דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
חושן משפט הלכות דיינים · סימן עט
סעיף א' טענו מנה הלויתיך וכו' כן הוא בשבועות דף מ"א והתוס' הקשו דלתרץ דיבורו דמאי לא לוה שפרע וכתבו דמיירי שאומר להד"מ והגד"ת בשער י"א ח"א סי' א' הקשה דא"כ היאך אמר ר"י בב"מ דף י"ז מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידי' שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן ואמאי נימא דמאי אין לך בידי שפרעתי לך ע"ש. ולפענ"ד נראה דלהכי הביא הש"ס הך דכלתי' דר' שבתאי וכו' דאמר להד"מ וכו' דהוחזק כפרן ול"ל זאת אטו לא ידעינן דאם הוחזק כפרן אינו נאמן. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דהש"ס בא לפרש דמיירי ר"י ג"כ בכה"ג דאמר להד"מ דל"ש לתרוצי דיבורו ובלא"ה נראה דשם העדים מעידים שיש לו והיינו שלא זזה ידם מתוך ידו שראו שלא פרע דאל"כ הו"ל למנקט דהעדי' מעידים שלוה וע"כ דמעידים שיש לו עדיין וא"כ שפיר הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר שפרע לו אחר שחייבו הב"ד כמבואר בס"ה ובש"ך שם ס"ק י"ד וז"ב:
ובזה עמדתי על לשון הרמב"ם פ"ו מטוען ה"א שכ' הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה להד"מ ואח"כ הביא עדים וכו' הוחזק כפרן אבל אם השיב איני חייב או אין לך בידי וכו' וחזר ואמר כן הי' אבל פרעתיו לא הוחזק כפרן והדבר תמוה דסותר לדברי הש"ס דבש"ס מבואר דאף באומר אין לך בידי הוחזק כפרן. ולפמ"ש אתי שפיר דר"י מיירי בעדים מעידין שיש לו עכשיו ורבינו כתב בהדיא ואחר כך הביא עדים שהלוה בפניהם וא"כ לא הוחזק כפרן. שוב ראיתי בה"ה שם שכפי הנראה הרגיש בזה ומיישב כמ"ש ושמחתי ומהך דר"ח אין להקשות דהוא טוען אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' שיש לו דלתרץ דיבורא דמאי אין לך בידי שפרעתי וכו' דלא מבעיא להרמב"ם שפירש דמיירי שהעדי' מעידים שיש לו עדיין וא"כ ודאי דמחוייב אלא אף להר"ן דפירש דמיירי שהעדים אינם מעידי' רק שלוה ג"כ ל"ק דפשיטא דבכה"ג ודאי שייך לומר דלמה לא טען בהדיא דגם הוא כונתו שפרע והעדים אינם מעידי' רק שלוה ואני הודיתי טפי שחייבתי מאה ופרעתי וע"כ דכוונתו שלא לוה אבל בהך דשבועות שפיר מקשו התוס' דנתרץ דבורו דל"ש הי' לו למטען דהרי העדים באים לסייעו ומאי הוה ליה למטען וז"ב. עכ"פ נראה דמכאן הוציא הרמב"ם דינו שפירש דהעדים טועני' שיש לו עדיין משום דאל"כ הו"ל לתרץ דבורו וז"ב ודו"ק:
והנה הגד"ת נסתפק אם הביא עדים אחר כך דפרעיה מעיקרא קודם דטעין להד"מ אי נאמן או לא וכתב דמנימוק"י היה נרא' דנאמן אבל מלשון כל הפוסקי' נראה דאינו נאמן שהרי פסל לכל העדים שמעידים שפרע ע"ש וכפי הנראה שגם המבי"ט שהביא הש"ך כיון לדין הנ"ל וע"כ העיקר כהש"ך ס"ק א' שדחאו. ובזה א"ש במ"ש הרמ"א שנאמן על עצמו יותר ממאה עדים ונדחק הסמ"ע דלמאי אצטריך לטעם זה. ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ בכה"ג דאפ"ה אינו נאמן ודו"ק:
שם וכפר בב"ד וכו'. הרי"ף כתב לענין כת"י כשטען לא יזיפנא מיניה מידי ואח"כ הוחזק כת"י בב"ד או שיש עדים שזה כתב ידו ה"ז הוחזק כפרן דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והגד"ת הקשה שם דל"ל לטעם דכל האומר לא לויתי ת"ל דהוחזק כפרן ע"ש שכתב דנ"מ לענין אם מביא סהדי דפרע קודם. ובאמת לפמ"ש המבי"ט הובא בש"ך כאן ס"ק ב' נאמן בכה"ג אמנם הש"ך חולק עליו והגד"ת כתב בהדיא כהש"ך אבל בגוף קושית הגד"ת לא זכיתי להבין דהא הרי"ף מיירי באם אמר לא יזיפנא דהוה אומר לא לויתי והרי בתוס' בשבועות דף מ"א ע"ב הקשו דנימא מאי לא לויתי לא. עמדתי בהלואה אלא פרעתי וכתבו שני תירוצים הא' דאם מתרץ כן באמת נאמן ע"ש ותירוץ השני כיון דכפר בב"ד מן הסתם כוון שלא לוה כלל דאל"כ היה לו לפרש דבריו ע"ש. ומעתה מבוארין דברי הרי"ף דאם לא אמר דכל האומר לא לויתי הוה כאומר לא פרעתי לא הוחזק כפרן כלל דיכול לומר מאי לא לויתי לא עמדתי בהלואה וע"כ דכל האומר לא לויתי כלל כוון וא"כ הוחזק כפרן. ובזה עמדתי על לשון הש"ע כאן דבדין א' כל שטען להד"מ הגיה הרמ"א והוא מהטור משום דכל האומר לא לויתי וכו' ולענין כת"י שהוא חייב כתב המחבר סתם הוחזק כפרן ולא הגיה הרמ"א שהוא משום דאמר להד"מ הוה כאומר לא פרע ואדרבא הרי"ף כתב בהך דינא משום דלא לויתי כאומר לא פרעתי ועוד דבזה צריך טפי להאי טעמא שהרי כאן אין העדים מעידים שלא פרע רק שהוחזק כת"י בב"ד ועיין סמ"ע ס"ק ה'. ולפמ"ש אתי שפיר דלעיל מיירי כשטוען לא לויתי וא"כ היה מקום לומר דמאי לא לויתי לא עמדתי בהלואה וצ"ל כתירוץ השני של התוס' ושפיר הוצרך להך טעמא דכל האומר לא לויתי דאל"כ לא הוחזק כפרן כלל אבל בהך דינא דכת"י שינה המחבר וכתב להד"מ ולשון דר"מ מבורר דהכוונה שלא לוה כלל ועיין בבעה"ת כאן ס"ה ולפ"ז שוב א"צ להך טעם וסגי בהוחזק כפרן בלבד ודו"ק ואף דהמחבר נקט גם בדין א' שטען להד"מ הגיה הרמ"א עליו דגם לא לויתי הוחזק כפרן ומשום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ובלא"ה יש לומר בישוב קושית הגד"ת דנ"מ לענין היסת אחר הפרעון דמטעם הוחזק כפרן צריך לשבע אח"כ כמ"ש ס"ק ד' וס"ק י"ח אבל מטעם כל האומר לא לויתי א"צ היסת כלל כמ"ש הש"ך שם:
שם ואם לאחר שפרע וכו'. כ"כ הבעה"ת והגד"ת הקשה דבלא"ה אינו מהראוי לשבע דנשבע נגד שני עדים ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שהוא פסלן פסלן גם לענין זה שיהי' נאמן בשבועה נגדם וכמ"ש לעיל באריכות. ובזה יש ליישב מה דאמרו בכתובות דף פ"ח ומוקי להנך קמאי במלוה ודקדק הקצה"ח דלמה אמר הנך קמאי במלוה ע"ש בסי' פ"ד ולפמ"ש א"ש דבס"ד דמצטרף הנך שני סהדי א"כ לא היתה יכולה לשבע נגד הבתראי דאיכא שני עדים כנגדו ולכך קאמר ומוקי להנך קמאי דליכא שני סהדי. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ודו"ק:
שם ואין המלוה חייב שבועה כ"כ ה"ה בפ"ו מטוען ה"ג והביא ראיה דאל"כ היאך נשבע המלו' נגד שני עדים וכוונתו דאף שהוא נשבע שלוה ובזה העדים מסייעים אותו מ"מ כיון שנשבע שלוה ע"כ שנשבע שלא נפרע דאל"כ הו"ל שבועה לבטלה דמה נ"מ בלוה כל שנפרע וגם כשבע מדין גלגול שבועה על פרעון ג"כ ובפרט שהעדים מעידים שנפרע ואיך נשבע נגד שני עדים וע"כ דאינו צריך לשבע כיון שהוחזק כפרן וז"ב ופשוט והגד"ת בס"ב נתקשה בזה בחנם. ובזה יתיישב קושית הראב"ד שהקשה ל"ל טעם זה דהוחזק כפרן ועיין בלח"מ ומל"מל שם ודו"ק:
שם סעיף י"א בצד עמוד פלוני. התוס' הקשו בשבועות שם דהרי בהך דר"ח כשבאו עדים ואמרו שחייב כ' לא אמרינן דהוחזק כפרן ומ"ש כאן דהוחזק כפרן וכתבו דהכא קאמר לא עברתי בצד עמוד זה משמע דבעי לומר דאם עבר בצד זה מעולם אני חייב לך והוה כופר בכל כשהעידו עדים שעבר בצד זה אבל התם לא הוחזק כפרן אלא בכ' ואותם פורע ותמה הגד"ת בח"ב שם ס"ד דגם בהך דר"ח הוא אומר שאין לו כלום והעדים מעידין בחמישים וא"כ הרי הוחזק כפרן ואדרבא כ"ש הוא דשם הוכחש בגוף הלואה ע"ש שנדחק ומאד תמהני עליו דכוונת דבריהם ברורה דהרי קיי"ל כאן בס"ה דדוקא לאותו ממון הוחזק כפרן ולא לממון אחרת וא"כ בשלמא בהך דר"ח לא נתברר כפירתו רק בחמשים א"כ לא הוחזק כפרן רק בחמשים ועל כ' אחרים לא הוחזק כפרן אבל כאן הוחזק כפרן שלא עבר בצד עמוד פלוני והוא אמר דאם עבר מעולם לוה המעות וא"כ הוחזק כפרן לכל הממון וא"כ הו"ל הוחזק כפרן לכל הממון והמעיין בלשון התוס' יראה מבואר בהדיא כמ"ש ועיין בש"ך ס"ק ט' מבואר בהדיא כמ"ש. גם מה שהקשה על הרשב"א הובא בב"י סי' פ' לענין כופר בשטרות דלא מקרי כופר בהלוא' ואמאי בהך דעמוד הי' מקרי כופר ג"כ ל"ק לפענ"ד דכאן כיון שתלאן בהך דעמוד והיינו דאם עובר בעמוד הי' ח"ל וא"כ כל שעבר הוחזק כפרן ולוה אבל שם יכול להיות שכפר לו השטר ומעולם לא תלאן לומר דאם לוה ע"כ שהי' בשטר דהוא לא אמר רק שזוכר שלא עשה שטר עליו ורצה לכפור בשטר אבל כאן מה לו אם עבר בצד עמוד פלוני וע"כ דכפר לו בממון אם אמת שעבר ח"ל ממון ושפיר הו"ל הוחזק כפרן:
(שייך לס"א ובאו שני עדים. אבל בא עד אחד דעת הרמב"ם דאף דלא הוחזק כפרן בעד אחד מ "מ הו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם אבל הרשב"א כתב כיון דבשני עדים לא נתחייב רק בשביל שנעשה כפרן ובע"א דל"ש נעשה כפרן ממילא לא הוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם. ובאמת לכאורה לפמ"ש הרשב"א בתשובה שם הובא בכ"מ פי"ד ממלוה דלכך בשני עדים הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר אח"כ פרעתי משום דמסתמא לא הי' פורע בלא עדים דהמלו' יוציא לעז עליו שהרי טען כבר שלא לוה כלל אבל בעד אחד סומך ע"ז שיוכל לטעון לא לויתי ונאמן לומר פרעתי אח"כ אבל לא פרעתי מקודם ע"ש ולפ"ז לפמ"ש הר"ר יקיר הובא בש"ע סי' ל"ד דהע"א והמלו' יוכלו לפסלו אח"כ מעדות ושבועה וכן הוא בתוס' ב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא וכיון שכן אפשר דשייך בזה הוחזק כפרן דמסתמא לא יפרע לו שלא בעדים דהרי כיון שטען לא לוה והעד מכחישו א"כ הבע"ד והעד יכולים לפסלו לעדות ולשבועה כשהי' נשבע שלא לוה ע"כ יהי' מוחזק כפרן בפני העולם ואין נאמן לומר פרעתי אח"כ אדרבא פרעתי מקודם יותר יוכל לטעון דבעת שפרע לו עדיין לא הוחזק כפרן. ובזה היה מקום ליישב דברי הטור שבסי' ע"ה פסק כהרמב"ם וכאן פסק כהרשב"א וכבר תמהו כולם בזה ועיין בסמ"ע וש"ך כאן ולפמ"ש אתי שפיר דלעיל מיירי שטען שפרע אח"כ וכאן מיירי שטען שפרע קודם א"כ לא הוחזק כפרן שוב לא הו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם וגם לפמ"ש הרשב"א דפרעתי אח"כ נאמן יותר יש לחלק בהיפך שטען פרעתי אח"כ דלא נעשה כפרן וז"ב. וראיתי לגד"ת ח"ב סי' ב' כאן שכתב ליישב דס"ל לטור דעיקר הטעם כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ד דלא חציף לאכחושי סהדי ולכך אינו נאמן במגו ולפ"ז כאן מיירי שטען לא לוה נגד העד וכבר הכחישו ואח"כ טען פרעתי ושפיר אית ליה מגו דאי בעי עמד בטענתו ולא זכיתי להבין דבריו דעכ"פ הי' מהראוי לשבע שבוע' דאורייתא כמו אם טען לא לוה והעד אחד מכחישו דצריך לשבע שבועת התורה וה"ה בזה והמעיין בתוס' שבועות דף ל"ב ובב"ב דף ל"ד יראה דהתוס' לא הקשו רק דיהי' נאמן במגו ובשבועה וז"ב. ומיהו לפמ"ש הרשב"א בטעם הדבר דנאמן בע"א לומר פרעתי משום דסומך עצמו שיוכל לטעון לא לויתי להכחיש העד א"כ י"ל דלפמ"ש התוס' בב"ב שם דלכך אינו נאמן במיגו דלהר"מ דמתיירא להכחיש העד ולשבע כנגדו ואינו חצוף כ"כ וכיון שכן איך שייך שסמך עצמו ע"ז ולא יעשה דבר נקל לפרע באמת לפני עדים ויסמוך עצמו על שיטעון להד"מ ויצטרך להכחיש העד ולשבע נגדו בשקר והשתא אם מפקיעין ממון עי"ז ואין מאמינים לו במגו עי"ז מכ"ש שלא יסמוך ע"ז ולא ירצה לפרע [אלא] בעדים. ובזה י"ל ולחלק בין כשהכחיש העד מעיקרא א"כ חזינן דחציף להכחיש העד א"כ שפיר י"ל דסמך עצמו ע"ז וכעין חילוקו של הגד"ת ומיושב דברי הטור שלא יהיו סותרין זא"ז. ובדברי הרשב"א אלו יש ליישב קושית הקצה"ח שהקשה על הדין דהוחזק כפרן והרי לא עדיף מהגוזל את חבירו בעדים דא"צ להחזיר בעדים והרי שם ודאי הוחזק כפרן ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כאן דלא היה לו לפרע כ"א בעדים כדי שלא יוציאו לעז עליו אבל בגזלן הרי דאינו דלא חש לזה דהרי גזל בעדים וז"ב. ובגוף פלוגתת הרמב"ם והרשב"א הנ"ל היה מקום לומר דתלוי בשני תירוצים של התוס' דלהרמב"ם דעד אחד נאמן כשנים והוה מגו במקום עדים א"כ שפיר הו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם דאינו נאמן לטעון פרעתי כלל להרמב"ם וכמ"ש הסמ"ע בסי' פ"ה והרשב"א ס"ל כתירוץ הר"י. אבל כבר השיג הש"ך שם ס"ק מ"ג על הסמ"ע וסובר דאף להרמב"ם נמי נאמן כשטוען פרעתי וכן מצאתי בריב"ש סי' שצ"ב.)
שם סעיף י"א אותן פלוני ופלוני ואמרו להד"מ נתבאר בסי' ע' ע"ש בסמ"ע וש"ך. והנה דבר זה תלוי באם צריך לברר ועיין בז"ב דף כ"ד. ואזכיר כאן מה דק"ל דאם נימא דהמביא שתי כתי עדים וכת אחת הכחישוהו דל"מ כת השניה א"כ קשה מה פריך הש"ס בשבועות דף ל"ג אלא ראשונה הא קיימא שנייה ונדחקו שם ואמאי לא קאמר דהנ"מ הוא לענין זה דהא הוא השביע השתי כתות וא"כ הוא צריך לברר שתיהן וכל שאמרה הכת ראשונה שאין אנו יודעין הרי הכחישוהו ואינו נאמן וא"כ שפיר הו"ל כפירת ממון דהפסידוהו וצע"ג להמעיין ועיין בב"י חו"מ סי' ק"מ ס"ג ובתשובה ביארתי זאת באריכות: