דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת בבא מציעא
פרק ראשון
דף ב גמ' ומה התם דאיכא דררא דממונא למר (פי' אדון השור) ואיכא דררא דממונא למר (פי' לאדון העיבור):
תוס' ד"ה ומה התם דאיכא דררא דממונא כו' גבי ארבא דאיכא למימר דתרווייהו הוא ואין חולקים כו' נ"ב בער אנכי ולא אדע כלל קושיית תוס' כי שם בב"ב מימרא דרב נחמן על זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ופי' רשב"ם בין בספינה בין בקרקע ותוס' מפרשים כ"כ כרשב"ם מדאמרו גבי ארבא דאמר רב נחמן הלא מפרשים זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מיירי בארבא איידי דלעיל מיניה איירי בארבא ועל זה אומר וכו' אמר רב נחמן כל דאלים ופריך הגמ' מהמחליף פרה בחמור ומשני התם אצל המחליף להאי אית לי' דררא דממונא ולהא אית לי' דררא דממונא הכא בארבא או שדה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר אב הרחמן תן בלבנו להבין ולהשכיל:
דף ך רש"י ד"ה שכן שבועה גוררת שבועה עד לא חייבו אלא שבועה על מה שהעיד כו' כצ"ל:
ד"ה פיו יוכיח נ"ב קאי על פיו יוכיח השני:
ד"ה ללוה לית לי' סהדי כו' עליה סה"ד נ"ב האי עליה קאי על ל"ל סהדי כאומר באינך חמשים שאינו חייב לו לית לי' סהדי עליה. ד"ה והילך לא הוצאתים כו' נ"ב ע' הגהות הב"ח על הגהות הרא"ש בזה:
דף ה תוס' ד"ה ונימא שבועה שכולה שלי לרבנן דבן ננס נ"ב שבועות ד' מ"ה
דף ו ע"ב תוס' ד"ה קפץ כולן פטורין כו' ובריה נמי לא הוי כדפרישית בחולין כו' כצ"ל:
דה ץ גמ' דא"ל מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי נ"ב וכל זה בתפוסי בכרכשתא אבל בשהם אדוקים בו מי שידו מגעת את הזהב הוא נטלו כנ"ל וברור וכן כתבו תוס' שאם היה ביד אחד יותר ממחצה נוטלו ה"ה נמי אם בו זהב נוטלו ב"ה כי כוונתי לכתוב כדברי הרי"ף כי בעמדי בגמ' כתבתי דברי ובבואי להרי"ף מצאתי שם דברי מפורשים אות באות:
רש"י ד"ה ומשיחה וראש המשיחה שהגט קשור בו בידו כצ"ל. נ"ב ע' רש"י גיטין:
תוס' ד"ה אם יכול לנתקו נראה כו' ור"ת נמי פירש כו' ר"מ מוחק נמי נ"ב ע' מהר"מ שיף שאינו מוכרח למחוק ול"נ נמי באופן אחר שאין נחוץ למוחקו שתוס' מפרש אופן הנתינה בלא פתיחה וקפיצה וע"ז כתבו ור"ת נמי פירש שמסכים ר"ת על פי' תוס' ונמי מפרש עוד אופן אחר אם הגט כבד כו' שכ"כ יכול להיות בלא פתיחה וקפיצה:
ע"ב גמ' רבינא אמר לעולם איפוך קמייתא נ"ב לכאורה האי קמייתא מיותר הלא הסתם גמ' מתרץ איפוך נפל ליד דיין כו' ולא אמרו איפוך קמייתא ולא אמורא הזכיר להפוך בתרייתא והי' די לרבינא לומר לעולם איפוך ונלע"ד דרבינא מרמז בזה שהיה כ"כ יכול לומר לפי סברתו דטעמא דרבנן הכא דחיישו לשתי כתובות איפוך בתרייתא וטעמא דר' יוסי דחייש לשחי כתובות אך מה ירויח בזה שישנה מההוי אמינא דגמ' שרצו להפוך קמייתא ויהפוך בתרייתא ע"כ אומר רבינא שנוכל לעמוד כהוי אמינא דסתם גמרא לעולם איפוך קמייתא וטעמא דרבנן דחיישינן לשתי כתובות ובזה מדויק כ"כ דברי תוס' ד"ה דחיישינן לשתי כתובות ובלאו איפוך לא מצי לאוקמי ואינם מזכירים תיבת קמייתא ולומר איפוך קמייתא לא מצי לאוקמי כי באמת הוי מצי לאוקמי בלא איפוך קמייתא רק באיפוך בתרייתא ור' יוסי חייש לשתי כתובות אך מה ירויח בזה אם לא יהפוך קמייתא ויהפוך בתרייתא אבל הי' מצי לאוקי בלא איפוך כלל לא היה מוקים באיפוך ע"כ הראה תוס' לדעת שבלאו איפוך כלל לא הוי מצי לאוקמי דרבי יוסי חייש לשתי כתובות דא"כ כו' (המהר"מ שיף העיר אותי על זה):
דף ט תוס' ד"ה הואיל ויפול לנתקו ולהביאו אצלי תימא כו' שהרי קצת מפריחים למעלה לכך קני סה"ד נ"ב ע' יש"ש חולין פרק יב סי' ט:
ע"ב רש"י ד"ה והלכתא האי דפשיטא לי' דכי אמר לי' קני בהמה וקני כלים קני בכפותה היא דפשיטא לי' כו' נ"ב פי' לאחר שעקרה ידה ורגלה ונקנית לו הבהמה במשיכה כפתה ונקנו לו כלים בתורת חצר כמו שפרש"י לעיל ד"ה וכי תימא כשעמדה, בנ"י ראיתי פי' אחר ומפני שלא הבנתיו לא העתקתיו:
דף י ע"ב גמ' דתנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם רב סמא אמר נ"ב הרא"ש גורס רב סמא בר רקתא קמי' דרבינא משמי' דרב אויא אמר וע"כ הלכתא כרב סמא דכיון דאמרה קמי' דרבינא משמי' דרב אויא ושתק רבינא וקבלה ש"מ דהדר בי' ממאי דהוה אמר איהו ולא משכחת שליח לדבר עבירה אלא חצר ע"כ:
שם והתניא ידה אין לי אלא ידה נ"ב לשון רבינו חננאל והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצירה וקרפיפה מנין שהנותן בהם כנותנו בידה הוא ת"ל ונתן מכל מקום ע"כ ובזה נקל להבין דברי תוס' ואי משום שליחות והוא דלא כפרש"י:
דף רא גמ' ואכתי מיבעי ליה לכדתנן שלפניו אין שכחה שלאחריו יש שכחה נ"ב ע"ש במשנה ובהרע"ב ותבין מה הוא לפניו ומה הוא לאחריו רק שהרע"ב מפרש בשכחת עמרים ורש"י כאן מפרש בשכחת קמה והכל אחד:
המהר"ם שיף מפרש פי' רש"י מן ד"ה אלא לאו הכי קאמר עד ד"ה וממאי:
ע"ב רש"י ד"ה והוא שרץ אחריהן הצבי מהלך והגוזלות מדדין דמתניתין דקתני זכתה לו שדהו כו' כצ"ל:
ד"ה אלא אמר רב אשי לא תתלי כו' ואי לא לאו ידה הוא ולא שלוחה הוא כו' כצ"ל:
דף יב גמ' אמר שמואל מפני מה אמרו כו' נ"ב אלף בינה מהר"ם שיף והביאור:
רש"י ד"ה מציאת עבדו ושפחתו הכנענים שהרי גופן קנוי לו כצ"ל:
(הרע"ב רש"י ברי"ף נ"י):
ע"ב תוס' ד"ה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כו' כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דניחוו סהדי אחתימת ידייהו פסולה כו' כצ"ל נ"ב כן איתא התם:
דף יג גמ' דהא אמרת כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן א"ל רב אסי נ"ב פירושו אמר להו רב אסי כי משיב דבר לבני הישיבה:
רש"י ד"ה הני מילי היכי דמטי שטר לידיה כו' והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ר"ה לשטרות נ"ב מדייק רש"י לסיים שהוא ר"ה לשטרות ובשנה אחת למלך היה ואם לא הי' ניסן ר"ה לא הי' מוכח מתוכו שהוא מוקדם אבל כיון שניסן ר"ה מוכח דמוקדם הוא ע' תוס':
הגהה על הגהה גי' רש"א בין כסליו לתמוז שלפניו נ"ב לפי הגי' שלפנינו אין צריך שום תיקון ולרש"א היה גי' אחרת:
דף יד תוס' ד"ה עד שלא החזיק בה כו' אבל שור נגחן כיון דאייקר כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה מכי דייש אמצרי מתקן כו' נ"ב ע' תוס' ד"ה משהחזיק ב"ק ט וכאן מעל"ד ד"ה עד שלא החזיק:
דף טו רש"י ד"ה ואשפי אשקיט ודומה לו על הר נשפה דמתרגם על טורא דשליוא נ"ב בתרגום שלפנינו על כרכא דיתבא שליוא:
רש"י ד"ה יפה ויפה כו' א"ל אמאי זבנתיה רש"ל גורס קבלתיה ורש"א זבנתי' ומהר"ם שיף קבלתיה:
ע"ב רש"י ד"ה הכא במאי עסקינן צ"ל קודם ד"ה דשויה ניהליה:
ד"ה בין לרב דאמר כו' סבור היה שיהא המכר קיים ולא היה בקי בדין וטעמא כו' דסבר דקרקע נגזלת (מצאתי):
תוס' ד"ה חזר ולקחה בלא הכיר בה מיירי נ"ב אבל הכיר בה הא סבר שמואל אפילו מעות אין לו פשיטא שהגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו ותבא עליו ברכה כ"א הנגזל הי' לקחו הימנו הי' מפסיד הכל ואין לומר כי בעא מיני' בהכיר אם יכול הגזלן ליקח הימנו בלא מעות כמו הנגזל אין שייך זאת למבעי' מרב כי הלא רב סבר מעות יש לו מהגזלן אף כשלקחו הנגזל מהלוקח מכש"כ שהגזלן צריך ליתן לו מעותיו ע"כ פי' תוס' דקמבעיא לי' בלא הכיר דסברי תרווייהו רב ושמואל שמעות יש לו אם לקחו הנגזל ומבעי' לי' אם גם הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו:
ד"ה דמית לוקח פרש"י כו' אלא י"ל דמית קודם שלקחה הגזלן מהנגזל ומית גזלן צ"ל שהיה חולה או גוסס בשעה שלקחה מנגזל פי' מאי דאמרו אלא א"ב דמית גזלן ג"כ קשה לפרש"י שאחר שלקחה מית הא מיד שלקחה קנה הלוקח וכאן לא יכול לפרש דמית קודם דחקו לפרש שהיה חולה או גוסס וידע שימות ואז לקחה דלא איכפת לי' למ"ד דלא ליקרייה גזלנא כי תיכף ימות וה"ה על דמית לוקח יכולים לפרש שהיה הלוקח חולה או גוסס בשעה שלקחה הגזלן מהנגזל אך אין צריכים לדוחק זה כיון שיכולים לפרש דמית קודם שלקחה ומס"א משמע דהא דמוקי דמית גזלן מיירי נמי דמית לוקח מעיקרא אך הלשון אלא א"ב לא משמע הכי אלא משמע לעולם לוקח חי אלא דמית גזלן א"ב ואפשר ליישב הס"א כי מה שכתב ובתר הכי מית גזלן רצונו לומר ומאי דקאמר בתר הכי מית גזלן כדי שיהי' מפורש בתוס' בקיצור נמרץ כפי שפרשתי:
דף טז אלא איכא בינייהו דיהבה במתנה מאן דאמר ניחא לי' דליקום בהימנותיה מתנה נמי ניחא לי' דליקום בהמנותי' כו' נ"ב בתרתי א"ב דמית לוקח ודמית גזלן דמסיק דלית בינייהו בין לטעמי' דמר זוטרא בין לטעמי' דרב אשי לא לקחה אלא כדי שתהא מקויים ביד הלוקח מקדים מר זוטרא וטעמי' כסדרן ועתה בא"ב תליתאי דא"ב נשאר עומד ופסקינן כטעמי' דרב אשי מתנה נמי ניחא לי' דליקום בהימנותי' מקדימו אף שהוא אחרון ומזה נוכל כ"כ להוכיח דהלכה כרב אשי מדנקט סתמא דתלמודא הכי וזה ודאי סתמא דתלמודא הוא ע' מהרש"א ומהר"מ שיף על תוס' וארצי וברור אצלי אם שמע המהר"מ שיף הדיוק שדקדקתי בעז"ה הי' אומר זה יפה יותר מהאומרו כי נאה לגדולים הלא דבר הוא אשר המה תלתא א"ב זא"ז ושינה טעמי' בא"ב תליתאי:
שם מתקיף לה רמי בר חמא נ"ב כשמקשה מכח סברא שייך לשון מתקיף (כללי הגמ' מבוא התלמוד):
שם מתיב רב ששת כשמקשה מכח משנה וברייתא שייך לשין מתיב:
רש"י ד"ה עד דמתחלן יומי אכרזתא כו' כדאמרינן בערכין שום היתומין שלשים יום פי' ב"ד היורדין לנכסי יתומין למוכרן להגבות לבע"ח שמין את הקרקע ומכריזין ל' יום כל הרוצה ליקח יבוא ויקח ולאו דוקא יתומים אלא כל אדם נמי אם ב"ד באו לירד לנכסיו כדי לפרוע לבע"ח צריך שומת ב"ד ל' יום והא דתני יתומים רבותא קמ"ל דמהו דתימא דליהוו יתומים כהקדש וליבעי שומת ב"ד ס' יום קמ"ל דשוין לכל אדם (תוס' שם) הרש"ל קדמנו:
ד"ה במאמינו שאמר לו אני סומך עליך שתתנה בידי נ"ב והאי דקאמר בגמ' בההיא הנאה דלא קאמר לי' מידי פי' הגזלן לנגזל לא קאמר לי' מידי להבטיחו להעמידה בידו ובכל זאת סמיך עליה הנגזל שיתננה בידו:
ע"ב תוס' ד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק כו' יעמיד נמי מתניתין דלעיל כשחייב מודה נ"ב ע' רש"ל ומהר"ם שיף:
דף יז גמרא אצל צא תן לו איתא וחזר ואמר פרעתי ר"מ מוחקו וכן המר"מ שיף מוחקו ומפרש טעמי' ע"ש:
לפי זה גם אצל ליתן לו עומד למחוק וכן ברי"ף ליתא לתרתי:
תוס' ד"ה חייב אתה ליתן לו כו' לפי שיודע להיכן הדין נוטה סה"ד נ"ב ע' תוס' סנהדרין ו: ד"ה נגמר ותוס' ב"ק ס"ט ד"ה חייב ומהר"מ שם:
ע"ב כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי נ"ב פי' כיון דהוי כמאן דנקיט שטרא בידיה לפיכך אין הבעל יכול לומר פרעתי כי האשה אומרת שטרך בידי מאי בעי אם כדבריך הי' לך לקבל השטר מידי היינו הי' לך לקבל שובר ממני ובזה היה מוצא השטר מידה (מצאתי):
ע"ב רש"י ד"ה לא גביא אי משום דחיישינן דלמא הדרא ומפקא כתובה נ"ב ע' מהר"מ שי"ף:
תוס' סה"ד מתוס' מעל"ד וי"ל דהתם מיירי במזונות דלשעבר ולא בלהבא נ"ב ע"ש תוס' ד"ה יתומים אמרו נתננו:
ד"ה לא אמר כלום ולא מבעי' כו' ואע"ג דבמה שנשאר שטר כתובה בידה הוא מפסיד שאם תחזיר ותתבע כו' נ"ב רציתי ליישב ולפרש דבריהם ולא עלה בידי וצריכין לבוא להמהר"ם שיף והביאור וגם בכל אלה אין הדרך סלולה:
ד"ה הוציאה גט כו' הוציאה כתובה ואין עמה גט פי' כו' כצ"ל:
בא"ד כדאיתא בשלהי הכותב כתובה ואין עמה גט נ"ב כן הוא במשנה שם כתובה ואין עמה גט ולעיל שמפרשים המשנה לר' יוחנן כתבו הוציאה כתובה רק לפרש מאי כתובה ואין עמה גט פירושו הוציאה כתובה וכאן אחר שידענו פירושו מעתיק כלשון המשנה ולפרש אליבא דשמואל:
ד"ה מן האירוסין מנא לי' דאית לה כתובה כו' איכא לדחויי נמי בדכתב לה נ"ב וכן פי' רשב"ם שם:
דף יח גמ' המביא גט ואבד הימנו נ"ב ע' גיטין שם ושם כל הסוגיא כמו הכא עד גופא ושם מפורש רש"י יותר וטוב לע"ש:
תוס' ד"ה הא אמר תנו נותנין וא"ת כו' ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד ועכשיו רוצה לגרשה דסבור כו' כצ"ל:
ע"ב חיישינן לשני שוירי נ"ב לשון שאילה הוא כן כתוב על הגליון גיטין כ"ז: שם בההוא גוטא דאישתכח רשום על הגליון רש"ל מוחק זה נ"ב קים בחוסן ומוחק בישועות אתמהה:
ואיכא דאמרי היכי דתרו כיתנא ואע"ג דהוחזקו דלא שכיחא שיירות נ"ב לכאורה קשה הי' להגמרא גם כאן לומר והוא דלא שכיחא שיירות ואע"ג דהוחזקו כמו ללשון ראשון במקום דמזבני דקאמר קודם הוא ואח"כ ואע"ג אך. נלע"ד לאשר הוחזקו אינו שכיח בשום מקום ויותר שכיח לא הוחזקו בכל מקום ושיירות במקום דתרו כותנא לא שכיח כלל ולא תרי כותנא במקום עוברין ושבים ובמקום דזבני כיתנא שכיח יותר שיהיה שיירות וגם יכול להיות שאף במקום דזבני כיתנא לא יהיו שיירות מצויות ושכיח, כי יכול להיות שסוחר אחד רגיל לבוא בזמנו ולוקח כל הכיתנא ובזה שפיר היכא דזבני כיתנא שניהם שכיחא לא הוחזקו ושיירות ומשום דיותר קרוב דשכיחא שיירות מלא שכיחא ההכרח להתנות תיכף והוא שיהיה דווקא מן הרוב שלא הוחזקו ולא מן המיעוט שהוחזקו אע"ג דיותר קרוב דשכיחין שיירות מכש"כ אם המקום מן המיעוט דלא שכיחא דמכשרינן אבל אצל מקום דתרי כיתנא לא יכול להתנות והוא דלא שכיחא כי ודאי לא שכיחא כדלעיל ע"כ צריך רק להקדים ואע"ג דהוחזקו ואחר כך כמפרש הטעם מי מכריח אותי לכנוס בדוחק ולאוקמי בהוחזקו אשר אינו שכיח דלא שכיחא שיירות ודאי ועל כרחך איירי בהוחזקו דצד אחד לריעותא מכשרינן כ"כ כשמעתי' דדוקא תרתי לריעותא פוסלין:
דף יט רש"י ד"ה אפותיקאות כו' עד סה"ד נ"ב ע' מהרש"א:
ע"ב גמ' אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' כל העמוד עד ת"ר נ"ב כל אריכות הלשון ללמד שב"ד צריכין כ"כ לפרש למה אינם מחזירין אע"פ ששניהם מודים שלא יהיו הבע"ד כמתמיהים (מצאתי):
רש"י ד"ה מצא שובר עד סה"ד נ"ב ע' מהר"ם שיף:
דף כ תוס' ד"ה ש"מ איתא לדשמואל וא"ת כו' וכן צריך לומר בפ' החובל גבי האשה שחבלה בבעלה לא הפסידה רש"ל מוחק בבעלה ומהרש"א ומהר"ם שיף מקיימין שפיר:
פרק שני
דף כא מתני' ואניצי פשתן פי' פשתן דדייק ונפיץ העומד לטויה תוס' סוכה יב ע"ב ד"ה באניצי פשתן וע' ערוך:
רש"י ד"ה בר"ה כו' ואם היה סימן נקשר עליהן הרי הוא נשחת נ"ב רש"י מפרש לרבה מפני שהגמ' מקדימו אבל לרבא דפסקינן כוותי'. מיירי דלית בהו סי' ד"ה ולשון של ארגמן צמר סרוק ומשוך כלשון וצבוע ארגמן ומצויין הן נ"ב שלא יקשה לפי פרש"י שהוא סרוק גם משוך כמין לשון גם צבוע מראה ארגמן הלא אין לך סימנים גדולים מאלו ע"כ מסיים ומצויין הן ביד הרבה אנשים כמו אלה כי היה בימיהם דבר השוה לכל נפש:
תוס' ד"ה כריכות בר"ה כו' ומיירי דאשכח דרך הינוח ועיגולי דבילה וככרות של נחתום אין בהם סימן כו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דכריכות איידי דיקירי אינון נ"ב ע' מ"ש:
בא"ד וציבורי פירות ומעות דהוי מקום סימן כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה זוטו של ים מקומות כו' נ"ב בע"ז מ"ג פרש"י זוטו של ים לשון ים החוזר לאחוריו עשר וחמש עשרה פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום ועיקר:
תוס' ד"ה דלכי נפל מיני' לא מייאש ונ"ב ולא נקיט דלכי ידע דנפל ע' מהר"ם שיף:
דף כב גמ' ת"ש שטף נהר כו' זה לשון התוספתא שטף נהר עצים ואבנים וקורות נטל מזה ונתן לזה אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם היו בעלים מרדפין אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים ע"כ לענינינו:
רש"י ד"ה שטף נהר קוריו כו' נ"ב לפני רש"י הי' הגי' בגמ' שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים והד' תיבות ,,ונתנו בתוך שדה חבירו" לא הי' לפני רש"י ע"כ צריך לפרש ,,של זה ומצאן אחר" וכן משמע בתוס' שלא היה לפניהם הד' תיבות הללו אך החילוק שבין רש"י לתוס' שרש"י גורס כנ"ל שנתיאשו אחר הרי אלו שלו ותוס' גורס אם נתיאשו וקודם הרי אלו שלו:
בגמ' אמר לי' אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא נמי לא אכיל מר נ"ב גירסת הרא"ש:
דף כג רש"י ד"ה הא של בעל הבית חייב להכריז ואף על גב דבהדיא תני לה במתניתין נ"ב ואין לומר למחוק הא דא"כ למה מביא הרישא לימא הכי ככרות של בעל הבית חייב הכריז כדקתני בסיפא ש"מ כפרש"י:
תוס' ד"ה אין מעבירין על האוכלין כו' א"כ האי דקאמר נמי שפרוצות בכשפים מעבירין היינו דורסים כו' כצ"ל:
דף כד גמ' אימתי מותרין בזמן שמצאן אחד אחד נ"ב רש"י מפרש כפילות הלשון על בד ומחרוז ושאר מפרשים מפרשי על כל מין ומין שמצאן אחדים אחדים או זוגות והנה הרא"ש מפרש כשמצא זוגות בדים יכריז מחטין מצאתי והמאבד נותן סימן שה שהמחטין היו על בדין ושנים הוו ולפירושו יכול להיות כפל הלשון כרש"י והסמ"ע מפרש שמצא הרבה אך שהסימן הוא שהיו זוגות זוגות או תלתא ולא היו מפוזרין אחת אחת ע"ש ובערוך ערך בד ג' נראה שמפרש אימתי מותרין בזמן שמצאן מחטין אחדים על כל בד פי' בכל בד הי' רק מחט אחד אבל מצאן שנים שנים בבד פי' שהיו בכל בד שני מחטין או יותר חייב להכריז שמנין סימן:
תוס' ד"ה אבל שנים חייב להכריז כו' דומיא דרישא מחרוזות ועיגולי וככרות וכריכות כו' כצ"ל:
דף כה הא הראשון &&ציור&&
שם אמר ר' יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין נ"ב ועל שם זה נקרא מגדלאה ונמצאים עוד כה"ג (חיות ע"ש):
ע"ב גמ' במקושרין בכנפיהם נ"ב ע' מהר"מ שיף:
שם הא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק נ"ב כובי חביות של יין המניק, מזלג שני השנים (ערוך) תוס' ד"ה ואם נטל לא יחזיר כו' ר' אבא בר זבדא אשכח תמרא נ"ב ע' מהר"ם שיף:
א"ד ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא נ"ב ורש"ש כתב דצ"ל דשמא אבידה היא אבל לפ"ז הי' צ"ל דשמא שכחוהו הבעלים ואבידה היא ע"כ נ"ל כגירסת הספר והוא כמו דהשתא אמרינן אבידה היא וכן נראה לשון הרא"ש:
דף כו רש"י ד"ה הכא נמי נ"ב פי' על רש"י זו תמצא במהר"מ שיף:
תוס' ד"ה עשויין להתכבד כו' וי"ל כיון שבודקים משרצים שלא יהא אפילו כעדשה כו' כצ"ל ונ"ב בתוס' בפסחים עצם ליתא וע' ב"ק ע"ט ע"ב רש"י ד"ה מפני הקדשים:
ע"ב גמ' אע"ג דחזייה כו' עד ומשכחנא מידי נ"ב הגר"א גורם ומשכח וקאי אע"ג דחזייה על המאבד ואת מי חזי חזי להמוצא ומאי חזי דאייתי המוצא ארבלא ולפי הגירסא שלפנינו קאי אע"ג דחזייה על המוצא שהוא חזייא להמאבד איך דאייתי ארבלא ולפי גירסא שלפנינו אע"ג דחזייה טוב יותר כפי' הגר"א כי אע"ג נראה יותר דקאי על המייאש והוא המאבד והוא חזייה אבל הרי"ף והרא"ש לא גרסי דחזייה כלל אלא אע"ג דאייתי ארבלא נראה דהמאבד אייתי ארבלא ושייך שפיר ומשכחנא נמצא דהני שתי תיבות דחזייה ומשכחנא אשר בספרים שלפנינו סתרי אהדדי אם מקיימין דחזייה יש למחוק נא העודף אחורי ומשכח כהגר"א ואם מקיימין ומשכחנא יש למחוק דחזייה כולו:
רש"י ד"ה בין התיבה כו' ולא נפל שם דבר אלא מיד חנוני כצ"ל (נ"י):
דף כז גמ' ואינה מצויה אצל כל אדם והא דרבינא מנא לי' כצ"ל נ"ב כיון דממאמר ר' יוחנן סליק ועל ר' יוחנן שואל אין מקום לואידך:
ע"ב גמ' משום דמסקב נ"ב פי' משרט שרטת ונעשה צרעת:
מ"ס שומא סימן מובהק הוא ומ"ס שומא לאו סימן מובהק הוא נ"ב בעל המאמר זה שומר להקדים הן ללאו כמו בתרתי אוקימתות הראשונים מפני שנראה לעינים ולא חש שמקדים כאן טעם דאב"מ לטעם דת"ק:
דף כח מתני' עד כדי שידעו בו שכניו נ"ב לפי המסקנא בגמ' שכני מקום שנמצאת בו אבידה קאי שכניו על האבידה כלומר השכנים של האבידה והרי"ף גורס בהמשנה שכנים ונכון יותר:
שם בגמ' כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת כצ"ל:
ונ"ב ע' שם:
ע"ב גמ' ת"ר אבן טועין היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם זה עומד כו' נ"ב ונ"ל דעל שם אבידה נקרא טועין דכתיב באבידה לא תראה וגו' נדחים ותרגום אונקלוס דטען ות"י טעיין ופי' אבן הטועין אבן האבידות גם תעה תרגומו דטעי רש"י ד"ה ברברבי הלכך ג' ימים נ"ב והנ"י כתב ברברבי ל' יום שאין טפולן מרובה שהן הולכין אילך ואילך ואוכלין:
בזוטרי שהוא צריך ליתן לפניהם ג' ימים כן פי' ר"ח ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל ע"כ:
גמ' שלא יאכיל עגל לעגלים פי' שלא יאכיל אפי' עגל אחד לעגלים אלא יראה שישיב לו כל העגלים (נ"י) וזהו לשון ר"ח לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים דקא מכליא אלא מכור הכל ע"כ:
דף ל רש"י ד"ה מגוד קביל"א בלעז (פלאקען) בלשון אמינו וכן בשבת כט תלאו במגוד וכן פי' הערוך וואנד האקע:
גמ' הכניסה לרבקה ודשה עם אמה כשירה כצ"ל:
נ"ב כן איתא שם בתוספתא:
תוס' ד"ה בשביל שתינק ותידוש פסולה ובסיפא דתוספתא קתני לצרכו פסולה לצורכה כשירה נ"ב לפנינו בתוספתא ליתא כלל כל הך סיפא:
ע"ב גמ' הדר יהיב לי' פלגא דזוזא ואפקרה נ"ב ברי"ף ורא"ש ליתא להאי ואפקרה תניינא וע"ש בפלפלא חריפתא:
שם לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא עד תלתא יומי כו' כצ"ל:
שם תניא נמי הכי מצא טלית באסרטיא וקרדום באסרטיא כצ"ל נ"ב כן מעתיק הרי"ף והרא"ש ונכון כי מה נשתנה אסרטיא מגדר כפולה:
דה לא גמ' דרצה בין הכרמים מסקבא נ"ב פי' עושה בה חבורה:
ע"ב גמ' איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פליג לי' בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי אתו לקמיה דרבה בר רב הונא כו' כצ"ל וכן איתא ברי"ף:
תוס' ד"ה דברה תורה כלשון בני אדם וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות כו' נ"ב וכי לית להו לשון רבים דקאי הד"ה דברה תורה וכו' על ד"ת דראב"ע ועל ד"ת דר"ש ע"כ תפסו שניהם וכי לית להו לתרווייהו כל הני דרשות דלעיל שבהאי עמוד ועוד תפסו יותר לר"ש דסבר דרשות עזוב תעזוב הקם תקים מ"מ דמשנינן לעיל מעל"ד אליבי' דצריך יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה וטעינה משום דלא מסיימי קראי הרי סבר שם עזוב תעזוב הקם תקים מרבה אין בעליו עמו ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם וכן בר"ה דריש נמי וכו':
ד"ה אם יש שם ב"ד יתנה בפניהם כו' אבל רש"י פסק שיחזיר לו ביתו חנם בפ' הניזקין (דף נ"ח:) ונר' נ"ב תוס' בהכונס איתא ור"י אמר וע"ש שבא בארוכה:
הגהה על הגליון בשם רש"ל האי לאו בטל הוא כצ"ל וכצ"ל ברש"ל גופי' כי כן מעתיק תוס' דף ס"ח ד"ה ונותן לו שכרו:
דה לב גמ' א"ל דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם א"ל מי דמי כו' כצ"ל ומה דביניהם ליתא לא בהרי"ף ולא ברא"ש:
שם פיסקא בבית הקברות לא יטמא לה כו' ת"ר כצ"ל:
שם טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו מתחיל לדרוש מאני ה' ומסיים את שבתותי וע' מהר"מ שיף:
רש"י ד"ה שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול נ"ב והנ"י מסיים עוד ומשום חינא עשוה דודאי לא אלים ליפות כחה יותר משותף דהא לית לה בנכסים כלום אלא משום תקנתא הוא ואם איתא דשותף לא יחלוק בלא ב"ד איך היו מתקנין כן באלמנה ע"כ והוא כדברי תוס' אך מפורש יותר והרא"ש כתב אלמנה מוכרת שלא בב"ד אלמא כיון דנפשה שקלה אין צריכה ב"ד ע"כ הרי מכנה מה שהיא מוכרת כשלה דלא כתוס' ונ"י:
גמ' והוא שעומדת תוך לתחום ע"ז הגהות הגרי"ב זהו גי' רש"י ויש גירסא אחרת להיפך והיא גי' הרמב"ם ומ"ש ע"כ נ"ב לא מצאתי שם גי' להיפך אך זאת מצאתי שהרא"ש פוסק כלישנא קמא והרמב"ם כלישנא בתרא וכן כתב המ"מ והמ"ל ע"ש נמצא שהציון י' לעין משפט הי' צריך להיות על לישנא בתרא אך הרמ"א פוסק כהרא"ש לחומרא ובב"י אינו מביא דעת הרמב"ם ע"כ מציין על לישנא קמא להלכה וע' בהגר"א שם סי' רס"א ס"ק ד' וס"ק ה' ובבאה"ג אות ח':
תוס' ד"ה ב"ד הדיוטות וא"ת כו' ההוא גברא דאפקידו גבי' כיסתא דיתמי כו' אתא לקמי' דרב אמי א"ל מאן שם לך כו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא נ"ב ע' מהר"מ שי"ף שם וגבי כיסתא דיתמי כצ"ל:
ד"ה כבד את ה' מהונך כו' משום דניחא לי' לאתויי קרא דכבוד סה"ד נ"ב ע' מהר"מ שי"ף:
ע"ב רש"י ד"ה עביד גביה בשכר משום כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה לכוף יצרו וא"ת כו' וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא אלא בשונא דעלמא דעביד איסורא כי סני לי' כך מסיים הרמב"ן:
דף לג גמ' ת"ר כי תראה עד המשנה נ"ב לע"ע עדן איני יודע מה ענין כי תפגע דכתיב גבי אבידה לכי תראה דכתיב גבי פריקה והלכתי לדרוש את א' בבית מדרשנו ומצאתי שמה הגר"א והריטב"א והשיטה מקובצת קדושים אשר בארץ המה וחיים וקיימים אתנו ופגשתי בהגר"א ראשונה ואמר לי משבשתא היא וצ"ל ת"ר לא תראה יכול וכו' ממש ת"ל לא תראה ושניהם ראיה ופגיעה אצל אבידה לא תראה בדברים כ"ב כי תפגע שמות כ"ג וכן מעתיק הספרי עכ"ל והריטב"א אמר לי הגירסא כמו לפנינו ולמידין זה מזה כי סמוכין המה וכן שמעתי מהש"מ וש"מ אמר לי גירסת הגר"א בשם גליון תוס' אבל דחה זה הגירסא כי לפי זה קאי הברייתא על אבידה ולפי שמסיים ומדדה עמו עד פרסה מוכח כי בפריקה משתעי התנא ולהגר"א תנא ומדדה עמו וכו' היא ברייתא אחריתא וקאי על פריקה כמו שכתב בהגהותיו שם ס"ק ב' היוצא לנו מדבריהם להגר"א מדבר רק מאבידה ולא מפריקה ולריטב"א והש"מ שאמרו טעם סמוכין קאי דברי הברייתא על שניהם אבידה ופריקה ועדיין צריכין לחונן דעת הוא ילמד אותנו למה כל הראשונים והאחרונים קבלו וקימו הברייתא רק אצל פריקה ואצל אבידה לא זכרו מזה כלל וגם הגר"א בהגהותיו על ח"מ שומע דברי הב"י איך מעתיק הברייתא כהוויתו וכפי הגי' שלפנינו ומחריש וסגר פי עטו בזה שם בסימן ער"ב:
שם וזהו ריס תוס' מביא אית דגרסי רוס נ"ב באלפים אמה נמצא ז' פעמים רס"ו אמות ועוד מחצה מרס"ו הוא קל"ג אמות ועוד יחסר לן חמש אמות על כן יש להוסיף על כל רוס שני שלישין ועל החצי שליש יעלה אלפים וכן מעתיק הטור והרמב"ם רו"ס הוא רס"ו אמות ושני שלישין ולפיכך נקרא רו"ס כמנין רס"ו ומהששים יותר שני שלישין מפני שאינו אמה שלימה לא קחשיב:
מתני' אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת כצ"ל (רי"ף ורא"ש) אבידתו ואבידת רבו שלו קודמת כצ"ל (רי"ף רא"ש משניות):
גמ' שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן כו' כצ"ל (רי"ף ותוס' מ"ק שם נ"י כאן):
תוס' ד"ה אבידתו קודמת וא"ת אבידתו ואבידת רבו כו' נ"ב ע' מהר"מ שי"ף:
פרק שלישי
דף לה ע"ב תוס' ד"ה תחזור פרה לבעלים הראשונים כו' והויא שאילה בבעלים ואשה חייבת כדין שוכר כו' נ"ב ע' מהרש"א ומהר"מ שי"ף:
ד"ה אגרה פ' יום ה"מ למימר כו' וכן י"ל ברישא דאי שייליה ק' יום כימי השכירות כו' כצ"ל:
דף לו גמ' שוכר בחטאת ושואל באשם כגון שמתה כדרכה ואמרו מתה מחמת מלאכה שוכר דבין כך ובין כך מיפטר פטור בחטאת כו' כצ"ל חייב מחקתי נ"ב כי מה נשתנה חטאת זה מכל חטאות ואשמות שאין חייב מקדימן ועוד אם חייב הל"ל חטאת ובאמרו בחטאת אין מקום לחייב וכן ר"ח לא גריס לי':
ע"ב רש"י ד"ה ויצאה לאגם כו' ומיהו לא אכלוהו זאבים ולא גנבום גנבים כצ"ל (נ"י):
דף לז לשון המשנה מוקשה מאד כי קתני אחד יפה מנה פירשתי לעצמי של זהב היתה ואחד יפה אלף זוז שהיתה מלאה כמה טורים אבנים יקרים זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי עדיין לא ידעתי ריבם שניהם אומרים אמת כי על שני הכלים קתני יפה וכמה יפה אינני שומע מהם נותן את הקטן לאחד מהם ומתוך הגדול מתחיל במנה ואלף ומסיים בקטן וגדול האם תולה מנה ואלף בקטן וגדול יכול להיות גדול במנה וקטן באלף ובעז"ה מצאתי בתוספתא הגי' וכן שני כלים אחד גדול ואחד קטן ע"כ וכן מעתיק הרמב"ם והב"י כלשון התוספתא ואין לומר כהרמב"ם והב"י לא מפני גי' התוספתא כתבו זה הלשון רק לאשר מהפסק שנותן את הקטן וכו' אנחנו יודעים פי' יפה מנה מפני קטנו ויפה אלף מפני גדלו ופי' טענותם יפה שלי פירושו היפה יותר ומעתיקים כפי הפי' האמיתי של המשנה א"כ הי' להם כ"כ להקדים עכ"פ הקטן לגדול כדקתני במתני' אחד יפה מנה וכו' ומדמקדימין הגדול לקטן ש"מ כי בחרו להם גי' התוספתא עיקר:
גמ' אלמא מספיקא מפקינן ממונא כו' נ"ב הוא מימרא דרבינא לרב אשי:
שם א"ל (רב אשי לרבינא) פקדון אגזל קא רמית כו' שם ורמי פקדון אפקדון ורמי גזל אגזל נ"ב ורמי מימרא דרבינא לרב אשי:
שם אמר רבא (משיב רב אשי לרבינא וע"ז אמר לי' בעמוד ב' רבינא לרב אשי ומי אמר רבא כל בשתי כריכות וכו' והשיב לו רב אשי התם כשהפקידו וכו' וסיימו דבריהם:
שם סיפא נעשה כמי שהפקידו נ"ב הרי"ף והרמב"ם לא גרסי נעשה כמי אלא סיפא שהפקידו לו בכרך אחד ע"כ כתבו דוקא בכרך אחד:
שם אמר לשנים גזלתי כו' או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה נ"ב מילי' דפקדון בכדי נסבא אך מפני שצריך לסיומי נותן לזה מנה וכו' לא רצה לדלג ומעתיק המשנה כצורתו:
רש"י ד"ה מתוך הגדול ישברנו נ"ב רש"י מפרש מתוך הגדול ממש שישבור מהכלי הגדול חתיכה קטנה אחד מעשר שבו ויתן לשני ותשעה חלקים יהא מונח אבל הרמב"ם כותב נותן את הקטן לאחד מהם ודמי הקטן לשני וכתב הל"מ דהרמב"ם מפרש מתוך הגדול שמוכר הגדול ונותן מנה מהמעות לשני ושאר המעות יהי' מונח ומאי דאמרו בגמ' דאיכא פסידא דגדול פי' בעל הגדול יש לו פסידא שמוכרין הכלי שלו ואולי לא ימצא אח"כ אחר כמוהו וגם הב"י מעתיק לשון הרמב"ם וכתב הגר"א הפסידא הוא שאדם רוצה בשלו:
ע"ב גמ' נפל הבית עליו ועל אמו יורשי הבן נ"ב יורשי הבן עד אלו ואלו אינו מן המשנה שם רק הגמ' מכניס כאן פי' המשנה ואח"כ מסיים לשון המשנה שם אלו ואלו מודים עד בחזקתן והגמ' מפרש תחלה טענות יורשי הבן כדתני במתני' עליו ועל אמו הבן קודם לאמו ורשב"ם בב"ב מפרש המשנה מקדים המוחזקים תחלה והמה יורשי האם דהלכה כר"ע והלכה כרב אילא שם בגמ' שמוחזקים המה יורשי האם ופסקינן שישארו הנכסים ליורשי האם על כן מקדים אותם רשב"ם כי שם עיקר הדין ומהאי טעמא מקדים הכא גם רש"י יורשי האם ליורשי הבן כפי ההלכה
דה לח מיתיבי המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו יין והחמיץ הרי זה לא יגע וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד כו' שאני הני כיון דקם קם נ"ב ז"ל הבית יוסף בש"ע מעתיק דברי הרמב"ם כהויתו וז"ל המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו דבש ונפסד יין והחמיץ עושה תקנה לבעל הפקדון ומוכרן בב"ד אע"פ שעמדו בהפסדן ואין ההפסד פושה בהן הרי הסלים והקנקנים מוסיפין הפסד ע"כ והנה בתיבת הסלים שמוסיף הרמב"ם אשר לא יצלחו להחזיק בהם יין ושמן ודבש רק קאי על פירות והרקיבו נמצא למידין שהרמב"ם והב"י כמוהו למדו שכל הברייתא כל הארבעה מינים על אופן אחד מיירי וכסי יין ושמן ודבש מיירי ביותר מכדי חסרונן כן פירות כיון דתני הרקיבו ולא אבודין כדתני במתניתין שאבודין משמע שהולכין לאיבוד בכל פעם יותר אבל הרקיבו משמע שכבר הרקיבו כל מה שיכולין להרקיב והוא יתר מכדי חסרונן ואיכא למ"ד לא יגע וה"ה דיכול להקשות גם מיין שמן ודבש אך כדי להקשות על המתני' דקתני בה רק פירות פריך מפירות אפירות ורצה לדחוק שכל הארבעה מינים בכדי חסרונן ודוחק כי אם תדחוק לומר הרקיבו תחלת הרקבה אבל החמיץ הבאיש הדביש בעל כרחך יתר מכדי חסרונן נינהו ומשני לעולם ביתר מכדי חסרונן כל הד' מינים מיירי שאני הני כיון דקם קם וכן פירות הרקיבו לגמרי ופריך שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי אבל על יין והחמיץ ועל פירות לא פריך למאי חזי שחומץ יין ידוע למאי חזי וכן פירות שהרקיבו חזי לבהמה לאכילה ומשני שגם שמן ודבש חזי ומאי תקנה ומשני לקנקנים ופירות לסלים ובהפסד מיעוט פליגי ולא שייך למתניתין כלל כן למד הרמב"ם והב"י הגמ' וכן למד הרמב"ם בהרי"ף ולא כהרא"ש והני דכתב הגר"א על הב"י הנ"ל ע' רי"ף שם דלא שייך לפלוגתא דת"ק ורשב"ג דמתניתין דלא כהרא"ש הרי דגם הגר"א למד כוונת הרי"ף כהרמב"ם והב"י וע' בעל המאור ורמב"ן ותראה כמה דיו נשפך וכמה קולמוסין נשתברו בזה:
ע"ב ערב פי' ערב קבלן אע"פ שיש ללוה נכסים ידועים יכול לפרוע מן קבלן תחלה ורשב"ג אמר קבלן שוה בזה לסתם ערב ואם יש לו ללוה נכסים ידועים יפרע מלוה תחלה. צידון הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי איצטלתי קפיד דוקא שלו ואם נאבד אינו גט רשב"ג אומר לא קפיד אלא על דמי שתוכל ליתן לא דמי האיצטלא ומביא ראיה מעשה בצידון באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ כו' ואמרו חכמים תתן לו דמי':
ראיה ראשונה אחר גמר הדין יכול החייב להביא ראיה לטובתו וסותר את הדין אבל באומר לו כל ראיות שיש לך תביא מכאן עד שלשים יום אם הביא אחר שלשים אינו כלום רשב"ג אומר מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא אח"כ בזה הלכה כרשב"ג:
ראי' אחרונה אמר לו הבא עדים וראיה ואמר אין לי לא עדים ולא ראי' ולאחר זמן הביא ראי' ומצא עדים אינו כלום רשב"ג אומר מה יעשה זה שלא הי' יודע מעדים וראי' ואח"כ נתוודע לו שיש לו ראי' ויש לו עדים בזה אין הלכה כרשב"ג:
דף לט גמ' ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן ולא קרוב לנכסי קטן כיון דלא מחי אתי לאחזוקי בהו ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן באחי מאימא כן הוא גי' רי"ף וכצ"ל:
רש"י ד"ה מחמת מרדין כו' מרדין הוא רציחה בלשון פרסי נ"ב אשכנז פראנציע:
ע"ב רש"י ד"ה דלמא שכיבא סבתא ויש לקטן תילתא בהן שהם שלו מחמת כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה לא שנא כו' אמרינן עטרא קלא אית לה כו' כצ"ל כדאיתא שם ב"ב:
תוס' סד"ה ומוקמינן כו' כדין קרוב היורד לנכסי שבוי נ"ב ע' מהר"מ:
דף מ מתני' לחטים ולאורז נ"ב הוא אחד מארבעים לשעורין ולדוחן אחד מעשרים לכוסמין ולזרע פשתן אחד מעשרה. רש"י ד"ה ליין אם הפקיד אצלו יין הקנקנים בולעים שתות נ"ב נראה שכל השתות הוא מה שבולע ושמרים אין כלל וקשה דהא לקמן בעובדא דרב יהודה משמע דאיכא שמרים ומצאתי להרש"ש שכותב בהגהותיו שאינו שוה שמרי יין לשמרי שמן כי שמרי שמן לא יצליחו ע' תוס' ד"ה לא אמרו אבל שמרי יין יש לו דמים ושוה כמו יין ונשאר אל הנפקד ולא מנכה דבר מיין ועוד כתב מה דאיתא לקמן איכא שמריא היינו בתוך ארבעה דפשו מהם שמרים אשר יותר מיין שוים ע"כ ולפי זה שכותב שמרי יין שוים יותר מיין כאן בפקדון צריך הנפקד להשיב להמפקיד חלקו בשמרים וזאת יכול הנפקד לידע כי אינו יכול להסתפק משמרים בעוד היין עליו ונותן להמפקיד 5/6 מיין אשר הפקד אצלו ואח"כ מריק יינו מהשמרים ומודד השמרים ונותן להמפקיד חלקו נגד יין כמדתו והשיטה מקובצת כתב דבהאי שתות הוא שמרים ובלע אך נשאר בקושיא למה לא תנא כמה שמרים וכמה בלע כמו בשמן וע' מהר"מ שי"ף:
תוס' ד"ה זבין שיש לו עוד דרכא אחרינא ור"ח גורס הא מייצי והא לא מייצי ומ"מ מוציא לו וכן משמע מהריטב"א אחרי כתבי כל הדעות הנ"ל מצאתי אוצר נחמד כי המעתיק דברי רש"י אצל הרי"ף כה מעתיק בראשונה ד"ה ליין אם הפקיד אצלו יין ועירבו אם יינו סה"ד אח"כ ד"ה בלע הקנקנים בולעין סה"ד ותיבת שתות אין שם ועתה מתורץ מה שהיה קשה לי כי אין קשיא שרש"י מצי סבר כמובא בשיטה מקובצת או כאינך ותפסתי לשון רש"י שברי"ף עיקר שכן היה לפניו בגמ' שהעתיק ממנה ואחריו נשתבש לשון רש"י ועירבו שתי רשיו"ת ועשו מהם דיבור אחד והוכרחו להוסיף תיבת שתות לשבור ולכתות ראשי המעיינים והביאו את הרש"ש לשפוך דיו חנם:
ע"ב גמ' איכא גולפי ושמריא ע"ז הגהה בין העמודים נ"א וסדריא נ"ב ואני אומר נ"א ושדריא כן גי' ר"ח וערוך ערך שדר ב' ומפרש (הייווען):
גמ' זבן וזבין תגרא איקרי כצ"ל:
מתני' המפקיד חבית נ"ב ושמן בתוכה בגמ' משמע שאינה ריקנית למאן דמוקים לשולח יד ליטול מקצתה ואינו שייך בריקנית ותוס' ד"ה שנטלה על מנת מוקי בשמן:
דף מא תוס' ד"ה דיקא נמי כו' שייך למיתני הכישה נ"ב נראה דמדייק מהכישה ורש"י מדייק ממקל:
ע"ב רש"י ד"ה ומה שואל נ"ב תלמיד טועה הקיף ברש"י ומה שואל וכתב בצדו רש"ל מ"ז ונ"ב כל מעיין ברש"ל רואה בעינא פקיחא כי לא קאי דיוק רש"ל למחוק ומה שואל כי אם היה רוצה למוחקו היה מוחקו בגמ' אך דיוק רש"ל הוא שרש"י גורס בגמ' שלדעת בעלים שלח בה יד ורש"י מוחק בגמ' קא עביד ורש"ל מקיים גי' רש"י ובזה אין אנו צריכין להגהת הב"ח דגרס דשלח כי כיון דתיבות קא עביד נמחקו שלח אינו צריך לד':
דף מב גמ' אע"פ שצרורין יהיו בידך נ"ב קאי על מתניתין ומתניתין איירי שהפקיד אצל חבירו מעות בדרך ושפיר מייתי מקרא דאיירי נמי בדרך ובעינן בידך וכתב הרא"ש והרמב"ם ה"ה קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו שיכול להביט בהם כל שעה וכשיגיע לביתו יקברם כמו המפקיד אצל חבירו בביתו דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואפילו קשורים על בטנו נגד פניו לא מהני:
ומודה שמואל בכותל נ"ב ע' רא"ש:
שם ושליש תחת ידו נ"ב ע' מהר"מ שיף:
תוס' ד"ה אמר שמואל כו' דכעין זה פריך במנחות בפ"ק דף ו' ע"א גבי להוציא הטריפה לגבוה כצ"ל וכן איתא יבמות נ"ז ע"ב תוס' ד"ה רב אמר ותיבת הצאן אין שם כי במנחות ה' ע"ב יליף כשהוא אומר מן הבקר למטה וכן מעתיק רש"י בחומש ע"ש ונ"ב היינו מאי דפריך התם דף ו' ע"א מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין ופי' תאמר בטריפה אף כי נילף שאסורה לגבוה לא נאסר טריפה במקריב:
שם ובפרק שור שנגח ד' וה' גבי שור האצטדין מהו לגבי מזבח נ"ב היינו מאי דפריך התם שלא יכול לילף נוגח מרובע שיהי' נוגח אסור לגבוה מפני שיש ברובע שאין בנוגח רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס כרצון לקרבן ואפילו אם נילף לאסור לגבוה נוגח יכולין לילף רק ברצון ולא באונס לפיכך לא ילפינן כלל:
ע"ב גמ' אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו נ"ב וסבורה שצריך להוצאה ולא הפקדתים אלא לפי שעה ולפיכך לא אקברינהו הילכך לא פשעה כלל:
שם כ"ש דכי אמינא נ"ב הבן יטעון שהי' לה להבין שאיני צריך להם להוצאה מאחר שהפקדתים אצלה והייתי סבור שתקברם כמנהג כל אדם בשלו כי היו נוהגים לקבור מה שלא:
צריך להם להוצאה (רא"ש נ"י):
שם משתבע איהו דהנהו זוזי נ"ב משום דזוזי לאו דבר מסוים הוא ולא ידעינן אי הנהו זוזי ממש דאפקידו גבי' אינהו דאפקיד לה איהו משום הכי משתבע דאינהו הוי אבל בדבר המסוים כגון כלים וכיוצא בהם שני משתבע ולא ראשון (הנ"ל בשם הרנב"ר):
שם ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו כצ"ל וכן איתא ברא"ש כי זבין פירושו קנה וזבן פירושו מכר ובכל מקום דאיתא בהיפך שבשתא הוא:
שם בספסירא דזבין מהכא וזבן להכא כצ"ל: