דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים
גמרא והחונים · מסכת כתובות
פרק ראשון
דף ב רש"י ד"ה אלא תלי תניא כו' עד סה"ד אינו מעלה לה מזונות נ"ב פי' והדרא קושיא לדוכתה יהיה נשאת בכל יום ויהיה מעלה לה מזונות:
ע"ב רש"י ד"ה אינו גט ואם אין לו בנים זקוקה ליבם כצ"ל. תוס' ד"ה דלמא לאפוקי מדרבותינו כו' עד סה"ד אי נמי בשכתוב בו שבוע או שנה או חודש דאמר בפרק שני דגיטין (דף יז:) דכשר כו' כצ"ל אם אמנם כי הלשון בגמ' בלתי או או אבל פירושו או או וכן פי' רש"י התם או או קתני למען לא נטעה שכולן צריך לכתוב ובעל הגהה שמחק או או לא די שלא תיקן אלא אף עוות כי הרואה יאמר ששיבוש הוא בתוס' וכולן צריך לכתוב אשר לא כן הוא גם המהרש"א מקיים גי' תוס':
דף ג ע"ב תוס' ד"ה ולדרוש להו כו' ותירץ ר"נ דאינה מחויבת למסור עצמה למיתה על כו' כצ"ל (רא"ש):
דף ד תוס' ד"ה כגון מתא מחסיא כו' עד סה"ד משום דאיירי ברוב עיירות נ"ב אבל לפי זה וטבחו טבוח מיותר ובע"כ טבחו טבוח בכפר ונתן מים ע"ג בשר ברוב עיירות אבל ברייתא ראשונה דלא קתני ונתן מים וכו' ניחא ליה לאוקמי ברוב עיירות ובנתן מים ואין לומר דגם בהך ברייתא ונתן מים פי' על וטבחו טבוח למה מפסיק ויינו מזוג ביניהם ונמצא ראיה מהך ברייתא גם לדברי רב פפא:
דף ה תוס' ד"ה אי נמי משום שקדו וא"ת והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה נ"ב ולענ"ד מברייתא מוכח נמי טעמא דשקדו דאי משום ברכה לחוד תנשא בששי ותבעל בששי למה תנשא בחמישי אלא משום שקדו שיהא שמח עמה שלשה ימים ודפריך מאי איכא בין ברכה לשקדו אין פירושו הא טעמא דברכה לחוד או טעמא דשקדו לחוד סגי דע"ז לא משני מידי כי אינו משני רק דצריך לטעמא דברכה אבל עדיין תקשה ל"ל טעמא דשקדו אלא הא לא פריך ל"ל טעמא דשקדו כי ידע שפיר דמשום שקדו תנשא בחמישי ועיקר קושייתו רק למה לי טעמא דברכה הא משום שקרו לחוד שפיר ידעינן שתנשא בחמישי ותבעל בששי וע"ז שפיר משני דצריך טעמא דברכה באדם בטל או יו"ט שחל ע"ש ה"א שתנשא בחמישי ותבעל בחמישי קמ"ל טעמא דברכה שתבעל בששי:
דה ע"ב גמ' אמר ליה רב חנן לאביי כו' נ"ב לאשר נראה ק מאביי ששתק על דברי רבה האחרונים שקיבל דבריו לכן מקשי לו רבא בר"ח איך קיבל דבריו אלא מעתה שושבינין למה וכו' אם לעשות לה פה כו' נ"ב אם לקולפה ולתקן לה פה דמתקן לה פתח (רש"י שבת קז):
דף ז מפני שרב אשי סידר הש"ס ומעתיקו וראה רב אחא בריה דרבא איך שמעתיק כן דברי רב פפא שהשיב לרב פפי דבר השוה לכל נפש אשר משמע שלכל נפש נמצא בשוה אכילה או הנאה כזו מקשי לו אלא מעתה נזדמן לו צבי שלא לכל מזדמן ואינו מצוי תמיד ה"נ דאסור למשמטיה אמר ליה טועה אתה בלשון שאני מעתיק ואומר השוה לכל נפש שהוא מצוי לכל נפש לא כן כוונתי אלא דבר השוה לכל נפש דבר הצורך לכל קאמינא וצבי שפיר צורך לכל נפש לאפוקי מוגמר דלית ביה צורך לכל נפש אלא למפונקים בלבד:
דה גמ' לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה נ"ב נקט בראשונה לראשון שהוא לוי ועל אחרון שהוא רב אסי אחרון:
שם לא דכ"ע חדא יצירה הואי מ"ס בתר מחשבה נ"ב כאן מהפך הסדר למען כי סוף מעשה במחשבה תחלה:
שם והא רב פפא איעסק לאבא מרי בריה כצ"ל כי לא היה לרב פפא בר אבא מר אלא אבא מרי:
דף ט תוס' ד"ה ואב"א כו' וי"ל דאונסא קלא אית לה נ"ב וק"ל הא האי אונסא דאנן קיימינן פתוי קטנה בכללה ולרצון אין קול ומ"מ חשיב אונס דקטנה היתה ושמעתי שיש בפ"י יישוב ע"ז אך אינו עתה לפני והרוצה יעיין שם:
דף י תוס' ד"ה חזקה אין אדם טורח כו' ניחא דהשתא נמי מפסידה נ"ב פי' לסעודה:
ד"ה הואיל כו' עד סה"ד כדי שיקפצו עליהן בני אדם נ"ב וע' גיטין שם תוס' ד"ה כתובת אשה בזבורית:
ע"ב מתני' בתולה כתובתה כו' בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כו' נ"ב פי' רש"י או או קתני וה"ה אם נתאלמנה מאריס ראשון ונתגרשה מאריס שני כ"כ כתובתה מאתים וראיה מחלוצה שהיא כבר אלמנה מאריס וחלוצה שהיא כמו גירושין מיבם ובכל זאת כתובתה מאתים וכן מצאתי בר"נ אך בלשון אחר:
ברש"י הנ"ל בין הראשון ובו האחרון הלשון אינו סובלם וברש"י רי"ף ובהרע"ב אינם:
דף יא מתני' הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיורו כו' ויש לדקדק א) מתחיל בגיורת ואח"כ שנפדו היא שבויה בראשונה ב) הגיורת הוא שם איכותה עתה שהיא לפנינו שבויה שפחה הוא שמם שהיה להם כבר ג) מתחיל ביחיד הגיורת אחת והשבויה אחת והשפחה אחת ופתאום פרו וישרצו וירבו עד שמכל אחת נעשתה רבות שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו ובעז"ה תרצתי הכל כרשום בצד הגמ' שלמדתי בה אך אחר זמן רב מצאתי בשיטה מקובצת כל הני דיוקים ועוד דיוק ד' למה שינה אותם בה' הידוע ומתרץ והגם שאנכי בחרתי באמרותי אך בכל זאת לא העתקתי דברי והרוצה לעיין בש"מ יסתפק בדבריו:
ע"ב רש"י ד"ה אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני קא תבעה מאתים ור"מ היא כצ"ל:
ד"ה והדר ביה רבא ממאי דאמר כו' אלא בין הכיר בה בין לא הכיר בה קא תבעה מנה לרבנן ומאתים לר"מ דמתני' דהתם דברי הכל:
ד"ה ויש לה עדים שלא נסתרה רבותא אשמועינן כו' עד סה"ד מקח טעות הוא נ"ב ויש לה עדים משמע שהיא הביאה את העדים ויש בזה סברא לומר שאין זה רבותא אלא דוקא כשהיא הביאה אותם לטובתה מעידים והבעל אינו סומך עליהם אז אין יכול לטעון מקח טעות אבל באו מעצמם הבעל סומך עליהם כי מה להם לשקר ויש סברא להיפך כשבאו מעצמם אין הבעל סומך עליהם ואינו יכול לטעון ט"ב שהיא לא הביאה אותם ולא רימה את הבעל ואינו יכול לטעון מקח טעות הוא אבל כשהיא הביאה אותם להעיד לה בפני הבעל שבתולה היא הלא היא הטעתו ויכול לטעון אתה רמיתני וקמ"ל רבותא שפיר אף כשהיא הביאה אותם אינו יכול לטעון מקח טעות וזה מדייק רש"י ז"ל רבותא אשמועינן וכו' ולימא מקח טעות הוא וה"ה כשבאו מעצמן אינו יכול לטעון טענת בתולים וא"ל כי לשון הגמ' כן לומר לה במקום עליה וכאלו אמר ויש עליה עדים שלא נסתרה וכן איתא לקמן (יג ע"ב) בשבויה שנשבית ויש לה עדים שנשבית ושם ליכא למימר שהיא הביאה אותם ואפ"ל גם התם שהיא הביאה אותם להעידה שנשבית ובאונס באתה לידם שלא ה שהיא מרצונה מסרה עצמה להם אבל בין הכא בין התם הלואי שלא היה כלל האי לה:
דה יב רש"י ד"ה מאן דמתני לה להא דרבה ורב אשי אברייתא נ"ב מה שפרש"י דרבה ורב אשי משום שדברי ר"א קאי על דברי רבה ואין מקום לדברי ר"א בלא דברי רבה אבל דברי רבה בלא רב אשי אדרבא מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא כמו שפרש"י לקמן ד"ה אבל אברייתא לא וכו' וכן הפירכא וליחוש מאן דמתני אמתני' כש"כ אברייתא דקתני אין השני יכול לטעון כמו שפרש"י לעיל ד"ה וניחוש וכו':
ע"ב מתני' היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו במשניות איתא שדך וכן ראוי כי אליו לנוכח היא מדברת משארסתני ויש ליישב גם גי' דהכא שהיא אומרת משארסתני נאנסתי ולא יותר והתנא מפרש שרצונה בזה לומר ונסתחפה שדהו:
שם ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין ר' יהושע רצה להרחיק דעת ר"ג ור"א כמטחוי קשת ואמר אם נאמין לה יהיה עלינו חשד כי מפיה אנו חיין מי יודע כמה הבטיחה לנו אשר נחיה אותנו ובאמת הלא כנים אנחנו ליהנות משום אדם ונקיים אנחנו משוחד אחור וקדם ולא מפיה אנו חיין ותוס' רע"ק מביא בשם תלמידי הר"י משום דאחד משלשה עמודי עולם הוא האמת לזה אמר דעל פי' של זו אין אנו חיין לאמת:
דף יד ע"ב רש"י ד"ה אר"י ממזר צוח וחלל שותק א"ב כו' איכא בין ר"מ לת"ק דברייתא ובין ת"ק אליבא דר"מ ורשב"א אליבא דר"מ כצ"ל:
דף טו גמ' בקרונות ס"ד לעיל דאמר רב על המתניתין שירדה למלאות מים בקרונות של ציפורי היה מעשה ידע שפיר פירושו של בקרונות בשעת קרונות אבל השתא בדרבי ינאי שאמר בפני עצמו נבעלתי בקרונות כשרה לכהונה ורוצה להביא ממנו ראיה למשנתנו ולר"י א"ר מפרש תחלה באר היטב דברי ר' ינאי אשר לכאורה נראה בקרונות על הקרון ולא ישוה לדברי רב על משנתנו ע"כ אומר בקרונות ס"ד אלא בשעת קרונות ושפיר שוה לדברי רב על מתניתין ומביא שפיר ראי' מר' ינאי דכשרה לכהונה:
תוס' ד"ה אזלא איהי לגבייהו פי' כו' הדרא לניחותא האשה שקידש השליח כו' נ"ב רש"י ותוס' שם מפרשים הדרא לניחותא האשה שמקדש עתה המשלח אבל לישנא דגמ' שם אימור בשוקי אשכח וקדיש משמע כפירושו הכא דקאי על האשה שקידש השליח:
דף יז רש"י ד"ה טורמיסין כי ההיא דאמר בב"ר (פ' מא) על טורמיסין למקרב כו' נ"ב אבל בב"ר שם הגי' טולמיסין והכא טורמיסין לא ראי זה כראי זה ואין להם שום צד השוה ושניהם נמצאים בערוך טולמיסין בערך טלס טורמיסין בערך טרמס מראה לערך חמס:
דף יח ע"ב גמ' אמר ליה רבא כל כמיניה נ"ב צ"ל להו לבני הישיבה בעלי הגמרא ובזה שפיר מסיים אלא כי אתמר הרי אלו נאמנין ארב"ח וכו' וטוב בזה למחוק לגמרי תיבת ליה כמו שנמחק בדף ע"ג ע"ב מפני אלא אי אתמר הכי אתמר שאחריו וע"ש ברש"ל:
רש"י ד"ה פסולי עדות ה יינו קרובים או משחקים בקוביא נ"ב מה שפרש"י משחקים בקוביא הוא לפי הס"ד לפרש המשנה אבל לפי המסקנא דאמר רב"ח הרי אלו נאמנים לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים ה"ה פסולי עדות דוקא מחמת קורבה וכן פי' הרע"ב ולשון הרמב"ם אנוסים היינו קטנים היינו קרובים היינו וכן בפי' המשניות שלו פסולי עדות היינו שפסלו עצמם מחמת קורבה עכ"ל וכן פרש"י בסמוך ד"ה הפה שהתיר וכו' והגר"א מראה מקום לרש"י זו בח"מ על מה שאמר שם הב"י פסולה עדות מחמת קורבה ומלשון רש"י משחק וכו' אין זכרון במפרשי ש"ס ש"מ כנ"ל ומצאתי בפ"י שמתרץ מפני שהמסקנא בסנהדרין כ"ד ע"ב דמשחק בקוביא פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם וכן הלכה לפיכך פי' הכי כי בזה אינו משים עצמו רשע אבל קשה לפי דבריו למה שבק רש"י בד"ה הפה שהתיר משחק בקוביא ש"מ כדאמרן והא דלא מפרש רש"י פכוט גזלנותא נ"ל משום דעל גזלנותא לא שייך פסולים היינו כי עודו בפסלותו עד שישיב הגזילה אבל בקוביא שפסולו מפני שאינו עוסק בישובו כיון שאינו משחק עוד כשר ואין חסר מעשה:
דף יט ע"ב רש"י ד"ה ספר שאינו מוגה תורה נביאים וכתובים נ"ב ע' רא"ש:
דף כ ע"ב מתני' זה אומר זה כתב ידי וזה כו' כצ"ל:
שם תוס' ד"ה מעל"ד רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן נ"ב רבי ורבנן של המשנה בסמוך בעמוד זה (מרדכי):
דף כא גמ' דאם כן קנפיק כו' נ"ב פי' דאם כן שעל מנה שבשטר הם מעידין ולא יהיה אלא חד מן השוק קנפיק וכו':
שם וחש שמואל לב"ד טועין וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי נ"ב לכאורה קשה למה אמרו דלמא איכא דסבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו נ"ל דשמואל אזל לשיטתי' דסבירא ליה בעלמא הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו היינו במקום שאין חומרא לרבי נגד חבריו אבל במקום שיש בדברי רבי חומרא ובדברי חבריו קולא סבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחבריו ע"כ דלמא איכא דסבירא ליה בעלמא הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו והכא יסבור לרבי ספוקי מספקא ליה והכא לחומרא והכא לחומרא וכשיבא לפניו הנפק שאינו כתוב בו רק פלוני העיד על כתב ידו ופלוני על כתב ידו יפסול הקיום כי הכא הלכה כרבי אפילו מחבריו שרבי הולך הכא והכא לחומרא אשר גם לשמואל אם הי' כן שרבי ספוקי מספקא ליה היה פוסק כרבי ע"כ חש שמואל רק לזה שיהיו ב"ד טועין רק הכא הלכה כרבי אפילו מחבריו מפני שהוא חומרא לרבי ויסבור כשמואל שבמקום שרבי לחומרא הלכה כמותו אפילו מחבריו ע"כ שמואל חש לזה אבל שיהיו טועין שבכל מקום הלכה כרבי אפילו מחבריו מה שהוא לא סבור לא חש שאחר יסבור אבל שמואל לעצמו ידע שפיר מסתם גמ' דלעיל שרבי לא משום ספוקי אמר רק דסבירא ליה על כתב ידן הן מעידים בין לקולא בין לחומרא וכן לרבנן בין לקולא בין לחומרא סבירא להו על מנה שבשטר הן מעידין ואין לרבי חומרא יותר מלרבנן וסבירא ליה לשואל בכזה הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ושפיר מקוים השטר אם זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי וע' פסחים כ"ז כי שם איתא זה הלשון קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ובהא אפילו מחבריו משום דהתם רבי לחומרא שאוסר הפת וחכמים לקולא שמתירין הפת ונ"ל גם מה שאמרו לעיל מהו דתימא פי' נמי הכי מ"ד שלרבי ספוקי מספקא ליה והלכה אפילו מחבריו קמ"ל שמואל דרבי מיפשט פשיטא ליה והלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו כמו הכא כמו בעלמא
ע"ב תוס' ד"ה האמר רב פפי כו' ולהכי פריך הכא דהוי לכתחילה והא דקאמר דליתא היינו דיעבד כצ"ל וכן איתא לקמן ובגיטין ונכון שפיר כיש מפרשים (מתו' גיטין ד"ה ליתא):
דה כב ע"ב תוס' ד"ה ואפילו הכי לא עביד כו' אתא שאיל לרב אמר ליה אם נתנה אמתלא כו' נ"ב והכא נמי פירושו הואיל כמו שפירש"י על תשובת חכמים באושא:
דף כד רש"י ד"ה אינו נאמן הואיל ועם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשר כו' ועוד שמוסיף עם זו כו' נ"ב טרם ראיתי דברי ר"ת ודברי מהרש"א עליו למדתי רש"י לפי תומי שבראשונה אומר רש"י ז"ל טעם אחד שלפיכך אינו נאמן הואיל וע"ה הוא ואע"פ שעל שלו אינו משקר ואומר האמת שאינו מתוקן ונאמן על שלו אבל לומר על מעשר שהוא מתוקן אף שאינו שלו אינו נאמן כי ע"ה היה הוה ויהיה והאי ועוד הוא טעם שני למה אינו נאמן מפני עם זו שאומר מתוקן דברים אחרים שאינו נוגע כלל לכשרון האיש רק לשבח תבואתו של חבירו לפיכך אינו נאמן כי ערמה הוא וכן נראה מתיבת ועוד שפרש"י שטעם אחר הוא אם קאי על אע"פ והוא דבר אחד אע"פ שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח שלא היה לנו לתלות באותו שבח לגומלין אפ"ה אינם נאמנים והכל הואיל וע"ה הוא אם כך היה דעת רש"י לא היה לו לכתוב ועוד אלא כך היה צריך לומר אע"פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן ומוסיף עם זו דברים אחרים וכו' או לומר ואע"פ שמוסיף וכו' ומדאמר ועוד משמע כמו שלמדתי ואח"כ ראיתי כי ר"ת ז"ל למד כן אמרתי ברוך חונן לאדם דעת כי זכיתי לכוון לדעתו והמרש"א ז"ל אגב חורפיה לא דק שר"ת למד כן ברש"י ולקח לו הדרך השני שהאי ועוד קאי על אע"פ כנזכר לעיל אבל בדף נ"ו שם פרש"י מפורש כמו שנראה למהרש"א פרש"י הכא אבל ר"ת שכתב ופי' הקונטרס נראה עיקר דלהשביח קאמר ולרבותא דר"י נקטי' הוא כמו שכתבתי אף שיש לדחוק ולחלק דברי ר"ת דלהשביח קאמר הוא מפי' הקונטרס ולרבותא דר"י הוא מדילי' אבל מה לנו לכנוס בדוחקים כיון שיש לנו דרך ישר שמה שכתב ר"ת ופי' הקונטרס נראה עיקר פי' רש"י דהכא ולמד ברש"י כנ"ל ואין שום דופי ח"ו לרש"י שכאן פי' שכשמוסיף דברים אחרים לשבח את של חבירו מיחזי טפי כגומלין ושם בהיפך כי סברות שונות הנה:
תוס' ד"ה שלי חדש ושל חבירי ישן בפרק אע"פ כו' ואין נראה לר"ת דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית דתנן בפרק עד כמה (ד' ל ושם) החשוד על המעשר כו' החשוד על השביעית כו' נ"ב בכורות פ' ד' משנה שם בגמ' ובמשניות בהיפך החשוד על השביעית קודם:
ע"ב תוס' ד"ה וא"א ר"י ורבנן במעלין כו' אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ נ"ב כי לרבנן אף כי סברי שאין מעלין קשה הא גבי חמרין חיישי לגומלין למה לא חיישי הכא גבי כהן צריך לתרץ וכו' וכמו שפי' ר"ת לעיל:
דף כה ע"ב או בחזקת שהוא גדול כדאמרינן בעלמא רב קרי בכהני כן איתא במגילה ובגיטין רב הונא:
תוס' ד"ה נאמן להאכילו בתרומה פיר' כו' והשתא אתי שפיר הא דאמר ר' חייא אם אתה מאמינו יחידי להאכילו בתרומה אע"פ שהוא קרוב תאמינו עם אחר להשיאו אשה אבל אין לפרש דאין נאמן יחידי להשיאו אשה דפשיטא דאינו נאמן ובהא לא הוה אמר ר' חייא תאמינו להשיאו דלא כו' כצ"ל:
דף כו גמ' ורבי חייא מסיים בה נ"ב שם איתא ור' חנינא:
שם וחברי בדילין ממני נ"ב פי' רש"י שם מפני התרומה:
תוס' ד"ה והאמר ר' יוחנן כו' אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל כו' כצ"ל (רש"א ורש"ל):
ע"ב גמ' והכא במיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי תנא קמא סבר נ"ב ת"ק היינו ר"א דהוא ת"ק דרשב"ג:
דה כז תוס' ד"ה כאן בכרכום של אותה מלכות כו' ולא בא אלא לפרושי מתניתין כן מפורש ברש"י ד"ה ר' יצחק בן אלעזר אמר:
הגהת הגרי"ב בערוך כרקום בקו"ף נ"ב וכן מעתיק הרי"ף וכן בתרגום שמביא רש"י בס"א כרקומין ותרגום יונתן קרקומין:
סיפא כרישא כצ"ל מהרש"א נ"ב והוא משנה ג' וע"ש לשון המשנה ותוס' רע"ק שעליו:
דף כח מתני' ואלו נאמנין כו' זכור אני בפלונית כו' כצ"ל כמו שמעתיק הרי"ף ורא"ש:
פרק שלישי
דף ל תוס' ד"ה מיום שחרב בית כו' והא תניא כל שנותיו של ר' יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה מ' עסק מ' למד מ' לימד ותנן משחרב בהמ"ק התקין ר"י בן זכאי כו' כצ"ל:
דף לא תוס' ריש העמוד ממון לזה פי' לבעל שרצו להפסידו כתובתה נ"ב ורש"י מפרש מאה כסף לבעל שרצו לחייבו כשהזימו את עדיו עכ"ל:
דף לב תוס' ד"ה דאין לוקה כו' אלא אין לוקין ומשלמין מכדי רשעתו השתא אית לן למילף כו' כצ"ל (רש"ל) ד"ה אלמא קסבר עולא כו' ואין לומר כמו שפי' ר"ת דאי כו' נ"ב ע' מהר"מ שי"ף:
דף לד ע"ב רש"י ד"ה מחתרת נ"ב הד"ה צ"ל גנב וטבח במחתרת שחתר בית והוציאו וטבחו במחתרת עצמה דההיא שעתא בר קטלא הוא וכו' והכל דיבור אחד:
דף לה תוס' ד"ה וכתיב ואיש כי יתן מום וגו' אית דגרסי וכו' אי נמי משום דאצטריך קרא קמא נ"ב פי' מאי דמייתי מקודם אבל בקרא מכה נפש בהמה קודם לקרא ומכה בהמה:.
ע"ב רש"י ד"ה מאן תנא דפליג אדר' נחוניא ומחייב תשלומי בחייבי כריתות כגון ההיא דשבועות ושהדליק את גדישו ביה"כ כצ"ל כדאיתא שם בשבועות:
דף לט תוס' ד"ה וכי תימא בציר הוא כו' והא בלבד קאמר בקונ' (בקדושין ד' ע"ט) לא גרס לי' דבלאו בלבד דה משמע טפי לא נ"ב בנוסח רש"י שלפנינו שם כל עין רואה שלא בלבד לחוד לא גרס אך כל היכי תימא לא גרס כלל מפני טעמו שם:
דף מא ע"ב רש"י ד"ה כיון דאיכא חצי נזק דמשתלם בנזקי בהמה במהלכת נ"ב ברשות הניזק והתיזה צרורות כו':
תוס' ד"ה ואי תפס כו' פר"ת דדוקא אי תפס את המזיק עצמו נ"ב ובב"ק מפורש הכלב או השונרא וקשה להבין הלא אף אם לא מפקינן מיני' הלא משמתינן ליה שיסלק היזיקו ופרש"י להרוג המזיק ומה יועיל לו התפיסה ואולי כוונת ר"ת לעורו
פרק רביעי
דה מב גמ' תנן התם אנסת כו' ואמר אמן ואח"כ הודה נ"ב שם במשנה ליתא ואח"כ הודה ובזה מדויק דברי רש"י ד"ה חייב שבגמ' שלפניו גם כאן כמו שם לא היו אלו התיבות ומפרש רש"י אם הודה אח"כ:
גמ' שם אמר לי' ממונא הואי ומחייב כצ"ל:
תוס' ד"ה הפלת את שיני וסימת את עיני וא"ת כו' פרק שבועת הפקדון (ד' לז:) דדריש מכל ולא הכל כצ"ל:
רש"י ד"ה אלא פשיטא כשעמד בדין נ"ב צ"ל וכו' ופרש"י קאי על סיפא נמי בשעמד בדין:
דף מג גמ' מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב כו' נ"ב ע' רש"י ועדיין לא נחה דעתי כי הלא גם מעשה ידיה אינו זוכה האב אלא בניזונית ממנו כי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ומה פשיטות מציאה יותר ממעשה ידיה והרמב"ם בפי' המשניות שלו על מי מנוחות ינהלנו מה מציאתה אין לספק שום צד לחלק בין טרם שגבתה בין לאחר שגבתה כי טרם שגבתה לא שייך במציאה נמצא תמיד בחיי האב לאב אף מעשה ידיה לא תחלוק בו בין קודם שגבתה בין לאחר שגבתה בחיי האב לאב גם להורישו לבניו אבל מה שעשתה לאחר מיתת איבה לעצמה וגם מציאה לא שכיח פשיטא ליה שלאחר מיתת אביה לעצמה:
ע"כ רש"י ד"ה אמר רבי זירא ואמרי לה אמר רב זירא נ"ב לא שהיה הגי' לפני רש"י כן רק פשוט נשתבש וצ"ל ברש"י כמו בגמ' רב קודם לרבי והראי' שבסה"ד מקדים מקמי לבתר:
רש"י ד"ה ומגבה מאימת גבי' כלומר לענין זכיה דאב הא חזינן כצ"ל:
תוס' ד"ה ומיגבא מאימת גביא פי' כו' ואם כן היא גופא נמי לא גביא מידו נ"ב אזמן ראשון:
דף מה גמ' אמר רבא הוציא שם רע קאמרת נ"ב שילא תני הברייתא והוא מותיב למימרא וכו' ורמינהו וכו' ורבא משיב לשילא מוציא ש"ר קאמרת וכו':
דף מו עין משפט לז:
ח טו שם הל' ו' ויב נ"ב ע"ש ובכ"מ:
ע"ב רש"י ד"ה יתר עליו הבעל גם בכל השנויים למעלה נ"ב והם ג' דברים מציאתה מעשה ידיה והפרת נדריה:
דף מז תוס' ד"ה כתב לה פירות כסות וכלים למאי כו' ונראה לר"ת דהך ברייתא בנשואין מיירי נ"ב ופסק לו פירות כסות וכלים שיבואו עמה ועדיין לא באו (הרא"ש) וע"ש עוד הוספה בדברי ר"ת:
גמ' נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין כצ"ל כדאיתא במשנה שם:
דף מח ע"ב רש"י ד"ה אמר להו רב לתלמידו ובנו נ"ב מלמדנו כי ואמרי לה הוא להוסיף שגם חייא בר רב מתיב לר"א:
תוס' ד"ה רב אסי אמר אף לתרומה כו' ונראה לר"י דטעמא דרב אסי משום סימפון ומשמסר תו ליכא למיחש דמסתמא בדקי לה נ"ב היינו שלותי הבעל כי הבעל לא בדק לה עד יחוד של חופה וקשה הלא למשנה אחרונה בדיקת חוץ לא שמה בדיקה כדאיתא לקמן נ"ז ע"ב וע"ש:
דף מט גמ' היאך אני קורא נ"ב כמו ועדיין היאך אני קורא כו' ול"ל קרא הא היא בדרך ואין שם לא בית אביה ולא בית בעלה ומי יפר לה אלא לומר לך כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב אף שעתה הדרא לכי נשא לא הדרא למילתא קמייתא כן נלע"ד שהתנא סותר ובונה וסותר עד שמעמיד הקרא על יסוד חזק בתחלה סותר פשטא דקרא שמשמע שנתאלמנה ונתגרשה מן הנישואין ומעמיד הקרא שנתאלמנה ונתגרשה בדרך ושוב סותר גם את זה ומעמיד שאחר המסרה לשלוחי הבעל שבה לבית אביה ובזה ניחא אלא בתרא:
תוס' ד"ה ואימא ה"מ היכא דלא הדרא לבי נשא כו' קשה דאי אמתניתין קא בעי למה המתין כל כך נ"ב וע' רש"ל על רש"י שמתרץ זה:
ע"ב תוס' ד"ה אכפייה רבא כו' ועוד דבצדקה איכא תרתי לאוי נ"ב ועל לאוי כייפינן אפילו שמתן שכרה בצידה:
דף נ דאמר אביי אמר' לי אם נ"ב אומנתו אשת רבה (רש"י ברי"ף:
דף בא גמ' נכסים שאין להם אחריות מוציאין לבנים מן הבנים ולבנות מן הבנות ולבנים מן הבנות אבל לא לבנות מן הבנים נ"ב מי יתן ואדע האי ל"ל הא כבר תנא שמוציאין לבנים מן הבנות כש"כ שאין מוציאין לבנות מן הבנים ואפשר משום דתני רישא ד' גווני תני נמי סיפא כולם:
ע"ב אמר אביי אלמנה לכ"ג נ"ב הרא"ש מוסיף גרושה וחלוצה לכהן הדיוט חייב לפדותה:
שם שאני קורא בה אהדרינך למדינתיך כצ"ל נ"ב ובכהנת מוחק אני כי שאני קורא בה פי' אני קורא בכתובתה ובכתובתה לא כתיב ובכהנת אלא תשתבאי אפרקינך ואהדרינך למדינתך וכמו שאמר בישראל שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו כצ"ל גם כאן שאני קורא בה ואהדרינך למדינתיך ואין לומר שעל המשנה קאי כמו ששנינו במשנה ובכהנת וכו' כי לא היה אומר שאני קורא בה אלא שאני שונה בה ות"ל מצאתי און לי שהרי"ף מעתיק שאני קורא בה אהדרינך למדינתיך:
דף נב גמ' רבי אליעזר סבר הוא נותן אצבעה בין שיניה כצ"ל ע' רש"י ד"ה הב"ע בסה"ד:
תוס' ד"ה רצה אינו פודה כו' וקשה דלעיל מסקינן תיקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי כו' נ"ב ע' במהרש"א ומהר"מ שיף ולקוצר השגתי איני משיג הלא אף אם פירות ופרקון אין מצוי יותר מכתובה וקבורה אינו יכול להפוך ולומר פרקונה תחת כתובתה הלא עודנה האשה בחיים ואם ימות או יגרשנה הכתובה שלה:
ע"ב רש"י ד"ה כל ימי משך אלמנותיך וכן פי' הרע"ב שגירסתם כמו במשניות מיגד אבל לפי הגי' כאן בגמ' מיגר פירושו דירה כמו גור בארץ הזאת (בראשית כו:) ותרגומו דור בארעא הדא לא כתב לה שבריש מתני' קאי גם על בנין ניקבין ועל את תהא:
דף נד תוס' ד"ה לית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' א"כ קשיא דשמואל אדשמואל נ"ב לענ"ד נ"ל כוונת תוס' קשיא דשמואל אדשמואל למה פסקו הכא דלא כשמואל והכא כשמואל והרי"ף ס"ל דלא דמי כי תבעוה להנשא ונתפייסה היה שלא בב"ד ודאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד פסקינן כוותיה והיא הנותנת כיון דתבעוה להנשא דומה לתובעת כתובתה לדעת התוס' צריכה להיות כ"כ בב"ד ולא שייך אצל תבעוה להנשא בב"ד ולא זכר שמואל אצל תבעוה להנשא בב"ד ע"כ לית הלכתא כוותיה בזה:
פרק חמישי
ע"ב אף על פי שאמרו בתולה גובה כו' דקדוק קטן גובה מאי עביד הכא הול"ל אע"פ שאמרו כתובת בתולה ר' כו' עכ"ל מהר"מ שי"ף ולי ההדיוט נראה מפני שבאמת הדין כן אע"פ שלא כתב לה כתובה גובה מנה ומאתים ע"כ שפיר טפי למיתני גובה מלמיתני כתובת בתולה ששם כתובה נופל על דבר שהוא בכתב גם אחר שתני גובה עולה הדיוק יפה רצה לכתוב לא קתני כי אחר דקתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' אף שלא כתב לה שייך טפי למיתני אבל בכתב לה אם רצה לכתוב לה אפילו מאה מנה יוסיף כי תוספת דווקא בכתב לה גובה והיה שפיר למיתני כן ומדמשנה התנא הלשון ושונה אם רצה להוסיף בע"כ ללמדנו שתנאי כתובה ככתובה אבל אי הוה תני אע"פ שאמרו כתובת בתולה מאתים אחר שבכתב מיירי כבר שייך שפיר יותר למיתני אם רצה להוסיף היינו על מה שכתב ולכתוב אפילו מאה מנה מוסיף ואין שייך לשנות ולכפול אותו דבר שמדבר בו ואין זה צחות הלשון אחר כתובה אם רצה לכתוב רק לרמז עליו אם רצה להוסיף ואנן ידעינן במה בכתובה ואין לדייק מזה כלום רצה לכתוב לא קתני אחר שכך ראוי ומשובח המדבר לומר אם רצה להוסיף ועוד בא להשמיענו במה דקתני גובה אף בלא כתובה שהתנאי כתובה ככתובה אף שהיא עתה בפני עצמה ואם היה תני כתובת בתולה ואח"כ אם רצה להוסיף היה משמע דוקא על אותה כתובה דאורייתא עצמה הוסיף תוספת אז דינה ככתובה
דף נה תוס' ד"ה נראה כפי' ר"ח כו' עד סה"ד נ"ב ע' ד' נו תוס' ד"ה אבל קיבל ומהר"מ שיף שם דהאי ייחד לה ארעא מיירי בלא אחריות והוי ייחד ייחד ממש שלא תגבה משדה אחרת אבל אצל מטלטלין לא הוי ייחד ממש אלא ייחד לה אם יהיו בעינייהו אבל אם ליתנהו גובה ממקום אחר ע"כ לא נקיט אצל מטלטלין ייחד:
גמ' אתמר כתובת בנין דיכרין פומבדותאי אמרי לא טרפי כצ"ל הכא גם אינך (רי"ף ורא"ש דף ב ע"ב תוס' ד"ה אבל קיבל עליו אחריות עושין כו' והיינו טעמא דאמר בפרק נערה כו' נ"ב ע' מהר"ם שי"ף שגורס דאמרינן בפרקין שיכול ע"כ ואנכי ההדיוט הייתי מסתפק אם היה כתוב בתוס' והיינו טעמא שיכול ליחד כו' ומה שבינתיים לא היה כלל כי מגופא דברייתא הכא הכי מוכח דקתני, אין עושין כתובת אשה מטלטלין ש"מ אבל מארעאי עושין:
דה נז כי אתא רב דימי אמר אמר רבי שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא וכו' כצ"ל וכן אצל רבין:
ובשולי העמוד כתוב לאמר פלוגתא דר' יוסי ור"י במחילת כתובה בעל פה חלקו האמוראים לשלשה זמנים מהם פליגי לר' יוסי מוחלת לר"י אינה מוחלת ומהם שניהם שווין &&ציור&&
ע"ב גמ' השתא לא ידענא למחר נ"ב פי' עתה איני יודע מה יהיה למחר הוא מאמר אחד וכן משמע מרש"י ז"ל שמתחיל ד"ה מימרדא ונפקא:
רש"י ד"ה מיבדק בדיק לה ביד קרובותיו נ"ב למשנה ראשונה כתב זה דביה קימינן עדיין אף שהקושיא היא אף למשנה אחרונה דלמשנה אחרונה בדיקת חוץ ע"י קרובות לא הוי בדיקה עכ"ל מהר"מ שיף ולדבריו האי דקאמר בגמ' והדר מעייל פי' לדוכתא דמייחד לה:
תוס' ד"ה מאי לאו כתבועה דבתולה כו' שנתקדשה בבגר ולא קודם סה"ד כתוב מן הצד בשם הב"ח וכן מוכח וכו' עד סוף דבריו נ"ב ולענ"ד נ"ל דגם בזה נוכל לתרץ כפי תירוץ הראשון של תוס' דאם נתקדשה מקודם גם בוגרת צריכה תבועה:
דף נח תוס' ד"ה ואפילו כולן בפני הבעל כו' נ"ב בכלל דברי התוס' הן המה כ"כ ביבמות (סח ע"ב) ד"ה קנין כספו ושם דבריהם מפולשים ובנקל לעבור בהם ולהבינם וכאן בכבדות ע"כ טוב לראות משם:
דף נט גמ' באומרת יקדשו ידי לעושיהם נ"ב קונם ידי לעושיהם על פיך כי קשה לומר שמוחק כל הבבא שבמשנה ומחליפה באחרת מכל וכל וע' י"ד (סי' רלד סעיף עא) ובט"ז ובש"כ שם:
דאמר לכי מגרשה נ"ב פי' שחושבת וזה נמצא הרבה שעל מחשבה הונח אמירה:
שם לכשאקחנה ממך תקדש נ"ב פי' יהא אסור עליך בקונם וכן הפי' בכל אידך שאוסר רק על זה שמדבר אליו ולא על עצמו ולא על אחר ע"כ מצייר הכל באומר לחבירו שיהיה דומה לקונם שאני עושה לפיך שאוסרת רק על בעלה תוס' ד"ה קונם שאני עושה לפיך אפי' גרסינן שאיני נ"ב שכן הגי' שם במשנה בנדרים:
תוס' ד"ה לכשאקחנה כו' והכא לא קאמרה לכשאתגרש נ"ב ע' מהר"ם שיף:
ע"ב מתני' ומניקה את בנה לאפוקי בן אשה אחרת שיש לבעלה ר"נ בשם ירושלמי בגמ' הוא נותן אצבע בין שיניה נ"ב ע' דף מה שכתבתי לעיל נ"ב ע"א אבל הכא שייך שפיר אצבע דאיכא צערא דתרווייהו:
תוס' ד"ה קונמות קאמרת כו' כו' סבירא ליה לרבא כמ"ד נ"ב שם בהחובל:
דף סג ע"ב גמ' יתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותיה קיימין נ"ב ובעי לאפוקי מינה חד שיראי דהוה תפסה אמר להו רב גמדא כו' א"ד יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין נ"ב ובעי למיתב לה אף שיראי אחרינא דלא הוה תפיסה (רא"ש) ובזה שפיר קאמר לקמן השתא דלא אתמר וכו' דהוה דלא כחד מהני לישני:
דף סד גמ' לחלוץ נמי נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתא נ"ב אצל לחלוץ לא שייך אחריתא רק משגירא דלישנא דאמר אצל לייבם אחריתי ששם שייך שפיר קאמר נמי הכא הכי:
תוס' ריש עמוד ונראה לר"ת כו' ומצערנא ליה עד שיגרשנה נ"ב ע' ברא"ש שמעתיק בזה דברי ר"ת באופן נכון מאד:
ע"ב מתני' ואין נותנים לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים שינה התנא כאן לשונו לדבר בלשון רבים נותנין כי זה לאו דוקא על המשרה קאי אלא כל איש ואיש אינו יכול לעשות לאשתו ליתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים כמפורש בברייתא לעיל (דף מח ע"א) גמ' הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי ויש לדקדק הא גם לה צריכי ציבי ובמתניתין לא חשיב שנותן לה ציבי וי"ל דבמתניתין לא חשיב רק לחם לאכול ובגד ללבוש אבל מכשירי מיכלא לא חשיב ומשום הכי לא חשיב נר ופתילה קדרות קערות וכוסות שלחן וספסל אע"ג דודאי יהיב לה כל אלו כן לא חשיב ציבי אע"ג דודאי יהיב לה (ר"נ):
דף סה תוס' ד"ה אינה רגילה בפני בעלה כו' וזהו פי' דברי שמואל רגילה כו' נ"ב ע' בזה דברי מהר"ם שיף ותמצא פי' נכון ומקובל:
תוס' ד"ה ונותנין לה מטה ומפץ כו' דנותנין לו מטה ומטה ומפץ משום דשמא נ"ב גי' רש"א ומהר"ם שיף משום דשמואל:
פרק ששי
מציאת את האשה כו' ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד שלו נותנין לו מיד כצ"ל כגי' הרי"ף:
דף סו והתנן רקק והגיע ופרע והעביר טליתו נ"ב משובשת כי למה יכניס התנא אשה בין אנשים ושם במשנה איתא רקק והעביר ופרע אך עוד כבד על הלשון שמסיים שם נותן לו על פרע ראש האשה וכאן חייב ליתן לו ע"כ הטוב שבגירסות במשניות ב"ק פ"ח מ"ו רקק העביר פרע נותן ארבע מאה זוז והכל נכון ויאות כראוי לחז"ל:
מתני' הפוסק מעות וכו' פסקה להכניס בתחלה הפוסק ואח"כ פסקה הלא דבר ע' מהר"מ שיף:
רש"י ד"ה וכנגד השום כו' שמכניס לו להבא ד"ה הוא פוסק פחות חומש כו' שאם הכניסה לשעבר ע' כ"כ במהר"ם שיף:
ע"ב מתני' פסקה כו' סלעה נ"ב במשניות וברא"ש איתא סלע וברי"ף סלעים:
דף סז ע"ב לדשא נפק בתרייהו כצ"ל כמו בע"י:
דף סח גמ' אי אמר הלכה כר' יהודה הוה אמינא דוקא השיא דגלי דעתיה כצ"ל וכן כל השיאה שבענין צ"ל השיא רי"ף ורא"ש:
ע"ב אם באו להנשא כולם כאחת נוטלת עישור כאחד נ"ב נ"ל דה"ה אחת או שתים או יותר קבלו כבר פרנסתן והנשארות באו להנשא כאחת כ"כ הבאות להנשא כאחת חולקות בשוה:
ד"ה מאי פרנסה כו' דהא בהא תליא כדפרישית לעיל נ"ב ד"ה לא:
דף סט תוס' ד"ה מעמלא דביתיה וא"ת כו' וי"ל דמיירי שהשכירו הבית נ"ב פי' שהשכיר לו האב:
שם ועמד בו השוכר חצי שנה נ"ב פי' בפני האב ומת האב:
שם בגמ' מבריה דרב חמא בריה דרב אשי כצ"ל (רי"ף):
פרק שביעי
דף ע מתני' המדיר כו' ר' יהודה אומר בישראל חודש ושנים בכהן שנים וג' נ"ב בתוספתא איתא בזה"ל עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת עד שלשה חדשים דברי ר' מאיר ע"כ נראה דבכהנת לא פליגי ת"ק ור' יהודה והפי' בדברי ר' יהודה חדש אחד יקיים ושנים יוציא בתחלת שנים כי מה שאמר חדש יקיים דוקא ומשום דקתני בכהן שנים יקיים נקט הכא שנים יוציא ובכהן ג' יוציא דוקא סוף ג' ושנים יקיים לאו דוקא אלא לאפוקי שלשה וה"ה עד סוף שלשה יקיים ולא עד בכלל כי סוף היינו יום אחרון של שלישי יוציא וע' שיטה מקובצת כי משם ומתוספתא לקחתי לפרש כן המשנה כי קשה על דברי ר"י כמורגל באומרו שנים יקיים משמע אבל יותר יוציא ממאמרו ג' יוציא משמע אבל פחות מג' יקיים אבל בהפי' הנ"ל הכל ניחא וגם בכהן שנים יקיים איידי דנקט שלשה יוציא נקט נמי שנים יקיים והכל כדרבא דף ע"א ריש ע"א דבכהנת לא פליגי גם דברי אביי נראה דלא פליגי בכהנת מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו וז"ל הירושלמי א"ל ר' מנא הן דלא תניתה. פליגא את עביד ליה פליגא. אלא בישראל פליגין ע"כ פי' מה דלא תני בת"ק שפליג על ר"י בכהן אתה עושה פלוגתא (חילוק) אלא בישראל פליגי אבל לא בכהן הרי שגם הירושלמי סבר דלא פליגי ת"ק ור"י בכהן והתמיה שהפוסקים אינם מזכירים האי דכהנת משמע דפליגי והלכה כת"ק המאיר לעולם יאיר עינינו:
גמ' וכיון דמשועבד לה כיון הל"ל מאי וכיון ע' שיטה מקובצת:
תוס' ד"ה הכא נמי כו' שמא ימצא פתח לנדרו מ"מ לא הוה נ"ב מהר"מ שמוחק אפי' יש למחוק האי מ"מ:
דף עא גמ' כהנת אתא לאשמועינן נ"ב פי' מה שלא שמענו מת"ק אבל גם הת"ק הכי סבירא ליה כמפורש בתוספתא ולהכי לא קאמר כהנת איכא בינייהו וע' מ"מ אישות כ"ב הל' כ"ד ד"ה אבל המגרש וכו':
שם וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה כצ"ל וע' ד' נ"ב ע"א רש"י שם ד"ה הב"ע:
שם והא סתמא דלא כר"מ נ"ב מדייק לומר והא לאפוקי רישא דמתניתין שמפורש בתוספתא דר"מ היא:
רש"י ד"ה שנדרה היא כו' אבל היכא דאדרה איהו כגון מליהנות לו כו' נ"ב מצייר רש"י ז"ל כגון מליהנות לו ולא מצייר כגון שלא תטעום כי עתה במסקנא אינו מיירי בתלה בתשמיש כסלקא דעתיה דמקשן וכיון דאינו תולה בתשמיש אינו יכול להדירה שלא תטעום וכו' מוכרת לצייר כגון מליהנות לו:
ד"ה אם ארחץ כו' עד זמן פלוני סה"ד נ"ב עד זמן פלוני קאי גם על אם ארחץ וכן מפורש שם:
תוס' ד"ה אימא ר"מ ור"א אומרים כו' אבל לרב א"צ להגיה הברייתא נ"ב פי' הברייתא דקמן האשה שנדרה להגיה ר"מ ור"א אלא כדקאי ר"מ ור"י סברי היא נתנה ולא קשיא דר"י אדר"י דמתניתין כי לרב לא מיירי המתניתין בנדרה היא כלל אלא דאדרה הוא ובסתם ובדתלה בתשמיש:
ע"ב מתני' המדיר שנים יוציא נ"ב גם הכא הכי פירושו אפילו יום אחד בתוך חודש השני יוציא כדכתיבנא לעיל וברגל לא שייך לספק כלל בין רגל לרגל מאי כי הרגלים מיפסקא מהדדי ויום אחד הוא הרגל והכל דוקא רגל אחד יקיים שנים יוציא ברדופה ושנים יקיים ושלשה יוציא בשאינה רדופה (כן קבלתי מקדושים אב"ה זצ"ל):
שם בגמ' אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא נ"ב אם אמנם כבר הוכחנו לעיל מעל"ד דגם הת"ק מודה בכהנת גם לאביי מ"מ אומר ור"י היא משום דר"י איירי בו והת"ק שתק ולא אמר בה בכהנת מידי:
דף עב מתני' ואלו יוצאות כו' ולא קוצה לה חלה נ"ב אף שחלה היא לטובתה שחייה תלויין בה בשעת לידתה ואעפ"כ אינה קוצה וזה שמדייק התנא לה:
שם בגמ' פלוני כהן תיקן לי הגהת הגרי"ב כתב התי"ט יש לגמגם עד סה"ד נ"ב וברי"ף איתא ונ"ל כי מי ישמע לה לטרוח למדוד כל הכרי לידע מעשרו ולמדוד ללוי המעשר הכל בחנם אם לא כהן יעשה את כל זה ויקרא ללוי ליתן לו המעשר ועבור זה יתן הלוי לו התרומת מעשר ולא לאחר:
ע"ב גמ' אמר רבה דאמרה ניכליה אריא לסבא באפי בריה כצ"ל (רש"י תוס' רי"ף רא"ש):
תוס' ד"ה ע"מ שאין עליה נדרים כו' תימא לר"י מאי איריא נ"ב עיקר קושיתם אסיפא ע"מ שאין בה מומין וכו' (מהר"מ שיף) עוד מצאתי שגם בנדרים שייך סמפון כי אין לך מום גדול מנדרים באשה ובערוך מפרש סמפון (פעהלער) ושייך על כל חסרון:
דף עג גמ' דאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת כצ"ל:
רש"י ד"ה צריכה גט משני כו' דכי בעיל משהגדילה לשם קדושין בעיל כצ"ל:
ד"ה דאיכא הנאה וסבר הוא שמתקיים תנאה:
תוס' ד"ה דההוא קאמר רב דליכא תנאה כו' ואין לתמוה על מה שלשם סברא הפוכה דהא אליבא דעולא אר"א דאמר כו' כצ"ל:
ע"ב גמ' והיא יתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה והא הכא דכי טעות אשה אחת דמי דזו שהטעתו היא שהתנה עמה כצ"ל:
דף עד ע"ב רש"י ד"ה לא יחזיר מפרש במסכת גיטין כו' שהמוציא את אשתו משום שם רע או משום נדר נ"ב מקדים ש"ר לנדר שכן איתא התם במשנה אלא הכא בגמ' משום דמביא המשנה לענין נדר מקדים נדר לש"ר:
תוס' ד"ה חכם עוקר הנדר מעיקרו כו' אלא מכאן ולהבא הוי נמי קפידת עונש שהיה עליה משעת כו' כצ"ל:
ד"ה משום שם רע לא יחזיר כו' כיון דלא התנה ולא כפל סה"ד ע' רש"ל:
דף עה גמ' אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו דהא ר' ירמיה כו' קרי לן בבלאי טפשאי נ"ב הרי ר"י עדיף כתרי מינן א"כ אחד מאתנו היודע מאי דאמרי רבנן כדסליק להתם עדיף כתרי מנייהו מהר"מ שיף הכא ומהרש"א פ' זה בורר:
עין משפט מז ה ו ז ח ט י מיי' פ"ז מהל' אישות נ"ב ה ו נמצא נמי במומי כהנים ביאת מקדש פ"ח הל' ט"ו:
דף עו תוס' ד"ה ומודה ר"מ לחכמים כו' ע"כ נראה כפי' רבינו חננאל דגריס ומודים חכמים לר"מ נ"ב וכן הוא בתוספתא לפנינו:
דף עז גמ' שמואל לא פסק פומיה מכולי פרקין נ"ב שהוא מפרש כל משניות שבפרק זה מתחלה לסופו דוק ותשכח עכ"ל מהר"ם שיף ואף שעל משנה האיש שנולדו בו מומין לא פירש שמואל כלום אך כיון שהוא מפרש על מתניתין ואלו שכופין בעל פוליפוס והמשנה ואלו שכופין היא בעצמה פי' על מתניתין האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא שמפרש עתה אף שאמרו חכמים אין כופין לאיש באלו כופין הוי כאלו מפרש שמואל גם הך מתניתין האיש שנולדו בו מומין:
פרק שמיני
דף עח האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס לפי הרגל הלשון היה להתנא לומר עד שלא נתארסה כמו שאומר משנתארסה ונ"ל שמשמעות לשון עד שלא נתארסה כולל כל הזמן משנולדה עד שנתארסה והיה מידי דלא שכיחא אם היה נפלו לה נכסים כבר עד שלא נשדך בינה לבין האריס בלתי ספק דברו והותנה ביניהם מה יהיה באותן נכסים אם נכסי מלוג אם נכסי צ"ב ומה שייך לדון ולפסוק מה יהיה בהם כפי התנאים כן יקיימו אבל לשון עד שלא תתארס משמע שכבר נגמרו השידוכין ביניהם ולא היה חסר כלום אלא שתתארס בקידושין ובאותו רגע כמימרא עד שלא תתארס נפלו לה נכסים ולא דברו כלל אודותם ע"כ בבואם אחר האירוסין לדין צריכין לידע מה לדון בהם. גם רומז בזה התנא האלהי אשר לא ירבה אדם מאד במוהר בתו כי חוץ מה שיש חשש עבורי אחסנתא יש עוד חשש שלא תתארס כלל מפני גבהות לבה ע"כ אומר בזה הלשון האשה שנפלו לה נכסים ונתעשרה היא סיבה עד שלא תתארס כלל:
רש"י ד"ה בזכותה נפלו עדיין לא הה זכאי בשלה ולא בה נ"ב מדייק רש"י ז"ל בלישניה וכותב כאן עדיין לא היה זכאי בשלה ולא בה ובד"ה בזכותו משנה לשונו הזהב כבר זכה בה ובנכסיה כי טרם שנתארסה הולך הדברים על כל אינשי עלמא ואמר עדיין לא היה שום אדם זכאי וגם בשלה קודם בה וגם היה עת אשר עדיין לא היה לה נכסים אומר בשלה ומקדים השלה קודם בה אבל משנתארסה קאי הדברים על האריס לבדו ובראשונה זכה בה ואח"כ בשלה ואח"כ בנכסיה ע"כ אומר כבר זכה בה מי הארוס ומקדים בה ומסיים באחרון בנכסיה:
דף עט גמ' א"ל חזי מר נחמן חקלאה נ"ב פי' איש שדה א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני נ"ב ולא יאמר עלי חקלאה (מהר"ם שיף):
מתני' וחכ"א והתלושין מן הקרקע שלה וילקח כו' נ"ב היינו ת"ק ור"מ נמי לא פליג בהו ע' תי"ט:
תוס' ד"ה כללא דמלתא כו' ועוד א"כ הא דקתני פיר גפרית שם הגהת הגרי"ף צ"ל פיר של גפרית נ"ב ול"נ שאין לשבש הספר בזה כי גירסת רש"י שם פיר גפרית וכן היה גם לפני תוס':
ע"ב מתני' נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע כצ"ל (משניות רי"ף ורא"ש ושם בב"מ):
דף פ גמ' א"ל א"כ הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול נ"ב עד שיעור שבח ששמין כמה שוין ד' מאה זוזי שהן עתה בכאן ממה שהיו שוין כשהיו בי חוזאי (רא"ש):