אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) גמרא והחונים › מסכת סנהדרין

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

גמרא והחונים · מסכת סנהדרין

מסכת בבא בתרא

פרק ראשון

דף כ משנה הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס כצ"ל נ"ב (במשניות איתא כן):

רש"י ד"ה מוציא שם רע לא מצאתי כו' הגהה הגרי"ב ע' דף ח' ע"א בדיבורי רש"י מוציא שם רע וחכמים שייכין לכאן נ"ב שייכים אבל אינם נראין שוים כי פי' מוציא שם רע שהוא שקר וכמו שנאמר ושם לה עלילות דברים וגו' וענשו אותו מאה כסף:

דיני נפשות דאם אמת הי' וכו' כמו שנאמר ואם אמת הי' וגו' כ"כ משתמע שמוציא ש"ר שמפרש תחלה הוא שקר (ונראה בעליל שמפרש רש"י כאן מוציא ש"ר בשלשה והמה יחייבו הבעל מאה כסף ולקמן דף ח' פרש"י מוציא ש"ר בשלשה והמה יפטרו הבעל מלתת כתובה לאשה ושם מקשי ר"ת על פירושו ואפשר לומר דהכא מפרש פשטות של ש"ר כדכתבינן וכפי' ארי שבחבורה הברייתא דף ח' ע"ב שהוזמו עדי הבעל ושם בפיסקא וחכמים אומרים וכו' דמפרש פלוגתייהו דר"מ וחכמים מפרש כמו שפי' ובמקום דאיכא דיני נפשות ע"ש:

ד"ה בספר כרך וכו' ובגמ' מפרש טעמא סה"ד נ"ב ואין פירוש אין עושין שלא יהרגו יושביה אבל פירושו שלא יעשו בו כל מצות עיר הנדחת והוא מה שנאמר והיתה תל עולם (הרמב"ם בפירושו):

רש"י ד"ה שאין דמיהן צ"ל דמיו (מהר"ם שי"ף וע"ש):

ד"ה אחד כהן דכתיב כהן בפרשה כערכך כצ"ל:

ד"ה שומע אני דלטובה לזכות הלך אחריהן שאפילו מיעוט המזכין נ"ב ע' מהר"ם שי"ף:

ע"ב רש"י ד"ה הודאות והלואות שניהן כו' וכי האי לישנא איכא טובא בהך מכילתא הודאה אחר הודאה הודאה אחר הלואה מצטרפין בפרק ג' ד' ל: כצ"ל ונ"ב על כרחך שיבוש הוא ראשית הודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה אין שם בכל העמוד שנית אם דברי רב מעתיק הלא שם בדברי רב הלואה אחר הלואה לא מצטרפי ואם דברי נהרדעי איתא שם בין על כל זוג וזוג ע"כ מצאתי הטוב שבכולן לשבש תבה אחת הודאה אתר הלואה הראשון והן הם דברי רב שהוא ראשון שם וגם סמוכין המה דבריו ובין בדבריו אין ולדידיה הני שני זוגות מצטרפין:

דף ג רש"י ד"ה היינו נזק היינו חבלות כו' וליתני חבלות ולא בעי נזק וד"ה חצי נזק נמי היינו חבלות כו' וכיון דתנא חבלות אף חצי נזק במשמע סה"ד נ"ב שינה רש"י ז"ל כאן לשונו הזהב לעיל אצל נזק קאמר וליתני חבלות וכו' וכאן כיון דתנא חבלות וכו' שלעיל צריך רש"י לפרש איך לשון הגמ' נזק היינו חבלות דלא נלמוד נזק היינו חבלות וליתני אחת מהן או ליתני חבלות ולא בעי נזק או ליתני נזק ולא בעי חבלות ע"כ מלמדנו שלא נלמוד כך כי מאי קרי נזק ומאי קרי חבלות הא נזק אחד מחמשה דברים של חבלות ואם היה תני נזק לבד עדיין לא נדע צער ריפוי שבת ובושת מה תהא עליהן ומלמדנו רש"י ז"ל שנלמוד קושיית הגמ' רק וליתני חבלות ולא בעי נזק והשתא אשר מסכי התרצן אמת כי נזק בכלל חבלות ואינו צריך למיתני נזק פריך המקשן אם כן דמודית שנזק נכלל בחבלות וכמו שחבלות משמע נזק אף חצי נזק במשמע ושייך עתה לומר וכיון דתני חבלות אשר בו נכלל נזק אף חצי נזק במשמע:

דף ד תוס' ד"ה כל הניתנין כו' מדכתב סביב והוה חשבינא כולה מתנה אחת כצ"ל:

ע"ב גמ' רע"א אינו צריך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים נ"ב פי' שהעולם נברא בלה"ק לשון התורה ובזה הלשון היו מדברים דור המבול ונח ובניו עד דור הפלגה ואז פלג השי"ת את לשונם ולכל לשון לפני עצמה ובכל זאת נשאר מעורב בכל לשון מלשון התורה וזה שאמר ר' עקיבא טט גם פת שתים בלשון התורה כמו שמצינו אחד הוא לשון תורה וגם עשתי הוא אחד כמו במקום אחד עשר עשתי עשר ונשאר לשון תורה אלו טט בכתפי ופת באפריקי ולמה חלקו הכתוב לשני טעמים שתים ובלשון שנשאר בשאר לשונות ולא כתב ארבע שלא נשאר בשאר לשונות להראות שיניחן בתוך הבתים שתים מהארבע פרשיות מימין לשמאל ככתיבת לשון הקודש ושתים משמאל נימין ככתיבת שאר לשונות נמצא דעת ר"ח כר"ע ורש"י ורמב"ם כר' ישמעאל ואנחנו מחזיקים דעת רש"י ורמב"ם שהוא דעת ר' ישמעאל דר' ישמעאל ור' עקיבא הלכה כר' ישמעאל ע' רמב"ם וכסף משנה כלים פ' י"ח הל' י"ג:

שם גמ' יראה כתיב שכל זכר יראה פני ה' נמצא שה' יראה מהרואה והקרי יראה שכל זכר יראה פני ה' כמו לפני ה' נמצא שה' יראה אותך (והכל בדרך שאלה ודמיון שמדמין יוצר לנוצר אבל אנחנו מאמינים שהבורא ית"ש אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל) ומקשינן כתיב לקרי מה הקרי שאתה יראה ד' רואה אותך בשתי עיניו אף הכתיב יראה שאתה באת לראות ד' שיהיה ד' יראה ממך משתי עיניך כן הוא פי' הגמ' וכך הוא כוונת רש"י וכרצון ר"ת ולשון בא ניחא גם על מי שישנו שם מכבר אך בא עתה לעשות דבר שלא עשה תחלה כדתנן בא לו לגרה בא לו לדופן השמאלית בא לו לעוקץ אף שהיה שם משהאיר המזרח אך בא לו לאותה עבודה כן כביכול בעוד שלא עלו ישראל לרגל לא היה השי"ת רואה אותן עכשיו משבאו עולי רגלים בא לו לראות בהם ולהראות מהם כשהם יראו בא לראות וכשהם יראו בא להתראות:

רש"י ד"ה ירשיען אלהים אחריני לבד מה אלהים האמור למעלה וכו' כצ"ל:

ד"ה דהאיך והאי האלהים האמור למעלה ואלהים האמור כאן ולעולם ירשיעון לשון רבים משמע ד"ה וכפר וכפר וכפר נ"ב כצ"ל גם בגמ' כלם ח"י:

ד"ה דנין חטאת כו' ונאמרו בהן (ויקרא ד') קרנות מזבח קטורת הסמים כצ"ל:

ד"ה נפשות דעלמא ולעולם חדא משתמע אלא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה וכדרך שבא לראות פי' בקונט' כדרך שבא לראותך נ"ב פי' בשתי עיניו של אדם:

דף ה תוס' ד"ה רבה בר חנה כו' כדאמר בהמוכר את הספינה (דף עד) כל בר חנה סוכסא נ"ב שם איתא בר בר חנה:

ע"ב תוס' ד"ה רבי חזייה גרסי' כו' ולעיל נמי גרסי ואינהו סבור מי שלק ביצים קאמר כצ"ל:

דף ו רש"י ד"ה ומשלם מביתו בפרקין דלקמן מוקי לה כו' נ"ב מהר"ם שי"ף נשאר בתמוה למה מביא רש"י זה ומאי נ"מ לדהכא:

תוס' ד"ה מקשינן פשרה לדין עד סה"ד נ"ב ע' מהר"מ שי"ף שמתרץ:

דף ז רש"י ד"ה שב בירי לשלמנא שבע בורות כרויות לרגלי איש שלם כו' כצ"ל:

(מהרש"א ח"א):

ע"ב גמ' וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין נ"ב הי' אפשר לומר כדאיתא דף י' עד מתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה והוא שעה ששית מאכל ת"ח ועד ששית נקרא בוקר ואחר ששית נקרא ערב אלא דהתם מביא קרא אחרינא על הא דרב ששת גם שם אוכח מהכא דקאמרי וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין דמאי דקאמר רב ששת עד זמן פי' שלא ילכו ב"ד ממקום ועד שלהם שיהיו מוכנים אם יבואו בעלי דינים ואחר הסעודה אם יהיו נדרשים יתאספו כי כל היום דנין:

רש"י ד"ה מטתו שלשלמה שכינה של הקב"ה (רש"ל):

ד"ה וה' בהכל קדשו כו' יכלה על עון זה כל הארץ כצ"ל (רש"ל):

ד"ה לא תנכרהו אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו סה"ד כצ"ל:

דף ח תוס' ד"ה מוציא שם רע פי' בקונט' כו' ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מבעי' לי' נ"ב אי משום הא לא איריא דבתוספתא איתא טענת ממון טענת נפשות:

ע"ב גמ' וחכמים אומרים תבעו ממון נ"ב תבעה מיבעי' ליה ע' תוס' מעל"ד ד"ה מוציא אבל בתוספתא הגי' טענת ממון בשלשה טענת נפשות בעשרים ושלשה שם מקדים נפשות לממון:

שם הכא במאי עסקינן כגון דאתרו בהסתם והאי תנא הוא נ"ב הל"ל והכא במאי עסקינן כגון דאתרי בה סתם וקמיפלגי בפלוגתא דר"י ורבנן כלישני דאינך אלא משום דלקמן ד' פ' ע"ב איתא הכי וע"ש דשם שייך שפיר הכא ב"ע כגון דאתרו בו סתם והאי תנא הוא דשם קאי על סתם מתניתין דלית בה פלוגתא קאמר הכא נתי בהאי לישנא:

דתניא ושאר כל חייבי במסורת הש"ס צ"ל תוס' די"א ונ"ב ושם איתא ר' יוסי בר יהודה:

רש"י ד"ה והזימום דתו כו' ואפילו להפסידה כתובה לא מהימן כצ"ל רש"ש:

ד"ה אביי אמר אי בשלא הביא עדים דכ"ע חוששין ללעז דלמא שמעי סהדי ואתו ואפילו ממון בעשרים ושלשה כו' כצ"ל ולישנא יתרה הקפתי:

בא"ד והני אמרי באפי תלתא דאתרו בה כו' כצ"ל:

בא"ד ורבנן סברי כיון דאתרו בה מיתה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה והביא האב עדים והזימום כו' דאיכא חששא דלעז דשייכי מיתה בהתראה סתם נ"ב ע' מהר"ם שמפרש דבריהם ויש להוסיף על דבריו בפירוש דברי תוס' דמשמע שסוברים שאף לרבנן דחיישי שיבואו עדים אחרים אין חוששין רק כמו שנמצאו הני עדים שהתרו בה סתם כן נמצאו עוד אחרים כמותן שיעידו כמותן שהותרו בה סתם רק שהראשונים הוכחשו והבאים אחרים לא יוכחשו או שיסייעו להראשונים נגד המכחישים אותם אבל שיבואו עדים עם מאמרים חדשים אשר עד הנה לא שמענו הייינו שיאמרו שהותרו בה לזאת לא חיישינן:

דף ט רש"י ד"ה לא בא שלישי כו' שהרי בשנים שהעידו תחלה נמי כו' נ"ב תחלה פי' קודם לו אבל על כרחך העיד השלישי תכ"ד של השנים וברש"י שם על המשנה גם בהרע"ב ליתא רק בשנים שהעידו נמי הי' נידון עכ"ל אך קשה את מי אוציא מן הכלל ע"כ מבאר רש"י הכא מי שאמר עדותו באחרונה ויותר טוב הי' לגרוס שהעידו ראשונה נחזור ללשון הגמ' שהיה לו להקדים להעתיק לשון המשנה כמו שהיא לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו ואם כן פו':

רשב"ם באותו דיבור דלעיל שאם הוזמו יהרג אף השלישי מפני שנטפל כו' למי קורא נטפל נראה למי שהעיד אחרון אבל אם גם הוא הוזם למה נקרא נטפל הלא עשה העבירה בשלימות כמו הראשונים וכיון שראיתי שהריצ"ג אומר שאף שהוזמו רק שנים השלישי נהרג עמהם לר"ע מדויק שפיר כיון שלא הוזם הלא יכול להיות שאומר אמת כי השנים אשר הוזמו לא ראו כי לא היו שם אבל זה שלא הוזם אפשר ראה אך מפני שנטפל לע"ע משפטו כמותם:

תוס' ד"ה לא בא השלישי כו' ומצי למימר דפליג אדרבי שמעון נ"ב הוא פי' ריב"א מובא במכות בר"נ:

ע"ב תוס' ד"ה עדי האב כו' למאן דאמר חבר אין צריך התראה עדי נערה המאורסה חבורה אין כו' כצ"ל:

ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע הקשה ר"י ב"ר מרדכי דתנן בפ"ב דכתובות ד' יח העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו כו' כצ"ל:

דף י ע"ב גמ' פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה ומני ר' שמעון בן פזי ואמרי לה נ"ב איכא בינייהו ללשון ראשון כנגד ב"כ רבי יצחק בר נחמני אמרה ולאמרי לה רשב"פ אמרה וחד דעימיה דהאי ודהאי כנגד שומרי הסף:

גמ' לעיל דתנן רבי אלעזר בר' צדוק אומר כצ"ל:

דף יא רש"י ד"ה אנחנו מעלנו והוא לא נשא כו' נ"ב כי חושב שם כל נושאי נכריות בשמם ושכניה בן יחיאל אינו חושב עמהם:

דה יג תוס' ד"ה ורבי יוסי סבר כו' ואין להקשות דהשתא נמי כי נעבר חדש שלם מיקלע תשרי באד"ו למ"ד דחודש העיבור כ"ט יום כו' נ"ב פי' אם נסדר כבר השנה שלא יבוא ר"ה אד"ו וסדרו החדשים שיבוא ר"ה ז' ג' ה' ועתה כשמעברין השנה בחודש מכ"ט יום נמצא יום יתרון על השבועות וידחה ר"ה יום אחר מכפי שסדרו אם ביום ז' יהיה ביום א' ואם לפי סידורם היה ביום ג' יבוא עתה ביום ד' וכן מיום ה' ליום ו' ונמצא מיקלע תשרי בימי אד"ו ותירץ דאפשר לתקוני למלאות חד טפי מאשר סדרו ונרויח עוד יום אחד ויהי' ר"ה נדחה מהסדר הקודם שני ימים וידלג ר"ה על אד"ו ויבוא ליום דכשר לחול בו אם הי' לפי סדר הקודם ביום ז' יבוא עתה ביום ב' ואם ביום ג' היה לפי הסדר יבוא עתה ביום ה' ואם היה לפי סידרן קודם העיבור ביום ב' אז העיבור אינו מזיק לו כלל ואינו צריך שום תיקון כי רק מדחה אותו מיום ב' על יום ג' אין הפסד כי יום ג' כשר לחול בו ר"ה כמו יום ב' ולמאן דאמר חודש העיבור שלשים יום אזי לאותן שמזיק יום אחד לא יזיק עתה שניתוסף שני ימים כי בשלשים יום יש יתרון על השבועות שני ימים ויתמשך ר"ה שני ימים מאוחר מיום שסדרו כנ"ל ביום ז' ר"ה נדחה עתה ליום ב' ואם ביום ג ליום ה' ואם ביום ה' ליום ז' כולם ימים הראוין לחול בהם ר"ה נמצא מהפוך אל ההיפוך לימים שמזיק עיבור חסר אין צריך שום תיקון עיבור מלא וליום שעיבור חסר אינו מזיק צריך תיקון בעיבור מלא כי אם לפי חשבונם היה צריך להיות ר"ה ביום ב' עתה ע"י העיבור יהי' נדחה שני ימים ויבוא ר"ה ביום ד' ואז צריך תיקון ולזה יש תיקון שיחסרו חד מירחי קייטי לא ישאר יתרון רק יום אחד וידחה ר"ה יום אחד ליום ג' דכשר לקבוע בו ר"ה ושאר שלשה זג"ה אינם אריך בעיבור מלא שום תיקון ובזה מובן יפה דברי תוס' שכתבו למ"ד שלשים לחסר הוא דוקא כי למלאות לא היה תיקון רק מעוות:

ע"ב גמ' שמור את חודש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן כצ"ל שם וליעבריה לאדר נ"ב לכאורה מוקשה מאי מקשה הגמ' על אחרים שאמרו שצריך להיות תקופת ניסן בי"ד כדי שיהא בחידושה של לבנה הא אפי' חל תקופת ניסן בט"ו ליעבריה לאדר ויבוא התקופה בי"ד מאי מהני העיבור של חודש אדר ללבנה הלא המולד לא יתאחר ואם חל התקופה בלבנה ישנה בט"ו אף אם יעבר לאדר ויהי' התקופה בי"ד הלא אז יהי' הלבנה ישנה בי"ד ונ"ל כך פירושו שמור את חודש האביב חלק חודש ניסן של חמה שהוא אחר התקופה כי קודם התקופה הוא החלק מחודש ניסן של לבנה ואחר התקופה שבחודש ניסן מאז נקרא חודש ניסן של חמה ואמר שמור שזה החלק מהחודש ניסן יתחיל בתוך חידושה של לבנה וכן כתב רש"י ואמר רחמנא שמור שיהא חודש ניסן של חמה פי' החלק מהחודש שהוא של חמה נמשך וכו' ודרש מדכתיב חדש חסר ו' שיהא בחדושה של לבנה וכתיב אחריו ועשית פסח לה' א' שיעשו הפסח כ"כ באותו אביב שהוא בחידושה של לבנה כמו שנאמר כי בחדש האביב הוציאך וגו' שהיה יציאת מצרים כ"כ באביב שהוא בחידושה של לבנה כי בחדש כ"כ ח"ו וכן כתיב שמות י"ג ד' היום אתם יוצאים בחדש האביב כ"כ ח"ו שהאביב הי' בחידוש של לבנה וכתיב אחריו שם ה' ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה כ"כ ח"ו שתמיד נעשה פסח באביב שהוא בחידושה של לבנה ופריך הגמ' וליעבריה וכו' כי הלא חדושה של לבנה היא עד יד י"ח שעות שצ"ו חלקים ואף אם נמשך תקופת טבת עד ט"ו בניסן ליעבריה לאדר ויהי' י"ד ניסן יום הקרבת הפסח בין הערבים וכבר הי' התקופה קודם הקרבה כיון שהיה התקופה ביום ט"ו היה ביום ולא בלילה כי אחר י"ח שעות ושליש שעה הוא לילה ואינו ט"ו אלא ט"ז ובזה ניחא תיבת חדש ועל לא דבר מוחקו הב"ח גם בגמ' אינו מזכיר כלל פסח רק התקופה שיהי' בחידושה של לבנה ורש"י ז"ל מצרף גם פסח ומסיים ויעשה פסח בתקופה חדשה מתורץ גם זאת בחודש ניסן שנת תרמ"ח הי' זמן מלאת פגימת הלבנה ביום ג' א' דפסח ותקופת רב אדא אשר הרמב"ם תופס לעיקר קידוש החודש פ"י ביום ב' ע"פ כ' מינוט על שעה ב' ותקופת שמואל אחר עבור יומים אחר פסח:

דף יד גמ' ר"ש בן זירוד וחד דעימיה ומנו ר' יונתן בן עכמאי ואמרי לה רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה ומנו ר"ש בן זירוד חד דהוה גבייהו סמכוהו וחד דלא הוה גבייהו לא סמכוהו נ"ב הכא נמי שלשון ראשון רשב"ז הוה גבייהו וסמכוהו וריב"ע לא הוה גבייהו ולא סמכוהו ולאמרי לה ההיפך:

שם אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים לר' יהודה הרי תשעה לר"ש שבעה נ"ב קשה הלא ר"ש לא דריש ואפשר התם לא דריש אבל הכא דריש להן ולא שלוחן:

רש"י ד"ה משתקיד נ"ב צריך להיות קודם לד"ה לא הוה מסתייע:

ד"ה סרמיסין כן גי' הערוך סרמיסין קודם לסרמיטין:

ע"ב פיסקא נטע רבעי נ"ב הא דמדלג חליצה ומיאון שקודמין במשנה מנטע רבעי נ"ל מפני שהלכותיהן רבות וארוכות ואין כאן מקומם וכבר (פירשנוהו בחוסן חליצה פרק י"ב מיאון פרק י"ג יבמות:

תוס' ד"ה מלמד שהמקום גורם כו' גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלק בנימין ואי מדלינן לי' מתפלג טובא אבל בית פגי אע"ג דדינו כירושלים דאמר בהשוכר את הפועלים (ד' צ') והא במי חומה כגון שדש לפנים כצ"ל:

בא"ד ולאו דוקא אבית פגי אלא אפילו בירושלים נ"ב פי' הא דתני בברייתא מצאן אבית פאגי אין המראתו המראה לאו דוקא אלא ה"ה בירושלים דבית פאגי וירושלים דין אחד להם כדלעיל:

שם ומתנות לירושלים סה"ד נ"ב אלמא דירושלים הוה חוץ למקומן:

דף טו רש"י ד"ה ואדם כיוצא בהן כו' לשומו סה"ד ע"ז הגהות הגרי"ב משובש וצ"ל לשומו רש"ל ונ"ב רש"ל מקיים הגי' שלפנינו ברש"י:

תוס' ד"ה שערו העומד ליגזז כו' כקצור דמי לענין האי כו' כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה מאי זכה זכה לעורן במרובה כו' עד סה"ד נ"ב בין להרמב"ם והטור שכתבו חתול רע שהורג הקטנים בין לבית יוסף שכתב תוחל רע שמזיק לקטנים הכל משום מעשה שהיה ודרש רב התם שאסור לקיימו והותר עורו שאמר שאין בו משום גזל ואין בו משום השב אבידה לבעלים לעורו הם והם אמרו:

ד"ה מעשרה עד ק' הא דלמר כו' עד סה"ד נראה כוונתם דר' יאשיה סבר כמו העיר היוצאת אלף תשאיר מאה פירושו שישאר עיר מאה כי היוצאת ק' על כרחך שפירושו עיר היוצאת ק' הרי בק' נקרא עיר כן תשאר עשרה כ"כ פירושו שתשאר עיר עשרה ור' יונתן תשאיר ק' כן פירושו שתשאר עיר כמו שמוכח מן היוצאת ק' שפירושו עיר היוצאת ק' אבל תשאיר עשרה אין פירושו שתשאר עיר עשרה רק שתשאר עשרה אנשים ולא יהי' נקרא עוד עיר כי אין עיר פחות מק':

ש

דף מז בעי ר"א שורו של כהן גדול בכמה נ"ב והיוצא לנו לא ידעינן עד היום ע' בגליון מהרש"א:

רש"י ד"ה דבריו של גדול דינו של בעל שררה כגון נשיא וכהן גדול:

נ"ב רש"י מפרש בעל שררה מי הוא כי מצינו שרב מתנה קורא לנשיא כ"כ גדול שהוא בעל שררה אבל לדינא דהכא אין פרושו אלא כהן גדול שדינו בע"א אבל נשיא לא כי למסקנא לא קאי הא דרב מתנה פסקינן כוותי' ונשיא אין בכלל דבריו של גדול וכן רמב"ם פ"ה הל' א' מסנהדרין אינו חושב לנשיא בין אותן שדנין ע"פ ב"ד של ע"א ובפי' המשניות כתב בהדיא ואין לנו גדול זולת כהן גדול כמו שנאמר והכהן הגדול מאחיו ע"כ:

ע"ב גמ' פיסקא ולא שלש דכתיב באחת אבל כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אחת או ב' פי' כו' ולמאי דשרי בב' או בג' ב"ד אפילו טובא איירי אחד במקום אחד או ב' בב' מקומות כצ"ל:

ד"ה אחת ולא שלשה אין להקשות ע"ז הגהות הגרי"ב והתוי"ט במשנה ד"ה ולא שלשה וכו' העתיק דברי תוס' אית להקשות נ"ב וכן בוחר המרש"א שצ"ל אית:

דף יז גמ' אין אנו רואין לאותה גדולה הלכו והטמינו עצמם כצ"ל (ספרי):

רש"י ד"ה מי שעלה בידו חלק וכו' ושני' מאותן שבעים כו' עד סה"ד נ"ב מפרש"י כאן נראה שנבחרו אלדד ומידד רק לא הלכו ליטול פתקיהן שנתייראו וכו' זהו לדעת י"א אבל לר"ש ולפי גי' הספרי שהטמינו עצמם ולא נבחרו אלא שבעים ולא הי' קלפי כלל ורש"י בחומש נראה שמפרש כיש אומרים שנבחרו ולא הלכו לקבל פיתקיהן מפני הטעם שאמרו אין אנו כדאים לגדולה זו וקלפי הי' ע"ש ברש"י ומזרחי מפרש שם שרש"י קאי על דעת ר"ש ומדייק שכתב רש"י שם על והמה בכתובים המבוררים שבהם לסנהדרין ומדייק מזה המזרחי ואומר כלומר מאותם שנתפרשו בקלפי בשם זקן לאפוקי מיש אומרים שאמרו שבקלפי נשתיירו כלומר שלא נתקדשו בשם זקן אלא שיצאו בשם חלק עכ"ל המזרחי ז"ל ועינינו רואות כאן בפרש"י ז"ל עצמו שמפרש בדברי יש אומרים שנשתיירו בקלפי שני פיתקין שהיו כתובים עליהם זקן היו של אלדד ומידד והשנים החלקים עלו ביד שנים מהשבעים שנטלו פיתקיהן אלא שבחר שם טעם דר"ש למה לא נטלו פיתקיהן ולא כטעם דכתב כאן בי"א אחרי כתבי ראיתי שמהרש"א בח"א משיג על המזרחי הנ"ל מרש"י דהכא ומביא ירושלמי שמשמע כ"כ ש נשאר פיתקיהן אשר זקן כתיב עליהם:

ע"ב תוס' ד"ה אלא רב המנונא פי' הקונטרס כו' דפליגי אמרי בי רב אדרב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב יש לומר כו' כצ"ל:

פרק שני

דף יח מתני' כהן גדול כו' הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא פי' הן נכסין ממבוי ראשון והוא נגלה שם נמצא נגלין במבוי שנוי' והוא עוד מהם נכסה במבוי ראשון:

שם ויוצא עמהם עד פתח העיר כצ"ל (משניות) נ"ב שבעיר מצויין מבואות אבל חוץ לעיר ליכא היכרא:

ע"ב רש"י ד"ה לא תענה על רב עד סה"ד קשה מה בכך ויקיים בי' לא תענה אבל בתוס' מפרש לקמן מלא תענה שלא יכולו לדבר לא לפניו שאין ד"א לדבר לפני המלך ולא לאחריו משום לא תענה ונכון שפיר:

דף יט ת"ר כשהוא עובר בשורה לנחם אחרים להבין מעמדו כשהוא מתנחם ודרך עוברו כשהוא מנחם טוב לצייר ואצייר לדוגמא שהמנחמין עוברים ממערב למזרח ודרך האבלים תמיד פניהם נגד פני המקום שהמנחמים באים משם האבלים עומדין על מקומן והמנחמין עוברים עוברין לפניהם ומנחמין אותן כשהוא מנחם אחרים כך סידורן &&ציור&&

רש"י ד"ה וש"מ צריך להיות קודם ד"ה אבלים:

ע"ב גמ' ואשתו היהודיה ילדה את ירד כצ"ל:

דף כא ע"ב וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אפסניא כצ"ל ופי' מוסף הערוך שכר אנשי מלחמה וכן פרש"י לעיל יח ע"ב: שם ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבו וכתיב ויהי לשלמה ארבעת אלפים אורוות סוסים הא כיצד אם ארבעים אלף איצטבלאות נ"ב והערוך מפרש ארות ואיצטבלאות חד הוא אלא ארות לשון קרא ואיצטבלאות לשון הגמ' וגורס גם ארבעים אלף איצטבלאות היו כל אחד ואחד היו בו ד' אלפים סוסים ואם ד' אלפים איצטבלאות היו כל אחד ואחד מחזיק ארבעים אלף סוסים וכפירושו נראה יותר פשטות הקרא נכון כי בשני הכתובים ארות כתיב מאין יצא להם לעשות מאחד מהם איצטבלאות וחבירו ישאר ארות:

שם רב יצחק רמי כתיב אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה וכתיב ויתן המלך את הכסף כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אצטבלאות בית גדול למדור הסוסים נ"ב ובמלכים נראה שמפרש רש"י בהיפך ארות בית גדול למדור הסוסים ואיצטבלאות הבדלה בין שורה לשורה וז"ל שם פירשו רבותינו ארבעים אלף ארוות היו ובכל אחת ארבע אלף איצטבלאות או ארבעת אלפים וכו' במהרה במהרה בימינו בקרוב יבוא משיח צדקנו ויאיר עינינו בדברי חכמינו:

תוס' ד"ה כתב ליבונאה י"מ כו' ועוד אמאי לא כהלין כתבא למקרא כצ"ל:

ת"א על אין כסף צ"ל מלכים א' י' ויתן המלך שם:

דף כב גמ' מנא מנה אלהא מלכותך והשלמה תקל תקלתא במאזניא והשתכחת חסיר פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי כו' כצ"ל:

ע"ב גמ' א"ל רב פפא אימא לא לירבו כלל נ"ב קרי כלל:

שם אלא פרועי ראש מנא לן דאיתקש פרועי ראש לשתויי יין כצ"ל וכן איתא בתענית ואיתקש פרועי ראש לשתויי יין תוס' ד"ה ואימא לא לירבו כלל כו' אלא נראה לומר דה"פ כו' נ"ב ולפי שהגהתי בעז"ה אל תקרי כלל אלא כל ל מכוון לדעת תוס' ת"ל:

פרק שלישי

דף כה גמ' רבי חמא בר אושעיא אמר אדא (נ"י) נ"ב ומפרש כלומר דאדיי אדויי שמפריחם באומנות ע"י שמרגיז אותם שילכו מהרה ומלמד להביא יונים על כרחם:

ע"ב גמ' המשחקים בפיספסים נ"ב אבני גזית תרגומו אבן פסיפס ולפי שהקוביא מרובעת כאבן פסיפס קרוי כן (נ"י):

שם משיקרעו את שטריהן נ"ב פי' השטרות שכתוב בהן קרן וריבית קורעין וגובין קרן בעל פה (רא"ש):

שם אלא אפילו בהמה חיה ושרץ כצ"ל (רא"ש) ונ"ב כי יונה הלא עוף היא:

שם ויבדלו א"ר נחמי' כצ"ל (רי"ף ורא"ש):

דה כו רש"י ד"ה צנוף יצנפך צנפה כדור כו' כדור כשורה כו' נ"ב כן פי' רש"י כ"כ במקומו ישעי' כ"ב אך כתב שם ורבותינו פירשו לשון כדור שקורין פלוט"א ומדלא פי' כאן כן ש"מ שאין כוונתו שם במה שכתב ורבותינו פירשו אדהכא ואפשר שכוונתו שם על המקומות המובא בתוס' על כדור בנות ומדפירשו שם הכי נוכל לפרש כדור דהכא גם כן הכי כמו שפירשו תוס' תוס' ד"ה לעבר השנה בעסי' וא"ת כו' וי"ל דלעבר ר"ל לחשוב כו' נ"ב לכאורה קשה כיון דהם לא עברוה הלא המה כשלשה רועי בקר ולמה קורא אותן קשר רשעים וי"ל כיון שעלו לחשוב אף שלא עברוהו מ"מ כשיבוא שנת העיבור שלפי חשבונם יסמכו עליהם ולא יחשבו עוד הרי כאלו עיברוה הם משא"כ הג' רועי בקר לא ידעו כלל לחשוב אך שידעו עת כל חודש איך ומה אוירו והחכמים גם חשבו גם עיברו:

ע"ב רש"י ד"ה מועלת מהני כו' נ"ב לולא דברי רש"י רציתי לפרש מועל לשון מעילה פי' משקרת ואחרי כתבי מצאתי בערוך שמפרש כן:

דף כז גמ' והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד נ"ב בקרא כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס והדרש הוא אל תשת רשע עד והגמ' רגיל להביא הדרש על שם הקרא כדלעיל ט:

והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכן לקמן בסמוך ורחמנא אמר אל תשת רשע עד וכן נמצא בש"ס הרבה וגם נמצא אל תשת חמס עד כמובא לקמן ולעיל ברש"י כי דרשו רשע להיות עד גם להיות עד חמס והכל אחד:

ע"ב גמ' וקבלי' לכרגיה דכולי שניה נ"ב כתב הרא"ש ולא הוי כשוחד מאוחר דבלאו הכי פטורי רבנן מכרגא וע"ש בפ"ח:

רש"י ד"ה בעל אחותו כאחיו הוא דילפינן בעל כאשתו ובתו דהוה ליה בן אחותו כבן אחיו וילפינן בגמ' קרובי האם היינו אחי אמו כקרובי האב והוא לו אחי אביו נ"ב לכאורה קשה מה לו לרש"י לתלות בן אחותו בבן אחיו יתלה בן אחותו באחי אמו ונ"ל דרש"י מפרש תחלה שלשה הראשונים ילפינן מקראי בגמ' ובעל אחותו מפרש רש"י שנמצא בו כל אלה שלשה הראשונים ומפרש כסדרן הראשון בעל אחותו כאחיו דתני בראשונה שנית בנו של בעל אחותו כבן אחיו והוא לו כאחי אביו והוא השני מהשלשה הראשונים שלישית הוא לו אחי אמו וזאת ידעינן ממאי דילפינן בגמ' שקרובי האם כקרובי האב נמצא יש בו אחי האם שלישי לשלשה הראשונים:

רש"י ד"ה ובעל אמו גרסינן בהדייהו פי' אף דהוא כאביו ואביו לא גרס מ"מ גרסי' בהדייהו דשאר בעל:

וגיסו בעל אחות אשתו נ"ב והוא חתניהן של חמיו ואף דמשתמע מכללא תני לי':

ד"ה וחורגו בן אשתו נ"ב הכא נמי הל"ל גרסינן בהדייהו כי חורגו כבנו ובנו לא גרס אך לא שייך הכא כי מאי תני דתני האי בהדייהו ובזה מתורץ שירא רש"י שלא תיקשי לן חורגו למ"ל כיון דתנא בעל אמו פסיל ממילא ידענו חורגו דפסיל ולא עלה מורא על ראשו שלא יקשה לן כל דמשתמע מכללא ל"ל למיתני דהנך קרובים דתני בהדיא לא יקשה לן דתני גם הנך דנפקי מכללא אבל חורגו דהוי משום בעל כאשתו והוי כבנו ובנו אינו מפורש כלל במשנה תיקשי לן למה לי למיתני כיון דשמענא מבעל אמו ומתרץ כיון דרובם ככולם שמענו מכללא ותני להו תני נמי הא בהדייהו:

ד"ה לא יומתו שני כו' לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן ולקמן מפרש כולי' מיני':

תוס' ד"ה ואלו הן הקרובים כו' סמוך לסה"ד ועוד דלא עדיף בן אחי אשתו מבן אחיו ובן אחיו בניו וחתניו כו' כצ"ל:

דף כח גמ' אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט שוה לכם כצ"ל נ"ב ואינו דומה לכתובות וב"ק ששם איתא השוה לכולכם ושם שפיר שייך לכולכם ויאות השוה אבל כאן לא שייך לכולכם ושפיר נכון לכם ויאות לו שוה:

שם ואלא הא דתני ר' חייא שמונה אבות שהן עשרים וארבעה הני תלתין ותרתין הוי נ"ב פי' לפי מאי דמקשי ארב דפוסל שלישי בראשון ממתני' דלא פסל שלישי בראשון ומתרץ שגם במשנה פוסל שלישי בראשון דמאי חתנו חתן בנו וה"ה בן בנו מקשי מדתני ר' חייא שמונה דר' חייא מפיק גיסו אין אלא שמונה אבות שהן עשרים וארבעה ולרב דאמר דבמשנה מפורש בני בנים תלתין ותרתין הוי ומתרץ דלא תני רב במתניתין בני בנים כלל כי חתנו דמתניתן חתנו ממש ושפיר תני ר' חייא שמונה שהן עשרים וארבעה ורב מדייק ממתניתין מדחתנו פסול שהוא כדור אחר בני בנים נמי פסול ור' חייא על מה שנשמע ממתניתין אינו חושב במנינו רק מאי דתני מפורש בהדיא וכדמתרץ תוס' על הא דלא קאמר ארבעים משום בני בניהם משום דלא קתני להו בהדיא רק חתן בניהם אף דמשתמע בני בניהם כן עתה כיון דלא קתני גם חתן ביניהם בהדיא אף דמשתמע מחתני בני בניהם לא קחשיב להו ר' חייא ושפיר קאמר עשרים וארבעה וע' בזה בבעל המאור:

רש"י ד"ה ותנא תונא כו' חתן בעל אחותי פסול לי כו' בן אחי חמותו ולחתן בעל אחות אמי כצ"ל (רש"י רי"ף ונ"י):

תוס' ד"ה כיון דמעלמא אתי כדור אחר דמי כו' עד סה"ד נ"ב ובעל המאור מפרש דבגמ' פריך ממתניתין חתן אחי אבא וגם רב אמר הכי חתן אחי אבא והוא כדור אחר והוי שלישי בשני ורב אכשר בעובדא דהוי ואכשר רב שלישי בשני:

ע"ב רש"י ד"ה בעל כאשתו ואשה כבעלה והרי הוא כאלו חמיה נ"ב פי' משום בעל כאשתו כשם שאשתו חמותה כן הוא חמיה ואשה כבעלה כשם שהבעל חורגו כן אשתו חורגתו כן נראה מפרש"י ובה"מ אשר נ"י מעתיקו מפרש בעל כאשתו שלא יעיד אדם בבעל חורגתו:

ד"ה ואין מטמא לה אם כהן הוא וכן היא אינה נאסרת כו' כצ"ל:

בא"ד ואינה מיטמא אינה מצווה להתעסק בו נ"ב בין כהנת בין ישראלית כי מצות התעסקות רק על האיש ולא על האשה ואם רוצת מטמאת אף כהנת כדמסיים דנשים דכהונה לא הזהרו על הטומאה ואית דלא גרסי אינה מטמאה ודברי הב"ח בזה אינם מובנים ונראה בעליל כי נשתבשו ביד המעתיקים והמדפיסים:

דף כט גמ' צריך שיאמר אתם עדי ברי"ף אתם עדי ברא"ש אתם עדים שם שמא תכפוני לדין פי' לשלם לך מיד נ"ב (טור מובא בפ"ח):

ע"ב תוס' ד"ה מר בר רב אשי אמר כו' עד סמוך לסה"ד וחיורי דפרק בהמה המקשה נ"ב גבי צומת הגידים מר בר רב אשי אמר כגון דזוגי אע"ג דלא חוורי:

דף ל גמ' דכתב בי' דינא דרבנא אשי נ"ב וחלילה להם לעשות מעש' חציף ופריך ודילמא וכו' כשמואל סבירא להו שנים שדנו דיניהן דין ויעשו כדבריו בעלמא באודיתא כפי' תוס' ובזה אין חוצפא כלל שיכתבו הודאה בשנים כי חוצפא לא הוי אלא כשדנו דין ומתרץ דכתיב בי' וכו':

שם זה היה מעשה ושאלו החכמים ואמרו דברי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לא מעלין ויכול להוציאם במקומן נ"ב פי' ואינו צריך להעלותן לירושלים שם מקודם ד"ה שהניח לו אביו ולא אמר לו היכן הם כצ"ל:

תוס' ד"ה משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן נ"ב ע' רש"א:

דף ל"א מתני' כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין אמרו לו כו' כצ"ל כמו במשניות:

גמ' ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן כצ"ל (רי"ף) אמרה לי' ידענא בהאי שטרא דפריע הוא כצ"ל (רי"ף ורא"ש):

רש"י ד"ה וצירף עדותן כרבי יהושע בן קרחה דתרווייהו מנה מחייבי ואע"ג דמתכחשי בבדיקות כדרב יהודה נ"ב נ"י מקשי והא מקום הוא חקירות ומשני דיוטא עליונה ודיוטא תחתונה הוי מקום אחד ולדיני ממונות כבדיקות חשיב':

תוס' ד"ה דאמר כי האי תנא כו' ויש לומר דודאי אית דרשב"א אלא שמחלק בין מנה ומאתים למנה שחור ומנה לבן כצ"ל (רש"ש):

ע"ב רש"י ד"ה אפי' מטבריא לציפורי אע"פ שישיבת טבריא גדולה משל ציפורי תלך אחריו לציפורי כצ"ל (רש"י רי"ף):

פרק רביעי

דף לב רש"י ד"ה דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה כו' עד סה"ד שמא ימצאו בלילה זכות כצ"ל רש"י רי"ף:

ד"ה אמר רבי חנינא וכו' ומתניתין פי' מתניתין דידן דאורייתא וברייתא פי' החיצונים היינו מתניתין דשביעית וברייתא דתוספתא דרבנן בתר תקנתא:

ע"ב גמ' כיצד שתי ספינות כו' נ"ב דרך ספינות שהולכות באמצע הנהר ששם עמוק ונוח לספינה לשוט על פני המים משא"כ בצדם הנהר קרוב ליבשה אין עמוק ואין הספינה יכול לשוט שם רק לעמוד על מקומה וכשרוצין המלחים לפוש נוטים הספינה לימין או לשמאל אצל הנמל ומעמידים הספינה שם והמלחים נוחים ואוכלין ושותין וישנים וכששתי ספינות פגעו זה בזה המה באמצע הנהר בתוך מרוצת המים אחת הולכת עם מרוצת המים ממעלה למטה ואחת הולכת נגדה נגד מרוצת המים ממטה למעלה ושניהם קשה עליהם לחזור אחוריו כי ההולכת ממעלה למטה עם מרוצת המים קשה עליה לחזור אחריה נגד מרוצת המים ממטה למעלה ואותה ההולכת נגד המים כל הדרך עוברת בקושי ותשמח בחלקה שכבר הלכה איך תשוב עתה לאחוריה לכפול דרכה ע"כ טוב לשתיהן שתלך אחת מהם לצדי הנהר אצל היבשה ותמתין שם עד תעבור חברתה ותשוב ברוחב הנהר לדרכה לילך בתוך בעומק המים ובמעלית בית חורון המקום צר מאוד ואי אפשר להם לצדד לא ימין ולא שמאל כי הבקעה עמוקה מימינם ומשמאלם וכשרוצה גמלן אחד ליתן מקום לחבירו מוכרח לשוב לאחוריו עד מקום רחב ושם נוטה ימין או שמאל ושפיר מדייק רש"י ז"ל אצל הספינה מפרש שתלך אחת אל היבשה ומובן סמוך ליבשה ואצל מעלות בית חורון מפרש לנטות לאחוריו:

שם היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות שתיהן טעונות הטל פשרה כו' כצ"ל (רי"ף ורא"ש) תוס' ד"ה כאן בדין מרומה כו' עד סה"ד נ"ב הרא"ש מסיים בזה דהיינו דוקא ברמאות התובע אבל ברמאות הנתבע אין יכול הדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו:

דף לג ע"ב תוס' ד"ה שטעה כו' דאמרי שלא כדרכה שריא ופריך וכו' כצ"ל:

דף לד רש"י ד"ה דנין אלו כנגד אלו עד סה"ד דאיכא הטייה לרעה ע"פ שנים נ"ב לקמן שם פרש"י ד"ה עד שיראה ואיכא הטייה לרעה ע"פ שלשה כי הטיה ע"פ שנים לא משכחת לה אלא בב"ד שקול כדאמר ר' אבהו לעיל דף י"ז אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל ובסנהדרי גדולה אליבא דר' יהודה דאמר שבעים וצ"ל ברש"י גם כאן ע"פ שלשה:

תוס' ד"ה אלא דברי המזכין מ"ט כו' וי"ל כיון דליכא בשעת מו"מ נפקותא כולי האי כו' כצ"ל:

ד"ה מה פטיש זה כו' וקשה דהוה לי' למימר נ"ב ע' רש"ש:

דף לה ע"ב תוס' ד"ה רציחה תוכיח עד סה"ד אע"פ שראינו שדוחה את המילה דדחי שבת כצ"ל (רש"ש):

דף לז ע"ב תוס' ד"ה כמאן כרב אחא משמע כו' מיהו בדוחק יש למצוא נ"ב הריטב"א כתב שיש למצוא שרצו אחריו וצווחו ההתראה עד שבאו אחריו לחורבה:

דה לח גמ' ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה שלא יראה אדם כו' יש מקשין הלא גם כל הנשים היו דומין זו לזו ונ"ל שאף אם היו פרצופיהן של בני אדם שוים הנשים לא היו שוין ומה שאמר אבל הקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון וכו' קאי רק על אנשים שרק אצל אדם נאמר בצלם אבל חוה נבראת לא בחותם ואף אם היו כל אנשים שוים הנשים לא היו שוין ופי' ומפני מה אין פרצופיהן של אנשים שוין ודומין זה לזה הלא כולם בחותמו של אדם הראשון נברא וע"ז שפיר משני שלא יראה דירה ואשה:

פרק חמישי

דף מ גמ' זה אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה ולא תני בשנים ואחד אומר בארבעה ע' תוי"ט:

ב תוס' ד"ה מדהוה ליה למכתב דרוש תדרוש או חקור תחקור כצ"ל:

דף מא ע"ב תוס' ד"ה לזה יודע בעיבורו של חודש קשה ומה אלו דייקינן בהני סהדי דתרווייהו ידעי בעיבורו של חדש והוי עדות מוכחשת ולא קטלינן ואנן ניקום וניקטליה כצ"ל וע' פסחים:

דף מב גמ' אלמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיין נ"ב וכן מעתיק הרי"ף והרא"ש:

ואיני יודע למה אנחנו משנים הנוסח לומר פעם אחת בחודש":

שם אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ כו' נ"ב זריחת השמש על הארץ קרי לי' נץ החמה אבל הוא רק שם המושאל כי שני זמנים הוא ומנץ החמה עד זריחתה 1/32 יום לפי אורך וקוצר היום:

פרק ששי

דף מג ע"ב גמ' רבי יוחנן אמר משום ר' אלעזר בר' שמעון חמשה נ"ב ע' רש"ש:

שם קודם מהנ"ל תן לו תודה והיפטר נ"ב מרש"י ד"ה שחדיה נראה דלא גרס והיפטר:

דה מד ע"ב היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח כצ"ל:

דה מז גמ' שגירר עצמות אביו כו' נ"ב שנא' ד"ה ב' כ"ח וישכב אחז עם אבותיו ויקברהו בעיר ירושלים כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל (תוי"ט פסחים פ"ד מ"ט) ומשום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל נ"ב לשון משהו לא שייך כלל ואפשר משום דלעיל אמר משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה קאמרי הכא נמי בהאי לישנא:

שם כיון דאיקטול נ"ב קאי על העיר הנדחת דכל אנשיה נקראים על שמה לפיכך היא לשון יחידה:

שם כיון דלאו כי אורחי' קמיית הוי' ליה כפרה נ"ב וא"כ ימותו הואיל ונדחו ידחו:

רש"י ד"ה על מטה של חבלים כו' נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו נ"ב בתהלים פי' רש"י שבעיניו קאי על נמאס שפי' מי שהוא נבזה מפני רשעתו נמאס בעיניו של צדיק ובמכות פרש"י שבעיניו קאי על נבזה הוא בעיניו של צדיק מי שנמאס להקב"ה זה חזקיהו שנבזה הי' אביו בעיניו מפני שנמאס אביו בע"א ומה שפרש"י כאן הוא פי' הת"י בתהלים:

ד"ה היו בה קדשים כו' ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב זבח רשעים תועבה נ"ב היינו לפי הס"ד ומקשי ע"ז ואמאי ימותו והרש"ש לא דק יפה בזה:

ד"ה קדשי בדק הבית יפדו כו' ומדקתני ימותו ש"מ משום דנדחו מהקרבה נ"ב היינו לפי המסקנא

ע"ב גמ' הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה נ"ב פי' וימותו משום זבח רשעים תועבה:

פרק שביעי

דה נב מתני' אמרו לו מפני כו' כצ"ל וכן איתא במשניות וגם בגמ' ע"ב אמרי ע"ז והכי אהדרו ליה:

שם זה מושך אצלו נ"ב העדים (רמב"ם סנהדרין פ ט"ו) ועל המשנה מצות הנחנקין כותב בפירושו בזה"ל וכבר ידעת שהעדים הם שממיתין איזה מיתה שתהיה לפי וכו' ע"ש:

ע"ב גמ' מה להלן בסייף ומן הצואר נ"ב גי' רש"ל מה להלן מן הצואר אף כאן מן הצואר ומוחק בסייף ונכון:

שם ת"ר ואיש פרט כו' כצ"ל:

דף נג גמ' א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ואי במות ימותו גמרי כו' נ"ב רב אחא ידע ודאי דאי בדמיהם גמרי לא קשיא לר' זירא כלל דאין למצוא שום קושיא רק אי במות ימותו קשיא ליה יש למצוא מאי קא קשיא ליה כמו א"א או מכה או"א אבל גם באלו לא שוה לו כמו שמתרץ ושאל לרבינא ע"ז והשיב לו נסקלין גופייהו:

תוס' ד"ה משום אם ומשום אשת אב וכו' עד סה"ד מדלא תני בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו כמו באשת אב וכלתו משום דבאמו אינו יכול לעשות החלוקה שניה בין האירוסין, בין מן הנשואין חדל גם מן הראשונה ומיירי ביתום מן האב שאמו גלמודה דיכול להזדמן שגם אמו מרגלי' לי' אבל באביו קיים לא יחרוך רמיה כי אמו לא תעזוב שירשיע בנה כל כך:

ע"ב אמו שאינה אשת אביו מנין ת"ל וערות כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא אמר רבא כו' לאו פירכא היא דהא רישא דקרא ערות אביך כו' כצ"ל:

דה נד רש"י ד"ה ולקרבן כו' דנפקא לן במסכת מכות באלו הן הלוקין דדרשינן אחותו דרישא יתירא לחלק כצ"ל:

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה