דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת נדרים
פרק ראשון
דה ע"ב רש"י ד"ה מאי שנא גבי נזיר כו' לכל הני סה"ד דנדרים ושבועות כתיבין בהדי הדדי הוא ד"א וצ"ל דנדר ושבועה אך בזה אין קפידא אם משונה הד"ה ברש"י מבגמ' וכן בתוס' איתא משום דנדר ושבועות גבי הדדי כתיבי ושכיח הרבה בש"ס שרש"י משנה לשונו בד"ה שלו מלשון הגמ' ויזדמן כ"כ שגירסתו משונה אבל אף אם אין קפידא בגי' הרבה פעמים משנה:
רא"ש ד"ה ותו ידות אינשי כו' ואית ספרים דגרסי כו' כלומר מי דיבר בהם שהם כנדרים דמפרש להו נ"ב לפי זאת הגי' צ"ל חסורי מחסרא:
תוס' ד"ה ותו ידות אינשי כו' עד סה"ד וד"ה וליפרוש כנויין ברישא כו' עד סה"ד דלא רצה לשבש המסכת נ"ב נראה מדברי תוס' שמחלקים בין אמרו חסורי מחסרא ובין אמרו תני וכל היכא שאמרו בש"ס חסורי מחסרא אינו משבש המשנה ואינו מוסיף עליה רק המשנה כדקאי קאי רק התנא מחסר דבר המובן ואינו גומר אף שעל לשונו היה מונח לגמור סמך על המובן והוי כאלו גמר דבריו ושנאם במשנה וכזאת לא שייך לומר בתחלת דברי התנא שיסמוך על המובן ויחסיר ראשית דבריו ויתחיל מגמר דבריו והיכא שאמרו בש"ס תני משבש המשנה ואינה כמו שנשנה רק צ"ל באופן אחר אם להחליף איזה תיבות או להוסיף איזה תיבות וזאת יוכל לומר אף בתחלת המשנה שאינה כן אלא צ"ל כך אך בזה משבש דברי המשנה ומגיה אותה וחסורי מחסרא אינו מגיה כלל ע"כ מדקדקים שעתה אמרו חסורי מחסרא פי' שאינו גומר ולקמן אמרו הכי נמי אקדים ותני ידות ברישא כי ברישא לא שייך חסורי מחסרא רק מגיה המשנה ואומר אקדים ותני ידות ברישא והר"נ נראה כי אינו מדקדק בזה ומתרץ אגב דוחקיה למאן דאמר לשון שבדו חכמים מוקים הכי:
דף ד ר"נ ד"ה הניחא למ"ד לא חיילא נזירות עליה לאלתר כפלוגתא דר"י ור"ל בפ"ב דנזיר כצ"ל:
ע"ב רא"ש ד"ה ופריך והתניא איפכא מדלא קאמר כו' ומיהו עם שאני אוכל לחודיה אסור כצ"ל:
תוס' ד"ה דרוש ידרשנו כו' אבל בחובה לא אשמעינה ונפקא לה מידרשנו כצ"ל:
ד"ה והרי חטאת יולדת כו' תימה תקשה לי אמאי איצטריך הקישא לקרבן יחיד דאיתא בכלל שאר חטאות כצ"ל ונ"ב ע' ר"ה ד' ה' ד"ה ועוד אסור אסור למה לי אבתרייתא קאמר ליה הכי כצ"ל:
דף ה תוס' ד"ה תנן הריני עליך חרם כו' ועתה פריך הרי את עלי חרם הנודר אסור ומודר מותר כצ"ל:
דף ו ע"ב הרא"ש ד"ה או דלמא לנפקותא נ"ב ע' תוס' ד"ה כי מיבעיא ליה:
דף ז גמ' או דלמא אין יד להפקר נ"ב ע' תוס' ד"ה הפקר היינו צדקה:
ע"ב גמ' ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום כו' נ"ב לבד פירושם של הראשונים נ"ע יש לומר עוד פירוש ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנדוי פי' בעונש נדוי שהוא עוני ומפרש והולך האיך ואומר מפני שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם באותו מקום בין כל העומדים שם עניות מצויה ועומד לפול על אחד כשומעים כמזכיר ואם יחרישו בעת הזאת תוכל לקפוץ הדבר המצוי שם אז על השומע ע"כ יקדים לנדות את המזכיר וכדמפרש והולך שכל מקום שנתנו וכו' ויקפוץ תיכף על המזכיר וישאר המקום נקי מכל פגע רע ויבא על השומעים ברכה ועושר:
רש"י ד"ה כל מקים שנתנו כו' כדי שיפול בעניות כו' ג"ב אע"פ שאמרו או מיתה דוקא כשמנדין על שאר דברים אבל כשמנדין על הזכרת השם אשר במקומו עניות מצויה ומוכן אותו דבר המצוי לבוא עליו יותר ממיתה אשר אינו מצוי שם קודם שנידהו:
ר"נ ד"ה שנאמר כי מתו כל האנשים וכו' וליכא למימר דמשום שלא היו להם בנים אמר כי מתו נ"ב דהא כתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם (תוס'):
רא"ש ד"ה שרי לנפשיה כו' ויבא זכאי ויתיר זכאי נ"ב מתוס' נראה שצ"ל ויתיר חייב:
תוס' ד"ה נידהו בפניו כו' כל מלתא דמתעבידא בפני עשרה כו' כצ"ל:
דף ח תוס' ד"ה מושבע ועומד כו' ופי' בתוס' דאה"נ ויש לומר דקרא כו' נ"ב ע' מהרש"א ח"א:
דף ט תוס' ד"ה הריני בנזירות כו' ואם כן אינו מקבל תענית רק כשירצה לקבוע יום כו' כצ"ל:
ע"ב ר"נ ד"ה מביאה חולין לעזרה לאו כו' נ"ב ע' בפסחים שם תוס' ד"ה מביאה:
דף י רש"י ד"ה ובנזירות נמי כו' ומתני' דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים נודרין בנזירות כצ"ל:
תוס' ד"ה אמר אביי שמעון הצדיק כו' שלשתן אינם שוים שמעון הצדיק איירי בנזיר טמא כדאמר לעיל ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר איירי בטהור וכו' כצ"ל:
ע"ב תוס' ד"ה רשב"ג אומר במוהי כו' פר"י לפי שנראה שתי תיבות כמו תיבה בפני עצמה כו' כצ"ל:
דף יא רא"ש ד"ה מדסיפא ר' יהודה רישא לאו ר' יהודה ס"ד כו' נכתב בצדו דקשה ליה להרא"ש איך אמר רישא לאו ר"י הא תני כולם עם כ' הדמיון ואם הוא בר פלוגתיה דר"י היה לו למתני כולם אימרא וכו' ירושלים ע"כ מתרץ דהשתא שרוצה לומר דהוא בר פלוגתיה דר"י ס"ד דהא דקתני בכ' הדמיון לאו דוקא וה"ה אם אמר בלא כ' הדמיון שאין חילוק אבל אחר דמסיק כולה ר"י היא הא דקתני בכ' הדמיון דוקא קתני גמ' סברוה מאי לחולין כו' נ"ב מכאן מוכח להגי' במשנה לחולין:
ר"נ ד"ה טהור טמא פגול נותר כו' ומצאתי להרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' נדרים שכתב טהור בלמ"ד כו' נ"ב וכן בפי' המשניות שלו:
בא"ד דדכי וטהור שוה להדדי נ"ב ונ"ל שכן פרש"י:
ע"ב פיסקא טהור וטמא נותר ופיגול אסור נ"ב לפרש"י ור"נ ורמב"ם אינו צריך להתחיל האי פיסקא טהור כי לפירושם קאי טהור שבמשנה אדלעיל:
דף יב ע"ב רש"י ד"ה והא בעי למשקל תרומה מן כל חד וחד כצ"ל:
דף יג ר"נ ד"ה ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל כו' מדמסקינן בפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דבחבירי מתפיס ולא בקמא בין לקולא בין לחומרא דהא משום דאמרינן דבחבריה מתפיס קתני התם כו' כצ"ל:
בא"ד אלמא בחבריה קמתפיס כצ"ל:
פרק שני
ע"ב ר"נ ד"ה כבשר חזיר כע"א וכו' כל מיני אסורין וכו' ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים נ"ב והדר קתני שיש מיתה באכילתן חלת אהרן ותרומתו (ריטב"א):
דף יד ר"נ אמר קרא כי ידור נדר וכו' דבשלמא בדבר הנדור מצי לאתפוסי ולומר ככרי זה עלי בנדר כקרבן שנאסר כצ"ל:
ד"ה מתבעי כדתניא כו' שנאסר מכל מחמת אותו נדר כמו קרבן כצ"ל (ק"נ):
ע"ב בגמ' אמר רב יהודה אל יישן היום כו' כצ"ל אמר רב מוחק אני כי בגיטין ליתא וגם הכא מדקאמר ומודה רב יהודה באומר משמע המימרא שהתחיל משמיה דנפשיה אמר ולא משמיה דרב וגם הרא"ש בפסקיו לא גריס ליה:
רש"י ד"ה אל יישן היום דשמא יישן מיד למחר נ"ב האי מיד מוקשה ונ"ל משום דבגיטין מפרש טעמא דרב נחמן דאי בעי מבריז נפשיה בסלואתא ע"כ מפרש כאן טעמיה דרב יהודה שמיד שיכנס יום המחרת טרם יתחיל להיות מבריז יישן וע' בנ"י:
תוס' ד"ה קונם עיני בשינה היום ושינה הוא שם דבר בלשון הש"ס כמו שנה או שנא בלשון פסוק כצ"ל:
דה טו רא"ש ד"ה הלך הרי הוא בבל יחל הך סיפא לא איצטריכא כלל דכיון דקתני אכל הרי הוא בבל ילך ממילא ידענו כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אלא דאמר קונם עיני כו' וא"ת ולוקמא כגון דאמר קונם עיני נ"ב נראה דלא היה בגמ' שלפני תוס' האי אלא דאמר קונם עיני בשינה למחר כו' ואפשר לומר מהוי הוי בגמ' האי אלא גם בגמ' של תוס' וכונת וא"ת הוא על דרך שכתב הר"נ שם בד"ה אלא לאו בניים וכו' וקשה בעיני וכו' והוי"ל שבתוס' כ"כ הן המה דברי הר"נ שם והיכי רהיט וכו' דממילא שמעינן לה:
תוס' ד"ה ואחרים נהגו בו איסור תימא כו' אין לך נהגו גדול מזה נ"ב ע' בפי' המשניות למשי"ח סה"ד נ"ב נ"ל פירושו למורי שיחיה:
ע"ב גמ' אמר רבא הלכה אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא נ"ב לעיל איתא אמר ר' אבא הלכה אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והכא הוא מימרא דרבא וע' בערוך ערך אביי כי רבא היה שמו ר' אבא ורש"י גורס כן הכא נמי ר' אבא אבל גי' הרא"ש אמר רב נחמן:
דף מז ע"ב ר"נ ד"ה היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דאכילנא משמט וכו' ובריש פרק שבועות שתים בתרא לא משמע הכי נ"ב ובענ"ד כבר כתבתי שם כי סרב בלשון הגמ' כמו עתר בקרא שכופל ומשלש לבקש ואורחא דאינשי כשהמתבקש מרוצה תיכף למלאות רצון המבקש אין המבקש סובל עוד בקשתו אבל כשהמתבקש אינו רוצה לעשות רצון המבקש מרבה המבקש בשאלתו ובקשתו לכפול ולשנות בו והמתבקש עומד על דעתו ואינו שומע להמבקש אך פעמים אחר הרבות בבקשות מתרצה לו ועושה רצון המבקש ושם בגמ' שבועות מוקי להני מתניתין כאורחא דאינשי מתניתין דשבועות בשאין מסרבין בו וממילא ידענו שאמר אכילנא אכילנא אך באחת מפרש כשמוקים מתניתין דהכא במסרבין מפרש כ"כ ההוכחה שאמר לא אכילנא לא אכילנא אף דממילא ידענו כיון שהיו מסרבין לא אכילנא אמר כיון שעיקר תלוי בתשובת אכילנא או לא אכילנא ואינו תלוי כלל במסרבין ואין מסרבין אבל הכא מוקים תרווייהו מתניתין במסרבין צריך לפרש ההוכחה שמתני' דשבועות מיירי שאחר הרבות בקשות נתרצה ואמר אכילנא אכילנא:
שם ד"ה ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע כו' דהכי אמר ליה וכי נשבעתי שלא אוכל עמך והלא כבר אמרתי לך דאכילנא נ"ב נראה כי היה להר"נ גי' אחרת:
שם ד"ה אמר רבא וכא מצות ליהנות נתנו כו' ובפ' בתרא דמכילתין גבי מקדיש ידי אשתו נ"ב באומר הוא בכתובות ולא במכלתין רק באשה אומרת יקדשו ידי לעושיהן:
רא"ש ד"ה והאמר רבה כצ"ל:
דף יז ע"ב רא"ש ד"ה עלתה לו שניה בראשונה נ"ב צ"ל קודם ד"ה הא איכא:
דף י"ח ע"ב ר"נ מתני' סתם נדרים כו' וכולה מתני' עד נדר בחרם מפרש לקמן דף כ' במשנה כיצד סתמן כו' כצ"ל:
דף יט בגמ' העיד ר' יוסי בן יועזר כצ"ל כמו במשנה שם:
רש"י ד"ה הניחא לשמואל לא קשיא דרבי אליעזר אדר' אליעזר סה"ד ואח"כ ד"ה אלא לרב דאמר דכן ממש מא"ל ודאי לא מתוקמא הך ברייתא דספק נזירות להקל כרבי אליעזר סה"ד:
רא"ש ד"ה לטמא אחרים טהור כיצד היה מקל בידו ובראשו משקין טמאין וזרקו לבין ככרות טהורין כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה ור"ש אוסר דמעייל נפשיה לספיקא ואת כו' וא"ת הלא לר"ש לא הוי נזיר ודאי אלא הוי נזיר מספק וצריך להתנות לנזרו אם יש בו כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה אי תניא תניא אי משכחת כו' עד סה"ד נ"ב נ"ל כונת רש"י וליכא למירמא דר"י אר"י דמתניתין דסתם תרומה ביהודה אסור דמתניתין אוסר ממונו וממונו מעייל לספיקא ולא משוה ממונו לנפשיה וגופיה:
רא"ש ד"ה אי תניא תניא כו' ותנא דספק תרומה ביהודה אסור סבר כו' כצ"ל:
פרק שלישי
דף כ תוס' ד"ה נדרי הבאי גוזמא והבאי לשון אחד כצ"ל:
דף כא ע"ב גמ' אמר רב יהודה אמר רב אסי אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו קסבר אין פותחין בחרטה רב הונא סבר פותחין בחרטה דההוא דאתא לקמיה דרב הונא כו' כצ"ל (הרי"ף והרמב"ן והרא"ש):
דף כג מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו אומר כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל כצ"ל כמו במשניות:
ר"נ גמ' כיון דאמר כל נדר וכו' ולאו משום תנאי שהותנה דא"כ מאי אף כו' כצ"ל:
ע"ב רא"ש ד"ה תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר כצ"ל:
דף כד תוס' ד"ה יתר על כן אמר ר' אליעזר ב"י ותאכל פת חמה וא"ת כו' כצ"ל:
ע"ב גמ' מידעם קאמר נ"ב מידעם (עט וואש) ערוך ולפי זה הוה לשון מידעם קאמר (זאגט ער דען עטוואש) לשון בתמיה וב"ה מצאתי כן בריטב"א:
שם ודלמא האי גברא קיני דשומשמני חזי ואפיק להון שמא עולי מצרים ושפיר משתבע נ"ב פי' ואין זה הבאי ולמה קורא אותה שבועת הבאי ת"ל כי מצאתי גם ברמב"ן כן:
ר"נ ד"ה מתני' נדרי הבאי כו' שאין שום נחש טרוף כלל ואשמועינן כו' נ"ב נראה שתופס פי' הירושלמי טרוף המובא לקמן דאלו לפירושו שם לא היה לר"נ לומר שאין שום נחש טרוף כלל אלא כך היה לו לומר שאין שום נחש טרוף בגבו:
רא"ש ד"ה מתני' נדרי הבאי כו' לא אמרינן ודאי היה כך כמו שהוא אומר ויאסר הנדר עליו אלא כו' נ"ב הרא"ש מפרש לשון אם לא ראיתי כפי' הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל שם אם לא ראיתי הוא חיוב לא שלילה והרי הוא כאלו אמר שראיתי ע"כ:
דף כה ר"נ שולי העמוד ומשני לית אורחא דתנא להדפיס אלא כו':
ע"ב ד"ה הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין כו' וסברי ב"ה כמאן דאמר הואיל כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אמר רבה דכ"ע כו' ודכ"ע לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אליבא דרבה והא כו' כצ"ל:
דף כו ע"ב רא"ש כופרי יפה ללב כו' כמו ורבעה כלב כופרי נ"ב ופרש"י שם כלבים גדולים:
דף כז ר"נ ריש העמוד בהלכותיו שהוא סובר כו' הוה להו למשרי אפילו במעמיד דהא אמר דמעמיד דפותחין כמשנה במתניתין דתאנים כו' כצ"ל:
דף כח ע"ב גמ' כגון דאיכא זיקא נפישא והא קתני לה גבי טלית וטלית לשריפה קיימא אין כגון דאיכא דליקה ה"נ כגון דאיכא זיקא נפישא נ"ב לפירוש רא"ש ור"נ תיבת והא כמו ולהכי ותיבת אין כמו אלא ובזה עולה יפה הלשון ה"נ דאיכא כו':
ר"נ ד"ה אין להם פדיון בגמ' מפרש איכא מאן דמפרש דכי כו' נ"ב ע' נ"י סה"ד לפיכך אין לה פדיון דברי ר' מאיר סה"ד כצ"ל:
שם ד"ה גמ' וליתני קדושות כך הוא כו' וניחא לן כו' כצ"ל:
שם לישמעינן הכי גבי קונמות וכיון דתנא כו' כצ"ל אבל מקמי דאשמועינן דקדושה חלה כצ"ל:
שם ד"ה אם כן למה ליה למימר כלומר כו' ה"א דכיון דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ולא גמר כו' כצ"ל:
שם ד"ה וכתב הרשב"א ז"ל דעולא וכו' שכך אמר לו לעולם יהא שלך עד שאעלה לירושלים ומעכשיו ולאחר זמן שיקנה אותו כו' כצ"ל:
רא"ש ד"ה אמר בר פדא פדאן חוזרות וקודשות כו' וכן לעולם עד שיקצצו כדמפרשינן טעמא במתני' כצ"ל:
תוס' ד"ה היכי נדר דאי סתם כדקתני ולא נתן זמן לקציצתו אם עד כן אינם קצוצות ואין לך נטיעות דאינם נקצצות כו' כצ"ל:
דף כט רש"י ד"ה הכא במאי עסקינן דפקעה קדושת עולה דאמר לדמי דאמר הכי תהיה תורת דמיו כו' כצ"ל:
ר"נ בריש עמוד פדיונן מוציאן לחולין כו' מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה ואמר לא שנו אלא שפדאן הוא וכו' אפ"ה דוקא בהקדש כו' כצ"ל:
ע"ב רא"ש ד"ה הניחא למ"ד אינה חוזרת פלוגתא דר"י ור"ל בפרק האומר לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו ר"ל אמר אינה חוזרת ור' יוחנן אמר חוזרת כצ"ל:
דה כ ע"ב במתני' מן הנולדים אסור בילודים כצ"ל:
תוס' ד"ה מדלא קאמר עד סה"ד הואיל ומכוסין במים נ"ב וע' יו"ד סימן רי"ז ט"ז ס"ק ל':
פרק רביעי
דף לג ר"נ המתחיל בריש עמוד אינשי וכו' ואלו בפ' חזקת הבתים (דף נז) נ"ב ע"ש ע"ב ובתוס' ד"ה רבינא אמר:
רא"ש ד"ה מתני' שוקל לו שקלו מחצית כו' עד סה"ד כפורע שאר חובותיו נ"ב ע' ברא"ש בפסקיו ובק"נ ס"ק ה':
תוס' ד"ה אימא שלא ילעוס חטין משום הנאת מאכל לעיסתך ואפילו מחטין של מודר עצמו כצ"ל:
ד"ה מאן תנא אמר רבא ר' אליעזר הוא וא"ת כו' עד סה"ד ולכך מדקדק הכא מסיפא נ"ב אבל במשניות הוא במשנה אחת וכן מעתיק הרי"ף והרמב"ן והרא"ש במשנה אחת ועליה פעם אחת מאן תנא ואין צריכין לדברי תוס':
ע"ב ר"נ גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע כלומר כו' דאמר דאכלה היא נפרעת מבעלה כו' כצ"ל:
שם אתא עובדא קמיה דר' אבא בר זבינא אמר ליה וקים ליה מאי דהוה חמי כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה דמהני ליה פרוטה דרבי יוסף כו' וא"ת ישיב לו אבדתו והנאה להקדש אותה פרוטה כמקום שנוטלין עליה שכר כצ"ל:
דף לד ע"ב גמ' אלא ככרי עליך לאפוקי מאי נ"ב לפרש"י ולפי' ראשון של הרא"ש האי לאפוקי מאי פירושו מה בא המדיר להוציא מאיסור באמרו ככרי דוקא בעודו שלי יהיה אסור לאפוקי אופן שלא יהיה שלי יהיה מותר על המודר ולפי' הר"נ ופי' הרא"ש השני בשם הר"י ולפי' תוס' פי' האי לאפוקי להוציא מן המודר באיזה אופן בא המדיר להוציא הככר מן המודר שיהיה הככר אסור על המודר באמרו עליך:
תוס' ד"ה היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש כצ"ל:
ד"ה ואמר ככר זו הקדש כו' ולא דמי לאומר הרי פרה קדושה לאחר שלשים כצ"ל:
דף לה גמ' אם יש לו פרה נ"ב הריטב"א והנ"י גורסין אם יש לך פרה והוא דברי השואל אחר שאסר המשאיל הפרות שיש לו על השואל חוץ מזו אסר כ"כ השואל נכסיו על המשאיל אם יש למשאיל פרה חוץ מזו ואינו רוצה להשאיל לו:
שם קונם קרדום נ"ב זה גי' רש"י אבל תוס' ורא"ש ור"נ גרסי הכא אצל קרדום כמו אצל פרה והרא"ש בפסקיו מעתיק מפורש אצל קרדום כ"כ נכסי עליך ומעתיק שיש לי ולא כב"ח והרי"ף גורס קונם קרדום שאני הנאה לך נכסי עליך אם יש לי קרדום:
שם כתנאי קונם ככר זו נ"ב הרא"ש לא גריס תיבת קונם וכן נראה מתוס':
ר"נ ד"ה ולענין הלכה קיימא לן כר"מ כו' וקיימא לן נמי דקונם כללי יש לו פדיון ומספקא לי מאן דמעל בקונמות אי משתרי ההוא כו' כצ"ל:
דף לז ר"נ ד"ה ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים כו' ואיכא בין רב לרבי יוחנן ללמד בשכר מקרא לגדול כצ"ל:
דף לח רא"ש ד"ה נפשה לשמים צ"ל נפשה וגופה לשמים:
דף מ גמ' אמר רב שישא בריה דרב אידי לא ליסעוד אינש קצורא ע' רש"י ר"נ רא"ש תוס' ואנכי עומד ומשתאה על הני רבוותא אשר לנו לעינים למה מראים לנו תרגום מה מקרא חסר יסעדנו על ערש והנה במהרש"א ז"ל בח"א ראיתי כי המדפיסים היו בעוכרינו ששיבשו הגמ' ומפרשיו הקדושים ובגמ' צריך להיות לא ליסעור אינש וברש"י ור"נ צ"ל ופקודת כל האדם מתרגמינן וסערא דכל אנשא יסתער עליהון:
דף מג רא"ש ד"ה המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל אורחא דמלתא נ"ב פי' אורחא דמלתא שהמודר הנאה מחבירו הוא איש שאין לו מה יאכל ואיש ל"ע שאין לו מה יאכל והיה מודר הנאה מחבירו כי העני בשאלתו לאיש אמיד שיהנה לו ורואה שאינו רוצה ליהנות לו דרך העני הקפדן לכעוס ולנדור שלא יהנה עוד מזה ולא יבקש עוד מתנתו וכן אם יעיז נגד העשיר דרך העשיר הקפדן להיות מדיר את העני הזה שלא יהנה ממנו אבל אין דרך העשיר להיות מודר משום איש כיון שאינו צריך לאדם למה ידור שלא יהנה מחבירו וכן אין דרכו של עשיר להיות מדיר לעשיר שלא יהנה אשר גם זולת זה לא ישאל הנאה ממנו שאינו נצרך למתנת בשר ודם ע"כ שפיר לומר יחד השני דברים מודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל אבל באמת זה האופן מותר אף בין עשיר לעשיר אך שאין אורחא בהכי כנ"ל וע' ק"נ ועוד יש לפרש אורחא דמלתא קאי על למטה ובא ונוטל מזה פי' שלא בדרך חיוב תנא אלא אורחא דמלתא שהחנוני הולך לתבוע דמי אכילת המודר מהמדיר אחר שאמר ואיני יודע מה אעשה נראה מדבריו שאם היה יודע היה עושה אבל בדוחק לפרש כן כונת הרא"ש ז"ל כי מסדר לשונו שיצא מעטו לא משמע הכי ועוד יש לפרש שקאי על הולך אצל חנוני וה"ה לאיש שאינו חנוני אלא אורחא דמלתא נקט שדרך לילך לחנוני וכן נראה מתוס' שמסיים בד"ה ילך ואחר כן כתבו אורחא דמלתא נקט וצריך גם בהרא"ש להוסיף בד"ה ילך ובסה"ד נקיט אך גם זה אינו שוה לי כי אם יאמר המדיר כזאת לאיש שאינו חנוני ודאי כונת המדיר אנכי אסור להאכילו מפני הנדר תן לו אתה ואיך ישא הנותן עיניו לתבוע מזה המדיר ע"כ מדייק שפיר התנא חנוני כי זאת פרנסתו וסחורתו ובודאי דעת המדיר אשר בכסף מלא יתננו למודר ובעינא פקיחא יבוא החנוני למדיר שישלם לו ולפי' ראשון הכל ניחא ולשון הרא"ש שפיר בלא הוספה:
תוס' ד"ה אי הכי אפילו מיום ראשון נמי כו' בשלמא לעולא דמוקי לה כרבנן דאמרי כשיטתייהו אלא לר"ל דמודה ר' יוסי שלא תשתכח מיום ראשון נמי אמר רבה מפני הרמאין כו' כצ"ל:
שם בא"ד ור' יוסי אוסר במתניתין מפני רמאין תוך שלשה אבל לאחר שלשה יהנה המודר ומה שאוסר תוך שלשה לא משום מתנת כו' כצ"ל:
פרק חמישי
דה מו ר"נ ד"ה תני נדור מחבירו כלומר כו' ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מיקרי רגיל דאמרינן התם עבדת לן קמייתא כו' כצ"ל:
ע"ב רא"ש ד"ה אבל בבציר לא אם יש למשכיר פחות מרביע בשכר כו' כצ"ל:
דף מז ר"נ ד"ה גמ' בעי אבימי כו' וה"ה דמבעיא ליה במפרש בית זה שאתה נכנס ואפי' לאחר שיצא מרשותי דאפשר כו' כצ"ל:
שם בפרק הגוזל קמא (דף קט.) ויתן לבניו כו' נ"ב הגי' שם ויחזור לבניו וע' תי"ט שם:
שם וכה"ג לאו מתנה הוא אלא גונא דהפקר נ"ב ולפי הגי' שם ויחזיר אפשר להיות פי' ויחזיר כמו ויהא חוזר הנכסים לבניו או לאחיו וכ"כ ע"פ ב"ד:
ע"ב תוס' ד"ה בדברים של אותה העיר שהם דרים מפני שהן בה שותפין כצ"ל:
דש מח ע"ב רא"ש ד"ה דהוה שמיט כיפי דכתנא גוזל תכשיטי נשים ששמן כיפי והם של פשתן כדאמרינן בשבת (דף נז:) כיפה של צמר נ"ב והערוך מחלק בין כיפי לכיפה:
תוס' ד"ה אסור ברחבה כו' וה"ה דהוי מצי למתני דשניהם מותרים למלאות מבור שבעיר בפ' מי שהוציאוהו (דף מה) כצ"ל:
שם עוד נראה להר"ר שמואל מאויר"א ז"ל דסוגיא דהתם סברה כסברא דריש פירקין דרבנן סברי שפיר דיש ברירה ולא אסרי אלא במדרים משום קנסא כצ"ל:
ד"ה והכותב חלקו לנשיא מפרש וכו' ואם נתקן שיתנהו לאחד מבני העיר אפשר שגם הוא ידור אחד מחבירו הנאה כצ"ל:
ד"ה אין צריך לקנות צ"ל ד"ה אין צריך לזכות דאלים לכך תיקנו שיכתוב לנשיא דאין צריך לזכות כו' כצ"ל:
ע"ב תוס' ד"ה ורב נחמן אמר קני כו' ובין שמקנה לבן עצמו ובין כדי להקנות לבנו כצ"ל:
פרק ששי
דף מא רא"ש ד"ה לוליבא דקרא בסילקא דבר רב קרי לוליבא כו' נ"ב ומפי' הר"נ נראה דמפרש כמו לב שדבר פנימה שם לב מושאל לו:
במשנה קונם תבשיל שאיני טועם נ"ב ע' תוס':
ע"ב גמ' היכין מעלי למיכלה דחיטי כו' נ"ב ע' ח"א מהרש"א:
שם שקיל צינא (קארב):
ר"ל ד"ה כמאן כר' יוסי כו' כיון שנגמר דינן אין תפלת שאר השנה מועלת להן כצ"ל:
דף נ ע"ב גמ' ואם אית כיבא (היץ שמערצען) בקולחא (קלח של כרוב) בכלופסין נ"ב שם במשנה הגי' בלובסין לא יאכל בבנות שוח ושניהם מין תאנים משונה אחת מחברתה:
ע"ב תוס' ד"ה טרומיט אין בו משמעות ע"כ נ"ב לשון יון ביצה מגולגלת וצלויה והיא רכה (מוסף הערוך):
דף בא ר"נ וסחפיה על רישיה נ"ב בפי' ע"י הפכו על ראשו שלא יכיר אותו רבי ורבי הכירו בקול:
שם ד"ה ובקירקני דאמך שתהא אמך מקרקרת ומזמרת נ"ב בגמ' חיתי דביתכי תירמי לי ולא מזכיר ריקוד וזמר משמע כפרש"י וכן מפרש הערוך ערך קרקן (איינגיסונג) בקורקני דאמך פי' במזיגת אמך:
ע"ב תוס' ד"ה מן השלוק סתמא הוי של ירק נ"ב לפנינו במשנה בשר אבל הרא"ש גורס ירק וכותב הק"נ שכן גי' תוס' וכן גורס בפי' המשניות אבל בפסקיו אינו מזכיר כלל דין הנודר מן השלוק וכתב הכ"מ שסומך בזה על הרישא ובמשניות וברי"ף ורמב"ם וריטב"א ונ"ב הגי' כמו לפנינו בשר:
דף נב גמ' ור' יהודה אוסר הר"נ גורס ור' יוסי:
בר"נ ד"ה וקשיא להו כו' הלין נדרי מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא כו' נ"ב ע' רא"ש בפסקיו ובק"נ שמפרשים באופן אחר:
תוס' ד"ה אמר ר"י מעשה ואמר כו' נ"ב שייך לע"ב עד ד"ה אמרו לו:
ע"כ תוס' ד"ה אמר רבא שכבר יצא פי' כו' ולא איפשטא לן אי שאני טועם דוקא כו' כצ"ל:
דף ב רש"י ד"ה אסור בירקות הגינה כו' סומכין סה"ד ואח"כ מתחיל דיבור בפ"ע ד"ה בשביעית כצ"ל:
ע"ב רא"ש ד"ה ומותר בטרית טרופה ובציר וציר היינו יוצא מהן אלמא שאיני טועם לאו דוקא כצ"ל:
פרק שביעי
דה בה תוס' ד"ה וכפרוץ הדבר פסוק הוא בדברי הימים שתיקן חזקיהו שיביאו המעשרות לאוצר לבית המקדש וכפרוץ תקנתו הרבו בני ישראל ראשית דגן וגו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה באניצי פשתן דדייק ולא נפיץ נ"ב והערוך מפרש אניצי (בינטל) פשתן דדייק ונפיץ העומד לטויה וע' סוכה (י"ב ע"ב) תוס' ד"ה באניצי פשתן:
דף נז ע"ב רש"י ד"ה הלכה אחר הפסח כו' נמצא עובר בלא יחל דברו נ"ב הכא פרש"י שהוא עובר והרא"ש מפרש שהיא עוברת ובדף ט"ו איפכא רש"י שהיא עוברת והרא"ש שהוא עובר וע"כ אחת מהנה משובשת וע"ש בפי' הר"נ כי הראשונים מחולקים בזה מי עובר:
ר"נ ד"ה מתעשרת לפי כולה כו' אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן נ"ב ולפי גי' הספר לפנינו ר' יונתן צריכין לתרץ גם כן תרי אמוראי ואליבא דר' יונתן אבל מוכת שנשתבש והגי' האמיתית דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן וכן איתא מנחות (דף ע) וגם לקמן (דף נט) איתא גופא אמר ר' יוחנן ליטרא בצלים וכו':
דף נח גמ' אם היו עלין שלהן שחורין (גאנצטונקל גרין) אסורין הוריקו (גיילבליך) מותרין:
ע"ב ר"נ ד"ה אוכל מהן ארעי כו' מסתמא לא באו לידי גורן דאין עושין גורן מחסיות כו' כצ"ל:
שם ד"ה ודלמא במדוכנין שטוחן חסיות הללו קודם שאכלן כצ"ל:
תוס' ד"ה המנכש קתני ואוכל מאותן המחוברות שגדלו בשביעית וא"כ על כרחך ההיתר משום שריותא דגידולין:
דף נט רא"ש ד"ה שנפלה לפחות ממאה חולין תירקב כצ"ל:
תוס' ד"ה סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה תירקב כצ"ל:
פרק שמיני
דף ס ע"ב ליגזור ביום אחד שיהא אסור כו' נ"ב פי' בלא שאלה תוס' ד"ה קונם יין כו' ואף כי נתעברה כל השנה עד סופה נקראת השנה:
דף מא רש"י ד"ה אילימא כדקתני כו' כיון דאמר השנה משמע כו' כצ"ל:
רא"ש ד"ה מהו דתימא הלך אחר רוב השנים ולא אית בה עיבור וכשנדר בשבט ונאסר בחודש העיבור יהיה מותר בחודש אחד לפני ר"ה קמ"ל דכולה עד סופה נקראת שנה ולא היה בדעתו וכו' וכן כתבו תוס' ובזה אלול נשאר עומד על משמרתו ואין צורך להחליפו כאשר הק"נ מחליפו ומעמיד אב על משמרתו:
שם ד"ה אמר להם לדבריכם דבעיתו לפרושי דשש שנים כו' כצ"ל:
שם מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע משום דסיפא שייך למתני אסור כו' נ"ב הכי פירושו איידי דבסיפא צריך למיתני דאסור עד שיצא נקט נמי ברישא אע"ג דפשיטא הוא ואינו צריך לאשמועינן דאסור עד שיגיע הפסח כי לא נוכל לקצר לו הזמן הלא אמר קונם עד הפסח ואסר על עצמו שלא יהא מותר בו מקודם שיגיע הפסח:
תוס' ד"ה הלך אחר רוב שנים וכו' יין שאני טועם יובל ה"ה דמצי למטעי כי אמר היובל ומיירי שעומד בשנה באמצע היובל ומיתסר עד סוף יובל כו' כצ"ל:
ע"ב ר"נ ד"ה ענבים כי מירדדן מקצצן בידא כשיבשו, עוקצי הענבים אף הם נקצצין ביד ומקרי קיץ סה"ד כצ"ל:
דף סב גמ' מה כהן נוטל חלק בראש וכהן מנ"ל דכתיב וקדשתו נ"ב בת"כ נדרש לבעל כרחו וכן פרש"י בחומש וכן הוא ביבמות פ"ח ע"ב ולפתוח ראשון וכו' מסיפא דקרא יליף קדש יהיה לך ומאי דנקיט הכא וקדשתו רישא דקרא נקט אבל כונתו שמסיפא דאותו קרא ילפינן קדש יהיה לך לפתוח ראשון וכו' (מפרשי ת"כ) רא"ש ד"ה מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים ע' ח"א
דף סג תוס' ד"ה ומשני דאמר עד הגשמים וא"ת ורשב"ג אמאי נקט גשמים כו' וי"ל דנקט ירדו בשביל רביעה ראשונה וכו' כצ"ל:
ע"ב רא"ש ד"ה שדרך בני אדם לאכול שום בערב כו' מיהו רבנן ודאי לית להו לא כמר ולא כמר ולא משתמיט תנא וסתים בחמירתא אלא בקילתא ונ"ב וע' רמב"ן ונ"י ותבין אבל הריטב"א עושה מקל חומר ומחומר קל ואומר סתם לן תנא בחמירתא וכש"כ בקילתא ע"ש:
פרק תשיעי
דף סד רא"ש ד"ת א"כ אין נדרים נשאלין לחכם כו' והוא אינו יודע דהוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו כצ"ל:
תוס' ד"ה מאי אין נדרים כו' סה"ד אומר שעל דעת כן לא נדר כצ"ל:
ע"ב ר"נ ד"ה כל מקום שנאמר נצים כו' ולא ידעינן מאן נינהו אלמא כו' נ"ב ע' ברא"ש בזה למטה: