אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב חושן משפט הלכות דיינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

חושן משפט הלכות דיינים

סימן ה

ס"ב אין דנין בע"ש ובעיו"ט עיין סמ"ע שכתב דבזה יש איסור גם לדיינים שמתוך טרדותם יפסקו שלא כדין ע"ש ובזה מיושב קושית הגד"ת בש"ג ח"ז סי' ח' דלמה כתב הרי"ף ולא במעלי יומא טבא כיון דהרי"ף כתב דבחדש ניסן וסיון ותשרי אין קובעין זמן. ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ אם נתרצו הבע"ד דאז מותר כמבואר בש"ע כאן אבל מעלי יומא טבא יש איסור מצד הדיינים כמ"ש הסמ"ע. גם מה שהקשה הגד"ת דלטעם הרמב"ם מפני טרדת המועדות מהראוי להתיר אחר כלות המועד ומכ"ש להרי"ף דאוסר גם בסיון דיש הרבה אחר המועד באמת הש"ך ס"ק ג' פירש דדוקא קודם המועד ולא אח"כ ע"ש שמביא ראיה לזה ואם כן ל"ק מידי אבל באמת העיקר לפענ"ד כהבנת הגד"ת דכל החדש אסור דלא מבעיא לפירוש רש"י מפני קציר ובצר בודאי אסור כל חדש אלא אף לטעמו של הרמב"ם הרי אמרו בש"ס לא ביומי דניסן וביומי דתשרי משמע כל החדש ומ"ש הש"ך מלשון הרמ"א דכתב אחר הרגל באמת לאו דוקא אחר הרגל אבל לפענ"ד נראה דמשום ל"פ עשו כל החדש לענין הדין כן וכמו לענין נפילת אפים דחשבו כל החדש לי"ט וה"ה בזה:

סימן בא

ס"א עד אחד בכתב ועד אחר בע"פ וכו' אבל ע"א בכתב בלבד כתב הבעה"ת בשער ט' בשם הרשב"ם דאינו גובה אף מבני חרי וכ"כ התוס' בשמו בדף קס"ה שם והגד"ת תמה דא"כ היאך מכשיר הרשב"ם בע"א בכתב ואחד בע"פ הא דעת הבעה"ת שם דלא מועיל כמ"ש בשם הירושלמי ע"א בכתב כלום הוא ע"ש. ולפענ"ד אין קושיא די"ל דהרשב"ם סובר כמ"ש הרא"ש דש"ס דילן חולק על הירושלמי וסובר דניהו דע"א בכתב לאו כלום אבל כל שנצטרף עם אחד בע"פ כשר והכריח כן מהא דמשני הש"ס לאמימר הא קמ"ל שנים במקושר כאחד בפשוט ולא משני דמיירי בכה"ג דהי' ע"א בכתב ואחד ע"פ ואמימר מיירי כשהיו שנים בכתב רק שלא מצאו לקיים רק אחר וכדמוקי בירושלמי. ומ"ש הגד"ת סי' ב' דא"כ אכתי קשה פשיטא דהרי להירושלמי פסול. ולפענ"ד ל"ק דניהו דלהירושלמי למי פסול אבל עכ"פ צריכא רב' דהרי חזינן דלפי האמת כשר בזה ועכ"פ צריך לאשמעינן זאת וז"ב עכ"פ על הרשב"ם אין קושיא:

סימן סט

ס"ב אבל אם טוען פרעתי וכו' כ"כ בבעה"ת שם שער י"ג ח"א סי' ד' כת"י בב"ד נאמן לטעון פרעתי משום שאין הדיינים קוראים מה שכתוב בו כמבואר בסי' מ"ו ס"כ. ובאמת שלא זכיתי להבין דבשלמא כשמקיימים שטר שפיר א"צ לקרות השטר רק שמקיימים חתימות העדים ומה אכפת להו בהלוא' או מה שכתוב בשטר אבל בכת"י שכתוב בו אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה א"כ ע"כ צריכין לקרות הענין דאל"כ מה מקיימים הא אף בלא חתימ' כלל כשר והרי צריך שיהי' הכל כתיבת ידו דאל"כ יש לחוש לזיופא ואף אם לא כתב שמו כלל כשר רק שכתב אני חייב לפלוני כמ"ש כאן ס"א וא"כ ע"כ צריכין לקרותו כולו וצ"ל דניהו שהם צריכין לקרותו כלו אבל לא איכפת להם אם חייב עצמו לפלוני ולא יוציאו קול כיון דהוא לא שיעבד עצמו שיוציאו קול דבשלמא כשלוה בשטר אז מתחלה רצה לחייב עצמו בשטר והעדים מוציאים קול אבל בכת"י הוא לא רצה לחייב עצמו כלל והדיינים אינם מוציאים קול שהם לא אכפת להו בזה רק בקיומם וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הגד"ת דלדברי הבעה"ת מה מביא הש"ס ס"פ ג"פ דף קע"ו ראי' מעידי מסירה ש"ה דהעדים קוראים ומוציאים קול משא"כ דיינים וכן הקשה הש"ך. ומ"ש דזו דמשני הש"ס התם משעת כתיבה שעבד נפשיה דהיינו ע"מ שיקראוהו עדים זה דחוק והגד"ת הוסיף דא"כ משמע דאם הי' מתחלה כתב אדעתא שיקיימוהו ב"ד הי' מועיל וזה אינו דמ"מ יכול לטעון פרעתי ולפמ"ש אתי שפיר דהכי הכוונה דבשלמא שם שעבד נפשיה א"כ עדים מוציאים קול אבל בדיינים דלא אכפת להו בזה א"כ לא שעבד נפשיה ולכך אינו גובה ממשעבדי. ובלא"ה י"ל במה שהקשיתי הא ע"כ צריכין הדיינים לקרותו דאל"כ מה קיימו הא לא חתם עצמו דהרי באמת צריך להבין מה מדמה הש"ס הוחזק כת"י בב"ד לעידי מסירה הא שאני גט דיש חתם ידו דהיינו שמו הכתוב בגט משא"כ בהוחזק כת"י בב"ד דאינו כתוב שמו ועיין בש"ך כאן ס"ק ד' ובגד"ת סי' ב' שם וצ"ל דגם הוחזק כת"י בב"ד מיירי כשחתם שמו למטה ולפ"ז שפיר אין הדיינים קוראים רק חתימתו וז"ב ודו"ק:

שם וי"א דא"י לומר פרעתי. אבל הרמב"ן ודעימיה סוברים דיכול לטעון פרעתי ומטעם דכל שאינו גובה ממשעבדי ל"ל קלא ולא חש להניחו בידו והרשב"א הקשה משטר פקדון בעדים שאינו גובה ממשעבדי ואפ"ה א"י לטעון פרעתי וכתב הש"ך דשם כל הטעם דאינו גובה ממשעבדי הוא משום שיכול לטעון פרעתי במיגו דנאנסו. ודבריו תמוהים דא"כ היכא קאמר בדף ע' דנאמן בשבועה והא כיון שעכ"פ ממשעבדי א"י לגבות דנאמן במגו דנאנסו וא"כ שוב לא יהי' צריך לשבע דהא לא חש להניחו בידו כל דאינו גובה ממשעבדי וכבר תמה בזה הקצה"ח. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דאיך נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו והא קושית הש"ס שטרך בידי מה בעי ומשני דאטו אי טעין נאנסו מי לא מהימן ופירשב"ם דא"כ יש לומר דלכך לא חשש להניח השטר דיוכל לטעון נאנסו ובזה מיושב שם קושית התוס' דכיון דהוה מיגו במקום עדים מאי משני ולפמ"ש הרשב"ם אתי שפיר דעכ"פ הי' יכול לטעון נאנסו ולא חש ליקח השטר. אמנם עדיין קשה דהא עכ"פ בנאנסו יצטרך לשבע וא"כ מדוע לא לקח השטר כשהחזיר וא"ל דיכול לטעון נאנסו הא יצטרך לשבע וצ"ל דלא חש על שבועה כיון דעכ"פ לא יצטרך לשלם. ובזה יש לפרש דזה באמת קושית הש"ס סוף סוף נאנסו בעי שבועה והיינו דאיך נאמן במגו דנאנסו ולמה לא לקח השטר וע"ז קאמר דנאמן בשבוע' משום דלא חש כשיצטרך לשבע. ומעתה י"ל דלכך צריך לשבע בהחזרתי דבאמת אין הטענה ברורה דלמה לא לקח השטר כדי שלא יצטרך לשבע ולכך צריך לשבע ויש להמתיק הדבר יותר דהנה באמת צריך להבין איך שייך לטעון החזרתי במגו דנאנסו ומטעם דשטרך בידי מה בעי ל"ש דהא יוכל לטעון נאנסו וכמ"ש הרשב"ם והנימוק"י והרי הסמ"ע סי' ק"ח כתב דהיאך שייך מגו דנאנסו דל"ש שנאנס וכתב דמ"מ לגבי טענת החזרתי נאנסו עדיפא לטעון דהא החזרתי היא העזה וא"כ זה שייך כשטוען החזרתי יש לו מיגו אבל אכתי קשה הא שייך שטרא בידך מה בעי וא"ל דהיה יכול לטעון נאנסו דהיאך סמך ע"ז הא נאנסו היא טענה גרוע ול"ש. אך זה אינו דס"ס כל שטוען כעת החזרתי שפיר מהמנינן לי' דל"ש שטרך בידי מאי בעי וא"כ [איך ] תאמר שאינו נאמן לטעון נגד השטר דהא כעת שטען החזרתי טענת נאנסו עדיפא לי' דאינו מעיז ושפיר מהימן במגו ומעתה ממילא צריך לשבע כמו בנאנסו וא"ל כיון דיש לו מיגו שוב לא חשש להניח השטר בידו דלענין שיניח השטר בידו יקשה באמת שטרא בידך מה בעי הא נאנסו ל"ש ול"ל זאת ולא גרע מטענת נאנסו דבעי שבועה. ובגוף הענין דמהימן בשטר החזרתי במגו דנאנסו יש להמתיק הסברא ע"פ מ"ש האו"ת דענין שטרך בידי מאי בעי הוא דא"ל דהמניה משום דאם המצו' לא הימן לך ולקח מידך שטר מסתמא לא האמנת גם לו ע"ש ולפ"ז באם יש מגו דנאנסו א"כ גם המפקיד האמין להנפקד דהרי הי' יכול לטעון נאנסו וע"כ דהמני' לכך ל"ש שטרך בידי מה בעי דאפשר דהמני' כמו דמהימן הוא לו. ולפ"ז שוב לא שייך לומר דיפטור בלי שבועה דהרי הוא לא המני' רק בשבועה דעל נאנסו הי' צריך לשבע ובלא"ה י"ל דל"ש המני' דכיון דנאנסו ל"ש א"כ לא המניה דמסתמא לא יטעון דבר דל"ש ובלא"ה י"ל בגוף קושית הקצה"ח דמ"מ זילי נכסי' דניהו דטענינן ללקוחות נאנסו היינו כשלקחו ולא ידעו כלל משטר פקדון אבל ליקח לכתחלה ויטענו נאנסו זה ודאי ל"ש לומר ובודאי לא יקח לכתחלה ויצטרכו שיטענו להם נאנסו ועיין בשו"ת אחי הט"ז סי' ד' כעין זו ודו"ק:

סימן עה

ס"ב חייב לשבע מה"ת. זהו מודה במקצת דחייבו התורה לשבע וכופר הכל פטור ועיין סמ"ע שכתב הטעם משום דאין אדם מעיז ובאמת שכן דעת רש"י אבל התוס' בב"מ דף ג' דחו זאת דא"כ גבי בנו דמעיז יתחייב וע"ז כתבו וא"ל דנפיק מע"א דאצטריך ע"א במקום שטענו בספק עפ"י העד ודבריהם תמוהין דמאי קשיא מע"א דהא אצטריך היכא דאינו יכול להעיז דפטור כופר הכל וע"ז אצטריך ע"א וכבר תמה בזה המהר"ם שיף ולפענ"ד נראה דסברת התוס' היא דבאמת צריך להבין כיון דכופר הכל פטור למה יתחייב בעד אחד דא"ל דהאמינה תורה לע"א דבאמת אין נאמנות לע"א רק לשבוע' וצ"ל דבאמת לא משום נאמנות הוא רק כיון דיש כאן ע"א אלים טענתי' והצריכו התורה שבוע' כדי לברר הספק ומאי אכפת לן בשבוע' ומעתה זה דוקא אי כופר הכל גזירת הכתוב דפטור שפיר י"ל דע"א מחייב שבועה אבל אם נימא דכופר הכל פטור משום דא"י להעיז א"כ ראינו דכח העזה כ"כ גדולה עד דאינו מחייבו אף שבועה אף דמה אכפת לן שישבע בכל זאת כיון דא"י להעיז פטור א"כ היאך אפשר לומר דכשיש גם ע"א דאז בודאי א"י להעיז נגדו ונגד הע"א אז חייבו שבועה דזה היפך החוש והשכל דאם העזה עוד גדולה יותר יתחייב שבועה זה ודאי חי אפשר לומר וע"כ דכופר הכל פטור מגזירת הכתוב ולא חשבה התורה כלל מעלת דא"י להעיז דנמצא כמה וכמה אנשים שמעיזין כמ"ש הרשב"א בתשובה וכיון דגזירת הכתוב היא שפיר חייבה התורה בעד אחד. ומעתה שפיר הקשו התוס' דא"כ למה לי עד אחד וז"ב וע"ז תירצו דמשכחת לה שטוענו בספק עפ"י עד. והנה מפורסם הקושיא בשם הגאון מוה' משולם ז"ל דאכתי מה הועיל בזה הא ילך וישלם לו ואח"כ יתבענו שנית שלקחת ממני שלא כדין ויהי' מחוייב שבועה וא"י לשבע וע"ז לא מועיל עד המסייע לפטור כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"א. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין להש"ך דמחויב שביעה ואי"ל משלם אין ע"א מסייע פטור מטעם דאתי לממון וא"כ ע"א בנסכא דר' אבא היאך מחייב והא אתי לממון. אמנם באמת זה אינו דשאני נסכא דר' אבא דע"א לא אתי רק לחיוב שבועה דהי' יכול לשבע נגדו דלא חטף ורק דהוד' שחטף וטען דדידי' חטף וא"כ הע"א בתחלה לא אתי רק לחיוב שבוע' ואח"כ בא החיוב ממון ובזה שפיר יכול לחייב דהוה כמ"ש הרמב"ם דנקבע האיסור אף על פי עד אחד (וכן מבואר בהדיא בשו"ת מיימוני לספר משפטים אות ס"א) משא"כ בהך דש"ך דמתחלתו בא לממון וע"ז אינו נאמן לפטור דבלא דבריו הוא מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם והוא פוטרו מממון וז"ב. ומעתה כאן דמתחלה בא לשבוע' אף דאח"כ בא לפטור מממון בודאי העד המסייע פוטר דבתחל' הי' יכול הבע"ד להכחיש העד והי' נאמן וז"ב. והנה הבעה"ת בשער שביעי ח"א כתב דכופר הכל פטור דאי כופר הכל חייב א"כ אמאי אצטריך לאשמעינן דמוד' במקצת חייב ת"ל דאי נימא דפטור כל אחד יודה במקצת והגד"ת הקשה דא"כ השתא דכ"ה פטור כ"א יכפור בכל ול"ק דהא חזקה דאין אדם מעיז משא"כ במודה מקצת דשייך אשתמוטי וז"ב. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה ובכול' דאם נימא מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא א"כ קשה בנסכא דר"א דאי הוה טעין לא חטפתי היה משתבע והא ל"ש אשתמוטי והקשו המפרשים דלמא באמת הוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ עד אחד היה בא לממון וזה א"א ובפרט לעשותו חשוד עי"ז ולהוציאו מחזקת כשרות דעד אחר אינו נאמן בזה ובפרט דע"י שחשדינן אותו מספק נוציא ממון. זה אי אפשר. ובגוף קושית התוס' י"ל דכיון שהתורה חייבו שבועה בע"א א"א דע"י שחשדינן אותו יפטר לגמרי זה בודאי א"א ורבה אינו רק נותן טעם על התורה אבל לא שיעקר בזה שבועת התורה. ובזה י"ל קושית התוס' בב"ב דף ל"ד דאמאי יהי' בנסכא דר' אבא מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם יהי' נאמן בשבועה במגו דלא חטפתי ולפמ"ש אתי שפיר דכאן כל שלא בא עד א' לממון דהיה יכול לטעון לא חטפתי א"כ באמת א"י לשבע דל"ש אשתמוטי כקושית התוס' כאן ול"ש מגו דס"ס א"י לשבע והו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם. ובזה מיושב קושית התוס' אמאי לרב שמואל נאמן הא לא הוה מגו ולפמ"ש אתי שפיר דלרב ושמואל דל"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם א"כ שוב אית ליה מגו דלא חטפתי דזה תלוי בזה ודו"ק כי קצרתי והוא חריף:

שם סעיף ד' וישבע על השאר. הר"ן בשבועות הקשה ע"ז דהא הו"ל כפירת ש"ק וכתב דמיירי שאין העדים אומרי' שעדיין חייב והקשה הגד"ת בש"ז ח"ג סי' א' דלהרמב"ם דכתב בהדיא דמיירי שהעדים אומרי' שעדיין חייב לו מאי איכא למימר ע"ש. ובאמת לפמ"ש במק"א דבכה"ג הו"ל כאומר לא לויתי כיון דהוא טוען שלא לוה כלל עכ"פ מודה דלא נשתעבד לו קרקעות וא"כ מחוייב לשבע כמ"ש לעיל. איברא דלפ"ז צריך להבין הא דלא תירץ הר"ן כן ואפשר דהרי בתוס' שבועות דף כ"א ע"ב ד"ה כל הקשו דאמאי לא נתרץ גם באומר לא לויתי דמאי לא לויתי שפרעתי והרי הוא כלא לוה וכתבו דלא אמר לא לויתי רק להד"מ:

ומעתה בהך דר"ח דאמר אין לך בידי כלום דשפיר מתפרש דפרע וא"כ יקשה אמאי לא נתרץ דיבורי' כן ובזה הוה כפירת ש"ק וע"ז תירץ הר"ן דהבמ"ע דעדים אינם מעידי' רק שהלוהו וא"כ ע"כ דהוא טוען שלא לוה כלל דא"כ אינו מחולק עם העדי' והיה לו לטעון כן דכוונתו שפרע וכמ"ש התוס' שם ולכך לא הוה ש"ק. ובזה יש ליישב קושית הגד"ת שם על הר"ן דפירש שלא כדברי הרמב"ם דפירש דעדים מעידי' שעדיין חייב לו ועוד א"כ לפרוך מה להצד השוה שמחייבי' אף בטוען שלא פרע משא"כ בעדי' דאינם מחייבי' בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דגם הר"ן מודה בזה להרמב"ם וכנ"ל ורק דהוכרח לתרץ כן וכמ"ש. ולפ"ז הרמב"ם דכתב שהעדים מעידין שעדיין יש לו, צ"ל דמיירי כשטוען בהדיא שלא לוה כלל דאל"כ מצי לתרץ דיבורו דמאי לא לוה שפרע או דס"ל כמ"ש התוס' בתירוץ השני דא"י לתרץ דיבורו כשטוען לפני ב"ד וא"כ ממילא מיושב קושית הגד"ת וכמ"ש ודו"ק:

ובזה מיושב הא דאמרו בשבועות הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב ובשטר פטור מ"ט דהו"ל ש"ק והקשו התוס' בב"מ דממנ"פ במה מיירי אי מחל השיעבוד א"כ גם שטר לא מקרי ש"ק ואם לא מחל גם מלוה בעדים הו"ל ש"ק ע"ש שכתבו דמיירי דמחל מב"ח ולא ממשעבדי וזה דחוק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר כתבתי דלא מקרי ש"ק דהא הו"ל כאומר לא נשתעבדתי דהא אומר לא לוה רק דיכול לתרץ דיבורו דמאי לא לוה שפרע. ומעתה בשלמא בשטר הו"ל ש"ק דאין לומר דהוא מודה שלא נשתעבד די"ל דלא הודה כלל דכונתו שפרע וא"ל דא"כ למה לא טען כן דזה אינו דא"כ יטענו שטרך בידי מאי בעי ולכך טען סתם אבל באמת כונתו שפרע ולכך כיון דלא הודה עכ"פ הו"ל ש"ק משא"כ במלוה בעדים דעדים אינם מעידי' רק שלוה וא"כ אי כונתו דפרע היה לו לטעון וע"כ דכונתו שלא לוה וא"כ עכ"פ הודה שלא נשתעבד וז"ב:

סימן עט

סעיף א' טענו מנה הלויתיך וכו' כן הוא בשבועות דף מ"א והתוס' הקשו דלתרץ דיבורו דמאי לא לוה שפרע וכתבו דמיירי שאומר להד"מ והגד"ת בשער י"א ח"א סי' א' הקשה דא"כ היאך אמר ר"י בב"מ דף י"ז מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידי' שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן ואמאי נימא דמאי אין לך בידי שפרעתי לך ע"ש. ולפענ"ד נראה דלהכי הביא הש"ס הך דכלתי' דר' שבתאי וכו' דאמר להד"מ וכו' דהוחזק כפרן ול"ל זאת אטו לא ידעינן דאם הוחזק כפרן אינו נאמן. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דהש"ס בא לפרש דמיירי ר"י ג"כ בכה"ג דאמר להד"מ דל"ש לתרוצי דיבורו ובלא"ה נראה דשם העדים מעידים שיש לו והיינו שלא זזה ידם מתוך ידו שראו שלא פרע דאל"כ הו"ל למנקט דהעדי' מעידים שלוה וע"כ דמעידים שיש לו עדיין וא"כ שפיר הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר שפרע לו אחר שחייבו הב"ד כמבואר בס"ה ובש"ך שם ס"ק י"ד וז"ב:

ובזה עמדתי על לשון הרמב"ם פ"ו מטוען ה"א שכ' הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה להד"מ ואח"כ הביא עדים וכו' הוחזק כפרן אבל אם השיב איני חייב או אין לך בידי וכו' וחזר ואמר כן הי' אבל פרעתיו לא הוחזק כפרן והדבר תמוה דסותר לדברי הש"ס דבש"ס מבואר דאף באומר אין לך בידי הוחזק כפרן. ולפמ"ש אתי שפיר דר"י מיירי בעדים מעידין שיש לו עכשיו ורבינו כתב בהדיא ואחר כך הביא עדים שהלוה בפניהם וא"כ לא הוחזק כפרן. שוב ראיתי בה"ה שם שכפי הנראה הרגיש בזה ומיישב כמ"ש ושמחתי ומהך דר"ח אין להקשות דהוא טוען אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' שיש לו דלתרץ דיבורא דמאי אין לך בידי שפרעתי וכו' דלא מבעיא להרמב"ם שפירש דמיירי שהעדי' מעידים שיש לו עדיין וא"כ ודאי דמחוייב אלא אף להר"ן דפירש דמיירי שהעדים אינם מעידי' רק שלוה ג"כ ל"ק דפשיטא דבכה"ג ודאי שייך לומר דלמה לא טען בהדיא דגם הוא כונתו שפרע והעדים אינם מעידי' רק שלוה ואני הודיתי טפי שחייבתי מאה ופרעתי וע"כ דכוונתו שלא לוה אבל בהך דשבועות שפיר מקשו התוס' דנתרץ דבורו דל"ש הי' לו למטען דהרי העדים באים לסייעו ומאי הוה ליה למטען וז"ב. עכ"פ נראה דמכאן הוציא הרמב"ם דינו שפירש דהעדים טועני' שיש לו עדיין משום דאל"כ הו"ל לתרץ דבורו וז"ב ודו"ק:

והנה הגד"ת נסתפק אם הביא עדים אחר כך דפרעיה מעיקרא קודם דטעין להד"מ אי נאמן או לא וכתב דמנימוק"י היה נרא' דנאמן אבל מלשון כל הפוסקי' נראה דאינו נאמן שהרי פסל לכל העדים שמעידים שפרע ע"ש וכפי הנראה שגם המבי"ט שהביא הש"ך כיון לדין הנ"ל וע"כ העיקר כהש"ך ס"ק א' שדחאו. ובזה א"ש במ"ש הרמ"א שנאמן על עצמו יותר ממאה עדים ונדחק הסמ"ע דלמאי אצטריך לטעם זה. ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ בכה"ג דאפ"ה אינו נאמן ודו"ק:

שם וכפר בב"ד וכו'. הרי"ף כתב לענין כת"י כשטען לא יזיפנא מיניה מידי ואח"כ הוחזק כת"י בב"ד או שיש עדים שזה כתב ידו ה"ז הוחזק כפרן דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והגד"ת הקשה שם דל"ל לטעם דכל האומר לא לויתי ת"ל דהוחזק כפרן ע"ש שכתב דנ"מ לענין אם מביא סהדי דפרע קודם. ובאמת לפמ"ש המבי"ט הובא בש"ך כאן ס"ק ב' נאמן בכה"ג אמנם הש"ך חולק עליו והגד"ת כתב בהדיא כהש"ך אבל בגוף קושית הגד"ת לא זכיתי להבין דהא הרי"ף מיירי באם אמר לא יזיפנא דהוה אומר לא לויתי והרי בתוס' בשבועות דף מ"א ע"ב הקשו דנימא מאי לא לויתי לא. עמדתי בהלואה אלא פרעתי וכתבו שני תירוצים הא' דאם מתרץ כן באמת נאמן ע"ש ותירוץ השני כיון דכפר בב"ד מן הסתם כוון שלא לוה כלל דאל"כ היה לו לפרש דבריו ע"ש. ומעתה מבוארין דברי הרי"ף דאם לא אמר דכל האומר לא לויתי הוה כאומר לא פרעתי לא הוחזק כפרן כלל דיכול לומר מאי לא לויתי לא עמדתי בהלואה וע"כ דכל האומר לא לויתי כלל כוון וא"כ הוחזק כפרן. ובזה עמדתי על לשון הש"ע כאן דבדין א' כל שטען להד"מ הגיה הרמ"א והוא מהטור משום דכל האומר לא לויתי וכו' ולענין כת"י שהוא חייב כתב המחבר סתם הוחזק כפרן ולא הגיה הרמ"א שהוא משום דאמר להד"מ הוה כאומר לא פרע ואדרבא הרי"ף כתב בהך דינא משום דלא לויתי כאומר לא פרעתי ועוד דבזה צריך טפי להאי טעמא שהרי כאן אין העדים מעידים שלא פרע רק שהוחזק כת"י בב"ד ועיין סמ"ע ס"ק ה'. ולפמ"ש אתי שפיר דלעיל מיירי כשטוען לא לויתי וא"כ היה מקום לומר דמאי לא לויתי לא עמדתי בהלואה וצ"ל כתירוץ השני של התוס' ושפיר הוצרך להך טעמא דכל האומר לא לויתי דאל"כ לא הוחזק כפרן כלל אבל בהך דינא דכת"י שינה המחבר וכתב להד"מ ולשון דר"מ מבורר דהכוונה שלא לוה כלל ועיין בבעה"ת כאן ס"ה ולפ"ז שוב א"צ להך טעם וסגי בהוחזק כפרן בלבד ודו"ק ואף דהמחבר נקט גם בדין א' שטען להד"מ הגיה הרמ"א עליו דגם לא לויתי הוחזק כפרן ומשום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ובלא"ה יש לומר בישוב קושית הגד"ת דנ"מ לענין היסת אחר הפרעון דמטעם הוחזק כפרן צריך לשבע אח"כ כמ"ש ס"ק ד' וס"ק י"ח אבל מטעם כל האומר לא לויתי א"צ היסת כלל כמ"ש הש"ך שם:

שם ואם לאחר שפרע וכו'. כ"כ הבעה"ת והגד"ת הקשה דבלא"ה אינו מהראוי לשבע דנשבע נגד שני עדים ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שהוא פסלן פסלן גם לענין זה שיהי' נאמן בשבועה נגדם וכמ"ש לעיל באריכות. ובזה יש ליישב מה דאמרו בכתובות דף פ"ח ומוקי להנך קמאי במלוה ודקדק הקצה"ח דלמה אמר הנך קמאי במלוה ע"ש בסי' פ"ד ולפמ"ש א"ש דבס"ד דמצטרף הנך שני סהדי א"כ לא היתה יכולה לשבע נגד הבתראי דאיכא שני עדים כנגדו ולכך קאמר ומוקי להנך קמאי דליכא שני סהדי. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ודו"ק:

שם ואין המלוה חייב שבועה כ"כ ה"ה בפ"ו מטוען ה"ג והביא ראיה דאל"כ היאך נשבע המלו' נגד שני עדים וכוונתו דאף שהוא נשבע שלוה ובזה העדים מסייעים אותו מ"מ כיון שנשבע שלוה ע"כ שנשבע שלא נפרע דאל"כ הו"ל שבועה לבטלה דמה נ"מ בלוה כל שנפרע וגם כשבע מדין גלגול שבועה על פרעון ג"כ ובפרט שהעדים מעידים שנפרע ואיך נשבע נגד שני עדים וע"כ דאינו צריך לשבע כיון שהוחזק כפרן וז"ב ופשוט והגד"ת בס"ב נתקשה בזה בחנם. ובזה יתיישב קושית הראב"ד שהקשה ל"ל טעם זה דהוחזק כפרן ועיין בלח"מ ומל"מל שם ודו"ק:

שם סעיף י"א בצד עמוד פלוני. התוס' הקשו בשבועות שם דהרי בהך דר"ח כשבאו עדים ואמרו שחייב כ' לא אמרינן דהוחזק כפרן ומ"ש כאן דהוחזק כפרן וכתבו דהכא קאמר לא עברתי בצד עמוד זה משמע דבעי לומר דאם עבר בצד זה מעולם אני חייב לך והוה כופר בכל כשהעידו עדים שעבר בצד זה אבל התם לא הוחזק כפרן אלא בכ' ואותם פורע ותמה הגד"ת בח"ב שם ס"ד דגם בהך דר"ח הוא אומר שאין לו כלום והעדים מעידין בחמישים וא"כ הרי הוחזק כפרן ואדרבא כ"ש הוא דשם הוכחש בגוף הלואה ע"ש שנדחק ומאד תמהני עליו דכוונת דבריהם ברורה דהרי קיי"ל כאן בס"ה דדוקא לאותו ממון הוחזק כפרן ולא לממון אחרת וא"כ בשלמא בהך דר"ח לא נתברר כפירתו רק בחמשים א"כ לא הוחזק כפרן רק בחמשים ועל כ' אחרים לא הוחזק כפרן אבל כאן הוחזק כפרן שלא עבר בצד עמוד פלוני והוא אמר דאם עבר מעולם לוה המעות וא"כ הוחזק כפרן לכל הממון וא"כ הו"ל הוחזק כפרן לכל הממון והמעיין בלשון התוס' יראה מבואר בהדיא כמ"ש ועיין בש"ך ס"ק ט' מבואר בהדיא כמ"ש. גם מה שהקשה על הרשב"א הובא בב"י סי' פ' לענין כופר בשטרות דלא מקרי כופר בהלוא' ואמאי בהך דעמוד הי' מקרי כופר ג"כ ל"ק לפענ"ד דכאן כיון שתלאן בהך דעמוד והיינו דאם עובר בעמוד הי' ח"ל וא"כ כל שעבר הוחזק כפרן ולוה אבל שם יכול להיות שכפר לו השטר ומעולם לא תלאן לומר דאם לוה ע"כ שהי' בשטר דהוא לא אמר רק שזוכר שלא עשה שטר עליו ורצה לכפור בשטר אבל כאן מה לו אם עבר בצד עמוד פלוני וע"כ דכפר לו בממון אם אמת שעבר ח"ל ממון ושפיר הו"ל הוחזק כפרן:

(שייך לס"א ובאו שני עדים. אבל בא עד אחד דעת הרמב"ם דאף דלא הוחזק כפרן בעד אחד מ "מ הו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם אבל הרשב"א כתב כיון דבשני עדים לא נתחייב רק בשביל שנעשה כפרן ובע"א דל"ש נעשה כפרן ממילא לא הוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם. ובאמת לכאורה לפמ"ש הרשב"א בתשובה שם הובא בכ"מ פי"ד ממלוה דלכך בשני עדים הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר אח"כ פרעתי משום דמסתמא לא הי' פורע בלא עדים דהמלו' יוציא לעז עליו שהרי טען כבר שלא לוה כלל אבל בעד אחד סומך ע"ז שיוכל לטעון לא לויתי ונאמן לומר פרעתי אח"כ אבל לא פרעתי מקודם ע"ש ולפ"ז לפמ"ש הר"ר יקיר הובא בש"ע סי' ל"ד דהע"א והמלו' יוכלו לפסלו אח"כ מעדות ושבועה וכן הוא בתוס' ב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא וכיון שכן אפשר דשייך בזה הוחזק כפרן דמסתמא לא יפרע לו שלא בעדים דהרי כיון שטען לא לוה והעד מכחישו א"כ הבע"ד והעד יכולים לפסלו לעדות ולשבועה כשהי' נשבע שלא לוה ע"כ יהי' מוחזק כפרן בפני העולם ואין נאמן לומר פרעתי אח"כ אדרבא פרעתי מקודם יותר יוכל לטעון דבעת שפרע לו עדיין לא הוחזק כפרן. ובזה היה מקום ליישב דברי הטור שבסי' ע"ה פסק כהרמב"ם וכאן פסק כהרשב"א וכבר תמהו כולם בזה ועיין בסמ"ע וש"ך כאן ולפמ"ש אתי שפיר דלעיל מיירי שטען שפרע אח"כ וכאן מיירי שטען שפרע קודם א"כ לא הוחזק כפרן שוב לא הו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם וגם לפמ"ש הרשב"א דפרעתי אח"כ נאמן יותר יש לחלק בהיפך שטען פרעתי אח"כ דלא נעשה כפרן וז"ב. וראיתי לגד"ת ח"ב סי' ב' כאן שכתב ליישב דס"ל לטור דעיקר הטעם כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ד דלא חציף לאכחושי סהדי ולכך אינו נאמן במגו ולפ"ז כאן מיירי שטען לא לוה נגד העד וכבר הכחישו ואח"כ טען פרעתי ושפיר אית ליה מגו דאי בעי עמד בטענתו ולא זכיתי להבין דבריו דעכ"פ הי' מהראוי לשבע שבוע' דאורייתא כמו אם טען לא לוה והעד אחד מכחישו דצריך לשבע שבועת התורה וה"ה בזה והמעיין בתוס' שבועות דף ל"ב ובב"ב דף ל"ד יראה דהתוס' לא הקשו רק דיהי' נאמן במגו ובשבועה וז"ב. ומיהו לפמ"ש הרשב"א בטעם הדבר דנאמן בע"א לומר פרעתי משום דסומך עצמו שיוכל לטעון לא לויתי להכחיש העד א"כ י"ל דלפמ"ש התוס' בב"ב שם דלכך אינו נאמן במיגו דלהר"מ דמתיירא להכחיש העד ולשבע כנגדו ואינו חצוף כ"כ וכיון שכן איך שייך שסמך עצמו ע"ז ולא יעשה דבר נקל לפרע באמת לפני עדים ויסמוך עצמו על שיטעון להד"מ ויצטרך להכחיש העד ולשבע נגדו בשקר והשתא אם מפקיעין ממון עי"ז ואין מאמינים לו במגו עי"ז מכ"ש שלא יסמוך ע"ז ולא ירצה לפרע [אלא] בעדים. ובזה י"ל ולחלק בין כשהכחיש העד מעיקרא א"כ חזינן דחציף להכחיש העד א"כ שפיר י"ל דסמך עצמו ע"ז וכעין חילוקו של הגד"ת ומיושב דברי הטור שלא יהיו סותרין זא"ז. ובדברי הרשב"א אלו יש ליישב קושית הקצה"ח שהקשה על הדין דהוחזק כפרן והרי לא עדיף מהגוזל את חבירו בעדים דא"צ להחזיר בעדים והרי שם ודאי הוחזק כפרן ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כאן דלא היה לו לפרע כ"א בעדים כדי שלא יוציאו לעז עליו אבל בגזלן הרי דאינו דלא חש לזה דהרי גזל בעדים וז"ב. ובגוף פלוגתת הרמב"ם והרשב"א הנ"ל היה מקום לומר דתלוי בשני תירוצים של התוס' דלהרמב"ם דעד אחד נאמן כשנים והוה מגו במקום עדים א"כ שפיר הו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם דאינו נאמן לטעון פרעתי כלל להרמב"ם וכמ"ש הסמ"ע בסי' פ"ה והרשב"א ס"ל כתירוץ הר"י. אבל כבר השיג הש"ך שם ס"ק מ"ג על הסמ"ע וסובר דאף להרמב"ם נמי נאמן כשטוען פרעתי וכן מצאתי בריב"ש סי' שצ"ב.)

שם סעיף י"א אותן פלוני ופלוני ואמרו להד"מ נתבאר בסי' ע' ע"ש בסמ"ע וש"ך. והנה דבר זה תלוי באם צריך לברר ועיין בז"ב דף כ"ד. ואזכיר כאן מה דק"ל דאם נימא דהמביא שתי כתי עדים וכת אחת הכחישוהו דל"מ כת השניה א"כ קשה מה פריך הש"ס בשבועות דף ל"ג אלא ראשונה הא קיימא שנייה ונדחקו שם ואמאי לא קאמר דהנ"מ הוא לענין זה דהא הוא השביע השתי כתות וא"כ הוא צריך לברר שתיהן וכל שאמרה הכת ראשונה שאין אנו יודעין הרי הכחישוהו ואינו נאמן וא"כ שפיר הו"ל כפירת ממון דהפסידוהו וצע"ג להמעיין ועיין בב"י חו"מ סי' ק"מ ס"ג ובתשובה ביארתי זאת באריכות:

סימן פב

סעיף ג' כשטען שפרע השטר. עיין סמ"ע ס"ק י"ז מה שמחלק בין אם טען הלוה שיחזיר לו השטר או לא. ובזה מיושב דברי הבה"ת בשער ב' ובשער נ"א ס"ו שכתב אם טען המלוה יביאו ממוני וכו' וכ"כ הרמב"ם והקשה הגד"ת דהא ברמב"ם משמע דאף בלא טען הדין כן ולפמ"ש הסמ"ע אתי שפיר דהרמב"ם מיירי כשטען הלוה כמ"ש מי שטוען שפרע השטר וכו' ואילו הבעה"ת מיירי שטען המלוה בתחלה שהרי כתב והיכא דמפיק שטרא אחבריה וכ"כ בשער כ"א ובזה בעינן שיטעון דוקא כמ"ש הסמ"ע והנה הש"ך שם כתב דתשובת הגאונים אינם חולקים על הרמב"ם כלל ע"ש והנה כעין חילוק זה הוא בגד"ת שם ודחה אותו דמלשון תשובת הגאוני' משמע דבכל נשבע ונוטל הוא כן ע"ש וגם מלשון הבעה"ת משמע דחולקין ע"ש דלא כש"ך. אמנם בכ"ז העיקר כהרמב"ם ובעה"ת ומ"ש הג"ת שם להקשות על תשובת הגאונים דא"כ בשנים אוחזין ובחנווני על פנקסו נימא ג"כ מי נשבע תחלה דכל אחד יטעון דלמא אידך לא מצי לאשתבועי ומודה לי ע"ש. לפענ"ד דאה"נ רק אם כל אחד יטעון כן ולא ירצו לשבע יהי' מונח ביד בעה"ב או ביד ב"ד וא"כ מוכרחים לשבע וגם כאן אם אינם רוצים לשבע הרשות בידם כמ"ש הגאונים וז"ב. וראיתי בט"ז סי' פ"ב שם שסייע דעת הגאונים משו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' ט"ו ע"ש. ולפענ"ד אין משם ראיה דשם הבת מוחזקת בשטר גמור והבן אחותו אין לו שום טענה כיון שנודע שספרים אלו הם של מת וגם הוא מודה רק שאומד שצוה להקדישם זה הוה רק דברים בעלמא דמסתמא לא הקדישם כל שיש לו בת דמצוה לתת לבניו ובנותיו ואף נגד התקדש אמרו לא תהוי בעבורי אחסנתא כמבואר סי' רפ"ד וגם הא יש להבת שטר וכ"כ דאין טענה כנגדה מסתמא הוא אמת ולכך צריך בן אחותו לשבע תחלה וכמ"ש הרא"ש בהדיא משא"כ הכא דהמלוה בא בשטר דמה"ד א"צ לשבע כלל ופשיטא דהלוה צריך לשבע תחלה וזה ברור:

שם סעיף י"ג נשבע הלוה. הבעה"ת בשער ח' הקשה דאמאי לא ישבע המלוה ויגבה כולו והגד"ת כתב דלפמ"ש הה"מ פ"ז מטוען ה"ג דע"כ במקום שהוחזק כפרן א"צ התובע לשבע דאל"כ היאך יכול לשבע נגד שני עדים ע"ש וה"ה הכא איך יכול לשבע נגד שנים ע"ש ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דברי ה"ה שהקשה דאיך יכול לשבע נגד שני עדים ומאי קושיא כיון דהלוה בעצמו פסלן לגבי עצמו א"כ פסלן גם נגד זה שיהי' המלוה נאמן נגדם בשבועתו. אמנם זה אינו דאם פסלן גם נגד המלוה למה צריך שבועה כלל וע"כ דלא פסלן רק לגבי עצמו וא"כ גם המלוה אינו נאמן בשבועה נגדם וז"ב. וזה שדייק המגיד דע"כ דא"צ התובע לשבע דאל"כ לא נאמן נגדם וכמ"ש ומעתה כאן שפיר מקשה הבעה"ת דכיון שהלוה פסלם ממילא המלוה נאמן בשבועה וא"ל דא"כ ל"ל שבועה דזה אינו דכאן דל מהכא העדים בכל שטר כשטען הלוה פרעתי צריך המלוה לשבע וז"ב. ובזה מיושב גם קושית המלמ"ל שם מהא דמבואר פט"ו ממלוה ובש"ע סי' ע"א ס"ה דאם טוען פרעתיך שני פעמים דמשביעו היסת אף שיש עדים שפרעו ואיך נשבע נגד העדים ולפמ"ש אתי שפיר דשם פסל העדים דלכך האמינו כבי תרי ועיין בה"ה שם וא"כ שפיר נשבע המלוה היסת והיסת צריך לשבע אם טוען פרעתיך שני פעמים וז"ב ודו"ק:

סימן פו

ס"א אם אמר לו הילך וכו' ומוכן בידו. כתב הסמ"ע פירוש ונותנם לו והש"ך השיג עליו דאפילו אין נותנם לו כל שמוכן בידו ליתנם לו מקרי הילך ע"ש שכתב כן בשם הר"ן. ולפענ"ד נראה להוכיח כן דאל"כ מה מחלק הר"ן דדוקא בפקדון שייך הילך ולא במלוה משום דלהוצאה ניתנה והא סוף סוף נתנם לו כעת וע"כ דאינו נותנו לו רק שמוכן לתנם ולכך בפקדון דבכל מקום שהם ברשותו הם הו"ל הילך כמ"ש הש"ך ס"ק ג' משא"כ בהלואה דלהוצאה ניתנה כל שאינו נותנה לו לא הוה הילך וז"ב וגם הגהת אשר"י דמחלק בין אותן מעות שהלוהו או אותו הפקדון יש לומר ג"כ דמיירי כך שאינו נותנם לו כעת אבל כשנתנם לו פשיטא דכל דבר מקרי הילך וז"ב:

ובזה מיושב קושית הגד"ת ש"ז ח"ב סי' ב' שהקשה דא"כ אמאי חשוב שטר הילך כיון שהקרקעות משועבדים. ולפמ"ש אתי שפיר דהקרקעות בכל מקום שהם משתעבדים למלוה וברשותו הם ולכך מקרי הילך:

שם דהא אפילו שטר חשוב הילך. הסמ"ע ס"ק י"א כתב דאף דבאמת שטר חשוב הילך היינו כשנותן לו מתחלה שטר או משכון דסמך עלה משא"כ היכא דנותן לו עכשיו משכון או שטר לא חשוב הילך וזה טעם הדיעה הראשונה ע"ש. ולכאורה צריך ביאור דמ"ש זה מזה. אמנם נראה דבאמת שטר לא נקרא הילך דהרי קשה להוציא כמ"ש הע"ש וגם משכון אולי יתקלקל ולא ישוה כפי החוב ורק כל שסמך עליו מתחלה א"כ אחשביה לממון גמור וממילא נקרא הילך אבל לתת לו כעת דברים האלו בודאי לא נקרא הילך דכמה עקולי ופשורי איכא וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הט"ז דלהסמ"ע מה פריך הש"ס בדף ה' ולמ"ד הילך פטור למה לי למעוטי קרקע משבועה הא אצטריך למעוטי בכה"ג דנתן לו כעת קרקע דלא מקרי הילך. ולפמ"ש אתי שפיר דבקרקע דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ותמיד ממון הוא שוה א"כ פשיטא דמקרי הילך. ובלא"ה לא זכיתי להבין דאיך שייך לומר דנותן לו כעת קרקע דא"כ אמאי פטור משבועה דע"כ לא פטרו בשבועה בקרקעות רק כשטוענו קרקע והוא כופר מטעם דאין גופו ממון אבל לא כשנותן לו כעת קרקע וז"ב. ומה שהקשה מסי' פ"ח סכ"ח שכתב דשטר פטור דהו"ל שעבוד קרקעות ותיפוק ליה דהו"ל הילך. במחכ"ת לא זכר שהב"י הרגיש בזה שם וע"ש בש"ך ס"ק מ"ט:

שם סי"א אם הפכה על שכנגדו. כ"כ התוס' בשבועות דף מ"א דלא קי"ל כמר בר ר"א וכן הביאו בשם סדר תנאים ואמוראים דקיי"ל כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה אך שהביאו כי פירשו דמיפך שבועה היינו דמר בר ר"א סובר דמפכינן אשכנגדו ודחו דלא מיירי הש"ס כעת בחשוד והגד"ת בש"ז ח"א סי' ז' הפליא להקשות דאיך אפשר לפרש בחשוד דא"כ לדידן דלא קיי"ל כמר בר ר"א לא מפכינן בחשוד והיאך אפשר דהא מבואר בדף מ"ד ושכנגדו חשוד על השבועה ועוד איך אפשר דבדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן דהוא תקנתא לתקנתא מפכינן ע"ש ולפענ"ד נראה דזה ודאי דלסדר תנאים ואמוראים לא הי' לו הגירסא כמו שהוא לפנינו דכמו שהוא לפנינו מבואר דמיירי בהיפוך שבועה סתם בלא חשוד וע"כ דלא גרס רק א"ב מיפך שבועה ומעתה י"ל דהוא מפרש באמת איפכ' דהיינו דבדאוריית' מפכינן ובדרבנן לא מפכינן רק דמר בר ר"א סובר דאף בדרבנן מפכינן וע"ז כתבו דלא קי"ל כותי' וז"ב:

סימן פח

סעיף א' עד שיודה לפחות בפרוטה וכו' כ"כ כל הפוסקים דקיי"ל כרב והגד"ת ש"ז ח"ב סי' ח' דייק דברי רש"י ז"ל בב"מ דף נ"ד גבי הטענ' שתי כסף וההודא' בפרוט' וגם בשבועות במשנ' שם דפירש אליבא דשמואל דפירש הפטור משום טענו בחטין כדמפרש הש"ס אליבא דשמואל וכתב דמסתפי לומר מה שירא' מדעת רש"י ז"ל וכונתו דנרא' דפוסק כשמואל היפך כל הפוסקים אבל התוי"ט בשבועות הרגיש ג"כ בזה וכתב בפה מלא דנרא' דרש"י פוסק כשמואל ומשום דקיי"ל כשמואל בדיני ע"ש ובאמת מרש"י שבועות אין דיוק כלל דהא מקדם הביא פלוגת' דרב ושמואל ועיין בתוי"ט שם אבל מב"מ נראה כן. מיהו לדינא העיקר ככל הפוסקים דרש"י פרשן הוא ולא פסקן כמ"ש הב"י באו"ח סי' י':

שם ס"ד אפי' לא כפר אלא בפרוטה וכו' הרב בעל גד"ת הקשה דא"כ לתני בב"מ דף נ"ה בהדי החמש פרוטות גם פרוטה זו ויהי' שש וכמו דתני לוי האונאה שוה פרוטה ע"ש והניח בקושיא והנני יוסיף להפליא דלשיטת הפוסקים דשבועת שומרים הוא ג"כ בפרוטה יקשה ג"כ כן. אמנם לפענ"ד נראה דכל הטעם דצריך להיות פרוטה הוא משום דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה וכמ"ש הרמב"ם לענין שבועת שומרין בהדיא ובש"ע ס"ה וא"כ הא אמרו שם ישיבת הדיינים אמאי לא קתני במשנ' ותירצו הא קתני גזל ופירש"י אלמא דפרוט' חשוב ממון והיינו דממילא נדע דנזקקין לו ולפחות אין נזקקין ולפ"ז ממילא לא אצטריך למתנייה לשש ולטענו בע"א כיון דגם זה אינו רק מחמת דאין נזקקין וז"ב:

שם סעיף כ"ג דבר שבמדה ושבמשקל וכו' במכילתא יליף לה מכסף דהוא דבר שדרכו למנות והגד"ת שם הקשה דא"כ היכי קאמר בדף ל"ט כסף דכתב רחמנא ל"ל וכו' והא אצטריך לזה ע"ש. אמכם ל"ק דאטו מכלים לא נוכל ללמוד זאת דכלים ג"כ דרכו למנות והמכילתא יליף ממוקדם דכסף כתיב קודם וז"פ. ומ"ש הג"ת על דברת התוס' בדף מ"ג בשם ריב"א דיליף לה משלמ' דנעלם מהם המכילתא הלז חלילה לומר כן שגם בב"ק דף ס"ג כתבו כן כונתם דבמכילתא לא יליף רק למנין דכסף דרכו למנות ומנין לנו מדה ומשקל וע"ז כתבו דיליף משלמה שוב ראיתי ברא"ש דהביא דברי ריב"א והמכילתא ולא כתב שלא ראה המכילתא וע"כ כמ"ש:

סעיף כ"ח דשטר הוה כמו שיעבוד קרקעות. הסמ"ע הביא דברי התוס' שהקשו דלמ"ד שעבודא דאורייתא הו"ל ש"ק וכתבו דמיירי במחל או שאין לו קרקעות. וראיתי לגד"ת ש"ו ח"ב סי' י"ד שהקשה דא"כ היאך פליגי ר"א ור"ע בסלעים דנרים דממנ"פ במה מיירי אי לא מחל א"כ הו"ל ש"ק ואמאי יתחייב על דינר השלישי דניהו דהו"ל ע"פ הו"ל ש"ק אי מיירי כשמחל א"כ איך אמר דבשתים הו"ל ש"ק הא מחל ע"ש ולפענ"ד נראה דלא מבעיא להסמ"ע שכתב דבשטר אף אם אין לו קרקע כלל הו"ל ש"ק א"כ מצי איירי באין לו קרקע ואפ"ה בשטר הו"ל ש"ק אלא אף להש"ך ס"ק מ"ט דחולק מ"מ הא היכא דמחל הב"ח מודה הש"ך דבשטר הו"ל ש"ק ובע"פ לא כמ"ש שם בהדיא א"כ משכחת לה בזה וז"ב. והנה הט"ז הקשה בהא דאמרו בב"ב דף קכ"ח לוה אמר מחצה והעדים אומרים כלו דנשבע וגובה מחצה והא שם הו"ל ש"ק ויש לו קרקעות ולא מחל דהרי גובה מחצה מב"ח ומ"ש בזה דנתגלה לו בחלום דמיירי דמחל השעבוד דמשועבדים ולכך לא הוה ש"ק. במחכ"ת באמת דברי חלומות הן דאכתי כיון שיש ב"ח הו"ל ש"ק ומ"ש הט"ז דא"כ למה הקשו למ"ד ש"ד דמב"ח גבי אף בלא ש"ד אין ראיה דאם ש"ק לאו דאורייתא א"כ לא הוה כפירת ש"ק דאין לו שעבוד ע"ז דמאן מפיס דהא כל דבר משועבד לו (ועיין לח"מ פי"ו מאישות הלכה כ"ה שכ"כ בהדיא דכל היכא דיש שני שעבודים שווים לא מקרי ש"ק ע"ש) משא"כ למאן דסובר ש"ק דאורייתא עיקר סמיכתו על ש"ק. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין קושית התוס' דלמ"ד ש"ד מודה מקצת הו"ל ש"ק ואמאי הו"ל ש"ק והא קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ אם הלוה מכחיש ואומר דלא לוה הו"ל עכ"פ כופר דאינו משועבד לו קרקעות ועכ"פ לדידיה לא הוה ש"ק. אמנם זה אינו דעכ"פ הוא מודה מקצת והו"ל מודה בש"ק דזה הוה ש"ק. ובזה מיושב מהא דלא הקשו מע"א דהא הו"ל ש"ק. ולפמ"ש אתי שפיר דבע"א לא הוה ש"ק דהא הוא מכחיש שלא הי' ש"ק וז"ב. ולפיכך הוכרחו לתרץ דמיירי דמחל לו השעבוד וז"ב:

ומעתה שם דהעדים מעידים שפרע וא"כ ניהו דהוא הודה עכ"פ כיון דהעדים אומרים שפרע לענין ז"ב שלא יהי' ש"ק נאמין לדברי העדים ולא הוה ש"ק וז"ב. איברא דלפ"ז בהא דאמרו בשבועות דף ל"ז ע"ב הכופר בממון שיש עליו עדים חייב ובשטר פטור מ"ט שטר הו"ל ש"ק ואמאי הא הוא עכ"פ כופר וא"כ הוי כאומר לא לויתי. אמנם נראה דכיון דיש שטר עליו היאך אפשר לומר דכפירתו הו"ל כאומר לא שעבדתי קרקעות דהא מ"מ הו"ל ש"ק דהא יש שטר ומוציא אף מלקוחות והוא בעצמו הודה ע"י השטר ולא חשיב כופר כלל. ובזה מיושב קושית התוס' דא"כ גם עדים הו"ל שיק למ"ד ש"ק דאורייתא. ולפמ"ש אתי שפיר דלגבי עדים הו"ל כפירתו כאומר לא נשתעבדתי כיון דעכ"פ בעצמו לא הודה. מיהו בגוף הקושיא י"ל דגבי שטר הוה ש"ק דגבי ש"ק לא מועיל הודאתו שלא נשתעבד דלענין איסור ל"ש הודאה דלענין ממון שפיר אמרינן דהוא עכ"פ הודה משא"כ לענין איסור וצ"ע בזה. ובמ"ש לעיל מיושב קושית המחנ' לוי בשבועות דף ל"ו גבי חבלת בי דאמאי חייב הא הו"ל כפירת ש"ק דחבל' גובה ממשעבדי. ולפמ"ש אתי שפיר דאם כופר כופר עכ"פ בהשעבוד:

שם סכ"ט אבל כתב ידו וכו'. כ"כ הב"י עפ"י דבריו בב"ה אבל הש"ך השיג דגם הרמב"ם מודה בזה ע"ש וכ"כ הגד"ת ש"ז ח"ב סי' ט"ו ע"ש שהאריך ועיין לח"מ ומלמ"ל פ"ד דטוען שם שכלם הסכימו כן. אך מ"ש המלמ"ל לפרש דברי הרמב"ם שכתב והרי כל נכסיו משועבדים דכוונתו למ"ש ה"ה פי"ו מאישות דאם כתובה נגבית ממטלטלין לדידן לא הוה כפירת ש"ק וה"ה כאן דכל נכסיו משועבדים לו ע"ש ונוראות נפלאתי דלדבריו כל שטר לא הוה ש"ק דמשועבדים גם מטלטלין א"כ אמאי אמרו בב"מ דף ד' דשטר הו"ל ש"ק וגם בשבועות אמרו בכמה דוכתי דהוה ש"ק וע"כ כמ"ש הלח"מ שם דכיון דעיקר סמיכות על הקרקעות מקרי ש"ק משא"כ אחר התקנה ע"ש וא"כ כאן הו"ל ש"ק. ובזה יש ליישב קושית הט"ז כאן שהקשה דלמה נקטו התוס' בב"מ קושייתם למ"ד שעבודא דאורייתא הא לכ"ע גובה מקרקעות ולפמ"ש אתי שפיר דלמ"ד דהוא דאורייתא עיקר סמיכתו הי' עליהם משא"כ למ"ד שעבודא דרבנן ועיקר הא דגובה משום דמיני' ואפילו מגלימא דכל דבר משועבד לו א"כ ממילא לא הוה ש"ק כמ"ש ה"ה. ות"ל שלעיל דחיתי דברי הט"ז מטעמי' דנפשי כעין דברי ה"ה:

והנה דעת רב האי גאון דאם הודה במקצת בדבר שיש עליו עדים לא הוה הודאתו הודא' ע"ש בה"ה שהביאו. ולא זכיתי להבין דלדבריו כל שיש עדים לא מקרי הודא' כלל דהא יש עדים וא"י לכפור א"כ ה"ה שאם כפר בדבר שיש עליו עדים לא חשיב כפירה וא"כ היאך אמרינן בשבועות דף ל"ז דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב ק"ש הא לא מקרי כפירה כלל וצע"ג ובלא"ה י"ל דבשטר ל"ש מחילה דהא תפס שטרא ל"מ מחילה כמ"ש סי' רמ"א ולכך בשטר הו"ל ש"ק ומיושב דברי התוס' בשבועות שכתבתי למעלה:

(שייך לסי' פ"ז סכ"ח אינו נפסל לשבועה עפ"י עצמו דעת הסמ"ע דצריך לחזור ולשבע דהרי הודה שלשקר נשבע וכן הסכים הש"ך וכ"כ המהרי"ט חלק חו"מ סי' ל"ו והקצה"ח הקש' מדבר התוס' ב"ק דף ק"ח שכתבו דאף דיצא שבועה לשקר מפיו מהימן במגו דאי בעי הי' אומר דטענתו הראשונ' הי' אמת וה"ה הכא ע"ש. ולפענ"ד נראה לחלק דשאני התם דהחזר' היא מפטור לפטור דבתחל' טען שנגנב ואח"כ טען שנאבד שפיר אית לי' מגו דאי בעי הי' עומד בטענ' הראשונ' אבל כאן דחוזר והודה מקצת ומי ביקש מידו שיודה במקצת שלא ע"ד תשובה וע"כ דיש לו טעם לזה וא"כ ל"ש מגו דהוה ממודה במקצת לכופר הכל ולא שייך מגו וז"ב ודו"ק. ובלא"ה צריך לשבע שנית דבתחל' לא נשבע רק היסת וכמ"ש המהרי"ט שם וכבר קדמו הג"ת שם:

שם סכ"ט ונעשה חשוד עפ"י שני עדים. כתב הסמ"ע דאף לדעת רבינו יקיר בסי' ל"ד דתבע"ד והעד מצטרפין לפסלו הוא דוקא כשמעידין מחדש וכאן נעשה חשוד מיד וכ"כ הג"ת שער יו"ד סי' ג' ע"ש ודבריהם נכונים דבהאי דר"י צריך שיעידו מחדש דאל"כ לא נפסל. איברא דצריך להבין דא"כ היאך מצטרף אח"כ העד עם הבע"ד הא קיי"ל בסי' כ"ח דאם העידו שלא בפני בע"ד אינן חוזרין ומעידין דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ועיין ט"ז שם שהביא כן בשם ר"י בן לב. אמנם לפענ"ד ע"כ לא שייך דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה רק במקום שלא היה מועיל עדותו מקודם ואח"כ מועיל שפיר אמרינן כיון דלא נתקבל עדותו מקודם עביד איניש לאחזוקי דיבורי' אבל כאן אטו לא נתקבל עדותו מקודם וחייב שבועה כדין ע"א ורק כעת יש עוד אחר וא"כ ממילא מקבלין עדותו פעם שנית דמה"ת לומר דמשקר ודעת הג"ת דהעד אינו צריך להעיד פעם שנית:

אמנם אף לפי מה דמשמע דגם העד צריך להעיד שנית היינו להצטרף עם השני אבל עדותו כשר ותדע דאטו אם עד יעיד בפני ב"ד ואח"כ יצטרכו להעיד אותו עדות בפני ב"ד כגון שהב"ד נמצאו פסולים אטו נימא עביד אינש לאחזוקי דיבורא ובזה ממילא נסתר ראיית הט"ז מסעיף ס"א דמבואר שם דסומכין על עדותם בעצמם ולפמ"ש אתי שפיר דשם הב"ד פסולי' שאינם מומחים ופשיטא דמועיל עדותן משא"כ לענין עדות שלא בפני בע"ד ובזה מיושב מה שהקש' בקצה"ח שם דדברי העיטור סותרין דכתב בעצמו לענין אם היה העדות קרוב ואח"כ נתרחק דאינו מועיל עדותו דעביד איניש לאחזוקי דיבורא ובסעיף כ"א הנ"ל דהועתק מעיטור מבואר דמועיל ולפמ"ש א"ש דשם הפסול בעדות גופייהו דלא נתקבל עדותן משא"כ בסעיף כ"א דאין הפסול בהם. ובזה מיושב מה שהקש' מהא דאמרו בב"ק דף ע"א מה ע"פ עד אי אתי עוד אחר מצטרף בהדיה הרי דמועיל ולפמ"ש אתי שפיר. דרך כלל נראה דהעיקר תלוי אם נתקבל עדותו מצד עצמו מתחלה או לא. ובזה יש לישב קושית התוס' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא שהקשו דליהמן בשבוע' במגו דלא חטפתי וא"ל דירא שלא יפסלוהו העד ובע"ד דא"כ אף אם העד לא מחייב שבועה לא יהי' לו מגו. ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דעד אחד לא מחייב שבועה שיהיה מחויב שבועה וא"י לשבע משלם דהוה כמו בא לממון וא"כ לא נתקבל עדותו מתחלה ושפיר אמרינן מגו דלא יוכל לפוסלו אח"כ דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה משא"כ אי מחייב שבועה וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' דלרב ושמואל דלית להו מתוך אכתי אמאי מהימן דהא לית ליה מגו. ולפמ"ש א"ש דלרב ושמואל דלא נתקבל עדותו מתחלה דהא לא אמרינן מושאיל"מ א"כ תו יש לו מגו דלא יפסלו דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה וזה ברור ודו"ק:)

סצ"ז סכ"ג מסדרין לבע"ח כן הוא דעת הרי"ף והגאונים וכן פסק בבעה"ת שער א' וראיתי להגד"ת שם שהביא ראיה לזה דלא כר"ת מהסוגיא שם בב"מ דף קי"ד דאמרו שם דר"י מקיש נדר לערכין ואידך האי לנדון בכבודו הוא דאתא. והדבר תמוה דהרי התוס' כתבו ד"ה ואידך דהיכא דאיכא ק"ו והיקש הק"ו מבטל להיקש אם ההיקש מצי להורות על ד"א וא"כ יקשה על ר"י דאמאי לא גמר בק"ו ויעמיד ההיקש לנידון בכבודו וע"כ דר"י ס"ל דמסדרין לב"ח וליכא ק"ו וכר"י קי"ל כדקיי"ל כוותיה דמסדרין בהקדש וע"ז הקשה לנפשי' דא"כ מאי פריך הש"ס ויחזרו בהקדש ק"ו מב"ח וזו ע"כ לר"י דס"ל דמסדרין בהקדש וע"כ דלר"י אין מסדרין בב"ח דאל"כ ליכא ק"ו ע"ש שהניח בקושיא אמנם לפענ"ד נראה לישב דלכאורה צריך להבין גוף הק"ו של בר פדא מה ב"ח שמחזירין אין מסדרין הקדש שאין מחזירין אינו דין שאין מסדרין ומאי ק"ו איכא הא מסיק הש"ס דלכך אין מחזירין בהקדש דכתיב ולך תהיה צדקה יצא הקדש דלא בעי צדקה וא"כ בשלמא לענין חזרה שפיר אין מחזירין דהתורה לא הקפידה בחיותו של זה רק שיהי' צדקה להמלוה והקדש לא בעי צדקה משא"כ לענין סידור דעיקר טעמו של תורה שישאר לו כדי להחיות וא"כ פשיטא דגם הקדש צריך שישאיר כדי להחיות ואדרבא הקדש ודאי יוותר בשביל חיותו של זה והיא קושיא גדולה אמנם באמת צריך לומר דע"כ לא קאמר הש"ס הך סברא דהקדש לא בעי צדקה רק למאן דאית ליה מסדרין בהקדש וקשיא ליה לחזור בהקדש מק"ו וע"ז הוצרך לחדש הך סברא דהקדש לא בעי צדקה משא"כ לבר פדא דס"ל דאין מסדרין בהקדש הוא ל"ל להך סברא וא"כ שפיר יליף בק"ו. ומעתה לר"י דס"ל דמסדרין בהקדש שפיר אית לי' בב"ח דאין מסדרין ול"ש ק"ו כמ"ש וע"ז פריך ויחזרו בהקדש מק"ו דב"ח והיינו דמשמע ליה דר"י סובר דאין מסדרין בב"ח ואמאי לא יחזירו בהקדש והיינו דממנ"פ או שיחזירו ג"כ או שלא יסדרו ג"כ כמו בב"ח וע"ז משני דלך תהי' צדקה וכנ"ל. ובזה יש לישב קושית המהרש"ל השניי' ע"ש ויש להאריך. ולענין הלכה כתב הב"י דקי"ל דמסדרין דהא הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפי העדאת הטור פסקו כן ואף שהב"י כתב שאינו רואה שם הכרע בדברי הרא"ש לפענ"ד משמע להטור דכיון דהביא דעת האלפסי לבסוף סובר כותי' והנה הג"ת כתב דמ"מ אי תפס המלו' אף הדברים שאין מסדרין מצי לומר קי"ל כדעת ר"ת דהרי דעת הרשב"א הובא בב"י סעיף א"ח כותיה וגם ר"י כתב שר"ת לאו יחיד הוא וא"כ יכול לומר קים לי ודבריו נכונים אך מ"ש דדברי הרשב"א סתרי אהדדי דבאהע"ז סי' ס"ו מביא הב"י תשובת הרשב"א דפסק דגלימא דעל כתפיה שכותבין בכתוב' הוא לשופרא דשטר' וכאן כתב דאף מגלימא דעל כתפיה וכתב ואין ספק דחוב דכתוב' לא גרע משאר חוב. לפענ"ד יש לחלק דשאני חוב דמחויב מצד שלוה ממון אחרים בזה אמרינן דגלימא דעל כתפיה ג"כ מחויב לתת משא"כ כתוב' דהא מחייב את עצמו ומכ"ש הת"כ והנדוניא דפשיט' דלא היה בדעתו לחייב את עצמו בזה להפשיטו ערום וכמ"ש הרשב"א מלתא בטעמא וז"ב:

שם אלא מעבירין אותה ממנו וכו'. הטעם דלא קי"ל כר"י דאמר כל ישראל ראוים לאותה אצטלא והגד"ת שם האריך להקשות על ר"ת שפסק כר"י והא קי"ל דאין הלכה כשיטה וכתב דעיקר סמיכתו של ר"ת הוא דקי"ל כרשב"ג דהלכה כמותו אף במקום שיטה כמ"ש התוס' בב"מ דף ס"ט ע"ש. ובזה מדוקדקים דברי התוס' במ"ש וכ"ת דמפשיטין אותו דהא קי"ל כרשב"ג דמתיר בלוף ועיין מהרש"א שהקש' דא"כ עיקר סמיכה על רשב"ג וזה כבר כתבו לעיל ועיין גד"ת אות ל"ט ולפמ"ש אתי שפיר דכוונתם דוכ"ת שמפשיטין וע"ז כתבו דקיי"ל כרשב"ג והיינו דבאמת עיקר כונתם דקיי"ל כר"י דכל ישראל ראוים לאותה איצטלא ורק דלא תקשה הא אביי אמר כלהו סברי כל ישראל בני מלכים הם וא"כ אין הלכה כשיטה וע"ז אמר דהא קיי"ל כרשב"ג והיינו דרשב"ג הלכה כמותו אף במקום שיטה וכנ"ל ובזה יש לומר הא דכתבו התוס' ור' אלפס פסק כר"ש בפרק ח' שרצים והקשה המהרש"א דהא במפנין פסק האלפס דאין הלכה כשיטה. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דאין הלכה כשיטה כבר כתב הרמ"ע מפאנו סי' י"ג דאף דאין הלכה כשיטה היינו בכל הפרטים המסתעפים אבל אפשר דבגוף הדין הלכה כמותו וא"כ ה"ה בזה כיון דעכ"פ הלכה כר"ש דכל ישראל בני מלכים הם אפשר דקי"ל כותיה לענין דכל ישראל ראוים לאותה אצטלא ועיין ברמ"ע מפאנו שם ומה דהקשה המהרש"א שם אמאי לא מייתי הש"ס מהך ברייתא כדרך שמסדרין בערכין לפענ"ד אין קושיא דאפשר דמיירי הך ברייתא בתורת משכון וכמ"ש התוס' לענין ר"ע ור"י ועיין בג"ת שם ודו"ק:

שם סכ"ה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן כתב הסמ"ע דאפי' קנאן לעצמו רק שצבעו לשמה קנתה בהשינוי ובקצות החושן תמה דאיך אפשר שתקנ' בשינוי הא רק גזלן וגנב קונה בשינוי ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה דלא מבעיא להג"א שכתב בשם מהרי"ח דהטעם הוא משום דשליחותי' קעביד וא"כ פשיטא דקנתה דאמרינן דבשליחות דידיה הקנהו הצבע לאשה וא"כ פשיטא דקנתה אלא אף לדידן דקיי"ל דעיקר הטעם היא כמסקנא דאין דעתו על כסות אשתו ובניו אפ"ה אמרינן כיון דצבען לשמן ועשה שינוי דעתו היה להקנות לה בשינוי זה ולא מתורת שינוי קונה רק בשביל שהשינוי זה מורה שדעתו הי' להקנות לה וז"ב ובזה י"ל דזה היה השקלא וטריא בש"ס ב"ק דף ק"ב דמתחלה אמר הש"ס הטעם דחיטין וחיטין משום דשליחותי' קעביד ומייתי ראיה מהך דצבע וכי מי הודיע לבעל הצבע וכו' והקשו בתוס' שם דמאי מייתי טפי מצבע מגוף הברייתא ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הראיה דלהס"ד היה קשה לו היאך קנתה בהצבע והא שינוי אינו קונה ועז"ק דשליחותי' קעביד. ובזה מדוקדק מה דלא מייתי רק מצבע ולא הביא גם ממנעלים ולפמ"ש אתי שפיר דמשם אין ראיה דקנה לשומן י"ל דהבעל הקנה לה ואין דעתו על מנעלי אשתו משא"כ מצבע פריך שפיר וע"ז חידש דגם בצבע אמרינן דאין דעתו וכו' וכמ"ש והנה הג"ת תמה על הגהת אשר"י וכתב דמדברי הרמב"ן וכל הפוסקים כראה מבואר דקיי"ל כהמסקנא דהטעם משום דאין דעתו. ולפענ"ד נראה ראיה להמהרי"ח דזה רק דחייה בעלמא דהרי בש"ס כתובות דף נ"ד פריך על רב מהמשנה דאין לו בכסות אשתו ותמהו כלם דאמאי לא משני דהטעם הוא משום דאין דעתו אבל באלמנה שפיר שמין ולפמ"ש אתי שפיר דזה רק דחייה בעלמא אבל העיקר הוא דשליחותיה קעביד וא"כ ממילא גם באלמנה קשה וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה בקצות שם דלפי הג"א הנ"ל דדוקא במקדיש ומעריך אמרו ולא בבע"ח א"כ ה"ה לגבי יורשים ומאי פריך הש"ס על רב. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתב הג"א שם דזה דוקא להמסקנא אבל אם נימא הטעם משום דשליחותיה קעביד אף בע"ח לא גבי והש"ס שם קאי להס"ד וכמ"ש דמסקנא דחייה בעלמא היא וא"כ שפיר פריך וז"ב (ובזה יש לישב גם קושית הלח"מ פ"א ממלוה ובנתיבות המשפט הספרדי דלה"ה דדוקא מה שעליה אין שמין באלמנה ולא מה שלקח לשמה והרי במשנה שם מבואר ובמנעלים שלקח לשמן וא"כ גם לשמואל קשה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין איך קנתה המנעלים שלקח לשמה ושם ל"ש שליחותי' קעביד וכיד אשתו דמי דהא היא באמת לא עשאתו שליח ולפי ווה שכתבתי אתי שפיר) והנה הג"ת הקשה דמשמע דוקא כסות אשתו שהי' לה הוא דאין לוקחין אבל מה שלקח עבורה לוקחין הא כסות הוא דאוריי' לדעת הרבה פוסקים ואמאי מיעטו שאין מסדרין לה כסות ומטה מוצעת הא כל זאת הוא מחויב ליתן לה כמבואר באהע"ז סי' ע"ד וגם הא כסות ח"ל כשנשאה ול"ש לומר דלא נתחייב לה עדיין כמ"ש גבי מזונות דשם המזונות דלהבא נפרדים משא"כ כסות ע"ש ולפענ"ד נראה לישב דבאמת זאת מיעטה התורה וכמ"ש הג"ת בעצמו דלכך כתב בעה"ת הטעם לענין מזונות דגמר מיכה מיכה מערכין דנ"מ לשיטת הרמב"ם דמזונות דאורייתא וגם מה שכתב דכסות חייב מקודם לא הבינותי דהא מבואר בבעה"ת וכל הפוסקים דאף המזונות דכבר נתחייב לה ג"כ אינה גובית וה"ה כסות וז"פ:

שם סכ"ו אבל בגדי שבת וכו'. כ"כ הרי"ף והרמב"ם פ"א ממלוה ולמדו מהך דאחין דמחלק הירושלמי בין בגדי חול ליו"ט וה"ה כתב שיש שחלקו דדוקא אחין אינן מקנין בגדי שבת ויום טוב אבל בעל מקנה והביא ה"ה סיוע לדבריהם משום דהורע דין אחין בדין צבע שנצבע לשמן שהוא נישום בודאי שלא אמרו רק מה שעליהן ממש והרי בב"ח אינו גובה ותמה הג"ת דא"כ איך מחלק בירושלמי בין בגדי חול ליו"ט ומשמע דבגדי חול אין שמין אף מה שאין עליהם ממש וה"ה דייק דעליהן ממש משמע ע"ש. ולפענ"ד נראה דכוונת ה"ה דבצבע כבר כתבתי למעלה דמיירי שהיו שלו רק שצבעו לשמה דקנאם ע"י השינוי וכמ"ש בסמ"ע וכתבתי טעמו ע"ש ולפ"ז בזה פשיטא דאחין אינן מקנין זאת מה שהם שלהם רק שצבען לשמן ושפיר דייק ה"ה מה שעליהם והיינו מה שעליהם ממש דהיינו ששייך להם או שלקחם להם לא שצבען להם דאינו קונה ע"י שינוי וז"ב:

ובזה מיושב קושית הלח"מ שהקשה לשיטות ה"ה דדייק לשון שעליהם א"כ אמאי פריך הש"ס בכתובות דף נ"ד לרב דווקא ולא מקשה גם לשמואל ולפמ"ש אתי שפיר דעל שמואל הי' מקום לומר דגם מה ששנו במשנה ובגדים שצבען לשמה היינו שהן לשמה רק שקנתה הצבע שעליהן דבכה"ג פשיטא דקונית הצבע ולכך לא פריך רק לרב דאמר דגם מה שעליה לא קנתה א"כ אמאי קנתה שם וז"ב. ויש ליישב בזה הרבה קושיות ואכ"מ. ומ"ש עוד שם דלטעם הרא"ש גבי אחי' משום דמתבזין להביא לב"ד יש מקום לחלק דבגדים שמונחים בקופסא דלא מתבזה אף בגדי חול חולקין ועפ"ז תמה על הב"י לפענ"ד גם לטעם הרא"ש אין לחלק דלא פלוג חז"ל בבגדי חול והשוו מדותיתם וז"ב. ומ"ש הנ"י דמבגדי חול שמעינן דהיכא דנתן מתנה אחד מן האחים ואחי חזו דמחלי והקשה הג"ת דלטעם הרא"ש דמשום כיסופא אתי עלה ל"ש זאת לפענ"ד בזה דשתקי גם הרא"ש מודה דשייך לומר דמחלי וע"כ לא כתב הרא"ש טעם דכסופא רק בסתם בגדים שעליהם דלא ידענו דמחלו וז"ב:

שם סכ"ח התנה עמו שלא יסדרו לו כ"כ הבעה"ת בשער א' ח"ב והב"י כתב ולאפוקי מהרשב"א שכתב בסי' תת"א דאין מסדרין כשבא לפרע וכו' ולא זכיתי להבין דאין זה לאפוקי מבעת"ת בדין זה והרשב"א חולק על גוף דין סידור וסובר כסברת ר"ת דאין מסדרין אבל אם נימא דמסדרין מודה הרשב"א דמועיל תנאי וצ"ע. ואפשר דקאי על מ"ש הטור שם דאם אמר מגלימא דעל כתפאי לא אמר רק על אצטלא בת ק' (ובאמת שזה לא נזכר בבעה"ת רק מפשטת דבריו הכי מסמע) וע"ז הביא הב"י דגרי הרשב"א דחולק דגלימא דוקא היא אבל גם זה צ"ע דבאמת גם זה תלוי אי מסדרין דראיית ר"ת שאין מסדרין הוא מלשון גלימא דעל כתפאי והחולקים סברי דקאי על אצטלא בת ק' וע"כ דברי הב"י צ"ע. שוב מצאתי כן בכנה"ג שהקשה כן ונהניתי:

שם אבל במה ששיעבד לו כל נכסיו וכו' כ"כ הבעה"ת שם דאין במשמעותו כ"א הדברים הראויים עפ"י ד"ת והג"ת הקשה דהא קיי"ל דדורשין לשון הדיוט וכל לטפויי קאתי אף דין סידור ע"ש שהאריך. ולפענ"ד הדבר פשוט דהרי גם אי מתנה בפירוש לא מועיל רק אם אומר ע"מ שלא יסדרון לי אבל אם אמר ע"מ שאין בחוב זה דין סידור לא מהני דהוה מתנה עמ"ש בתורה כמבואר כאן בש"ע וא"כ כאן דאמר כל נכסי משועבדים לא עדיף מאילו אמר בפירוש ע"מ ש"ב זה דין סידור דלא מועיל ער שיאמר שלא יסדר דיתלה בלוה וזה לא תלה רק בנכסים וא"כ אם נימא דכוון שלא יהיה בו דין סידור היה מתנה עמש"ב וזה בודאי לא אמרינן שכוון לזה להתנות עמש"ב וע"כ לא דרשינן לשון הדיוט רק כשאין בו נגד חוקי התורה אבל כאן פשיטא דלא כוון לזה ולכך לא מועיל וז"ב ודו"ק:

שם ס"ל אבל אם נשבע לפרוע וכו'. כ"כ בחזה התנופה והתומים כתב דמדברי הריב"ם מבואר להיפך שכתב הנשבע לשלם ואין לו פטור משבועה ויעשו לו דין סידור ע"ש שהאריך ונדחק. ובאמת שהב"י בעצמו אחרי הביאו החזה התנופה הנ"ל הביא דברי הריב"ש בקיצור ולא כתב שמחולקים הם. וע"כ נראה לפענ"ד דהריב"ש מיירי כשנשבע בעת הלואה לשלם ואח"כ העני דבזה בודאי לא אסיק אדעתי' ע"ז וכיון דהוה אונס על השבועה יפטור ממילא חזר הדין לסיני דמסדרין אבל בחזה התנופה מיירי דבעת הגיע זמ"פ בנגשו המלוה השבע השביע אותו שיפרע לו ובזה בודאי אמרינן דהתחייב א"ע אף שלא לסדר כדי שלא יעבור על שבועתו דבזה אסיק אדעתי' דיודע מעמדו ומצבו כעת והוה כהתנה שלא יסדר דמועיל וז"ב. ובזה מיושב קושית התומים מהקדיש מנה לבדק הבית דקי"ל דמסדרין כמ"ש הרמב"ם פ"ג מערכין ולפמ"ש אתי שפיר דשם בעת נדרו לא עלה על לבו שיענ'אח"כ ויצטרך לסידור וז"ב ודו"ק:

(שייך לס"ו לא ימשכננו בעצמו. דעת התוס' והבעה"ת דאינו רק מדרבנן והג"ת דקדק על הטור דמשמע מדבריו דניתוח אסור מדאורייתא לגבי המלוה ע"ש אבל באמת בפריסה ובסמ"ע כתב בהדיא דניתוח אסור מדאורייתא ע"ש (ועיין לח"מ דהרגיש ג"כ בהרמב"ם דאסור מדאורייתא ותמה מנ"ל. ולפמ"ש אתי שפיר) ולכאורה יש ראיה לדעת הסמ"ע דאל"כ מה חילוק יש בין שליח ב"ד למלוה דלבית אסורים שניהם לכנוס ובחוץ שניהם מותרים מה"ת והרמב"ם כתב דהחילוק הוא נתוח והיינו מדרבנן אבל מן התורה מה חילוק יש וע"כ דגם מה"ת אסור נתוח איברא דלפמ"ש הרמ"ה הובא בטור דאם הלוה אין מראה שום דבר וליכא לאשתלומי מותר שליח ב"ד לכנוס א"כ י"ל דזה הוא חילוק שבין שליח ב"ד למלוה. ובזה מיושבים דברי הרמ"ה מהא דהקשה בגד"ת עליו דא"כ מאי פריך הש"ס על שמואל מהך דאם חבל תחבל ומברייתא ולא משני דמיירי בכה"ג ונדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דכל עיקר דינו של הרמ"ה יצא לו דאל"כ אין חילוק מה"ת בין שליח ב"ד למלוה ומעתה לשמואל דס"ל נתוח אסור היה מפרש הרמ"ה דהוא אף מה"ת וא"כ שפיר יש חילוק לענין נתוח ולא צריך להך חילוקא של הרמ"ה ושפיר מקשה אבל לפי מאי דמסקינן תנאי היא וא"כ נתוח אינו אסור רק מדרבנן וא"כ מן התורה אין חילוק בין שליח ב"ד למלוה ע"כ הוצרך הרמ"ה לחדש הך דינא וז"ב

ומעתה הטור דלא ס"ל להך דהרמ"ה כמ"ש בשם בעה"ת שהשיג על תשובת הרי"ף לכך ס"ל דנתוח אסור מה"ת וכמ"ש הסמ"ע ועיין בג"ת שחקר לענין מס אי מסדרין אף דמותר למשכן בזרוע וכמו בצדקה שכתב הבעה"ת דמסדרין אף דמותר למשכן או דלמא דדינו כמו ערב ושכר גמל וכיוצא דאין מסדרין בשביל שנסתנה דינם לענין משכון והשבה ע"ש שהקשה על צדקה גופא דכיון דמותר למשכן בזרוע יא"צ להשיב א"כ לא יסדר וכמו בערב. ולפענ"ד נראה דשאני ערב כיון דחזינן דכל שאינו לוה התירה התורה למשכן וא"צ להשיב וע"כ דגזירת הכתוב הוא דוקא לוה א"כ ממילא גם בסידור דוקא לוה ולא ערב משא"כ בצדקה דהא דמותר למשכן בזרוע הוא דעיקר איסור הוא מטעם שלא יצער ללוה ולכך אם עושה כן בשביל צדקה מותר ומכ"ש לענין השבה דמבואר כן בש"ס דהטעם הוא דהקדש לא בעי צדקה א"כ דוקא לענין השבה ומשכן בזרוע אבל סידור דתלוי בחיותו של לוה א"כ מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דגם הוא עני הוא ושקלי' לחיותא ופשיטא דשייך סידור ומעתה לענין מס פשיטא דשוה לערב וכיוצא כנלפענ"ד:)

(שייך לסי"ד מחזירין ממנו בע"כ. הרמב"ם כתב מחזירין מיד וכתב הריב"ש הטעם משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ורק בלא תבא גילתה התורה דניתק לעשה דהשב תשיב ובאלמנה דלא גלתה לכך מחזיר מיד דלא מהני והקשה הג"ת דא"כ מאי פריך הש"ס בדף קי"ג על שמואל מלא תחבול בגד אלמנה הא שאר דברים חבול ומאי קושיא הא אצטריך לא תחבול כדי להחזיר מיד דאל"כ היה ניתק לעשה כמ"ש הריב"ש ולא היה מחזיר רק בלילה ע"ש. ולפענ"ד נראה דלשמואל שם דסובר דגם ניתוח בחוץ אסור לב"ח מה"ת וכמ"ש הטור והסמ"ע וכמ"ש לעיל וא"כ יקשה למה כתבה התורה לא תחבול דהוא בבית וכדס"ד שם וכמ"ש רש"י ומשמע דוקא בבית מחזיר מיד אבל כשנתח בחוץ א"ל להחזיר והא גם בנתח בחוץ חייב להחזיר וכמ"ש הרמב"ם בהדיא וע"כ דאתי להורות דשאר דברים מותר והיינו בשליח ב"ד וניתוח מותר ושפיר קשה לשמואל וע"ז משני דלעבור בשני לאוין. ובזה מיושב דברי הבעה"ת והנ"י והרא"ש שכתבו דלא תחבול באלמנה לטפויי אתא ולהורות דאף ניתוח אסור דמותר בשאר דברים והקשה הג"ת דאיך אמר דלטפויי אתיא הא הש"ס מוקי לה לעבור בשני לאוין. ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דקי"ל ניתוח מותר ועיקר איסור בבית א"כ ממילא ל"ק קושית הש"ס דיש לומר דאתי להורות דמחזירין מיד והא דכתבה בלשון לא החבול משום דניתוח מותר וא"כ ממילא א"צ לאוקמא בשני לאוין ואף דאכתי לא לטפויי קאתי דאתי להורות דמחזירין מיד ומנ"ל דאתי להורות על ניתוח מ"מ מדכתבה בלשון לא תחבול ולא כתב דצריך להחזיר מיד ע"כ דאתי להורות גם נתוח וכעין זה כתבו התוס' דף קט"ז בד"ה אלמנה ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה הגד"ת דאמאי לא כתב הרמב"ם דעובר בבגד אלמנה בשני לאוין. ולפמ"ש אתי שפיר דלהרמב"ם אין מקום לקושית הש"ס:

והנה נסתפקתי אם כבר משכן ע"י שליח ב"ד רק שמחזיר לו בלילה כפי הדין ואח"כ לא רצה הלוה ליתן אם מצי למשכן בזרוע וללכת לבית ולא מצאתי גילוי לדין זה. ולפענ"ד כיון דכבר בא לידו בתורת משכון א"כ קנאו רק שמחוייב להחזירו וזה שלא רצה ליתן לו הוה גזלן וא"כ מותר ללכת ולקחתו דהוה כגזלנות וכמ"ש היריאים סי' רע"ג דבגזלנות מותר למשכן בזרוע והובא בש"ך סי' צ"ז ס"ק ו' וה"ה בזה וז"ב לפענ"ד. ובהיות כן יתיישב קושית הגד"ת בהא דאמרו בב"מ דף ל"א אם חבל תחבל אין לי אלא שמשכנו ברשות ופירש"י דסתם חבלה בבית והדבר תמוה דהא לא משכחת בשום אופן שיהי' מותר ללכת בביתו למשכנו דהא אף לשליח ב"ד אסור ע"ש שכתב שמזה ראיה לדעת הרמ"ה אבל לשאר פוסקים קשה. ולפמ"ש אתי שפיר דמשכחת לה בכה"ג דהוה רשות גמור ומרבינן דמחויב להחזירו וז"ב ודו"ק:)

סימן צח

ס"ד אלא בעלילות דברים. כ"כ הרמב"ם פכ"ב וכתב ה"ה דלמדו מהא דאמרו ואפי' עומד וצווח ותמה הגד"ת דעומד וצווח היינו על השטר שמזוייף הוא ע"ז אין משגיחין בו ומקיימין אותו ולא כשנראה שאין בו ממש ע"ש בש"ג ח"ז סי' ב' ולפענ"ד גם ה"ה הבין כן רק שמביא ראיה דכמו דלענין קיום אין משגיחין בו כל שיש עדים אף שהוא צווח שהם פסולי עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ג מעדות וע"כ דבדבר הנראה לנו שאין ממש בדבריו אין משגיחין בו ה"ה בכל כיוצא בזה שנראה שאין ממש בדבריו ג"כ אין משגיחין בו. ומה שהבין הגד"ת בדברי ה"ה שלמד מדלא פירש הש"ס זמן והניחו למראה עיני הב"ד מזה נלמוד ג"כ שאם נראה לדיין שאין בו ממש ג"כ אין משגיחין בו. במחכ"ת הדין כוונה זרה בה"ה ודברי ה"ה הם נפרדים דעל מ"ש הרמב"ם דקובעין לו זמן ולא ביאר הזמן כתב דלמד כן מדברי הס"ס דלא הגביל הזמן ומ"ש ה"ה דמכאן בלמוד דכל שנרא' לדיין שאין בדבריו ממש אין משגיחין בו היינו דגם זה נלמוד מש"ס שם והיינו מהך דעומד וצווח וכמ"ש אח"כ והמעיין בלשון ה"ה יראה בעין שכוונתו כן. ובזה מיושב קושית הגד"ת מהטור ובלא"ה ל"ק מהטור כמ"ש הסמ"ע דלא פליגי כלל דמסתמא הזמן שלשים יום ואם נראה שצריך יותר נותנין לו יותר ובזה מיושב כל קושיותיו:

שם ס"ט מצא לו נכסים משועבדים וכו' היינו דמסתמא אמרינן אחריות ט"ס והגר"ת בש"ג ח"ו ס"ד הביא דברי התוס' בב"מ דף י"ד ד"ה שעבור ואי לא כתבו מבני חרי נמי לא גבי אי ב"ח טרפא לה כדאמר בסמוך אפילו שלא באחריות נמי לא ניחא ליה דליהוי עלי' תרעומת וכו' והקשה דלמא מיירי בכתב מפורש שלא באחריות כדמוקי בש"ש בתוס' ב"ב בכעין זה. ולפענ"ד נראה דכאן כיון דבל"ק דוקא באחריות מצי לאשתעויי דינא בהדיא ול"ב מוסיף דאף שלא באחריות נמי מטעם תרעומות א"כ היה לו לפרש אף בזה שפירש בהדיא שלא באחריות נמי וגם מסתמא לא נחלקו מקצה לקצה דבל"ק דוקא באחריות ול"ב יהי' אף שפירש שלא באחריות ומה"ת לומר חשש תרעומת בזה כיון דפירש בהדיא שלא באחריו' וז"ב ודו"ק:

שם וקורעין השט"ח. הסמ"ע הקשה דלמה לא כתב הרמב"ם כן גבי בנ"ח ועיין בגד"ת מ"ש בזה:

סימן צט

ס"א התקינו הגאונים וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ד ממלוה אבל מדין הש"ס לא היה עליו שום חיוב כשאין לו וע' בבעה"ת בשער ב' שכ' ואין לנו לאסור את גופו כו' ע"ש ומשמע אף כשחייב עצמו בפירוש שיתפוס אותו והגד"ת הקשה שם אמאי לא יועיל תנאי וכתב בשם הריב"ש סי' תפ"ד דהוה מתנה עמ"ש בתורה דלא מהני רק בדבר שבממון כשאר וכסות ולא בדבר של צער הגוף כעונה ע"ש. ותיתי לי דבהשקפה ראשונה קיימתי כן מסברא דנפשאי ואף להירושלמי דסובר דאף בעונה מועיל תנאי וכן הוא דעת הרבה פוסקים כמ"ש במלמ"ל פ"ו מאישות ה"ו מכל מקום אפשר לומר דשם לא מקרי רק מניעת הנאת הגוף וכאן הוה צער הגוף דפשיטא דלא מחיל בסתם ומ"ש המלמ"ל להקשות מהכני ופצעני על מנת לפטור שאני התם דאמר בהדיא על מנת לפטור וסביר וקיבל דמה"ת לא יכהו האחר משא"כ בעונה סברה דהוא לא אוקים אנפשיה אף שהתנה שלא יהיה מחוייב אבל אי בעי עביד ולכך הסכימה וה"ה הכא חשב שיהי' לו במה לפרוע ולכך שעביד נפשיה ומסתמא לא גמר בלבו להסכים שיכוהו וז"ב:

שם ושלא החביא ביד אחרים. הגד"ת הקשה דהא הוא נשבע שכל שיגיע לידו צריך ליתן לו וא"כ אם יחביא ואח"כ יקחם חייב ליתן לו ומה מועיל התבואה ומה שתירץ דאפשר שיתן לו כל פעם רק מזון שלשים יום שזה אינו מחוייב להחזיר ע"ש ולפענ"ד פשיטא דנענש על שבועתו בהערמה כזו אף אם לא נשבע בפירוש על התבואה ובפרט שכבר נשבע שאין לו ואם מחביא פשיטא שעובר על השבועה דהא יש לו ביד אחרים. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דלכך משביעין אותו בפרוטרוט דהא נתקנה מפני הרמאים וכדי שלא יערים איזה תחבולה ע"כ ביארו כל דבר לאשורו. ובזה מיושב גם קושית הבעה"ת בח"ב גבי מתנה ע"מ להחזיר דעיקר הוא כדי לברר באר היטב ולא יורה היתר לנפשו כלל וז"ב ועיין בלח"מ והתומים כתב דנ"מ בין שבועה דלהבא לשעבר ע"ש ולא ראה דברי הגד"ת שם ס"ח שהרגיש בזה וכתב כיון דהיא תקנת הגאונים לא מחמרינן בזה ואף דהתומים כתב שם דבתחלת שבועה ראוי להחמיר דבריו לא נהירין:

סימן ק

סעיף א' קובעין לו שלשים יום. כן הוא שיטת הרמב"ם דמחלק בין קרקע למטלטלין והגד"ת בשער ג' ח"א סי' ב' הביא דברי המרדכי שכתב בשם הר"י דשיבש ראייתם דנותנים זמן שלשים יום מהא דאמרו בב"ק דף צ"ב דאין נותנין זמן לחבלה ומשמע דס"ל דבכל מקום דחסרי' ממונא לא יהבינן זמן ואח"כ הביא בשם ר"י דמחלק בין טרחא או מלתא דהדרא בעיניה ומלוה דלא הדרא בעיניה ותמה הגד"ת דהדברים סותרים תכ"ד. ולפענ"ד נראה דהדבר ככתבו ופשוט דר"י לא שיבש רק ראייתם דהביאו מב"מ דזמן ב"ד שלשים יום ומשמע דבכל דבר הוא כן וכמ"ש התוס' שם והנימוק"י וע"ז חלק דמב"ק לא משמע כן וע"כ חילק בין טרחא לדבר בעין ולמלוה שאינה בעין:

ובזה מיושב מה שתמה הגד"ת דבמרדכי שם מביא בשם ר"י דסובר במלוה נותנין זמן למ"ד יום ולפמ"ש א"ש דבאמת סובר כן. ובזה מיושב מה שתמה עוד שם דלר"י אמאי אמרו בב"ק אין נותנין זמן לחבלה ולמה לא כלל שאר דברים. ולפמ"ש א"ש דבחבלה אין נותנין זמן כלל אף בטרחא משא"כ בשאר דברים יש חילוק והמעיין בלשון המרדכי יראה שהדברים מכוונים ובגוף קושית הגד"ת דלמה נקנו חבלה י"ל דמזה ראיה לדעת הב"ח שכתב דאף בזילי נכסי אין נותנין זמן בחבלה ולכך נקט חבלה דוקא והש"ך בסי' כ"ד דחה דבריו ומכאן יש לו ראיה וכמ"ש ודו"ק ומ"ש על הטור בסי' ת"ך עפ"ר וסמ"ע שם:

שם סעיף ב' אין נותנין לו זמן אחר כתב הטור בשם ר"ח וראייתו מהא דאמרו בפסחים דף ל"א לאביי דלמפרע הוא גובה משום דאתי זימנא ולא גבי למפרע ברשותי' קאי אלמא דאין נותנין זמן אח"כ והפוסקים חלקו על דינו אבל לא השיבו על ראייתו. ולפענ"ד נראה דרש"י במתק לשונו תירץ קושיא זו שפירש פלוגתא דאביי ורבא בשיעבד לו בפירוש אם יגיע הזמן תפרע מזה ולפ"ז בקרקעי דבלא אמירתו ג"כ היו משועבדים לו כל נכסיו אף אם ימכרם וא"כ למה לי לטפויי אמירתו בפירוש וע"כ לענין זה שיגב' מנכסי' אלו ולא יהי' לו רשות לתת לו זמן שימכרם ולכך מכי מטי זימנא למפרע ברשותי' קאי וז"ב והפ"י נתקשה ברש"י דלמה פירש דמיירי בשיעבד לו בפירוש. ולפמ"ש אתי שפיר דלכך שיעבדם בפירוש כדי שלא יתנו לו זמן ובהתנה בפירוש שלא ליתן לו זמן מועיל כמ"ש הגד"ת בשער ג' ח"ב ס"א בהדיא וז"ב. איברא דלפ"ז קשה היאך רצה הש"ס לאוקמי פלוגתא דהלוה לנכרי על חמצו בלמפרע הוא גובה והא שם במטלטלין ניהו דשיעבדם בפירוש הא אצטריך לשעבדם כדי שלא יוכל למכרם כמבואר בסי' סמ"ך. אמנם הדבר נכון דהרי במטלטלין בודאי אין נותנין זמן כמבואר בש"ע כאן וא"כ ודאי דלמפרע גבי. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דמשני הש"ס כשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י והקשו בתוס' דאכתי לאביי קשה הא למפרע הוא גובה ע"ש, ולפמ"ש אתי שפיר דהרי מבואר בסי' ע"ג דבמשכון נותנין לו זמן שלשים יום וכתב הפריש' דאף דבמטלטלין אין נותנין זמן היינו משום שהי' יכול למכרם מקודם משא"כ במשכון דלא יכול למכרו ועיין בט"ז כאן ובתומי' ומעתה למסקנא דמוקי בהרהינו אצלו א"כ לא שייך למפרע הוא גובה דהא נותנין לו זמן ואף לגבי נכרי כדינינו דיינינן ליה ולכך לא שייך לומר למפרע הוא גובה וז"ב. ובזה יש להאריך בסוגיא שם ואכ"מ. והנה הבעה"ת שער ג' ח"א סי' ה' רצה להביא ראיה לר"ח משכירות בתים ודחה דשם הוה כפקדון (ועיין תומים סי' קיג ס"ק ה') והגד"ת הקשה דא"כ בלא קבע זמן נמי כמו בפקדון ע"ש. ולפענ"ד זה אינו דפקדון שאני דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרא איתא ומחויב להחזירו כשיצטרך לו משא"כ בשכירות בלא קבע זמן היאך יכול להוציא והא שכרו לאחרים ועכ"פ מחוייב להודיע לשוכר וז"פ ומ"ש על הב"י בהקשותו על נמוק"י עיין כנה"ג:

שם סעיף ג' ואמר איני רוצה לשלם כ"כ הרעבים ומשמע דצריך שיאמר איני רוצה לשלם הא שתק לא והרי מהך דס"פ הנושא דף ק"ד דאמר ולא אשגח ביה משמע דכותבין אף בשתק וכבר העיר בזה הגד"ת בח"ב משיג סי' ב'. ולפענ"ד דשם ר"ח בא בטענה דמחלה ורבא בר שילא דחאו ובזה כשלא אשגח ביה בודאי סירב מחמת טענתו ולכך כתב מיד ובלא"ה שם לא אשגח ביה ולא החשיב ר"ח את רבא בר שילא כלל לדיין ולכך פשיטא דכותבין מיד וז"ב:

סימן קא

סעיף א' וא"י לדחותו אצל קרקע הבעה"ת הקשה על הראב"ד דפירש בדף צ"ב דאמר אי פקח הוא וכו' דהיינו דאם אין לו זוזי א"צ ללוות לו מעות דא"כ איך אמרו בדף קי"ד ולגבינהו להו ארעא והדר לגבינהו מינייהו ומאי קושיא נוקי כגון שיש לו מעות דלא מצי למגבי להו קרקע ע"ש ובגד"ת שער ד' ח"א סי' ד' והגד"ת הוסיף דלשיטת הרמב"ם והרא"ש יקשה. והנראה בזה דלכאורה צריך להבין גם בהך דאי פיקח שהקשה הראב"ד וכל הפוסקים דהא אית ליה זוזי ומאי קושיא הא כיון דנפיק ליה טובה ותועלת מזה א"כ יערים ויאמר שאין המעות שלו ויתלה בעכו"ם או שיאמר שצריך לתת אותו לשאר בע"ח ויגבה לו קרקע. אמנם נראה דהנה בהא דמבואר בחו"מ סי' ל"א דטוב שישרוף השטר הקטן הקשה הט"ז שם דהיאך נתנו לו חז"ל עצה הא הוה רשע ערום וכתב דשם המלוה יודע שבתם לבבו עושה זאת ע"ש ומעתה כאן דנתנו חז"ל לו עצה דאי פיקח הוא שפיר הקשו דאיך נתנו לו חז"ל עצה שיערים לשקר וז"ב ומעתה כאן דרבא מקשה ועוד לגבינהו ארעא ליתמי והדר לגבינהו מיתמי שפיר מקשה דהא יכול להערים ויעשה כזאת וז"ב. שוב ראיתי בתומים שהאריך בישוב קושיא זו בדרך רחוקה ונפלאה ולפמ"ש אתי שפיר:

סימן קב

סעיף א' דבשלו הם שמין. הנה דברי הרמב"ם תמוהין דבפי"ט כתב זיבורית ובינונית בלבד נזקין וב"ח בבינונית ומשמע דבשל עולם הם שמין ובפכ"ד כתב הי' לזה בינונית וזיבורית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה והרי דבשלו הם שמין דהרי בש"ס מוקי הך פלוגתא בפלוגת' דבשלו הן שמין וכבר תמהו בזה ה"ה והכ"מ ולפענ"ד נראה ליישב דהנה באמת צריך ביאור אי פלוגתא דר"נ הנ"ל בכתובות הוא כהך פלוגתא דב"ק א"כ אמאי לא הביא הש"ס בב"ק הך פלוגתא דר"ש ור"נ וגם בכתובות הנ"ל. אבל לפענ"ד נראה דהרי"ף והרמב"ם מפרשי דבאמת בגוף הפלוגתא דב"ק דפליגו אי בשלו הם שמין דהיינו אם הבינונית נתעלו ויהיו חשובים כעידיות כיון דהוא אין לו עידיות בזה פשיטא דקיי"ל דבשל עולם הם שמין דמה לי בזה שהוא אין לו עידיות כיון דמ"מ הם רק בינונית אבל בכתובות אינו מענין זה רק דמאן דס"ל בשלו הם שמין היינו דסובר דאזיל בתר מעיקר' וא"כ בשעת השיעבוד הוא לא היה לו רק זיבורית ועכשיו הוא דגובה אצל חבירו בינונית בזה שפיר אמרינן דבשלו הם שמין ואינו גובה רק זיבורית ולא משום דהבינונית נתעלו יותר ורק בשלו הם שמין והוא לשון מושאל יתפרש לשתי כוונות ומ"ס בשל כל אדם הם שמין דהיינו דמ"מ יש לו עתה בינונית אף דלא היו שלו כעת הם שלו ויש להמתיק הדבר עפמ"ש הנימוק"י בב"ק בהך דקאמר הש"ס מר אית ליה דעולא היינו דפליגו בזה דמאן דאית ליה דעולא סובר דבתר השתא אזיל וא"כ השתא הוה ליה הך בינונית עידיות ומאן דלית ליה דעולא סובר דבתר מעיקרא אזיל ומעיקרא כשהי' לו עידיות הוה הנך בינונית וה"ה בזה י"ל כן בביאור הדבר. אמנם גם דברי הרמ"ה י"ל דאם מה"ת אין דינו בזיבורית כדעולא א"כ מהראוי לילך להקל ולמעט גבייתו וכל מה דנוכל לחשבו לעיריות ולא נגביהו רק מזיבורית עבדינן כיון דמה"ת דינו בזיבורית ולמאן דלית ליה דעולא וסובר דמן התורה דינו בעדיות א"כ כל מה דנוכל להעדיף כח הבע"ח מעדיפין ולא במעיקרא ובתר גבייה תלוי ורק כיון דשם הגבייה משפיל כח הבע"ח נקט הכי ועיקר תלוי אי מה"ת דינו בזיבורית או מה"ת בעדיות וז"ב והגד"ת בשער ח' נתקשה בזה ולפמ"ש אתי שפיר:

סימן קג

סעיף ט' וי"א דלוקח לא יוכל לסלק. כ"כ הרא"ש בפרק מ' שהיה נשוי דדוקא בשעת טירפא קודם שנחלט להמלוה יכול לסלק הלוקח דשם אינו בתורת חזרה רק דמעולם לא הגיע לידו אבל לאחר שהוחלט בידו ס"ל דלא תקנו בלוקח הדין דשומא הדרא והא דאמרו בב"מ דף ט"ו הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי וכו' אלמא דיכול לסלק הלוקח שלא באפותיקי וכמ"ש הרא"ש שם הוא משום דשם מיירי קודם החלטה דהא הפלוגתא פירש"י דהוא הך דכתובות דף צ"א דמיירי קודם חלטה וז"פ והא דלא מוקי דמיירי אחר חלטה משום דאכתי יקשה למה לא יאמר הלוקח קודם החלטה בשעת טירפא כן וז"ב ופשוט. ובזה מיושב כל מה שגמגם הגד"ת ח"ה ש"ג סי' ב' על הרא"ש הנ"ל ע"ש ודו"ק:

שם וי"א דאם מת וכו' כן היא שיטת הרא"ש והגד"ת הקשה דמ"ש ממצרן דכתב הטור בסי' קע"ה דהמצרן מסלק ליורש של לוקח משום דא"י להוריש וליתן אלא מה שיש לו בה וה"ה הכא נמי ע"ש והנראה דבאמת צריך להבין דברי הטור שם דהא כתבו התוס' גבי שומא דל"ש לומר מה מכר ראשון לשני כיון דבדין גם הראשון לא מצי מסלק רק משום ועשית הישר והטוב וא"כ ה"ה בזה אמנם לפמ"ש הט"ז כאן דהיכא דפשע שייך לומר מה מכר ראשון לשני וה"ה שם כיון דפשע ולמה קנה במקום המצרן משא"כ הכא דקנה כדין ולכך לא שייך מה מכר ראשון לשני וכמ"ש התוס':

סימן קז

ס"א אין כופין אותם לפרוע. דעת הרא"ש והטור דאף אם הם מופקדים ביד אחר אין גובין מהם והוא מבואר בכתובו' דף ס"ד דקיי"ל כר"ע דינתן ליורשים דכלם צריכין שבועת והרא"ש הביא דברי הירושלמי הגע עצמך שפטרם משבועה זו תורה וזו אינה תורה. והנה בבכורות ובב"ב לענין ראוי כתב הרא"ש דאם פטרו משבועה כתובה גובה ממנו הרי דפסק דלא כהירושלמי וכבר תמה בזה הגאון באו"ת אלא שהוא הבין דהרא"ש פסק כן בבכורות לענין ב"ח ג"כ כן. ובאמת המעיין בהרא"ש בשני המקומות יראה דלא פסק כן רק לענין כתובה והן נסתר מחמתו תירוצו. אמנם לפענד"נ דבאמת כל עיקר טעמו של הרא"ש משום דהיתומים מוחזקים והב"ח אינו מוחזק דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדקיי"ל כב"ה ועיין בתומים שכ"כ. והנה נודע דעת הב"ח באהע"ז סי' ט' דבכתובה אמרינן דכגבוי דמי ואף דהב"ש תמה עליו כבר כתבתי בגליון שם דכדברי הב"ח מבואר בש"ג דכתובה מקרי מוחזקת טפי ולפ"ז לענין כתובה שפיר כתב הרא"ש דגובה אם פטרה משבועה משא"כ בחוב וז"ב אמנם גוף דברי הרא"ש בשם הירושלמי תמות דהרי דעת הרא"ש דלא מועיל פיטור לענין יורשים ועיין בחו"מ סי' ע"א ואהע"ז סי' צ"ח וצ"ע ומכ"ש לענין כתובה דלא מועיל פיטור כלל ועיין בב"ש שם:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה