דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
חושן משפט הלכות דיינים · סימן ק
סעיף א' קובעין לו שלשים יום. כן הוא שיטת הרמב"ם דמחלק בין קרקע למטלטלין והגד"ת בשער ג' ח"א סי' ב' הביא דברי המרדכי שכתב בשם הר"י דשיבש ראייתם דנותנים זמן שלשים יום מהא דאמרו בב"ק דף צ"ב דאין נותנין זמן לחבלה ומשמע דס"ל דבכל מקום דחסרי' ממונא לא יהבינן זמן ואח"כ הביא בשם ר"י דמחלק בין טרחא או מלתא דהדרא בעיניה ומלוה דלא הדרא בעיניה ותמה הגד"ת דהדברים סותרים תכ"ד. ולפענ"ד נראה דהדבר ככתבו ופשוט דר"י לא שיבש רק ראייתם דהביאו מב"מ דזמן ב"ד שלשים יום ומשמע דבכל דבר הוא כן וכמ"ש התוס' שם והנימוק"י וע"ז חלק דמב"ק לא משמע כן וע"כ חילק בין טרחא לדבר בעין ולמלוה שאינה בעין:
ובזה מיושב מה שתמה הגד"ת דבמרדכי שם מביא בשם ר"י דסובר במלוה נותנין זמן למ"ד יום ולפמ"ש א"ש דבאמת סובר כן. ובזה מיושב מה שתמה עוד שם דלר"י אמאי אמרו בב"ק אין נותנין זמן לחבלה ולמה לא כלל שאר דברים. ולפמ"ש א"ש דבחבלה אין נותנין זמן כלל אף בטרחא משא"כ בשאר דברים יש חילוק והמעיין בלשון המרדכי יראה שהדברים מכוונים ובגוף קושית הגד"ת דלמה נקנו חבלה י"ל דמזה ראיה לדעת הב"ח שכתב דאף בזילי נכסי אין נותנין זמן בחבלה ולכך נקט חבלה דוקא והש"ך בסי' כ"ד דחה דבריו ומכאן יש לו ראיה וכמ"ש ודו"ק ומ"ש על הטור בסי' ת"ך עפ"ר וסמ"ע שם:
שם סעיף ב' אין נותנין לו זמן אחר כתב הטור בשם ר"ח וראייתו מהא דאמרו בפסחים דף ל"א לאביי דלמפרע הוא גובה משום דאתי זימנא ולא גבי למפרע ברשותי' קאי אלמא דאין נותנין זמן אח"כ והפוסקים חלקו על דינו אבל לא השיבו על ראייתו. ולפענ"ד נראה דרש"י במתק לשונו תירץ קושיא זו שפירש פלוגתא דאביי ורבא בשיעבד לו בפירוש אם יגיע הזמן תפרע מזה ולפ"ז בקרקעי דבלא אמירתו ג"כ היו משועבדים לו כל נכסיו אף אם ימכרם וא"כ למה לי לטפויי אמירתו בפירוש וע"כ לענין זה שיגב' מנכסי' אלו ולא יהי' לו רשות לתת לו זמן שימכרם ולכך מכי מטי זימנא למפרע ברשותי' קאי וז"ב והפ"י נתקשה ברש"י דלמה פירש דמיירי בשיעבד לו בפירוש. ולפמ"ש אתי שפיר דלכך שיעבדם בפירוש כדי שלא יתנו לו זמן ובהתנה בפירוש שלא ליתן לו זמן מועיל כמ"ש הגד"ת בשער ג' ח"ב ס"א בהדיא וז"ב. איברא דלפ"ז קשה היאך רצה הש"ס לאוקמי פלוגתא דהלוה לנכרי על חמצו בלמפרע הוא גובה והא שם במטלטלין ניהו דשיעבדם בפירוש הא אצטריך לשעבדם כדי שלא יוכל למכרם כמבואר בסי' סמ"ך. אמנם הדבר נכון דהרי במטלטלין בודאי אין נותנין זמן כמבואר בש"ע כאן וא"כ ודאי דלמפרע גבי. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דמשני הש"ס כשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י והקשו בתוס' דאכתי לאביי קשה הא למפרע הוא גובה ע"ש, ולפמ"ש אתי שפיר דהרי מבואר בסי' ע"ג דבמשכון נותנין לו זמן שלשים יום וכתב הפריש' דאף דבמטלטלין אין נותנין זמן היינו משום שהי' יכול למכרם מקודם משא"כ במשכון דלא יכול למכרו ועיין בט"ז כאן ובתומי' ומעתה למסקנא דמוקי בהרהינו אצלו א"כ לא שייך למפרע הוא גובה דהא נותנין לו זמן ואף לגבי נכרי כדינינו דיינינן ליה ולכך לא שייך לומר למפרע הוא גובה וז"ב. ובזה יש להאריך בסוגיא שם ואכ"מ. והנה הבעה"ת שער ג' ח"א סי' ה' רצה להביא ראיה לר"ח משכירות בתים ודחה דשם הוה כפקדון (ועיין תומים סי' קיג ס"ק ה') והגד"ת הקשה דא"כ בלא קבע זמן נמי כמו בפקדון ע"ש. ולפענ"ד זה אינו דפקדון שאני דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרא איתא ומחויב להחזירו כשיצטרך לו משא"כ בשכירות בלא קבע זמן היאך יכול להוציא והא שכרו לאחרים ועכ"פ מחוייב להודיע לשוכר וז"פ ומ"ש על הב"י בהקשותו על נמוק"י עיין כנה"ג:
שם סעיף ג' ואמר איני רוצה לשלם כ"כ הרעבים ומשמע דצריך שיאמר איני רוצה לשלם הא שתק לא והרי מהך דס"פ הנושא דף ק"ד דאמר ולא אשגח ביה משמע דכותבין אף בשתק וכבר העיר בזה הגד"ת בח"ב משיג סי' ב'. ולפענ"ד דשם ר"ח בא בטענה דמחלה ורבא בר שילא דחאו ובזה כשלא אשגח ביה בודאי סירב מחמת טענתו ולכך כתב מיד ובלא"ה שם לא אשגח ביה ולא החשיב ר"ח את רבא בר שילא כלל לדיין ולכך פשיטא דכותבין מיד וז"ב: