דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת ראש השנה
פרק ראשון
דף ב תוס' ד"ה בחודש זיו כו' א"נ זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה נ"ב תוס' קרי לחדשי חמה חודש דתקופה מפני שהתקופות לפי חדשי חמה יחשבו חדשי לבנה ניסן אייר סיון תמוז אב אלול תשרי חשוון כסלו טבת שבט אדר וכל חודש מהם הוא כ"ט וחצי יום וחדשי חמה טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים וכל חודש מחדשי חמה הכל הוא ל' יום ועשר שעות וחצי למען יהיה פסח האביב וסוכות באסיף צריכין אנחנו להוסיף חדשי עיבור והמה שבעה במחזור קטן שהוא י"ט שנים וכל חודש טלה נקרא ניסן דתקופה וחודש שור הוא אייר דתקופה וזה שכתבו התוס' זימנין דניסן דתקופה היינו טלה בתוך של לבנה ולאו דוקא זימנין אלא הרוב הכי איתא היינו ט"ו שנים במחזור קטן ואז אייר דתקופה שהוא שור מתחיל איזה ימים בתוך של לבנה:
תוס' ד"ה מקיש מלכות שלמה כו' דהכי הוה מעשה שמלך שלמה בניסן נ"ב וכן כתב רש"י לקמן דף י"א:
דף ע"ב תוס' ד"ה למנינא אחרינא כו' נ"ב ע' חכמת מנות פי' על דברי תוס':
ד"ה שנת עשרים לארתחשסתא כו' הוה ליה לאקשויי מהאי קרא גופיה דשנת עשרים דמחודש תשרי קחשיב כצ"ל (רש"ש):
דף ך גמ' נפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר דתניא כו' כצ"ל:
ונ"ב כן מפורש בתוס' דלא גריס ורבי שמעון היא וכן משמע מרש"י:
דף ה גמ' לא תאחר לשלמו הוא ולא חלופיו נ"ב לשלמו דריש דה"ל למכתב לשלם ומדכתיב לשלמו משמע אותו עצמו:
רש"י ד"ה ועולות ושלמים כו' והה"ה לבכור ולמעשר ופסח שהן חובה ע"ז על הגליון הגהת הגרי"ב ע' מהרש"א נ"ב כונתו מהרש"א על תוס' ד"ה ומעשרות
דף ו גמ' אלא א"כ מבקשים ממנו ממון נ"ב בזבחים פרש"י ממון שגזל וע"ש בשיטה מקובצת אות ג':
ע"כ תוס' ד"ה בשלמא לר' כו' וה"ה דהוה מצי לשנויי הכי לרבי ולרבנן כצ"ל (רי"ע) ד"ה אשה בעלה משמחה כו' ומיהו אשכחן בפסחים פ' אלו דברים (דף עא.) אפי' בזמן שב"ה קיים היכא דלא אפשר משמחו בכסות נקיה ויין ישן כו' כצ"ל:
דף ז רש"י ד"ה אין מעברין אין מעיינין בצרכי עיבור להודיע כצ"ל (רש"ש):
דף ח גמ' רב אשי אמר ארבעה ראשי שנים הם שהן בארבע ראשי חדשים נ"ב נ"ל דכן מוכח מלשון דלא תני דברי ב"ש אלא כדברי ב"ש האי כדברי ב"ש קאי ריש מתני' ארבעה ראשי שנים הם שהן בארבעה ראשי חדשים כדברי ב"ש אך ב"ה פליג עלייהו והנם רק שלשה ורב אשי רגיל להיות סוף המדברים ונקטינן כותיה:
תוס' ד"ה לתקופות כר"א כו' לאחר שצרפו כל השעות והחלקים של כל מחזורים כו' כצ"ל (רש"ש):
דף ט ע"ב גמ' ת"ר יובל היא נ"ב כאן מוסיף הב"ח יובל עוד הפעם וביובל היא השלישי מוחק היא ולענ"ד טוב למחוק כל היא אשר אצל יובל וכן הוא גי' ר"ח וכן הוא בת"כ ושפיר נכון:
תוס' ד"ה מבריך כופף היחור וכו' לשון תוס' טוב לי להחליפו על לשון מנחת בכורים מורכב משתי התוספתות וז"ל מבריך כופף את הזמורה בארץ ומכסהו בעפר וקוצץ במקום הכפיפה והוה אילן אחר:
דף יא ע"ב פיס' ד"ה יום שמזל כימה שוקע ביום כו' ואין הסדר כן דבניסן טלה עולה בתחלת היום ושוהה שתי שעות עם חלק אחד משלשים בשעה כו' נ"ב פורתא לא דק כי 1/30 שעה הוא 2 מינוט ובאמת שוהה רק שתי שעות 3/4 1 מינוט כי שנת חמה שס"ה ימים ששה שעות עולה על חודש חמה 1/12 מזה שלשים ימים 1/2 10 שעה ויום אחד הוא 1/30 מזה ויום א מינוט שתי שעות 1/12 מיום עולה 2 שעה 3/4 1 מינוט:
דה יב ע"ב פיסקא ולנדרים כו' מחקתי כו' כי אין בברייתא אחר ולנדרים כלום:
שם התבואה והזיתים משיביאו שליש המוחק מוחק זה השני וכתב מרש"י מבואר דלא הוי גריס ליה נ"ב לענ"ד אינו מבואר כי יש סתירה ברש"י מד"ה מנה"מ משמע דלא גריס ליה ומד"ה משתצמח לזרעים שמקדימו לד"ה התבואה ולד"ה והזיתים משמע דגריס ליה גם ד"ה מנה"מ יש ליישב אף אם נאמר דגריס ליה:
דף טו רש"י ד"ה או שבט דתקופה לסוף שלשים של תקופת טבת נ"ב היינו גדי נכנס שבט של חמה נ"ב היינו דלי ושעות לא מדקדק רש"י לכתבם כי באמת לסוף שלשים יום ועשר וחצי שעה:
ע"ב תוס' ד"ה בנות שוח כו' דאמרינן בבראשית רבה נ"ב (סוף פרשה ט"ו) עץ שאכל אדם הראשון דקרו ליה בנות שוח לפי שגרמו שוחה לאדם נ"ב שוחה פי' יללה כמו ישפוך שיחו תהלים ק"ב וע' מה שכתבתי בחורה על ויצא יצחק לשוח בשדה ולפנינו במדרש ליתא כלל בנות שוח אלא הכי איתא התם אחר שכתב שתאנה היה אותו עץ שאכל אדם הראשון מה היתה אותה התאנה ופי' מ"כ שהרבה מיני תאנים הם ר' אבין אמר ברת שבע דאמטית ז' ימי אבלא ותוס' מפרש ברת שבע הוא בנות שוח ר' יהושע דסכנין אמר ברת אליתא פי' מ"כ גם היא מין תאנה דאמטיות אליתא לעלמא פי' מ"כ יללה וקינה ומסקנת המדרש ח"ו לא גלה הקב"ה אותו אילן לשום אדם ולא עתיד לגלותו:
בא"ד ומסתמא מן הטובות אכל שנאמר ונחמד העץ להשכיל נ"ב נ"ל משום דסמיך ליה ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ע"כ מביאו ולא מביא רישא דקרא כי טוב העץ למאכל:
דף טז רש"י ד"ה להבא ביה"כ שעבר עכשיו בקרוב וכן לשון משנה במסכתא נדרים (דף ס.) וכו' ולפרש"י התם אשר לפנינו שפי' שם שעומד באותו יום ראש חודש נחשב להבא ר"ח זה שהוא עומד בתוכו הוא נמנה עם ימים הבאים שהוא ראשון שלהם וכן פי' שם שנה זו אסור בכל השנה ואותו היום של ר"ה שהוא עומד בו אינו ענין ואינו שוה ללהבא דהכא והר"ן והרא"ש מפרשים התם חדש זה אסור בכל החודש אם עומד באמצע החדש ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ור"ח הבא אחריו להבא ומותר בו בודאי אינו שוה לכאן:
דף יז רש"י ד"ה מעביר ראשון ראשון עון שבראשונה הבאים לתתו לכף כו' כצ"ל:
ד"ה ועוד עצמו כו' אחד סה"ד ואח"כ ד"ה דאי איכא כו' ע' סה"ד ד"ה מחשב בהדייהו כו' גמורים סה"ד כצ"ל:
דף יח ע"ב הגהת הגרי"פ פי' על זה תמצא בב"י א"ח סי' תק"נ עכ"ל נ"ב גם בח"א יש פי' ע"ז והאדם בעל בחירה:
דף יט רש"י ד"ה יהודה בן שמוע מטמא לומר שחזרו כו' נ"ב ובשבת פרש"י לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא וכן איתא בתוספתא ומקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר"מ:
תוס' ד"ה יהודה בן שמוע מטמא כו' כדאיתא בפ"ק דשבת (דף טו: ושם) ופי' כאן בקונטרס דלענין טומאה ישנה כו' כצ"ל:
עוד פי' כאן בקונטרס ל"א כו' כצ"ל:
בא"ד כדמוכח בסוף מסכתא דכלים דתניא כוס של אבן שניקב כו' כוס של זכוכית שניקב כו' נ"ב בתוספתא שלנו חסר כל אותו הסיפא כוס של זכוכית ובתספתא של הגר"א הסיפא כוס של זכוכית איתא והרישא כוס של אבן אינו:
ד"א תוס' ד"ה ואם היתה כו' ואותן חלקים מצטרפין ליום שלם נ"ב עם ש"ס חלקים:
ש
דף כא תוס' ד"ה כי חזית כו' לכך צריך לפרש דהכי קאמר דמשכה עד שיתסר אפי' כו' כצ"ל:
דף כב תוס' ד"ה אלו הן הפסולין כו' דמותר לע"ה למכור פירות שביעית גבי מבליע לו כו' כצ"ל:
פרק שני
דף כו ע"ב רש"י ד"ה ופיו מצופה זהב בשל מקדש קאמר סה"ד נ"ב ע' רש"ש:
דף כז ע"ב תוס' ד"ה ציפהו זהב כו' היינו ראש האחר לצד הרוחב כו' כצ"ל נ"ב וכן מעתיק הב"י:
תוס' ד"ה ושמע קול שופר או קול מגילה נ"ב שייך למתני':
דף כח גמ' אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים אמר רבה זאת אומרת כו' כצ"ל וכן מעתיק הרא"ש והר"נ:
ע"ב גמ' א"ל אביי נ"ב פי' לרבה:
שם גמ' רבא אמר כו' נ"ב לפי גי' הרא"ש והר"נ לעיל עמוד א' אמר רבה זאת אומרת כו' וכאן א"ל אביי פירושו לרבה אביי המקשה ורבה המשיב שפיר כאן רבא אמר אבל לגי' שלפנינו לעיל אמר רבא זאת אומרת כו' יהיה גם כאן א"ל אביי פירושו לרבא ועם רבא מדבר ורבא הוא המשיב לעיל לאביי היה צ"ל כאן אלא אמר רבא ע"כ גי' הרא"ש והר"נ עיקר לעיל אמר רבה זאת אומרת:
דף כט גמ' אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא וצא נ"ב צריך פירוש וע' הגהות הגר"א והגה' הגר"ב רנשבורג:
ע"ב גמ' וכי הוה אתי לשון יחיד אריסיה מקדש להו לשון רבים אבל ברי"ף הגי' אתו ג"כ לשון רבים והרא"ש גורם הכל לשון יחיד אתי אריסיה הוה מקדש ליה:
תוס' ד"ה רדיית הפת כו' ורדייה דריש מסכת שבת כו' דמשמע דאסור מדרבנן ברודה כו' נ"ב הך שנויי דר"ח היא רק לפי גירסתו שם בשבת ומובא שם בתוס' ד"ה מתני לה בשם אית ספרים דגרסי בעי רב ביבי וכיון דלא איפשטא משמע דאסור ברודה הפת בעודה עיסה משום שהוא כעין לש שהוא מלאכה אבל לגירסת רש"י ורי"ף ורא"ש דגרסי מתני לה בהדיא להיתרא הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה וקושיית רבוותא היא מדתנא דבי שמואל כיון שהיא חכמה ואינה מלאכה למה טעמא שלא יבוא לידי סקילה הלא בלא שום טעם מותר וע"ז לא שייך חלוקי דר"ח לחלק פת אפויה שרי ושם מיירי בעוד שהיא עיסה א"כ קשה למה התירו ואיך דוחין מלאכת לישה מפני מלאכת אפיה:
דף כ ע"ב במשנה בראשונה נ"ב לקשי השגה כמוני צריך פירוש וטוב לעיין בחדושי הג"ר שלמה הכהן (וגם לעיין ברמב"ם ובמפרש ובלחם משנה שם:
תוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר כו' דא"כ במאי קלקלו בתמיד כו' נ"ב פי' לר' זירא:
בא"ד ובפרק שילוח הקן נמי אמרינן דס"ד דעשה דמצורע כו' כצ"ל:
בא"ד והא דאמר ר"מ התם דשיר מעכב הקרבן היינו בנסכים הבאים עם הזבח שקדשו בשעת שחיטת הזבח כו' כצ"ל (הגהת הגר"ש):
דף לא ע"ב בגמ' ואידך דתניא גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש כו' ומצוין? באות ג להרמב"ם נ"ב אין זה הציון להרמב"ם קאי על צריך שיפריש כי הרמב"ם פוסק כרשב"א שר"י ביטלה כאשר איפסקא הילכתא בגמ' בכריתות אלא קאי על שפוסק שם שגר חייב להביא קרבן בהמה או עוף:
דף לג גמ' משום שבות מגלא כו' הגהת הגרי"פ גי' הרי"ף והרא"ש שבות סכינא לא תעשה מגלא נ"ב וכן הוא בפי' המשניות להרמב"ם.
דף לד ע"ב תוס' ד"ה כך מוציא את הבקי כו' ומיהו בקונטרס משמע לקמן שרוצה לפרש בשלא כוון לבא לבית הכנסת כצ"ל ונ"ב ע' הגה הג"מ שמחה על רש"י אחרונה אבל דעיר לא: