דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
חושן משפט הלכות דיינים · סימן פח
סעיף א' עד שיודה לפחות בפרוטה וכו' כ"כ כל הפוסקים דקיי"ל כרב והגד"ת ש"ז ח"ב סי' ח' דייק דברי רש"י ז"ל בב"מ דף נ"ד גבי הטענ' שתי כסף וההודא' בפרוט' וגם בשבועות במשנ' שם דפירש אליבא דשמואל דפירש הפטור משום טענו בחטין כדמפרש הש"ס אליבא דשמואל וכתב דמסתפי לומר מה שירא' מדעת רש"י ז"ל וכונתו דנרא' דפוסק כשמואל היפך כל הפוסקים אבל התוי"ט בשבועות הרגיש ג"כ בזה וכתב בפה מלא דנרא' דרש"י פוסק כשמואל ומשום דקיי"ל כשמואל בדיני ע"ש ובאמת מרש"י שבועות אין דיוק כלל דהא מקדם הביא פלוגת' דרב ושמואל ועיין בתוי"ט שם אבל מב"מ נראה כן. מיהו לדינא העיקר ככל הפוסקים דרש"י פרשן הוא ולא פסקן כמ"ש הב"י באו"ח סי' י':
שם ס"ד אפי' לא כפר אלא בפרוטה וכו' הרב בעל גד"ת הקשה דא"כ לתני בב"מ דף נ"ה בהדי החמש פרוטות גם פרוטה זו ויהי' שש וכמו דתני לוי האונאה שוה פרוטה ע"ש והניח בקושיא והנני יוסיף להפליא דלשיטת הפוסקים דשבועת שומרים הוא ג"כ בפרוטה יקשה ג"כ כן. אמנם לפענ"ד נראה דכל הטעם דצריך להיות פרוטה הוא משום דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה וכמ"ש הרמב"ם לענין שבועת שומרין בהדיא ובש"ע ס"ה וא"כ הא אמרו שם ישיבת הדיינים אמאי לא קתני במשנ' ותירצו הא קתני גזל ופירש"י אלמא דפרוט' חשוב ממון והיינו דממילא נדע דנזקקין לו ולפחות אין נזקקין ולפ"ז ממילא לא אצטריך למתנייה לשש ולטענו בע"א כיון דגם זה אינו רק מחמת דאין נזקקין וז"ב:
שם סעיף כ"ג דבר שבמדה ושבמשקל וכו' במכילתא יליף לה מכסף דהוא דבר שדרכו למנות והגד"ת שם הקשה דא"כ היכי קאמר בדף ל"ט כסף דכתב רחמנא ל"ל וכו' והא אצטריך לזה ע"ש. אמכם ל"ק דאטו מכלים לא נוכל ללמוד זאת דכלים ג"כ דרכו למנות והמכילתא יליף ממוקדם דכסף כתיב קודם וז"פ. ומ"ש הג"ת על דברת התוס' בדף מ"ג בשם ריב"א דיליף לה משלמ' דנעלם מהם המכילתא הלז חלילה לומר כן שגם בב"ק דף ס"ג כתבו כן כונתם דבמכילתא לא יליף רק למנין דכסף דרכו למנות ומנין לנו מדה ומשקל וע"ז כתבו דיליף משלמה שוב ראיתי ברא"ש דהביא דברי ריב"א והמכילתא ולא כתב שלא ראה המכילתא וע"כ כמ"ש:
סעיף כ"ח דשטר הוה כמו שיעבוד קרקעות. הסמ"ע הביא דברי התוס' שהקשו דלמ"ד שעבודא דאורייתא הו"ל ש"ק וכתבו דמיירי במחל או שאין לו קרקעות. וראיתי לגד"ת ש"ו ח"ב סי' י"ד שהקשה דא"כ היאך פליגי ר"א ור"ע בסלעים דנרים דממנ"פ במה מיירי אי לא מחל א"כ הו"ל ש"ק ואמאי יתחייב על דינר השלישי דניהו דהו"ל ע"פ הו"ל ש"ק אי מיירי כשמחל א"כ איך אמר דבשתים הו"ל ש"ק הא מחל ע"ש ולפענ"ד נראה דלא מבעיא להסמ"ע שכתב דבשטר אף אם אין לו קרקע כלל הו"ל ש"ק א"כ מצי איירי באין לו קרקע ואפ"ה בשטר הו"ל ש"ק אלא אף להש"ך ס"ק מ"ט דחולק מ"מ הא היכא דמחל הב"ח מודה הש"ך דבשטר הו"ל ש"ק ובע"פ לא כמ"ש שם בהדיא א"כ משכחת לה בזה וז"ב. והנה הט"ז הקשה בהא דאמרו בב"ב דף קכ"ח לוה אמר מחצה והעדים אומרים כלו דנשבע וגובה מחצה והא שם הו"ל ש"ק ויש לו קרקעות ולא מחל דהרי גובה מחצה מב"ח ומ"ש בזה דנתגלה לו בחלום דמיירי דמחל השעבוד דמשועבדים ולכך לא הוה ש"ק. במחכ"ת באמת דברי חלומות הן דאכתי כיון שיש ב"ח הו"ל ש"ק ומ"ש הט"ז דא"כ למה הקשו למ"ד ש"ד דמב"ח גבי אף בלא ש"ד אין ראיה דאם ש"ק לאו דאורייתא א"כ לא הוה כפירת ש"ק דאין לו שעבוד ע"ז דמאן מפיס דהא כל דבר משועבד לו (ועיין לח"מ פי"ו מאישות הלכה כ"ה שכ"כ בהדיא דכל היכא דיש שני שעבודים שווים לא מקרי ש"ק ע"ש) משא"כ למאן דסובר ש"ק דאורייתא עיקר סמיכתו על ש"ק. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין קושית התוס' דלמ"ד ש"ד מודה מקצת הו"ל ש"ק ואמאי הו"ל ש"ק והא קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ אם הלוה מכחיש ואומר דלא לוה הו"ל עכ"פ כופר דאינו משועבד לו קרקעות ועכ"פ לדידיה לא הוה ש"ק. אמנם זה אינו דעכ"פ הוא מודה מקצת והו"ל מודה בש"ק דזה הוה ש"ק. ובזה מיושב מהא דלא הקשו מע"א דהא הו"ל ש"ק. ולפמ"ש אתי שפיר דבע"א לא הוה ש"ק דהא הוא מכחיש שלא הי' ש"ק וז"ב. ולפיכך הוכרחו לתרץ דמיירי דמחל לו השעבוד וז"ב:
ומעתה שם דהעדים מעידים שפרע וא"כ ניהו דהוא הודה עכ"פ כיון דהעדים אומרים שפרע לענין ז"ב שלא יהי' ש"ק נאמין לדברי העדים ולא הוה ש"ק וז"ב. איברא דלפ"ז בהא דאמרו בשבועות דף ל"ז ע"ב הכופר בממון שיש עליו עדים חייב ובשטר פטור מ"ט שטר הו"ל ש"ק ואמאי הא הוא עכ"פ כופר וא"כ הוי כאומר לא לויתי. אמנם נראה דכיון דיש שטר עליו היאך אפשר לומר דכפירתו הו"ל כאומר לא שעבדתי קרקעות דהא מ"מ הו"ל ש"ק דהא יש שטר ומוציא אף מלקוחות והוא בעצמו הודה ע"י השטר ולא חשיב כופר כלל. ובזה מיושב קושית התוס' דא"כ גם עדים הו"ל שיק למ"ד ש"ק דאורייתא. ולפמ"ש אתי שפיר דלגבי עדים הו"ל כפירתו כאומר לא נשתעבדתי כיון דעכ"פ בעצמו לא הודה. מיהו בגוף הקושיא י"ל דגבי שטר הוה ש"ק דגבי ש"ק לא מועיל הודאתו שלא נשתעבד דלענין איסור ל"ש הודאה דלענין ממון שפיר אמרינן דהוא עכ"פ הודה משא"כ לענין איסור וצ"ע בזה. ובמ"ש לעיל מיושב קושית המחנ' לוי בשבועות דף ל"ו גבי חבלת בי דאמאי חייב הא הו"ל כפירת ש"ק דחבל' גובה ממשעבדי. ולפמ"ש אתי שפיר דאם כופר כופר עכ"פ בהשעבוד:
שם סכ"ט אבל כתב ידו וכו'. כ"כ הב"י עפ"י דבריו בב"ה אבל הש"ך השיג דגם הרמב"ם מודה בזה ע"ש וכ"כ הגד"ת ש"ז ח"ב סי' ט"ו ע"ש שהאריך ועיין לח"מ ומלמ"ל פ"ד דטוען שם שכלם הסכימו כן. אך מ"ש המלמ"ל לפרש דברי הרמב"ם שכתב והרי כל נכסיו משועבדים דכוונתו למ"ש ה"ה פי"ו מאישות דאם כתובה נגבית ממטלטלין לדידן לא הוה כפירת ש"ק וה"ה כאן דכל נכסיו משועבדים לו ע"ש ונוראות נפלאתי דלדבריו כל שטר לא הוה ש"ק דמשועבדים גם מטלטלין א"כ אמאי אמרו בב"מ דף ד' דשטר הו"ל ש"ק וגם בשבועות אמרו בכמה דוכתי דהוה ש"ק וע"כ כמ"ש הלח"מ שם דכיון דעיקר סמיכות על הקרקעות מקרי ש"ק משא"כ אחר התקנה ע"ש וא"כ כאן הו"ל ש"ק. ובזה יש ליישב קושית הט"ז כאן שהקשה דלמה נקטו התוס' בב"מ קושייתם למ"ד שעבודא דאורייתא הא לכ"ע גובה מקרקעות ולפמ"ש אתי שפיר דלמ"ד דהוא דאורייתא עיקר סמיכתו הי' עליהם משא"כ למ"ד שעבודא דרבנן ועיקר הא דגובה משום דמיני' ואפילו מגלימא דכל דבר משועבד לו א"כ ממילא לא הוה ש"ק כמ"ש ה"ה. ות"ל שלעיל דחיתי דברי הט"ז מטעמי' דנפשי כעין דברי ה"ה:
והנה דעת רב האי גאון דאם הודה במקצת בדבר שיש עליו עדים לא הוה הודאתו הודא' ע"ש בה"ה שהביאו. ולא זכיתי להבין דלדבריו כל שיש עדים לא מקרי הודא' כלל דהא יש עדים וא"י לכפור א"כ ה"ה שאם כפר בדבר שיש עליו עדים לא חשיב כפירה וא"כ היאך אמרינן בשבועות דף ל"ז דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב ק"ש הא לא מקרי כפירה כלל וצע"ג ובלא"ה י"ל דבשטר ל"ש מחילה דהא תפס שטרא ל"מ מחילה כמ"ש סי' רמ"א ולכך בשטר הו"ל ש"ק ומיושב דברי התוס' בשבועות שכתבתי למעלה:
(שייך לסי' פ"ז סכ"ח אינו נפסל לשבועה עפ"י עצמו דעת הסמ"ע דצריך לחזור ולשבע דהרי הודה שלשקר נשבע וכן הסכים הש"ך וכ"כ המהרי"ט חלק חו"מ סי' ל"ו והקצה"ח הקש' מדבר התוס' ב"ק דף ק"ח שכתבו דאף דיצא שבועה לשקר מפיו מהימן במגו דאי בעי הי' אומר דטענתו הראשונ' הי' אמת וה"ה הכא ע"ש. ולפענ"ד נראה לחלק דשאני התם דהחזר' היא מפטור לפטור דבתחל' טען שנגנב ואח"כ טען שנאבד שפיר אית לי' מגו דאי בעי הי' עומד בטענ' הראשונ' אבל כאן דחוזר והודה מקצת ומי ביקש מידו שיודה במקצת שלא ע"ד תשובה וע"כ דיש לו טעם לזה וא"כ ל"ש מגו דהוה ממודה במקצת לכופר הכל ולא שייך מגו וז"ב ודו"ק. ובלא"ה צריך לשבע שנית דבתחל' לא נשבע רק היסת וכמ"ש המהרי"ט שם וכבר קדמו הג"ת שם:
שם סכ"ט ונעשה חשוד עפ"י שני עדים. כתב הסמ"ע דאף לדעת רבינו יקיר בסי' ל"ד דתבע"ד והעד מצטרפין לפסלו הוא דוקא כשמעידין מחדש וכאן נעשה חשוד מיד וכ"כ הג"ת שער יו"ד סי' ג' ע"ש ודבריהם נכונים דבהאי דר"י צריך שיעידו מחדש דאל"כ לא נפסל. איברא דצריך להבין דא"כ היאך מצטרף אח"כ העד עם הבע"ד הא קיי"ל בסי' כ"ח דאם העידו שלא בפני בע"ד אינן חוזרין ומעידין דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ועיין ט"ז שם שהביא כן בשם ר"י בן לב. אמנם לפענ"ד ע"כ לא שייך דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה רק במקום שלא היה מועיל עדותו מקודם ואח"כ מועיל שפיר אמרינן כיון דלא נתקבל עדותו מקודם עביד איניש לאחזוקי דיבורי' אבל כאן אטו לא נתקבל עדותו מקודם וחייב שבועה כדין ע"א ורק כעת יש עוד אחר וא"כ ממילא מקבלין עדותו פעם שנית דמה"ת לומר דמשקר ודעת הג"ת דהעד אינו צריך להעיד פעם שנית:
אמנם אף לפי מה דמשמע דגם העד צריך להעיד שנית היינו להצטרף עם השני אבל עדותו כשר ותדע דאטו אם עד יעיד בפני ב"ד ואח"כ יצטרכו להעיד אותו עדות בפני ב"ד כגון שהב"ד נמצאו פסולים אטו נימא עביד אינש לאחזוקי דיבורא ובזה ממילא נסתר ראיית הט"ז מסעיף ס"א דמבואר שם דסומכין על עדותם בעצמם ולפמ"ש אתי שפיר דשם הב"ד פסולי' שאינם מומחים ופשיטא דמועיל עדותן משא"כ לענין עדות שלא בפני בע"ד ובזה מיושב מה שהקש' בקצה"ח שם דדברי העיטור סותרין דכתב בעצמו לענין אם היה העדות קרוב ואח"כ נתרחק דאינו מועיל עדותו דעביד איניש לאחזוקי דיבורא ובסעיף כ"א הנ"ל דהועתק מעיטור מבואר דמועיל ולפמ"ש א"ש דשם הפסול בעדות גופייהו דלא נתקבל עדותן משא"כ בסעיף כ"א דאין הפסול בהם. ובזה מיושב מה שהקש' מהא דאמרו בב"ק דף ע"א מה ע"פ עד אי אתי עוד אחר מצטרף בהדיה הרי דמועיל ולפמ"ש אתי שפיר. דרך כלל נראה דהעיקר תלוי אם נתקבל עדותו מצד עצמו מתחלה או לא. ובזה יש לישב קושית התוס' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא שהקשו דליהמן בשבוע' במגו דלא חטפתי וא"ל דירא שלא יפסלוהו העד ובע"ד דא"כ אף אם העד לא מחייב שבועה לא יהי' לו מגו. ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דעד אחד לא מחייב שבועה שיהיה מחויב שבועה וא"י לשבע משלם דהוה כמו בא לממון וא"כ לא נתקבל עדותו מתחלה ושפיר אמרינן מגו דלא יוכל לפוסלו אח"כ דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה משא"כ אי מחייב שבועה וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' דלרב ושמואל דלית להו מתוך אכתי אמאי מהימן דהא לית ליה מגו. ולפמ"ש א"ש דלרב ושמואל דלא נתקבל עדותו מתחלה דהא לא אמרינן מושאיל"מ א"כ תו יש לו מגו דלא יפסלו דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה וזה ברור ודו"ק:)
סצ"ז סכ"ג מסדרין לבע"ח כן הוא דעת הרי"ף והגאונים וכן פסק בבעה"ת שער א' וראיתי להגד"ת שם שהביא ראיה לזה דלא כר"ת מהסוגיא שם בב"מ דף קי"ד דאמרו שם דר"י מקיש נדר לערכין ואידך האי לנדון בכבודו הוא דאתא. והדבר תמוה דהרי התוס' כתבו ד"ה ואידך דהיכא דאיכא ק"ו והיקש הק"ו מבטל להיקש אם ההיקש מצי להורות על ד"א וא"כ יקשה על ר"י דאמאי לא גמר בק"ו ויעמיד ההיקש לנידון בכבודו וע"כ דר"י ס"ל דמסדרין לב"ח וליכא ק"ו וכר"י קי"ל כדקיי"ל כוותיה דמסדרין בהקדש וע"ז הקשה לנפשי' דא"כ מאי פריך הש"ס ויחזרו בהקדש ק"ו מב"ח וזו ע"כ לר"י דס"ל דמסדרין בהקדש וע"כ דלר"י אין מסדרין בב"ח דאל"כ ליכא ק"ו ע"ש שהניח בקושיא אמנם לפענ"ד נראה לישב דלכאורה צריך להבין גוף הק"ו של בר פדא מה ב"ח שמחזירין אין מסדרין הקדש שאין מחזירין אינו דין שאין מסדרין ומאי ק"ו איכא הא מסיק הש"ס דלכך אין מחזירין בהקדש דכתיב ולך תהיה צדקה יצא הקדש דלא בעי צדקה וא"כ בשלמא לענין חזרה שפיר אין מחזירין דהתורה לא הקפידה בחיותו של זה רק שיהי' צדקה להמלוה והקדש לא בעי צדקה משא"כ לענין סידור דעיקר טעמו של תורה שישאר לו כדי להחיות וא"כ פשיטא דגם הקדש צריך שישאיר כדי להחיות ואדרבא הקדש ודאי יוותר בשביל חיותו של זה והיא קושיא גדולה אמנם באמת צריך לומר דע"כ לא קאמר הש"ס הך סברא דהקדש לא בעי צדקה רק למאן דאית ליה מסדרין בהקדש וקשיא ליה לחזור בהקדש מק"ו וע"ז הוצרך לחדש הך סברא דהקדש לא בעי צדקה משא"כ לבר פדא דס"ל דאין מסדרין בהקדש הוא ל"ל להך סברא וא"כ שפיר יליף בק"ו. ומעתה לר"י דס"ל דמסדרין בהקדש שפיר אית לי' בב"ח דאין מסדרין ול"ש ק"ו כמ"ש וע"ז פריך ויחזרו בהקדש מק"ו דב"ח והיינו דמשמע ליה דר"י סובר דאין מסדרין בב"ח ואמאי לא יחזירו בהקדש והיינו דממנ"פ או שיחזירו ג"כ או שלא יסדרו ג"כ כמו בב"ח וע"ז משני דלך תהי' צדקה וכנ"ל. ובזה יש לישב קושית המהרש"ל השניי' ע"ש ויש להאריך. ולענין הלכה כתב הב"י דקי"ל דמסדרין דהא הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפי העדאת הטור פסקו כן ואף שהב"י כתב שאינו רואה שם הכרע בדברי הרא"ש לפענ"ד משמע להטור דכיון דהביא דעת האלפסי לבסוף סובר כותי' והנה הג"ת כתב דמ"מ אי תפס המלו' אף הדברים שאין מסדרין מצי לומר קי"ל כדעת ר"ת דהרי דעת הרשב"א הובא בב"י סעיף א"ח כותיה וגם ר"י כתב שר"ת לאו יחיד הוא וא"כ יכול לומר קים לי ודבריו נכונים אך מ"ש דדברי הרשב"א סתרי אהדדי דבאהע"ז סי' ס"ו מביא הב"י תשובת הרשב"א דפסק דגלימא דעל כתפיה שכותבין בכתוב' הוא לשופרא דשטר' וכאן כתב דאף מגלימא דעל כתפיה וכתב ואין ספק דחוב דכתוב' לא גרע משאר חוב. לפענ"ד יש לחלק דשאני חוב דמחויב מצד שלוה ממון אחרים בזה אמרינן דגלימא דעל כתפיה ג"כ מחויב לתת משא"כ כתוב' דהא מחייב את עצמו ומכ"ש הת"כ והנדוניא דפשיט' דלא היה בדעתו לחייב את עצמו בזה להפשיטו ערום וכמ"ש הרשב"א מלתא בטעמא וז"ב:
שם אלא מעבירין אותה ממנו וכו'. הטעם דלא קי"ל כר"י דאמר כל ישראל ראוים לאותה אצטלא והגד"ת שם האריך להקשות על ר"ת שפסק כר"י והא קי"ל דאין הלכה כשיטה וכתב דעיקר סמיכתו של ר"ת הוא דקי"ל כרשב"ג דהלכה כמותו אף במקום שיטה כמ"ש התוס' בב"מ דף ס"ט ע"ש. ובזה מדוקדקים דברי התוס' במ"ש וכ"ת דמפשיטין אותו דהא קי"ל כרשב"ג דמתיר בלוף ועיין מהרש"א שהקש' דא"כ עיקר סמיכה על רשב"ג וזה כבר כתבו לעיל ועיין גד"ת אות ל"ט ולפמ"ש אתי שפיר דכוונתם דוכ"ת שמפשיטין וע"ז כתבו דקיי"ל כרשב"ג והיינו דבאמת עיקר כונתם דקיי"ל כר"י דכל ישראל ראוים לאותה איצטלא ורק דלא תקשה הא אביי אמר כלהו סברי כל ישראל בני מלכים הם וא"כ אין הלכה כשיטה וע"ז אמר דהא קיי"ל כרשב"ג והיינו דרשב"ג הלכה כמותו אף במקום שיטה וכנ"ל ובזה יש לומר הא דכתבו התוס' ור' אלפס פסק כר"ש בפרק ח' שרצים והקשה המהרש"א דהא במפנין פסק האלפס דאין הלכה כשיטה. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דאין הלכה כשיטה כבר כתב הרמ"ע מפאנו סי' י"ג דאף דאין הלכה כשיטה היינו בכל הפרטים המסתעפים אבל אפשר דבגוף הדין הלכה כמותו וא"כ ה"ה בזה כיון דעכ"פ הלכה כר"ש דכל ישראל בני מלכים הם אפשר דקי"ל כותיה לענין דכל ישראל ראוים לאותה אצטלא ועיין ברמ"ע מפאנו שם ומה דהקשה המהרש"א שם אמאי לא מייתי הש"ס מהך ברייתא כדרך שמסדרין בערכין לפענ"ד אין קושיא דאפשר דמיירי הך ברייתא בתורת משכון וכמ"ש התוס' לענין ר"ע ור"י ועיין בג"ת שם ודו"ק:
שם סכ"ה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן כתב הסמ"ע דאפי' קנאן לעצמו רק שצבעו לשמה קנתה בהשינוי ובקצות החושן תמה דאיך אפשר שתקנ' בשינוי הא רק גזלן וגנב קונה בשינוי ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה דלא מבעיא להג"א שכתב בשם מהרי"ח דהטעם הוא משום דשליחותי' קעביד וא"כ פשיטא דקנתה דאמרינן דבשליחות דידיה הקנהו הצבע לאשה וא"כ פשיטא דקנתה אלא אף לדידן דקיי"ל דעיקר הטעם היא כמסקנא דאין דעתו על כסות אשתו ובניו אפ"ה אמרינן כיון דצבען לשמן ועשה שינוי דעתו היה להקנות לה בשינוי זה ולא מתורת שינוי קונה רק בשביל שהשינוי זה מורה שדעתו הי' להקנות לה וז"ב ובזה י"ל דזה היה השקלא וטריא בש"ס ב"ק דף ק"ב דמתחלה אמר הש"ס הטעם דחיטין וחיטין משום דשליחותי' קעביד ומייתי ראיה מהך דצבע וכי מי הודיע לבעל הצבע וכו' והקשו בתוס' שם דמאי מייתי טפי מצבע מגוף הברייתא ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הראיה דלהס"ד היה קשה לו היאך קנתה בהצבע והא שינוי אינו קונה ועז"ק דשליחותי' קעביד. ובזה מדוקדק מה דלא מייתי רק מצבע ולא הביא גם ממנעלים ולפמ"ש אתי שפיר דמשם אין ראיה דקנה לשומן י"ל דהבעל הקנה לה ואין דעתו על מנעלי אשתו משא"כ מצבע פריך שפיר וע"ז חידש דגם בצבע אמרינן דאין דעתו וכו' וכמ"ש והנה הג"ת תמה על הגהת אשר"י וכתב דמדברי הרמב"ן וכל הפוסקים כראה מבואר דקיי"ל כהמסקנא דהטעם משום דאין דעתו. ולפענ"ד נראה ראיה להמהרי"ח דזה רק דחייה בעלמא דהרי בש"ס כתובות דף נ"ד פריך על רב מהמשנה דאין לו בכסות אשתו ותמהו כלם דאמאי לא משני דהטעם הוא משום דאין דעתו אבל באלמנה שפיר שמין ולפמ"ש אתי שפיר דזה רק דחייה בעלמא אבל העיקר הוא דשליחותיה קעביד וא"כ ממילא גם באלמנה קשה וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה בקצות שם דלפי הג"א הנ"ל דדוקא במקדיש ומעריך אמרו ולא בבע"ח א"כ ה"ה לגבי יורשים ומאי פריך הש"ס על רב. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתב הג"א שם דזה דוקא להמסקנא אבל אם נימא הטעם משום דשליחותיה קעביד אף בע"ח לא גבי והש"ס שם קאי להס"ד וכמ"ש דמסקנא דחייה בעלמא היא וא"כ שפיר פריך וז"ב (ובזה יש לישב גם קושית הלח"מ פ"א ממלוה ובנתיבות המשפט הספרדי דלה"ה דדוקא מה שעליה אין שמין באלמנה ולא מה שלקח לשמה והרי במשנה שם מבואר ובמנעלים שלקח לשמן וא"כ גם לשמואל קשה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין איך קנתה המנעלים שלקח לשמה ושם ל"ש שליחותי' קעביד וכיד אשתו דמי דהא היא באמת לא עשאתו שליח ולפי ווה שכתבתי אתי שפיר) והנה הג"ת הקשה דמשמע דוקא כסות אשתו שהי' לה הוא דאין לוקחין אבל מה שלקח עבורה לוקחין הא כסות הוא דאוריי' לדעת הרבה פוסקים ואמאי מיעטו שאין מסדרין לה כסות ומטה מוצעת הא כל זאת הוא מחויב ליתן לה כמבואר באהע"ז סי' ע"ד וגם הא כסות ח"ל כשנשאה ול"ש לומר דלא נתחייב לה עדיין כמ"ש גבי מזונות דשם המזונות דלהבא נפרדים משא"כ כסות ע"ש ולפענ"ד נראה לישב דבאמת זאת מיעטה התורה וכמ"ש הג"ת בעצמו דלכך כתב בעה"ת הטעם לענין מזונות דגמר מיכה מיכה מערכין דנ"מ לשיטת הרמב"ם דמזונות דאורייתא וגם מה שכתב דכסות חייב מקודם לא הבינותי דהא מבואר בבעה"ת וכל הפוסקים דאף המזונות דכבר נתחייב לה ג"כ אינה גובית וה"ה כסות וז"פ:
שם סכ"ו אבל בגדי שבת וכו'. כ"כ הרי"ף והרמב"ם פ"א ממלוה ולמדו מהך דאחין דמחלק הירושלמי בין בגדי חול ליו"ט וה"ה כתב שיש שחלקו דדוקא אחין אינן מקנין בגדי שבת ויום טוב אבל בעל מקנה והביא ה"ה סיוע לדבריהם משום דהורע דין אחין בדין צבע שנצבע לשמן שהוא נישום בודאי שלא אמרו רק מה שעליהן ממש והרי בב"ח אינו גובה ותמה הג"ת דא"כ איך מחלק בירושלמי בין בגדי חול ליו"ט ומשמע דבגדי חול אין שמין אף מה שאין עליהם ממש וה"ה דייק דעליהן ממש משמע ע"ש. ולפענ"ד נראה דכוונת ה"ה דבצבע כבר כתבתי למעלה דמיירי שהיו שלו רק שצבעו לשמה דקנאם ע"י השינוי וכמ"ש בסמ"ע וכתבתי טעמו ע"ש ולפ"ז בזה פשיטא דאחין אינן מקנין זאת מה שהם שלהם רק שצבען לשמן ושפיר דייק ה"ה מה שעליהם והיינו מה שעליהם ממש דהיינו ששייך להם או שלקחם להם לא שצבען להם דאינו קונה ע"י שינוי וז"ב:
ובזה מיושב קושית הלח"מ שהקשה לשיטות ה"ה דדייק לשון שעליהם א"כ אמאי פריך הש"ס בכתובות דף נ"ד לרב דווקא ולא מקשה גם לשמואל ולפמ"ש אתי שפיר דעל שמואל הי' מקום לומר דגם מה ששנו במשנה ובגדים שצבען לשמה היינו שהן לשמה רק שקנתה הצבע שעליהן דבכה"ג פשיטא דקונית הצבע ולכך לא פריך רק לרב דאמר דגם מה שעליה לא קנתה א"כ אמאי קנתה שם וז"ב. ויש ליישב בזה הרבה קושיות ואכ"מ. ומ"ש עוד שם דלטעם הרא"ש גבי אחי' משום דמתבזין להביא לב"ד יש מקום לחלק דבגדים שמונחים בקופסא דלא מתבזה אף בגדי חול חולקין ועפ"ז תמה על הב"י לפענ"ד גם לטעם הרא"ש אין לחלק דלא פלוג חז"ל בבגדי חול והשוו מדותיתם וז"ב. ומ"ש הנ"י דמבגדי חול שמעינן דהיכא דנתן מתנה אחד מן האחים ואחי חזו דמחלי והקשה הג"ת דלטעם הרא"ש דמשום כיסופא אתי עלה ל"ש זאת לפענ"ד בזה דשתקי גם הרא"ש מודה דשייך לומר דמחלי וע"כ לא כתב הרא"ש טעם דכסופא רק בסתם בגדים שעליהם דלא ידענו דמחלו וז"ב:
שם סכ"ח התנה עמו שלא יסדרו לו כ"כ הבעה"ת בשער א' ח"ב והב"י כתב ולאפוקי מהרשב"א שכתב בסי' תת"א דאין מסדרין כשבא לפרע וכו' ולא זכיתי להבין דאין זה לאפוקי מבעת"ת בדין זה והרשב"א חולק על גוף דין סידור וסובר כסברת ר"ת דאין מסדרין אבל אם נימא דמסדרין מודה הרשב"א דמועיל תנאי וצ"ע. ואפשר דקאי על מ"ש הטור שם דאם אמר מגלימא דעל כתפאי לא אמר רק על אצטלא בת ק' (ובאמת שזה לא נזכר בבעה"ת רק מפשטת דבריו הכי מסמע) וע"ז הביא הב"י דגרי הרשב"א דחולק דגלימא דוקא היא אבל גם זה צ"ע דבאמת גם זה תלוי אי מסדרין דראיית ר"ת שאין מסדרין הוא מלשון גלימא דעל כתפאי והחולקים סברי דקאי על אצטלא בת ק' וע"כ דברי הב"י צ"ע. שוב מצאתי כן בכנה"ג שהקשה כן ונהניתי:
שם אבל במה ששיעבד לו כל נכסיו וכו' כ"כ הבעה"ת שם דאין במשמעותו כ"א הדברים הראויים עפ"י ד"ת והג"ת הקשה דהא קיי"ל דדורשין לשון הדיוט וכל לטפויי קאתי אף דין סידור ע"ש שהאריך. ולפענ"ד הדבר פשוט דהרי גם אי מתנה בפירוש לא מועיל רק אם אומר ע"מ שלא יסדרון לי אבל אם אמר ע"מ שאין בחוב זה דין סידור לא מהני דהוה מתנה עמ"ש בתורה כמבואר כאן בש"ע וא"כ כאן דאמר כל נכסי משועבדים לא עדיף מאילו אמר בפירוש ע"מ ש"ב זה דין סידור דלא מועיל ער שיאמר שלא יסדר דיתלה בלוה וזה לא תלה רק בנכסים וא"כ אם נימא דכוון שלא יהיה בו דין סידור היה מתנה עמש"ב וזה בודאי לא אמרינן שכוון לזה להתנות עמש"ב וע"כ לא דרשינן לשון הדיוט רק כשאין בו נגד חוקי התורה אבל כאן פשיטא דלא כוון לזה ולכך לא מועיל וז"ב ודו"ק:
שם ס"ל אבל אם נשבע לפרוע וכו'. כ"כ בחזה התנופה והתומים כתב דמדברי הריב"ם מבואר להיפך שכתב הנשבע לשלם ואין לו פטור משבועה ויעשו לו דין סידור ע"ש שהאריך ונדחק. ובאמת שהב"י בעצמו אחרי הביאו החזה התנופה הנ"ל הביא דברי הריב"ש בקיצור ולא כתב שמחולקים הם. וע"כ נראה לפענ"ד דהריב"ש מיירי כשנשבע בעת הלואה לשלם ואח"כ העני דבזה בודאי לא אסיק אדעתי' ע"ז וכיון דהוה אונס על השבועה יפטור ממילא חזר הדין לסיני דמסדרין אבל בחזה התנופה מיירי דבעת הגיע זמ"פ בנגשו המלוה השבע השביע אותו שיפרע לו ובזה בודאי אמרינן דהתחייב א"ע אף שלא לסדר כדי שלא יעבור על שבועתו דבזה אסיק אדעתי' דיודע מעמדו ומצבו כעת והוה כהתנה שלא יסדר דמועיל וז"ב. ובזה מיושב קושית התומים מהקדיש מנה לבדק הבית דקי"ל דמסדרין כמ"ש הרמב"ם פ"ג מערכין ולפמ"ש אתי שפיר דשם בעת נדרו לא עלה על לבו שיענ'אח"כ ויצטרך לסידור וז"ב ודו"ק:
(שייך לס"ו לא ימשכננו בעצמו. דעת התוס' והבעה"ת דאינו רק מדרבנן והג"ת דקדק על הטור דמשמע מדבריו דניתוח אסור מדאורייתא לגבי המלוה ע"ש אבל באמת בפריסה ובסמ"ע כתב בהדיא דניתוח אסור מדאורייתא ע"ש (ועיין לח"מ דהרגיש ג"כ בהרמב"ם דאסור מדאורייתא ותמה מנ"ל. ולפמ"ש אתי שפיר) ולכאורה יש ראיה לדעת הסמ"ע דאל"כ מה חילוק יש בין שליח ב"ד למלוה דלבית אסורים שניהם לכנוס ובחוץ שניהם מותרים מה"ת והרמב"ם כתב דהחילוק הוא נתוח והיינו מדרבנן אבל מן התורה מה חילוק יש וע"כ דגם מה"ת אסור נתוח איברא דלפמ"ש הרמ"ה הובא בטור דאם הלוה אין מראה שום דבר וליכא לאשתלומי מותר שליח ב"ד לכנוס א"כ י"ל דזה הוא חילוק שבין שליח ב"ד למלוה. ובזה מיושבים דברי הרמ"ה מהא דהקשה בגד"ת עליו דא"כ מאי פריך הש"ס על שמואל מהך דאם חבל תחבל ומברייתא ולא משני דמיירי בכה"ג ונדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דכל עיקר דינו של הרמ"ה יצא לו דאל"כ אין חילוק מה"ת בין שליח ב"ד למלוה ומעתה לשמואל דס"ל נתוח אסור היה מפרש הרמ"ה דהוא אף מה"ת וא"כ שפיר יש חילוק לענין נתוח ולא צריך להך חילוקא של הרמ"ה ושפיר מקשה אבל לפי מאי דמסקינן תנאי היא וא"כ נתוח אינו אסור רק מדרבנן וא"כ מן התורה אין חילוק בין שליח ב"ד למלוה ע"כ הוצרך הרמ"ה לחדש הך דינא וז"ב
ומעתה הטור דלא ס"ל להך דהרמ"ה כמ"ש בשם בעה"ת שהשיג על תשובת הרי"ף לכך ס"ל דנתוח אסור מה"ת וכמ"ש הסמ"ע ועיין בג"ת שחקר לענין מס אי מסדרין אף דמותר למשכן בזרוע וכמו בצדקה שכתב הבעה"ת דמסדרין אף דמותר למשכן או דלמא דדינו כמו ערב ושכר גמל וכיוצא דאין מסדרין בשביל שנסתנה דינם לענין משכון והשבה ע"ש שהקשה על צדקה גופא דכיון דמותר למשכן בזרוע יא"צ להשיב א"כ לא יסדר וכמו בערב. ולפענ"ד נראה דשאני ערב כיון דחזינן דכל שאינו לוה התירה התורה למשכן וא"צ להשיב וע"כ דגזירת הכתוב הוא דוקא לוה א"כ ממילא גם בסידור דוקא לוה ולא ערב משא"כ בצדקה דהא דמותר למשכן בזרוע הוא דעיקר איסור הוא מטעם שלא יצער ללוה ולכך אם עושה כן בשביל צדקה מותר ומכ"ש לענין השבה דמבואר כן בש"ס דהטעם הוא דהקדש לא בעי צדקה א"כ דוקא לענין השבה ומשכן בזרוע אבל סידור דתלוי בחיותו של לוה א"כ מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דגם הוא עני הוא ושקלי' לחיותא ופשיטא דשייך סידור ומעתה לענין מס פשיטא דשוה לערב וכיוצא כנלפענ"ד:)
(שייך לסי"ד מחזירין ממנו בע"כ. הרמב"ם כתב מחזירין מיד וכתב הריב"ש הטעם משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ורק בלא תבא גילתה התורה דניתק לעשה דהשב תשיב ובאלמנה דלא גלתה לכך מחזיר מיד דלא מהני והקשה הג"ת דא"כ מאי פריך הש"ס בדף קי"ג על שמואל מלא תחבול בגד אלמנה הא שאר דברים חבול ומאי קושיא הא אצטריך לא תחבול כדי להחזיר מיד דאל"כ היה ניתק לעשה כמ"ש הריב"ש ולא היה מחזיר רק בלילה ע"ש. ולפענ"ד נראה דלשמואל שם דסובר דגם ניתוח בחוץ אסור לב"ח מה"ת וכמ"ש הטור והסמ"ע וכמ"ש לעיל וא"כ יקשה למה כתבה התורה לא תחבול דהוא בבית וכדס"ד שם וכמ"ש רש"י ומשמע דוקא בבית מחזיר מיד אבל כשנתח בחוץ א"ל להחזיר והא גם בנתח בחוץ חייב להחזיר וכמ"ש הרמב"ם בהדיא וע"כ דאתי להורות דשאר דברים מותר והיינו בשליח ב"ד וניתוח מותר ושפיר קשה לשמואל וע"ז משני דלעבור בשני לאוין. ובזה מיושב דברי הבעה"ת והנ"י והרא"ש שכתבו דלא תחבול באלמנה לטפויי אתא ולהורות דאף ניתוח אסור דמותר בשאר דברים והקשה הג"ת דאיך אמר דלטפויי אתיא הא הש"ס מוקי לה לעבור בשני לאוין. ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דקי"ל ניתוח מותר ועיקר איסור בבית א"כ ממילא ל"ק קושית הש"ס דיש לומר דאתי להורות דמחזירין מיד והא דכתבה בלשון לא החבול משום דניתוח מותר וא"כ ממילא א"צ לאוקמא בשני לאוין ואף דאכתי לא לטפויי קאתי דאתי להורות דמחזירין מיד ומנ"ל דאתי להורות על ניתוח מ"מ מדכתבה בלשון לא תחבול ולא כתב דצריך להחזיר מיד ע"כ דאתי להורות גם נתוח וכעין זה כתבו התוס' דף קט"ז בד"ה אלמנה ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה הגד"ת דאמאי לא כתב הרמב"ם דעובר בבגד אלמנה בשני לאוין. ולפמ"ש אתי שפיר דלהרמב"ם אין מקום לקושית הש"ס:
והנה נסתפקתי אם כבר משכן ע"י שליח ב"ד רק שמחזיר לו בלילה כפי הדין ואח"כ לא רצה הלוה ליתן אם מצי למשכן בזרוע וללכת לבית ולא מצאתי גילוי לדין זה. ולפענ"ד כיון דכבר בא לידו בתורת משכון א"כ קנאו רק שמחוייב להחזירו וזה שלא רצה ליתן לו הוה גזלן וא"כ מותר ללכת ולקחתו דהוה כגזלנות וכמ"ש היריאים סי' רע"ג דבגזלנות מותר למשכן בזרוע והובא בש"ך סי' צ"ז ס"ק ו' וה"ה בזה וז"ב לפענ"ד. ובהיות כן יתיישב קושית הגד"ת בהא דאמרו בב"מ דף ל"א אם חבל תחבל אין לי אלא שמשכנו ברשות ופירש"י דסתם חבלה בבית והדבר תמוה דהא לא משכחת בשום אופן שיהי' מותר ללכת בביתו למשכנו דהא אף לשליח ב"ד אסור ע"ש שכתב שמזה ראיה לדעת הרמ"ה אבל לשאר פוסקים קשה. ולפמ"ש אתי שפיר דמשכחת לה בכה"ג דהוה רשות גמור ומרבינן דמחויב להחזירו וז"ב ודו"ק:)