דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת עכו"ם
פרק ראשון
דף ב גמ' רב ושמואל חד תני אידיהן וחד תני עדיהן כצ" וכן כל עדיהן שבעמוד בכל לשון עד לא שייך כלל יו"ד באמצע וכן כתיב בקרא יתנו עדיהם וכן מעתיק רש"א בח"א כולן עדיהם וכן איתא בע"י:
שם שנא' יתנו עדיהן ויצדקו אלו ישראל וישמעו ויאמרו אמת אלו אומות העולם כצ"ל:
ע"ב גמ' וארו חיוא אחרי חנינה דמיה לדוב כצ"ל:
דף ג ע"ב דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא נ"ב בע"י הגי' עד שיתסר בתשרי ומצטערי פי' דהוי להו צערא ביום ראשון לפי זה מה שפרש"י ואין תקופת תשרי נופלת עד לאחר החג פירושו עד אחר יו"ט ראשון של חג:
שם כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להם על מה באתם נ"ב בע"י הגי' יאמרו להם על מי באתם אומרים על ה':
שם א"ר יצחק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד כן איתא בע"י ומקמי דחרב בה"מ דהוה שחוק לפני הקב"ה תינוקות מאן הוה מיגמר הו אב"א כו' ואב"א הא והא הקב"ה עביד תינח ביממא ובלילא מאי עביד אב"א כעין יממא כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה דמשכא תקופת תמוז ואין תקופת תשרי נופלת עד לאחר החג נ"ב פי' עד יום אחרון של חג היינו הו"ר כי חג האסיף בעינן ע' סנהדרין ד' י"ג ותקופת רב אדא עיקר למועדים רמב"ם פ"י הל' ו' קידוש החודש ועד סוף אלף הששי והיה עוד ד' פעמים תקופת תשרי אור לש"ע וזולתם יהיה מקודם ולעולם לא יתאחר מליל ש"ע וגם הוא כהו"ר ליו"ט שני של גליות:
תוס' ד"ה שומר נפשו ירחק מהם כו' א"ל דא צלותא בתמיה יתיר חד כסו וצנתא אזלא כצ"ל:.
דף ד ברחמיה מסיק ליה לא הוה בידיה רמו לי' כו' (ע"י):
שם אינהו לא מעייני בקראי אמר ליה כו' (ע"י):
ע"ב גמ' דצבור נפישא זכותייהו כנ"ל:
תוס' ד"ה שמע מינה לאו אורח ארעא כו' כי לא היה לו לדחוק בידי שמים להעניש מי כו' כצ"ל:
דה ה גמ' שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה אף אתה עשה תשובה לכו אצל צבור שעשו תשובה אף אתם עשו תשובה (ע"י):
שם ת"ר מי יתן והיה לבבם זה אמר להם משה לישראל פי' משה אמר להם לישראל הלא אתם ידעתם בטוב שעדיין חסר לכם ליראת שמים אמיתי כי כפויי טובה בני כפויי טובה אתם ועליכם לבקש מהשי"ת חיים של יראת שמים ויראת חטא והלא היה לכם שעת הכושר לבקש על זה בשעה שאמר הקב"ה מי יתן וגו' היה לכם לומר רבש"ע תן אתה ואח"כ מפרש במה היו כפויי טובה שהי' להם להרגיש שאינם שלמים ביראה ואהבת השי"ת ואומר במה שאמרו ונפשנו וגו' כפרש"י ז"ל (כן נלע"ד לפרש לרש"י ז"ל):
בגמ' בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן וגו' נ"ב לא לישראל אמר רק למשה דכתיב ויאמר ה' אלי וגו' עד לך אמור להם אך לא בסתר דיבר הקב"ה עם משה כל ישראל שמעו היה להם לענות תן אתה. ולפי' תוס' כך פירושו אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה הייתם וישכם עוד עתה בשעה שאמר וכו' והייתם כפויי טובה דכתיב וגו':
ע"ב רש"י ד"ה ומי בעינן כולי האי כו' וקונין הכל לשחיטה סה"ד כצ"ל:
ד"ה בגליל כו' לא היה מזהיר לו היום דאין אדם קונה אפי' בימים קודם לכן צרכי סעודת יום שלישי כצ"ל ונ"ב מדקרי לערב יו"ט מקמי סעודה חד יומא הוי אתמול ב' ימים:
תוס' ד"ה מנין למחוסר אבר שאסור לבני נא יש לדקדק כו' כיון שהותרו המומין מחוסר אבר נמי נשתרי וקרא דכתיב איירי בבהמה כצ"ל ונ"ב (תוס' קידושין):
דה ו גמ' אליבא דר' ישמעאל לא קמבעיא לן דהן בלא אידיהן כי קמבעיא לן אליבא דרבנן כצ"ל אחר איבעיא להו:
רש"י ד"ה ולפני טור כו' בחילול שבת כו' כצ"ל מהרש"א נ"ב ויתר דברי רש"י מקיים כאשר הוא לפנינו בלא הגהה:
תוס' ד"ה והשתא דנפקא לן מאתך כו' ובבראשית רבה דריש והיה לך ולהם לאכלה הם טפלים לך ואי אתה טפל להם נ"ב מביא ראי' מהמדרש שיש לדרוש הך דרשה אבל בזה פליג גמרא על המ"ר דגמ' יליף מאתך:
דף ז ת"ר שאל לחכם וטימא כו' כצ"ל נ"ב כן איתא בירושלמי שבת פי"ט (מ"ש):
שם אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הולכין אחריו כצ"ל נ"ב כן איתא בתוספתא וכן באינך:
ע"ב גמ' תניא אידך נחום המדי אומר מוכרין להן סוס זכר וזקן במלחמה נ"ב ב"ח גורס זקן וזה לפרש"י ולפי' תוס' נכון הגי' וזקן:
שם התם בדגנוניתא נ"ב מדתני מתעשרת בלשון נקבה נופל על שבת דגנוניתא אבל נחום המדי אומר מתעשר לשון זכר משמע בשבת דשדה משתעי וכן נראה משמעות הגמ':
לעיל מזה לדברי ר' ישמעאל יום א' לעולם אסור כצ"ל:
רש"י ד"ה כי יעטוף עטיפת נפשו ודאגת לבו ישאל תחלה והדר לפני ה' ישפוך שיחו יתפלל שמונה עשרה כצ"ל:
תוס' ד"ה ואין שיחה אלא תפלה דכתיב אשפוך לפניו שיחי נ"ב הרי"ף ברכות פ"ה מביא הגמ' מכאן ר"א אומר שואל והר"י שם מביא האי קושי' ומשני כ"כ תרוייהו צריכא אך באופן אחר ובתוס' ברכות משני פשטות שמביא שמצינו כיוצא בו וכל כי האי רוח חכמים נוחה הימנו ואנכי בעז"ה כבר כתבתי בחלק תורה שם שאין מביא אשפוך לפניו אלא למען יצחק דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ולא כתיב להתפלל מביא אשפוך לפניו שיחי אשר שיח הוא בשפיכת דמעות כי ידע יצחק שתיכף יבוא אליעזר עס הכלה שלו רבקה ויהי' היום החופה ויצא להתפלל מנחה עם וידוי וע"ח בשפיכת דמעות קודם החופה ואנחנו בני ישראל מחזיקים עד היום מנהגו והחתן מתפלל מנחה באריכות כמו ערב יו"כ בשפיכת דמעות:
דה ח גמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל כו' נ"ב הגמ' מביא כאן על הא דאמרו חכמים שואל אדם צרכיו בשומע תפלה שלש אמוראים ובודאי לא פליגי החכמים וגם איש על רעהו ודאי לא פליגי כי ר' יהודה אומר משמיה דרב ור' חייא אומר כ"כ משמי' דרב וריב"ל הגם שאמר כאן משמי' דנפשי' אומר ר' חייא בר אשי בברכות ל"א משמי' דרב הרי כולהו אמוראי ומודים במה שאמרו חביריהם אלא מר אמר מילתא ומר אמר מילתא ולכאורה היינו הך דרב יהודה ומה בא כל אחד להשמיענו והנה יש כאן ארבע דעות על ארבעה מקומות א' בשומע תפלה ב' סוף כל ברכה וברכה ג' בברכת השנים וחולים ד' אחר תפלתו והמה ארבעה דינים חלוקים הא' שבברכת ש"ת יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין שירצה שברכת ש"ת כוללת כל הצרכים ולכך נתקנה והדין השני שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ואפי' שלא יהיה לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותן בלשון רבים מיהו בלשון יחיד אסור לאמרו כיון שאינו אומר בעבור כל ישראל והוי הפסקה ודוקא כל ברכה וברכה יכול לאמרו בלשון רבים שכיון שהשלים כבר מה שתיקנו חכמים לחיוב גמור אין לחוש במה שמוסיף אח"כ אבל באמצע הברכה לא דכשישאל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין השלישי הוא שואל צרכיו ממש על חולה שיש לו בביתו אומר בברכת החולים רפאנו ולא הזכיר בכאן בסוף הברכה אלא בברכת החולים סתם קאמר דמשמע אפי' באמצע הברכה יכול לשאול צרכיו כיון שצריך לו לפי שעה והוא שיאמר אותו בלשון יחיד שלא ידמה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הרביעי שבסוף התפלה בין קודם יהי לרצון בין לאחריו יכול להאריך ולומר כרצונו בין בלשון יחיד בין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי ציבור ע"כ מפי' רבינו יונה ברכות פ"ה ששם מביא הרי"ף גמ' דכאן:
רש"י ד"ה דרב גובריה כו' אבל איניש בעלמא מיחזי כיוהרא סה"ד נ"ב פי' כשמתפלל י"ח כדי שיסדיר שבחו של מקום טרם שישאל צרכיו מיחזי כיוהרא שיודע עד כמה שבחו של ממ"ה כי אם אינו יודע הלא הוא כחונף כדי שיתקבל תפלתו על צרכיו ולא לפניו חנף יבוא אבל שואל תחלה צרכיו ואין מקדים שום שבח תתקבל ברצון שאלתו כי יודע שאינו יודע רוממות הקב"ה ויודע שאין תנופה למעלה ואם כי אח"כ מתפלל י"ח ואומר אבות וגבורות וקדושת השם מראה בעצמו כי רק לאשר כן סדר התפלה אומרו אף כי אין לו ידיעה בזה:
רש"י ד"ה הא חזי לי' יומי זוטי תקופת ניסן יומי אריכי תקופת תמוז כצ"ל:
תוס' ד"ה ה"ג ר"ת מקרן כתיב עד סה"ד נ"ב ע' מהר"ם שי"ף חולין:
ע"ב גמ' שלחו לי' רבי אמור לנו שנים וג' דברים שאמרת לנו משום אביך נ"ב שם בשבת כתב הח"א לא אמרן להו כבר והם שכחו אותן אלא שאמרת לנו שיש בידך מאביך ועדיין לא אמרת לנו והב"ח מוחק האי לנו:
דף ט תוס' ד"ה וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתין שנין הוה כו' שהרי בברית בין הבתרים היה בן שבעים ואז היה בארץ ישראל נ"ב דכתיב שם לתת לך את הארץ הזאת וכתיב ודור רביעי ישובו הנה וכתיב לזרעך נתתי את הארץ הזאת:
ע"ב תוס' ד"ה האי מאן דלא ידע כו' וכ' שנין הרי כ"ח פי' כ' שנה קודם החורבן שאחר ד' מאות מבנינו וח' שנים מדי מאות היה שצ"ג מוצאי שביעית וכן שנת ח' ושנת ת"ז וגם תי"ד וגם תכ"א:
שם בא"ד א"כ הוי להו תמני יובלי וארבע עשרה שנה פי' כל ת"כ שנה היה בהם רק תמני יובלי וארבע עשרה שנים:
בא"ד ואם כן שנה שלישית למלכותם היא שנת ארבעים ושלש לבנין בית וההיא שנה ראשונה של שמיטה דבתחלת כו' כצ"ל נ"ב לר' יהודה מחקתי דכיון דבתחלת הבנין התחילו למנות השמיטין והאי שנת ארבעים ושלש לבנין היא שנה ראשונה לשמיטה השביעית שאחריהם יהי' היובל הראשון ולא מנו עד בנין הבית לא יובלות ולא שמיטות מאי נ"מ בין ר"י לרבנן כמו לר"י היא שנה ראשונה כן לרבנן:
דף י ע"ב תוס' ד"ה אמר לי' כו' אמרינן במדרש חלב מטהר כשנולד רבי גזרו נ"ב הגהות בן ארי' הראה לי מקומו שמובא שם האי מעשה מרבי במנורת המאור נר ג' כלל א' חלק ב' פרק ב' ויישר חילו של בן ארי' כי הלשון בתוס' כולו מוקשה אין לו סדר ושם סדר נכון אך העיקר שחפשתי גם שם לא מצאתי שקשה בשלמא חלב מטהר שפיר מוכח שנטהר אנטונינוס מחלב של אם רבי אבל שחלב מטמא הלא מוכח משם ההיפך שכמו שינק אנטונינוס מאם רבי ודאי ינק רבי מאם אנטונינוס ובכל זאת נעשה רבינו הקדוש ואחשוב כי חסר מן סיפור המעשה או כי רבי לא רצה לינק מדד נכרית או אולי כבר הי' רבי גמול כשנמסר למלכות או שהניחו את רבי עם מניקתו אצל אם אנטונינוס ומה שאמר במדרש חלב מוכח כמו שראינו שחלב מטהר חלב אם רבי היה מטהר לאנטונינוס כ"כ בודאי חלב מטמא שהחלב מהפך טבע היונק לטבע המינקת אשר יונקתו:
דף יא גמ' כך שורפין על הנשיאים נ"ב גדול שבסנהדרין (ר"נ):
רש"י ד"ה עיקור שיש בה טריפה שהבהמה נטרפת בו אסור לעשותן ואף ע"פ שאין סופו ליהנות ממנה נ"ב פי' וליכא משום בל תשחית אסור לגרום לבהמה טריפות בידים תוס' ד"ה עיקור שיש בה טריפה כו' וי"ל דמותר בהנאה איצטריכא לי' שלא לאסור בהנאה מפני כבוד המלך נ"ב ומרש"י משמע דאין הכי נמי שאסור ליהנות ממנה מדלא כתיב שאין סופו לאכול ממנה אלא כתב שאין סופו ליהנות ממנה ואתא לאשמועינן דאין איסורו משום בל תשחית:
ע"ב היה חוצה לה ע"א תוכה מותר כצ"ל ונ"ב לה מחקתי כי אינו במשניות ולא ברי"ף ולא ברא"ש
דף יב גמ' פרצופות המקלחין מים לכרכין נ"ב כן הגי' בתוספתא אבל רש"י ורא"ש גרסי בכרכין ונכון ואף שאין לשבש הספרים אבל כן הוא פירושו לכרכין כלומר בכרכין:
רש"י ד"ה הכא נמי לא מחזקינן דמי ע"א בידי עכו"ם שבחוצה לו דנימא אסור למכור להם בהמה שדמים הללו שהוא מקבל מהן מחמת בהמה זו דמי ע"א הן כו' ונקרבין היו לע"א והוא כו' נ"ב כן הוא בר"נ:
ד"ה רבא אמר כו' דנישדי נבילה לקדירה דמסתפי דאי כו' נ"ב ע' ב"ח:
ד"ה רבה בר עולא אמר כו' ועוד דאי נמי שכיח בטול ברובה ה"נ לא חשו לאיסור חוצה לה לפני אידיהן נ"ב מהרש"א בשם הר"נ:
שם תוס' ד"ה דלמא מהדר ישראל אפיה וא"ת כו' אי נמי הכא מיירי בתבשיל אכסנאים דלא מרתתי אהדדי כצ"ל ע' מהרש"א וש"ג:
תוס' ד"ה דכוותה הכא נמי לא חשו חכמים לדמי ט"א כו' וא"ת דאביי קאמר הכא דלא חשו לבני חוצה לה משום דמי ע"ז הא ידועים לבני תוכה אסור כו' כצ"ל:
בא"ד שהוא קבוע לקנות תשמישי ע"ז וצרכיה הלכך ידוע לבני תוכה אסור כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה משום דבעי למיתני כיוצא בו לא יניח פיו על גבי סילון כו' דאלו לשחות ולשתות בידו ליכא סכנתא דבדיק להן בידיה נ"ב פי' דאלו לשחות ולשתות גבי מעין ולשתות בידו גבי סילון ליכא סכנתא דבדק להן בשעת שחייה למעיין ובשעה שהמים בידו אחר שקבלן מן הסילון:
והיו בה חנויות מעוטרות וסימן הוא להם שאותן חנויות של ע"ז ליטול הכומרים מהם מכס כצ"ל (רע"ב) ד"ה שאין מעוטרות מותרות כו' אבל למזבן מנייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר דבר המתקיים עצב הוא (רש"י רי"ף):
תוס' ד"ה לא ישתה אדם פרש"י כו' נקרקש נכתמא כצ"ל ונ"ב וכן כל אנכתמא שבתוס' שיבוש הוא וצ"ל נכתמא:
דף יג גמ' יהודי שנמצא שם מה יעשה יניח נמצא נהנה נ"ב לאו דוקא נהנה דהא גם מהנה שמכבד בע"ז אלא לא מיבעי' מהנה דאיכא אלא אפי' נהנה איכא דלד"ה אסור:
רש"י ד"ה ואין מחרימין כו' ומועלין בהן סה"ד (רש"י רי"ף):
תוס' ד"ה אבל מהנה שרי וא"ת כו' שפורע המכס לפי שאינו מחשיב הע"ז כ"כ נ"ב אבל מהנה שרי הם דברי רשב"ל והוא דפליגי רבנן עלי' דר"נ משמע דגם מתני' מיירי בכך שאומרים כל מי שנוטל עטרה שישים העטרה בראשו:
שם בגמ' יום שע"א מנחת בו את המכס נ"ב א פי' מוחלין את המכס לעושה רצונה:
ע"ב רש"י ד"ה לדמי חזי לחללו באחר ומקריב חילופיו וקרינן בו תמים יהיה לרצון משום חילופיו נ"ב ע' רש"ש:
דה יד פיסקא ותרנגול הלבן כצ"ל:
תוס' ד"ה בנות שוח כו' וי"א מוכססין ופרש"י שם שהוא כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה מקום שנהגו למכור בהמה דקה כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה והכי מפרש לה בגמ' נ"ב רש"י בפירושו הולך אחר פיסקא פיסקא שבגמ' ומעביר ראשון ראשון וכמו שבפיסקא בגמ' מפרש רב בהמה דקה תלי בחשד מפרש כ"כ כאן אף דלא קיימי הכי דאף רב הדר בי' ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה וקס"ד בגמ' משום שעושה בהמתו מלאכה בשבת עשה רש"י בפירושו גם כן הכי ומתחיל ד"ה ובכל מקום ומפרש כ"כ כס"ד שבגמ' ועושה בהמתו מלאכה בשבת אבל בפסחים שהגמ' שם אינו מפרש כלל מפרש שם רש"י הכל כמסקנא דהכא מקום שנהגו שלא למכור דקה החמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה ובכל מקום אין למכור להם גסה משום ש"ש ונסיוני אבל בפיסקא עגלים וסייחים בגמ' כבר ידעו מה שפריך הגמ' בפיסקא הקודמת וניעבד כיון דזבנה קנייה עד דמסיק גזירה משום שאלה ושכירות ונסיוני ואינם מדברים עוד בגמ' מזה לפרש למה אסרוהו שכבר ידעו דגזרינן משום שלמים גדולים שאסורן משום שאלה שכירות נסיוני על כן מציין רש"י כ"כ עגלים וסייחים שלימים ושבורין ומפרש כמסקנת הגמ' לעיל מיני' ואיכא למיחש להו לשאלה ושכירות ונסיוני ומבאר כדמפרש טעמא בגמ' פי' בפיסקא דלעיל המסקנא מאי איכפת לן שעושה בהמתו מלאכה בשבת ומפרש טעמא משום ש"ש ונסיוני:
תוס' ד"ה חצב קשבא פ"ה כו' וגם אסור למכור שעוה לשום עכו"ם ביום איד ההוא נ"ב פי' ביום איד של אותו העכו"ם הקונה אבל לשאר נכרים מותר (רא"ש) ד"ה מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין פי' כו' וי"ל דסתם בהמה דקה לגדל היא עומדת עז לחלבה כו' כצ"ל:
בא"ד וא"ת במקום שנהגו שלא למכור נמי נימא לשחיטה זבנה נ"ב קושיית תוס' פליאה ממני כיון דחיישינן עתה בכל בהמה לרביעה משום דחשידי למה נתלה לקולא משום אימור לשחיטה זבנה הלא תוס' מקשה לקמן ד"ה אימור לשחיטה בהיפוך ניחוש שמא ירביענה קודם שישחטנה דליכא טעם דחס על בהמתו ומתרצי מפני שמלתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בי' רבנן והכא אכתי הס"ד דחשידי ודאי אין סברא להקל משום אימור לשחיטה זבנה:
תוס' ד"ה אמר רב במקום שהתירו למכור התירו ליחד כו' כצ"ל ונ"ב ושפיר וכו' דקאי על במקום שאסרו ליחד אסרו למכור אבל לפי הנדפס מאי כו' גם מדברי תוס' פי' דטעמא דשרו רבנן במקום שנהגו למכור משמע שהד"ה הוא במקום שהתירו
דף טו רש"י ד"ה ור"א אמר אף במקום כו' הלכך במנהגא תליא מלתא היכא דאחמיר עלייהו נ"ב בפסחים במשנה פרש"י שהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה:
ד"ה גזירה משום שאלה כו' אתי הוא לאישאולי בהמתו לעכו"ם ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר כו' נ"ב במשנה בפסחים ליתא ברש"י וקא עבר עד וכל בהמתך אלא וישראל מצווה על שביתת בהמתו וע' רש"ש ותדע למה כתבתי זה:
גמ' כיון דלא דידיה הוא משמע דהאי ספסירא היינו סרסור וכפי' רש"י סרסור ישראל והמוכר נמי וכן פי' הרמב"ם במשנה בפסחים שמותר לישראל ליתן בהמתו לסרסור למוכרה לנכרי וכתב עוד שלא יהיה בעה"ב שם במקום מכירה כי אם יהיה שם הגזירה במקומו משום כל הני וכן מפרש הרע"ב שם אבל בב"מ נ"א איתא בתגר ספסר שנו ופי' רש"י קונה ומוכר מיד תמיד וכן מפרש הערוך (שפעקולאנד) דזבין מהכא ומזבן להכא וכן מפרש הרי"ף הכא ואינו גורס דלא דידיה היא דהא כיון דזבנה קנייה אלא גורס כיון דלפי שעתה הוא דזבין לא מושיל וכו' וכן מעתיק הרא"ש לשון הרי"ף:
רש"י ד"ה ועוד דלא מיגלי מומא כיון דהוא למוכרה לקחה נ"ב פי' קיבלה אינו רוצה כו':
תוס' ד"ה שרא ליה למיזבן אידא דספסירא כו' ואתי למשרי בבעלים מידי דהוה אשבורה לרבנן כדפרישית במתני' נ"ב משמע מלשונו דהא דכתבו לעיל אצל שבורה שיסברו דשלימין נמכרו ואתי למשרי שלימין ול כהרש"ש שרוצה לומר דהתם הטעם משום חשדא לבד ואף שנאמר כהרש"ש דהתם איכא חשדא שבעה"ב מכרן ועל כרחך צריך לבא לחילוק המהרש"א דהתם חד גופא שיחשדו לאותו בעה"ב שמכרן שבורין יסברו שמכרן שלמין שייך שפיר לגזור משום חשדא אבל בשני גופות שמכרן הספסר לא גזרינן משום חשדא שיסברו שבעה"ב מכרן ע"כ לא ידעתי למה מתלונן על הרש"א שבא בדחוקים:
תוס' ד"ה אימור לשחיטה זבנה פ"ה כו' ואע"ג דאמרינן שוורים רובא לרדיא זבניה נ"ב מכאן סתירה להאי חכם שמביא הרש"ש ליישב קושית ר"ת על רש"י שישראל מוזהרין על הסירוס לא היו חורשין בשוורים עי"ש דהכא מיירי שישראל מכר לחבירו ישראל שור ואמרינן רובא לרדיא זבניה ומעשים בכל יום בזמנינו שישראלים עושים מלאכה בשוורים מסורסים שלהם שקנו מנכרים:
בא"ד וא"ת נהי דלשחיטה זבנה כו' פי' אם אמנם כי מסקינן דלרביעה לא חיישינן דעכו"ם חס על בהמתו אבל אם לשחיטה זבנה לא שייך חס על בהמתו הדר החשש רביע לדוכתה ומתרצי כיון דרובא לרדיא זבני דליכא למיחש לרביע וגם כיון דלא משהה לה לא שכיח לא גזרו רבנן שלא למכור משום חשש זה:
בא"ד וכה"ג איכא לקמן דפריך אפילו חיטי ושערי נמי לא נזדבן ומשני א"א הכי נמי אבל כיון דא"א שרי פי' אי אפשר בלא פסידא אבל משום הפסד שרי כן פי' הר"נ בשמם אבל לפירש"י שפירש א"א בלא איבה ה"נ ומשום איבה שרי אין כל כך ראיה שיהיה שרי משום פסידא:
ע"ב רש"י ד"ה ומנא תימרא דהיכא דאיכא למתלי במכירה תלינן לקולא דתנן כו' כצ"ל ונ"ב דלפני עור אין לו מקום כאן אחר אשר כבר אסקינן שאיסור מכירה ש"ש נסיוני אבל משום רביעה ליכא דנכרי חס על בהמתו רק הראיה היא מלפני עור על מכירה אבל על מכירה דלפני עור אין צריך ראיה כאן דלא מיירי הכא מזה:
ד"ה המחרישה וכל כליה דסתמייהו לעבודת קרקע דהשתא לאו משום שתא כו' כצ"ל:
ד"ה אלמא לא חשידי כותים ארביעה ואפ"ה קתני בברייתא קמייתא דבהמה דקה תליא במנהגא הא בהמה גסה אסור לזבוני להו כו' נ"ב כתב רש"ש לענ"ד לחנם פירוש הקושי מדיוקא וכו' ע"ש ולענ"ד רש"י אינו משוגע ח"ו ולפי שרש"י ז"ל מפרש בפסחים שמקום שנהגו שלא למכור דקה לנכרים אף שלרביעה לא חיישינן החמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה ובגסה אסור משום שאלה שכירות נסיוני וכן מה שהחמירו על עצמן במקום שנהגו שלא למכור דקה לכותים שלא יחטא הכותי בשאלה שכירות נסיוני כמו שמפרש תוס' ד"ה לנכרי מזבן שלא יחטא ישראל והאי טעמא נמי לתוס' ורש"י שלא יחטא כותי שאם ימכור לו דקה דלמא אתי למכור לו גסה ודלמא יחטא בש"ש נסיוני ואינו יכול רש"י לפרש שהקושיא הוא ממקום שנהגו שלא למכור אפשר במקום רבה נהגו למכור ויהיה מוכרח לפרש קושיתו יותר שהחומרא ממקום שנהגו שלא למכור הלא הוא משום שלא יבוא למכור גסה דאסור משום דהדר מזבן ליה לעכו"ם ויחטא בש"ש נסיוני ואיך מכר רבה גסה ע"כ תופס רש"י בשורה אחרונה הא בהמה גסה אסור:
תוס' ד"ה והמזרה פ"ה שהוא רחת נ"ב ברש"י שלפנינו ליתא ומתוס' לעיל ד"ה אימור משמע שפי' סוגיא זו אינו מרש"י דכתבו שם פ"ה וכו' ורשב"ם פי' בשם רש"י וכו' כפ"ה וכו':
בא"ד וקשיא דהא כתיב ברחת ובמזרה נ"ב שם פרש"י רחת פל"א בלעז מזרה וו"ן בלעז לכך פר"י דהוא כלי א' של מחרישה נ"ב פשט הקרא אינו סובל פי' זה:
ד"ה לנכרי מזבן ליה לישראל לא מזבן כו' ועוד דחד לפני הוא שלא יחטא ישראל בשאלה ושכירות ונסיוני נ"ב ומהאי טעמא נמי החמירו על עצמן הנהוגין שלא למכור דקה לכותי שלא יבוא למכור לו גסה ויחטא הכותי בשאלה שכירות ונסיוני (כן כתב מהרש"א בדף הקודם על תוס' ד"ה אמר רב):
דף טז גמ' תניא רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות אמרו לו כצ"ל נ"ב הגהות מ"כ מוחק ולחיות גם רש"י נראה דלא גרס ליה:
שם אמר רבה בר עולא בארי שבור נ"ב וה"ה דוב והא דתפס ארי שהוא שני לדוב במשנה כי במשנה באין מוכרין מקדים דוב בדרך זו ואצ"ל זו ורב"ע תופס ארי שאף ארי ישנו בעל תרבות כי דובים מעשים בכל יום שרואין בני תרבות וכן בע"ב כל ארי ה"ה דוב:
רש"י ד"ה גרדום בנין א' הוא לדון נפשות כו' נ"ב טוב עשה המדפיס הזה שבמקום שבספרים אחרים מפורש אחד והוא עשה במקומו א' ואקרא אני אחר פי' בסילקי הוא מקום לדון נפשות וגרדום הוא כ"כ בנין אחר לדון נפשות וברש"י על הרי"ף איתא:
גרדום. גם הוא בנין העשוי לדון דיני נפשות והוא כרצונו:
ד"ה בימוס אות כו' ומקריב עליה זבחים כו' כצ"ל רש"י רי"ף וע' תוס' ע"ב ד"ה בימוסיאות:
ע"ב תוס' ד"ה ארי שבור הוא אצל מלאכה פ"ה כו' נ"ב רש"י ור"י אזלי לטעמייהו לפי פירושם במתניתין דלעיל שרש"י מפרש דלמא אתי לאחלופי ותוס' מפרש סברי דשלימין נמכרו ע"ש:
ד"ה בימוסיאות כו' ואמר (ד' נ"ג:) בימוסיאות של מלכים מותרין מפני שמעמידין עליהם ע"א בשעה שהמלכים עוברין אלמא כו' כצ"ל:
דף יז גמ' ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך נ"ב נראה שמפרשי ותהי להפך שמתחלה קבלת אתנן ועתה אתה נותן:
תוס' ד"ה הרחק מעליה דרכך זו מינות כו' וכן משמע דאמר רב נחמן אנא מנייהו ולא מסתפינא מנייהו כו' כצ"ל:
דף יח ע"ב רש"י ד"ה נשא ונתן כו' ורבנן דמפרשי משום חשד וליצנות ולמידי כו' כצ"ל:
ד"ה לטרטיאות פלטין לכל דבריהם כשהן כו' כצ"ל:
דף יט גמ' כפייה ללוי ואייתו תהלים נ"ב מפני כבודו של רבי אבהו דר"ש ביטל לוי רצונו מפני רצון ר"ש והניח לכפייה ומפני שמובן הדבר סתם הגמ' מאיזה טעם ובמה כפייה וע' בח"א שבא בדחוקים:
דף כ ע"ב גמ' ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין נ"ב לפי זה הגי' דלא אמר הכי על כולם לא בחמורים ולא בחזירים ולא בעופות בזמן שנזקקין דאז היה משמע דבזמן שנזקקין קאי אכולהו אבל מדקאמר בשני מינים הקודמים בחמור וחמורה וחזיר וחזירה משמע שאסור להסתכל בהן אף כשאינם נזקקין מפני טומאתן וטומאתן נראה לעינים אבל בעופות אין טומאתן ניכר ובלתי נזקקין מותר להסתכל אפילו בעופות טמאים ועל עופות לבד אמר דוקא בזמן שנזקקין אסור להסתכל ומפני שהאיסור רק בנזקקין אינו מברר מין עוף טמא כי בנזקקין אין חילוק בין טהורים לטמאים בכולן אסור להסתכל אבל חמור וחמורה חזיר וחזירה חושה רק טמאים ומדמברר טמאים משמע דאף בשאינם נזקקין אסור ולפי זה מוקשה רש"י ד"ה הא קמסתכל ותניא לא בחמור ולא בחמורה מה ענין חמור וחמורה להא דר"י הא חמור וחמורה אף באין נזקקין רק משום טומאתן ולא משום הרהור היה לרש"י לומר ותניא לעיל ולא בעופות בזמן שנזקקין וגי' הרי"ף והרא"ש ולא בעוף ולא בעופה כמו באינך ונראה כי כן היה הגי' בספרים שלפני רש"י ושפיר קאי בזמן שנזקקין אכולהו אבל קשה למה בחר הגמ' במינים טמאים דוקא חמור חזיר כיון דהאיסור בזמן שנזקקין היה לו למתני ולא בבהמות ולא בעופות בזמן שנזקקין וטוב להחזיק בגי' הר"ח שגירסתו ולא בחיה ובבהמה ובעוף אך גם גירסתו אליה וקוץ בה כי מונה והולך ולא בחזירים ולא בחמורים בשעה שנזקקין והאי חזירים וחמורים מיותר הלא בהמה המה וטוב היה אם יסיים אחר בעוף בשעה שנזקקין הלא בבהמה חיה ועוף כל בעלי חיים בכלל אך בכל זאת נוח לנו לסבול ובל לדקדק הרבה בלשונו וגירסתו מלסבול הדקדוקים לפי הגירסא שלפנינו ואפילו לפי גי' הרי"ף ורש"י:
שם ת"ר מוכרין להם אילן וכו' וצריכא דאי אשמועינן נ"ב לפי סדר הצריכותא צ"ל סדר פלוגתייהו אילן קמה שחת וכן הגי' ברי"ף:
שם ת"ש דתניא בהמה ע"מ לשחוט ושוחט נ"ב הרמב"ם מסיים ושוחט בפניו וכן איתא בתוספתא פ"ב:
דף כא רש"י ד"ה שמיה כיבוש ובמכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות הלכך שכירות שדה דסוריא לאו גזירה הוא משום שכירות דא"י אלא משום מכירת שדות הגהה נדפס מן הצד הלכך שכירות בתים בסוריא כצ"ל רש"א נ"ב טעות המדפיסים הוא ששיבשו דברי רש"י ותפשו דברי המהרש"א ונהפוך הוא המהרש"א נשתבש ובמהרש"א היה להם לתקן שצ"ל כלשון רש"י ואין להקשות א"כ מאי תיקן המהרש"א כי הגהות מהרש"א על הרוב המה כלשון אשר לפנינו והוא ברור כשמש ורש"ש מסייען:
ד"ה ואזיל האי נכרי ומזבן לה לתרתי תילתא לתרי כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש כו' הא מלתא דהכא דבמכירת בתים ושכירות שדות ,,שוות לא"י ובשכירות בתים" תיבות מוקפות ונדפס מן הצד רש"א מ"ז נ"ב אל תקרא מחק זה אלא מקיים זה אך ברש"א נשתבש וצריך תיקון:
ד"ה אף במקום שאמרו כו' עתה בני ישראל למכור כו' כצ"ל:
בא"ד כאן וכאן לא ישכיר ישראל ביתו כו' כצ"ל:
בא"ד ולהכי שרי ארוות ואוצרות נ"ב ניחא ארוות ואוצרות אבל פונדקאות הלא עשוי לדירה ג"כ ועל כרחך הטעם שאינו לדירה קבוע וע' ברא"ש דתפס שניהם דירה וקביעה:
ע"כ פיסקא ובכל מקום לא ישכיר וכו' כצ"ל:
שם גמ' תניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה אבל שדהו לנכרי שרי נ"ב רש"י לא גרים מאי וכן תוס' לא גרסי ליה וע' תוס' ד"ה אבל דלאו אמלתיה דרשב"ג דייק ולפ"ז אין מקום לדברי רש"א כאן:
דף כב תוס' ד"ה תיפוק ליה משום לפני עור כו' גבי ההיא דר"ש דשדריה לר"מ לאתויי חמרא כו' כצ"ל:
פרק שני
ע"ב רש"י ד"ה מירתת רועה מיניה דאי מעיקרא מרגיש כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה ורמינהו לוקחים מהם כו' וי"ל דההיא רומיא דמתני' כבר מירמי בפ"ק ושניא שפיר נ"ב ע' מהר"ם ואע"ג דהכא נמי נחית לשנויי שנויא קמא דרב מקום שהתירו ליקח מהם להקריב התירו ליחד דלא שני הכא דתידוק הכא הא במקום שאסרו ליחד אסור ליקח כו' כצ"ל:
בא"ד ונצטרך להעמידם במקום שנהגו ליחד מפני כו' כצ"ל:
בא"ד כי כתבוהו במקום שנהגו ליחד כתבוהו כו' כצ"ל:
ד"ה אי איתא דאקצייה לא הוה מזבן ליה כו' לא חיישינן לדלמא מקצו ופלחו דלא אסרינן למכור אלא משום כו' כצ"ל:
דף כג רש"י ד"ה עודה של שקין שקין הרבה ריקנין קשורין ביחד נ"ב ועל שם שמקשרין השקין בחוזק נקרא עודה כמו מעודד ענוים (ערוך ערך עד ט):
ד"ה יקחו ימכרו קרי ביה ויקיחו נ"ב נ"ל דדרשי הכא הכי משום אליך דכתיב ביה דלא שייך כי מה לו למשה פרה אדומה ע"כ דרשו ויקיחו אבל בתרומת המשכן דכתיב ויקחו לי שפיר נכון ויקחו לי לשמי וכן הכא גבי פרה דרשו במ"ר אליך אגלה סוד פרה אבל לאחר חוקה ועוד דרשו פרה זו שלך תהיה קיים לעולם ורש"י מעתיק לעולם נקראת על שמך פרה שעשה משה ולקמן דמקשה מתרומת המשכן שאני הכא דכתיב לי אך הכא נמי איפרך טעמא דר"ש ולא מקשה משמן למאור דכתיב ויקחו אליך דהתם יכול לתרץ ה"נ:
ע"ב גמ' כל צאן קדר יקבצו לך יעלו לרצון על מזבחי נ"ב כצ"ל אף שבקרא כתיב יעלו על רצון מזבחי נמצא בש"ס הרבה שהגמ' מעתיק הקרא לפי כונתו וכן פי' שם המצודות יעלו וגו' הוא כמו הפוך יעלו על מזבחי לרצון:
שם וכי תימא ה"נ אלמה תניא יוצא דופן פסולה ור"ש מכשיר נ"ב כצ"ל כי כן איתא בתוספתא ואין אנו צריכין לפירוש כי רש"י דחק עצמו לפרש תיבת הקדיש גם ב' של ביוצא דגלו עלי אהבה:
דף כד ע"ב רש"י ד"ה פרה וחמור כו' אם אינה יתירה בעת שלקחה על בת שלש דודאי לא ילדה בבית נכרי שה"ד כצ"ל:
ד"ה מכאן ואילך אם יתירה על בת שלש היתה כשלקחה וילדה בבית ישראל כצ"ל:
דף כו ע"ב גמ' אמר מר מורידין ולא מעלין השתא כו' כצ"ל:
שם דנקיד ליה עילא ואמר כו' כצ"ל ונ"ב (דניאל ו'):
דף כז גמ' ור' יוסי המול ימול הכתיב לה' המול ההוא כו' כצ"ל:
רש"י קונם שאני נהנה לערלים נ"ב כן הוא הגירסא בנדרים וכן בסיפא למולים:
ד"ה ריבדא דכוסילתא כו' כלומר אי כאב לי ריבדא דכוסילתא שהקיז לי אומן ישראל כו' כצ"ל (ר"נ):
תוס' ד"ה דברה תורה כלשון בני אדם אומר ר"י כו' דדרשינן להו דלא אשכחנא כו' נ"ב ע' בח"א רש"א נדרים ל"ב: ד"ה אלמא אע"ג כו' ונפקא מינה לנודר א"כ שפיר מקרא דהתם נפיק כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה והאיכא חיי שעה שארם ימיתם מיד כצ"ל:
תוס' ד"ה שאני כו' והא דאמרינן בירושלמי ר' יונה הוה נמרמורין (פלעקיג) שיצא על עורו גוונים הרבה:
ד"ה כל מכה כו' לכך נראה לר"ת דודאי כו' נ"ב ע' ר"נ שמטעים דבריו בטוב טעם יותר ממה שכתוב כאן:
דף כח גמ' ומשיורא כסא דהרסנא מאי עבדא ליה כצ"ל נ"ב כן הוא ביומא:
רש"י ד"ה שיתין איתקוטלי מכת אצבע צרדא נ"ב אצבע האמצעי וארוכה:
עין משפט סי' מ"ד אות ו' מיי' פי"ב מה' רוצח נ"ב חפשתי שם ולא מצאתי וכן כתב הב"י וגם הרמב"ם לא הזכירו בפ' י"ב מה' רוצח ולא ידעתי למה דהא ליכא מאן דפליג אדר' יוחנן בהא עכ"ל הב"י ודר"י הוא בריש דף העבר:
דף כט תוס' המסתפר כו' ומסיים בה והאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד פי' כהאי דהכא שהוא דרך כבוד דמתחזי כאדם חשוב דשרי:
דף ל ע"ב גמ' אמר שמואל מי טיף טיף אין בו משום גילוי אמר רב אשי והוא דעביד טיף להדי טיף טיף נ"ב בפסחים איתא והוא דעביד טיף להדי טיף ע"כ לדקדק בזה אם הגי' טיף להדי טיף או טיף טיף כאשר לפנינו כאן אם גי' ר"ח ורי"ף ורא"ש טיף טיף להדי טיף טיף הכל אחד:
שם מעשה היה ואכלו ממנו תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת א"ר ירמיה זהו שוקע רי"ף ורא"ש. שם אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל פי תאנה אין בו משום גילוי כמאן כו' נ"ב נראה לפרש האי מימרא הכי גילוי הוא רק כשמו כן הוא בשגלוי אבל אם מכוסה הכלי שהמשקה בתוכו הלא אינו נלוי ולכן גם בפירות אם הם שלמים ונקב אין בהם הלחות שבהם מכוסה ולא חיישינן שנחש הציץ הלחות שבהם ודוקא פירות לחין יש בהם משום גילוי אבל אפיל היו מנוקרים ונתייבשו לא חיישינן ושיעור הפתח שיהיה נקרא מגולה היינו אם היה מכוסה ויש נקב בהכיסוי שיעור הנקב כדי שתכנס אצבע קטנה של קטן בן יומו אבל אם הנקב קטן מזה השיעור אין בו משום גילוי ולפיכך נוכל לומר כיון שפירות לא אסור אלא מנוקרין שאז נקרא מגולה כ"כ שיעור הנקב כאצבע קטנה של קטן אז חיישינן שמא הנחש נשכו ומצץ דרך שם הליחות ונשאר ארסו בתוך הלחות בהפרי ע"כ פי תאנה שקצרה כדמדייק רש"י פה קצר אין בו משום גילוי כי בזה לא יחשב הפרי מגולה ולא יחשב מנוקרת והפירות אינן אסורין משום גילוי אלא כשהן מנוקרין ופה קצר כזה לא חשיב מנוקר ובזה מתורץ קושית תוס' שאינה דומה פה התאנה לפה הנקור ושפיר אמרי בגמ' כמאן כהאי תנא כיון שר"א אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש שמא מנוקרים הם כי שומר פתאים ה' ולא יאונה לידו תאנה מנוקרת וקשה הלא כל התאנים מנוקרים המה במקום תלישה יש להם פה ש"מ פי תאנה אין בו משום גילוי כפרש"י שהפה של מקום תלישה קצר:
דף לא גמ' דיקולא ומיהדק הוי חותם בתוך חותם נ"ב מלשון הרמב"ם שצריך גם כאן טח בטיט ומה שאינו מפורש בגמ' כתב הלח"מ שסמכו עצמם על מה שנזכר באגנא:
שם נוד בדסקיא חתימת פיו למטה נ"ב לאו דוקא חתום ממש בחתימתו כחותם יהודה אלא כשהנוד קשור הקשירה הוא החתימה וכשנותנו פיו הקשור למטה בתוך דסקיא וקושר הדסקיא נגד שוליו של הנוד הרי זה חותם בתוך חותם וכן כתב הרי"ף נוד בדסקיא צרירה וחתימת פיו למטה היינו הצרור והוא קשר למטה וכן כתב הרא"ש אך לשון הרא"ש צריך תיקון קטן כמו שהגהתי שם וכן ברי"ף נדפס צרורה וחתימה והוא שיבוש וצ"ל וחתימת וכן כייף פיו לגו וצייר הוא חתימתו ומה דאיתא לפנינו וחתים ליתא ברי"ף וכן לשון הרמב"ם וכן אם צר פי הנוד ה"ז חותם אחד הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו ה"ז חותם בתוך חותם ע"כ וכן פסקו האחרונים:
רש"י ד"ה שריקא טח בטיט ודיבק סביבות פי המזרק לדופני החבית נ"ב הוא פי' וחתימה שבגמ':
ד"ה נוד של עור אלא יין וקשור משמע שהקשירה הוא חתימתו ומונח בתוך דיסקיא של עור:
ד"ה הוי חותם בתוך חותם דטרחא להפוך ולהתיר קשר הדיסקיא וקשר הנוד נ"ב וכן משמע כאן שאינו מזכיר ולזייף החתימה ולחזור ולקושרה כולי האי לא טרח:
ד"ה ואי כייף פומיה של נוד לגו וצייר וחותם נ"ב תיבת וחותם משמע מרש"י עצמו שאין לו מקום כאן מדמסיים כשהוא קשור בתוכו ולא כתב כשהוא קשור וחתום:
תוס' ד"ה אמר רב הלכה כר"א כצ"ל רש"ש:
בא"ד וכולה סוגיא דשמעתיה מיירי כו' כצ"ל (פ"ח):
בא"ד ועוד דבירושלמי משמע דההיא פי' ההיא דרב דלקמן:
ע"ב בגמ' כיון דכ"ע אפכי נ"ב פי' הולכין וחוזרין עוברין ושבים:
דף לב גמ' קרקע בתולה היתה נ"ב הרמב"ם בפי' המשניות מפרש עשייתו באופן אחר ונראה כי היה לו גירסא אחרת בדברי רב דימי:
רש"י ד"ה בתולה שלא נעבדה והוציאתו נ"ב פי' שהקרקע הוציאה לאותו הכח ונתנה אותו ביין זה שבא מאותן הנסיעות וכחוזק הכח כן נעשה היין חזק:
בגמ' קורט דם נ"ב חתיכה קטנה (זשארנע):
רש"י ד"ה וקדור קדור כנקב עגול נ"ב כמין ארובה משמע מרובע וכן פי' מנחת בכורים על התוספתא וכן מדאמר רשב"ג בזמן שקרע שלו עגול אסור משמע שהת"ק לאו בעגול מיירי:
דף לג גמ' ת"ר נודות שינוי הגירסא שבתוספתא מקצת ממנו מובא בתוס' ויתר מזה תמצא שם אשר נחוץ לדעת:
עין משפט סי' צ"ז אות ה מיי' פי"א מה' מאכלות אסורות הל' ט"ו סמ"ג כו' כצ"ל ונ"ב ע"ש בלחם משנה על הלכה י"ד שבא בארוכה לפרש הברייתות נודות וקנקנים:
ע"ב רש"י ד"ה לא חש למלתא נ"ב קודם ד"ה זה צ"ל ד"ה שרי וקאי על ורבא שרי ומפרש רש"י דשיכרא מבטל ליה לטעמיה דחמרא:
לא חש למלתא למגזר שיכרא אטו חמרא סה"ד וע' רש"י מל הרי"ף:
דף לד תוס' ד"ה במה שמש משה כל שבעת ימי המלואים כו' וקשה למ"ד בזבחים (קא:) משה רבינו ע"ה כהן גדול היה ונשתמש בכהונה גדולה מ' שנה נ"ב ונשתמש וכו' כל זה ליתא שם והם דברי תוס' מדאיתא משה רבינו ע"ה כהן גדול היה משמע כל ימי חייו מיום שהוקם המשכן והם מ' שנה:
ד"ה שאין בו אימרא כו' לפי שבגדי כהונה היה כלאים קאמר שזה לא היה כלאים נ"ב ע' חשק שלמה:
דף לה ע"ב מתני' וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו נ"ב בה מיותר כי מה מתניתין חסר אם היה תני וציר שאין דגה כלבית שוטטת בו גם השינוי לשון בה לבו משולל הבנה אבל במשניות כלבית שוטטת בו מוקף והרי"ף והרא"ש לא גרסי ליה כלל רק גרסי וציר שאין בה דגה וכן משמע ממתניתין לקמן ל"ט ע"ב דתני שם וציר שיש בה דגה נגד דאיתא כאן וציר שאין בה דגה ע"כ נראה כלבית שוטטת בו הוא פירוש על דגה איזו דגה כלבית ומתורץ שאין בה מיותר גם על שינוי הלשון לא קשה כל כך שהתנא מכנה ציר בלשון בה והמפרש בלשון בו:
גמ' ור' יוחנן אמר אפילו למ"ד פלטר עובד כוכבים ה"מ בשדה וכו' נ"ב לפי גירסא זו אפילו למ"ד פלטר עו"כ מוקשה דקאמר ה"מ בשדה הלא לפי גירסא זו קאי על הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים והאי מעשה משמע דבעיר הוה ואיך אמר ר"י ה"מ בשדה ע"כ נראה עיקר כגירסת הרא"ש אמר ר' יוחנן אפילו למ"ד התיר רבי את הפת ומימרא דר"י לא קאי על מימרא דר' חלבו כי ר' חלבו קאי על מעשה דרב יוסף ור' יוחנן קאי על מעשה דכי אתי רב דימי ושפיר נכון ה"מ בשדה כי מעשה שהיה כך היה בשדה ואיבו שמע מר"י אפילו למ"ד יר רבי הפת ה"מ בשדה ש"מ דניחא ליה לר' יוחנן בהך דהתיר רבי את הפת בשדה ולא רצה להרחיק א"ע כ"כ מהעיר משום טירחא יתירה והלך עד המיצר שבין עיר לשדה וסבור שיוצא בכך שמיצר שדה כשדה ולא הסכים רבא לזה כיון שאמר ר"י ה"מ בשדה כונתו בשדה ממש רחוק מן העיר ומן המיצר (וכן הוא בש"ג לשון ריא"ז ע"ש) והרמב"ם פוסק כר' חלבו ור' יוחנן כחומריהן וע' ראשונים ואחרונים:
רש"י ד"ה כבשין שדרך לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ כצ"ל:
תוס' ד"ה מכלל דאיכא למאן דשרי כו' וכה"ג בפת דעובד כוכבים נמי שרי כיון דליתיה כו' כצ"ל:
דה רו גמ' שמן ר' יהודה כו' נ"ב לקמן ל"ח איתא ר' יהודה הנשיא ובית דינו:
שם שאני לודאי דמזלזלו נ"ב ואפשר מה דאמר בשם גרמיה אמר ולא שמע מר' יהודה הנשיא ובית דינו א"ל אשלח ליה איכסף שמיהר להוציא לעז על ר' שמלאי ויתחרט ויאמר אף אם ר' יהודה הנשיא ובית דינו לא דרשי כו':
ואתו תלמידי דהלל ושמאי וגזור וקיבל נ"ב לגזור גזרה שיקובל בזה עיקר כשיוצא מתלמידי הלל לפיכך מקדימן:
ור' יהודה הנשיא איך מצי למשרי תקנתא דתלמידי שמאי והלל נ"ב כאן מקדים שמאי בדרך לא זו ואצ"ל זו לא זו דלא מצי למישרא אפילו תקנתא דתלמידי שמאי מכש"כ דתלמידי הלל:
תוס' ד"ה אשר לא יתגאל בפת בג פרשב"ם כו' אלא לפתן הוא ומאכל המלך הוא כו' כצ"ל נ"ב כך פי' שם רש"י ומצודות:
בא"ד ואין לומר כו' נ"ב שם פי' רש"י ואין זרעונים חלופי לחם אלא חלופי תבשיל ומיושב קושית הג"ר יעקב עמדין: