אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) גמרא והחונים › מסכת קידושין

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

גמרא והחונים · מסכת קידושין

מסכת גיטין

פרק ראשון

דה כ האשה נקנית בשלשה דרכים וקונה כו' נ"ב וקונה הנ' קמוצה ע' תי"ט טהרות פ"ה מ"ח וא"ר שם:

ע"ב גמ' משום דקא בעי למיתני דרך ודרך לשון נקבה היא דכתיב כו' כצ"ל:

שם תורת ה' תמימה משיבת נפש כתב לשון נקבה כו' ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב לשון זכר כו' הכא דלגבי אשה קאי קתני לשון נקבה כו' כצ"ל:

נ"ב כמו דהא אשה נמי באונס מיטמיא תני לשון זכר וכאן אין לה ולא נוסף ב' על לשון כן זרקתי לה לעיל שלש פעמים והשארתי לשון בלא בית:

דף ג ע"ב גמ' תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכי תימא נילף מיני' כו' כצ"ל ואת אשר בינתיים למשא על הלשון וכיון דבכתובות אין להני ששה תיבות פרקתי אותם מעל הלשון גם הכא וגם רש"י נראה כאן דלא גריס להו:

תוס' ד"ה ואימא ה"מ קטנה כו' וא"ת הא אמרינן בפ' נערה (דף מז) שמעשה הבת ונ"ב אפילו נערה) לאב מדזכי לי' וכו':

דף ד ע"ב תוס' ד"ה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת וא"ת כו' וה"ר אלעזר משזנ"א פי' כו' עד סה"ד ונ"ב היינו הך שפרש"י ז"ל:

דף ה תוס' ד"ה על מנת שלא תלכי לבית אביך כו' סה"ד כדמוכחי קראי נ"ב שיעקב היה בן ס"ג שנה בלכתו פדנה ארם וכשמת שם בן נח אבי תמר היה יעקב בן חמשים שנה:

ד"ה שכן ישנן בע"כ פי' בקונטרס נ"ב תוס' תופס לשון רש"י שבע"ב ד"ה שכן ישנן בע"כ וסומך עצמו על פרש"י כאן ד"ה באמה העבריה בע"כ:

ע"ב גמ' אבל היא שנתנה הפועל קודם הפעולה ואמרה היא הפעולה קודם הפועל ואין דרך חז"ל התמימים לעקש לשוניהם והמורגל בטוב לשונם העיקשות כסכין בבליעו ע"כ מדפיסים יקרים עם תמים אל תתפלו והלא מקור הברייתא הוא בתוספתא הביטו שמה ותראו כי ישר יצא ממקור אבל נתנה היא ואמרה היא:

רש"י ד"ה שכן ישנן בע"כ שקונין בעלמא כו' כצ"ל:

דף ו גמ' שולי העמוד פשיטא אמר לאשתו הרי את בת חורין כצ"ל כי יותר ממה דאיתא שם לא יוכל להביא משם וכן נראה מרש"י שם ד"ה אמר לה ומרש"י כאן ע"ב ד"ה לא אמר כלום דלא גרס נתן לה גיטה:

ע"ב גמ' גופו של גט שיחרור הרי את ב"ח הרי את לעצמך כצ"ל ונ"ב וע' תי"ט שם ד"ה הרי את בת חורין:

רש"י ד"ה לגמרי נ"ב לפני רש"י היה הגי' בגמ' לגמרי קודם למלאכה כדאיתא בגיטין:

ד"ה לעבדו כנעני גם לא הי' לפני כאן בגמ' כנעני כמו שאינו שם בגיטין:

דף ז ע"ב גמ' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי נ"ב מתוס' ט' ד"ה והלכתא וכו' עוד י"מ מש"ה וכו' נראה דלא גרסי נמי ודברי הר"נ בזה צ"ע:

תוס' ד"ה שמע מינה בעלי חיים כו' בסה"ד ואי הוה מותיב מר' שמעון הוה אמינא לסיועיה מדרבנן נ"ב פי' אדפריך מר"ש דהוא יחידאה לסייעי' מרבנן:

שם בא"ד וממלתא דר' אליעזר נמי לא מצי לאותוביה משום דהוה יחידאה נ"ב היינו הך פירושו כדלעיל הוה אמינא אדפריך מר"א דהוא יחידאה לסייעי' מדרבנן דר"א ודברי תוס' בקצרה וסמך על המובן כנלע"ד אך למה לא הבין המרש"א ז"ל כך דבריהם קצרה השגתי גם מתיבת נמי מוכח כאומר וממלתא דר"א נמי מהך טעמא לא מצי לאותובי' משום דהוה יחידאה וכנ"ל ומה דחסר אצל ר"ש היינו לשון משום דהוה יחידאה ממלא אצל ר"א ותל"מ:

דף ח תוס' ד"ה ומאי ניהו חליפין כו' כדאמרינן בפ' השולח נ"ב ושם מביא תוס' מלקמן כב תנא אף בחליפין:

ד"ה מנא אמינא לה דתניא עגל זה ללישנא קמא מייתי ראי' סה"ד נ"ב דהכא ליכא למימר דאמר בכל דהו ע' רש"י לעיל ד"ה בכל דהו אחרי כתבי ראיתי מהרש"א מאריך בזה:

ע"ב רש"י ד"ה מנה אין כאן הלכך משכון אין כאן אינו שוה כלום תיבת הלכך לכאורה נראה משום שלא נתן לה מנה משכון אין כאן אינו שוה ואם היה מנה היה המשכון שוה וטוב ואינו מובן כלל אם היה מנה משכון למה אך מצאתי פי' הראב"ד ז"ל דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קני לי' למשכון במידי דמאי יהבה לי' דלהוי קניא לה משכון ודכותה נמי פריטי אין כאן כלומר דכיון שלא נתחייבו בפריטי אין נתפס השעבוד על הנסכא עכ"ל וצריך ושייך שפיר ושייך בטוב הלכך ומדויק מאוד גם גבי פריטי אין כאן שמפרש רש"י ג"כ הלכך:

אחרי כתבי כל הנ"ל מצאתי בק"נ ד"ה לפי שאין המשכון משועבד לכלום כדברי בקצרה:

דף ט גמ' ואמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר כו' כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתה כצ"ל ונ"ב היא ני' הרי"ף והרא"ש ונכון כי למה ישונה כתב לה מכתב לו:

תוס' ד"ה והלכתא שיראי לא צריך שומא כו' עוד י"מ מש"ה לא קאמר עד סה"ד נ"ב דגרסי א"ד בכל דהו פליגי ולא גרסי נמי כמ"ש לעיל והכא אני מראה מקומו ודברי הר"נ בזה צ"ע:

ד"ה הלכתא נינהו תימא כו' ושטר קידושין נפקא מכי יקח דבעל כותבו ולא דמי למכר ואע"ג כו' כצ"ל אך טוב מזה ומאשר לפנינו אשר הני שתי תיבות ודמי למכר אין כאן מקומו רק בסד"ה הא לא דמי וצ"ל ודמי למוכר אשר כן מגיה רש"ל בסד"ה דלעיל:

דה רש"י ד"ה ביאה נישואין עושה המקדש כו' כצ"ל:

ד"ה אינו יורשה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ומקבל את גיטה כו' תפתר שאמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני והיה לו להביאו בי' ימים ומצא סוס רץ והביאו בה' ימים כו' נ"ב זה הלשון שייך באם אמרה הבא לי גיטי כמו שמביא רש"ל שכן הגי' בירושלמי אבל לפי גי' תוס' שאמרה התקבל לי גיטי ורש"ל מקיים זאת הגי' וצ"ל והיה לו לבוא בי' ימים ובא בה' ימים פי' לאותו מקום הקבלה:

וא גמ' הכי נמי דאי פשטה ידה וקבלה חד זוזא מאחר נ"ב האי מאחר אין לו שחר:

ע"ב טעמייהו דב"ש כדחזקי' דאמר חזקיה נ"ב לקמן טז. ורש"י כתב יד:

הקרא איתא שם אבל חזקיה איננו:

רש"י סוף דבריו שבעמוד ולא שבקיה לאסוקי למלתא נ"ב עדיין קשה למה שבקיה באמצע הפירכות יפרוך תחלה ואימא פלגא דדינר ואימא שתי פרוטות ואחר שיתרץ כיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמיה אדינר אז יהי' מסיק למלתיה וקדושי אשה וכו' על זאת יתפלל אליך כל חסיד מה יתפלל לעת מציא שיפקד בעת רצון אשר מצוא ומצא הרוחה לכל בכאים:

תוס' ד"ה והרי טענה וכו' משמע דהך דרשה דמה כסף דבר חשוב אתי אליבא דשמואל נ"ב והוא סבר יצאו כלים למשהו:

דף יב ע"ב גמ' אמאי הא אמרי איכא סהדי באידית הגה' הב"ח על תיבת אמרי כ"ה גי' הר"נ נ"ב והוא מפירוש תוס' ד"ה והאיכא:

רש"י ד"ה דמצער שליחא דרבנן כו' וזה קם עליו ומכהו נ"ב ז"ל הר"נ ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפילו מבזה אותו בפני אחרים ומביישו:

תוס' ד"ה הא איכא סהדי באורית כו' כלומר בא"י שהוא מערב כדאמרינן במערבא אמרי ורב חנינא מבני א"י אמר עדים בצד אסתן ותאסר כלומר בבל שהוא בצפון נ"ב בבל מזרחית צפונית לא"י ע"כ שפיר יכולין לומר בבבל על א"י מערבא ובא"י לומר על בבל צפונה וכ"כ היו, יכולין לומר בבבל על א"י דרומא ובא"י על בבל מזרחה:

שם בא"ד דרוח צפונית מונעת את הגשמים כדאמר מצפון זהב יאתה תרגומו מצפונא אסתנא יאת נ"ב אין כונת תוס' תרגומו התרגום שעל הקרא כי התרגום הוא מצפונא דהבא ייתי אלא תיבת תרגומו הוא פירושו וכונת תוס' הוא להביא ראי' דרוח צפונית מונעת את הגשם כדאמר מצפון זהב יאתה ופירושו כשרוח צפונית מנשבת מעביר הגשם וחמה זורחת ומנהיר כזהב (וכן פרש"י שם) ותוס' מקצר וכולל כל זה באסתנא:

ד"ה משום פריצותא כו' דומיא דמקדש בלא שידוכי סה"ד נ"ב ללשנא קמא דרב:

דף יג רש"י ד"ה כי אמרה לא נמי הוו קידושין בתמיה נ"ב נראה שלפני רש"י לא היה בגמ' אמאי והא קאמרה לא" ע"כ צריך לפרש בתמיה:

תוס' האשה שהביאה חטאתה כו' הוא הדין בעלמא סה"ד נ"ב והא דקאמר התם שאני עולת מצורע דלא גמרינן מיני' חטאת ואשם:

דף יד רש"י ד"ה ולא לה ולחברתה ששמותן שוין שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד או אם כתב כו' כצ"ל:

דף טו רש"י ד"ה ונאמר להלן אוזן במצורע עני שכל הפרשה לדרשא שהרי נאמרה כל עצמה במצורע עשיר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ואידך פי' ת"ק כו' ור"ת ור"י פי' דהלכה כר' נתן נ"ב פי' חזר בו ר"ת מהאי דלעיל כן פי' תוס' גיטין ל"ז:

דף טז רש"י ד"ה והתנחלתם אותם בעבד כנעני כתיב אותם נ"ב והתנחלתם אותם וגו' לרשת אחוזה כאחוזה כו:

דף יז ע"ב גמ' אמר רבא דבר תורה נכרי יורש את אביו כו' גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים כו' נכרי את הגר וגר את הגר אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתנן כו' והתנן רוח חכמים נוחה הימנו נ"ב אין מזה סתירה לדברי רבא כי אף אם אומר שרוח חכמים נוחה הימנו בכל זאת אין זה מדברי סופרים נקרא כי על מה שהוא מדברי סופרים כמו גר את הנכרי אם לוה מן הנכרי מחויב להחזיר לבנו הגר ואם אינו משיב לו עובר על דברי חכמים אבל במה שרוח חכמים נוחה הימנו כגון לוה מן הגר ומשיב לבנו הגר אם שרוח חכמים נוחה הימנו בכל זאת אם אינו מחזיר אין זה עובר על דבריהם ובכל דבר שהוא לא תעשה מדברי סופרים העובר על דבריהם מלקין אותו מ"מ אבל על מה שאין רוח חכמים נוחה הימנו אין מלקין וראייתו של רבא שאינו מדברי סופרים מתרתי מתניתין אף מהא דתנן רוק חכמים נוחה הימנו וכש"כ ממתניתין דתנן אין רוח חכמים נוחה הימנו ומה שפרש"י וגר את הגר אב ובנו שנתגיירו סתם ובין לידת הבן בקדושה או שלא בקדושה שכן הלשון בתרתי מתנייתא בין במתניתן דקתני רוח חכמים נוחה הימנו בין במתניתין דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו לוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו ע"כ מפרש רש"י כ"כ דברי רבא הכי וגר את הגר אב ובנו שנתגיירו סתם ומה שמקשה הגמ' מתניתין אהדדי אין נוגע לדברי רבא רק מקשו ממתניתין על מתניתין דסתרי אהדדי ומתרצם ורש"י ד"ה אין רוח חכמים נוחה הימנו עם רש"י בריש ע"א הוא דבור אחד וצ"ל דמחלף בישראל גמור הוא סה"ד היוצא לנו מדברינו שרש"י שלפנינו הוא כפר"י ממש ואין מקום להוכחת המהרש"א והק"נ סי' כ"ד ד"ה פרש"י כשלידתן בקדושה שרוצים להוכיח מרש"י בעמוד זה כהבנת תוס' דבריו ע' בהם ומה שכתב תוס' פי' בקונ' אז רוח חכמים נוחה הימנו אין זה רש"י שלפנינו וכזאת שכיח בתוס' לרוב שכותב פי' בקו' וברש"י שלפנינו אין וכל מפרש קונטרס יקרא:

רש"י ד"ה ולשדה אחוזה כו' ויקרא כ"ז ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה גזבר לאיש אחר לאחר ולא לבן או אינו אלא אחר לאחר ולא לאח כשהוא אומר לאיש הרי אח אמור הא מה אני מקיים אחר לאחר ולא לבן כו' כצ"ל:

ד"ה אלא טעמא מאי מרבית כו' לא קיימא לן לרבויי בן טפי מאח דהתם כמו הכת לא בן כתיב כו' כצ"ל:

בא"ד הא אם יש בן אין יבום והתם נמי קאמר דליכא למילף מדהכא תרתי כו' כצ"ל:

דף יח גמ' כי ירושה לעשו פי' להוריש לבניו (רש"י נזיר סא):

רש"י ד"ה כגון ליעדה ותו לא נפקא בהני אלא נ"ב וצ"ל שיעדה לבנו כי אם האדון יעדה הלא יוצאת במיתתו אבל כשיעדה לבנו שוב אינה יוצאת במיתת אדון אבי בעלה אלא בגט או במיתת בעלה בן האדון וגם יש לומר אף שהאדון עצמו יעדה כשיוצאת במיתתו אין נקרא יוצאת במיתת האדון אלא יוצאת במיתת בעלה:

ד"ה מאי נינהו ה"ד בעל כרחו דעבריה טפי מעברי אי למימרא דאי לית לה גרעונה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה פי' בקו' אז רוח חכמים נוחה הימנו כתבתי לעיל שאין קו' זה רש"י שלפנינו ואין ברש"י זה הלשון ולא מוכח כלל לפרש כן רש"י שלפנינו אדרבא מפולש יותר כאשר נאמר שרש"י שבריש העמוד ד"ה היכא הוא סיום רש"י שלפניו וקאי על אין רוח חכמים נוחה הימנו וכפירוש ר"י בדיבור זה ואין להאריך זה אחר אשר כבר ערכתי באורך:

ד"ה כאן בגניבה אחת כאן בשתי גניבות פי' בקונטרס באחת אינו חוזר כו' כצ"ל:

דה כא ע"ב אמר ר' אלעזר יודן בריבי היה דורש כשהן רוצעים פי' כשראה כשהן רוצעים בשעה שהיו רוצעים ראה אשר אין רוצעים אלא במילתא צוח ואמר מה אתם עושים וחכ"א הלא חכ"א אין עבד כהן פי' עבד עברי שהוא כהן העבד אותו עבד אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום וא"ת במילתא הם רוצעים פי' שדין הרציעה במילתא היאך יעשה בעל מום הא כמו ש"מ אין נרצע אלא בגובה של אזן ובפי' זה ניחא דגמ' מפרש טעמא דכולהו ודר' יודן בריבי לא מפרשי טעמי' כי לא אמר מדנפשיה מידי אך פרצה מצא וגדר בה גדר שיקיימו דברי חכמים:

דף כב ע"ב גמ' הקיש הכתוב כדרכה לשלא כדרכה נ"ב הר"נ מעתיק שלא כדרכה לדרכה:

דף כג ע"ב תוס' המשך מעל"ד וי"ל אי גרסי' בברייתא דר"ש בן אלעזר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו על כרחך יש שלש מחלוקות בדבר דע"כ לאו היינו רבנן דמתני' דהא אמרי בהדיא בכסף ע"י עצמו ולספרים דלא גרסי ולא ע"י עצמו צ"ל כיון דאשכחן כו' כצ"ל:

דף כד תוס' המשך מלעיל ע"ב וא"ת לפי' ר"ת דלרב ששת מועיל ע"מ שתצא בו לחירות אפי' לר"מ כו' נ"ב אף לפר"י מדמוקי רב ששת פלוגתא דר"מ ורבנן בע"מ שאין לרבך רשות בו משמע דבע"מ שתצא בו לחירות מודה ר"מ אך שאינו מוכרח כ"כ דאימא לרב ששת אף בע"מ שתצא בו לחירות לא מהני לר"מ ומאי דמוקי פלוגתייהו בע"מ שאין לרבך רשות בו להודיע כחן דרבנן והאי דנדרים אתיא בין לרב ששת בין לר' אלעזר וכמו שמחלק ר"י בין אשה לעבד אבל לר"ת שאינו מחלק בין עבד לאשה מוכרח דוקא שרב ששת סבר דמודה ר"מ בע"מ שתצא בו לחירות דמהני דאל"כ רב דנדרים אליבא דמאן ע"כ מדייק תוס' לפר"ת נ"ל:

ד"ה אלא בזוזי דידה ובמעשר דידיה פירוש כו' בסה"ד לכן נ"ל דזוזי דידה מיירי כשהקנה לה אחר מנה ע"מ שאין לבעלה רשות בו דהא כו' נ"ב וזה כ"כ לגי' רש"י ומעשר דידי' אבל לפי מה שהקשה תוס' על רש"י וגורס ומעשר דידה צ"ל דגם המעשר נתן והקנה לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בו ולפי פי' מהרש"א ומהר"מ שניהם נתן לה הבעל במתנה:

ע"ב גמ' אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר כצ"ל תוס' ד"ה מיבעי לי' לכדתניא הרי שהושיט כו' אבל ההוא דהתם הוי נ"ב רק חדא לטיבותא שלא נתכון לעין אבל לא היה מתכוין לטובה דומיא כו':

דף כה גמ' על שפתיו פשיטא מהו דתימא כו' נ"ב פי' פשיטא ומה צריך רבי לאשמעינן וגם למה פליגי חכמים עליה ומשני מ"ד זימנין דחלים שפתיה קמ"ל רבי שהיזה ומהאי טעמא נמי משום זימנא דחלים פליגי חכמים ואומרים שלא היזה:

דף כז גמ' ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן אידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו כותבים שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא כצ"ל ונ"ב בב"ב דף ע"ז ודף ק"נ לו ליתא גם שם זה במקום עמו:

דף כט רש"י ד"ה מתני' כל מצות הבן כו' כצ"ל אם כי יש לומר שרש"י מציין הד"ה לפי הס"ד שבגמ' היה צ"ל כל מצות האב אברא אבל כיון שרש"י שברי"ף מעתיק ד"ה כל מצות הבן היה לפניו כן ברש"י רק המדפיסים שיבשו ועליהם לתקן מהיום והלאה כדבעי למהוי וע' תוי"ט דכתב טעם נכון למה היפך התנא הלשון:

ע"ב תוס' ד"ה ואזיל כהן כו' שאין עליו לשלם חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום פי' שמנכסיו של אביו יעקב אין לו כלום:

דף ל תנו רבנן חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת נ"ב כן היה לפני הגמ' אבל בחומשים שבידינו מניתי וספרתי ומצאתי חמשת אלפים תתמ"ו וחצי התורה בפסוקים הוא ויקרא ח' בין פסוק ח' לט' היינו פסוק ח' שייך לחצי הראשון והפסוק ט' לחצי השני:

דף לב ע"ב גמ' רב פפא הוה משקי בי הלולא דאבא מרי בריה כצ"ל ונ"ב וכן מעתיק הגאון אבד"ק שאוזיל בחידושיו למסכת ברכות:

דף לד ע"ב תוס' ד"ה אשה בעלה משמחה כו' במסכת חגיגה (ד' ו) לא משמע הכי דקאמר התם בן שיכול לעלות אחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב בראייה ופריך עד האידנא כו' כצ"ל:

דף לה ע"ב תוס' ד"ה הרי הוא כזקן לכל דבריו וא"ת ואיך כו' נ"ב ביבמות שם הוכחתי שלפי הה"א שהרי הוא כזקן לכל דבריו להשחתה אמרו לא קשיא כלל כי להשחתה די בשתי שערות לבד אם היה בזקנו חייב אם משחיתם ולענין סריס כתוב שם בתוס' שבשתי שערות לבד אינו חשוב זקן ויכול להיות שהעלו שער היינו שתי שערות ונקרא סריס וחייב על השחתתם אך לפי המסקנא שלא להשחתה אמרו רק לטומאת נגעים היינו נתק שבמקום שער והנתק הוא שנפלו שערות זקנו כגריס והוא שש שערות אורך על שש שערות רוחב וסביב לו שערות וכשלא נולד בו סימני טומאה או טהרה אחר הסגר שבוע ראשון צריך לגלח סביב הנתק ולהניח שתי שערות סמוך לו שיהי' ניכר הפשיון ולזה צריך שתמלא זקנו ע"כ מדייק התוס' ואיך תמצא זקן בסריס ולפי זה אשר תוס' קאי על המסקנא צ"ל ד"ה להשחתה ואחריו אם כן ואחריהם הרי הוא כזקן:

דף לו ע"ב תוס' ד"ה ומה בן צאן כו' וא"ת איכא למפרך מה לבן צאן שקבע לו כלי נ"ב בזבחים פרש"י ותוס' שקבע לו כלי סכין לשחיטה תאמר מליקה דעוף בעצמו של כהן בציפורין אבל הזאה לא היה בעצמו של כהן כלל כי אוחז בעוף ומזה והדין עם רש"א שמוחק עץ ארז ואזוב אבל גם כן צריכין לתקן אבל בן עוף שלא קבע לו כלי למליקתו שהרי מליקה דבן עוף בעצמו של כהן וכ"כ בתירוצם צ"ל דא"ל דמליקה מהני טפי בעיצמו של כהן:

ד"ה מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף וא"ת והא הוי חציצה דה"נ אמרינן במנחות (דף צג) כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דלא דמי כו' עוד י"ל כו' אלא ר"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזין ולמעלה כו' נ"ב סוטה ד"ה וכהן א וכו' מביא ירושלמי וכהן מניח את ידו תחתי' ואין הדבר כיעור מניח מפה ואינו חוצץ (בתמי') מביא כהן זקן ואפילו תימא כהן ילד שאין יצר הרע מצוי לשעה משמע מאי דתני התם במשנה וכהן מניח ידו מתחתי' דוקא ידי הכהן תחת ידי האשה ובע"כ תירוץ ראשון של תוס' עיקר לפי שהיא גזירת הכתוב לא הוי חציצה:

דה"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן כו' נ"ב מנחות ס"א ע"ב תוס' ד"ה כהן מניח ידו מביא המשנה בכורים פ"ג משנה ו' הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וה"נ ממש גבי מנחות:

גמ' אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד בעלים כצ"ל כדאיתא בסוטה:

דף לט גמ' ותו חזיוה לההוא גברא דקא זרע שערי בי גופני א"ל ניתי מר כצ"ל גירסת הרי"ף וע' ר"נ בזה ובפרק ראשית הגז דלא גרסי תרתי חטי ושערי כי בחטי ושערי בי גופני גם ר' יאשי' אוסר הפירות ואם זרען בב"א לוקין:

תוס' ד"ה תני חדש וא"ת כו' עד סה"ד נ"ב פי' הקושיא על ר' אליעזר הגדול הוא רק למ"ד ערלה הל"מ דלדידי' שפיר תני במתניתין אף דדאורייתא להל"מ קרובים המה אבל לר"א הגדול שאמר שאין כלל ערלה בח"ל מאי אף ואין לומר דאף קאי אכלאים כי דאורייתא אדרבנן לא שייך למיתני אף אבל למ"ד ערלה מדברי סופרים ואליביה ניחא לי' למקשן דקתני אף אחדש כיון דתרווייהו אסירי מאי מקשי על ר"א הגדול דאמר אין ערלה בח"ל לימא דקאי אף אכלאים דאסור מד"ס כמו דניחא לי' דקאי אערלה אם אסור מד"ס ועל כן לא שייך אליביה להקשות על ר"א הגדול מאי אף וצ"ל דהקושיא קאי אליבא דמ"ד ערלה הלמ"מ ואליבא דידי' שפיר מקשי על ר"א הגדול אין ערלה בח"ל והאנן תנן אף ובשלמא אם ערלה הל"מ שפיר שייך אף מדאורייתא על הל"מ ואין לומר דקאי אכלאים כי דאורייתא אדרבנן לא שייך למיתני אף והמרש"א ז"ל אגב חורפי' נטה מפי' הפשוט ע"ש:

פרק שני

דף מא ע"ב תוס' ד"ה פיחת י' או הוסיף י' כו' וקשה דמאי שנא מדהא דאמר (ב"מ ד' כב) האומר לשלוחו זיל ותרום ואזל איהו ותרם מיפות כו' כצ"ל:

אם אמר לו בעל הבית (פי' אחר שתרם) כלך אצל יפות אם נמצאות יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה כיון שלא פירש לו כו' כצ"ל ונ"ב כיון דמעתיק תוס' האומר לשלוחו זיל תרום הלא הוא לפי המסקנא דמוקי לה התם דשויא שליח א"כ האי מוקי לה עד תרומה מיותר ומחקתיו:

דף מב ע"ב גמ' דאמר רבה כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה נמי חוזר נ"ב מלשון כל דבר נראה שאף במקח אינו נוהג דין אונאה ובאמת אינו כן כי במקח יש להם אונאה כמו לכל דבר אך אם מכר לו אפילו מאה אמות או מאה ליטרות שומן או מאה לוג ולא מצא רק צ"ט אין בו דין אונאה שנאמר ודאי מחל לא כן אך חוזר הלוקח או ישלים לו המוכר עד מאה שלמים לפי, זה צ"ל דאמר רבה במדה במשקל ובמנין אפילו פחות מכדי אונאה נמי חוזר וכן איתא ברמב"ם המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם ע"כ וכן מעתיק הש"ע ולא העתיקו המוכר לחבירו דבר שבמדה:

דף מג תוס' ד"ה מורד במלכות הוה כו' ולא נהירא שהרי יואב לא היה מורד במלכות נ"ב פי' שאם היה יואב מורד במלכות ולא היה רוצה לעמוד תחת ממשלת המלך ואוריה קורא ליואב אדוני נראה כי גם הוא עומד תחת ממשלת יואב ואינו מקבל מרות המלך עליו והוי שפיר מורד במלכות אבל כיון שיואב לא היה מורד במלכות רק עבד נאמן למלכו דוד ואורי' קורא אותו אדוני אדרבא הוא נכנע ביותר שאינו שוה להיות עבד למלך והוא עבד לעבדי המלך:

בא"ד וי"מ דהמרד הי' שהקדים לומר אדוני יואב קודם המלך דוד נ"ב פי' שהיה לו לומר ועבדי אדוני ואדוני יואב ובזה היה מקדים אדנות המלך דוד לאדנות יואב ע"ב תנן התם וכו' אלא אביה מקבל את גיטה בלבד כו' כצ"ל נ"ב כן הוא במשנה שם:

דף מד ע"ב תוס' ד"ה מאן דמתני הא כו' לכך נראה לר"י לפרש דעולא לא מיירי אלא כו' כצ"ל:

דף מה ע"ב תוס' ד"ה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי כו' דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחי לה אמוחא לא שנו כו' כצ"ל ונ"ב כן הוא שם בגמר' והרוצה לידע פירושו יראה שם ברש"י:

דף מט תוס' ד"ה המתרגם פסוק כצורתו כו' אלא הכי מתרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא והמוסיף כו' כצ"ל:

דף נ ע"ב תוס' ד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי כו' שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי כשר כו' נ"ב תוספתא מכות פ"א וע"ש:

דף נא ע"ב גמ' סיפא איצטריכא לי' מתו ולזה אח ולזה אח כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כולן אסורות לאחרים עד שיתן גט ואפילו אמצעית שבקטנות דלגבי קטנה הימנה אותה הבת גדולה כו' כצ"ל:

דף נב תוס' ד"ה ביע"ל קג"ם כו' ומכל מקום לא הוזכר יע"ל קג"ם אלא על יאוש שלא מדעת ועד זומם נ"ב פי' בכל ששה המקומות שהונח סימנא עליהם יע"ל קג"ם שנחלקו בו או"ר אינו מזכיר בהם והלכתא כוותי' דאביי ביע"ל קג"ם אלא הכא ועל יש"מ ועל עד זומם ע"כ לא נוכל לפרש על דבר אחר יע"ק אבל השלשה הנותרים לג"ם כיון שלא נזכר במקומם נוכל לומר אם כרש"י אם כר"ת בפירוש ל' כי לא נזכר במקומו והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם והיוצא לנו מזה נ"ל דצ"ל ובכל מקום וכו':

ע"ב גמ' ותרם שלא ברשות אם חושש, פי' בעל הבית ומקפיד על מה שעשה זה:

משום גזל. שתרם תרומתו בלא רשותו (רש"י ב"מ):

שם אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד ואינה מקודשת נ"ב א"כ מהשתא יכול לקדש אף אם נאמר שאינו מוחל לו בלב דווקא אם עוד הפרימא בעין לא מהני אבל כיון דכבר אמר לו כך יהא משום כיסופא הלא לא יתבע עוד ממנו ומיאש וכשיקדש עתה יהי' אחר יאוש בעלים ותיקדש עתה בשינוי רשות:

רש"י ד"ה בפרוזמא דשכרא הפסולת לאחר שהוציא ממנו המשקה:

דף נג רש"י ד"ה הצנועין מושכין ידיהם ממנו כו' מכאן ואילך נשתלחה מארה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול הצנועין כו' כצ"ל ד"ה אשרו חמוץ החזיקו יד הנגזל להצילו מיד עושקו ולא אשרו חומץ לא גרסינן הכא בבבא קמא (ד' מו:) גבי מנין שנזקקין לתובע תחלה נ"ב בבבא קמא שם מביא מפסוק אחר מי בעל דברים יגש אליהם וזה הפסוק אינו מביא שם כלל וצ"ל ברש"י (בסנהדרין ד' לה) שם מביא מאשרו חמוץ ולא חומץ וע' רש"י יומא ד' לט: דף נד תוס' ד"ה בכתנות כהונה פ"ה משנתנו כו' וא"ת אם כן נ"ב פי' א"כ דמתניתין מיירי בכתנות כהונה קשיא הלא כלי שרת המה והיך מתקדשת בהם ותיכף סמוך לד"ה בכתנות כהונה הי' יכול להקשות וא"ת אך כיון דמציין ד"ה מביא אגב פ"ה איך נתפרשה ומתרץ דמיירי שעדיין אין קדושת כ"ש עליהן ולמה מקודשת לר"י בשוגג ולר"מ במזיד הכל מבואר יפה וברה ברש"י:

ד"ה מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין כו' ועל שם שנותנין לתוכן שקלים חדשים משנה זו נקראים תקלין חדתין וכשמגיע כ"א אייר דהיינו פרוס עצרת כו' כצ"ל ונ"ב ע' שקלים פ' ג' מ"א שאף ב"ע ור"א ור"ש מודים שתורמין הלשכה בפרוס עצרת וכי פליגי ב"ע ור"א ור"ש אר"ע למעשר בהמה שר"ע סבר והן גרנות למעשר בהמה שאף מעשר בהמה בפרוס עצרת וב"ע ור"א ור"ש סברי שמעשר בהמה באחד בסיון וכשם שפרוס הפסח אחד בניסן שהוא י"ד ימים עד הפסח כן פרוס עצרת י"ד ימים קודם עצרת לר"ע:

דף נה תוס' ד"ה אמר רב אושעיא בבא לחוב בדמיהן כו' ובכה"ג שרי כו' נ"ב רש"ל מפרש אם במה שגוזלה עשה איסור אבל כיון שכבר עבר על איסור גזילה שרי לפדותה תמימה ולפי דבריו טוב להגיה בתוס' דאחר שהוציאה לחולין וכו' פי' ולפיכך שרי וכן נראה מלשון רש"ל שאמר בזה"ל דכבר הוציאה לחולין ע' רש"ל ע"ב רש"י:

דה בז תוס' ד"ה שחטה ונמצאת טריפה פי' בקונ' דקס"ד כשבדק בסימנין נמצאת שנטרפה בשחיטה כגון שניקב הוושט כו' נ"ב הני שלשה תיבות כגון שניקב הוושט ליתא ברש"י שלפנינו ואם הי' לפני המעתיק שבשתא היא כי ניקב הוושט טריפה הוי קודם שחיטה כמו שמצינו חולין יא ע"ב מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ומסיק רב אשי אמר אתי' משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא הנה מפורש שניקב הוושט הוי טריפה קודם השחיטה והרי זה שוה לטריפות דבני מעיים לפרש"י או לנקבו הדקין לפי הס"ד דתוס' ואין זה נטרפה בשחיטה ולדעתי מה שפרש"י נטרפה בשחיטתה היינו שבדק הסימנים ומצא שלא שחט רובא או מצא שהגרים:

דה נח ע"ב גמ' תנן המקדש בתרומות במעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואף על פי שהוא ישראל כצ"ל כמובן וכדאיתא בבכורות:

שם ורמינהו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו בטלין כצ"ל נ"ב ע' ר"ן:

פרק שלישי

דף סב סוף המשנה אם היתה אשת חבירו מעוברת כו' עד סוף המשנה מוקף נ"ב אבל הרמב"ם בפי' המשניות גורסה וע' תוי"ט:

תוס' ד"ה הנקי כתיב פי' בקו' והכי כופל אם לא שכב הנקי חנקי ואת כי שטית כו' כצ"ל:

ד"ה אין תורמין מן התלוש על המחובר כו' דהא קרא בתלוש מיירי נ"ב דכתיב לעיל מיני' כי תקחו מאת ב"י את, המעשר דמשמע דבר הניקח ביד (ר"נ):

ע"ב מי יימר דמזדקקו לי' דייני תלתא כצ"ל לפי דעתי והר"נ גורס דמזדקקו לי' בי דינא:

דף סג תוס' ד"ה כגון דכתב לי' כו' וכן משמע בפ"ק דב"מ (ד' טז:) אמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו שדה זו כו' כצ"ל:

דף סד גמ' ר' נתן אומר אף נאמן לאסור נ"ב ולישנא דאף דקאמר ר' נתן ה"ק כי היכי דמודינא לך שהוא נאמן להתיר אלו לא חזר בו מדבורו הראשון כן נאמן לאסור כשחזר בו (ר"נ):

תוס' הנמשך מד"ה שבע"ב וי"ל דמיירי הכא שאביו העיד כו' נ"ב הלשון מגומגם וע' ברא"ש שמעתיק בטוב:

מ"מ גמ' ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשי' לספיקא כצ"ל נ"ב בנדרים איתא כן בתרווייהו נפשיה וכן מעתיק הר"נ גם כאן:

רש"י ד"ה בוגרות דעלמא כו' ה"ה דאי הוו בוגרות טובא כיון דאינן בכלל דקטנה קדושי אלא להכי כו' כצ"ל (רש"ל):

ד"ה כל שזמנו קבוע מספר ימי משך זמנו קבועים כגון רגלים למעוטי כו' כצ"ל נ"ב (רש"י נדרים):

דף סה מתני' קדשתי את בתך כו' נ"ב גדולה שעשתה שליח והיא אומרת שקיבלה הקידושין לעצמה ואומרת שגם הוא כשקידשה נתכוין לקדש את עצמה והוא אומר אתה קבלת הקידושין עבור בתך ואנכי נתתי לך לשם קידושי בתך (תוי"ט):

איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחר ושותק מהו אמר אביי היא היא כצ"ל, נ"ב כן גי' תוס' והר"ן ברי"ף:

דף סו ע"ב מתני' וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו שפחה ונכרית כצ"ל נ"ב רש"י ור"ף ורא"ש ורש"ל:

רש"י ד"ה אחר הפגום זה הוא דבור המתחיל שהוא במתני' ואח"כ מתחיל פרש"י ומפרש אחר הפגום לא קאי על אלמנה גו"ח רק שייך אצלם הולד פגום שנולד מפסולי כהונה הולד פסול ועל מה קאי אחר הפגום על השני זוגות האחרוני' שבשניהם הולד הולך אחר הפגום כפי שם הפגום כך שם הולד אם הפגום ממזר הולד ממזר ואם הפגום נתין הולד נתין וכן פי' הרמב"ם בפרושו וצ"ל ברש"י וכן כן נתינה לישראל נתין ובן נתין מכשירה נתין וכן מעתיק לשון רש"י התוס' חדשים:

דה מז רש"י ד"ה בנה שלישי כו' אבל לענין מצרי ומצרית לא מגמר לן האי להם מידי דהא בתרווייהו להם קרינא בהו דהוא מצרי והיא מצרית כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה מה לאחות אשה שכן אין לה היתר במקום מצוה כשאין לו בנים לאחיו המת כצ"ל:

דף סח תוס' ד"ה הכל מודים כו' מ"מ מודה הכא בסוטה דאין הולד ממזר שהרי עדיין קידושין עומדין כו' כצ"ל נ"ב כן הוא ברש"י וצ"ל כן גם כאן ושפיר יותר הלשון תוס' כלומר הקידושין שנתקדשה בהן כבר:

רש"י ד"ה לחומרא כו' דכל מי שאין לה עליו קידושין הולד ממזר נ"ב לכאור' קשה דלעיל ע"ב ד"ה מנה"מ פרש"י דהא פשיטא לי' שהולד ממזר ומנה"מ קאי רק על דאין קדושין תופסין שנוכל לומר שאף שקידושין תופסין יכול להיות הולד ממזר וע' לעיל ע"ב תוס' מנה"מ שמדבר מכעין זה:

בגמ' פיסקא וכל מי שאין לה לא עליו וכו' כצ"ל:

פרק רביעי

דף עב רש"י ד"ה כך מחלוקת לגיטין כו' לפי שאין בקיאין לשמה והמביא גט מא"י אינו צריך לומר כו' כצ"ל:

דף עג רש"י ד"ה לינשא לפסולין לפסולי כהונה גר חלל משוחרר שהכהנים הוזהרו עליהן נ"ב שכהן אסור בגיורת וחל ומשוחררת וכן הוא בר"נ וכמו והם לא הוזהרו עליהם פי' עליהם עצמם כן שהכהנים הוזהרו עליהן פי' עליהן עצמם ומה לנו להכניס לבנותיהם הכא ובטח הוא טעות המעתיק כי הר"נ הולך על הרוב אחר פרש"י:

ע"ב רש"י ד"ה לזה מכרתי אם שנים מעוררין על המקח זה אומר מכרת לי וזה אומר לי מכרת ושלי המקח לקמן מוקי לה ששניהם נתנו לו דמים כו' נ"ב רש"י מפרש כן תיכף פשט האמיתי כפי המסקנא ששניהם נתנו לו דמים ונאמן בזמן שמקחו בידו משום דמידק דייק לזכור מי שנתן לו המעות מדעתו למסור לזה המקח כי אם ישכח ויחליף שידמה על זה שנתן לו בע"כ שהוא הוא שנתן לו מדעתו ויתן לו המקח אז קם לי' במי שפרע וכיון שמדייק מאמינים לו אבל כשאין מקחו בידו דהיינו שקיבלו המקח ממקום שהיה מונח והמוכר לא ראה ויצאו עמו ושניהם אדוקים במקח ורצו לב"ד זה אומר אני לקחתי וזה אומר אני לקחתי זה אומר לי נתרצה וקיבל ממני המעות ברצונו הטוב ואתה השלכת המעות לפניו והמוכר לא נתרצה לך והשני אומר להיפך באותו נוסח שאמר הראשון ואח"כ כששואלין למוכר ואמר על אחד מהם לזה נתרציתי אינו נאמן כי אחר שאין עליו לזכור שכח וכמו שאין אתנו יודע עד מה כך הוא אינו יודע ואח"כ מפרש הקושיא ונחזי זוזי ממאן נקט שהקושיא הוא לפי הס"ד שקיבל מאחד מהן והקושיא אתרווייהו בין שהמקח בידו בין שאינו בידו מאי נאמנות שייך בזה הלא ממי שקיבל מעות לזה מכר ולא לשני ומתרץ לא צריכא דנקט מתרווייהו ושפיר נקט ברישא נאמן ובסיפא אינו נאמן וכדפרישי' ותוס' מעתיק פי' הקו' ומוסיף כמה תיבות א' אם יחזור במי שנתן המעות ואינו ברש"י שלפנינו ולא יכול להיות כי מתחיל ומקדים לומר לקמן מוקי לה ששניהם נתנו המעות ולשון שמעתיק תוס' נראה שאחד נתן המעות ב' כתבו תוס' ומה שפי' דפריך אאין מקחו בידו אין זכר מזה ברש"י שלפנינו ומוכח שפי' בקונ' שמביא תוס' אין זה רש"י שלפנינו וע' ר"נ וע' מלחמות

דף עד גמ' אמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור חי' לאלתר נ"ב אבל לא אחר זמן כי מנא ידעה החי' שמא נתחלף:

אמו כל שבעה שאז חוזרת על בנה תמיד להניקו מרוב חלב שבדדיה אבל אח"כ איכא למיחש שמא נתחלף שיד הכל בו ואולי החליפוהו:

אביו לעולם שהתורה הימני' לאב כדכתיב יתיר (נ"י בב"ב בפ' י"נ):

רש"י ד"ה בשודא דדייני כו' עד סה"ד ולפיכך אין רוצין לחזור ולדון שמא יטנו לבו לצד השני סה"ד כצ"ל:

ד"ה דאי מהתם ה"א ה"מ כו' או פנויה ורוב תעיר אין משיאין לכהונה סה"ד כצ"ל:

ד"ה מתני' כל האסורין כו' ובגמ' פריך הא תנא לי רישא ומפרש לה סה"ד כצ"ל:

ד"ה וכותי כו' ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים ועל שם שהביאם מכותה נקראו כותים ונתגיירו מאימת האריות וישלח ה' בהם את האריות וגומר וכו' כצ"ל

ע"ב רש"י ד"ה איכא בינייהו כו' ומותרים לבא זה בזה היינו בני חייבי כריתות בבני חייבי מיתות ב"ד כגון אשת איש דכולן ממזרים הן ורבי יהודה אוסר לבא בני חייבי כריתות בבני חייבי מיתות ב"ד דקסבר אין ממזר כו' כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה השתא ממזר הוי כו' וא"כ אלמנה וגרושה ל"ל נ"ב פירוש ל"ל למילף מאלמנה וגרושה:

בא"ד ודריש כי אהיה לאיש כי תבעל לאיש זר ונכרי ועבד אתי מהאי קרא כמו שאר פסולים כו' כצ"ל:

דף עז במתני' אחד גר ואחד עבדים. משוחררים אפי' עד עשרה דורות נ"ב לאו דוקא אלא כמו שנאמר בממזר עד דור עשירי ופירושו עד עולם (תי"ט):

גמרא זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתארמלה אינו חייב אלא אחת נ"ב האי אחת פי' משום חללה כדאמר רב אשי לקמן ושתים לא כי אין איסור חל על איסור בדליכא איסור מוסיף:

רש"י ד"ה כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות להכשיר את בתה ממנו לכהונה כך בנות ישראל מקוה לחללים להכשיר את בתו ממנה לכהונה כצ"ל:

דף עח ע"ב תוס' ד"ה לא צריכא בנכסים כו' וקשה דבמסכת ערכין (ד' ו') אמרינן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו כו' כצ"ל:

דף כ תוס' ד"ה לא שנו אלא בקדשי הגבול כו' וי"ל דרבי תנא הוא ופליג ורבינו תם פירש דרבי סבר כו' כצ"ל:

ד"ה שדרכו של תינוק לטפח כו' ובכי האי גוונא פליגי בתוספתא גבי תינוק נ"ב ליתא רק במשנה ז' פ"ג טהרות ולא פליגי בזה תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום הטומאה טהור שאני אומר אחר לקטן ונתן לו ע"כ לשון המשנה שם ונ"ב אגב גררא דלישנא שאמר אצל עיסה או שמא אדם טהור נכנס לשם דשפיר שייך התם נקט נמי הכא או אדם טהור דלא שייך הכא כלל וע' מהרש"א:

ע"ב רש"י ד"ה וישן עמהם הבן עם אמו כו' נ"ב מדמסיים התנא ואם הגדילו ש"מ שבבנים קטנים קמשתעי ומדתני וישן לשון זכר מדבר בבן עם אמו ע"כ מפרש רש"י בד"ה וישן עמהם הבן עם אמו ומפר' ואזיל ובעודו קטן קאמר וכו' כדמפרש ואזיל הגדילו זה ישן בכסותו ש"מ תרתי שבבן מם אמו קמשתעי וגם בקטן ומסיים וכן הבת עם אביה בעודה קטנה ומד"ה וישן עמהם עד סוף הדיבור בעודה קטנה הוא דיבור אחד הגדילו אינו דיבור בפ"ע אלא קאי על כדמפרש ואזיל ואין להיות ביניהם שום ציון הפסק ומה שהביא את רש"י ז"ל לפרש הכל אשר לכאורה נראה אריכות דברים אבל רש"י מלמד להועיל לקטני השגה כמוני כי למדתי מתייחד אדם עם אמו ועם בתו הוא אדם באמצעות ימיו שיש לו אם גם בנות גדולות וקטנות ואומר כי זה האדם מותר להתיחד עם אמו כן עם בתו וישן עמהם אותו אדם ורש"י ז"ל אוהב כל ישראל וביחוד לתופסי ספר ובפרט עם פירושו וכיון שראה שתועה אני הראני דרך ישר ומפולש ומתיחד זה בן קטן עם אמו וגם מקדים הבת לאביה ואינו כותב האב עם בתו הקטנה לסור מדרך כי באדם אחד מדבר אלא זה בפני עצמו והבת עם אביה בקטנה ובאורו נראה אור ולא ימעדו קרסולינו. בעזרת המאיר לאישון. סליק מסכת קידושין:

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה