אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) גמרא והחונים › מסכת חולין

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

גמרא והחונים · מסכת חולין

מסכת מנחות

פרק ראשון

דף ב ד"ה הכל שוחטין סה"ד ולמר לאתויי כותי או מומר נ"ב והא דלא הביא גם ולמר לאתויי אינו מומחה או אינו מוחזק משום דזה דחו אינך אמוראי לגמרי משום רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולעלופי לא חיישינן ולא שייך לכלול זה בפלוגתא דאמוראי כמו אינך שחושב רש"י:

ד"ה הכל נערכין כו' ואם אמר על עצמו ערכי עלי או אמר אחר עליו ערך זה עלי לא אמרינן כו' כצ"ל ע' רש"י ערכין ב' ע"א ד"ה נערכין:

דף תוס' ד"ה אשכחיה ההוא סבא כו' בעובדא דר"ש בן יוחאי נ"ב כי שם מסיים שרשב"י יהיב עיני' בהאי סבא ונח נפשי' ולא יכול להיות אליהו שלא טעם טעם מיתה:

ע"כ רש"י ד"ה גרידי כו' כהן סה"ד וצ"ל קדש במקום כהן:

דף ז תוס' ד"ה א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך כו' וכענין זה צריך לפרש גבי ר' אליעזר בן דורדיא דאמר שמים בקשו עלי רחמים נ"ב ע"ש תוס' ד"ה עד:

דף ט גמ' איתיביה ראה צפור כו' מסורת מראה מקומו תרומות פ"ז ונ"ב במשניות ליתא רק בתוספתא תרומות פ"ו בזה"ל ראה צפור שנקר ובתאנה ועכבר מנקר באבטיח שניהן אסורין שאני אומר שמא נקורין היו:

דה יב ע"ב רש"י ד"ה שחקקום נקב קטן נ"ב נראה כי דוקא קטן אז מעשהו מוכיח כי לשם כלי נתכוון אבל אם עשה נקב גדול אין מוכח כי לשם כלי כי יכול להיות שעשה כן רק ש להוציא האוכל:

דף יז ע"ב עולה ויורד בסכין שוחט בה לכתחלה תיבת בסכין מיותר כי בסכין משתעי כמו שאמר ג' מדות בסכין וברי"ף ורא"ש ליתא:

דף יח גמ' אקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה אמר להו ליעיינו רבנן במלתיה כצ"ל וע' רש"ש:

דף יט ע"ב גמ' אמרי בני ר' חייא ע"ז הגהת הגרי"פ בע"ז דף מו. כתב רש"י בני חייא יהודה וחזקיה שמם נ"ב לכאורה קשה מה לו להביאן מרש"י הלא הוא גמ' מפורשת נדה כ"ז גם דף מ' יהודה וחזקיה בני ר' חייא ונ"ל כי מזה שמפורש יהודה וחזקיה בני ר' חייא אינה ראי' מוכרחת על כל היכא שנמצא בש"ם בני ר' חייא סתם שהמה כ"כ יהודה וחזקיה כי אולי היה לו עוד בנים אשר בשם בני ר' חייא סתם יקראו ע"כ מביא מרש"י אשר גם שם איתא בגמ' סתם בני ר' חייא וע"ז נכתב רש"י בני חייא יהודה וחזקיה שמם א"כ גם הכא בני חייא יהודה וחזקיה המה:

שם גמ' יתיב ר' אבא אחוריה דרב כהנא ויתיב רב כהנא קמי' דרב יהודה וקאמר כו' כצ"ל ולא גרסינן ויתיב וקאמר וכן מעתיק הדברי חמודות פרק שני סעיף י"ב כי בכל מקום דאיכא כהאי לישנא יתיב פלוני קמיה פלוני קאי האי יתיב השני על פלוני השנ' כלומר יתיב ראובן קמיה שמעון ויתיב (שמעון) וקאמר והכא לא כן כי האי וקאמר קאי על רב כהנא וכבר אמר יתיב רב כהנא ולמה לנו לכפול ויתיב ע"כ האי ויתיב מיותר ומזה נידוק בכל מקום שתמצא שקאי ויתיב השני כמו כן על הראשון תדע כי מיותר וטעות סופר הוא

דף כא תוס' ד"ה כמשפט חטאת בהמה כו' ולמה לי כמשפט ונראה לפרש כו' נ"ב ע' מהרש"א:

דף כב תוס' המשך מלעיל ע"ב ולאסור אף בשעת מיצוי לא אתא קרא דמוהקריבו נפקא מגיה הב"ח הוה נפקא נ"ב ע' מהר"מ על דברי תוס' שנשאר בקושיא והמהרש"א משלח לעיין ברש"י זבחים סו ע"א ד"ה מכדי כתיב להבין משם דברי תוס' כאן ואחר העיון אין מקום להגהות הב"ח הנ"ל והטוב והנכון גי' התוס' שלפנינו דמוהקריבו נפקא:

דף כג ע"ב רש"י ד"ה הא לא ידע אי חמץ אייתי דלייתי מצרת אי מצה היא דלוסיף עליה ולייתי חמץ כו' כצ"ל:

דף כד ע"ב גמ' נתמלא זקנו ראוי לעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה נ"ב ע' ר"נ:

דף כה גמ' ד' תוכו כתיבי ורש"י מעתיק ד' קראי כתיבי ובזבחים מעתיק רש"י כאשר בגמ' ע"ש:

שם תוכו תוך תוכו תוך צ"ל בהיפך תוך תוכו תוך תוכו וכן איתא בזבחים:

ע"ב גמ' זה וזה לפטור ע' רש"י ותוס' לדינא אין נפקא מינה ביניהם ובעירובין פי' רש"י כפי' תוס' וע' בספר לב אריה: &&ציור&&

דף כז תוס' ד"ה ותו שהייה דרסה וחלדה וכו' דאי הש"ס קאמר לה וכו' נ"ב המעיין ברש"י ד"ה דלא לשוייה גיסטרא סה"ד ז"ל מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא ובד"ה ותנא מייתי לה מהכא ז"ל אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא וכו' הנה יראה בעליל כי גם לגי' רש"י שגורס ותו והכל דברי הש"ס אין דבריהם נאמרו מדעת עצמם אלא על דעתו דאמורא כי רב כהנא לא אמר רק מנין לשחיטה עד ממקום ששח חטהו ותו לא אמר ושקיל וטרי הש"ס איך לומד רב כהנא מזה הפסוק לשחיטה מן הצואר עד דמסיק הש"ס כי מעולם לא היה דעתו של ר"כ ללמוד על שחיטה מן הצואר כי שחיטה מן הצואר גמ' אלא דלא לשוייה גיסטרא כוון ר"כ ולומד ממקום ששח חטהו הוצא את דמו ולא יותר, וכזה שקיל וטרי הש"ס אליבא דרב יימר ומסיק שדעת רב יימר ללמוד מוזבחת ממקום שזב חטהו עד שיזוב ותו לא דלא לשוייה גיסטרא, ואין מקום לקושית תוס':

על רש"י תרי קראי ל"ל ומה שמקשו עוד תוס' על רש"י מתרץ מהר"מ בטוב טעם:

תוס' ד"ה מנין לרבות את הראש כו' את הנסכים את הראש כצ"ל:

ע"ב גמ' דתניא זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה נ"ב ע' התורה והמצוה על תורת כהנים ותבין בטוב טעם ודעת מדרש חז"ל וכן תבין בסמוך תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ולמה קורא אותו הטיל לשון זריקה הכל נכון:

שם דרש עובר גלילאה היה עובר אורח מגליל:

דף מא ע"ב גמ' פסח בר נידב ונידר הוא וכו' נ"ל לאשר פסח ידוע לחובה וא"א לאדם להתנדב חובה (לשון הרמב"ם בפירושו) ואינו צריך שום הוכחה על זה ע"כ מקדים נידר לנידב וזימנא קביעא ליה קאי רק על שאינו בר נדר ע"כ מאחר נידר להסמיכו לזימנא קביעא ליה:

דף מה ע"ב גמ' רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל לבי חוזאי נ"ב במחוז לוב אשר במצרים המדינה (שבת נ"א ע"ב תוס' ד"ה חמרא) מהלך חצי שנה מבבל היה אחוזת מרעים (גיזעלנשאפט) ולהם עסקים גדולים ורבים גם בי דואר היה להם ששלחו מאנשיהם שיירא בכל שנה לבבל כי חצי שנה הלכו וחצי שנה חזרו ולכן אפיק גברא דההיא איתתא שית מאה זוזי בהוצאות הדרך (כתובות פ') ועל ידם היו משלחים אגרות גם חפצים (פאסילקעס) על כל הדרך ממצרים לבבל ומבבל למצרים וכאשר רבה עליהם המשא בדרך הוי מוקרי חמורים (ב"מ צז) ומר אחא היה לו חוב והנכסים של לוה היו בבבל והלוה עצמו היה דר על הדרך מבבל למצרים ולא רצה רבינא ליתן למר אחא אדרכתא על נכסי הלוה עד אשר הודיע ע"י השיירא של בי חוזאי והמתין י"ב חודש עד באו שוב השיירא עוד הפעם לבבל לידע תשובת הלוה על ידם וכאשר המה לא הביאו לו מענה אז כתב ונתן אדרכתא למר אחא (ב"ק קי"ב) גם היה להם (קאמוס גישעפט) אשר על ידם קונים ומוכרים כמו שמצינו לוי היה אוהב חמור מהיר לכת (שבת נ"א ע"ב) שהיה מקדים חמורו לחמורו של רבה בר רב הונא ולא היה מסתפק בטוב החמורים אשר בבבל ושלח זוזי ע"י השיירא שלהם למיזבן לי' חמרא לובא שמשובחים היו (בכורות ה: תמיד ל"ב) והמה באמונתם שלחו ללוי המעות חזרה והודיעו לו כי דרך רחוק כזה יעלה בהוצאה יתר על השבח ואם לא יקמץ ליתן שעורים למדי לחמור בבלי כ"כ יהיה טוב וקל ברגליו גם היו נמצאים ביומי דשוקא בכרכים (תענית כ"ב) גם היו מלוין ולוין לרב פפא היה אצלם תריסר אלפי זוזי אבימי ברי' דרבה ב"א הוי בי חוזאי מסקי ביה מלוה בשטר גם מלוה על פה וגם היו להם בתים מלאים חפצים יקרים משונים אשר לא שכיח כמוהם בעולם אשר תאוה לעינים ולא תשבע עין רואיהם גם כל מיני ספרי חכמות היה למצוא באותם הבתים גם ספרי קודש וברייתות שלא היו שגורים בפי חז"ל שם נמצאו כתובים (חולין ס"ח ע"ב) גם מי שרצה לילך בדרך זה מבבל למצרים הי' ממתין על השיירא שלהם ובמחיר מזער קצוב הלך בצוותא עמהם ובי חוזאי קבצו לבתיהם הנ"ל כ"כ גופות חנוטים מבעלי חיים שלמים גם אברים אברים חיצונים ופנימים עצמותיהם גידיהם חוטי שדרותיהם (כי מלאכת החניטה שם ידוע בטוב (כמו שראיתי בעיני בברלין במוזעאום מתים חנוטים ועופות חנוטים בכנפיהם) המובא לשם ממצרים) אשר יוצלח לחכמת הניתוח לרופאים וכל הרוצה ליהנות ולזון עיניו באים שמה לראות דברים הנפלאים ועל שם הבתים האלה היה שם הקאמפאניע בי חוזאי וירא תרגומו וחזא כמו שנמצא עד היום בתים כאלה בערי מלוכה ליהנות בהם בני אדם (מוזעאום) וכשם שנחוץ לרופאי גופות לידע ולהכיר כל האברים מכש"כ שנחוץ יותר להורים ומורים בדיני טרפות התלוי בחוט השערה בין כשרה לטריפה ע"כ היו שכוחים לבוא שמה בני בי רב (גיטין פ"ט) בעת למדם אלו טרפות גם חמא בריה דרבה בר אבהו הלך לשם ואגב שלח על ידו אבימו ברי' דר' אבהו זוזי דהוו מסקי ביה בי חוזאי כנ"ל וכאשר למד רב דימי פרק אלו טרפות בעי למיזל לבי חוזאי המובא בגמ' כאן (מה:) לראות בעיניו שמה באותם הבתים כל האברים הפנימים מקום ושיעור טריפתם וזאת היה יודע אשר חוט השדרה ברובו טריפה עד בין הפרשות אך מה זה בין הפרשות לא נודע לו ע"כ בדרך הלוכו עם השיירא של בי חוזאי לבי חוזאי סר ואתי לקמיה דרב יהודה ללמוד ממנו מה הוא בין הפרשות ואח"כ כשיבוא לבי חוזאי ויראה בעיניו את בין הפרשות אשר אמר לו רב יהודה דע הדבר לאמיתו אמר לו רב יהודה אייתי עכ"פ דקה שבדקות היינו גדי ואחוי לך ומזה תקיש כל חוטי שדראות אשר תחזה בבי חוזאי דקות וגסות ואייתי גדי שמן שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו כו' רש"י ולכאורה לא הבנתי פי' לא היה לו שהות אבל עתה נכון כי אם ישהה השיירא ילך לדרכו עד דאמר ליה אגמרך בע"פ וכ"כ תדע אחר אשר תראה בעיניך בבי חוזאי עד אחת טריפה כו' והלך משם רב דימי לבי חוזאי וראה בעיניו כל חלקי בין הפרשות ופי הפרשות והפרשות עצמן מדקות וגסות וכל שאר מיני טרפות בכל אברים פנימים וחיצונים הכל על נכון ושב לבית מדרשו וידע לכוון כל ההלכות בין כשרה לטרפה כחוט השערה:

פרק שלישי

דף מז ע"ב תוס' ד"ה אלא ירוקה ה"ד ככרתי כו' וכתב בערוך דהוא צבע ירוק נ"ב ז"ל הערוך ערך כרת א' פי' מין צבע ירקרק תרגום כרישין כרתי בשביל שהם ירוקין ובלעז פור"ו ומוסף הערוך כתב שם א"ב תרגום ואת החציר ואת הבצלים וכרתי ובוצלי ע"כ בערך הנ"ל ובערך קלא ג' כתב קלא אילן פי' אינדקו ומוסף הערוך שם פי' בל"י מין צבע דומה לתכלת ע"כ ובערך קלא א' כתב ומפרש קלא אבן כמו בע"ז יח: שקל קלא שדא בהו פי' אבן ע"כ ומעשה האינדקי כך הוא בארץ אינדיא גדלים אילנות נמוכים גבהם כערך ערבות שלנו והעלים שלהם גוון בלא"ה וכשהעלים נופלים מהאילנות מתיבשים מחום החמה אשר שם יקדח מאוד ומקבצים אותן העלים וטוחנין אותן הדק היטב ומערבין אותן במים ושופכין אותן לחפירה בארץ ונבלעו המים בקרקע עד שנשאר בתוך החפירה טיט ומראהו בלאה ובאיזה ימים מתיבש הטיט ומתקשה כאבן ובקעים בקעים בו ובכשיל וכילפות יהלומון ומעלה מן החפירה אבני אינדקא ושפיר נקרא קלא אילן פי' אבן הבא מאילן ועתה מכל אלה יוצא לנו שאין לפרש משיכיר בין תכלת לכרתי בין תכלת לאינדקא כי הוא מן הנמנע להכיר בין תכלת לקלא אילן כדאיתא בהתכלת במנחות ע"כ אין לכרתי פירוש אחר רק ירוק גרין ושפיר תני משיכיר בין תכלת לכרתי כי טונקל גרין ותכלת צבעם קרוב זה לזה ואין היכר ביניהם רק כשהאיר היום בטוב:

דף נא ע"ב רש"י ד"ה לית לן בה דאפילו מלמעלה למטה שפיר דמי נ"ב ע' מעדני יו"ט וע' יש"ש:

דה נג ע"ב אמר רב יוסף הא דבני ר' חייא נ"ב מרש"י ד' ל"ט רש"י ד"ה בארבע עבודות וד"ה והכי קאמר עד סה"ד נ"ב ע' פסחים ס: רש"י ד"ה וישנו בד' עבודות ובהגה שם ד"ה סימנין שנדלדלו נראה כי גורס גם כאן רב זירא ולא רב יוסף:

דף נד ע"ב תוס' ד"ה כסלע כו' ומיהו אכתי קשה דגלודה גבי כשרות מיתני וכו' וכן גבי גלגולת דקאי אכמה חסרון וטהרה וכו' וכי חשבת נמי בגלודה ובגולגולת מלמטה למעלה הויא ליה עד ולא עד בכלל וא"כ הוה להקל ע"כ נ"ב ונראה כי תוס' הבין מפרש"י אשר דברי רב נחמן קאי על עיקר דין של ב"ה אשר עליו אמרו כסלע לענין טומאה וטהרה ויפה הקשו וא"כ הוה להקל ולענ"ד נראה כי רש"י נשמר מזה במתק לשונו הזהב בד"ה כסלע אשר אחר שמביא הפלוגתא של ב"ש וב"ה מקדים להביא המימרא דרב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה ואחריו השמעתתא או מתניתא כמה כדי שינטל כסלע וגם בפרוש מסיים דבריו בזה"ל דינו כיתר מכסלע וטרפה וכן בדף נ"ה ד"ה התם לחומרא זה לשונו שם אבל כסלע וכאיסר דרב נחמן אי הוה אמרינן בהו עד ועד בכלל הויא קילא לאכשוריה וכו' נראה בעליל כי רש"י מפרש דברי רב נחמן על רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה וע"ז אמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע היינו לענין טרפות כמו כאיסר כיתר מכאיסר והויא ליה עד ולא עד בכלל לחומרא:

דף נה ע"ב רש"י ד"ה משיכלי חיורי כלי חרס לבן כצ"ל נ"ב וכן ברש"י רי"ף לית של:

דה נו רש"י ד"ה טריפה שמא ניקב הקרום נ"ב ס"א שהרי ניקב הקרום ונכון:

דף נט רש"י ד"ה גמום חתוך ולשון משנה הוא נ"ב פי' ברייתא אך לא ידעתי מה לו להרחיק עדותו הלא אותה הברייתא יכול היה לקרב לקמן (ע"ד ע"ב):

דף ח תוס' ד"ה בקומתן וכו' סה"ד שנגמרה כל קומתן מתחלתן נ"ב וממילא מוכח כיון שבמאמר תוצא הארץ נבראו ועלו חיים מן האדמה מלא קומתן ובקומה זקופה קרניו קודמין אבל האדם שנברא בידים כגבל שלש את העיסה נעשה בשכיבה ושכב גולם בלא חיות עד רביעית נזרקה בו נשמה וחמישית עמד על רגליו לא קדם בו שום אבר על חבירו:

ע"ב השסועה בריה בפני עצמה כו' נ"ב ע' תרגום אונקלוס שם שנטה מפי' חז"ל ומפרש כפשוטו ע"כ אין לתפוס על הפשטנים שנמצא בפירושם הנמצא כעין זה הרבה כי מאמר חז"ל אמת ויציב כמצוין להרמב"ם וש"ע והמקרא אינו יוצא מידי פשוטו:

דה סא תוס' ד"ה כל שיש לו אצבע יתירה כו' וכי תימא דלא הוו ידעי מאי ניהו אותו סימן טהרה דליתיה בי"ט עופות כצ"ל:

דה סב ע"ב רש"י ד"ה פירוז רשיעא שם אדם שהיה מוחזק רשע בימיהם סה"ד כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה מאי ספקייהו כו' ואמרינן בפ' המפלת (ד' כג) דקריא וקיפופא יש להם כו' נ"ב קריא וקיפופא תרגום של כוס וינשוף:

דף סג גמ' אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב למינה למינו למינהו למינה הרי כאן כצ"ל ומה שמציין תורה אור לויקרא ואחת לדברים כ"כ טעות סופר כי ציון אחד לכל הארבעה לויקרא ולדברים וכסדר הזה בכתובים זה אחר זה בשני המקומות בשוה וכן צ"ל דאיה דויקרא למינה (וכנגדה דדיה דדברים אחת היא) למינו דעורב למינהו דנץ למינה דהאנפה:

ע"ב רש"י ד"ה לפרושי כל שמותיה וה"ה דהוי בעי למיתני מפני דיה אלא חדא מנייהו נקט כצ"ל:

ד"ה ופליגא הא דרב סה"ד כצ"ל:

ע' רש"י למטה בסמוך ד"ה ש"מ וכו':

גמ' ת"ר לוקחין ביצים מן הנכרים בכל מקום נ"ב בתוספתא ליתא להני שתי תיבות מן הנכרים וכן פוסק הרמב"ם שמישראל קא מיירי הכא ומה שמקשי בגמ' ממה שאין לוקחין ביצים טרופות מן הנכרי מתרץ הלחם משנה ע"ש וכן מוכח מלשון בכל מקום היינו אפילו מישראל שאינו מוחזק בנאמנות כמו שכתב הראב"ד אבל אם נאמר דגרסינן מן הנכרים מה זה רוצה לרבות עם בכל מקום ואם נאמר שמרבה אפילו סתם עובד כוכבים שאינו צייד קשה מאי מקשי בגמ' ולימא של עוף טהור כיון שאינו צייד מנין לו לידע בין טמא לטהור וכן נראה מדמשני בגמ' לא צריכא דחתיכות וחתוכות לא שייך אלא במבושלים וקשה הא אסור משום בישול עובד כוכבים כמסקנת הגמ' ע"ז דף ל"ח ע"ב:

דף סד רש"י ד"ה השורץ על הארץ וכו' ובעי לאתרויי ביה משום שרץ העוף כו' נראה מזה דה"א דוקא משום שרץ העוף הוא דלקי אבל אי אתרי ביה משום שרץ הארץ לא לקי קמ"ל דאי אתרי ביה משום שרץ הארץ נמי לקי ולא מיבעיא משום שרץ העוף דאי אמרת שכונת רש"י הוא שעל ריקם עוף לא לקי משום שרץ הארץ כך היה לו לרש"י לומר ה"א אי אתרי ביה משום שרץ העוף לקי ע"כ נראה שרש"י סובר דלהכי נקט ביצת שרץ לאשמועינן שאף ריקם ביצת עוף טמא אם אתרי ביה משום שרץ הארץ לוקה וכן נראה לכאורה לשון הגמ' אי הכי מאי איריא דטמאה שרבא קאי גם על ריקם ביצת עוף טמא מדלא קאמר מאי איריא דשרץ" אך שאר פוסקים כולם לא פסקו הכי אלא שריקם ביצת עוף טמא צריך התראה משום שרץ העוף:

ע"ב תוס' ד"ה געולי ביצים מותרות נ"ב כל עין רואה בתוספתא יראה כי הברייתא המובא כאן הן המה שני דברים הנאמרים בתוספתא אחר השני דברים המובא בדף צ"ח וכולם תוספתא אחת ומדפריך בגמ' דף צ"ח מדאמרי אינשי כי מיא דביעו בעלמא נראה כפי' הערוך דלפי פרש"י מה לו להקשות מדאמרי אינשי ליפרך מהתוספתא עצמה גיעולי ביצים מותרות:

בא"ד ובתוספתא כו' משמע כפי' הערוך כו' משמע בהדיא דגעולי ביצים וביצים ששלקו תרי מילי נינהו נ"ב לא ידעתי מה זה מוכח כפי' הערוך הלא הגמ' מתרץ בדף צ"ח מה שאמרו בתוספתא ביצים ששלקו וכו' בביצת אפרוח ואף אם נאמר כפרש"י הלא תרי מילי נינהו, ודע כי גיעולי ביצים המובא בתוס' בתוך התוספתא צ"ל אחר ביצים ששלקן סמוך לביצים מוזרות כמו שמובא בברייתא בגמ' כאן וכן הוא בהתוספתא:

בא"ד בשם התוספתא ואם מצא בא' מהם דם זורק הדם נראה אם כי זה הלשון גם בתוספתא לא מדבר עוד מהרבה ביצים המבושלות יחד וכמו ביצים מוזרות המובא סמוך לביצים מבושלות מיירי באינם מבושלות כ"כ מצא דם באין מבושלות מיירי ומאי דאמר בא' מהם פירושו באיזה ביצה שיהיה אפילו בא מן הזכר כן פי' מנחת בכורים:

תוס' ד"ה והוא שנמצא בקשר שלה כו' דקתני בברייתא יצא דם ביצים שאינן מין בשר יצא דם דגים דם חגבים שכולו היתר כו' כצ"ל

דף סה גמ' חגב זה נדיאן מה ת"ל למינו למינהו למינהו למינהו ד"פ להביא כו':

שם ארבה זה גובאי למינו להביא סוף העמוד כצ"ל:

רש"י ד"ה רשון ניפול נדיאן יוחנא כך שמם נ"ב בירר לו רש"י ז"ל הני ארבעה ואומר עליהם כך שמם לאשר רק אלו הארבעה נעתקו בשם העצם ליחידים מהם אבל לא כן הארבעה האחרים היינו גובאי ציפורת כרמים הערצוביא הרזבנית אין אחד שמם העצמי ליחיד כי גובאי הוא על שם המין אבל חם העצמי ליחיד גוב ציפורת כרמים אין שם עצמי כלל כי צפרים יש הרבה מינים אך מסמן זה המין על קטנן בשם ציפורת ועל מקומם הוא כרמים הערצוביא אין שמו העצמי ליחיד רק שם המין כי יחיד ערצוב שמו הרזבנית אין זה שמו ואין זה זכרו כי נתחלף כ' רפוי בה' כדרכו של חי"ת כי שם היחיד כרזוב בכ' רפוי ושם המין כרזבנית וכן ת"י על חגב כרזבא וכן מתרגם בחנמל בכרזובא:

ד"ה הרזבנית מין חגב ואינו דומה לאלו במראה עכ"ל נ"ב זאת מוסכם כי בין לתד"ר ובין לתדר"י כל הכתובים בתורה בשם חגב נקראים וכשאומרים תד"ר חגב זה נדיאן הנה כל הכתובים נדיאן נקראים ואין זה מין רביעי ולתד"ר חגב אינו מיותר רק חגב למינהו בא להראות עוד על מין רביעי שהוא כשר והוא הרזבנית הנמצא במין נדיאן ויש לו כל הסימנים ואין ראשו ארוך ויקשה הלא הוא אחד משלשה הכתובים כבר ומה זה בא להוסיף וגם למה נקרא בשם אחר ע"כ מפרש רש"י כי הוא משונה במראה שאינו דומה לאלו במראה ע"כ הוא נקרא בשם אחד והוא מין רביעי ות"י על החגב וית כרזבא דהיא נדינא:

תוס' ד"ה אלו כללי כללות ופרטי פרטות כו' ולמינהו דחגב להצריך כל הסימנין כדמפרש בהדיא בברייתא כו' כצ"ל:

ז"ב תוס' ד"ה וכי תימא כו' אבל סימן דקרסולים ורגלים כתיב בהדיא ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו ולא אתי מפרטי הלכך אי אמר כללא קמא דוקא מצרכינן נמי או אין לו זנב או אין ראשו ארוך כו' כצ"ל:

דוא מו רש"י ד"ה במאי קמיפלגי תנדר"י דמייתר ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך ואייתר ליה חגב כו' כצ"ל:

פיסקא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר' יהודה אומר שני קשקשים ע' תי"ט והיה קשה לי שמשוה קש וקשת בשין שמאלי לקש וקשת בשין ימיני אח"כ נזכרתי כי מצינו כה"ג קשותיו שהוא בשין שמאלי ודרשו חז"ל שמקשין הלחם ומחזיקים אותו ונמצא דורשין כאלו היה קשותיו שין ימנית כ"כ דרשו חז"ל סנהדרין צ"ט ואשימם בראשיכם לשון אשם והוא כ"כ משמאל לימין וכן כי תשטה אשתו ודרשו חז"ל אין אדם חוטא עד שתכנס בו רוח שטות כ"כ משמאל לימין והרבה נמצא עוד בגמ' כמו זה ע"כ דברי תי"ט שרירין וקיימין .

פרק רביעי

דה סח ע"ב רש"י ד"ה הכל היו כו' תורת מחיצות עזרה וקדשים קלים כו' כצ"ל:

דף ע ע"ב רש"י ד"ה ק"ו כו' טמאה נ"ב קאי על טומאה בלועה כי אם היה קאי על עיבור היה צ"ל טמא כלשון ר' עקיבא:

שם גמרא אלא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא או נפש אשר תבע בכל דבר טמא או בנבלת כו' כצ"ל:

שם חיה טהורה בכלל בהמה טהורה מתחיל כאן בטהורה ובסיפא בהמה טמאה בכלל חיה טמאה כאן מתחיל בטמאה כדי להחיל ולסיים דבריו בטהרה:

דף עא ע"ב תוס' ד"ה למאי הלכתא כו' סמוך לסוף הדיבור ושמא התם מדרבנן הוא ולא מדאורייתא נ"ב לא זכיתי להבין דברי קדשם מאי מקשו הלא מגוף המתניתין מוכח שהוא רק מדרבנן מדגרירי ידיו בתריה לחומרא ולא לקולא ואם היה מדאורייתא היה שוה לקולא כמו לחומרא גם על תרוצם ושמא הלא ברי עדיף ובפרט לפי' המהרש"א ידע המקשה לחלק בין קולא לחומרא מדניחא ליה רישא לסיפא:

שם תוס' ד"ה למאי הלכתא כו' דתנא היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו נ"ב פי' באצבעו:

דף עב רש"י ד"ה מתני' הבשר טהור נ"ב בשר העובר שאין כו' ד"ה הבשר מגע נבילה כו' אי נמי אם יצא כו' נ"ב ע' תוס' רע"ק:

תוס' המשך מעמוד הקודם ואפילו רצוצה תחת אבנים שלא מטמא כו' נ"ב ע' מהר"ם:

ע"ב ותנן אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו זב טמא מגע זב כצ"ל ונ"ב כדאיתא במשנה שם:

דף עג גמ' פיסקא וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה מי מטמיא אין כדאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין ונראה מגוף לשונו מדלא אמר מוקדשין אלא במוקדשין שדבריו אמורים כשהטרפה ששחטה היא בהמת קודש וכן לפי אוקימתא דהשתא שחכמים איירי במוקדשין וע' מהרש"א ע"ד ע"ב רש"י ד"ה איבעיא להו בע"כ מיירי מתניתין ששחט בהמת קודש וחתך יד העובר אז האבר מטמא את העובר משום מגע טרפה שחוטה והשתא ידעינן שאבוה דשמואל אמר כשהטרפה קודש והנוגע קודש מטמא כמו דאיירי מתניתין בע"כ כששניהם קודש האבר והעובר כי זה בלא זה לא יוכל להיות גם שניהם חולין לא יוכל להיות כי אבוה דשמואל אמר רק במוקדשין ועדיין לא ידעינן אם טרפה ששחטה קודש מטמאה אף חולין או לא נלכה נא לאבוה דשמואל המובא כ"כ בדף קכ"ג ע"ב ונדע ברור דעת האלהיי הזה כי שם אמר רב נחמן אמר רב"א אשר לטלית טמאה לא מהני התחלת הקריעה לטהרה משום גזרה דלמא לא אתי למקרעה רובא ופריך הגמ' שם על רב נחמן ממתניתין שם המפשיט בטמאה לשטוח אם לא הפשיט רק כדי אחיזה נטמא המפשיט אבל אם הפשיט יותר ובא שני לגמור ההפשטה אינו נטמא וקשיא אמאי לגזור דלמא לא אתי למעבד אלא כדי אחיזה וקא נוגע בטמאה וקא מטהרינן ליה ומשני כי גזר רב נחמן בטומאה דאורייתא ומתניתין איירי בטומאה דרבנן ומאי בטמאה דמתניתין טרפה דאמר אבוה דשמואל טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין ופי' רש"י חח כלומר אם של מוקדשין היא הרי מוקי מתניתן שהטרפה ששחט היה קודש ומטמא לאבוה דשמואל את האדם המפשיט ומדמטמאה אדם פשיטא שמטמא אוכלין אפילו חולין נמצא יודעים אנחנו בטוב דברי אבוה דשמואל טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין היינו טרפה מוקדשין ששחטה מטמא כל הנוגע בו ויכול להיות דוקא מוקדשין עשו בה מעלה זו כמו פיגול ע' ערוך ערך חשד אבל טריפה חולין שיטמא לא ידעינן שיטמא אפילו מוקדשין ועתה מי יתן ואדע דעת הרמב"ם מנין לקח לו שכתב אבות הטומאה הל' ח' טריפה שנשחטה אע"פ שהיא טהורה מן התורה אם נגע הקודש נטמא מדברי סופרים וזו מעלה יתירה שעשו בקודש ובהל' ט' שם שחט את אמו ואח"כ חתכה האבר כטרפה שנשחטה ושאר בשר העובר מגע טרפה שחוטה שהיא מטמא את הקודש אבל לא את התרומה וכן בפירוש המשניות להרמב"ם מפרש כמו כנ"ל וז"ל מגע טרפה שחוטה מטמא בשר קדשים ואע"פ שאינו מטמא חולין וכן אמרו טרפה שנשחטה מטמא מוקדשין מכל הלין נראה בעליל שהרמב"ם מפרש שהטריפה ומטמא דוקא מוקדשים הרי לפנינו דעת רש"י ודעת הרמב"ם ולאשר אינו נוהג בזה"ז לא דיברו מזה שאר ראשונים ואחרונים ע"כ ויהיה הדבר תלוי עד יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו ויבאר לנו כל ההלכות העומדות עוד בספק:

דף עד רש"י ד"ה מנבלתם נפקא וכי יפול מנבלתם עכ"ל נ"ב צ"ל וכל אשר יפול מנבלתם שהוא פסוק ל"ה והפסוק וכי יפול מנבלתם הוא פסוק ל"ז לטהר אוכל שלא הוכשר ולמה ידלג על פסוק ל"ה אשר הוא מנבלתם הראשון ולטמא ויביא מנבלתם השני אשר הוא פסוק ל"ז וגם הוא לטהרה:

שם ד"ה אלא רש"י ז"ל מדלג תיבת עליו ולא ידעתי כונתו איך מיישבו ונ"ל סרס המקרא ודרשהו כאלו כתיב וכל אשר עליו פי אברים המדולדלין יפול מהם פי' יהיה להם נפילה (ומתי) במותם דוקא ולא בשחיטה בגמ' בעי רב הושעיא וכו' תיבעי לר"מ ותיבעי לרבנן האי ר"מ ורבנן הן הם דמשנה בשילהי העמוד ולמה נסדר הכא קודם פלוגתא דר"מ ורבנן נ"ב מפני שסיים משנה דלעיל בן ח' חי אין שחיטתו מטהרתו ע"ז בעי רב הושעיא בן ט' מהו ולא מצא מקום לאיבעיא זו אלא במעי אמו לר"מ ורבנן דלקמן:

ע"מ במתניתין ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן ה' שנים נ"ב ובהאי לישנא מובא במנחות (דף ל.) ובמשניות הגי' בן שמונה שנים ונ"ל לקיים הגי' שבמשניות ור' שמעון שזורי ממשיך דבריו על רישא דמתניתין שהכל מודים בבן שמונה חדשים ששחיטת אמו מטהרתו והוא אומר לא מיבעיא שחי שמונה חדשים אל אפילו חי שמונה שנים ולא מיבעיא שחי השמונה חדשים אסור במעי אמו ואינו יכול לחיות על פני האדמה אלא אפילו חי השמונה שנים בארץ החיים וזה אמרו וחורש בשדה כ"כ שחיטת אמו מטהרתו אבל הגי' בן ה' שנים לית נגר דיפרקיניה הני ה' נגד מי:

דף עה ע"ב רש"י ד"ה מישתא הוה שתי רשב"ל שותה מים היה נ"ב מדייק רש"י מים ששותין הרבה בפעם אחת אבל שאר משקין לא היה שותה יותר מרביעית וגם לא היה שותה בפעם אחת והיה יכול בינתים לחלוק עליו בטרם יצא רב אסי או היה שותהו כולו טרם צאתו:

דף עו רש"י ד"ה בגמל ניכר כו' דתנן זנב העגל שאינה מגעת לערקוב כצ"ל נ"ב כמו שמעתיק רש"ל כמו דאיתא שם:

גמ' יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי אבא וקאמר כצ"ל וכן הכ"מ מעתיק בלא ויתיב:

שם רש"י ד"ה ארבעה בדטי ארבע אצבעות נ"ב ולעיל דף נ: פרש"י ד"ה בדטא אצבע וכהכא כהתם דברי אביי המה רק שם אמר בטדא א' בסוף הוא לשון יחיד ע"כ פרש"י שם אצבע אחד אבל כאן אמר אביי בטדי עם יו"ד בסוף והוא לשון רבים ואם היה אומר אביי ארבע בלא ה' בסוף ולשון זה היינו ארבע בלא ה' בסוף נופל על אצבעות היה הפירוש שכל השיעור הוא ארבע אצבעות אבל מדקאמר אביי ארבעה עם ה' בסוף אשר זה הלשון שייך על טפחים ש"מ כי אביי רוצה לומר ארבעה פעמים סכום אצבעות שביד והם ארבע וזה הוא כונת רש"י שמציין ד"ה ארבעה בטדי ומפרש ארבע אצבעות פירוש על תיבת בטדי ביחוד שהוא לשון רבים פירושו ארבע אצבעות ושפיר נופל עליהם לשון ארבעה כמו על טפחים כי הכל אחד טפח הוא ארבע בטדי וארבע בטדי המה טפח נמצא פרש"י ככל רבוותא בזה וכהלכה שארבעה בטדי הם שש עשרה אצבעות:

פרק חמישי

דף עח תוס' ד"ה ועוד שהכתיב כו' גבי כי יגנוב איש שור או שה וטבחו אלא דעדיפא פריך נ"ב ע"ש תוס' ד"ה גבי גניבה ומהרש"א ותראה ההיפך כי משור ושה עדיף למיפרך וצ"ע:

דף עט ע"ב תוס' ד"ה לימא ליה אייתי ראיה וכו' ולא מצי אמר ליה אייתי ראיה דיורשין הוה ושקול כו' נ"ב ואין לומר דהכא נמי מקשי הגמ' הכי אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה ושקול פלגא וכל כמה דלא אייתית ראיה נשאר בספק ושקול ריבעא דא"כ מאי מקשה דלמא רבנן נמי נוהגין ברביע מתנות קאמרי אלא ודאי מדמקשי הכי בע"כ סוגית הגמ' הכא שמספיקא אינו נוטל כלום וכן משמע בסמוך דקאמר בשלמא לרבנן מאי חייב בחצי מתנות ואם נאמר שמספיקא נוטל מחצה היה לו לומר בשלמא לרבנן מאי חייב בתלתא ריבעא:

דף פ רש"י ד"ה מתקיף לה רב אחא כו' ולא ידעינן מאי ניהו סה"ד (רש"ל):

ע"ב תוס' ד"ה שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה כו' אלא אפילו אין אותו ואת בנו כו' כצ"ל (רש"ל):

ד"ה הנח למחוסר זמן כו' ומיהו מצינו ניתק לעשה כה"ג כו' כצ"ל:

בא"ד ונראה לפרש הנח כו' נ"ב וכן פרש"י בזבחים קי"ד ע"ב ד"ה אלמה אר"ז:

דף מא רש"י ד"ה ואזדא רבא לטעמיה דאמר שחיטת אותו ואת בנו בקדשים כצ"ל ומסיים רש"י התראת ספק היא נ"ב ולפי גי' רש"י דלא גריס מאי טעמא צריך גם כאן לסיים אין לוקין עליו וכן בד"ה פטור כו' צריך להיות במקום דהתראת ספק דשחיטה שאינה ראויה ובד"ה חייב צ"ל דשחיטה ראויה היא ותו לא תוס' ד"ה יום להרצאה כו' אבל פסול לילה ליכא בבמה לש אל נ"ב לפי גי' רש"י בזבחים צ"ל לרב:

דף פב גמ' ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואם פד א"ר פנחס רש"י לא גריס כן נראה מד"ה אלא:

פרק ששי

דף פג ע"ב תוס' ד"ה במזומן כו' וקשה לפירושו דא"כ כו' נ"ב ולענ"ד אינו מובן קושייתו הלא הקושיא הזאת יכולין להקשות על המשנה שילוח הקן שאומרת חומר בכסוי הדם משילוח הקן כו' הלא אותו החומר ישנו בכל הנך אינך שנוהג במזומן ושאינו מזומן אך אין זה קושיא כו' לאשר בשילוח הקן נאמר עוף ושם דוקא אינו מזומן ובכסוי כ"כ נאמר עוף מפרש המשנה החומר שבו נגד שילוח הקן אבל הנך אינך שלא נאמר בהן עוף ואינם נוהגים בעוף דאורייתא ורובם אף מדרבנן אינה ענין כלל לשילוח הקן ע"כ אינו שונה בהם מזומן ושאינו מזומן וזאת כונת רש"י ז"ל משום דגבי שילוח הקן איצטריך למיתני שכסוי נוהג בעוף ושילוח נוהג בעוף ודוקא בשאינו מזומן והכא בכסוי אף במזומן אבל כל הני אינך פירקין אינם ענין לו:

דף פז גמ' הכא אפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא נ"ב ומוכח נמי שאפשר דשחיט ומברך על הכסוי בהדי הדדי וז"ל הרא"ש דכסוי וברכת כסוי לא הוי הפסק:

רש"י ד"ה ברכת המזון ד' ברכות הן ואיכא ארבעים זהו' ואי בתר מצוה אזלת כולה חדא מצוה היא כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית אצללתא דדמא קאי כדפי' בקונטרס ברש"י לפנינו אינו מפורש אבל תוס' דייק שפיר מדפרש"י על והוא דאיכא כזית וכן על והוא דאיכא רביעית דם גמור מן הדם גמור משמע דקאי אצללתא שאצללתא עצמו מן הדם אבל אינו דם גמור קמ"ל שצריך שיהיה עמו דם גמור כזית ורביעית מעורב בו אבל אם קאי על דם שעם המים לא היה לו לרש"י לומר רק והוא דאיכא כזית דם כי מים לא היה מעולם דם ולא היה ולא יהיה וזה מים וזה דם:

דף פח מתני' כלל אמר רשב"ג דבר שמגדל צמחים כצ"ל בו ליתא ברי"ף ורא"ש ונכון:

דף פט גמ' מה אומנתו הוא פי' על סוף הפסוק בני אדם שאינו קאי על מישרים תשפטו רק הוא להודיע אל מי מדבר ומיעץ ומישרים תשפטו הוא שלא יגוס דעתו כפרש"י ז"ל ומה שמסיים מאמרו בני אדם לאשר כן סיום הקרא אבל כבר פירושו אשר הוא כאלו אומר אתם בני אדם כה וכה אנכי מיעץ לכם אתם בני אדם:

פרק שביעי

ע"ב תוס' ד"ה איסור גיד איכא וכו' וא"ת לימא דקסבר יש בגידין בנ"ט כו' א"נ לא בעי לשנויי הכי כו' והשתא דקאמר כו' הוי מצי למיפרך כו' אלא דעדיפא מיניה פריך עכ"ל ולכאורה קשה אם התרצן ידע לשמור א"ע שלא יקשה עליו אין מוקדשין נוהג בגיד מיבעיא ליה ולפיכך לא תירץ יש בגידין בנ"ט ול"ל איסור חל על איסור איך מלאו לבו לתרץ אין בגידין בנ"ט אשר כ"כ יקשה עליו אין מוקדשין נוהג בגיד מיבעיא ליה ואם כי המקשן מקשי דעדיפא מיניה אבל התרצן עכ"פ היה לו להניח התירוץ הזה אין בגידין בנותן טעם מפני הקושיא אין מוקדשין נוהג בגיד מיבעי ליה אך האמת יורה דרכו כי אין כאן לא מקשן ולא תרצן כי לא נזכרו בשמם אך הגמ' בעצמו נושא ונותן להוכיח שכל האופנים אשר נרצה לפרש ובמוקדשין דמתניתין אית להו פירכא לבר כמו שמסיק שמתניתין איירי בולדות קדשים ובהוייתן הן קדושים והשתא ניחא דברי תוס' וכה פירושו אחר שכבר הוכיח הגמ' שאין לומר שמיירי במוקדשין עצמן ושאיסור מוקדשין חל אאיסור גיד שאם כן מוקדשין נוהג בגיד מיבעיא ליה מכלל הן אתה שומע לאו שאם נאמר שאין איסור מוקדשין חל אאיסור גיד דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה אבל בהא שמוכיח שאין יכול לומר אין בגידין בנ"ט משמיע לנו שהוא משום פירכא דעדיפא מיניה:

רש"י ד"ה יש בגידין בנותן טעם כבשר ואשמועינן כצ"ל:

תוס' ד"ה ובמוקדשין פשיטא כו' עד סה"ד נ"ב ומשום דכל שאר פרקין מוקדשין תני לצורך יגע למצוא גם כאן צורך במוקדשין ועלתה לו כדמסיק בולדות קדשים

דף צ גמ' הכא במבכרת עסקינן כו' ואבע"א ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ע"כ ולכאורה קשה כיון דאיסור גיד קדים האי מוקדשין נוהג בגיד מיבעי ליה וע' בהרשב"א מה שמתרץ ולענ"ד אין שייך כאן הקושיא כלל כי לעיל שרצה הגמ' לומר ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד ולוקה שתים אחת משום הגיד הקדום ואחת משום מוקדשין שחל על איסור גיד שפיר מקשי הגמ' האי מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה היינו כשאוכל הגיד חייב נמי משום איסור מוקדשין לבד האיסור גיד אבל השתא לא מיירי כלל מאיסור מוקדשין רק שאיסור גיד בעצמו במקומו עומד וחייב האוכלו משום גיד אף בבהמת קדשים לא שייך למפרך האי מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה כי איסור מוקדשין מאן דכר שמיה:

רש"י ד"ה ומאן שמעת ליה כו' כלומר והך מתני' לאו דברי הכל היא אלא רבי היא נ"ב פי' מתניתין דזבחים פ"ה ע"ב אשר מביא שם הגמ' הברייתא לפרש המשנה וע"ש פ"ו ע"א תוס' ד"ה מאן:

דף צב ע"ב רש"י ד"ה גוממו עם השופי כו' אבל עיקרו ושרשו של שומן של גיד מותרין כצ"ל נ"ב וע' דף ע"ד ע"ב ברש"י ד"ה גוממו עם השופי וע' לב אריה:

תוס' ד"ה גוממו עם השופי פירוש הקונטרס חלב וכו' נ"ב אין זה פרש"י שלפנינו ע' לב אריה:

גמ' דתניא גיד הנשה מחטט אחריו נ"ב תוספתא פ"ז ע"ש:

דף צג ע"ב תוס' ד"ה רישא בכיבשא כו' סה"ד כדאמר לקמן נ"ב וכן מעל"ד ודלועא משום דמא:

דף צה גמ' ואם מבושל הלב אחר רוב אוכלי בשר מבושל נ"ב כן איתא במשניות:

ע"ב גמ' רב חנינא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא נ"ב גבא פי' חתיכה ערוך ערך גב תשיעי:

דף צז תוס' ד"ה אמר רבא כו' היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח ואור"ת כו' נ"ב ע' הגהות אשר"י סי' כ"ט:

בא"ד וקשה מתוספתא דקתני אגרדמי נ"ב ממונה על המדות:

ע"ב רש"י ד"ה במאי דבלעה קדרה אם ראינוהו פי' תבשיל ההיתר כשנפל שם פי' בשעה שנפל האיסור קודם שנתמעט פי' תבשיל ההיתר ואנן משערינן אותו התבשיל לאחר שנתבשל לכמות האיסור שנפל שם ואין בהיתר כו' כך הוא פירושו ואין אנו צריכין לשבש ולומר שטעות סופר יש ופירושו עולה יפה כדעת הר"נ בלא שום תיקון:

דף צח ע"ב תוס' ד"ה רבא אמר לא נצרכה כו' ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב ורבא לא פליג אר' יוחנן דאמר כר"ע דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור כמוהו ושוה לו לרבנן דמשרת אתי לטעם כעיקר כו' כצ"ל:

בהגהת הב"ח ד"ה דעתו ז"ל בזה כו' עד סה"ד וכ"ה במ"ר פ' נשא דף רמ"ב ע"ג נ"ב סוף פ' י':

דף צט תוס' המשך מלעיל ע"ב ור"ת השיב לו דאית לן למימר דאהדרינהו לאיסוריה כו' נ"ב ע' ר"נ פירוש ע"ז גם בתוס' ע"ז ס"ז ע"ב בהמשך דבריהם מד"ה אר"י תמצא פירושו באר היטב:

ע"ב רש"י ד"ה אין בו אחד ומאה אפי' אין בו כדי לחמץ אסור אלמא כו' כצ"ל ומן והיינו עד אלמא שייך לרש"י ד"ה לא רישא בק"א:

ד"ה לא רישא במאה וחד לבד מאיסורא בכאן שייך לסיים והיינו להחמיר עד והכא בעינן ק"א והוא סה"ד:

תוס' ד"ה לא במאה כו' ונראה לפרש לא במאה כלומר ק' עם האיסור והמקשה סלקא דעתיה דמאה בלא איסור קאמר נ"ב לא כיתי להבין גם לפי' תוס' יקשה מאי ס"ד דמקשן שיהא לשון המשנה משונה סיפא מרישא שפי' ק"א דרישא עם האיסור וק"א דסיפא לבד האיסור הלא המקשה הוא המסדר הש"ס אך לפי פרש"י קורא תוס' אותו מסדר הש"ס ומדחה בזה פרש"י כי איך ס"ד דמסדר הש"ס שיהיה הלשון מרישא לסיפא משונה ולפי פירושו קורא אותו מקשה וניחא ליה שס"ד דמקשה שיהיה משונה הסיפא מרישא בלשון אתמהא. וגם נראה כי פרש"י מרווח שלפרש"י מחזרין ר"ד ואביי לפרש המשנה ע"פ ההלכה אשר תרומה אוסרת בצ"ט והיא ומבוטלת במאה והיא וטוב לפניהם לשנות פי' ק"א מרישא לסיפא מלצאת מהלכה ולחדש שיעורים אשר לא שערו אבותיהם אך בבואם בין המצרים הוכרחו לחדש שיעור ברישא שאוסר בק' והיא ומבוטל בק"א של היתר אשר הוא חידוש נפלא כי כיון שיצא מן הכלל לאסור אף במאה והיא מה לי מאה והיא או ק"א והיא אך תמכו יתדותיהם באשר רישא מיירי בשאור שחימוצו קשה וגם על דברי ריב"ח למצוא עוד שיעור מק' ולמעלה כמו שנמצא בדג טמא. ופי' התוס' דחוק שמפרש לא במאה ק' עם האיסור מותר וצ"ט עם האיסור אסור היכן מצינו כזאת הלא אם צ"ט והיא מותר כן למטה עד ששים מותר:

תוס' ד"ה והאמר רבי יהודה מין במינו לא בטיל הקשה ר"ת כו' דג טמא צירו אסור פי' דג טמא צירו אסור נ"ב לא ידעתי אומר פי' וחוזר ושונה דברי המשנה ודע כי הרמב"ם עושה המשנה לבבא אחת ומפרש כשכבש דג טהור סאתים ובתוכם נמצא דג טמא משקל עשרה זוז אז צירו טמא דברי ת"ק ור' יהודה אומר שיהיה רביעית דג טמא בסאתים דג טהור ור' יוסי אומר שיהיה אחד מששה עשר בו אז יהיה הציר טמא והברטנורא מפרש כ"כ כל המשנה לבבא אחת אך שהוא מפרש שהמשקל עשרה זוז קאי על הציר טמא וכן שיעורו של ר' יהודה ור' יוסי הכל על הציר אבל הר"ש מפרש המשנה ששלשה בבות והמציעתא אינו מיירי מהציר רק מהדג עצמו ומשום בריה שיעורו משקל עשרה זוז דג טמא בתוך סאתים דג טהור אז כולו טהור דבטל בתוך תתק"ס ואח"כ מתחיל הסיפא כמו שמביא כאן ומפרש דג טמא צירו אסור ואוסר לר' יהודה אם הוא אחד מן צ"ב בההיתר ולר' יוסי אחד בששה עשר ונראה בעליל מדהביא כאן רק הסיפא ומתחיל מן דג טמא צירו אסור וכו' שפי' הר"ש אמיתי כי לפי' הרע"ב והרמב"ם הלא דג טמא צירו אסור הן המה שייכים לדברי ת"ק וכה פירושו כל גרב שהוא מחזיק סאתים ובו דג טהור אם יש בו משקל עשרה זוז וכו' דג טמא אסור כל זה דברי ת"ק ורי"א וכו' ואם הפי' כהרמב"ם והרע"ב לא היה לגמ' להתחיל דתנן דג טמא צירו אסור אם כי גם לא יכול להתחיל ר' יהודה אומר וכו' כי לא נדע על מה קאי היה לו להתחיל ולציין רק ריש דברי המשנה דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו' ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אסור ומשמתחיל דתנן דג טמא כו' נראה כאלו היא משנה בפני עצמה מתחיל דג טמא צירו אסור רי"א כו' כפי' הר"ש שהרישא אוסר כל הדג טהור מפני הדג טמא שנתערב בו מפני שהוא בריה אינו בטל אם לא שיש דג טהור סאתים נגד עשרה זוז דג טמא אז בטל בתתק"ס ומותר ובסיפא מיירי מהציר של דג טמא ופליגי ר' יהודה ור' יוסי וגם הרמב"ם נראה שחזר בו מפירושו הנ"ל שפי' כן בפי' המשניות ופוסק כת"ק מפני שלפי פירושו הנ"ל שלש מחלוקת בציר ת"ק ר' יהודה ר' יוסי ופסק כת"ק המחמיר וביד החזקה מ"א פ' ט"ו הל' ל"ד פוסק כר' יהודה נראה מפני שחזר מפירושו בפי' המשנה ומפרש כהר"ש ואין בציר רק שתי דעות ר' יהודה ור' יוסי ופוסק כר' יהודה לחומרא ע' מעי"ט (סעיף רל"ה עד רל"ח) ובדפוס ווילנא סעיף ח' עד כ':

דף ק ע"ב תוס' ד"ה הוי מין ומינו ודבר אחר כו' אח"כ אוסר כל החלב מפני שהוא מינו סה"ד נ"ב וע"ש ד' ק"ח ע"ב תוס' ד"ה אמאי:

דף קא תוס' ד"ה שפיר קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הגלילי יודעין היו דלא איירי כשתחב לו חבירו לתוך פיו נ"ב גם אנחנו ידענו דא"כ היה כתוב אשר יאכלהו ומדכתיב אשר תאכל משמע בכל גוונא חייב:

ד"ה בנטמא הגוף כו' וי"ל כגון שתחב לו חבירו נ"ב אצל תרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו שפיר יכול לאוקמי בתחב לו חבירו:

דף קב רש"י ד"ה ה"ג ואין שחיטתה מטהרתה והא דנקיט לה בלשון נקבה משום דברישא אתחיל בה לשון נקבה דתנן בה הכי נבלת עוף טמא צריכה מחשבה כו' נ"ב פי' וכל נבלה לשון נקבה שנאמר תתננה ואכלה ע"כ מסיים נמי לשון נקבה אבר מן החי ממנה אין שחיטתה מטהרתה אף כי זה לא קאי על נבלתה:

דף קג גמ' מ"ד שלש קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתי נ"ב ע' מ"מ פ"ה מה' מ"א הל' ב' ותדע כי חלב קרוי אמ"ה ולא בשר מן החי:

שם בריש עמוד אכל אבר מן החי מן הטרפה ר' יוחנן אמר חי"ב שתים נ"ב לאוקימתא קמא דאביי אם היה אותו אבר חלב בע"כ סבר ר' יוחנן שחייב שלש כדלקמן ולאוקימתא שניה יכול להיות שסבר שלש כי כשם שאבר חל על טרפה כך על חלב נמי חל ויכול להיות שמחייב רק שתים שאבר חל על טרפה ולא על חלב דחמיר דבכרת ולאוקימתא שלישית בע"כ שלש מחייב ר' יוחנן כיון שסבר שטרפה חל על אבר כ"ש על חלב דגלי קרא ולאוקימתא דרבא יכול להיות שמחייב ר' יוחנן שלש שאבר וטרפה על חלב ויכול להיות שמחייב רק שתים שטרפה חל על חלב דגלי קרא ואבר לא (זהו תמצית דברי תוס' ודברי מהרש"א):

תוס' ד"ה דאיסור חלב איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתי כו' וי"ל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמיגו דאתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו נ"ב מפי' מהרש"א נראה משום דאבר וטרפה בהדי הדדי קאתי ע"ש:

פרק שמיני

דה קר תוס' ד"ה חלת ח"ל נ"ב כזה &&ציור&&

דה קה ע"ב גמ' מאי איעביד לכו דלא מקנחיתו לכו בחספא ולא קטליתו כינה אמנייכו ולא אכילתו ירקא מכישא דאסר גינאה כן מעתיק הרי"ף שבת פ"ח ובגמ' בשבת הגי' ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכושא דאסיר גינאה:

שם האי דלא אכלי ירקא דנפל מתכא כן איתא בע"י וכל הגירסאות שהבאתי נכונים גי' הרי"ף מקנחיתו קטליתו אכליתו שפיר נכון כי לרבים מדברת גי' ולא שליף נחוץ כי כל אדם גם המה היו אוכלים ירקא מכישא דאסיר גינאה אך אחר שהתירן ולא לישלוף כרעבתן. גם גי' ע"י מתכא נכון ונצרך כי אתכא מאיגרא לא יפול ירקא אתכא גם מאיסותא לא שייך כשנופל אתכא:

דה קו ע"ב גמ' וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש וממילא ידענו לתרומה שאין להקל בו יותר מחולין ולא להחמיר יותר מקידוש:

תוס' המשך מעל"ד אבל מדתניא שנים שאכלו מצוה לחלק כו' כצ"ל:

ד"ה וכל דבר שחוצץ בטבילה כו' דבתוספתא דמקוואות תניא בפרק ו' כל כו' כצ"ל:

בא"ד כדתנן במסכת מקואות שם כצ"ל:

ד"ה אמר רב עד כאן לחולין כו' כמו שפירש הרב ר' אברהם דחולין עד פרק שלישי דאצבעות ולתרומה כל פיסת היד פירוש עד הקנה ולקידוש ידים עד האציל כצ"ל ונ"ב וכן כל עציל שבתוס' צ"ל אציל:

בא"ד ועוד דבאהלות נ"ב פ"א מ"ח (והדף לא ידעתי מאין כי לא בכל הדפין שוין) כשמונה רמ"ח אברים כו' ותרגום כל אצילי ידי דיחזקאל (יג) כל מרפוקי ידין כצ"ל ונ"ב ע' מה שכתבתי בעז"ה מנחות ל"ז ע"א: תוס' ד"ה קיבורת כי גם בירמיה ל"ח י"ב יש תחת אצילי ידיך והתרגום שם תחות מדבקי ידך:

בא"ד ומשני דאורייתא קיבורת כולה קידוש כו' כצ"ל:

דף קח גמ' א"ל אי דנפל ברוטב רכה הכי נמי הב"ע דנפל ברוטב עבה היינו נפילות תרתי אין להן שחר בכאן כי הטיפה לא ברוטב נפל כ"א על החתיכה ואי קאי על החתיכה שבה מיירי הלא לא נפלה כי במקומה מונחת ע"כ נ"ל למחוק הני תרתי דנפל וצ"ל אי ברוטב רכה הכי נמי הב"ע ברוטב עבה וכן נראה מרש"י שלא היה לפניו תיבת דנפל ובר"נ מפורש כמו שאני מגיה בעז"ה באין שום נפילה:

ע"ב גמ' ולוי אמר אף לוקה על בשולו וכן תני לוי במתניתיה כשם שלוקה כו' נ"ב נמצא למדין כשם שלוקה ללוי על בשולו אף שבישל מכל אחד רק חצי זית כן לוקה אם אכל אותם שני חצאי זיתים לבדם אף שלא בא מיורה גדולה ופליגי רב ולוי בתרתי פליגי בבישל ופליגי באכילה דלרב לוקה על אכילתו דוקא בבא מיורה גדולה ולוי אף שלא בא מיורה גדולה וכיון שהרמב"ם פוסק כלוי שלוקה על בישולו פוסק נמי כותיה שלוקה על אכילתו אפי' לא בא מיורה גדולה:

דף קט רש"י ד"ה ותו לא מידי הא אמרינן שמואל באיסורי במקום רב ליתא וכן ר"ל לגבי ר' יוחנן ליתא כו' כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה נדה דם טוהר בסלוק של פרשת פרה יסד רבי אליעזר הקליר מן הדם טחול וכבד הדם מטומאת נדה טהרת בתולי אשה כו' כצ"ל ונ"ב שחושב בסלוק טחול נגד דם אינו שוה לכבד כי הכבד גופו דם ועל הכבד קאי מה שמסיים הדם כי הוא בעצמו הדם אבל טחול אין גופו דם כמו שמפורש לקמן דף קי"א וה"מ כבדא אבל טחלא שומנא וכו' אלא שמראה הטחול דומה לדם וכן לשון הרמב"ם מ"א פ"ו הל' ט' הטחול וכו' שאינו דם אלא בשר הדומה לדם ע"כ:

דף קי תוס' המשך מלעיל ד"ה ההוא לקדרה ס' דאין בו שום טעם להקל בצלי יותר דבצלי נמי יוצא החלב כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דאתנייה לרב כחל כו' דרב בקעה מצא וגדר בה גדר ור' יוסי בר אבא קאמר כו' כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה כל מצות עשה שמתן שכרה כו' ועוד דבצדקה לאו נמי איכא לא תקפוץ כו' כצ"ל:

דף קיב תוס' ד"ה הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו כו' וכן משמע בהקומץ רבה דקאמר טעמיה דמעטיה קרא לדם הא כו' כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה דגים ועופות כו' דדם משרק במליחה כמו בצליה דלעיל דף קי"א כצ"ל וכן מעתיק הרא"ש:

דף קיג רש"י ד"ה מתני' אינו עובר בל"ת נ"ב במקום מתני' צ"ל גמ' כי כל דברי רש"י שייך רק להגמ' לפרש מה שאמרו בגמ' הא אוכלו עובר בל"ת ובמשנה אינו מפרש רש"י כלום כן נ"ל ואקוה אשר כל מעיין בטוב טעם ודעת יודה לי בזה:

ע"ב רש"י ד"ה מחד קרא כו' והכא לשמואל דאית ליה נמי איסור כו' כצ"ל:

דה קיד ע"ב תוס' ד"ה או למה לי כו' משום דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ולא כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי"ל משום דאין לשון מפני נופל על והדרת ולא לשון פני נופל על תקום אבל אם היה כתוב כנ"ל אז בע"כ אמרת הכי כצ"ל (מתוס' ב"מ):

דה קטו תוס' המשך מלעיל אלא בדעבד אוזן נ"ב ותוחב אצבעו בתוך האוזן ונושא בו המזרק ומקבל הדם והוה לקיחה באצבע (רש"י שם):

ע"ב תוס' ד"ה בשני מינין כו' כדקאמר פרק אלו הן הלוקין אמר ר' יצחק המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ור' אושעיא נמי קאמר המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה כו' ובהכי מיישב ר"ת הא דאמר בפ' כל פסולי המוקדשין תלת צבי ואיל כתיבי חד לכדר' יצחק ור' אושעיא ופירש בקונטרס דלא איתפרש היכא במכות איתא הושעיא וקודם לר' יצחק היינו אמר ר' הושעיא המרביע כו' אמר ר' יצחק המנהיג כו' ובבכורות איתא אושעיא ומדקאמר לכדר' יצחק ור' אושעיא נראה גירסת תוס' במכות עיקר ר' יצחק קודם לדר' אושעיא ובבכורות מעתיק ג"כ תוס' דברי ר"י ור"א ונדפס על הגליון צ"ל הושעיא משיח צדקנו יגלה לנו כל גירסאות אמיתות במהרה בימינו:

דף קטז תוס' ד"ה עיקרן נאסר כו' ורוב פעמים שהפרי הוסיף ונאסרו לא הקשין והעץ כו' כצ"ל ע"ב רש"י ד"ה הרי זו אסורה כו' וקיבת עולה דשריא משום דלאו גופה אלא פרושה ממנה שינקתו כו' כן מפרש הר"נ פי' של פירשא בעלמא היא לרש"י ע' ב"ק דף מ"ז רש"י ד"ה פירשא:

דה קיז פיסקא מה שאין כן בדם גמ' מה"מ אמר עולא כו' נ"ב הגמרא מביא הדרשות על סדר הקרא ולא חש להקדים הדורש המאוחר בזמן:

תוס' ד"ה אמר רבי ינאי כו' א"ר ינאי אין חייבין משום מעילה אלא קדשי בדק הבית ועולה בלבד וכו' כצ"ל:

פרק תשיעי

דף קיח גמ' כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא כצ"ל וכן כולן נ"ב כדאיתא במשנה תוס' ד"ה שומר כו' לפר"ת ורבינו שמואל כו' נ"ב אבל לרש"י שכל שהוא מקבל טומאה ניחא שאינו צריך כלל ציר להכניס בא"ד דאימא קרא אתי להוציא דסברא יותר להחמיר בהוצאה מבהכנסה כמו שאמרו עילוי מעיילא אפוקי מיבעיא:

הגהות הגרי"ב על תוס' ע' תוס' שבח כ"א ד"ה אי ותוס' פסחים לג: ד"ה לאימת כצ"ל:

גמ' לא לכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך יד דנבלה כו' גי' רש"ל:

דף קיט תוס' ד"ה ורב במאי מוקי לה אי ביד קשיא רישא ה"מ למימר לר' יוחנן אי בשומר כו' כצ"ל (מהר"מ) נ"ב והדין עמו כי בזה נדע מה חידשו תוס' על רש"י:

ע"ב גמ' והיכא איתמר דר' אילעא אהא מלאי שבשבלים נ"ב שלש פעמים נעתק לשון משנה זו בסמוך זה אחר זה ולא ראי זה כראי זה שכולם נעתקו משובש וכל פעם שיבוש אחר והכי איתא שם במשנה וכצ"ל כאן כולן בשוה ומלעין של שבולין הרי אלו מיטמאים ומטמאין ולא מצטרפין:

תוס' ד"ה בחטי דר"ש ב"ש נ"ב קאי על בחטי דשב"ש בתרא שבגמ' אחר שאמרו השתא דאתית להכי וכו' ע"ז אומר תוס' כי זאת שייך נמי בעדשים אבל בשעורה לא שייך לומר בחדא שעורה כדר"ש ב"ש כי שעורה דשב"ש היה כגרעין זית ואף עם קליפתה לא יגיע אף לזית מכש"כ לכביצה וצריכין בשעורה להשאר בתירוץ קמא:

דף קכג ע"ב רש"י ד"ה חולקו לג' לכלי עצמו מבפנים נ"ב פי' מבפנים של הטפילה כי הטפילה מבחוץ

דף קכד רש"י ד"ה דצלקיה מצלק לרחבו כו' נ"ב כזה &&ציור&& ד"ה דעבדיה גיסטרא שחלקו לארכו בגבהו כזה &&ציור&& גמ' עור טמא מדרס חישב עליו לרצועות וסנדלין כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועות בשר במרודד מזה לזה ומחברתו כצ"ל וכן נראה מדברי מהר"מ סד"ה אמר רב פפא:

דף קכה משנה מנין שאף במשא נ"ב פי' מנין שאף במשא הדין כן שנקובים מטמאים במשא וסתומים אינם מטמאין במשא ת"ל הנוגע וגו':

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה