"ל דהא נמי נפקא לן מבבלי דעת דאיכא בבלי דעת יתירה (דברים ד') כצ"ל ונ"ב ומדויק בקרא שקרא קמא במשנה תורה כתיב אשר ירצח את רעהו היינו מזיד גמור ולא הי' חסר כלום התראה ואתי בבלי דעת וממעטו ובקרא בתרא שם כתיב אשר יכה את רעהו בבלי דעת מיירי שלא במתכוין שהיה מתכוין להרוג את הבהמה בהכאה זו והרג את האדם ולא נוכל לקרות עליו אשר ירצח את רעהו ואפשר שגם המהרש"א כוון לזה במאי דקאמר דמקרא קמא מסתבר טפי למעוטי מזיד ולא התרו בו ואפשר כ"כ שכוונת מהרש"א משום דיש למעט יותר מזיד בלא התראה ע"כ קרא קמא ממעטו:

תוס' ד"ה וא"א הא דאיתלע והא דלא איתלע ולפי כו' א"כ קשה ברייתא זו נ"ב ע' מהר"מ:

בא"ד ומיירי במיהדק ובדלא אתלע נדפס בצדו ע' במהרש"ל ובמהרש"א נ"ב טוב משניהם המהר"ם:

דף ח גמ' אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם כצ"ל כמו שמעתיק תוס' חדשים:

שם אע"ג דגמיר מצוה נ"ב פי' מצוה ללמדו מוסר דכתיב (תי"ט)

ע"ב גמ' א"ל אנא מעוד קא אמינא נ"ב כאלו אמר טמא יהיה וגומר:

שם והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד נ"ב ללמדו מדות טובות (רמב"ם):

שם דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם כו' נ"ב ע' רש"ל:

רש"י ד"ה חוץ מגר תושב שאין ישראל גולה על ידו נ"ב מה טוב היה להגיה ברש"י חוץ מגר תושב שאינו גולה ע"י ישראל וכן פי' הרע"ב ובפי' המשניות להרמב"ם איתא בפרוש ישראל גולה על ידו אך למי שחושש לשבש ספרים ההכרח לפרש שרש"י מפרש כן לפי הס"ד שבגמ' וכמו שמפרש רש"י שם דף ט ע"א בד"ה חוץ מגר תושב וע' בתוי"ט חוץ מע"י גר תושב שמשמע כ"כ שלא הי' לפניו זה הלשון שלפנינו ברש"י כי א"כ היה לא הי' מחריש א שם מלהזכירו:

דף מ גמ' לא קשיא כאן בגר תושב שהרג ישראל נ"ב והיו לכם כתיב קודם לבני ישראל ושפיר מקדים כאן בגר תושב שהרג ישראל שעליו נאמר והיו לכם:

ש

ע"ב מתני' זה הכלל כל שהוא נ"ב כמו כל מי שהוא מתני' עדי שלא נבחרו שלש שבא"כ כצ"ל (רש"י) ומכוונות להן דרכים מזו לזו נ"ב פי' מדרך זו לדרך זו כמו שמפרש בגמ' וכפרש"י מקלט הי' כתוב על פרשת דרכים כשהי' בדרך והגיע למקום שמתפצל לשנים היה כתוב על אותו הדרך אשר למקלט מקלט והיה יודע שמדרך זה יש לו לילך לדרך זה וכן כשהגיע לשני דרכים הי' כתוב על דרך אשר למקלט מקלט והיה יודע שמדרך זו יש לו לילך לדרך זו והיינו דקתני ומכוונות להם דרכים מזו לזו מדרך זו לדרך זו ומדרך זו לדרך זו וכן משמעות לשון המזרחי בזה הלשון להכין לך הדרך לכתוב בכל פרשה ופרשה מפרשת דרכים מקלט מקלט:

בגמ' ושלשת שיהו משולשין שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם וכו' נ"ב לכאורה לפי זה לא הי' שוה לכל למשל נקח שהי' כל א"י כדי מהלך ארבעים יום והרוצח הדר במקצוע דרומית עליו לרוץ עד חברון עשרה ימים והדר בין שני ערי מקלט היו לפניו שני דרכים ורץ להקרוב יותר דהיינו הדר בין חברון לשכם הוה היותר רחוק מי שדר באמצע שהי' שוה לו לרוץ אם לחברון אם לשכם ולא הי' צריך לרוץ רק חמשה ימים וכן הדר בין שכם לקדש היה לכל היותר מרחק דרך חמשה ימים והדר מקדש לצפון במקצוע צפונית היה עליו לרוץ מהגבול צפון עד קדש מהלך עשרה ימים ואפשר לומר מפני שעל הגבולין היו שומרים בל יבואו מח"ל נשמרו כ"כ הדרים בארץ ועד כדי מהלך חמשה ימים מהגבול פנימה היה עליהם שמירה משומרי הגבול ולא שכיחי רוצחים שמה רש"י ד"ה ושלשת את גבול ארצך וגו' שיהו משולשות כלומר שמתחלקת ארץ ישראל לארבעת רבעים כצ"ל רש"ש מוחק שתי תיבות חלקות רחבה והוספתי עליהם עוד ללותם הארץ מלפניהם של מאחריהם:

ע"ב אמרו לו נ"ב פי' חכמים אמרו לר' מאיר הרבה שליחות עושה כפי' רש"י ע"כ טוב יותר למסור לו שני ת"ח והם ידברו בעדו לגואל הדם:

דף יב ע"ב גמ' מקום ממקומך נ"ב גי' רש"י בזבחים לך מקום ודרשו לך למעלה ולמטה ושמתי לך בחייך לך מקום ממקומך ונכון כי מקום לבד אין משמעות ממקומך:

שם בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך פי' מעיר שדר לעיר מקלט אחר ואם גלה בפלכו כן הוא ני' רש"י בזבחים ומפרש שגלה בעירו משכונה לשכונה והרמב"ם בפסקיו מפרש ואם הרג חוץ מערי הלוים וברח לעירו ה"ז קולטו:

רש"י ד"ה פלך מדינה פי' עיר (רש"ל):

פרק שלישי

דף יג רש"י ד"ה אלו הן הלוקין אלו כו' וכן ברובן יש דבר חדוש סה"ד כצ"ל (הרע"ב):

ד"ה גרושה וחלוצה כו' גרושה וחלוצה גרושה וכו' אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה נ"ב מדרבנן וקרא סמכתא (שם):

ד"ה ומעשר שני שלא נפדה והוא אוכלו חוץ לירושלים נ"ב רש"י פי' כאן לפי הס"ד שבגמ' י"ט ע"ב דפריך שם תנינא חדא זימנא אבל המסקנא כמו שמתרץ שם מיירי הכא במעשר שני טמא שאכלו בירושלים קודם פדיה וכן מפרש הרע"ב כאן כמסקנא דהתם:

תוס' ד"ה גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת פי' הקו' כו' חלוצה דרבנן והא דעייל תנא וחלוצה אגב גרושה תני אי נמי מכות מרדות דרבנן ובהא כיון דהיא גם גרושה לקי תש בה כו' כצ"ל

ע"ב גמ' השתא דאתית להכי כולהו נמי כו' נ"ב פי' חייבי עשה ולאו שאין בו מעשה ואע"ג דאמר לקמן ט"ו משום דכתב בי' עשה יתירה מגרע גרע היינו בלאו שקדמו עשה דהוי עשה יתירה על הלאו והכא בחייבי עשה גרידא אין ה"נ דגרע לענין מלקות כיון שאין בו לאו:

שם דגמר לעיני מלעיניך כו' דנין לעיני מלעיניך ואין דנין מעיני מלעיניך נ"ב נלע"ד לפרש דנין לעיני מלעיניך שאין בו אלא שינוי אחד לעיני בלא ך בסוף לעיניך ך בסוף ואין דנין מעיני מלעיניך שיש שינוי כפול מתחת ל וגם חסרון ך וע"ז אמרו מאי נ"מ והא תני דר"י ושב ובא אחת היא אף ע"פ שאין דומה התיבות זה לזה כלל ועוד לגמור מעיני מן לעיני שכ"כ אין בהם רק שינוי אחד מ במקום ל:

דף טו גמ' אלא מאי טעמא קא הדר בי' משום כו' נ"ב ע' מהר"מ אבל המצאת רש"ל נלע"ד שמפרש לעיל ריש העמוד אמרו לו לרבה בר בר חנה אמר רבה הוא רבה בר נחמני ולדבריו אלא מאי טעמא קא הדר בי' קאי על רבה בר בר חנה אבל ר' יוחנן לא היה קשיא ליה אונס כדמסיק וכן כ' אתא רבין אר"י כל ימיו בעמוד והחזר:

שם אמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר עולא כו' דאי לתחלתו ולומר שישאנה לא יאמר ולו תהיה כו' כצ"ל

דף טז גמ' אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ור"ש בן לקיש נמי כו' נ"ב הלא ר"י קודם במאמרו תמיד לר"ל ולמה מקדים כאן התמי' על ר"ל לר"י נ"ל מפני שהתמיה על ר"ל גדולה יותר שהרי ר"י רבי' דר"ל מהראוי שלא לנטות מדבריו ע' גמ' חולין קלט וברש"י שם לט: שם סבר לה כי הא דאמר רבי יהודה משום ר' יוסי הגלילי דאמר רב אידי בר אבין וכו' כצ"ל ונ"ב כיון דאר"י דברי ר' יהודה משמי' דר"י הגלילי ש"מ דסבר כוותי':

רש"י ד"ה על דעת רבים שמצא בה עון שאסורה לו והדירה כו' נ"ב וזה לשון הטור אה"ע סי' קע"ז וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה משמע שאם רוצה יכול לקיימה וע' בב"ח שם ובזה נוכל לפרש דברי רש"י שאסורה לו אם ירצה ושפיר שהדירה על דעת רבים ועל דעת ב"ד שאף אם ירצה לא ישוב לקחתה וביטל ללקי וזה שכתב רש"י בע"ב אבל לדבר מצוה סבר כיון דבדידי' תלוי אף שאינו מחויב להחזירה מצוה איכא ויש לו הפרה ולתוס' לא נראה להם הכי כיון שמצא לה עון שאסורה לו אף שאינו אסור לקיימה כיון שיכול לגרשה פקע המצוה מלקיימה ואיך מסיק בגמ' שם אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ע"כ מפרש תוס' שהדירה בלא שום עון ואפשר שמרש"י ותוס' הכא לקח לו הטור וכתב יכול לגרשה:

דף ין גמ' מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דממונא הוא כו' כצ"ל ונ"ב של דמאי אין לו מקום כאן כיון שלא נחשדו אינו דמאי למ"ע ובנדרים ליתא וכן הרע"ב ותוי"ט אינם מעתיקים אותו שם בגמ' ק"ו ממעשר הקל נ"ב פי' מעשר שני:

שם אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו אם לאוכל חוץ לחומה ק"ו ממעשר הא לא בא כו' נ"ב ולא שייך לומר אם לאכלן עד שלא קרא עליהן כי אין בהם קריאה כלל ע"כ אמר, תיכף הא לא בא וכו' רש"י ד"ה ותרומת ידך סיפיה דהאי קרא הוא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך נ"ב פי מעשר שני:

ד"ה ק"ו ממעשר הקל שהרי כתב בתחלת המקרא מעשר דגנך ולקמיה מפרש מאי חומר דבכורים ותודה ושלמים ממעשר אבל חומר שאר הזבחים אינו מפרש לקמן כי הוא אותו החומר עצמו אשר לתודה ושלמים וגם החומר אשר לבכורים וגם חומר לכל אחד ואחד בפני עצמו

ע"ב ומאי חומרא דבכור מתודה ושלמים כו' נ"ב ואף שאמר ר"ש אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר אינו צריך שוב לפרש מאי חומרא דבכור ממעשר כי אותו חומרא שיש לבכורים ולתודה ושלמים ממעשר ישנו כ"כ בבכור וכן הפרכא אדרבה מעשר חמור שנמצא נגד תודה ושלמים שייך כ"כ נגד בכור:

שם שכן קדושתו מרחם נ"ב ה"ה דהוי יכול לומר שכן אסור לזרים אך להשמיענו אף אם תוסיף עוד חומרא יש לומר אדרבה תודה ושלמים חמורים שיש להם חומרות יתירות:

שם ומאי חומרא דחטאת ואשם מבכור נ"ב גם חומרא דחטאת ואשם ממעשר אינו צריך לפרש כי הוא כ"כ אותו חומרא שיש בבכורים ותודה ושלמים וגם החומרא דחטאת ואשם מתודה ושלמים הוא אותו חומרא דבכורים ממעשר והפירכא אדרבה מעשר חמור אותו החומרא שחמור מתודה ושלמים והפירכא אדרבה תודה ושלמים חמור מחטאת ואשם הוא אותו החומרא שחמור תודה ושלמים מבכור רק התם משולשת והכא בשתים שתודה ושלמים טעונין נסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן חטאת ואשם וכבר מפורש הכל:

שם ומאי חומרא דעולה מחטאת ואשם שכן כליל נ"ב ובאותו חומרא חמור נמי מכולהו:

תוס' ד"ה איסורא בעלמא כו' הלכך לאוכל חוץ לחומה דלקי לא בעי קרא כצ"ל:

בא"ד ופרש"י אין הכי נמי דהא דפרטינן לכולהו כצ"ל:

בא"ד איסורא קאמר וחטאת ואשה דתני כו' כצ"ל בא"ד לעיל בסמוך וכיון דאינו ענין לו תנהו ענין לדבר אחר נ"ב פי' הא דמהדר פרושי אינו ענין לחוץ לחומה תנהו ענין דמהדר פרושי ללאו לדבר אחר:

דף יח גמ' הני מילי היכא דלכהנים חזי הכא לכהנים נמי לא חזי כצ"ל נ"ב וכן צ"ל הכא בפנים וכצ"ל הכא קודם פסולו כי לגי' שלפנינו עם ד בתחלתן נחסר לא לקי אחר נמי לא חזי וניחא יותר למחוק השלשה דלתין מלהוסיף שלשה פעמים לא לקי:

ע"ב תוס' ד"ה ומאן תנא דפליג אר"י כו' היינו ת"ק אמר פלוגתיה דר' יודא דמסכת בכורים נ"ב ע' שנות אליהו שם פ"ג דתנן עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי היום עד שהוא כו' כצ"ל:

דף

יט תוס' ד"ה ואי סבר לא קידשה כו' באו לנוב וגבעון הותרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל ערי ישראל ויש לומר כו' כצ"ל:

ע"ב גמ' מיתיבי ר' יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאנה של טבל אמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בצפונה נ"ב מתוספתא איתא מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה ונכון לפי פרש"י שאוחזה כנגד מזרח והוה דרום לימין וצפון בשמאל וראוי להקדים ימין לשמאל:

תוס' ד"ה הוא בפנים ומשאו מבחוץ מאי אמר ליה כו' אע"ג דגופו בפנים כיון שהפירות חוץ לירושלים והוא נותן טעם דהא קרינן בי' לא תוכל שאתו נ"ב פי' מה שהפירות חוץ לירושלים הוא נותן טעם הפדיון שלא יוכל שאתו אבל לא תלוי טעם בגופו:

דף כ תוס' ד"ה רבינא אומר כגון דנקיט לי' בקניא הא דאמר בגבולין לוקה שלש מיירי כשהאיש עומד בין הקנים נ"ב ע' מהר"מ ורש"א:

דף כב גמ' אמר רב הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה שנים נ"ב משונה הלשון כי בכל מקום בגמ' אומר על מלקות כפולה לוקה שתים והשתא דאתינא להכי דעל הכא שבשתא איידי דעל על כולה ועומד למוחקו כל עיקר גם רש"י ותוס' והרמב"ם עמהם לא גרסי לי' והחתם סופר י"ד תשובה ש"ה אומר שנים ט"ס הוא ומוחקו וע"ש שאין ליישב שחייב מלקות פעמיים אחת משום כלאים שנית משום עבודה בקדשים כי הרבעה משום עבודה בקדשים אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן וע' משנה למלך כלאים פ"ט הל' יא ומעילה פ"א הל' ט':

ע"ב רש"י ד"ה ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמרו שאינו יכול פוטרין אותו כו' לא עבדינן ליה אלא עומד ראשון נ"ב ע' לקמן רש"י ד"ה בדאמדוהו למחר וע' מלחמות ומובן פי' רש"י שמפרש כמוהו:

ד"ה היה מכה נ"ב צ"ל והיה מכה והוא ד"א עם שלפניו:

תוס' ד"ה הא דאמדוהו ליומא כו' אבל אומד ראשון היה טעות ואזלינן בתר בתריה נ"ב ע' הגהות הגר"ב הכהן:

דף כג ע"ב גמ' ויאמר צדקה ממני נ"ב ממני היא מעוברת (רש"י שם):

שם מנא ידע נ"ב שממנו היא מעוברת (רש"י סוטה):

שם אמר רב המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא כו' כצ"ל נ"ב מורשה אין לו מקום כאן כי אין לו המשך למעלה רק למטה וכן פרש"י ריש ע"א והיינו דכתיב תורה צוה לנו משה וכן רש"א בח"א:

רש"י ד"ה מקרא מגילה דחייבין במקרא מגילה:

דף כד גמ' אמרו ליה מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפילו בחדא מינייהו ואי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא אל תטמאו בכל אלה התם נמי בכל אלה הוא דמיטמא בחדא מינייהו לא אלא לאו באחד מכל אלה הכא נמי אפילו באחת מכל אלו נ"ב הנוגע לא שייך כאן כי בעריות משתעי קרא ולא בנוגע בטומאה ובזה מתורץ מה שקשה לרש"ל ע"ש:

סליקא לה מסכת מכות. להשי"ת הודאות וברכות:

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה