דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת בבא בתרא
פרק ראשון
דה בתוס' ד"ה כולהו כו' נ"ב כולה נזיקין פי' כל המסכת של השלשה בבות קמא מציעא בתרא שמה נזיקין כשם הסדר וכן מצינו מסכת טהרות כשם הסדר כוכב כשם הכלל כוכבים חגב כשם הכלל חגבים ע' של"ה תורה שבע"פ אות ק' וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות שהשלשה בבות מסכת אחת היא כרב יוסף שאמר בזה"ל כולה נזיקין מסכת אחת ופרש"י בע"א תלתא בבא ושפיר דייק תוס' משבועות דדייק שם גמ' מכדי תנא ממכות סליק שיש לפרש נמי למה נשנית מסכת זו אחר ב"מ אף למ"ד דלא הוי חדא מסכת משבועות דודאי לא הוי חדא מסכת לכל הדעות וכמה מקומות כן מצינו כמ"ש תוס' ופליאה על המרש"א איך הבין דברי תוס' בכוונה אחרת:
תוס' ד"ה לפיכך אם נפל הכותל כו' ומתרץ ר"י דהיינו הך דפריך בגמ' נ"ב ד' ד'
ע"ב אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו כצ"ל:
כן איתא בב"מ וכן מעתיק הטור והבית יוסף הארוך והקצר בש"ע סי' שע"ח סעי' ה':
דף ד גמ' אל תקלל עשיר נ"ב ע' הגי' בע"י:
תוס' ד"ה הכי קתני כו' ומקום שנהגו שלא לגדור בגינה כו' כצ"ל:
דף ה גמ' גלית דעתך דמינח ניחא לך נ"ב הוצרך לגילוי דעתי' דלחד לישנא בגמ' אין לחייבו לר' יוסי דהלכתא כוותי' אלא באם גדר ניקף את הרביעית דגלי דעתי' דניחא לי' ורבינא רצה שיתחייב לכל הדעות (חידושי א"ש והפ"ח כוון לדעתם):
שם רוניא זבין ארעא כצ"ל (רי"ף נ"י):
ע"ב תוס' ד"ה מי אמרינן כו' דזייר לי' נ"ב פי' מעכב לי':
באותו דיבור או דלמא כיון דהחזיקה היא אמרה בדדמי כו' כצ"ל:
שם הלאה לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה לא דמי כו' כצ"ל וחמשה תיבות ,,ומייתי התם מעין ההוא בעיא" מחקתי כי שפת יתר הוא ואין לו מקום כאן אחר אשר מביא האבעי' דהתם מפורש עין כל רואה שהוא מטין ההוא בעיא שם הלאה כלל להך דהכא נ"ב ע"ש תוס' ד"ה או דילמא:
שם יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ כצ"ל:
דף ו ע"ב רש"י ד"ה בירה גדולה כו' הרי זה משתמש בכותל זה בחורי הכתלים על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו נראה מלשונו דמדבר באותן כתלים עצמן אשר צד אחד מהם הם פונים פנימה יכול להשתמש אף בחורי אותו הכותל בצד הפונה חוץ אף בחורין שלא כנגד ביתו וקשה הלא אותן החורין שלא כנגד ביתו המה נגד בית שכנו כי רש"י פי' לעיל אשר הבירה נחלק להרבה חדרים והחדר אשר אצלו מושכר לאחר ואיך יכול לקצר רשות שכנו בכותל השייך לשכנו וז"ל הנ"י יכול להשתמש בכותל שכנגד פתח הבית עד ד' אמות והוא מה שפירש"י אף שלא כנגד כגון שאין בביתו רק שלש אמות אבל בחורין שכנגד פתח שאין שם דיורין רק כותל שלם בלא פתחים נגד כל הבתים ופתחיהם שבכותל זה שביתו בו ושניהם שוים רש"י והנ"י:
דף ז רש"י ד"ה שמא בעלמא אם אספלידא שמא אע"פ שאינו כשאר כו' כצ"ל:
דה ט גמ' אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה שנאמר נ"ב פי' נוסף על מחצית השקל שאמרה תורה:
שם א"ר אלעזר גדול המעשה נ"ב ע' פ"ח:
ע"ב להן שאינם עושין אלא להתגדל בו שנאמר די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי כו' כצ"ל:
שם וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין הן תהוה ארכא לשלותך וגומר כצ"ל:
דף יא מתני' עד שיהא בו תשעה קבין נ"ב עולה לפי חשבון סאתים בחצר המשכן משחיתו 3750 אמות מרובעות:
שם תשעת חצאי קבין נ"ב עולה 1875 אמות מרובעות חצי קב לזה עולה 1/3 218 בית רובע עולה 1/4 104:
ע"ב רש"י ד"ה הכא באכסדרא עד סה"ד נ"ב וז"ל הנ"י כיון דאין לה דפנות אין נותנים שם כלים ואפשר דמעייל וכו' ד"ה בני מבוי מעכבין בני מבוי האחר שאינו רגיל אצלם נ"ב הנ"י מקשה לפי פרש"י דבני מבוי אחר מעכבין עליו ולא בני מבוי שלו למאי נ"מ אמר אחד מבני מבוי יאמר סתמא אחד שביקש לפתוח פתחו למבוי שאינו שלו ועוד דהל"ל למימר בני אותו מבוי היה משמע דעל בני מבוי אחר קאי מכל הלין קאמר הנ"י דגם בני מבוי שלו מעכבין עליו כי אמרו השתא יעברו בני מבוי אחר במבוי זה כי יעשו זה החצר הפתוח קפנדריא ותרבה עלינו את הדרך ונקט להחזיר לרבותא לא מבעי' שיהיו שני פתחים אלא אפילו סותם ומחזיר פתח למבוי אחר כ"כ יכולים בני מבוי שלו למחות ע"ש טעמו גם הרא"ש מביא פי' הנ"ל בקצרה דלהא שבני מבוי אחר יכולין לעכב לא צריך דפשיטא הוא אלא קמ"ל דבני מבוי שלו יכולין לעכב:
תוס' ד"ה בעי רב הונא מרב אמי כו' וי"ל דרבי אמי לחוד ורב אמי לחוד נ"ב אבל תמיה שיהי' המכונה רב גדול מהמכונה רבי ובתוס' חולין י"ג כתבו דתרי רב הונא הוי ושפיר טפי לתרץ גם הכא הכי:
תוס' אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו פי' כו' ונראה לר' יצחק כפי' רבינו חננאל כגון כו' ואף לחצרות יצטרכו ליכנס מרוב דוחק נ"ב מה שקשה לי על פי' זה ב"ה מצאתי בהגהות אשר"י וז"ל כל פי' זה תמי' מאוד דכיון וכו' ותי' אפילו לרבי דאמר אין החיצונית משתמשת עם הפנימית מ"מ אין כח בפנימי לגרום במבוי דרך הרבים על החיצונית עכ"ל פי' לפי פי' ר"ז בשם ר"ח מאי קשיא לרב הונא מרבי הלא רב הונא יכול לסבור כרבי שהפנימית משתמשת לעצמו ואין החיצונה משתמשת עמה בכל זאת אף שהפנימית משמשת נגד חצרה נשאר עוד מקום ליכנס שמה בני אדם כשיש רבים במבוי אבל אם יסתום כל רוחב המבוי נגד פתחו לא יכנסו ב"א בשום אופן ומרבה על החיצונים הדרך ע"י בני אדם הדורכים עליהם במבוי ועוד מקשי על פי' זה אשר אנכי לא פללתי ודוחה פי' זה ומקיים פי' רש"י ומתרץ קושית תוס' על רש"י דאיירי שיש לו פתח בית למבוי וכשם שיש לפתח בית ד' אמות בחצר יש לו כ"כ במבוי ורבינו גרשום אומר דמיירי בפתח חצר כנהוג שהחצרות פתוחים למבוי וכשם שיש לפתח בית ד' אמות בחצר כן יש לכל פתח חצר ד' אמות במבוי:
דף יב רש"י ד"ה דוולא כו' עד סה"ד נ"ב פי' ובאים לחלוק הדוולא כן משמע מתו' ד"ה דוולא:
תוס' ד"ה פרש פצימיו כו' ה"מ חצר הקבר דמסיימי מחיצות נ"ב פי' רש"י שם דמסיימי מחיצות דמערה לחודה ודחצר לחודה:
ד"ה מצר שהחזיקו בו רבים כו' ולנקוט פיזרא נ"ב פי' רש"י שם מקל:
דף יג תוס' ד"ה חד גיסא ניגרא וחד &&ציור&& גיסא נהרא פי' רבינו חננאל נ"ב הציור לר"ח כצ"ל:
דף יד רש"י ד"ה מונחות לארכו של ארון כו' עד סה"ד נ"ב מה שלא פי' זה לעיל בד"ה לארכו של ארון בדברי ר"מ ע' רש"א:
תוס' ד"ה שבהן עמודים עומדין נראה כו' ומשני מכפר קאמרינן נ"ב התם איתא חוטא בל יקריב קאמרינן ותוס' מעתיק הכוונה כדי להשוות לזה עמודים:
ע"ב גמ' עזרא וד"ה נ"ב עזרא ונחמיה לספר אחד יחשב וכדקאמר לקמן ומאן אסקיה נחמיה בן חכליה וע' רש"ל:
דף טו רש"י ד"ה תניא כמאן דאמר כלומר הך דקתני לעיל יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה אתיא כו' כצ"ל:
דף טז ע"ב רש"י ד"ה רבייה בא לעולם שממהרת כו' נ"ב שיולדת בעודה פחות מתשע שנים אבל זכר אינו מוליד עד שימלאו לו משעה שנים ויום אחד וע' בח"א למהרש"א:
פרק שני
דף יז לא יחפור כו' אלא אם כן הרחיק מכותל נ"ב האי מכותל חבירו אע"פ שמפרש בגמ' מכותל בורו ה"ה מכותל הבנוי ע"ג קרקע ואף אם הי' תני מבורו הוה ידעינן דה"ה מכותל אשר על הארץ כי טעמא אני דורש למה אסרו סמוך לבורו הלא פרש"י ז"ל שהחפירה מחלשת כותלי הבור ומרפה ומהאי טעמא אסור נמי לסמוך לכותל של חבירו שמרבה את יסודו שתחת הכותל ונופל כמו שפרש"י על זרעים י"ט ע"ב, מחלידים תחת הכותל וכן מפרש כאן על מחרישה מרפה את יסודו הרי כל שמרפה את הקרקע מזיק לכותל שעל הקרקע כמו שמזיק לכותל בור וכן אנחנו רואין בעליל דקאמר בגמ' ד' י"ט ליערבינהו וליתנינהו הרי דמכותל שברישא היינו הך כמו מכותל שבסיפא שאם אומר שרישא דווקא מכותל בורו יתרץ דלא דמי אהדדי רישא מכותל בורו וסיפא מכותל חצרו וכן משמע שם בד' יט בגמ' על זרעים ותיפוק לי' משום מיא ופרש"י שם שצריך להשקותן תמיד וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה לי' למיתנינהו הא תנא לי' היזק דלחלוח אצל כותל והיינו בור שיח ומערה ואמת המים ונברכת כובסין דתני ברישא הרי מפורש דכל אלו קאי גם על כותל חצר ולאו דוקא כותל בור ומה שפרש"י ד"ה מן הכותל ולאו בבור קאי השתא אמת כי האי כותל אינו קאי על כותל בור כי הנך דברים דחשיב כאן משום הבלא אינו שייך אצל כותל בור ואפשר לא מזקי לי' כלל אבל הנך דברישא משום דמתונא שייך נמי גבי כותל חצר כמו שהוכחתי והנך דסיפא זרעים מחרישה מי רגלים שייכים נמי גבי שני מיני כתלים הן גבי כותל בור הן גבי כותל חצר. והנה יש במשנתנו שלשה בבות רישא היזקא דמתונא דמרפה לארעא שייך בשניהם מציעתא משום הבלא נראה דלא שייך בכותל בור וסיפא זרעים ומחרישה דמרפה לארעא וכן מי רגלים דהוא לחלוח שייך בתרווייהו ובזה הדרך סלולה בפשט הגמרא על כל המשנה ולא אבוש לומר שהתנא דקדק זה בלשונו הזהב שברישא וסיפא תני מן הכותל מכותל איזה כותל שיהיה כותל בורו או כותל חצרו ובמציעתא תני מכותלו של חבירו משמע כותל שלו שהוא דר בו והוא כותל שעל גבי קרקע. אחר כתבי מצאתי ב"ה בראשונים כדברי ע' רמב"ם וטור במקום המצוין בעין משפט וה' היה בעזרי להוציא הדבר לאור ביתר שאת:
ע"ב גמ' סלע הבא בידים פי' סלע מרופף שא"צ כלי ברזל לחצוב בו אלא אדם בידים חופר בו (רש"ל בשם ערוך):
דף יח גמ' הא קמ"ל דטירייא נ"ב פי' הכאה:
תוס' ד"ה הכא נמי בלוקח כו' אבל לפר"ח שפירש כו' כצ"ל:
ע"ב תוס' ד"ה ליגלוגי חרדל פי' הקונטרס נ"ב לקמן כה ע"ב. ד"ה וסבר ר' יוסי על המזיק כו' כו' כך פי' ר"י כל הסוגיא לפי שיטת רש"י וקשה לו מה דהוצרך לחלק כו' כצ"ל:
דף יט פיסקא מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה משום דמשתכי פי' הקונטרס כו' לא משום הבל אלא משום דמשתכי נ"ב אבל מה נעשה לגירסא שלפנינו דמשתכי לה לקדרה ע"כ נראה לפרש הכא כפר"ת שם וה"ר מרדכי הביא מירושלמי דגרסינן התם אתמר שהסלעים מרתיחין והכא אתמר שאין הסלעים מרתיחין כצ"ל ע' הגה' הגמ"ש דהירושלמי הוא בשבת ולא בב"ב ושפיר כגי' תוס' שלפנינו:
ד"ה המבריך את הגפן כו' דאע"ג שאינו רחוק ג' טפחים נ"ב פי' מתחת הקרקע אינו רחוק ג' טפחים:
ע"ב גמ' לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין נ"ב במשנה שם איתא טהורין ואם לאו טמאין:
דה כ גמ' או שעלו מאליהן ומטלוניות כו' כצ"ל ונ"ב בחלונות ליתא בתוספתא שם מלח חזיא לי' במרירתא נ"ב האי ל' שמציין להרמב"ם שבשתא כי ברמב"ם אין שם האי תנאי כלל הרמב"ם מסתפק בתנאי דמעורב בקוצים שאין ראוי לאכילה ולא לעבדה ונ"ל דצ"ל אלא דאית בה קוצי דכיון דאית בה קוצי אינו צריך עוד למרירתא:
תוס' ד"ה היא גופה תיחוץ כו' אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין כו' נ"ב אתפלא וכבר הראיתי לדעת דלאו חוצצין תני שם במשנה והגמ' מעתיק חוצצין כי הכל אחד כשממעט חוצץ וכשאינו ממעט אינו חוצץ והא ראי' דעל מאמר ר' טובי' רקיק אינו ממעט אמרו בגמ' וכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ הרי ממעט וחוצץ אין לדייק וזולת זה כ"כ דברי תוס' אמיתים מאושרים ומקוימים וע' מהרש"א ור"ש והרע"ב שם על המשנה דהיכא דכלי חרס סותמין הכל חוצצין אלא שתוס' מחולק עם הר"ש והרע"ב בתבן וגרוגרת כמו שמפרש המהרש"א כאן ונראה דהמהרש"א לא ראה המשנה וסמך עצמו על לשון הגמ':
ד"ה בחבית של מתכת כו' ומכסות אותו לגמרי שאין כו' נ"ב ע' פי' על זה במהרש"א ושם שני שבושים והגהתי בעז"ה בטוב ונקל להבין דבריו:
בא"ד ועוד אומר ר' יצחק דהכא מיירי בשאין חבית יוצאה חוץ לכותל ואינה כאוהלים ליטמא ולטמא דהשתא כו' כצ"ל:
ע"ב גמ' תמרי ורמוני מאי נ"ב תמרי ורמוניהן דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ"מ יש גילוי דעת בזה שעשה עלייתו לאוצר ויאצר בה אחר זה גם כן חטים ודומה לו שיפסידו מכחו (סמ"ע):
רש"י ד"ה כדי ליתן בין פצים לחבירו נ"ב פרש"י על חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו בשלשה מקומות המצוין במה"ש לא ראי זה כראי זה ולפענ"ד בחרתי בפירושו אשר בביצה ע"ש:
תוס' ד"ה ושל חמור כו' כמו העץ שמלבן המטה מוטלת עליו כצ"ל:
בא"ד וכן עץ שהנפח רוכב עליו כו' כצ"ל:
בא"ד במסכת זבים בפ' רביעי נ"ב מ"ב חמור של ריחיים של יד כו' כצ"ל:
דף כא גמ' ואמר רבא סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי נ"ב אפילו פחות מכ"ה חייבין לשכור מלמד ועד כ"ה די להם במלמד אחד ואם יש יותר מכ"ה המלמד מקבל עזר לעצמו ריש דוכנא אף אם בני העיר שכרו אותו סתם אינו צריך לשאול אותם על כך והמה מחוייבים לשלם שכר ריש דוכנא וזה ביותר מכ"ה עד מ' ואם יש יותר מן מ' מחוייבין לשכור שתים ועד חמשים די בשנים (נ"י בשם רבינו יונה בשם רבותיו זצוק"ל):
תוס' ד"ה בסופר מתא כו' ואין לפרש נמי כפ"ה בהמקבל ד' ק"ט ספר מתא כו' כצ"ל כדאיתא שם:
דף כב ע"ב גמ' ותני ענה נ"ב האי ותני עלה לא שייך שפיר כי לא בא הברייתא לפרש המשנה ואת שאהבה נפשי מצאתי ברי"ף דגורס תאנא רש"י ד"ה מן הצד כו' עד סה"ד נ"ב מפרש"י נראה שעביו של הכותל מכוון נגד החלון ושצריך להרחיק מנגד החלון טפח והרואה בחלון יראה עביו של הכותל ברחוק טפח מנגד עיניו וזאת קשה להניח על הדעת האם בטפח שמרחיק לא יאפיל כל הכתלים דפרקן כותלי לבנים המה אשר עביים שלשה טפחים ורוחב החלון שעורו טפח ואם ירחיק עוביו של כותל טפח ימוש חושך והנ"י כתב מן הצד כגון שכותל חלונות חבירו הולך לארכו ממזרח למערב וזה בונה מצפון לדרום כיון שאינו ממש מאפיל אלא שעושה לו צל בכותל די בהרחקת טפח מן החלונות שהוא בקרן זוית מן הכותל והכי נכון ונקל להבין ות"ל הפ"ח הניח דעתי ומפרש דברי רש"י כ"כ על זה האופן וז"ל מן הצד לשון רש"י שראש עוביו כנגד החלון ומאפילו מ"כ כלומר ואהכי קתני בברייתא שצריך להרחיק שלא יהא כנגד החלון ואמרינן עלה וכמה ירחיק מן החלון לצדו אמר ר' ייבא וכו':
תוס' ד"ה אלא אמר רבא כו' אלא אם כן הרחיק ארבע אמות וליכא למימר כו' נ"ב רבותא קמ"ל אע"פ שזה ימים רבים היה מקום צר בין אלו שני הכתלים ונתקרבו העוברים אצל הכתלים ונדוש הרבה אפ"ה צריך להרחיק כשנפל ובא לסמוך אחר (הרא"ש):
גמ' הכא במאי עסקינן בבא מן הצד וכמה כדי שלא יאפיל כו' כמלא רחב חלון וכמה טפח כו' כן צ"ל (רי"ף):
דה כג מתני' ר' יהודה בית ארבעה כורין מלא שגר היונה נ"ב ארבעה כורין והוא שטח 5/7 547 אמות אורך על 5/7 547 רוחב בקירוב מאד שיהי' לכל צד 6/7 273 אמות והוא מלא שגר היונה בית רובע הוא שטח 1/5 10 אמה על 1/5 10 אמה בקירוב והרמב"ם כתב אפילו הי' בינו ובין תחלת שדה חבירו בית רובע בלבד והטור וש"ע כתבו בתוך בית רובע כמו שכתב רש"י אפילו אין לו כל סביביו אלא בית רובע משמע שהשובך עומד באמצע בית רובע ויש לו לכל צד 1/10 5 בינו לבין תחלת שדה חבירו גמרא אבל רבים מאן פייס ומאן שביק נ"ב מוקשה תחלה אמר גבי רה"ר א"נ אחולי אחיל בני רשות הרבים גבי' ועתה אומר רבים מאן פייס ומאן שביק ע"כ טוב כי נחזיק בגי' הרי"ף והרא"ש דלא גרסי לעיל אחולי אחיל בני ר"ה גבי' תוס' ד"ה אלא א"כ הרחיק שלשים ריס היינו ד' מיל דהמיל הוא ז' ריס ומחצה נ"ב ע' תוס' ד"ה וזהו רוס ב"מ לג ומה שכתבתי שם:
ע"ב תוס' ד"ה רוב וקרוב הלך אחר הרוב כו' אבל אותה העיר כנגד איהי דקירא הוי קורבא דמוכח כו' כצ"ל:
בא"ד ולהכי לא מייתי בכולי' גמ' נ"ב פי' בכל הש"ס:
דף מד גמ' משום דסבר לה להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב שאני כו' כצ"ל נ"ב (כן נראה הגי' לעיל בתוס' ד"ה רוב וקרוב):
רש"י ד"ה נמצא בפרוזדור סה"ד ואע"ג דעלייה קרוב לפרוזדור שתחתיו כצ"ל:
ע"ב גמ' א"ר כהנא קדרה דבי שותפי כו' כצ"ל נ"ב כ"א בעירובין:
שם במתניתין ומנטיעותיו של חבירו ומנירו בכדי שלא יזיק נ"ב הא דפירש הכא במתניתין טעם ההרחקה טפי מבכל מתנותין דתנינן מרחיקין משום דמתני' דלעיל משום נוי העיר ודוקא בא"י כשישראל שמה קמ"ל דהכא משום היזקא הוא ואפילו בח"ל ונ"מ נמי דאי משום נוי העיר אין יכולין בני העיר למחול כדתנן אין שדה וכו' ואי משום היזק יכולים למחול (נ"י בשם רשב"א). שם ונותן דמים מי שהעיר שלו נ"ב פי' מי שיש לו זכות בעיר היינו כל הבעה"ב:
דף כד רש"י ד"ה אתה הוא ה' לבדך בתריה כתיב וצבא השמים על עסקי כו' כצ"ל נ"ב מפורסם אינו צריך ראיה:
דף כו רש"י ד"ה מעמיק להן בעל השדה שיצאו לתוכו בעומק שלשה טפחים כצ"ל והוא ד"א קאי הכל על תיבת מעמיק בלבד וחלילה אשר קוצץ יבוא בתוכו כמובן לכל בר בי רב:
פרק שלישי
דף כח תוס' ד"ה שהן י"ח חודש עד סה"ד ואחריו הגה ע' תי"ט שתמה ע"ז נ"ב ותוס' רע"ק תמה על תמיהתו:
ד"ה כנס את תבואתו כו' כי שמא היו רגילין ליבשן באותה שדה שגדלו שם נ"ב וכן פרש"י וייבשן בה:
ע"ב רש"י ד"ה ולר"מ דאמר כו' כלומר כו' ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב היא ראויה וד"ה צלף פרי שלא ניכר בו היום ונגמר לסוף ג' ימים נ"ב לכאורה היה לרש"י לומר גבי תאנה ובצהרים היא ראויה וכן גבי צלף ונגמר למחר ונלע"ד למען התירוץ שמשני קאמר רש"י גבי תאנה שאף השלישית שיאכל לערב כבר נגמר בשחרית אלא שלא נתבשלה ונמצאו כל תלתא ביחד בגדלן וגבי צלף נמי מיהא איתא אלא שמרוב קוטנה אינה ניכר קאמר רש"י שאף אותו צלף שיהי' נגמר לסוף ג' ימים הוא ביום ראשון פרי שלא ניכר אבל כבר איתי' ברוב קוטנה ושפיר מתרץ גמ' התם פירא מיהא איתא דכל התלתא כבר איתי' בשעה שאכל הראשונה תוס' ד"ה כגון צלף כו' עד סוף הדיבור וההיא דשבת משמע כספרים שלנו נ"ב וכן מעתיק תוס' שבת ס"ח ד"ה ואלו פאה אכל תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה:
דף לא ע"ב רש"י ד"ה אין מעלין לכהונה להחזיק אדם בכהן לאכול בתרומה ולעבוד עבודה כו' נ"ב ע' תוס' לקמן ע"א ד"ה ואתא וד"ה אנן דמיירי בתרומה דרבנן הקילו לא שייך הכא ולעבוד עבודה:
דף לב גמ' ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן כו' כצ"ל:
נשמט קודם לזה בגמ' אין ערער פחות משנים אלא הכא במאי עסקינן כן צ"ל נ"ב כמו בכתובות ,,ערער תרי ו" ליתא התם:
שם ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה וחלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא בי' דכהן הוא ודכולי כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה אין שטרא זייפא הוא פי' ר"ח וכו' וראשון עיקר סה"ד נ"ב האי וראשון עיקר על הני שני פרושים דמפרש דמיירי בשטר מזויף ממש ואמר וראשון מהני תרי עיקר ולא קאי על פי' ר"ח דמייתי בריש ד"ה כי לקמן סד"ה שלח לי' אמר רש"י ז"ל ולי נראה דה"ה לזייפא ממש הרי אינו סובר להא דר"ח ועוד אם היה כוונתו על פי' ר"ח היה אומר ופי' ר"ח עיקר:
בגמ' א"ל אביי אימא לי איזו גופא דעובדא כו' כצ"ל נ"ב כן איתא ב"מ ד' ע' ומפרש רש"ל איזו אוהב ושם רשמתי על הגליון השייכות איזו לאוהב ע"כ הגהתי גם הכא איזו:
דף לד ע"ב בתוס' הנמשך מעל"ד והלכך כל אחד מפסיד חצי ור' אבא כו' נ"ב ע' רש"א:
תוס' ד"ה ומאי שנא משני שטרות כו' מאותה שעה שמוכיח נ"ב דשיעבוד משום קלא הוא ע"י השטר והיינו משעה שמוכח מתוך השטר (ר"נ שם):
ד"ו לה רש"י הנמשך מע"ב הסמוך ומשום האי טעמא אטו בירושלים יתבי דכיתבין שעות נ"ב ופי' רש"י שם וכיון דלא הקפידו בני מקום לכתוב שעות גילו מנהגם שאין הולכין אחר הקודם לבו ביום ושניהם שוין פי' לפירושו דבירושלים שמנהגם לכתוב שעות אף אם לא נכתב בשטר השעות הולכין אחר השעות וזה ששטרו קודם בשעות היינו שנכתב בבוקר והשני בערב זכה הקודם אבל במקום דלא נהגו לכתוב שעות אפילו נתברר איזה נכתב קודם לא משגחינן בו והמוקדם והמאוחר באותו יום שוין אבל נכתב בשטרות שעות אפילו במקום דלא נהגו לכתוב שעות מי שיצא מן המנהג וכתב זיכהו להמוקדם בשעות וכשמפורש בשטר שמעון ביום פלוני בוקר ובשטר לוי ערב באותו יום זכה שמעון ובזה מובן דברי הרשב"ם:
ד"ה שודא כו' ולעיל נמי נימא רב חלוקה או שודא נ"ב שיתנו הדיינין למי שנראה אמיתי בדברים יותר (תוס'):
דף לו רש"י ד"ה אכלה ערלה וכו' ובפירוש ר"ח גרסינן הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה נ"ב כן גורס בדברי רב יהודה גם בברייתא וכן הוא הגי' בכתובות בר"י והברייתא אינו מובא שם:
תוס' ד"ה הכי גריס ר"ח כו' וא"ת דהכא משמע דזמורות ועצי כלאים שרו ומ"ש כו' נ"ב לכאורה נראה דמקשי כ"כ ערלה אערלה מזמורות של ערלה על קליפי ערלה אבל מתירוצם ידעינן דלא מתרץ כלום ערלה דלא מקשה כלל בערלה וכן הוא בתוס' בכתובות אינו מכניס כלל בקושיא זמורות כי מקליפי על זמורות לא קשיא כלל דזמורות עצים שרי וקליפי אסור משום דהוי שומר לפרי אבל על עצי כלאים שפיר מקשי מקשין של כלאי הכרם דקשין הוי כמו עצים והא דמייתי הכא זמורות קאי נמי על כלאים זמורות של כלאים ועצי כלאים (לקחתי זאת ממהרש"א על תוס' ד"ה אכלה בכתובות דף פ'):
נשמט הרשום על ד"ה זה לעיל מיני' הכי גריס ר"ח אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה וכן נראה לר"י עיקר וכן מוכח בהאשה שנפלו דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות נ"ב פי' שהאכיל מהן הבעל לבהמתו וכלאי הכרם נמי אע"פ שאסורים בהנאה הוי חזקה ואע"ג דבערלה אמרינן דהוי חזקה שיש היתר בחבילי זמורות משמע שאם הי' הכל אסור ככלאי הכרם לא עלתה לו חזקה ערלה שאני שאין הבעלים נפסדים שום דבר טפי משום המחזיק דערלה איסור דממילא הוא לכ"ע אבל כלאי הכרם האיסור בא מחמת המחזיק שזרע בו כלאים הבעלים היו יכולין לאכלה בלא זרע כלאים ובהיתר הלכך הי' להם לבעלים להקפיד ומדלא הקפיד הוי חזקה ע"כ דברי הנ"י בשם הרמב"ן ולאשר דבריו כצפיחית בדבש העתקתים):
ע"ב תוס' ד"ה היו לו שלשים אילנות ונרא' דדוקא שלשים אבל ג' ממטע י' לבית סאה ואכל אחת בשנה זו וכו' (היא גי' רש"א):
עין משפט אות ג' מיי' שם טוש"ע שם נ"ב כפי' רש"י ובסעיף טו שם כפי' ר"ח:
דה לז רש"י ד"ה אמר רב זביד זה קנה אילנות כו' דתנן בהמוכר את הספינה (ד' פא) דקנה קרקע ואמר ר"ח ב"א אר"י (ד' פב) תחתיהם ובניהם וחוצה להן כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה זה החזיק באילנות כו' פ"ה כו' כדאמר לקמן ד' נ"ד האי מאן כו' כצ"ל:
ע"ב תוס' ד"ה מכר אילנות ושייר קרקע כו' או בשדה גדול נ"ב ע' רש"א:
בא"ד מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש נ"ב ע' רש"ל ורש"א:
דה לח כורכמא דרישקא נ"ב נרד תרגומו רישקא מין בושם (ערוך) ופי' כרכום מבושם אשר ריחו כריח נרד ושוהין אותו בקרקע כמו נרד:
תוס' ד"ה קני משפולי עד תהומא פ"ה שאם מת יטע אחר במקומו וקשיא לר"י כו' ונראה לר"י דלא קנה מקום האילן אלא לענין שלא יוכל זה לתפור חלל תחתיו דקני ליה עד תהומא נ"ב הפוסקים קבלו פי' הרשב"ם ואתקפתא דרבא הוא לפרש דברי נהרדעי שלא נוכל לפרש דבריהם כפשוטן דקשה ולימא ליה וכו' ע"כ מפרש שדברי נהרדעי אמורים בבאו מחמת טענה ואע"ג דבלוקח אילן אינו קונה קרקע אבל חזקה מהני והרי"ף השמיטו וכתב הנ"י בשם הרמב"ן ובשם הרשב"א משום דדבר פשוט הוא דכל מחזיק ומא מחמת טענה דיש לו חזקה מתני' שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל נ"ב לא זו אף זו קתני לא זו עבר הירדן שהירדן מפסיק וצריך ספינה לעבור ממדינה למדינה ואין שיירות מצויות אלא אף זו יהודה והגליל שעוברים מזו לזו ברגל אין שיירות מצויות ומפרש ותני היה ביהודה והחזיק בגליל וכו' אינה חזקה ואצ"ל היה ביהודה והחזיק בעבר הירדן כי כש"כ הוא ובגמ' כי פריך מאי קסבר עיקר קושייתו מיהודה וגליל על יהודה ויהודה כי מישור אחד הוא ויכול להיות האדם ברגל אחת ביהודה ורגלו השנית בגליל בהיותו על הספר וכן יכול להיות בית בעל השדה אשר דר בו ביהודה ושדהו בגליל סמוך לביתו אשר ביהודה ע"כ פריך שפיר מ"ש יהודה וגליל מיהודה ויהודה אבל מיהודה ועבר הירדן על יהודה ויהודה לא קשיא כי יהודה ויהודה שיירות מצויות תמיד באין מניעה אבל לא כן מעבר לירדן ליהודה הנהר הגדול נהר הירדן מפסיק ואין שיירות מצויות כל כך:
ע"ב גמ' דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו נ"ב נראה פירושו משום דבהני שלש ארצות הי' שכיח חירום ביניהן ע"כ גזרו שאין להם חזקה אף שלא בשעת חירום כשעת חירום שאז אין שיירות מצויות מזו לזו וכן נראה מדברי רש"א בד"ה ויבוא לשנה אחרת בדף ל"ט ואפשר להכניס כוונה זאת בדברי רשב"ם ד"ה כשעת חירום דמו ודוק וכן לקמן בע"א אלא כדי שיהא כו' טעמא דר"י לאו וכו' ולאפלוגי את"ק אתא דלא חיישינן לשעת חירום ע"כ משמע מלשונו דת"ק משום דחייש לשעת חירום לפיכך אף שלא בשעת חירום שלש ארצות כשעת חירום דמו:
דף לט גמ' ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כו' נ"ב ההכרח לפרש שר' חייא בר אבא אר"י מחאה בפני שנים בדרך אומדנא שבוודאי אמר ר"י מחאה בפני שנים אף שלא שמע מר"י ור' אבהו אמר ואני אומר שבוודאי אמר ר"י מחאה בפני שלשה ושייך שפיר ע"ז לימא בדרבה בר רב הונא קא מפלגי שר' חייא בר אבא לית לי' דרבה בר רב הונא ע"כ הוא ברור לו שוודאי אר"י בפני שנים ור' אבהו אית לי' דרבה בר רב הונא ע"כ הוי קים לי' שודאי אר"י מחאה בפני שלשה כי אם נפרש כפשוטו ששמעו אמרות טהורות מפי ר"י זה אמר כך שמעתי מר"י וזה אמר כך שמעתי איך שייך לישא וליתן במאי קמיפלגי וכן משמע מלשון הגמ' שאם היו שמעו מר"י בפירוש כדאמרו היה להם לומר בפה מלא אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן וכן אמר ר"א אר"י אבל לא אמרו אמר ר' יוחנן אלא ר' יוסי בר' חנינא שאל מהם והשיבו אחד אחד ר' חייא בר אבא אמר פי' השיב ר"י לשון בתמי' אתה שואל על ר"י בוודאי סבר בפני שנים ר' אבהו אמר פי' השיב ר"י בוודאי סבר בפני שלשה או כה הי' צ"ל ר' חייא בר אבא אמר אמר ר' יוחנן מחאה בפני שנים ר' אבהו אמר אמר ר' יוחנן מחאה בפני שלשה ומדלא איתא הכי ש"מ כי לא שמעו אמרות מר' יוחנן אלא מדעתם אמרו:
ע"ב תוס' ד"ה לית בה משום לישנא בישא פי' לאותו שאומר לפני ג' דבפ' יש בערכין (ד' טו) מייתי עלה הא דאמר ר' יוסי מעולם לא אמרתי כו' נ"ב ע"ש דלא על מימרא דרבה בר רב הונא מייתי הא דאר"י אלא על מימרא דרבה דאמר התם כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא ולא אוכל לבוא על דעתם וצריך עיון ובין כך נעיין בהג"ה שמביא הרשב"ם למצוא את אביי שמביא ההג"ה חפשתיו ומצאתיו שם בערכין לפי גי' הע"י והרי"ף דא"ל אביי כש"כ חוצפא ולישנא בישא א"ל אנא כר' יוסי סבירא לי דאר"י מימי לא אמרתי דברי כו' שמביא תוס' אשר לפנינו שם דבריהם אחר מימרא דרבה ולפני הגהה ותוס' הי' אחר מימרא דרבה בר רב הונא ובזה מובן דברי תוס' מיני' וביה שגירסתו א"ל אביי היינו לרבה בר רב הונא ועמו מימרא דר' יוסי וגם בעל הגהה ידע מה קאמר כי לפי גירסתם אשר אביי אמר לרבה בר"ה שאמר כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא א"ל אביי כש"כ חוצפא ולישנא בישא נמצא סבר אביי שגם באפי תלתא אית בה לישנא בישא גם חוצפא אמר בעל הגה אמאי לא אמר בדאביי קמיפלגי מ"ד בפני שנים אית לי' דאביי דבין כך ובין כך אית בי' לישנא טוב יותר למחות בפני שנים דעכ"פ חוצפא לית כאן ומ"ד בהני ג' לית לי' דאביי וימחה בפני ג' דלית בה לישנא בישא וסבר כרבותינו דגבי מחאה נמי לה"ר איכא (ע' ר"ח) ומשני ושמא משום וכו':
רשב"ם ד"ה אם מחמת טענה ראשונה עירער כו' וה"ה למוחה ב' מחאות כו' כצ"ל כמו שמעתיק הרא"ש לשון רשב"ם:
דה מא גמ' אזל הדר גודא בארעא דחבריה אתא כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה שקל בידקא בארעיה ולא נודע מקומן סה"ד נ"ב פי' שאינו ניכר עתה המקום שעמדו המחיצות טרם נשטפו:
ד"ה והא אחיל כו' וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי נ"ב ואיני צריך לחזקת ג' שנים אלא במה שגדרתי אפילו בכל שהוא זכיתי במתנה (כן מסיים הנ"י ונ"ל שבזה מתורץ קושית תוס' ד"ה והא אחזקי):
דף מב מתני' אבל בנותן מתנה כו' נ"ב וה"ה למוכר דקנה לוקח בחזקה (תי"ט) והא דלא תני במתניתין והמוכר משום דבד"א במחזיק איירי במוכר ולוקח להכי לא הזכיר בסיפא מוכר (הרא"ש):
רש"י ד"ה אבל בנותן מתנה בפנינו ומודה נו נ"ב פי' או מודה לו (תי"ט):
ד"ה ופרץ או פרץ בו פירצה כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה מלוה על פה כו' ואפילו מגלימא דעל כתפי' שם מפורש נ"ב הב"ע שעשאו אפותיקי:
ע"ב גמ' רמי לי' ר' אבא לרב יהודה במערתא כו' נ"ב אף כשהיו נחבאים במערתא מפני האויבים עסקו בתורה (רי"ע):
רש"י והא דאמר שמואל אין לו חזקה דנחית לפלגא שכן דרך שותפין לאכול זה פלגא וחבריה אידך פלגא כצ"ל:
ד"ה ואמרי לה להאי גיסא היכא כו' לא היה לו להניח לחבירו לברר חלק אחד כו' כצ"ל:
ד"ה ה"ג רבינא אמר כו' ארבע אמות לזה נ"ב ע' רש"ש:
דה מג גמ' ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו נ"ב למה רק בי תרי הא צריך בי חמשא תלתא דייני ותרי סהדי ועוד דפתח בבי תרי ומסיים ולידיינו ע' פלפלא חריפתא:
רש"י דכיון דרווח שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו כלים כל זמן שאין צריכין פי' ולא ישתכח תרי מינייהו דליתבו ובזה מתורץ קושית מהר"מ:
תוס' ד"ה ה"ג ותסברא עניים שקלי ודייני מיפסלי אלא הכא נמי בספר תורה ואמאי קרי להו עניים כו' נ"ב כי לפי גי' הגמ' אחר דמוקים בדייני עניי וראיה מעניי לא שייך לשון ואמאי אלא הוי שייך לומר ולכל העיר קרי עניים אבל לגי' תוס' דמדלג על אלא אימא עד הכא נמי שייך שפיר ואמאי קרי להו עניים ולכן מסיים תוס' בזה ואמאי וכו' אשר הוא ללא צורך לגירסתו:
ע"ב גמ' כגון דאית ליה סהדי ליהודה ואית ליה סהדי לשמעון כצ"ל נ"ב כמו דאיתא ברי"ף כי הכא אף בהדיוטים מדבר ומאין בא להם מורנו וגם יש לישב גי' הגמ' כיון דאיכא גם גזלן ראובן ונגדו להם המורנו:
רשב"ם ד"ה רישא בראובן כו' הוי שפיר מצי לאוקמי בגזלן גופיה נ"ב פי' מה ראה התנא לדחוק עצמו ולשנות בגזלן שמכר אפילו לא מכר הגזלן אלא בגזלן גופיה כן פי' רשב"ם לקמן בדף מ"ה ד"ה ומקשינן לרב ששת:
שם ד"ה ואיבעית אימא להכי כו' ושני בעלי דינים יש להן עדים לא היה לב"ד להחזיק לאחד נ"ב פי' עידי אבהתא אלא דשל אחד לא היה לפנינו ועתה בבואם לפנינו נתברר למפרע שהי' לשניהם עדי חזקה ועדי אבות לא הי' לב"ד וכו':
דף מד ע"ב גמ' נמצאת שאינו שלו חוזר עליו נ"ב והא דאמר רבין מפני שמעמידה בפני ב"ח הא בלאו הכי אינו מעיד לו דנוגע בעדות כי אם יקח המערער מהלוקח יחזור על המוכר משום דרב פפא יש לומר דרבין אמר אפילו לפי מאי דמסיק במכיר בה והלוקח יודע כ"כ בשדה זו שהי' מעולם של המוכר אעפ"כ אינו מעיד לו מפני שמעמידה בפני ב"ח או אפשר לומר דסבר רבין כרב זביד (חשק שלמה):
שם בגמ' דא"ל להכי זבני לך כו' כצ"ל (רי"ף ורא"ש):
דה מה גמ' דאמר להכי זבני לך כצ"ל (רשב"ם):
שם האי בר ישראל דזבין ליה חמרא מישראל חבריה כצ"ל (רא"ש):
ע"ב גמ' בפני אמרת לו למוכרו וליתנו במתנה כצ"ל (רי"ף לא גריס לו):
רשב"ם ד"ה ביוצא הטלית כו' האי מחזיק לבעה"ב מינך זבינתיה ומהימן הוא דהא לאו אומן הוא כי א"ל נמי יודע אני דזבנתה ניהליה לאומן וזבנה אומן ניהלי מהימן דהיינו כדאמר לעיל דאי א"ל דזבינה מינך כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אי דאיכא עדים כו' והכי הל"ל בשלמא לרבה מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבה במיגו כו' כצ"ל:
דף מז ע"ב רשב"ם ד"ה לוקח ראשון מעיד ללוקח שני כגון ראובן שמכר שדה אחת ללוי ואח"כ שדה אחרת ליהודה ואתא שמעון אינש מעלמא כצ"ל ובזה ניחא דמצייר כגון ראובן שמכר שדה אחת ללוי וקשה למה מדלג על שמעון והיה לו לצייר ראובן שמכר שדה אחת לשמעון כדרכן של חז"ל להתחתן בכל מקום ראובן עם שמעון ואחריו לוי ע"כ צריכין אנו לומר שמשייר שמעון למערער בשם נגזל ואתי שפיר כסדרן ראובן גזלן שמעון נגזל לוי לוקח ראשון יהודה לוקח שני וכה"ג כתב הרשב"ם דף מ"ג מ"ב ואתא יהודה כלומר אינש מעלמא תוס' ד"ה. לוקח ראשון כו' וא"ת ומלוה וערב (והלוקח) אמאי מעידים נ"ב בטעות הוסיפו כאן והלוקח כי אינו ענין לכאן כלל ומה דאיתא כן ברש"ל והערב והלוקח הוא על סה"ד אשר שם נכון (רש"ש):
רשב"ם ד"ה זביניה זביני כו' ואית דגרס תלהו כצ"ל ופירושו כמו מצוה לתלותו אם לא ימכור כמו תלהו עליו גבי המן:
שם ורבינו חננאל כתב תליוהו פי' שתלו אותו כפי' רשב"ם:
תוס' ד"ה רב ביבי מסיים בה כו' עד סה"ד נ"ב והרשב"ם מדייק משמי' דרב נחמן ומתורץ קושית תוס':
דף מח תוס' ד"ה גט מעושה כו' וכן משמע בירושלמי דקאמר התם רב אמר ישראל שעשה כמעשה כו' כותים שעשו כמעשה כו' כצ"ל:
ד"ה דבר תורה כו' כיון דבדין עבדה רשב"ם מתרץ ולזנות עמו:
ע"ב תוס' ד"ה ואפילו בשדה זו כו' על כן נראה דגרסינן דלא ארצי זוזי ולא גרסינן לי' וכו' כצ"ל:
דף בתוס' ד"ה אילימא למעוטי שאר נכסים כו' לכך נראה לר"י לפרש נ"ב פי' ולא יקשה כלל שם מה דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל:
שם בא"ד ואפילו בג' שדות מקחו קיים עד שעת טריפה נ"ב לכאורה מוקשה מאי אפילו בג' שדות ובגמ' אמר כש"כ שאר נכסים דמקחו בטל משמע דטפי קיים בג' שדות אך הסברא מבוארת דלענין עד שעת טריפה ודאי טפי קיים מכר של שאר שדות שאין לה אלא שיעבוד בעלמא דהא כל אדם מוכר קרקעות המשועבדים שהרי הפירות המה עתה שלו וכי מטא שעת טירפא טורפות מלקוחות אלא אפילו ג' שדות שהמה אפותיקי שלה ועיקר אסמכתא עליהן מכרו קיים משא"כ לענין שלא תוכל לטרוף הואיל ונתרצת למכור טפי ריצוי בטל ומצית למימר נחת רוח בשאר נכסים דאמר לה עיניך נתת בגירושין כו' מבג' שדות וק"ל הן המה דברי מהר"ם שי"ף בכתובות על תוס' ד"ה מגרשה:
רשב"ם ד"ה מפני שהוא תחתיו עדיין כל ל' יום וכתיב ומת תחת ידו ותחת קרינא ביה נ"ב ויהי' פי' תחת ידו ברשותו וע"ז קאי גם אך אם יום או יומים:
ע"ב תוס' ד"ה מיגו דאי בעי אמר כו' תימא כו' נ"ב אפשר דתלמודא דייק מדנקיט רב א"א צריכה למחות דקשה דא"א היא רק בחיי בעלה ואז אינה צריכה למחות ואין מועיל מחאתה ועל כרחך הפירוש שטוען המחזיק שקנה מבעלה בעודה א"א (חדושי אנשי שם בשם מהר"ן שפירא):
דף נא ע"ב תוס' ד"ה ברם ר"ת לא גריס ברם ואין מתיישב לר"י גירסתו דא"כ מה צריך לומר במתנה ביקש ליתן לה נ"ב אינו מובן אם לא יאמר במתנה ביקש ליתן לה נמצא דאוכל מפני שלא קנתה נמצא דפליגי גדולי הדור על רב הונא בר אבין בזה דרב הונא בר אבין סבר המוכר לאשתו קנתה וגדולי הדור אמרו דלא קנתה ור"ת אינו רוצה בזה אך התוס' מתרצי שפיר האי במתנה ביקש לר"ת לקמן בסמוך ועוד יש ליישב וכו':
ד"ה במתנה קנתה כו' בהדי פניא דמעלי שבתא כו' אתו לקמי' כו' כצ"ל:
שם בא"ד גבי ר"ג עשור נתון ליהושע כו' כצ"ל:
דף נב ע"ב גמ' תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי נ"ב אמתניתין דקדושין דף כ"ו נכסים שיש להם אחריות נקנין בחזקה:
רשב"ם ד"ה קשיא כו' אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא ותלי' וקיימא כו' כצ"ל וכן בפר"ח כתב מרי"ש נ"ב פירושו מר' ישראל (רש"ל):
ד"ה ראיה בעדים על בעל השטר להביא ראי' דמעיסתו נ"ב ע' מהרש"א:
ד"ה בבבא בתרא ירושלמי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו יש לו חזקה ולא לאשה בנכסי בעלה בחיי בעל כו' כצ"ל:
דף נג אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין בנכסי הגר כו' כצ"ל גדולים מיותר וכן תוס' בע"א אינו מעתיק גדולים:
שם כיצד בחזקה התיר לו מנעלו וכו' כצ"ל נ"ב כן איתא בקדושין שם:
הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו כצ"ל בלא ו' כמו בקדושין שם:
דף נד רשב"ם ד"ה דשדא ליפתא בי פילי כו' ש משקה את השדה ומנגב את הקרקע פי' מסיד את הנגב כמו ויסקלהו:
שם סה"ד פילי כמו פילא נ"ב ברכות כ"ה גבי צואה יבשה (רש"ש):
ע"ב תוס' ד"ה נכרי מכי מטי זוזי לידי' אסתלק כו' אבל בעלמא אור"ת דאדרבה אין קנינו של נכרי בכסף נ"ב כגון במטלטלין:
בא"ד היינו משום דמצינו בנכרי קנין כסף בעפרון נ"ב היינו בקרקע:
דה נה גמ' והני זהרורי נ"ב ממונים מן המלכות לקבל שר טסקא (ערוך) דזבני ארעא רי"ף ורא"ש ומחקו עד גם הרשב"ם לא גריס לי':
שם וה"מ דאצילתיה מתא אבל אנדיסקי נ"ב הערוך גורס אבל אצילהו אנדיסקי וגם לפנינו שהגירסא אבל אנדיסקי הכי פירושו וקאי הכל על פרדכת מסייע מתא וכו' אבל אם אנדיסקי מעצמם הצילהו לזה אינו צריך לסייע למתא כי סייעתא דשמיא היא:
רשב"ם ד"ה המיצר והחצב כו' כדאמר רב אסי אמר ר' יוחנן לעיל נ"ג ע"א בשמעתא כצ"ל:
ד"ה הנחל כנחל איתן נ"ב הוא פי' הרא"ש דלא כר"ש ע"ש:
ד"ה והשלולית קבוצת כו' שמחלקת שלל לאגפיה סה"ד כצ"ל:
ע"ב גמ' דתנן נכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה ואם לא נכנסתי כצ"ל:
רשב"ם ד"ה שביל הרבים שהולכין שם רבים ברגליהן אבל דרך הרבים מקום הילוך העגלות והסוסים של רבים ודרך היחיד מקום הילוך עגלות וסוסים של אותו יחיד ושביל היחיד שהולך רק אותו היחיד שם ברגליו וכולה לא זו אף זו קתני נ"ב מרשב"ם נראה מדכתב וכילה לא זו אף זו קתני שמאי דתני הקבוע קאי גם על הדרכים אבל כשתעיין במשניות שם פירשו הרע"ב והר"ש והתי"ט דקאי רק על השבילין אבל הדרכים מיירי דלא קבוע ושם במשניות ומפרשיו נמצא גירסאות שונות בזה המשנה ובזה מובן דברי תוס' ד"ה דרך היחיד ודרך הרבים כמו שהוא במשנה שם גם הצריכתות טוב לעיין בר"ש ורמב"ם שם על המשנה כי הצריכתות שמביא תוס' בשם הירושלמי אחר העיון מוקשה תוס' ד"ה דרך היחיד ודרך הרבים כו' דדרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי בי' רבים סה"ד נ"ב ע' ר"ש שתירץ באופן אחר וע' מהרש"א:
דף נו מתני' היו שנים מעידין אותו שאכלה ג' שנים ונמצאו זוממים משלמין הכל נ"ב כן גי' הרא"ש ונכון כי לו את מיותר תוס' ד"ה אבל פיסלא לא כו' דבהזורק מפורש נ"ב כן מעתיק הרא"ש דפיסלא דהוי גבי גט רשות לעצמה כגון דלא גבוהה י' א"כ משמע דגבוהה ג' ומסתמא איירי ברחבה ארבעה נ"ב ע"ש בגיטין רש"ל ורש"א ומהר"מ שי"ף:
ד"ה אין שם לא מיצר כו' בתוספתא דטהרות נ"ב פ"ז:
ד"ה לאפוקי מאי כו' וי"ל שהראהו דייק כו' כצ"ל:
ד"ה הר שעיר עמון ומואב כו' מפני סמך עניים וזה התירוץ עיקר נ"ב ע' מהרש"א:
שם דבהכי מיתרצא דלא קשיא דר"א אדרבי אליעזר ורבי יהושע אדרבי יהושע נ"ב דר"א אמר חגיגה ג' עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וקאמר נמי טעמא דאמר מר הרבה כרכים וכו' ורבי יהושע סבר נמי כר"א ולר"א מספקא לי' אם קדושה ראשונה קידשה לע"ל ור"י סבר קידשה אלא ש"מ כדפירש ר"ת דמאי דאמרו הרבה כרכים הוא למ"ד לא קידשה לע"ל וגם שם בחגיגה הגמ' מסיים מאי טעמא דאמר מר ולא מדברי ר"א הוא אלא דגמ' מביא ראיה כמו דלמ"ד לא קידשה הניחו עולי בבל מלכבוש כדי שעניי ישראל יסמכו עליהם הניחו מא"י עצמו מכש"כ שיהיו עמון ומואב מעשרין מעשר עני לטובת עניים שלא היו מא"י מעולם כי גם עולי מצרים לא כבשום ואין נ"מ אם קידשה לע"ל אם קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל וכן כתב רש"ל ודאמר מר דאיתא לעיל היינו לאתויי ראי' דעשו משום עניים (מתוס' יבמות):
ע"ב גמ' בשתא דקא מסהיד האי לא קמסהיד האי הכא כו' כצ"ל ונ"ב כן איתא ברי"ף ורא"ש:
שם מאי איכא למימר בין חיטי לשערי בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו כצ"ל (רי"ף ורא"ש):
רשב"ם מתני' דחשיב לג' כתות של עדים עדות אחת לשלש כו' נ"ב רש"ש מוחק אחת וברש"י לרי"ף מתני' דמכשיר ג' כתות לג' שנים דלא כר"ע: