דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת פסחים
פרק ראשון
דף ב גמרא הללוהו כל כוכבי אור אלמא אור אורתא הוא נ"ב וכן פירש"י שם כוכבי אור כוכבי לילה אור זה לשון אופל הוא ע"כ:
ברש"י על דברי ב"ש בגמ' מפרש מאי היא פי' מאי היא ב' שורות על פני כל המרתף אבל בדברי ב"ה שיש סתירה בדבריהם שאמרו החיצונות שהן עליונות אם חיצונות אין עליונות אם עליונות אין חיצונות כתב רש"י בגמ' מפרש כי דבריהם צריכין פירוש:
תוס' ד"ה יכנס כו' ובפ' ב"מ בין השמשות כהרף עין כו' נ"ב ע' מה שכתבתי עירובין נ"ח בגמ' אם היה גיא מעוקם מקדיר ועולה מקדיר ויורד:
בגמ' דתנן הנודר מן האור הגהה על הגליון דתניא נ"ב צל"ח לא גריס תנן ולא תניא:
ע"ב גמ' ולילה אור בעדי אלמא אור יממא הוא נ"ב חז"ל מפרשי דרשה דקרא ואלה הדרשות אשר אור יממא הן רק כביכול לומר אבל המסקנא אין הכי נמי אור לשון אופל וכן פרש"י שם אור זה לשון אופל הוא ולילה אור בעדי והלילה יהי מאפיל לנגדו:
רש"י ד"ה לאור עיבורו ליל שעבר שלשים להודיע שהיום נתקדש וקרי עיבורו על שם כו' כן הוא גירסת רש"ל:
תוס' ד"ה אי פשיטא לך כו' ואם לאו אל תהרגהו נ"ב פי' אם אין ברור לך על הספק אל תהרגהו כו' וההיא דתניא אם ברור לך שיש לו שלום עמך אל תהרגהו פי' אבל על הספק תהרגהו מוקי בבן על האב נ"ב מכש"כ איניש דעלמא (רש"י שם):
תוס' ד"ה מאימתי י"ד אסור כו' ועוד תני תנא איסורא פי' הברייתא מתחיל מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה ואתי רש"י ז"ל אמרת מנהגא ועוד מה שייך פלוגתא במנהגא נחזי היכי נהוג ומה שמציין על הגליון ר"ה טוי זה הלשון אין שם אלא שם מדבר כשיש איסור נגד המנהג:
דף ג' רש"י ד"ה אם שיוה לו לטומאה כו' שהרי הפילה תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ופטורה מן הקרבן כצ"ל:
רש"י ד"ה אשר איננה טהורה ולא כתיב כו' הטמאה חמש אותיות הן אשר איננה טהורה י"ג אותיות נ"ב אע"ג דחסירה כתיב הטהרה לא איכפת ליה כיון דהקרי טהורה והוי"ו מורגש במבטא חשיב ליה:
ד"ה אשר לא יהיה טהור כו' וכי נמי משוית לטהור חסר ו' אע"ג שבאמת הוא מלא אינו חושב הוא שמיותר הוא שפירוש אשר לא יהי טהור שעדיין לא היה מטהר עצמו ואם הקרי והכתיב טהר ג"כ שפיר נכון:
ורבינא חושב הוי"ו כו' מ"מ לפנינו הקרי והכתיב מלא ויו:
דף אייבו קיים נ"ב אייבו שם אביו של רב ואייבו זה היה אחוה דר' חייא מן אב אחד אימא שם אמו של רב והיא היתה אחותו של ר' חייא מאם אחת כן פרש"י כי אין לפרש אימא לשון אם שלא מצינו כן אף בתרגום כי אמך ת"א אמך אמו ת"א אמיה וכן פרש"י ששאל ר' חייא לרב אייבו ששמו אייבו והוא אביך קיים היינו שר' חייא שאל על אחיו אם הוא קיים ורב השיב לו אימא היינו אחותך ששמה אימא והיא אמי קיימת א"ל עוד ר' חייא לרב אימא אחותי ששמה אימא והיא אמך קיימת והשיב לו רב אייבו אבי ששמו אייבו והוא אחיך קיים כן הוא גירסת הגמ' שלפנינו וכן היא גירסת רש"י ופירושו וגי' ר"ח א"ל אבא קיים א"ל אבא קיים א"ל אימא קיימא א"ל אימא קיימא ופירושו ר' חייא שאל על אביו שלו ורב השיב על אביו שלו וכן באם ופי' אימא כמו אמי ולא נזכר כאן שמם כלל ולפי גירסת הספרים שמביא תוס' הגי' א"ל אבא קיים א"ל אימא קיימת א"ל אימא קיימת א"ל אבא קיים ופירושו ר"ח שאל על אביו שלו ורב השיב לו על אמו של עצמו ואימא כמו אמי נמצא שלשה גירסאות לא הרי זה כהרי זה ושלשה פירושים כ"כ אינם שוים:
רש"י ד"ה בר אחוה ובר אחתיה דר' חייא הוה כו' כולהו בני אבא בר אחא כרסלא מכפרי הוו ואימה שהיתה כו' כצ"ל:
שם ד"ה אמר רב חייא לרב אייבו אביך הוא קיים נ"ב וכן מעתיק רש"י סנהדרין שם:
ע"ב תוס' ד"ה לאו משום דחזקתו בדוק כו' אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר ואין צריך אפילו לשאל היינו משום דכיון שנותן לו לאכול מסתמא תקנה כו' כצ"ל ונ"ב ע' עירובין ל"ב תוס' ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא כצ"ל ונ"ב האי אלמא אין לו שחר ואין לו מקום כאן וברש"י ליתא ע"כ מחקתיו והוספתי וי"ו על השבתה:
תוס' ד"ה וכתיב אך ביום הראשון תשביתו פי' הקונטרס מדמחייב ביום הראשון להשבית הרי מקצתו מותר כצ"ל ונ"ב האי מכלל אין הלשון סובלו כי דבר טבעי הוא כי כיון שמצווה להשבית ביום ההוא מי יכול לצמצם שלא יצא כבר מן היום מינוטין או רגעים טרם שישבות וגם ברש"י ליתא כלל מכלל אלא הרי שהה בו שעה אחת ושעה לאו דוקא אלא זמן מה:
דף ה רש"י ד"ה לא תשחט על חמץ וגו' ושחיטת פסח וכו' צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי נ"ב ע' ערוך ערך שחר א':
בא"ד רחבין תחתיהן מחודן ולא משתחרי עד שש ומחצה כצ"ל ונ"ב ע' רש"י שם:
תוס' ד"ה למעוטי חולו של מועד אתרווייהו קאי נ"ב פי' אשבתון ולולב:
דף ו ע"ב תוס' ד"ה משש שעות ולמעלה כו' שם הגהה על הגליון שייך לדף ז' נ"ב על הא דאמר רב גידל אמר ר' חייא המקדש משש שעת ולמעלה והא דפריך שם בריש עמוד ונבטליה בשית גם תוס' ס"ל כרש"י בתחלת שש:
דף ז גמ' מעות שנמצאו מציין מסורת הש"ס שקלים נ"ב פ"ז מ"ב:
שם לפני סוחרי בהמה נ"ב פי' בירושלים בשוק סוחרי בהמה:
שם בירושלים נ"ב פי' ר"ל שלא בשוק הבהמות:
רש"י ד"ה רוב אוכלי בשר כו' ונותנין אותן לבני העיר בטובת הנאה נ"ב ע' תיו"ט שם ד"ה לעולם:
רש"י ד"ה אם רוב חולין נשתמשו בו חולין אלמא כו' נ"ב נראה שרש"י לא גריס ואמאי עד בתרא:
תוס' ד"ה בלבער כ"ע לא פליגי כו' אבי הבן אומר להכניסו משמע לאחר המילה נ"ב ע"ש תוס' ד"ה אבי הבן:
דה ה ע"ב גמ' פיסקא בש"א שתי שורות כו' נ"ב אצל ב"ש אין בפיסקא אלא שתי שורות ור"י ור"י מפרשים איזו שתי שורות ובדברי ב"ה מביא הפיסקא כל דברי ב"ה ואינו מסתפק בשתי שורות לבד ע"ז מפרש רש"י למה אינו מסתפק מתני' קא נסיב לוקח המשנה כצורתה להקשות על סתירתה שאמרה החיצונות שהן עליונות אם חיצונות אין עליונות אם עליונות אין חיצונות ורב ושמואל מתרצים בטוב טעם:
רש"י ד"ה גאם הוא גימ"ל יוונית ועשויה כמין כף שלנו פתוחה נ"ב ובזבחים (נג: סא:) פרש"י פשוטה והוא הוא כי ך פשוטה היא פתוחה משני רוחות כמו שסגור משני רוחות מה שאין כן כ כפופה סגור משלש רוחות ופתוחה רק מרוח אחת ומה שפרש"י בעירובין כפופה הוא טעות הדפוס וצ"ל גם שם פשוטה או פתוחה ורש"י מפרש צורת המשל כידוע שגימל יונית הגג קצר מהרגל והוא כמו ך פשוטה והפוכה הגג לימין והרגל משמאל הגג והערוך מפרש צורת הנמשל ובמרתף ארכו כגבהו והשורות אורך הגג כגובה הרגל ובעירובין ובזבחים הכל כדמות ד' ע"כ מפרש הערוך כמין ד' הפוכה ז. ולמה אמרו הפוכה ולא כמין ד או ך שלנו נ"ל משום דק"ל כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא לימין ובואו למרתף ופונה לימין ועומד אצל כותל המרתף ופונה פניו להביט בשורות החביתין רואה אותם הגג לצד ימין והרגל לצד שמאל והוא ח או ק הפוכה:
דף ט גמ' וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך א"צ בדיקה נ"ב צ"ל כמו שמעתיק רש"י שחזיר וחולדה יכולים להלוך בו וכן הוא במשניות והוא בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא שהחור רחב שחזיר יכול להלוך בו שא"צ בדיקה אלא אפילו אף זו שהחור קצר שרק חולדה יכולה לכנוס לתוכו ולא חזיר ג"כ א"צ בדיקה וכן דרכה של משנה למיתני בדרך ל"ז א"ז:
שם מעשה בשפחתו של מציק נ"ב לפי הגי' מציק ופרש"י איניש אלמא לכאורה קשה מה בא להשמיענו בזה שהיה גברא אלמא ואפשר שמפני כן הלך הכהן וטימא את עצמו כי היה ירא ממנו ובנדה הגי' מסיק וע' פרש"י שם ומה שכתבתי שם על העליון לפי פי' תוס' שם:
רש"י ד"ה האי מאי כלומר מאי קושיא כו' הוי ספק ביעור ודאי חמץ שהיה כאן כו' כצ"ל:
ע"ב גמ' ההיא שעתא נ"ב הני שני תיבות ליתא לא בע"ז ולא בנדה וכן בההיא שעתא דלקמן:
רש"י ד"ה ודאי גררוה מוחזקין כו' דנהי דודאי אכלה לא אמרינן אבל גיררוה לחור שלהן אמרינן סה"ד כצ"ל:
דף ו' ע"ב תוס' ד"ה ואם לא בדק כו' ולמה שינה לשונו נ"ב צל"ח קהלת יעקב מתרצים השינוי לשון:
דף יא גמ' הן עושין נ"ב ליתא במשנה:
רש"י ד"ה טחינה והרקדה שהרי קמח תנינא שלא היה בידים כצ"ל נ"ב ע"ש רש"י מנחות:
בגמ' ברחיא דידא כצ"ל כדאיתא במנחות דידא הוא זיוגו של ברחיא ואם היה כתוב ברחים היה זווגו דיד:
ע"ב גמ' אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה נ"ב הוי מצי למיתני אחד אומר בשנים ואחד אומר בארבעה ע' בתי"ט שם ואען ג"א חלקי בעז"ה משום דגבי שעות צריך למיתני גם חמש ושבט תני אותם כולם כסדר חבוקים ודבוקים איש ברעהו כשרשרות שתים עם שלש ושלש עם חמש וחמש עם שבע תני גבי ימים נמי הכי:
תוס' ד"ה זה ידע וה"ה כו' נ"ב משום דהסברא היה נותן דוקא כשהחודש העבר מלא שאז עמא דבר מדברים ביניהם ,,נתעבר החודש" גם מהם אשר שלוחים יוצאין ושייך לומר זה ידע וזה לא ידע אבל בחסרים אין קול ואין קשב וממילא יודעין ואין שייך לומר ידע ולא ידע קמ"ל תוס' דלא כן אלא גם בחסר שייך ידע ולא ידע:
דף יב ע"ב רש"י ד"ה ניכול עד סוף שית נ"ב לכאורה מוקשה למה ממשיך רש"י ז"ל דבריו לציין על ד"ה ניכול עד סוף הלא דבריו מספיקים גם על כיכול כולה שית הקודם ונ"ל דכונת רש"י כמו שכתבו תוס' ניכול כולה שית לאו דוקא ע"כ שוה לניכול עד סוף שית ומציין רש"י ד"ה עד סוף שית:
דף יג בשולי העמוד ארבב"ח אמר ר' יוחנן לא שנו נ"ב בב"מ איתא ארבב"ח אמר ר' יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן ד"ה מוכרן בב"ד ונכון יותר:
ע"ב בגמ' כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד בא א' שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קידש הלחם אף שפשיטא הוא מאי קמ"ל אבל אם כן הגי' כאן וביבמות ומנחות בשני מקומות מה נאמר מה נדבר אין להרהר אחריהם. בבא ב' שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קידש הלחם כן הגי' כאן גם במנחות בשני המקומות אבל ביבמות הגי' וזרק דמן לשמן לא קידש הלחם ואם אמנם כי הוא מקום אחד במקום שלשה אבל הדעת נותן כיון שהברייתא מקדים שלא בשחיטה מה מועיל הזריקה לשמן במקום שחיטה שלא לשמן ועל כולם מה לנו לחוות דעתנו במקום שהרמב"ם מעתיק גי' דיבמות ע"כ עומדין השלשה מקומות נכונים שהמדפיסים הבאים יכונו לשונם לגי' דיבמות בבא ג' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש זה הגי' כל אפין שוין כל המקומות הנזכר בש"ס וכן בהרמב"ם שם פסולי המוקדשין פ' י"ז הל' י"ח אך רש"י כאן ד"ה ואינו קדוש נראה מדבריו שגורס שחטן שלא לשמן וזרק דמן לשמן ועמדתי משתומם אך בראותי שהכ"מ מקיים בזה גי' הרמב"ם שהוא כמו לפנינו בכל מקום המובא בש"ס נראה ממנו שיש בזה חלופי גירסאות ונחמתי כי היה לפני רש"י ז"ל הגי' כנזכר:
דף יד רש"י ד"ה מלהדליק שמן של תרומה נ"ב ע' ע"ב רש"י ד"ה נוקמה כו' דאלו שמן של קודש:
ע"ב רש"י ד"ה נוקמה בנר של חרם דאינו אלא ראשון כשנוגע כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אפילו בראשון כו' אומר ר"ת דהתם מיירי בנקרש ואח"כ נמוח נ"ב ואח"כ נמוח ליתא בתוס' לא בעירובין ולא במנחות גם בתוספתא לא דובים ולא יער וכן בטהרות אינו כן וההכרח לומר ששני דברים הן בנקרש הוה אוכל ואם אח"כ נמוח הוה משקה וכן משמע במשנה דטהרות ובתוספתא שם:
דף טז בגמ' וכן היה רבי אליעזר אומר כו' כצ"ל גם וסבר ר' אליעזר וכן צ"ל ברש"י ר' אליעזר גרסי' והא ראיה והתניא ר"א והוא ר' אליעזר:
שם בגמ' וכי לא גזור רבנן לטמויי אחרים אבל טומאת עצמן יש להן נ"ב כל זה מיותר ורש"י לא גרס ליה וכן בע"ז ליתא רש"י ד"ה ספק משקה לטמא טמא לטמא אחרים טהור כו' כגון טמא שפשט רגלו לבין משקין כו' כצ"ל ע' מ"ט פ"ד דטהרות:
שם ד"ה לכלים טהורים כו' כדיליף בפרקין נ"ב לקמן י"ח:
בא"ד או אינו אלא לטמא את הכלי ולאו ק"ו הוא וסה"ד כצ"ל:
ע"ב תוס' ד"ה הא אינו נושא כו' דכתיב בסיפא דקרא לרצון להם נ"ב משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר (תוס' מנחות)
דף יז ע"ב דתניא ר"י ור"ש אומרים לאוכלים טמאין לכלים טהורין כצ"ל כדלעיל וכן הוא במשניות:
שם דסבר ר"י טומאת משקין לטמא כלים דאורייתא כצ"ל (כרצון רי"ע):
שם והתנן כל הכלים יש להן אחורים ותוך כצ"ל כמו בהמשנה:
שם נטמא תוכו נטמא גבו נ"ב אין זה לשון המשנה אלא הגמ' מפרש מאי דתנן יש להם אחורים ותוך שחלוק דין תוכן מדין אחוריהן וכן מעתיק הרע"ב שם:
שם איבעיא להו מכלים הוא דהדר ביה כרבי יוסי ור"ש או דלמא לגמרי הדר ביה כרבי מאיר כצ"ל לחלקת הלשון:
דף יח תוס' ד"ה הא בשרה כו' אלא מטעם שהיו ראויין לשתיית אדם כצ"ל נ"ב כן איתא בתוס' חולין שם. בהג"ה על הגליון ד"ה לא מצאתי כו' ד"ה צלוחית מבואר כן להדיא כצ"ל ע"ש:
דה כ בגמ' דתנן השרץ שנמצא כצ"ל כמו במשניות וכן בשבת:
רש"י ד"ה ולחזייה להאי תנור כו' כיון דקיימא לן אויר מן השרץ מטמא כלי חרס כו' כצ"ל להטבת הלשון:
פרק ב
דף כא ע"ב גמ' ריב"ב אומר כותח הבבלי וכל מיני כותח כצ"ל וכ"א בשבת שם:
תוס' ד"ה לכתוב רחמנא כו' היינו משום דלשון והדרת לא שייך אמפני ולשון פני לא שייך אתקום נ"ב אבל אם היה כתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן היה על כרחך הכי פירושו (תוס' ב"מ):
דף כג ע"ב רש"י ד"ה במאי פליגי דאין לך דבר שנאמר בו לאו באכילתו שלא נאמר בו פרט להתיר בהנאה אלא כו' כצ"ל:
ד"ה אם אינו ענין לגופו דהא כתיב והנה שורף בשעיר נחשון נ"ב פי' ביום שהקריבו שעיר נחשון:
דף כד רש"י ד"ה אמר קרא הנותר כצ"ל:
ד"ה מיבעי ליה לדר' אלעזר כו' איסור לאו למלקות סה"ד נ"ב למלקות פי' על נותר כמו שכתב תוס' אבל כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה רק איסור לאו ולא למלקות כי אין לוקין על לאו שבכללות כדמסיק:
ד"ה הקישא היא כו' סה"ד התם בפסולי המוקדשין שנפדו הכא לא תאכל כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה והבשר למה לי כו' תינח אשר יגע כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אמרת ק"ו כו' דנילף מנבילה נ"ב הגה"ה דלקמן מטרפה צ"ל כאן וה"ה לאינך:
דף בה גמ' זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין והיתה להן שעת הכושר כצ"ל ונ"ב וכן הוא בחולין ונכון כי תיבת הואיל אין לו כאן מקום כלל:
ע"ב אתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו נ"ב פי' כמו ריח ע"ז שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קא אתיא ובכי האי גונא אפילו הוא מכוון לה בעל כרחו מקריא (ר"נ):
דף כו גמ' הכניסה לרבקה ודשה עם אמה כשרה כצ"ל כמו בתוספתא:
רש"י ד"ה דלא אפשר מלא לדרוש לרבים כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה הכניסה לרבקה בתוספתא נ"ב פ"ב:
ע"ב גמ' דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה ואין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ כו' לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ כצ"ל כמו במשניות:
תוס' ד"ה מגוד פי' ר"ת כמו מגוד כו' נ"ב תלאו במגוד (שבת כט:) לא משמע הכי אלא כפי' הערוך (וואנד האקע) והיינו קיבלא שברש"י:
דף כח בגמ' אמר רב יוסף כפא דחטא נגרא בגוה נשרוף חרדלא נ"ב כל"א שברש"י מובן מדברי ר' יוסף כי הלכה כר' יהודה ומורין כן שהנגרא משתמש שפיר במה שיצא מידו אך כמו השורף חרדלא לעצמו ואינו לתבלין לדבר אכילה מקהה את שיניו כן לר' יהודה שלא מצא תשובה על אשם תלוי שהוא אומר בקבורה. ואביי אמר סדנא בסדנא יתיב המובן מדברי אביי כי הלכה כר"י אבל אין מורין כן גם הסדנא משתמש כ"כ בהכלי שיצא מידו למה שעשתה אבל סגור בבית ואין יכול לצאת חוצה. רבא אמר גירא בגיריה מקטיל ואיננו עוד כלל בעולם והמובן שאין הלכה כר"י ולפי שגם ר"י מודה דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ובין לפרש"י ובין לפר"ת אין נפקותא בפסק שלהם כמו שכתב הרא"ש כאן סוף סימן ג' ע"ש ע"כ לא אמרו הני אמוראי דבריהם מפורש רק בדרך משל ומליצה ותמיד הלכה כרבא וכן נקבע הלכה דלא כר"י אלא כחכמים והכל תשביתו מיקריא:
פיסקא וחכ"א מפרר וזורה וכו' נ"ב במשנה איתא אף מפרר ואע"ג דכאן בפיסקא ליתא גם ברי"ף ורא"ש ליתא מ"מ פירושו אחד לא מיבעי שריפה בודאי אין לך שביתה גדולה מזה אבל כ"כ בפירור וזורה לרוח או מטיל לים ג"כ מקיים תשביתו וכמו שאמרו לו לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל משמע אם מוכן לו עצים אין מה לדבר בודאי שרפה עדיף והרמב"ם בפי' המשנה כתב ואין הלכה כר"י וביד החזקה כתב כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או זרקו לים הרי גם לחכמים הקדימה לשרפה:
גמ' לרב יוסף לא קשיא הא בחיטי הא בנהמא נ"ב לפרש"י ז"ל אינו שוה החליקה דלרב יוסף להחליקה דלרבה דלרבה מתחיל הא דאמר רבה דלא בעי שחיקה לים המלח ואח"כ הא דתניא שוחק ומטיל לים לשאר נהרות והחליקה לרב יוסף מקדים הא דתניא מפרר ומטיל לים בחיטי ואח"כ הא דאמר רב יוסף חמץ לא בעי פירור בנהמא אבל הכסף משנה חמץ ומצה פ"ג הל' י"א כתב נראה שרבינו (היינו הרמב"ם) מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין מפני שהמים מפזרים אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו ע"כ ובזה גם בחליקה לרב יוסף מקדים הא דרב יוסף להא דתניא כמו שמקדים הא דרבה להא דתניא:
דף כח ע"ב תוס' ד"ה אם כן כו' והלא כבר נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו ע"כ אאכילת פסח קאי פי' ביו"ט הנקרא על שם פסח כדכתיב שבעת ימים וכמו שתרגם יונתן האי עליו לשמיה הכי נמי לא תאכל עליו חמץ אשעת אכילת פסח ממש שהוא ביו"ט:
דף כט גמ' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל נ"ב במועד יש במשמעו כל היו"ט פסח וגם יש במשמעו חוה"מ לבד ובזה מתורץ מה שקשה לקמן ומי שלא ירגיש אינו צריך לזה:
שם אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין כצ"ל וכן איתא בכל מקום דאיתא:
ע"ב תוס' ד"ה רב אשי כו' וכה"ג אמר בע"א אין מוכרין בהמה לנכרי על מנת לשוחטו וכו' פירוש שאינו צריך להתנות עם הנכרי שמוכר לו דוקא על מנת לשחטו אלא אפילו מוכר לו סתם תלינן אימור לשחיטה זבנה ומותר ומביא ראיה דתלינן שמא יאכלנו אפילו לקולא וע"ש:
דף ל ע"ב גמ' כל היכא דאקדיש ליה וזבן ליה נ"ב הלוה מדמה בנפשו שמצוה קעביד אך אם הוא גזלן אכזרי אז מזבנם ומלתא דלא שכיח הוא ע"כ מקדים השכיח יותר מקדיש לזבן:
שם דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק לא מיבעי דאתי מלוה וטריף מהלוקח שלוה רשע זה הגזלן כבר לקח מהמלוה מחיר הנכסים ועתה לקח שנית מהלוקח אלא אף זו שגם מן ההקדש לוקח כל הנכסים כמו בחנם שנותן דינר אחד מחירם גם מפני שצריך אצל ופריק להאריך מעט ולהוסיף דתנן ע"כ מקדים זבן למקדיש:
דף לא גמ' כי פליגי דזבן מלוה וקדיש מלוה אצל המלוה בודאי דשכיח יותר זבן למען יקבל מעותיו מקדים זבן לקדיש:
שם הוה מסלק ליה בזוזי כצ"ל ונ"ב וכן הוא גי' רש"י:
שם ושפיר אקדיש ושפיר זבן נ"ב לא מיבעיא אקדיש שאינו יכול לחזור בו כי שפיר אקדיש אלא אף זו שגם מן המכירה ולהשיב המעות ללוקח אינו יכול לחזור בו ע"כ מקדים שפיר אקדיש לשפיר זבן בדרך לזא"ז. ע' תוס' ד"ה לא שלוקין לט:
שם דמר סבר נ"ב והוא ר"מ ומשום דסבר כאביי למפרע הוא גובה שאביי הוא קודם לרבא בפלוגתייהו ע"כ מקדים ר"מ לת"ק:
דף לב ע"ב גמ' תנן התם האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה משלם חומשה וחומש חומשה כצ"ל:
שם מריצה לפני כלבו נ"ב פי' ממהר לזרקה לפני כלבו:
שם רש"י ד"ה פטור מתשלומין בין שוגג בין מזיד נ"ב פי' אפילו שוגג דמזיד גם ר' יב"נ מודה דפטור:
גמ' ואבא שאול מ"ט אמר קרא ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה ואידך נמי נ"ב פי' ואידך נמי כזית נמי ליבעי הא כתיב יאכל ההוא פרט למזיק הוא דאתי פי' לא לכדי אכילה אתי אלא פרט למזיק הוא דאתי:
רש"י ד"ה אמר אביי רבי עקיבא כו' רש"י לא גרס ראב"י וניחא דאמר בגמ' ובהא פליגי דר"ע סבר ולא אמר ראב"י ור"ע סברי:
שם ד"ה לא חייב בהן מיתה כו' ודלמא מיתה חמירא מכרת נ"ב האי ודלמא קשה נהי דלתנא מספקא ליה אבל קמיה שמיא גליא וכי צריך קרא לרבות ספיקא וגם רב נחמן מאי פריך כיון דלתנא מספקא ליה ע"כ נ"ל דבעי ודלמא ט"ס וצ"ל ונימא מיתה חמירא מכרת והכל נכון:
דף לג רש"י ד"ה תאמר במעילה שאם נתכוין כו' וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעסק נ"ב אף דהאי קרא כתיב רק בנשיא ה"ה אידך:
ע"ב גמ' לכי סחיט להו ליתיה לשעוריה נ"ב אין כאן פירושו כמו לקמן בסמוך כי סחיט להו בציר להו שיעורא ששם פירושו כי סחיט להו אחר שסחיט להו מעט והכא פירושו בקחתו לסחוט כבר ליתא לשיעורא:
רש"י ד"ה ויינן כשר לנסכים דאינו מיטמא כצ"ל:
ד"ה קסבר משקין כו' כמי שנתנין בכלי כו' כצ"ל:
ד"ה טמא מת שסחט כו' בפשוטי כלי עץ שאין מיטמאין כו' כצ"ל ונ"ב (הרע"ב):
בא"ד והוא הדין לטמא שרץ וכל טמאי מגע כו' כצ"ל:
ד"ה משקין בליעי באוכל הן בלועין בכל דפנותיו כו' כצ"ל:
דף לד גמ' לול קטן היה בין כבש למזבח ורש"י דוחק עצמו לפרש כלומר בקרן זוית כו' כי ברצפה היה אבל בתוספתא איתא חלון היתה שם למערבו של כבש ורבוכה היתה נקראת ששם זורקין כו' ומה שמציין המסורת לקמן ע"ז אינו ענין כלל לכאן וצ"ל שם אויר קטן כגי' תוס' שם וכמו שכתבתי בס"ד שם על הגליון וכפי' רש"י שם:
דף לה במשנה בכוסמין פי' הערוך (ארט פרוכט) וכיון שהוא לא ידע מה הוא מנין לנו שיפון (קארין) שיבולת שועל (האבער):
רש"י ד"ה חייבת בחלה כו' אורז נמי לחם הוא סה"ד הגר"ב רנשבורג גורס קרמית נמי והגרי"ע מקיים הגי' אורז:
ע"ב פיסקא יוצא בדמאי דמאי הא לא חזי ליה נ"ב ובמעשר וכו' מחקתי כי מובן לכל בר בי רב דאין לו מקום כאן וכן כל וכו' אשר בהדי הפיסקות שבעמוד מיותרים ובעירובין ל"א לית להו ע"כ מחקתי כולם ולא יבאו עוד בדפוס:
שם ואמר רב הונא תנא נ"ב ע' עירובין י"ז תוס' ד"ה אמר או ברכות מז. ד"ה ואמר:
שם דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו נ"ב ע' שבת קכח תוס' ד"ה ונתן:
שם שניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו מעשר ראשון כצ"ל נ"ב תרומת מעשר רש"א מוחק:
תוס' ד"ה אכסניא מפרש בירושלמי נכרים נ"ב ע' ברכות מז.: תוס' ד"ה ומאכילין או בעירובין יז: ד"ה ואת אכסניא:
ד"ה שחילל על גבי קרקע כו' ויסף חמישית כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל מה פרט וכו' כצ"ל:
דת לו רש"י ד"ה האוכל נבלה כו' פטור מחטאת נ"ב בקדושין פרש"י פטור מכרת דאין כו' ובשבועות הלשון מגומגם וז"ל שם פטור מחטאת דלא אתי כרת די"ה וחייל על איסור נבלה מתחיל בחטאת ומסיים בכרת ואם אמנם אין זה דיוק אבל הטוב שבשניהם בנזיר וכריתות ששם ליתא לא חטאת ולא כרת אלא פטור דאין איסור יה"כ כו' ולדינא אין נ"מ כי באיסור כולל אין הלכה כר"ש:
דף לט במשנה בחזרת בעולשין בתמכא וכו' כצ"ל כמו במשניות ורי"ף ורא"ש וכן מפרש בגמ' עולשין אחר חזרת וכן תני בר קפרא עולשין קודם לתמכא וכן תנא דר"ש בחזרת בעולשין וכן מעתיק הב"י בש"ע ומסיים יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנוים:
שם ואלו ירקות נ"ב לא מצאתי אותם מועתק בלשוננו לשון אשכנז רק חזרת בערוך (סאלאט):
ע"ב במשנה לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח כצ"ל כמו במשניות ורי"ף ובכתובות שם:
רש"י ד"ה אבל שפה היא כו' ואף ע"פ שמים טופחין על בשרה נ"ב ע' רא"ש סי' כא:
דף מ ע"ב תוס' ד"ה אבל עושהו כו' הוי קשדיא תכלתיה, דרבי יונתן אמר ליה חייא דלייה כדי שלא כו' כצ"ל
דה מא רש"י ד"ה מאי לאו כו' אלמא כשאר משקין הוא כצ"ל ונ"ב וכן משמע מרש"י ד"ה לא מיצמת צמית וכו' וע' תוס' ד"ה מדאמר שמדמה חומץ לחרוסת:
שה בגמ' שולי העמוד אמר רבא מאי חייב דקאמר דקא עבר כו' כצ"ל וכן מעתיק תוס' ד"ה אבל הכא (ב"מ קטו ע"ב):
דף מב רש"י ד"ה ואל תגביה ידה מן התנור כלומר תהא עוסקת בבצק כל שעה ע"כ נ"ב וז"ל הר"נ על זה ולא נהירא דא"כ היה לו לומר לא תגביה ידה מן העיסה וע"ש פירושו ולשון הק"נ נ"ל בקיצור ופשוט וז"ל ולא תגביה ידה מן התנור פי' מן העיסה השייך לתנור:
ד"ה שמצננת בו ידיה דאותן שמצננות בהן מתחממות מחום ידיה ומחמצין העיסה כצ"ל:
ונ"ב ע' בר"נ ובחדושי אנשי שם:
פרק שלישי
ע"ב רש"י ד"ה ואלו עוברין כו' וכולהו מפרש להו בגמ' פי' כל השמונה דברים שחושב התנא מפרש בגמ' מהו החמץ המעורב בהם ואח"כ מפרש רש"י והוא דיבור בפ"ע זיתים וזומן וקולן ועמילן ותכשיטי נשים והוא דיבור אחד הני חמשה דברים בגמ' מפרש פי' למה הן עשויין כי השלשה ראשונים ידוע כי לאכילה ושתיה המה נעשים אבל אלו החמשה מפרש בגמ' למה הן עשוין וכן הוא ברש"י ברי"ף החמשה דברים בדיבור אחד:
תוס' ד"ה רבי אליעזר אומר כו' לכך נראה דגרס ר' אלעזר בחד מינייהו כו' וע' בפירוש המשניות להרמב"ם פירושו על טיפולי נשים ולקמן (דף מג) ריש עמוד א' משמע כפירושו ויכול להיות בכולהו ר' אליעזר כמו שלפנינו במשנה בגמ' במשניות ובברייתא:.
ע"ב בגמ' והא תני ר' חייא ארבעה מיני מדינה ושלשה מיני אומנות נ"ב ור"ח גורס שלשה מיני מדינה וארבעה מיני אומנות:
שם אמאי קרי ליה האי נ"ב פי' האי תנא דידן:
רש"י ד"ה והא תני ר' חייא כו' ועמילן של טבחים סה"ד ואח"כ מתחיל רש"י אחרת ד"ה נייר וקאי על ניירותיהן שבגמ':
דף מג גמ' מאן תנא כו' ר' מאיר היא כצ"ל וכן מעתיק ר"ח:
שם רב נחמן אמר מתני' ר"א היא נ"ב כן מעתיק ר"ח:
שם אבל נוקשה בעיניה לא תניא כצ"ל וכן מעתיק ר"ח:
שם לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהא כן הוא גי' הר"א וע"ש והרא"ש:
דף מד גמ' קמ"ל אין הקטרה בפחות מכזית כצ"ל כמו בנזיר:
לא פסל אלא מקום מגעו והוינן כצ"ל כמו במשנה וכן מעתיק הגמ' בנזיר:
ע"ב רש"י ד"ה בשר בחלב כו' והבשר בעיניה אלא שטעמו נבלע בחלב כצ"ל כי החלב בבשר נבלע העיקר והר"ח כתב שניהם אלא דייק וכתב שאין בחלב אלא טעם בשר וכן בבשר טעם חלב ולא כתב כאן אלא טעם חלב כי גם העיקר יש בבשר:
דף מה גמ' כל אשר יגע וגו' יכול אפילו לא בלעה ת"ל ם בבשרה עד כו' וכן הוא בזבחים:
תוס' ד"ה ר"ק גרס ומיירי בחטאת ושלמים כו' ולשון הברייתא קשה כו' עד סה"ד ונלע"ד אשר לפי הדרש בבשרה נדרש כמו כל אשר בבהמה שפירושו בתוכו של בהמה כן בבשרה בתוכו של בשרה ולא קאי על החטאת אך קאי על אשר יגע שהנוגע יגע בתוכה של בשרה היינו שהשלמים יגע תוכו של בשרה של עצמו בחטאת וזאת לא יוכל להיות כי אם ע"י בלוע שהחטאת פולט טעמו לתוך בשר השלמים אז יגע תוכו של בשר השלמים בחטאת ויפה לשון הברייתא.
ע"ב רש"י ריש עמוד ד"ה אינו חוצץ נ"ב שייך לע"א וכן סה"ד בד"ה בד"א אפילו כזית בטל נ"ב ע"כ. שם רש"י ד"ה תרצת כזית שבמקום העשוי לחזק בטל דר"ש היא כצ"ל:
שם ד"ה חייב לבער כו' ובדפנות קאי סה"ד נ"ב מכאן משמע שפסק רש"י כאביי שאמר הא והא רשב"א היא וכן מדייק רש"י לקמן דף מו ע"א ד"ה וכן להעלות כו' ובדפנות איסורו כו' והיה תמי' לי שהפוסקים אינם מזכירים שרש"י פוסק כאביי כמו שמזכירים בעל המאור ור"ח שפוסקים כאביי אך בבואי להרא"ש שכתב ולא הארכתי לבאר כו' לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית וכתב זקני רבינו אב"ן ז"ל בחיבורו ומה שנהגו לגדר הכותלים והכסאות שהגיע בהם חמץ קודם הפסח מצאתי לו סמך בירושלמי רב אמר כו' נחה דעתי ואין תמיה עוד:
תוס' ד"ה כופת שאור כו' אע"פ שראוי לאכילה כו' כדאמרינן התם בית שסיככו כו' משמע דמיירי בראוי לאכילה ע"כ נ"ב נלע"ד שדברי תוס' כאן עם דברי תוס' חולין קכט ע"א ד"ה טומאתו לאו דאורייתא צריכין להדדי מה שחסר שם מילא כאן ומה שחסר כאן מילא שם ע' מה שמקשה שם תוס' על האי לישנא טומאתו לאו דאורייתא ונשאר בתימא ומוכיח כאן אשר מה שאמרו כיפת שאור שיחדה לישיבה מיירי אע"פ שראוי לאכילה להוציא מדברי הגר"י יעבץ אשר רוצה ליישב שם תמיהת תוס' ובתוך דבריו שאינו ראוי לאכילה ושם אינו מסיים תוס' דבריו כיון שאין הוי אמינא לומר שם טומאתו לאו דאורייתא אם כן גם מה שאמרו עוד שם בגמ' אצל טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמא טומאה חמורה ג"כ לא שייך כלל התם אם כן מה נעשה בהני י"ב תיבות מראה כאן להבין אשר תוס' מוחקן ולא גרס לה אלא גורס שם כיפת שאור שיחדה לישיבה בטלה (וידוע שהוא דאורייתא ומטמא אוכלין טומאה תמורה ומשני) כששימש מעשה עץ שימש דאי הוי גרסו להאי לישנא לא היו צריכין להביא ראי' מבית שסיככה בזרעים דאית ביה האי לישנא הלא טוב היה להם להביא מהאי לישנא עצמו דאיתא גבי כיפת שאור אלא ש"מ שתוס' שם מפני חוזק קושיתן מוחק וטומאתו לאו דאורייתא וכל הפמליא שלו אשר בין הכל שנים עשר תיבות ובתוס' נעתק כאן הלישנא בית שסיככה בזרעים וכו' במעט שינוי מאשר התם בגמ' אין קפידא הכוונה אחת היא:
דף מו רש"י ד"ה כיצד מפרישין חלה כו' שאין מבערין קדשים בי"ט סה"ד כצ"ל ונ"ב וכן הוא בהרע"ב תוס' ד"ה עד שתאפה כו' תחתיו גחלים לא סה"ד כצ"ל:
דף מז ע"ב תוס' ד"ה וכלאים בכרם כו' כל המעיין שם בגמ' יראה לשון רש"י שם יותר נכון וז"ל כלאים בכרם דמכסי בהדי דאזיל ומחפה כזורע ע"כ והוא גם כן לשון הגמ' שם ד"ה ועייל עצי מוקצה כו' אסור להשתמש בעצי מוקצה ביו"ט כצ"ל:
שם ד"ה ולא מעשר כו' והכי משמע אחת שיהא לבד כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה באבנים מקורזלות כו' ורש"י מחקו כאן כו' נ"ב היה רש"י מוחק כאן תיבת מקורזלות:
שם ד"ה ולוקה משום העברה כו' הא נמי חשיב צורך היום כו' נ"ב כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט לשון תוס' ביצה ד"ה הכא נמי:
שם ד"ה שה ולא בכור וא"ת בפ"ק דחגיגה (ד' ח') נפקא לן כצ"ל:
דף מח גמ' היא בחסיכתא נ"ב הרקות והרעות שמות מ"א כ' ת"א חסיכתא ובישתא וכן דלות ורעות ת"א (שם י"ט) חסיכן ובישן ערוך נמצא למדין שקמח כקרום ביצה בנקל לשמרה מחימוץ יותר מעזה כשלג:
ע"ב רש"י ד"ה טבלא שאין לה לבזבז כו' ורודה פת על גבה מן התנור סה"ד כצ"ל נ"ב וכן הוא בשלטי גבורים כי על תוך אמרו בגמ' והא ליכא:
שם שולי העמוד ד"ה כמה סדקין מלמטה כו' הוי למטה נתערבו סדקין סה"ד כצ"ל וכן מעתיק רש"י ברי"ף:
דף מט ע"ב גמ' אלמלא אנו צריכין להם למו"מ היו הורגין אותנו הבין הגרי"ב אם היו אנו צריכין להם למו"מ לטובתנו היו הורגין אותנו והמערכה שאין ת"ח בעל מו"מ ואין אנו צריכין להם כך משמעות סדר המאמר לפי פי' הגרי"ב ולכן כתב על הגליון שצ"ל אלמלי מתוס' מגילה כ"א ולענ"ד נראה לקיים גי' הגמ' אלמלא לפי דעת תוס' שם והכי פירושו אם לא זאת שאנו צריכים להם למו"מ (מיהר זיינען בדערפט) להם למו"מ לטובתם למזונותיהן שיש להם פרנסה מאתנו כי אין בין הת"ח לא טוחן ברחיים לא חנוני לא אופה לא חייט לא קטל קניא אלא חורש עצים ולא חורש נחושת וברזל והכל אנו קונים מהם ושוכרים אותם לכל מלאכה ולולא זאת היו הורגין אותנו ושפיר נכון אלמלא
פרק רביעי
דף נ ע"ב גמ' יש שפל ונשכר מפרש המנחת בכורים שפל עצל במלאכה:
רש"י ד"ה מצור לצידון יום השוק כו' נ"ב אם נפרש כוונת רש"י כאשר לכאורה נראה שלא היו הולכין מצור לצידון בערב שבת על השוק שהיה בצידון בע"ש ובשבת י"ט מפרש רש"י שמצור לצידון היה מהלך יום אחד והב"י בסימן רמ"ח כתב עליו ונראה שאע"פ שלפעמים מתאחרים יותר מיום א' אם כשיש רוח טוב הולכים ביום אחד שרי להפליג בע"ש וכ"כ סמ"ג והתרומה עכ"ל הרי היה מצור לצידון מהלך יום כולו מבוקר עד ערב דלא כהמאירי שכתב מהלך יום לך ושוב אשר לא ידעתי מאין לקח זאת כי בכל מקום משמעות מהלך יום מרחק שהולכין ממקום זה למקום אחר כל היום א"כ מוקשה מאד למה זה ילכו ערב שבת מצור לצידון להבל ולריק שיפליגו ע"ש בוקר ויבואו לצידון להדליק נר שבת ונמצא קרח מכאן ומכאן אזלי במעלי שבתא ובטלו מהכנת צרכי שבת ויום השוק איחרו וגם לשון רש"י כאן לא משמע הכי מדלא כתב יום השוק היה בע"ש ע"כ אני אומר שרש"י ז"ל מציין ד"ה מצור לצידון ובא לפרש מה זו ההליכה לצידון אשר לא היה לבנייהו כח להעמיס עליהם כזאת שלא ילכו ע"כ מפרש רש"י ליום השוק של צידון וכצ"ל וסה"ד ואח"כ מתחיל דיבור אחר בערב שבת וקאי על במעלי שבתא שבגמ' ומפרש טעם למה לא הוו אזלי והם מחמירים על עצמן שלא להבטל מצרכי שבת ולא נזכר כלל ברש"י באיזה יום היה יום השוק כי מובן מעצמו שיום השוק הוא ביום א' בכל מקום בח"ל כן בצידון ובלילה אין מפליגין בים שימתינו על מוצ"ש ע"כ ההכרח להפליג בע"ש ולשבות בצידון ובמוצ"ש מכין כל אחד מקום מסחרו שיהיו מוכנים בוקר השכם ביום א' ליום השוק וציר היה עיר רוכלת רבה וגדולה כמו למשל ווארשוי ולשם מובילין סחורה מכל עירות גדולות אשר סחורה נעשה שמה בספינות כי צור על אי הים עומדת ועל ידי הנביא יחזקאל כתוב לאמר על צור כ"ז ח' יושבי צידון וארוד היו שטים לך ות"י יתבי צידון וארוד הוו שיטין ומיתן סחורא לגויך וצידון הי' עיר אשר בה בתים עשות כל סחורה והיה להם מסחרם בביתם וגם בתי מסחר בצור כמו הפבריקאנטין בפעטערסבורג מאסקאווע לאדז הגדולים שבהם יש להם בתי מסחר בביתם גם בווארשא. בישן הוא בית שאן כדאיתא מגילה כ"ד וגם בישן היה עיר בתי עשות סחורות שונות אשר לא עשו כהנה בצידון והיה לאנשי בישן כ"כ חניות בצור עם סחורתם למכור יום יום כי בכל יום סוחרים קונים באים ונוסעים כמו בווארשוי וכאשר יום השוק בצידון אנשי צידון אשר היו בצור לא היו נצרכים ליסע למחנה כי גם בעירם היו להם בתי מסחר ואנשים המנהלים מסחרם שמה אבל אנשי בישן היושבים עם סחורתם בצור היו נוסעים עם סחורתם אשר היה להם בצור ליום השוק לצידון ומפני שחסו על פדיונם יום יום בצור לא נסעו מצור רק יום אחד לפני יום השוק שבצידון ע"כ ליום השוק אשר בצידון ביום א' היו מוכרחים בני בישן לנסוע שמה ביום ו' ולא רצו האבות מבישן שהיו עשירים לנסוע לצידון מצור במעלי שבתא שלא להבטל מצרכי שבת שיבואו ע"ש לעיר זר אולי לא ימצאו שמה צרכי שבת כיאות והדור אחריהם בניהם לא היו יכולין לעמוד בנסיון כזה:
דף נא בגמ' בקורדקיסן נ"ב פי' הערוך (פאנטאפיל):
שם בני מדינת הים נמי נ"ב נראה מכאן שעכו מדינת הים וע' תוס' גיטין דף ב' ד"ה ואשקלון:
שם הגהת ב"ח על תוס' ד"ה עבדינן גי' הב"ח כו' נ"ב ורש"ל בשם הר"נ מוחק מתוס' רק תיבת לא ותל"מ:
ע"ב שולי העמוד בגמ' כגון אנן דידעינן נ"ב לפי זה הגי' צ"ל בריש העמוד הלאה לא עבדינן ולפי גי' תוס' הכא כגון אנא דידענא צ"ל בריש העמוד בתוס' בישוב לא עבידנא והמדפיסים המירו:
דף נב ע"ב רש"י ד"ה דאין חיה שביהודה מתרחקא כל כך נ"ב לכאורה נראה כוונת רש"י כמו שהבין התוס' חדשים שביעית פ"ט משנה ב' ומקשה שם מרש"י על התוי"ט אשר הת"ח הבין מרש"י שהוא נותן טעם על חיה שביהודה אינה גדילה על פירות שבגליל למה מפני שאינה מתרחקא כל כך לצאת מיהודה לגליל אבל זה הכוונה יש לרחק מרש"י כי מה התרחקות הוא מארץ יהודה לארץ גליל החבוקה ודבוקה אחת לאחת הלא יכולה הבהמה לעמוד ברגל אחד על ארץ יהודה וברגל השני על ארץ גליל וגם אם זאת כוונת רש"י ז"ל לא היה רש"י ז"ל מקמץ בד"ה והיה מציין הד"ה דאין חיה שביהודה גדילה והיה מרווח לומר שמפרש טעם למה אינה גדילה גם היה לו לומר שאינה מתרחקא כל כך אבל לפי הלשון לפנינו משמע משום שאין חיה שביהודה יכולה לחיות עם פירות שבגליל וכל זה לתאנים וחיה שדרכה לאכול תאנים והיא מגודלת ביהודה וכשכלה ביהודה התאנים אם כי תמצא בגליל לא תקח לפיה כי השי"ת נתן בטבע כל בעל חי לרדוף אחר המועיל ולהתרחק ולקוץ את אשר יזיק לה ויודעת ומכרת בהם במראה או בריח ולפיכך אינה מתרחקת לילך לגליל כי מקום קרוב רחוק אצלה וכן פי' התי"ט וכן הוא כוונת רש"י ז"ל אבל החיות אשר דרכם לאכול זיתים ותמרים יכולין לחיות אף הנולדים ביהודה על זיתים ותמרים שבגליל וכאשר כלה בארץ יהודה אין ריחוק מקום לה ורודפת אחריהן בארץ אחרת ואוכלת בטוב טעם ומסולק קושית תוס' חדשים ודברי תי"ט נכונים: