אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות מיאון וחליצה › שם דף קכא

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות מיאון וחליצה · שם דף קכא

דף צו ע"א

ר"ש אקלע לפדיון הבן וכו' שהחיינו מי מברך אבי הבן מברך דקא עביד מצוה או דלמ' כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה וכו' והלכתא אבי הבן מברך שתים. לכאורה ק"ל דאמאי יברך אבי הבן הא אדרב' בשביל דמצוה קא עביד מצות לאו להנות נתנו ואינו מברך וכמ"ש המג"א בסי' רכ"ג ס"ק ו' ואינו בא מזמן לזמן וע' בסי' כ"ב שנדחקו מדוע יברך על פדיון הבן ועכ"פ יותר מהראוי לברך הכהן דקא מטי הנאה לידיה דעיקר שהחיינו על שמחת הנפש. והנראה ני בזה דלפי מה דקיי"ל בקידושין דף ו' דבפדיון הבן מועיל מתנה עמ"ל וא"כ בכה"ג לא מטי הנאה לידיה דכהן ולכך עקרוהו מהכהן ושדיא אבעה"ב דודאי יש לו הנאה ואף דמצות לאו להנות נתנו אבל מ"מ לענין שהחיינו דהוא על שמחת הגוף והנפש פשיט' דמברך וכמ"ש המג"א שם בשם ברכת הרמ"מ וע' במ"ג שם משא"כ הכהן דעפ"י הרוב הוא מתנה עמ"ל ובכה"ג לא מטי הנאה לידיה וכבר כתב הר"ן ריש קידושין דגם אדם חשוב לא מתחשב אם נתן לו מתנה ע"מ להחזיר ומזה למד הב"ח דבנתן מתנה ע"מ להחזיר אפי' באדם חשוב ל"מ ולכך נתנוהו להבעה"ב וז"ב. ובזה י"ל ע"ד הפלפול דלכך הקדים הא דמברך האב על פדיון הבן ול"ל זאת ועצל"ח ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כלם הקשו דאם נימא דאין פודין ע"י שליח א"כ לא להני מתנה ע"מ להחזור בפדיון דהו"ל תנאי שא"א לקיים ע"י שליח וע' שעה"מ הלכות קידושין ובמ"א הארכתי בזה והנה מדמברכינן בעל ש"מ דפודין ע"י שליח וע' בצל"ח שם ולכך י"ל דבעה"ב מברך וזהו שהקדימו דאל"כ בודאי הכהן מברך ודו"ק:

בעת הייתי בברעזאן אמר א"ו הגאון נ"י במה שאמרתי לו בשם הרב מפיסאק שאמר בהא דאמרו במכות דף וא"ו דר' יוסי אמר בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר והקשו התוס' דמה חילוק בין ד"נ לד"מ ואמר הרב מפיאסק ז"ל דכיון דזה תובעו מנה וזה אומר לא לויתי ויש עדים שאומרים שלוה אבל נמצא אחד מהם קרוב או פסול (הא לגבי הלוה) וא"כ הלוה שטען לא לויתי הרי מודה שלא הי' עדים כלל וא"כ לא נמצא בהם קאו"פ ואנן לא מהמנינן ליה ולכך אנן מהמנינן לעדים ואף שנמצא אחד מהם קאו"פ הא לגבי הלוה הוה כמו שלא הי' ביניהם כלל שהרי טוען שלא לוה ודפח"ח. ואמר א"מ דמה יענה אם נימא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וזה טוען פרעתי שלא בפני עדים ויש אחד קרוב או פסול המעיד שהלוה בעדים ובזה לא שייך מה שאמר הרב מפיאסק דהרי זה טוען פרעתי ואם נמצא קאו"פ א"כ לא לוה בפני עדים והלה נאמן לומר פרעתי ולמה תתקיים העדות בשאר וע"ז רציתי להשיב דהא כיון שאמר אל תפרעני אלא בפני עדים הו"ל כמייחד עדים ובכה"ג לא שייך נמצא אחד מהם קאו"פ וכמ"ש הרא"ש לענין קידושין שיש הרבה קרובים אבל לא דמי לגמרי דשם בעי עדים דאל"כ אף הודאתם ל"מ משא"כ הכא דבד"מ סגי בהודאתם וכדאמרו בקידושין דף ס"ה וגם אכתי יקשה מגוזל את חבירו בעדים דצריך להחזיר בעדים וכשיש אחד קאו"פ למה יתקיים העדות בשאר כשהלה טוען החזרתי ולפענ"ד נראה דכל שזה טוען החזרתי או פרעתי א"כ ממנ"פ אם טוען שלא לוה כלל בפני עדים או שלא גזל בפני עדים הרי שפיר יתקיים העדות בשאר דהרי זה טוען שלא הי' שם עדים כלל וא"כ לא היה קרוב או פסול ביניהם ואם טוען שבאמת לוה בפני עדים רק שפרע שלא בפניהם הרי הודה שלוה בפני עדים ושפיר תתקיים העדות בשאר דמה בכך שנמצא אחד מהם קאו"פ הא דל עדותן הרי הודה בעצמו שהי' כן וא"כ נתחייב לפרוע בעדים ולמה לא תתקיים העדות בשאר וז"ב ובזה מיושב הא דהקשה עוד דגם בטוען לא לויתי יהיה נאמן במגו דאי בעי טען פרעתי ושוב היה נמצא אחד מהם קאו"פ ולפמ"ש אתי שפיר דכל שטען פרעתי הרי הודה שלוה וחייב ודל עדותן הרי הודה שלוה מיהו זה אינו דניהו דהודה שלוה אבל מכל מקום נאמן לטעון פרעתי אמנם אחר העיון י"ל דל"ש שנאמן במגו דבאמת נמצא א' מהם קאו"פ היא גזירת הכתוב אף שהוא אמת מ"מ גזירת הכתוב הוא שפסול וא"כ כל שטוען לא לויתי הרי אמר שלא נמצא קאו"פ וחייב ול"ש דנאמן במגו דמה בכך דיש לו מגו הא באמת יש עדים רק שנמצא קאו"פ וא"כ אנן ידעינן שאמת כדברי עדים רק שגזירת הכתוב הוא שיפסול וכל שזה אומר שלא נמצא קאו"פ הרי העדים נאמנים בעדותן ואיך שייך מגו במקום עדים ודו"ק היטב. ול"ד למ"ש בסמ"ע ואחרונים דאם יש מגו בעיקר עדים דאז נאמן דזה אינו דכאן העדים הם מעידים שלוה רק דגזה"כ דנמצ' אחד מהם קאו"פ דבטל העדות אבל כל שהודה שלא הי' שם עדים שוב נאמנים עדים ושאני היכא דיש מיגו בעיקר עדים דלא הוה עדים כלל וז"ב ועיין תומים סי' צ' מ"ש בזה הענין ואינו לפני כעת:

ראיתי בספר נתיבות המשפט הספרדי דף רצ"ה שהביא דברי המרדכי בכתובות פ"ט בהא דסבר רמב"ח למימר שבועה דאוריית' וכתב המרדכי בזה"ל תימה לר"ב ניהמנה במיגו דאי בעי אמרה לא נפרעתי כלל ויש לומר דאין זה מיגו דעזות היא דקא מסייע' לי' שטרא דכתובה עכ"ל וע"ז תמה דלמה הקשה על רמב"ח ולא הקשה על המשנה גופא כמו שהקשו המפרשים וגם תימה דמ"ש דהוה עזות דהכונה כמו דאמרו במודה במקצת דאינו נאמן במיגו דכופר הכל דאין אדם מעיז דזה אינו דכאן מעיזה ומעיזה דהא השטר מסייע לה ומה שייך לומר דהשטר מסייע לי' דאדרב' מסייע לה ואף אם נגיה דמסייע לה אכתי קשה כלפי לייא הא השטר מסייע לה ומעיזה והניח בקושי' והוא תימה רבה. ולפענ"ד הנה הקושי' הראשונה דלמה לא הקשה על המשנה ל"ק דבאמת אם היא רק שבועה דרבנן גם כשטוענת לא נפרעתי כלל היתה צריכה לשבע היסת כשזה מכחישה וה"ה כשטוענת מחצה אבל רמב"ח דאמר שבועה דאוריית' שפיר מקשה ר"ב דלהמנה במגו ולא היתה נשבעת רק היסת ועיין ב"ח בחו"מ סי' ע"ב ובש"ך שם גבי טוען על המשכון דדעתו דמגו משבועה דאוריית' לשבועת היסת לא אמרינן וכאן מבואר דאמרינן מגו. אמנם התירוץ אין לו ביאור כלל ובאמת הביא הנתיבות בשם הריטב"א דכתב ג"כ דאין לה מגו דהוה מגו דהעזה והוא תימה דכל שיש שטר מעיזה ומעיזה ובאמת דברי הריטב"א יש לישב דמוקי לה במקום שאין כותבין ותו לא תוכל להעיז אבל דברי המרדכי תמוהין. אך נראה דבאמת לכאורה תימה דאיך שייך מגו דאי בעי אמרה לא נפרעתי והיינו דהיתה כופר הכל הא לשיטת רש"י דכל הטעם דכופר הכל פטור משום דאינו יכול להעיז והרי כאן כל דיש לה שטר היתה יכולה להעיז ושוב אינה נאמנת גם בכופר הכל וצריך לומר דאם נימא דכותבין שובר אף במקום שכותבין כתובה א"כ היתה יכולה להטמין הכתובה ושוב נאמנת באמרה לא נפרעתי דא"י להעיז דאין לה שטר אלא שלפ"ז שוב אין לה מגו דהא שוב א"י להעיז וא"כ ממנ"פ אין לה מיגו דאם תטמין הכתובה שוב א"י להעיז ואם לא תטמין שוב אינה נאמנת דהא יש שטר כתובה בידה ויכולה להעיז כנ"ל בכונתו. ואם הגירס' כמ"ש לפנינו דקא מסייע לי' שטר כתובה יש לומר דהכונה היא דאם תטמין הכתובה יהי' ריעות' דלמה אבדה הכתובה מכלל דכבר נפרעת וא"כ מסייע לי' השטר כתובה מדאבדה כנלפענ"ד לחומר הנושא וגם לשיטת התוס' דכ"ה פטור דגזירת הכתוב הוא אשר יאמר כי הוא זה זהו לפי האמת דרק שבועת נשבע ונפטר חייבה התורה וכל שכופר הכל פטור משבועה דכי הוא זה אבל לס"ד דנשבעת שבועת התורה א"כ אף נשבע ונוטל חייבה התורה ע"כ דכ"ה דפטור מטעם דאין אדם מעיז דכי הוא זה לא כתיב רק בנשבע ונפטר וא"כ ע"כ מחמת דאין אדם מעיז ושפיר כתב המרדכי דמסייע לה שטרא ויכולה להעיז ודו"ק:

ובזה יש לישב קושית התוס' דהא ל"ש אשתמוטי ולפמ"ש אתי שפיר דכל דס"ד דגם בנשבע ונוטל שייך שבועה א"כ ע"כ מה דמודה במקצת חייב וכופר הכל פטור הוא בשביל דאין אדם מעיז לכפור הכל ולא שייך אשתמוטי כלל רק דמודה במקצת יכול להעיז וכופר הכל אינו יכול להעיז וס"ל דחשוד אממונ' לא חשוד אשבועת' ודו"ק היטב וז"ש דכל התורה נשבע ונפטר וא"כ הדרן למ"ש רבה אשתמוטי וממיל' נשבע ונוטל לא משכחת לה כקושית התוס' ודו"ק:

ראיתי בספר כתיבות המשפט הספרדי בדף קפ"ו שהבי' דברי המהר"ם בתשובות הארוכות סי' קס"ו שכתב וז"ל נראה לרבי שאדם נאמן במגו אע"ג דבמה שטען השתא אין יכולים להכחישו ובטענת מגו יכולים עדים להכחישו וראיה לדבר מודה בשטר שכתבו למ"ד דצריך לקיימו דנאמן לומר פרעתי במגו דמזויף דאע"ג דפרעתי א"י להכחישו ובמזויף יכולים להכחישו עכ"ל וכתב הנתיבות דכן משמע בדברי התוס' כתובות דף י"ט שכתב למ"ד א"צ לקיימו דאין לו מגו דמזויף שמא יכחישוהו עדים מכלל דלמ"ד צריך לקיימו יש לו מגו אמנם הקשה ע"ז דא"כ דברי התוס' סותרים דהרי בהך דרבה בר שרשום כתבו דאף דאי טען לקוח היה נאמן מ"מ אינו נאמן במיגו כיון דנפק עליה קלא דארע' דיתמי הוא וא"כ מכ"ש עדים ובאמת שמזה אין סתירה די"ל דזה חושב שהעדים הם במדה"י או מתו ולא יבאו להכחישו משא"כ שם דכבר נפק קלא דארע' דיתמי הוא לא ניחא לי' בזה ועיין תוס' שבועות דף ל"ב אמנם עוד הקשה דמזה אין ראיה כלל דכאן הוה הפה שאסר ועדיף ממגו דהא שטרא חספא בעלמ' הוא ואמאי קסמיך אהאי שטרא והרי טוען פרעתי והביא דברי הבה"ת בשער י"ג וי"ז והטור חו"מ סי' פ"ב שמבואר כן וכן הביא דבב"מ דף זיי"ן מבואר כן לרבי ע"ש ובאמת שמ"ש שהפה שאסר הוא עדיף ממגו עיין בש"ך חו"מ סי' ק"ח שכ"כ בהדי' בשם הפוסקים וע"ש ואינו לפני אמנם לישב דברי המהר"ם שלא יהי' תמוה כ"כ יש לומר דע"כ ל"ש הפה שאסר רק במקום דאין עדים כלל שייך לומר הפה שאסר אבל כאן דיש לחוש שיש עדים ויבאו ויקיימו השטר א"כ לא שייך לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דהא יש לומר דחשש שמא יבאו עדים ויקיימו השטר ויהיה שטר מעליא לכך מערים ואומר שאמת הוא רק שפרע וא"כ שוב ע"כ צריך לומר דמתורת מגו בא ושוב שפיר הוכיח דיש לו מגו אף דירא שמא יבאו עדים ודו"ק ועיין בנתיבות שם שהבי' פלפול ארוך בזה והביא דברי המהרי"ט בראשונות סי' ס"א ופלפל עמו ומה אעשה שאין לי שום ספר כאן וזכורני שהש"ך סי' ע"א הביא דברי המהרי"ט אלו שם יע"ש ואני כותב מבחוץ:

בהא דאמרו ביבמות דף קי"א לימא מתניתין דלא כר"מ הקשה אמו"ר הא התוס' הקשו בריש יבמות דמה בכך שתמצ' איילונית הא יהיה מקח טעות וכתבו דמיירי בקיבל עליו ולפ"ז מ"ק דלמא מיירי כאן בלא קיבל ואמרתי בזה דא"כ למה יגדלו זה עם זה והא יהיה ב"ז ובשלמ' בכל קידושין על תנאי לא הוה ב"ז דהא יוכל להתקיים התנאי אבל לר"מ דחייש למיעוט' והוא התנה שלא תהיה איילונית שוב הוה ב"ז. ובלא"ה נראה דהנה צריך להבין קושית התוס' דלמפרע הוה מקח טעות הא כבר כייל לן התוס' בכתובות מ"ז דכל דתלוי בדעת שניהם ל"ש מקח טעות דהשני לא נתרצה רק באופן זה וא"כ גם כאן היא לא נתרצית רק אף שתמצ' איילונית יהיה חל הקידושין. אך ז"א דלרבנן דרוב לא הוה איילונית א"כ היא חשבה שבודאי לא תהי' איילונית וא"כ שוב לא נכנסה בכלל הספק כלל ולפ"ז לר"מ דחייש למיעוט' שוב היא לא נתרצית רק אף שתהיה איילונית לא יהי' הקידושין חוזרין ודו"ק:

(נכתב בלי עיון והכונה דאף לר"ע דחייס למיעוט' כל שהרוב מעיד שלא תהיה איילונית ל"ש לומר דנכנסה אדעת' דהכי שאף שתמצ' איילונית לא תתבטל הקידושין דלא מסקא אדעת' שמא תמצא איילונית אבל בקטן וקטנה שכשם שיש עליה חשש כן גם הוא בחשש הלז שמא ימצא סריס וא"כ לא שייך לומר דלמא תמצא איילונית דהן נכנסו ע"ז האופן דהא החשש בתרוייהו שוה וכעין שחלק הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן ס"ח יעו"ש על דברת הח"ץ ודו"ק היטב.)

ועיין תוס' ריש פרק החולץ שהקשו לר"ל היאך לא תתחייב חטאת וכתבו כעין דאמרו קטן הבא על הגדולה תגדלנו והקשה אותי ר' יעקב יוסף ווילער דמה דמיון כיון דמוקמי התם מתניתין דלא כר"מ וא"כ ע"פ רוב לא יהיה סריס ושפיר תגדלנו משא"כ כאן ולק"מ דהתוס' מביא ראיה מהא דאמרו בהס"ד דמתניתין כר"מ ובא שאני א"כ לר"מ יש לחוש למיעוט' ואפ"ה תגדלנו ושפיר מייתי ראיה ודו"ק כי קצרתי:

והנה במ"ש למעלה בישוב קושית א"מ הגאון נ"י אח"כ נתיישבתי דבפשיטות ל"ק דהקושי' קאי מקטן דלמא ימצא סריס. אך זה אינו דא"כ לא היה לו להקשות רק מסיפ' דקטן בגדולת תגדלנו ודוק. אמנם במ"ש די"ל דלא קיבל נתיישב אצלי מה שהקשיתי זה רבות בשנים במ"ש כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו והרי לר"מ בלא"ה קטנה לא מיבמת שמא תמצא איילונית ותמר היתה קטנה ולפמ"ש יש לומר דהא ער לא קיבל עליו וא"כ ממנ"פ מותרת להתייבם לולא שחשש שמא היא קטלנית ודו"ק:

בנתיבות דף קס"ט הביא דברי הרא"ש פרק השואל שכתב בדף צ"ו דגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי דפשיעה בבעלים פטור והוא תמוה דהא לר"י תחזיר פרה לבעלים הראשונים וכבר תמהו בזה רבים ועיין ש"ך חו"מ סי' שמ"ו וכבר כתבתי בזה והוא כתב לישב דע"כ לא נחלקו רבנן ור"י רק בעלוי עלי' לשמירתו כגון דאגרה והשאילה לאחר אבל בגרועי גרעה לשמירתו כגון שהפקידו ביד חש"ו לא אמר ר"י דתחזור לבעלים הראשונים. ואינו מובן החילוק אבל לפענ"ד אתי שפיר בפשיטות דבאמת כל ענין דאמר ר"י תחזור פרה לבעלים הראשונים הוא משום דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וזהו כשזה שכר הפרה והשאילה לחבירו ונאנס דאז יפטר השוכר והשואל ישלם לשוכר ונמצא זה מרוויח בפרתו של חברו ולכך אמר ר"י תחזור פרה לבעלים הראשונים אבל כאן באמת זה השומר חנם יפסיד וצריך לשלם להמשכיר נמצא א"צ לומר שתחזיר פרה לבעלים הראשונים רק שהבעל נפטר משום דהוה פשיעה בבעלים והאשה תשלם להמשכיר וז"ב כשמש:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה