אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות מיאון וחליצה

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות מיאון וחליצה

הלכות חזקת קרקעות

סימן קנה

ס"א קטנה שאין לה אב ע' ב"ש ס"ק א' שחידש דאף ביתומה בחיי אב עכ"פ לא גרע האב מאמה ואחיה וכ' שכ"כ בסי' מ"ג בשם רש"י ושם לא נמצא. וראיתי בישועות יעקב לדו"ז ז"ל שתמה עליו דמדברי רש"י ר"פ ב"ש לא משמע כן דעל מה דקאמר שם מסרה האב לשלוחי הבעל מא"ל פירש"י מסרה האב לאו דוקא דהרי כשיש לה אב מקודשת מן התורה והשתא קשה לוקמא בכה"ג דנעשה יתומה בחיי אב והאב יכול לקדשה למיאון וע"כ דא"י לקדשה כל שכבר יצאה מרשותו. לפענ"ד יש לדחות בפשיטות דלשון מסרה האב לשלוחי הבעל קשיא ליה לרש"י דהענין מסרה האב לשלוחי הבעל היינו שמוסר כחו ורשותו שיש לו עליה לשלוחי הבעל וכל שכבר נעשה יתומה בחיי האב תו לא שייך מסירת רשותו ואי שיש לו רשות למיאון גם האחין ואמה יש להם כח זה ולכך כתב רש"י דלאו דוקא נקט וז"ב ופשוט לדעתי. ובלא"ה יש לומר דשם דקאי לב"ש דאמר הטעם דאין ממאנים נשואות משום דיאמרו שהיה תנאי בנשואין והשתא הדברים ק"ו דמכ"ש כשנעשה יתומה בחיי האב וא"כ אין לאב כח וכשיראו שהוא מוסר לשלוחי הבעל יאמרו דהיה תנאי בנשואין ולא חלו הנשואין ולכך יש לו כח למסור אותה ולכך רק האחין יכולין למסרה דהם לא היו להם כח לעולם ובהו לא שייך טעות ושפיר כתב רש"י דמסרה האב לאו דוקא:

ובגוף הדין אי יכול האב לקדשה מדעתה כמו אמה ואחיה נראה לפענ"ד דתלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש אי יכול האב להעשות שליח לקבל קידושי בתו בוגרת דדעת הרשב"א דא"י משום גזירה שלא יאמרו שמקדשה בלא דפתה וה"ה כאן וע' באהע"ז סי' ל"ו ג"כ קושית הש"ך דמנ"ל לאמימר זאת והלא לר"ש מחלקי' דבשטר אין עיקרו ממון. ולפמ"ש אתי שפיר דמשום דבר הגורם לממון שפיר יש לחלק וכמ"ש הרמב"ן לחלק דכפירת ממון לא הוה וה"ה לענין זה אבל למאן דדאין דד"ג שפיר חייב אף בגורם דגורם ואם כן מיושב כל קושית הש"ך ואדרבא מוכח מזה דד"ג היא מדינא ודו"ק:

והנה בענין שורף שטרות באונס נחלקו ועיין בש"ך ולפענ"ד ראיה מהא דאכפיה רפרם לר"א ואגבי' כי כשורא לצלמי ודו"ק היטב:

(סליק לקוטי חו"מ)

ובזה יש ליישב ג"כ הקושיא הנ"ל ואכ"מ להאריך. ומצאתי בחידושי ריטב"א ביבמות הנרפס מחדש שהעיר על דברי רש"י הנ"ל דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב וע"כ דרש"י לא ס"ל כן ע"ש. הנך רואה שהדבר תלוי במחלוקת הקדמונים ודו"ק וע' רש"י בקידושין דף מ"ד דמשמע מדבריו דיתומה בחיי אביה אין אביה יכול לקדשה גם מדרבנן והיא בעצמה מקבלת הקידושין ודו"ק היטב:

שם ס"י מנצ"ב חייב לשלם. כלם תמהו דבש"ס אמר ר"פ אי דליתנהו אידי ואידי פטור וע' ב"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה צריך ביאור הא דאמר ר"פ אי דליתנהו אידי ואידי פעור ופירש"י שהוא יורשה וקשה הא כלם הקשו דאמאי בעל יורש נצ"ב הא הו"ל מלוה שעמו דפלגו כמו בבכור וכמבואר בסי' צ' וזה הו"ל מלוה שעמו. וצ"ל כמ"ש האחרונים דשאני נצ"ב דהוה כמו מלוה שיש עליה משכון דלא מקרי ראוי וגם בנצ"ב כיון דיכולה להוציא מיד הלקוחות דיכולה לומר כליי אני נוטל לא מקרי ראוי או כיון דמספר כתובתה הוא נלמד דכותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וכל שלא נשאת לאחר הרי הם שלו ע"ש. ולפ"ז כאן דלתנהו בעינייהו וא"י לומר כליי אני בוטל והו"ל ראוי גמור וגם ל"ש דמספר כתובתה נלמד דכתב לה לכשתנשאי לאחר דזה שייך בסתם אשה דכל זמן שלא גרשה אין בידה לחזור ואין בידה להתגרש רק לכשתנשא לאחר ושפיר שייך לומר דכל שלא נשאה לאחר הרי הוא של בעל אבל בממאנת דיכולה למאן בכל שעה וגם מיאנה כעת ונשאת לאחר אמאי לא תקח גם נכסי צ"ב דהו"ל ראוי גמור ואדרבא גרע ממלוה דאינו מוחזק כלל משא"כ מלוה דלהוצאה נתנה ועכ"פ עד הזמן א"י לגבות ממנו והיא קושי' גדולה. וצ"ל דר"פ לשיטתו דהוא אמר בב"ב הלכתא אין הבכור נוטל במלוה ואין הבעל יורש בראוי כמו מוחזק ומדמפלגינהו לשנים ש"מ דהבעל יורש במלוה וכמ"ש הרשב"א בתשובה בשם ר"י בן מג"ש הובא בב"י בסי' צ' ולפ"ז כיון דהבעל נוטל במלוה לר"פ גם נצ"ב נוטל ושפיר פריך אבל לדידן דקיי"ל דמלוה שעמו פלגי שפיר קיי"ל דנצ"ב משלם וכמ"ש ודו"ק:

סימן קנו

ס"ז האומר זה בני וכו' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב האריך בענין הלז באחד שנשא אשה במקום שאין מכיר לו וכתב דל"מ מוחזק בלא אחים דכיון דבעת שנשאה נאסרה על כל העולם וע"י מיתת בעלה אתה בא להתירה אל תתירנה מספק ולא תימא איסורא קמייתא פקע במיתת הבעל מספיקא לא מחתינן לה איסורא אחרת יבמה לשוק אלא עדיין בחזקת איסור עומדת והביא ראיה מהא דאמרו בנזיר דף ס"ג ירד להקר טהור לטהר מטומאת המת טמא שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר הרי שם דטומאה קמיית' טהרה ע"י טבילתו ואעפ"כ טמא מספק וגם אמרו שם משנזקק לזיבה טמא שרגלים לדבר וכן אמרו בחולין בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולא אמרינן דאיסור אבמה"ח נפקע כבר וע"כ דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש. ולפענ"ד אין מכל זה ראיה עפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ל"א בהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת הקשה הרשב"א והא באיסור א"א קיימא אף השת' דמת נעמידנה בחזקת איסור אף דאיסורא קמא אסתלק לה וכדאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומד' עד שיודע במה נשחטה אף דחזקת אבמה"ח נפקע ע"ש שכתב לחלק דשאני התם דצריך מעשה לסלק האיסור דמתה מאיליה לא משתרי ולכך מחזיקין מאיסור לאיסור אבל כאן מיתת הבעל מתיר ממילא ולכך אין מחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש. ומעתה ממילא נדחו כל ראיות המהרי"ט דשאני בהך דירד לטהר מטומאה וספק נגעים וכדומה דשם צריך מעשה להתיר ולכך מחזיקין מאיסור לאיסור משא"כ שם דמיתת הבעל ממילא מתיר וז"ב:

ובזה נכון מאד דעת הראב"ד פ"ז מקרבן פסח שס"ל דאחר הזאה וטבילה ודאי הותר טומאת התהום אף דמחוסר הערב שמש ולכאורה טעמא בעי ולפמ"ש הדבר מבואר דלאחר הזאה וטבילה דא"צ מעשה ושמשא ממילא ערבא ולא בעי מעשה ולכך אין מחזיקין מאיסור לאיסור ודו"ק ועיין בש"ש שמעתא ה' שהאריך לדחות דברי המהרי"ט מטעמא אוחרא ובאמת המעיין יראה שלא עלתה בידו לפירוש הרמב"ם דמחמת חזקה היא ע"ש ומ"ש ת"ל היא נכון. ובזה מיושב מה שהקשה שם פ"ד שם מדברי התוס' בכתובות דף ע"ה ע"ב דכתב דספק טמא מיירי כגון שנולד בו טומאה מתחלה וקודם שנטהר נולד בו ספק ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה הרי דלרבנן טמא ומחזיקין מטומאה לטומאה ובאמת שזה קשה אף לשיטת' דכל סברת הרשב"א היא דכל דצריך מעשה להכשיר אמרינן דלא נתחדש מעשה המכשיר ועליך להביא ראיה וכאן לא שייך זאת דבאמת הנגע הראשון כבר נטהר בודאי ולמה נחזיק איסור. אמנם לפענ"ד בלא"ה אין ראיה משם דשם בעת שנולד הספק טומאה היינו מטמאין בודאי דאתחזיק איסור מחמת הנגע הראשון דאז היה טמא בודאי וכיון דבעת ההיא היה הספק טמא מטמאין אותו אח"כ ג"כ אבל אם בעת לידת הספק אזל לה החזקה הראשונה פשיטא דלא מחתינן מספיקא איסור וז"ב לדעתי:

ובזה יש ליישב קושית התוס' ביבמות דף ל"א מהא דנשחט' בחזקת היתר עומדת ומחזיקין האיסור מחיים ולפמ"ש אתי שפיר דשם נולד הספק מחיים אבל ביבמות שם לא נולד הספק מחיים דבחיים לא צריכין לדון כלל על איסור יבמה דבחיי בעל לא נופל כלל איסור יבמה וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בכתובות דר"י מטהר מכח חזקה הא קרא דריש לטהרו או לטמאו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מכח לטהרו או לטמאו אין לטהר רק בסתם ספק בהרת קודם אבל כאן דמיירי בנולד הספק באתחזיק טומאה דהנגע הקודמת בכה"ג לא איירי הכתוב ולכך אצטריך לטעם דחזקת גופא וא"כ אוקי חזקה להדי חזקה ונשאר ספק בהרת וזה טהור מקרא דלטהרו או לטמאו וז"ב. ומן האמור יש להביא ראי' לדעת הט"ז בחו"מ סי' ע"ה לענין מטבע מזוייפת דדעת הט"ז דהו"ל איני יודע אם פרעתיך דמוקמינן בחזקת חיוב והר' בכל הנך משניות דנזיר מבואר דחזקת טמא טמא אף דחזקה הראשונ' אזדא לה. מיהו לפמ"ש בש"ש לדחות ראיית המהרי"ט יש לדחות גם זאת ודו"ק:

שם סי"ב בד"א כשהית' פסולה וכו'. עיין ב"ש שהביא דברי התוס' ריש האשה שהלך שהקשו דלמה לא נהלך בתר רוב דרוב מתעברות ויולדות ומ"ש דמיירי דיש עדים שמתו שתיהם דבריהם תמוהים כמ"ש המהרש"א דא"כ הוחזק' בבן ואמאי נאמנת באומרת מת בני קודם והניח בקושיא. ולפענ"ד יש לומר דכוונת התוס' דיש עדים פסולים ולענין מיגו לא שייך אף ביש עדים פסולים כמ"ש הרא"ש הובא בכנה"ג חו"מ סי' פ"ב דמגו במקום עדים פסולים לא אמרינן אבל מ"מ לא מוחזקת בבן בשביל עדים פסולים וז"ב ופשוט והתומים בכללי מגו דחה דברי הרא"ש אלו. ולפמ"ש יש להם סמך מהתוס' האלו או דכוונתם דיש עדים אבל לא העידו בב"ד רק שהם מתייראים בשביל שלא יבאו ויעידו. ואם שהוא דחוק בכוונת התוס' אבל הדבר ראוי להאמר. אך בגוף קושית התוס' כתב הב"ש דלפי המסקנא דחיישינן למיעוט אין מקום לקושית התוס'. אך לפענ"ד גם לפי המסקנא קשה קושית התוס' דכל הטעם דחיישינן למיעוט הוא משום דאמרינן סמוך מיעוט דמפילות לחזקת וכדאמרו שם ומעתה כאן דהוחזק' בהיתר שלא הי' לה בן והיא שאמרה ניתן לה בן וא"כ למה ניחוש למיעוט וז"ב לדעתי:

ובזה יש לומר דלכך לא הקשו התוס' על הרישא דמת בני קודם דלמה נאמנת ונלך בתר רוב משום דשם הוחזק' ליבם ושפיר שייך סמוך מיעוטא דמפילות לחזקת יבום משא"כ בסיפא להתיר' לשוק שפיר הקשו. והנה בגוף סברת הש"ס דאמרינן סמיך מיעטא דמפילות הקשו הקדמונים דהא בקידושין אמרו דמיעוטא כמאן דליתא ורובא וחזקה רובא עדיף ועיין בח"ר שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה דהנה התוס' הקשו דלמה ניזיל בתר רובא דמתעברות ויולדות הא הוה רובא דתלוי במעשה וכתבו דכאן הוה ממילא שאדם נזקק לאשתו ודבריהם סתומים דאמאי מקרי ממילא הא בא ע"י מעשה התשמיש. והנרא' בזה עפ"מ שהקשו האחרונים דאיך אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם הא הוה רובא דתלוי במעש'. אמנם ביאור הענין דכל הטעם דרובא דתלוי במעש' דלא הות רובא הוא משום דמהראוי לומר שלא נתהו' ענין חדש וזה כל יסוד חזקת הגוף שלא נשתנ' הענין מכמות שהי' וכ"כ האחרונים לענין תנאי בקים ועשה דעליו להביא ראי' שעשה מעש' חדש וגם כאן ל"ש הרוב דתלוי במעש' ודלמא לא נעשה המעש' ואדרבא מהראוי לאוקמא על חזקתו שלא נעשה ענין חדש וא"ל דרוב עדיף מחזק' דזה דוקא כשהרוב והחזק' ענינים נפרדים אבל כאן החזק' מן הרוב דמחלק' מרוב' אמרינן דכל שלא נעשה הענין ל"ש הרוב וכעין זה מחלק בח"ר בין מיעוט מפילות למיעוט שאינן מתעברו' וכ"ש כאן דאם נימא דמוקמינן אחזק' ל"ש רוב כלל וז"ב. ולפ"ז ברוב מצויין אצל שחיט' דעכ"פ נעשה המעש' ואנו מסופקין אם עשה כהוגן או לא פשיטא דגם רוב התלוי במעש' הוה רוב וז"ב. ובזה נשכיל סברת התוס' דעיקר המעש' היא התשמיש וע"ז אין אנו דנין ואדרבא חזקת איש ואשתו הדרין ביחד מורה שנעש' התשמיש ועיקר שאנו דנין אם נתהוו' הליד' וע"ז שפיר כתבו התוס' דזה ענין שנעש' ממילא דכל ששמשו הרוב מתעברות וע"ז לא שייך רוב התלוי במעש' דזה נעשה ממילא כל שכבר נעשה מעשה התשמיש וז"ב ונכון. ומעתה יש לומר דלכך מצטרף מיעוט דמפילות דאף דמיעוט במקום רובא כמאן דליתא היינו דוקא כשהרוב הוא רוב גמור אבל כאן באמת הוא רוב התלוי במעש' ורק דכל שכבר נעש' התשמיש הרוב דמתעברות היא ממילא ולפ"ז זהו לענין העיבור אבל לענין לידה של קיימא שפיר אמרינן דזה רוב התלוי במעש' ומה"ת לומר דנתהוו' ענין חדש לידה של קיימא הא יש מיעוט דמפילות וא"ב הרוב דליד' של קיימא היא רוב התלוי במעש' שיהי' ענין הולד:

של קיימא וזה תלוי במעש' ענין חרש ושפיר אמרינן ע"ז סמוך והבן כי הוא ענין דק שכלי. ובזה מיושב מה שהקש' הרמב"ן הובא בחיר דאמאי ביצת' מליא' חיישינן. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שיצת' מלא' וכבר ראינו המעש' שנתהוו' בזה שפיר המיעוט כמאן דליתא דבשלמא אם לא דאינו מעש' עיבור כלל ורק שאנו דנין דכל שהי' תשמיש רוב מתעברות דזה ממילא ע"ז שפיר אמרינן דמיעוט מפילות מגרע להרוב דמה"ת לומר שנתהיו' ענין חדש אבל כל שראינו שיצת' מלאה מה"ת לומר שהוא נפל כל שכבר נעשה המעש' לפנינו והרי כריס' בין שיני' והבן כי בזה יתיישבו הרב' קושיות הרשב"א שם:

ובזה מיושב דברי הרשב"א שם שהקש' דנימא סמוך מיעוט שאינן מעוברות למיעוט מפילות וכתב דמיעוט שאינן מעוברות הוה מיעוטא דמיעטא ול"ח לר"מ ותמהו האחרונים דא"כ בבכורות דף כ' בהא דמוקמינן כר"מ יקשה הא מיעוט שאינן מעוברות הוה מיעוטא דמיעוטא והיא קושיא גדול' ולפמ"ש אתי שפיר דרוב מתעברות הוה ממילא ולא תלוי במעש' וכמ"ש דעל התשמיש לא דנין דזה חזקה איש ואשתו וא"ב ממילא על הרוב מתעברות וא"כ הוה המיעוט שאינן מתעברות מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן גם לר"מ משא"כ בבכורות שם לענין בהמה דאנו דנין על גוף התשמיש שם הוה רובא התלוי במעש' גמור כדאמרו בתירוץ השני שם בש"ס וא"כ אף להתירוץ הראשון ניהו דחשבינן לרובא אבל עכ"פ המיעוט הוה מיעוט ולא מיעוטא דמיעוטא ושפיר חיישינן לר"מ ולפמ"ש המהרש"א בנדה דף ל"ב בתוס' שם דלר"מ חיישינן למיעוטא דמיעוטא עכ"פ מדרבנן משא"כ לרבנן ע"ש א"כ בבכורו' דמוקי כר"מ שפיר חיישינן אף דהוה מיעוטא דמיעוטא משא"כ ביבמות שם דבמסקנא מוקמינן אף כרבנן ועיין בח"ר שם וא"כ לרבנן שפיר כתב הרשב"א דהו' מיעוטא דמיעוטא ול"ח ודו"ק היטב כי חריף הוא:

המגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני פירש"י בשעת מסיר'. לכאור' רציתי לומר דכוונת רש"י למעט דאסור שיהי' קודם כתיבת התורף דאז שייך אין בריר' וכע"ש הרמב"ם דקודם התורף אסור להתנות שום תנאי. אך לפענ"ד ל"ש כאן דשם בכל התנאים אין הדבר ברור אם יתקיים התנאי ואין זה כריתות אף שיתקיים אח"כ אבל כאן כל שאמר חוץ שוב לא הוה תנאי קודם כתיבת התורף שכבר נכרת לגמרי שלא גרשה רק באופן זה ול"מ אם בחוץ פליגי ולר"א אף בכה"ג מועיל בודאי אין זה תורת תנאי אלא אף אם נימא בע"מ פליגי הא מ"מ כבר נגמר כל הגט ואם תעבור על זה ממילא לא גרשה דלא גרשה רק באופן זה וז"ב ואף דכתבו בתוך הגט פסול לפי שאין זה כריתות כמ"ש התוס' היינו לפי שכתבו בתוך הגט ואין זה כריתות דהגט צריך שיהי' ספר כריתות לכל ועיין לקמן דף פ"ד ע"ב ומ"ש התוס' דשאר מתקין אם תקנו כשר ומ"מ נהגו העולם להחמיר נראה לפענ"ד טעם החומרא דבעינן שלא יהי' מחוסר בין כתיבה לנתינ' כלום וכאן מחוסר תיקון בין כתיבה לנתינ' ואף שתיקן קודם שריר וקיים מ"מ גם באמצע כתינה צריך שלא יהי' מחוסר בין מ"ש כבר לאח"כ שום דבר מבחוץ רק הכתיב' יהיה זה אח"ז וצ"ע דאולי באמצע כתיב' לא אכפת לן רק כשכבר נגמר הכתיבה:

שם בתוס' ד"ה אבל ע"ש מה שנסתפקו אי בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי אי לא מקרי שיור ולפענ"ד הי' נראה דתלוי בהא בעיא שם אי ר"א ורבנן נחלקו בחוץ או בע"מ דאי נימא דבע"מ כ"ע מודו דמותרת אלמא דמ"מ תנאי גמור משוו לה וא"כ ממילא בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי ג"כ הוה תנאי גמור אבל אם נימא דפליגי בע"מ א"כ רבנן ס"ל דבע"מ ג"כ הוה שיור א"כ אף דר"א ס"ל דבע"מ מותרת היינו בע"מ שלא תנשאי לבד דמותרת עכ"פ בזנות אבל בלא תבעלי דנאסרת אף בזכות דמקרי שיור ובזה מיושב מה דאמר אי בע"מ הרי מותרת בזנות ולא אמר בלא תנשאי ותבעלי ג"כ מאי איכא למימר ולפמ"ש אי בע"מ פליגי אז ודאי דגם ר"א ס"ל דבלא תנשאי ותבעלי ביחד אף ר"א ס"ל (דאסור) (דמותר) שוב הראוני בדברי הרא"ש כתב כן בשם הריצב"א ע"ש ביתר ביאור ושמחתי שזכיתי לכוין לדבריו הקדושים ודו"ק:

שם ע"ב ומתניתין דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א א"ר ינאי משום זקן א' דאמר קרא ויצאה והיתה אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת ור"י אמר אמר קרא ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה רק מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוה גיטא ורבנן איסור כהונה שאני. הנה דברי הש"ס תמוהים דבמה נחלקו ר"א ורבנן לר' יוחנן. והנראה בזה דהנה באמת צ"ב דלר' יוחנן מה עשה הספר כריתות ואינו כורת שום דבר שאינו מתירה לעלמא ובשלמא לר' ינאי התיר הגט עכ"פ לאיש אחר משא"כ לר' יוחנן לא התיר הגט כלל ולא עשה שום פעולה. ולכאורה רציתי לומר דזה מקרי פעולה שהפקיע אישות דהבעל וקנינו של הבעל נפקע ממנו אך נראה דקנינו של בעל אינו רק סילוק בעלמא שמסלק שיעבודו ומה"ט דעת הרשב"א דלכך יכול ליתן הגט בע"כ דעכ"פ שעבודו יכול לסלק בע"כ ע"ש וא"כ ה"ה בזה מה פעל בזה הגט וא"ל כיון דגופה קנוי לבעל לא נפקע בלי גט אבל באמת ז"א דאין האשה קנויה לבעל ועיין בחידושי הרשב"א בקידושין דף ו' ועיין ריש הזורק והאשה אינה נקנית לבעל והגט הוא גזירת הכתוב וא"כ צריך שיהי' ספר כריתות להתיר לעלמא וכל שלא עשה הפעולה למה יכשר. אמנם נרא' כיון דנפסלה לכהונה ע"י גט זה וזה נוסף על מה ששייר בגט וגם אם ימות הבעל או שיבטל הגט ויתן לה גט אחר תהיה אסורה לכהונה ע"י גט זה א"כ שם יפעל פעולה בגט וזה דאמר ר"א דאפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה א"כ שוב הוה גיטא ולזה דחו רבנן דאיסור כהונה שאני דלא מקרי פעולה דאף ריח גט פוסל לכהונה ודו"ק:

והנה התוס' הקשו דאיך ס"ד דר"א דאם לא נתגרש' רק מאישה בלבד יהי' גט הא פשיטא דמותרת ליבם אף דפסולה מן הכהונה ובפ"י תמה על דבריהם דמנ"ל זאת דלמ' באמת יהי' מועיל הגט וכתב דבעינן ויצאה והיתה לאיש אחר ע"ש ועדיין תמוה דמצד הגט מותרת רק שנשאר השיור. אך יש לומר דכיון דהוה שיור בגט וצ"ל דר"א לא חשיב שיור כ"כ דאם ימות אותו האיש תהיה מותרת א"כ ניהו דעכשיו חי עדיין מ"מ ריח הגט מיהו הוה לכשימות ופסולה לכהונה והוה גיטא וע"ז שפיר הקשו דניהו דהוה ריח הגט היינו לפסול מן הכהונה. אבל לענין שיהי' מקרי גט מ"מ הוה שיור ויש להמתיק הדברים דע"כ ל"ש דלא מקרי שיור כיון דימות פלוני לא תהי' אגודה רק בחוץ מפלוני לבד אבל אם אסרה על כל אדם ל"ש זאת דאטו כ"ע ימותו וכ"כ בשעה"מ פ"ח מגירושין הי"א ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דבאמת זה לא מסתבר דכל דאסרה על כל אדם פשיט' דהוה שיור ואפ"ה נפסלה לכהונה א"כ גם באסרה על פלוני אף דאם ימות לא מקרי אגוד לגבי' מ"מ מה ענינו לריח הגט והרי גם באסרה על כל אדם מקרי ריח הגט אף דאגידא גביה וע"ז תירצו דמכח סברא קא מחלק דאם חשובה אגודה אף באסרה מפלוני לבד ממילא לא היה מקרי ריח הגט אף באסרה לכל אדם דהוה שיור גדול וזה ברור בכוונתם ומיושב תמיהת הפ"י. ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ על הריטב"א שכתב בדף פ"ד דטעמיה דר"א משום דלא מקרי אגידא לגביה דאם יעות תהיה מותרת וע"ז תמה דהא קרא קא דריש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הדבר תימה דמה ראיה ריח הגט לכהונה לענין שתהיה מגורשת וע"ז כתב הריטב"א כיון דיוכל להיות שימות זה א"כ יש מקום חלות להגט לכך שוב לא גרע מריח הגט דפוסל לכהונה דשם בודאי הוה אגידא לגביה ואפ"ה כל דאיכא ריח הגט פוסל לכהונה מכ"ש במגרש חוץ מפלוני דלא מקרי שיור כ"כ וז"ב ודברי הריטב"א ודברי התוס' הם דברים אחדים. והנה לכאורה היה נראה לפענ"ד דלר"א דהוה גט ממילא מהראוי שתהי' מותרת אף לפלוני משום דכיון דהקידושין אסרו על כל העולם ע"י שהיתה אשתו ונקנית לו א"כ עיקר איסור שנאסרה לכ"ע נמשך ע"י קניינו וכל שנסתלק אישות שלה מעליו ממילא נפקע אישות שנאסרה מכחו על כל העולם וכאן לא התנה רק דהוה שיור ודומה למ"ש ר"ת דשני שעבודים יש וכל שמוחל שעבוד הגוף ממילא שעבוד נכסי נפקע אף דכבר מכר שעבוד נכסי מכ"ש בזה וצ"ל כיון דשייר בגט שוב לא נתגרשה בגנו זה רק ממנו לבד אף דבגט כתוב סתם מ"מ שייר בעת מסירה וא"כ צד אישות שנאסרה על אחרים לא נפקע בלי גט וז"ב ועיין בתוס' דף פ"ג ד"ה רבא ולדברי הריטב"א אתי שפיר טפי ודו"ק:

בעינן ויצאה והיתה צ"ב בקידושי כסף לפמ"ש הפוסקי' דקידושי כסף אינו בכלל ויצאה והיתה לענין מחובר כמבואר באהע"ז ובב"ש סי' כ"ג ס"ק א' א"כ איך הדין בקדשה בכסף מיהו בש"ס משמע דכל דל"ש ויצאה והיתה לא אמרו ר"א ורבנן ואף דסברת ר"א ורבנן הפיכה מ"מ אפשר דלענין קידושי כסף אמרינן כן כיון דל"ש בו ויצאה והיתה ועיין בתוס' ד"ה אפילו דלא משמע כן וצ"ע ובגוף האבעיא בקדשה חוץ מפלוני לא ידעתי איך הדין אם זה שמעון קדשה אח"כ אם יש חלות לקידושין כיון דהוה אשתו של ראובן ניהו דשייר קצת שיוכל שמעון לקדשה מלבד דהי קידושין שאמ"ל גם אם נימא דלא שייך בזה קידושין שאמ"ל דלא מצד קידושין של זה נאסרה עליו מ"מ היאך תוכל להתקרש לשמעון דהלא היא כבר אשת ראובן ולא חלו הקידושין באשת איש איברא בהא דאמרו קידושי דראובן אהני קידושי דשמעון לא אהני משמע מדברי רש"י דקידושי שמעון ג"כ חלין רק דלא אהני קידושין לאסרה אכ"ע וביאור הסברא נראה לפענ"ד דלענין שיהי' חלין הקידושין לגבי שמעון עצמו שפיר חלו דשייר לה שייר שתהיה כפנויה לענין שמעון אבל לגבי כ"ע שתאסר מחמת קידושי שמעון זה א"א דהא קידושי שמעון לא יוכלו לחול בזה דלגבי כ"ע הוה כאשת איש בשביל קידושי ראובן ואין קידושין תופסין באשת איש וכן מצאתי בריטב"א שכתב בהדיא דאם גרשה ראובן אין קידושי שמעון אוסרין לעלמא דבעינן בקידושין שיהיו אוסרים וכאן קידושי שמעון לא אסרי ע"ס וכן כוונתי מסברא דנפשתאי ת"ל ומזה ראיה דלא כפ"י בגיטין דף מ"ג ובתשובתי הארכתי בדברי הפ"י. ובזה מיושב מה שהקשה אחד מהתלמידים דאכתי קידושי שמעון אהני דמתלי תלי וקאי אם ימות ראובן. ולפמ"ש אתי שפיר דלא בשביל שכבר אסורה לעלמא בשביל קידושי ראובן לכך לא חל דבזה היה שייך מתלי תלי וקאי רק משום דאין מקום שיחולו הקידושין שכבר נאסרה והיא אשת איש ודו"ק היטב אך עדיין קשה דמ"מ הוה אישות לחצאין וצ"ל כיון דלר"א קיימינן ולר"א כשם דיש גט למחצ' כך יש קידושין למחצה ולרבנן באמת אינה מקודשת וכן הוכחתי מדברי הירושלמי והריטב"א שם בגיטין שם ודו"ק:

שם דף פ"ג ע"ב תבעי לרבנן ע"כ לא קאמרו רבנן אלא דלא נפקא מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקה פסקה. עיין תוס' שכתבו דלכך לא אמר או דלמא לא שנא דמיד שאמר כיון דפסקה פסקה הבין שכן הוא ולא נודע ביאור הדבר. והנרא' בזה דהנה לכאורה צ"ב במה דבעי לרבנן או לר"א והא י"ל דכ"ע מודו כאן דהוה כריתות דע"כ לא אמרו רבנן רק במקום דבמשך הגט שנתגרשה לא נכרתה לגמרי דהיינו ששייר בגט חוץ מפלוני או שהתנה אבל כאן באמר היום אי את אשתי דביום שנתגרשה הוה ספר כריתות לגמרי ואף שאח"כ לא נכרת שאח"כ היא אשתו מ"מ בעת שנתגרשה הוה ספר כריתות לגמרי והיא קושיא גדולה. וצ"ל דהסברא היא דכיון דכל דפסקה פסקה לגמרי וא"כ א"א לומר שבמשך הגירושין נפסקה לגמרי ואח"כ היא אשתו דהרי לרבנן צ"ל בריתות גמור וע"כ צריך אתה לחשוב באותו היום לפסקה לגמרי וכל דפסקה פסקה לגמרי ולפ"ז גם הצד הספק שיש לומר דלא הוה כריתות ג"כ אינו רק בשביל דפסקה פסקה לגמרי וא"כ ממילא מסתבר לומר דפסקה לגמרי ואין כאן תנאי כלל וא"כ פסקה פסקה לגמרי היא באמת הסברא שיש לומר דלא הוה כריתות וממילא עי"ז אמרינן דהוה כריתות לגמרי וז"ב:

ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' ד"ה מסתברא ודו"ק. אמנם בגוף האיבעיא קשה לי דהיכא משכחת לה דהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכל דצריך שלא יהיה שיור והרי בשתינשא לאחר שוב תאסר עליו לגמרי דהו"ל מחזיר גרושתו. וצ"ל כיון דעכ"פ יכולה להנשא באותו יום לא מקרי שיור ואף דלא יוכל לנשאה אח"כ הא כאן לא משום תנאי קאתי עלה רק בחוץ נחלק ר"א וא"כ אף שלא יוכל להנשא כל דלא מקרי שיור כשר או דלר"א לא אכפת לן בשיור ודו"ק ולפ"ז לרבנן דפליגי בתנאי פשיטא דל"ש תנאי ואמרינן כיון דפסקה פסקה דאל"כ יתבטל התנאי לגמרי ולא תהיה מותרת אף אותו היום ודו"ק ומיושב קושית התוס' ודו"ק:

שם דף פ"ז בתוס' ד"ה הכא ע"ש שהקשו ועוד דהכא כפינן ליה לגרש שהרי היא עליו באיסור אשת איש. כוונתם לפענ"ד כיון דכל זמן שלא קיימה התנאי הרי היא עליו באיסור אשת איש א"כ כפינן ליה להוציאה דמעשין על הפסולות ועיין בכתובות דף ע"ז ומכ"ש כאן דהוה זה נהנה וזה לא חסר דהא עליו אסורה וצריכה לקיימה תנאה והאחר כשינשאה תהיה למפרע אשת איש כמ"ש הרשב"א והמהרש"א האריך בזה ע"ש וא"כ פשיטא דכופין אותו לגרש ואף דכעת אין להגירושין חלות כיון שאח"כ יחולו הקידושין למפרע וכבר האריכו בזה המלמ"ל והשעה"מ אם יכול לגרש קודם שמקדש וכאן הוה הגירושין קודם הקידושין דהקידושין חלו אח"כ ודו"ק היטב ובזה יש להאריך בקושית התוס' ומ"ש המהרש"א בזה. ובגוף קושית התוס' הי' נלפענ"ד ליישב עפ"י שיטת רש"י ביבמות דף מ"ט דכל דנפקעו אח"כ הקידושין ע"כ דלא תפסי בה הקידושין ע"ש וה"ה כאן ודו"ק כי קצרתי:

שם דף פח

בגמ' ד"ה גט מעושה בנכרי כשר ומ"ט אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בנכרי ותפקע את עצמה מבעלה וקשה לי למה חשו לזה הא לשיטת הרמב"ם למה לה לתלות עצמה בנכרי היה לה לטעון מאוס עלי והיינו כופין אותו לגרשה. וצריך לומר דבאמת מיירי בשטוענת בכדין ורק שאין כח ב"ד של ישראל יפה ע"כ הולכת ומוסרת עצמה לעכו"ם וא"כ ל"ח שמא תטעון שקר דאמרינן דאין רצונה בשקר ובזה מיושב מה דאמרו א"ה שלא כדין נהוי כשלא כדין דישראל ומה קושיא דלמא חשו חז"ל שמא יהיה בעלה כהן ותתלה עצמה בעכו"ם ותפסול לבעלה ויהיה מוכרח לגרשה ולפמ"ש אתי שפיר דבשלא כדין ליכא לחוש דהא תוכל לטעון מאיס עלי ודו"ק. ובזה מיושב הא דקאמר דר"מ בדותא היא ובב"ב אסיק דר"מ ועיין תוס' כאן ושם בב"ב ולפמ"ש יש לומר דשם הקשו התוס' דבכדין מה יש לנו לחוש הא כדין עושית וכתבו דגזרו כדין אטו שלא כדין וא"כ לשיטת הרמב"ם לא שייך לגזור כדין אטו שלא כדין דבשלא כדין ליכא למיחש כלל דהא תוכל לטעון מאיס עלי וע"כ דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם וא"כ שוב ל"ק על ר"מ דיש לומר דבשלא כדין חשו שלא תאסר לבעלה כהן וכמ"ש וא"כ ל"ק על ר"מ ולכך הביאו שם הך דר"מ ודו"ק:

ראיתי לאחד מחיבורי זמנינו נקרא נטע שעשועים הקשה בהא דפריך הש"ס בע"ז דף י"א וא"א שכירות קניא אמאי לא יאכילנ' כרשיני תרומה ומאי קושיא והא אף אם שכירות קניא ונחשב' למכר דשכירות ליומא ממכר הוא אכתי לא עדיף ממוכר בעת שהיובל נוהג דחשיב ליה בש"ס גיטין דף מ"ז רק לק"פ וא"כ הא דעת התוס' ר"פ אלמנ' לכ"ג דק"פ אינו אוכל בתרומ' דבתרומ' בעינן קנין הגוף וא"כ מאי קושיא ע"ש שדחה עפי"ז דברי התוס' ביבמות הלז והנרא' בזה דבאמת צריך להבין דברי הש"ס בגיטין הנ"ל דמחשב מוכר בשעה שהיובל נוהג לקנין פירות בלבד ואמאי הא הוה עכ"פ מכר לשעה והוה קנין הגוף לשעה עכ"פ והרי גבי מתנה עמ"ל דעת רבינו אביגדור בשו"ת הרא"ש סי' ל"ה דהוה קנין הגוף לשעה ולכך באתרוג יוצא בו דהוה קנין הגוף לשעתו ובשעת לקיחה לכם קרינן ביה וא"כ מכ"ש בזה דמכרו בהדיא כל היובל ואמאי יהיה רק קנין הפירות בלבד. אמנם נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש המלמ"ל פי"א משמט' ויובל דמוכר ביובל אין להלוקח לשנות כלום ולא לחפור בו בורות שיחין ומערות אף דהמוכר לזמן יכול הלוקח לבנות ולהרוס כמו שירצה משום דביובל בעי ושב אל אחוזתו וליכא ע"ש ולפ"ז לכך גבי יובל לא נקרא רק קנין פירות בלבד שאין לו רק פירות בלבד לאפוקי בשאר קונה לשעה שמותר לו לשנות לבנות ולהרוס א"כ הרי יש לו בגוף ג"כ ומקרי קנין הגוף לשעה וז"ב. ומעתה מיושב קושיתו דבשכירות ג"כ אם נימא דקני משום דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ הוה ממכר לשעה וכמו דחשבינן ליה לענין אונאה ועיין בתוס' בע"ז שם וא"כ הוה קנין הגוף לשעה ושפיר היה מותר להאכיל הכהן תרומה להבהמה וז"ב:

ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם שהקשו לקשי מרישא מישראל ששכר פרה מכהן דמאכילה תרומה ואמאי הא שכירות קניא והוה שלו ומ"ש דמיירי במזונותן על הכהן ע"ס מלבד דסתרו לדבריה' ביבמות כמו שהקשה המלמ"ל בתרומות אף גם דרש"י במקומו לא פירש כן ע"ש ולפמ"ש א"ש דהנה בב"ב דף נ' מחלקי דל"ד קנין פירות דבעל שלא היה לו בשדה כלום מעולם לכן לא מהני קנין פירות דידיה שיחשב שלו לבדו אבל במוכר עבדו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום שמתחלה היה הכל שלו ועכשיו יש לו בו קנין פירות א"כ חשוב בזה שלו לבדו עי"ש. ומעתה אף אנו נאמר בשלמא בסיפא בכהן ששכר פרה מישראל שפיר מקשה דאם נימא דשכירות קניא א"כ הוה שלו לשעה אף דגם להישראל יש לו בו קנין מ"מ כל דיש גם להכהן קנין הגוף לשעה הוה כשותפין בו ועכ"פ מותר הכהן לתת לה תרומה ובפרט תרומה דלא אסור רק משום הנאת כילוי וכל שהוא שלו ג"כ מותר וכמו בשמן ברשות כהן וע' תוס' פסחים דף ל"ד משא"כ בישראל ששכר פרה מכהן דניהו דשכירות קני' והוה קנין הגוף לשעה אבל עכ"פ הכהן היה לו מתחלה קנין בו וגם עתה אף דשכירות קניא עכ"פ גם הוא יש לו חלק בה ובזבל דאתי מעלמא חולקין כמבואר בחו"מ סי' ר"ס ובסי' שי"ג א"כ ממילא עכ"פ מותר להאכילו תרומה מצד חלקו של כהן ולכך לא מקשה רק מסיפא וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה המ"א סי' רמ"ז לשיטת הג"א דס"ל דשכירות קונה לחומרא א"כ אמאי מותר הישראל להאכילו בתרומה ולפמ"ש א"ש דניהו דגם ישראל קני' לי' אבל גם הכהן יש לו חלק בו ואוכל בשביל חלקו של כהן וז"ב ודו"ק.

והנה בע"ז שם מקשה מהא דתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' ואס"ד שכירות קניא כי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל ומשני שאני ע"ז דכתיב לא תביא תועבה אל ביתיך ע"ש וקשה לי דבפסחים דף ו' מקשה ג"כ למימרא דשכירות קניא ומקשה מהא דע"ז הנ"ל ואמאי לא משני ג"כ שאני ע"ז וכו'. אמנם נראה הדבר נכון דהרי גם בחמץ כתיב לא ימצא בבתיכם א"כ הוה כע"ז. ובזה י"ל הא דאמר הש"ס שם שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימלא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך. והדבר תמוה דאכתי קשה על ר"א דאמר הטעם דנכרי כי קא מעייל לביתיה דנפשי' קא מעייל אלמא דס"ל דשכירות קניא והרי בע"ז משמע דשכירות לא קני ועוד כיון דשכירות לא קני א"כ ביתו של משכיר מקרי וא"כ למה נחשב אינו בידו יותר משאר מקבל פקדון מנכרי וקיבל אחריות וע' שו"ת שאגת אריה סי' פ"ג שנדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דר"א סובר דשכירות קני וע"ז שאני דהתורה אמרה ולא תביא תועבה אל ביתיך ורק דלא תקשי הא גם בחמץ כתיב לא ימצא בבתיכם וע"ז אמר דמלא ימצא לא משמע למעט זאת דיש לומר שאני הכא דאינו מצוי בידו וא"כ ממילא שאני ע"ז דשם כתיב ולא תביא תועבה אל ביתיך וכנ"ל ור"א סובר באמת דשכירות קניא. ובזה מיושב היטב מ"ש הרא"ש בפסחים על דברת הגאונים שאמרו באם הישראל מפקיד אצל הנכרי או אצל ישראל והנפקד קבל עליו אחריות דהנפקד עובר והוא כתב כיון דהשאילו ביתו ביתו של המפקיד קרינן ביה והקשה הש"א הא מסיק הש"ס דשכירות לא קניא ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא ר"א סובר דשכירות קניא כדאמר לביתי' דנפשיה קא מעייל וע"ז שאני דכתיב לא תביא תועבה אל ביתיך וכנ"ל אמנם אי קשיא הא קשיא דלמה מקשה בפסחים מע"ז דע"ז יש ליישב כמ"ש לקשי מכהן ששכר פרה מישראל דמשם מוכח דשכירות לא קניא וכדמוכח לה בע"ז שם מזה דשכירות לא קני וצע"ג. אמנם נראה דבאמת כבר כתבתי שהקשה הנט"ש מאי ראיה מייתי מתרומה הא שם בעינן קנין הגוף אך נראה דשם בע"ז קאי דשכירות קניא לענין דיהי' נחשב של עכו"ם ולא יעבור על שביתת בהמתו ושפיר ס"ד דקניא קנין הגוף ממש דאל"ה במה נפקע האיסור לו יהא שזה יש לו קנין פירות הא הישראל יש לו קנין הגוף ועובר וע"כ דהישראל ל"ל קנין כלל דנקנה להעכו"ם קנין הגוף וע' באו"ח סי' רמ"ו דאף בקיבל העכו"ם האחריות לא מועיל להי"א שם ס"ו וע' בב"י מ"ש בשם הכלבו והריב"ש וע"כ דנקנה לו קנין הגוף ושפיר מקשה אס"ד שכירות קניא והיינו קנין הגוף ממש א"כ יאכילנה כרשיני תרומה דהא יש לו קנין הגוף וכ"כ האחרונים. ומעתה כאן דר"א לא סובר דשכירות קניא קנין הגוף רק דעכ"פ קנין פירות יש לו ושפיר קרינן ביה יצא זה שאינו מצוי בידך מידי דהוה אם העכו"ם מקבל האחריות עליו דמועיל לענין חמץ וזה ברור. ובזה מיושב מה דלא מקשה הש"ס על ר"א מהך דתרומה משום דיש לומר תרומה שאני דבעי קנין הגוף. ובזה מיושב ג"כ מה דמשמע משו"ת הרא"ש המבואר בחו"מ סי' ר"ס דשכירות קניא והרי אנן קיי"ל דשכירות לא קניא וכדהוכיח הש"ס בע"ז שם וכמ"ש התוס' שם ועיין ש"ך סי' שי"ג ולפמ"ש א"ש דבאמת לא קני קנין הגוף אבל עכ"פ קנין פירות יש לו וז"ב ודו"ק:

ובגוף הקושיא של הנט"ש הנ"ל נראה לפענ"ד דהנה גוף סברת התוס' דקנין פירות אינו מאכיל בתרומ' אף דהוא קנין הגוף ביאר הא"מ ח"ב בתשובותיו דהוא משום דיש בעבד שני קנינים קנין האיסור וקנין ממון וא"כ ניהו דלענין קנין הממון גם קנין פירות כקנין הגוף יחשב כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף נ' דכל קנין הגוף הוא רק לפירות אבל הקנין איסור דאינו עומד לפירות במה נפקע ע"ש דבריו כי נעמו ולפ"ז לענין בהמתו דאוכלת בתרומ' דאינו רק קנין ממון דל"ש ביה קנין איסור כלל וכמ"ש הא"מ שוב אם נימא דשכירות קניא וקנין פירות הוה כקנין הגוף שפיר אוכל בתרומה דלענין קנין ממון קנין פירות עדיפא מקנין הגוף למ"ד דקנין פירות חשוב כקנין הגוף וכמ"ש הרשב"ם הנ"ל דכל קנין הגוף של עמון אינו רק לפירות ושפיר דייק הש"ס דשכירות לא קניא וז"ב. ובזה יש ליישב קושית התוס' הנ"ל דלכך לא דייק הש"ס מרישא בישראל ששכר פרה מכהן דמאכילה כרשיני תרומה משום דבזה פשיטא כיון דעכ"פ יש להכהן קנין הגוף והישראל ניהו דיש לו קנין פירות עכ"פ לא גרע משותפים ול"מ לפ"מ שנראה מהתוס' גיטין דף מ"ב ע"ב דבק"ע וחצי ב"ח אוכל בתרומה משום שותפות הכהן א"כ פשיטא דמותר לאכול אלא אף לפמ"ש הרמב"ם דשותפות אינו מאכיל וכמ"ש בפ"ז מתרומות והוא מהתו"כ ועיין בפ"י שם מ"מ עכ"פ קנין הגוף שלו דקדים י"ל דלא נפקע מחמת קנין פירות שלאח"כ ושפיר יכול להאכיל כרשיני תרומה לכך דייק מסיפא דאסורה לאכול בכרשיני תרומה והא עכ"פ יש לו קנין פירות ואמאי יהי' אסור להאכילה מידי דהוה אשמן ברשות כהן דמותר להישראל להנות ממנו ויעויין ברמב"ם בהלכות תרומות פי"א וכמו שהארכתי לעיל וע"כ דל"ק וז"ב. ובזה מיושב קושית המ"א בסי' רמ"ו דלהג"א דלחומרא שכירות קניא אמאי מותר להאכילה כרשיני תרומה הא יש להישראל חלק בו ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעכ"פ הכהן יש לו קנין הגוף שפיר מאכילה וכמ"ש וז"ב ודו"ק:

דעת הריב"א הובא בתוס' חולין דף קמ"א דבכל עשה ול"ת אם. עבר ודחה אינו לוקה דלאו נדחה דק דהעשה נשאר ועל עשה אינו לוקה והקשה השעה"מ פ"ג מנדרים דא"כ מאי פריך הש"ס בב"מ דף ל' למה לי קרא דוהתעלמת תיפוק ליה דהו"ל עשה ול"ת הא נ"מ לענין אם עבר ודחה דאז לא הי' לוקה ולכך אצטריך והתעלמת שילקה וכן קשה בהא דאמר בדף ל"ב טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לא"ה הו"א דדחי והא עשה ול"ת היא והא אצטריך שילקה ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה הנימוק"י הביא בשם הרנב"ר שהקשה דאיך היה דוחה אם היה רק ל"ת בלבד והא בעינן בעידנא וכאן לא הוה בעידנא דהמצו' דהשבה אינו מקיים רק כשמשיבה לבעלה ולאו דטומאה מתחיל תיכף וכתב דגם מכשירי מצוה חשובין כמצוה דא"א להמצוה להתקיים בלעדה ע"ש. ומעתה אתי שפיר דכל הטעם דלריב"א אינו לוקה משום דהל"ת דוחה ורק שנשאר עשה אף דאין עשה דוחה עשה וא"כ הוה מצוה הבאה בעבירה משום דכל הטעם דאין עשה דוחה עשה משום דמה אולמא האי עשה מהאי עשה אבל כל שעבר ודחה אמרינן להיפך מה אולמא וכמ"ש הנוב"י בסופו. ומעתה זה כשהעשין שווין אבל כאן דזה אינו רק מכשירי מצוה וזה עשה גמורה ניהו דלענין הל"ת דחי משום דהוה מכשירי מצוה אבל לענין עשה גמורה פשיטא דהעש' הגמור' חשיבא טפי ולא חשיבה מכשירי עשה כמותה וא"כ אף אם עבר ודחה הוה מצוה הב"ע ולא קיים העשה וממילא נשאר הל"ת בתקפ' והי' לוקה אף בלא והתעלמת איברא דלפ"ז גם בגוף דברי הריב"א צריך להבין דגם שם דאמרינן דחזי לכיסוי הא אינו בעידנא ומהראוי ג"כ שילקה אמנם זה אינו דשם כיון דאמרינן הואיל ומקלע כיסוי חזי ליה א"כ כיון דבשעת כיסוי ממש הי' העש' דוח' הל"ת וגם העשה משום מאי אולמא א"כ שוב לא מקרי כעת ל"ת דמלאכה כלל דהא ע"י הואיל התירה התורה המלאכות ואינו עושה כעת מלאכה האסורה דהואיל ומקלע כיסוי חזי לי' וז"ב והבן. ובזה י"ל הא דפריך אח"כ כתישה ביו"ט מי שרי והקשו התוס' דהא אמרת הואיל ולפמ"ש א"ש דע"כ לא אמרי' הואיל אלא היכא דאיני נשאר דבר איסור עוד אבל כאן היאך שייך להתיר החרישה משום הואיל והא בעי עדיין כתישה ומחוסר מעשה וצריך גם בזה לומר הואיל ותרי הואיל לא אמרי' ובפרט במחוסר מעשה כ"כ שצריך חרישה וגם כתישה פשיטא דלא אמרי' הואיל וע' בפסחים דף ס"ב ד"ה האי וא"כ עכ"פ לא הוה בעידנא. ובלא"ה יש לומר דבשלמא החרישה י"ל דהוה בעידנא דחורש מכסה בה הדם אבל אם צריך כתישה עדיין לא הוה בעידנא א"כ שפיר פריך וכתישה מי שרי והיינו דניהו דהכתישה י"ל דתדחי כמ"ש ריב"ן אבל עכ"פ לא הוה בעידנא בעת החרישה וכיון דעבר עליו ממילא לא דאי הכחישה דהוה מצוה הב"ע וז"ב:

איברא דלפ"ז יקשה מאי מקשו התוס' בחולין שם על הריב"א דאמאי הוה עשה ול"ת הא שם אינו בעידנא דניהו דלקחה לטהר המצורע אבל עכ"פ הלאו עבר תיכף והמצוה אינו מקיים רק אח"כ וא"כ סוב לא שייך מה אולמא דהרי העשה דשילוח הוה עשה גמורה וזהו אינו רק מכשיר ובכה"ג ל"ש מאי אולמא וכמ"ש. אמנם כראה דכיון דשם אמרי' מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ומשני דגדול השלום וכיון דאותה עשה דטהרת מצורע יש לו מעלה דגדול השלום שפיר כל שכבר עבר ודחה פשיטא דלא נשאר כלל נדנוד איסור ושפיר מקשה אמאי אמר דלא עבר והא לא עבר כלל וגם עשה לא נשאר לריב"א ובזה מיושב הא דמצינו התוס' על ל"צ דעבר ולא על הקושי'. ולפמ"ש אתי שפיר דבהקושי' היה מקים לומר דכיון דאינו בעידנא ל"ש הך דריב"א וכמ"ש אבל לבתר דמשני דלאו עבר דסד"א דעשה דחי עשה וע"ז קשה קושית הש"ס דהא אין עשה דוחה עשה וצ"ל דגדול השלום וכיון שכן ממילא לא עבר להלאו וז"ב. אמנם עדיין לא הועלנו לקושית שעה"מ מב"מ דף ל"ב לענין כיבוד דשם הוה בעידנא. אמנם נראה דהנה נודע מ"ש הפוסקי' דעשה שיש בה מעשה חשיבא טפי מעשה שאין בה מעשה ואף דאין עשה דוחה עשה כי האי דוחה וכעין מ"ש הרשב"א הובא במלמ"ל הלכות נערה לענין עשה הבא מכלל לאו וע' בשג"א הלכות ציצית א"כ כיון דהעשה דכיבוד דאומר לו שלא יקח אבידה להשיב זה הוה שב וא"ת ועשה דהשב תשיב הוה בקום ועשה פשיטא דעשה דהשבה חשיבא טפי ואף אם עבר ודחה לקה וז"ב. והנה הרמב"ם פסק דבנדר ע"ד מצוה ולא קיים לוקה והקשה השעה"מ שם דלריב"א לא ילקה דמהראוי שידחה רק דהוה עשה ול"ת וכל שעבר נדחה אינו לוקה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא הוה ג"כ בעידנא דהמצו' לא קיים עד שאוכל כשיעור והאיסור עובר בחצי שיעור וז"ב ודו"ק בכ"ז:

והנה בהא דקאמר הש"ס בנזיר דף ג' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי ניהו קידושא ואבדלתא ופריך עלה והא מושבע ועומד מהר סיני והיינו דאיך חל הנזירות כמ"ש רש"י ומשני באומר שבוע' שאשתה ואח"כ נשבע שלא לשתות דחל שבוע' ודקדקו כלם למה נקט מעיקרא לשון לאסור ואח"כ נקט לשון דחל ולפענ"ד מכאן ראיה להריב"א הנ"ל דהנה החינוך הקש' אמאי נדרים חלים עד"מ ליתי עשה דמצו' ודחי ל"ת דנדר וכתב דנדר עשה ול"ת הוא ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו לנדרים ועיין בתשובותיו סי' שמ"ג ח"ג ולפ"ז אם עבר ודחה אינו לוק' כמ"ש הריב"א דהל"ת נדח' ולא נשאר רק עשה ולכך נקט לשון לאסור דמלקא לא לקי אבל כשמסיק דנשבע לשתות ואח"כ נשבע שלא לשתות דתרוייהו שבוע' נינהו ול"ש לומר דמצו' זו תדחה אחריתי וא"כ פשיטא דחל ולקי וז"ב. ובזה מיושב הא דהקש' והא מושבע ועומד מהר סיני והקשו התוס' דלמא באמת קמ"ל קרא דמכל מקום חל וגם מאי משני בנשבע לשתות דאכתי הוה מושבע ועומד ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דקושית הש"ס דבאמת כל עיקר הא דמרב' יין מצו' כיין רשות הוא משום דכתיב מיין ושכר סתם ומשמע ל"ש יין רשות ול"ש יין מצו' ולפ"ז זהו כשאין שום הבדל בינותם אבל אם יש הבדל בינותם דבזה לקי ובזה לא לקי אם עבר וכמ"ש א"כ אי אפשר לומר דהקרא מרבה בסתמא גם יין מצו' בכלל יין רשות כיון דהבדל רב בינותם ולכך פריך והא מושבע ועומד מה"ס הוא ואיך אפשר דהקרא מרבה לזה וע"ז משני בנשבע לשתות וכו' דאז לקי ע"ז והוה שוה בשוה ליין הרשות ושפיר מרבינן מקרא דחל וכקושי' התוס' ומיושב כל קושיות התוס'. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים דהא חל בכולל. ולפמ"ש אתי שפיר ניהו דחל בכולל אבל מ"מ אינו שוה ליין הרשות. והנה האחרונים הקשו דהא משכחת לה דחל שישת' רוב רביעית דלקידוש די ובנזיר אינו עובר רק ברביעי'. אמנם באמת אם נימא כשיטת הרמב"ם פ"ד משבועו' דגם בנשבע חל על חצי שיעור ועיין מלמ"ל שם א"כ ל"ק דתו אסור לשתות משום חצי שיעור. ובזה מדוקדק הא דנקט לאסור דבאמת על חצי שיעור אינו לוק' ובזה י"ל הא דפריך והא מושבע ועומד מה"ס דבאמת כבר הבאתי מ"ש החינוך דלכך לא אתי עשה ודחי ל"ת דנדר משום דנדר יש בו עשה ג"כ. ולפמ"ש הריב"א אם עבר ודחה אינו לוקה דהל"ת נדח' רק דלכתחל' אסור משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה והנה בטעם דחצי שיעור אסור כתב אא"ז הח"ץ סי' פ"ו משום דאחשבי'. ומעתה שפיר פריך והא מושבע ועומד מה"ס הוא והיינו דהא לקידוש סגי ברוב רביעית ולנזיר בעינן רביעית וא"ל דמ"מ חצי שיעור אסור דזה אינו דמ"ט אסור חצי שיעור משום דאחשבי' והיינו מדאכלו ע"כ דאחשבי' ומכ"ש כאן דהוא דבר מצו' דזה אינו דלאחר שאכלו תו לא אכפת לן דשייך להיפך מה אולמא האי עשה מעש' זו וכמ"ש הנוב"י מהד"ק בסופו וא"כ ממנ"פ ליכא איסור דטרם ששתה ל"ש אחשבי' ואינו רק ח"ש ולאחר ששתה דאז אחשבי' אז ליכא איסור כלל דהא אפכא היא ומאי אולמא וע"ז משני בשנשבע לשתות דאז תרוייהו שבוע' ול"ש זאת ושפיר אצטריך קרא דחייל ולקי. ומיושב כל קושיות התוס'. עוד אמרתי בישוב קושית התוס' דהנה בהא דנקט בכמה מקומות בש"ס והא מושבע ועומד מה"ס הוא דקדק שארי בנוב"י סי' ל"ו דאמאי נקט האי לישנא ולא נקט כפשוטו דאין איסור חל על איסור. אך הדבר פשוט דבאמת אף דאין איסור חל על איסור אבל מ"מ נ"מ לקוברו בין רשעי' כדאמרו ביבמות דף ל"ג והיינו כשאיסור השני יש לו מקום לחול אבל כשהוא מושבע ועומד והוא נשבע ע"ז דאז אמרינן דאין מקום חלות השבועה עליו דכבר נשב' ועומד מה"ס ואף לקוברו בין רשעים גמורים אין צריך דלא חל כלל וז"ב וכ"כ בא"מ ח"ב בתשובותיו ולפ"ז היינו דנקט כאן והא מושבע ועומד מה"ס והיינו דא"א לומר דרביה קרא ע"ז דאיך אפשר שיחול שבועה של עצמו לבטל שבועה של מקום וע"ז אמר כגון שנשבע לשתות דתרוייהו שבועות של עצמו הם ושפיר אתי קרא דחל ומיושב קושיה התוס' וז"ב והבן. עוד יש לומר בישוב קושית התוס' דהנה בהא דאמרו בברכות שב וא"ת שאני והקשו בתוס' שם דמ"מ היכי דחי וכתבו הפ"י ובספר יבין שמועה דש"ה בלאו דטומאה דע"כ הותרה במת מצוה דא"א לאשכוחי באופן אחר ע"ש בפ"י. ולפ"ז גם כאן בנזיר על שלשים יום דיש ע"כ שבת בתוכם דמצווה בקידוש וא"כ אפשר דחל הנזירות דע"כ הותרה בזה דמעולם לא חל הנזירות על קידוש וע"ז משני בנשבע לשתות דאז היה מקום לחול הנזירות כשלא היה נשבע לשתות וא"כ גם עכשיו חל וכמ"ש הפ"י שם דבכה"ג אינו רק דחויה משא"כ לענין קידוש דל"מ באופן אחר ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים נחמדים ת"ל:

בחו"מ סי' רצ"א ס"א כ"א בפשיעה ועיין קצה"ח שחקר לענין יוקרא וזולא מה משפטו. ולפענ"ד דודאי כשעת הפשיעה וכמ"ש המגיד פ"ה משאלה ובש"ך סי' רצ"ו ס"ק ז' ומ"ש הקצה"ח דמ"ש מגנב וגזלן דמשלמין כשעת הגזילה. לפענ"ד ל"ק דהתם הטעם דכתיב אשר גזל כעין שגזל ומיניה יליף דמשלם כשעת הגזילה אבל כאן אף למאן דסובר דשומרים מתחייבו משעת משיכה אבל עיקר החיוב הוא בעת שפשע ולכך משלם כשעת הפשיעה ועיין במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' א' שחקר לענין מחזיק אם חייב לשלם כשעת הפשיעה ע"ש ולפמ"ש נפשוט משומרין ודו"ק:

הנה שמעתי קושיא בשם הגאון מוהר"ר משולם ז"ל האבד"ק פ"ב בהא דאמרו ריש קידושין אי תנא האיש קונה הו"א אפילו בע"כ והיאך אפשר לומר כן הא תנן שם ובשוה כסף והרי הר"ן כתב דהא דידענו דרשאי לקדש בשו"כ אף דבעבד עברי צריך קרא לזה הוא משום כיון דמקדשה מדעתה מהכ"ת שלא יועיל אף שו"כ כל שנתרצית ולפי"ז היאך הו"א דאף בע"כ א"כ לא יועיל שוה כסף. והנה לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין ובס' עצמות יוסף דהא דס"ד דיכול לקדש בע"כ אף דאין בנות ישראל הפקר היינו בתלוה וקדיש ולפ"ז כיון דעכ"פ נתרצית כמו בתלוה וזבין ורק בשביל שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה כמבואר באהע"ז סי' מ"ב וא"כ אם נימא דמועיל עכ"פ נתרצית ושפיר מועיל אף שוה כסף ומכ"ש אם נימא דס"ד דיועיל קידושין בע"כ א"כ אם גוף הקידושין חלין בע"כ מכ"ש דמועיל מה דהוא שוה כסף דבשלמא בעבד עברי כיון דבאמת אינו מועיל בע"כ רק דבכסף יכול לסלק שעבודו בע"כ דאדעתא דהכי הקנה עצמו לאדון והרי התורה זכתה לו דיכול לסלק עצמו אבל בשוה כסף לא יכול לסלק עצמו בע"כ אבל כאן דס"ד דיכול לקדש בע"כ הוה יכול לטעות דמועיל אף בשו"כ כנ"ל:

הרשב"א בחידושיו תמה על הא דאמרו בקידושין דף ט"ז אילימא דכתב שטרא אדמיה היינו כסף והקשה הרשב"א דאיך אפשר דיועיל זאת אטו אם יקדש בכסף ויכתוב לה שטר יועיל וכתב דלס"ד דאין גופו קנוי ה"א דקני דאינו אלא כחוב. ונשאלתי דא"כ איך פריך בדף י"ח אילימא דכתב שטרא אדמיה לימא ליה אנא נקטינ' מרגינת' והיינו משום דהוא בע"כ אבל אם היה מדעתו היה מועיל והא למסקנ' דע"ע גופו קנוי א"כ איך יועיל ובאמת שהוא קושי' חזקה והרשב"א גופא שם מביא אותה סוגיא. אמנם יש לישב דשם לא קתני שקונה עצמה רק שמפדין אותה מיד האדון א"כ ס"ד דבאמת לא תקנה עצמה להיות ב"ח רק כשתשלם אח"כ השטר רק דעכ"פ מפדין אותה שלא תהי' בבית האדון וע"ז מקשה דהאדון לא ירצה דנקט מרגינתא בידי' וכו' כנלפענ"ד:

ראיתי בשו"ת צ"צ ביו"ד סי' ט' שהקש' בהא דאמרו בחולין דף ק"מ בתוס' דיה למעוטי וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו וכו' והקש' הא הכא ע"כ מיירי לאחר גמר דין דאל"כ הוה שלל שמים וא"כ א"י להקדיש כדאמרו בב"ק דף מ"ה. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין בב"ק שם למה לא יוכל להקדיש דכיון דהוא א"ה והוה הפקר דאסור לכל ואמאי לא יוכל להקדיש וכל ישראל רוצים שיקדש לשמים והיא הערה עצומ' ודוחק לומר דיש לנכרים חלק ביניהם וצ"ל כיון דשם בלא"ה פסול לגבוה משום נוגח והנ"מ רק לענין מעיל' כמ"ש רש"י שם וא"כ פשיטא דבכה"ג לא מועיל הקדישו דהא באמת לגבוה נאסר ואסור בהנא' רק דיש לומר מצות לאו להנות נתנו וכיון דלגבוה אסור על מה יחול הקדש כדי שימעול ובכה"ג בודאי אין לו כח להקדיש ומעתה זה שם אבל כאן שפיר יכול להקדיש דהוא הפקר:

ראיתי קושיא בפר"ת סי' כ"ח לפי מה דקיי"ל בחו"מ סי' רס"ד במי שעוש' פעול' עם חבירו אף שלא ציוהו דא"י לומר לו לא צויתיך וצריך לשלם לו שכרו והקש' לפי מה שכתבו התוס' בב"מ דף ק"ב ע"ב ד"ה קציצה דלא הי' יכול להעיז ולכפור ולומר לא שכרתיך דהוה מגו ממודה מקצת לכופר הכל ולפי הנ"ל א"כ לא הוה מגו ממודה מקצת לכופר הכל דגם אם יאמר לא שכרתיך יצטרך לשלם לו אחת דהוא פחות שבשכירות ע"ש שכתב שמכאן ראיה דתוס' חלקו על סברא זו. אמנם זה לק"מ דבלא"ה הוה העזה שיכפור לאמר לו לא שכרתיך דל"ש שום טעם דמ"ט לא אמרי' מנו ממוד' במקצת לכופר הכל משום דאמרי' דאין אדם מעיז לכפור הכל ואשתמוטי וה"ה הכא היאך יעיז פניו לומר שלא שכרו כלל משא"כ כעת דמודה במקצת הוה אשתמוטי וז"פ וברור. ובלא"ה יש לומר דהפעול' שעשה אינו שוה כ"כ וא"כ הוה מגו דהעזה דגם מממון לממון לא אמרי' מגו דהעז'. אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ היאך אמרו בשבועות ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך והשתא מאי מגו איכא הא אם יאמר לא שכרתיך יצטרך ליתן לו עכ"פ שכרו הפחות שבשכירות משא"כ כעת דטוען שפרעו וא"ל דיכפור שלא עשה פעולה כלל חדא דזה ידעו כל הפועלים ולא יוכל לכפור וגם דהוא באמת איש אמת רק שטרוד בפועליו וצע"ג. שוב הראני בפ"י בחידושיו לב"מ בסוגיא דקציצ' שהעיר בזה ושמחתי וכן ראיתי בתומים סי' פ"ט שהאריך בזה ועכ"פ י"ל בזה בהא דאמרו ש"ש היכא משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו והקשה התומים דממנ"פ ממה מקשה אי מש"ח מאי איריא נאנסו ואפי' גניבה נמי וע"כ מש"ש ובש"ש לא שייך לומר מיגו דלהד"מ ויפסיד שכרו אבל בנאנסו נוטל שכרו ששמרו וגם מכבוד אבי הרב הגדול נ"י שמעתי לפמ"ש הסמ"ע בסי' ע"ה באם טוען יש לי בידך כנגדו דאם זה טוען נאנסו אז ל"מ טענת יש לי בידך כנגדו וחייב לשבע אבל אם טוען השני להד"מ אזי פטור וא"כ נ"מ בכה"ג כגון דהשומר טוען על הנפקד דבר וזה משיבו יש לי בידך כנגדו דאז צריך לטעון נאנסו דאז ל"מ טענת יש לי בידך כנגדו מה שאין כן בלהד"מ. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאין הכונה בלהד"מ דלא שמרתי כלל רק דאמת ששמרתי אבל אתה לא נתת בידי בתורת שמירה רק ששמרתי מעצמי דאז א"י לומר לו בחנם עשית עמדי וא"כ מחוייב לשלם לו שכר שמירה ומיושב קושית התומים וגם קושית אבי הרב נ"י דבאמת כעת יטעון שנגנבה או נאבדה רק שלא קיבל שמירה ובזה מיושב ג"כ מה דמקשו לשיטת הש"ך בסי' ע"ב דשבועת השומרין הוא דוקא בטענת שמא אבל כשהמפקיד טוען ברי שפשע ל"ש ש"ש והקשו דא"כ לרב ושמואל יהיה נאמן במגו דא"י דל"ש לומר שאינו רוצה לעשות עצמו ברצון מסופק כמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ו דהא גם המפקיד טוען שמא ול"ש שנראה טענת התובע אמת ולפמ"ש א"ש דבזה שוב יקשה הא פסד שכירתו עכ"פ אבל כשיטעון א"י נפטר עכ"פ משכרו ודו"ק:

בשו"ת הרדב"ז בח"ג נשאל אם מת הנגזל אם מקיים העשה במה שמשיב ליורשיו וכתב דמקיים דמ"מ הוא משיב הגזילה ע"ש ונ"ל עפ"ז ליישב קושית המהרש"א בב"מ דף ס"א בתוס' ד"ה תנהו ענין לעושק שכר שכיר והקשו אמאי לא נוקי בגזל ולעבור בשני לאוין וכתבו משום דהוה לאו הניתק לעשה ואינו לוקה והקשה המהרש"א דא"כ בעושק כמי ע"ש ולפמ"ש הרדב"ז הנ"ל א"ש דזה לענין גזל דהעיקר הוא במה שמשיב הגזילה משא"כ לענין עושק דעיקר האיסור הוא משום כי אליו הוא נושא את נפשו והרי הוא עובר על לא תלין מטעם זה וא"כ אם מה הנעשק אף שנותן ליורשיו לא קיים מצות השבת עושק וא"כ נ"מ בכה"ג ודו"ק אלא שהדין דין חדש:

עוד נ"ל בישוב קושית המהרש"א עפ"י מה דאמרו בב"מ דף כ"ו ראה שנפל סלע נטלה קודם יאוש ע"מ לגזלה והחזירה אחר יאוש עובר משום לא תגזול ועובר משום השב תשיבם והקשו כל הקדמונים הא הלאו דלא תגזול הוה ניתק לעשה וכתב בשטמ"ק שם דכיון דעובר משום השב תשיבם עובר ג"כ משום לא תגזול וביאור הדברים דע"כ לא הוה לאו הניתק לעשה רק כשדעתו להשיב אבל כאן כיון שראינו שעבר עכ"פ משום השב תשיבם א"כ אתרע חזקתיה ואמרינן שלא היה בדעתו להשיב וכ"כ האחרונים ועיין בשו"ת מהר"ם מינץ החדש ומעתה גם לענין עושק כיון דעכ"פ עובר בבל תלין עובר אף אם משיב אח"כ וכמ"ש בסמ"ע סי' שליח ס"ק א' וא"כ אתרע חזקתו שוב עובר גם על לא תעשוק דהרי אתרע חזקתו וכמ"ש השטמ"ק הנ"ל כנלפענ"ד:

עיין בשו"ת בית יעקב סי' ס"ב שכתב דהיכא דסבר שהוא חייב מדיני אדם והחזיר ואח"כ נודע לו שאינו חייב רק לצאת ידי שמים העלה דהוה מחילה בטעות והביא ראיה מסנהדרין דף ע"ב וכמ"ש התוס' שם והקצה"ח סי' ע"ה הקשה עליו מש"ס כתובות דף צ"א דאמר מצוה קא עבדיתו. ולא ידעתי דשם חייב מדיני אדם רק שאין כופין אותו כמ"ש רש"י שם ועיין תוס' דף פ"ו שם ד"ה פריעת ומה דמות יערוך להיכא דאינו חייב בד"א כלל כ"א לצי"ש. ומה שהביא מב"מ דף ס"ו ע"ב ממ"ש התוס' שם ד"ה התם דניחא ליה דליקו בהמנותיה ג"כ ל"ק דאם ניחא ליה דליקו בהמנותיה איכא עליו חיוב מדינא כמ"ש הת"ה סי' ש"ך ועיין חו"מ סי' ס"ט ס"ה וביותר לפמ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין שם בשם הרי"ד לחלק בין אתנן דהתם חייב לקיים דיבורו אף שאינו חייב א"כ גם כאן כן דניחא ליה דליקו בהמנותיה. ובגוף דברי הב"י לפמ"ש האו"ת שם בסי' כ"ח לישב דברי התוס' בסנהדרין דהא דלא מועיל מתורת תפיס' הוא לפי שסובר כרב דאף בעיני' מחויב להחזיר מכ"ש כשישבור ע"ש א"כ אין ראיה מיהו לפמ"ש המהרש"ל הובא בש"ך שם דהיכא דפטור מדיני אדם לא מועיל תפיסה א"כ דברי הב"י נכונים דלכך לא מועיל המחיל' בזה ובתשובה להרב מוה' אייזיק הירש ממעזריטש הארכתי בזה:

נשאלתי מאיש אחד מבראד בהא דהקשו התוס' בזבחים דף למ"ד ד"ה דבריו דכיון שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו והא בש"ס קידושין דף נ"א משני גבי מעשר בהמה דלכך חל בב"א דאיתא בטעות ומעתה כיון דגם תמורה חל בטעות א"כ אין מקום לקושית התוס' ודמי למעשר בהמה ות"ל השבתי תכ"ד דמכאן ראיה למ"ש רש"י פ"ה דנזיר דף ל"ב דדוקא אם סבור שאומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים הוא דחל אבל אם כבר הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר ה"ז תמורת שלמים לא חל כיון דהפריש' ושוב טעה אגלאי מלתא דלאו שפיר המיר ולא הוה תמורה ולפ"ז צ"ל דכאן דכיון דאמר ביחד תמורת עולה ותמורת שלמים ולר"י כיון דחשב בלבו וא"א להוציא שתי שמות ביחד לכך חל וא"כ שפיר מקשו דאינו בזא"ז דהא בזאח"ז לא חל בתמור' כיון שכבר הפריש לצורך תמורת עולה שוב לא חל תמורת שלמים וז"ב והמלמ"ל פ"א מתמורה ה"ב הביא דברי רש"י הלז וכתב שדברים תמוהים הם. ולפמ"ש יש לו ראיה ברורה מדברי התוס' אלו ובכמה מקומות שסברו ג"כ כן ובזה מיושב היטב מה שהקש' עוד דלפמ"ש התוס' בעירובין דף נ' ד"ה כל לישב הקושיא הלז מתמורה וכתבו דמשכחת לה לקיים שניהם וימכר לאחר שנסתאב ודמי חצי' עולה וחצי' שלמים וע"ז הקשה דא"כ אמאי אמר ר"י בתמור' דף כ"ו דאם אמר חציה עולה וחציה חטאת דתמות דכאן יקשה קושית התוס' דאינו בזא"ז דא"ל כתירוצ' דאפשר לקיים שתיהם דהרי ס"ל דתמות ואינו מקיים שתיהם ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' בתמורה שם ד"ה ר"י פירשו דמיירי באומר חציה תמורת עולה וחציה תמורת חטאת וא"כ בלא"ה ל"ק דשפיר משכחת בזאח"ז דהרי תמורה איתא בטעות וכאן ל"ש סברת רש"י דהא כבר הפריש' לשם תמורת עולה ואגלאי מלתא דטעה דבאמת לא הפריש רק חציה וניהו דפשט' קדושה בכולה אבל לא ניכר הדבר ושפיר חל בתמור' דהרי אף דבאמת א"א לחול דפשטה קדושה בכולה לא גרע מטעות דחל כל שאינו נגלה לכל וז"ב ולפ"ז לפירש"י שם צ"ל כתירוצם הראשון שבזבחים שם ודו"ק ומצאתי השני קושיות האלו בשו"ת נטע שעשועים חלק ח"מ סי' מ"ח והניח בצע"ג ומ"ש נכון ת"ל:

ראיתי קושיא דאמאי אמרו חכמים בכריתות דף י"ד דאינו מן השם הא באמת לכאור' לא חייב משום הוצאה כדאמרו בשבת דף ע"ה לענין ע"א דא"ה נינהו וצריך לאבדן וע"כ משום דאחשבי' שנהנ' ממנה וא"כ איסור הוצא' בא מחמת אכילה והות מן השם. והנה לפי מה דמבואר בירושלמי פ"א דשבת הלכה א' דאמרו לו ר"י היא וטעמא הוא משום דזה משום מהלך וזה משום מניח א"כ ל"ק דניהו דהוצא' בא משום אכיל' אבל עכ"פ בא לאחר מכאן ובזה י"ל קושית התוס' ביבמות דף ד' על ר"מ דאמאי נקט דוקא הוצאה לתני שאר איסורין ולפמ"ש אתי שפיר דהוצא' בא רק מחמת אכיל' וכקושייתו ובזה מיושב מה שהקשו על רש"י במה שפירש דהוה בב"א ולפמ"ש י"ל ודו"ק. אמנם בעיקר הקושיא י"ל דכיון דקי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר א"כ שפיר חזי להצניע עכ"פ על אפר משא"כ בע"ז ואשר' דאפרן אסור אף שהם מהנשרפין כמבואר בתמור' דף ל"ד וגם בשר המת אפרו אסור שפיר לא מחייב ועיין במלמ"ל פי"ד מאבל:

נשאלתי בסוגיא דרבוצה בהא דכתב רש"י עשה בה מעשה אסרה אף להדיוט וטעמא יליף מכלים שעשה אחז דגנזום דאסורים בהנאה אף דהוה כ"ש והקשה אותי אחד דלשיטת רש"י שם דבעשה בה מעשה קנין כגון הגבהה ודאי אוסר א"כ דלמא הגביהם אחז הכ"ש וקנאם בהגבהה וכעת לא ראיתי להמפרשים שיתעוררו בזה. והנה בפשיטות השבתי דכיון דכ"ש לא מועיל פדיון א"כ מכ"ש שלא יוכל לקנותם בהגבהה דלא עדיף מאילו פדאם דלא יצאו לחולין ועיין בבה"מ והרמב"ן במלחמות שם ובמלמ"ל פ"ב מבית הבחירה ואף דרש"י בע"ז דף נ"ד כתב דאלו פרקן יצאו לחולין כבר תמה בחידושי ת"ח שם דל"מ פדיון בכ"ש ע"ש א"כ פשיטא דל"מ קנין הגבהה בזה דיוכל לאסור ע"י זה [וראיה לזה דהרי יש מועל אחר מועל במוקדשין בקדושת הגוף וכמבואר בפ"ו ממעילה] אמנם ע"ד הפלפול אמרתי דהנה באמת דברי רש"י תמוהין שם דמה מועיל הגבהה שיהיה שלו ניהו דנתחייב באחריות אבל אינו שלו כדקי"ל דא"י להקדישו. אמנם נראה דהנה הב"ש באהע"ז סי' כ"ח כתב דהא דשניהם א"י להקדישו הוא דוקא כ"א בפ"ע הא שניהם ביחד יכולין להקדישו ומעתה כאן כיון דע"י מעשה יוכל לאסרו כדאמר ר"י וא"כ אם יאסרו ע"י מעשה אז החיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ויפטור משום קלב"מ א"כ אנן סהדי דניחא ליה להקנות לו בשעת הגבהה שיהי' שלו משעת הגבהה כדי שיבא חיוב התשלומין מעידנא דאגבהה וכיון שדעתו להקנותו לו א"כ ממילא מועיל מה שאוסרו דשניהם ביחד יכולין לאסרו כמ"ש הב"ש וז"ב. ובזה ממילא מיושב קושית התוס' השניה דמאי פריך ממנסך דהא מדאגבהי' קניא ולפמ"ש אתי שפיר דלר"נ ור"י דס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה א"כ אדרבא לא ניחא ליה דלקני שיאסר ע"י זה הא אם לא יקנה שיהיה שלו ממש לא יוכל לאסרו כלל אף ע"י מעשה ושפיר פריך דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"ז משני דאית ליה שותפות בגוויה ושפיר קנה בהגבהה דלא שייך לומר דלא ניחא ליה דלקני דהא קנה בהגבהה ע"י שגם שלו משותף בו. ובזה ממילא מיושב קושית התוס' שם דהו"ל מדמע ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא קנה רק בשעה שמדמע וכאן קנה בעת הגבהה וז"ב ויש להאריך שם בסוגיא ואכ"מ וא"ל דאכתי לא ניחא לי' להקנותו שיהי' שלו דמ"מ יתחייב לשלם דקנהו בהגבהה עכ"פ להתחייב באונסין דזה אינו די"ל דכיון דעכ"פ ניחא לי' בהגבהתו שיתחייב באונסין דאל"כ יפטר משום דק"ל בד"מ א"כ כיון דניחא לי' בהגבהתו א"כ ממילא קנהו עי"ז שיהי' שלו ממש וע"כ אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו אלא היכא דלא ניחא לי' לזה בהגבהה זו אבל כאן ניחא לי'. ובלא"ה יש לומר דכיון דסוף כל סוף יאסר הדבר דבמעש' יוכל לאסור א"כ ממילא פשיטא דניחא לי' להקנותו דמה הפסד יש לו דהא בין כך ובין כך יאסר. ובזה ממילא ל"ק מכלים דאחז דמי הקנהו לו הכלים שיהיו שלו. ובפשיטות יש לומר בישוב הקושיא דכל הטעם דדעת רש"י דבהגבהה נעשית שלו הוא משום שנעש' שלו שנתחייב באחריות והרי המזיק בהקדש ק"ל דפטור ושיטת התוס' בב"מ דף צ"ט דאף מקרן פטור וא"כ לא שייך לומר דע"י הגבהה נעשית שלו כיון דלא נתחייב באחריות וז"ב:

ראיתי קושיא בא"מ ח"ב בתשובותיו סי' ך' דלדעת הרשב"ם בב"ב דף צ"ז דיין לא בעי מחשב' דבמים הוא דכתיב כי יותן דומיא דכי יתן דניחא לי' א"כ יקש' בהא דאמרו בשבת דף י"ז גבי בוצר לגת מ"ט גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה וכו' ואי נימא דיין מכשיר בלא מחשב' א"כ לא צריך ניחותא דבעלים ע"ש שהניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה דלפי מה שנרא' במס' מכשירין דבעינן דניחא לי' בהכשר מה שבאו עליהם ושמח בהם ומשמע דאם אינו שמח בהם אף דאינו מיצר דאין לו הפסד וגריעות בהכשר זה אינו מכשיר לקבל טומאה וכ"כ בהדיא הרב בעל גינת וורדים בסיף הספר סי' קל"ו א"כ יקשה אמאי חיישינן שמא יבצרנו בקופות טמאות או מזופפות דניהו דניחא לי' עכ"פ אינו שמח בהן ואיך יכשירו ומכ"ש בקופות טמאות דודאי לא ניחא לי' שיכשרו דהא יטמאו. אמנם נרא' דאדרבא מכאן ראי' לדעת הרשב"ם דסובר דביין לא בעי ניחותא והיינו דלא בעי ביין שיהי' שמח בהן דלא כתיב כי יותן דומיא דכי יתן דניחא לי' ושמח בהם אבל עכ"פ באם לא ניחא לי' ויש לו הפסד גם ביין אינו מכשיר. ומעתה שפיר מקשה כאן מ"ט והא דלא ניחא לי' בהאי משקה דאזיל לאיבוד וא"כ יש לו הפסד וזה גם ביין אינו מכשיר וע"ז אמר גזיר' שמא יבצרנו בקופות טמאות והיינו כיון דאי לאו שהיו הקופות טמאות לא הי' לו הפסד ורק שהיו טמאות א"כ הטומא' וההכשר באו כאחת ובכה"ג ודאי מכשיר וזה שכתב רש"י דאתיא טומאת הכלי ומחשבו לי' למשק' להכשיר שטומאת הכלי והכשירו באו כאחת והיינו דבכה"ג ל"ש שמגיע לו הפסד כיון שבא בב"א ואי דעכ"פ אינו שמח בהם הא ביין לא בעינן שמח וע"ז אמר הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה שפיר אלא למ"ד אין כלי טמא חושב משקה והיינו משום דכיון דמטמא לי' לא חשוב ניחא לי' דיש לו הפסד מא"ל דזה גם ביין לא מכשיר ובזה מ"ל הא דאמר גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ופירש"י כיון דלא אזיל לי' לאיבוד ניחא לי' ביציאתו והדבר תמוה דמכל מקום אינו שמח במה שיוצא מהם. ולפמ"ש אתי שפיר דביין לא בעי שישמח דלא בעי ניחותא רק שלא יהיה לו הפסד. ובזה ניחא מה דנקט בוצר לגת דוקא ולא בוצר לצימוקין והתוספות ישנים כתבו דלאו דוקא הוא ולפמ"ש אתי שפיר דלצימוקין דיש לו הפסד במה שיוצא דהוא בעי לצמוק אותן א"כ אף ביין אינו מכשיר משא"כ לגת דעכ"פ אין לו הפסד דבין כך ובין כך ידרוך אותם וניהו דאינו שמח בהם עכ"פ ביין מכשיר ובזה י"ל מה שנדחק ה"ר פורת בד"ה גוזרני דאמאי לא גזרו גם במסיקת זיתים כן ולפמ"ש אתי שפיר דבכל אלה ניהו דאין לו הפסד אבל עכ"פ לא ניחא ליה דגם לטעם דאשכול הנשוכות עכ"פ אינו שמח בהן ועיין ברש"י שם וא"כ שמן חשיב כמו מים דבעינן שישמח בהם וז"ב. אמנם לפ"ז יקשה לדידן דלא קיי"ל כרשב"ם ובעינן בכל המשקים שישמח בהם יקשה דאמאי גזר כאן הא לכל הטעמים עכ"פ אינו שמח בהם וצ"ל דלטעם דקופות מזופפות אמרינן מיגו דמחשב משקה לטומאה מחשב משקה להכשיר והרי טומאתו והכשירו באו כאחת או דמיירי שבאמת יש לו הנאה ושמח במה שמכניס בכלי הזה ומכ"ש בכלים מזופפות דודאי יש לומר דשמח בהם ומכ"ש באשכלות הנשוכות דכיון דבודק וסחט להו בודאי שמח בזה שרואה שהגיע זמנם. שוב ראיתי ברמב"ם פי"א מטומאת אוכלין ה"א שכתב ומפני מה גזרו עליהן וכו' ומזלפו ע"ג ענבים בצורות שהרי הכלי עומד ועוד מפני שאינו מקפיד עליהם ה"ה מתמעך ויוציא מימיו והרי הוא מקפיד עליהם שלא יזובו מימיו בקרקע ונמצא מוכשר בהם והנה הך ועוד הוא משולל ביאור כמ"ש הראב"ד וגם לפמ"ש הכ"מ עכ"פ הוא כפל לשון וללא צורך. ולפמ"ש אתי שפיר דהכי כונת רבינו דק"ל ניהו דהולך לכרמו אבל עכ"פ מאי שמחה הוא לו וע"ז אמר דהשמח' היא כיון שהוא לדריכ' עומד וא"כ מזלפו ע"ג ענבים וגם מפני שלדריכ' הוא עומד אינו מקפיד במה שמתמעך ונמצא שמח במה שלא זב ע"ג קרקע שאזל לאיבוד משא"כ כשזב ע"ג ענבים הוא נהנה ממנו ולכך מכשיר ובזה ניחא מה דנקט בוצר לגת דוקא ורבינו ביאר בהדיא בוצר לגת דוקא ולדעת הראב"ד דהטעם הוא שמא יבצרנו בקופות מזויפות קשה למה בוצר לגת דוקא והרי הת"י כתבו דלאו דוקא בוצר לגת ורבינו בהדיא סובר דוקא בוצר לגת וע"כ כמ"ש ובמ"ש למעלה יתיישב מה דקשיא לי טובא לשיטת הרשב"ם דביין לא בעי ניחותא מהא דאמרו במשנה דע"ז דף ל"ט ע"ב והדבדבניות אע"פ שצפון אין בהם הכשר משקה ומפרש הש"ס דל"ד לבוצר לגת דהתם קא בעי לי' למשקה הכא לא בעי ליה למשקה והיינו דלא ניחא ליה וקשה הא לרשב"ם לא בעי' ניחא ליה ביין והוא תמוה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דאינו שמח בהן וגם יש לו הפסד ודו"ק. ולפמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות דדבדניות היינו שמן יש לישב לרשב"ם ודו"ק:

הנה לפמ"ש בש"ע חו"מ סט"ז ס"ד דאם אומר זכית יש לי באותו שטר צריך להעתיקו וא"כ קשה הא דאמרו בב"מ דף ז' לדמי כמא שוה שטר שיש בו זמן הא מאי מעליותא דכיון דזה אוחז בטופס א"כ ניהו דאין לו זמן מ"מ הא צריך לחברו להראות לו הזמן וא"ל כיון דחבירו טוען שהוא מצא השטר ושלו הוא א"כ הוה כטוען שאין בידו שום זכות לחבירו דזה אינו דהא כיון דזה תפס בטופס וזה בתורף א"כ אנן סהדי דכ"א יש לו חלק בשטר ומה"ט יחלוקו א"כ ע"כ יש לאחר חלק בשטר וא"כ מה לי שזה תופס השטר שהזמן בו מ"מ הא יש לחבירו זכות בו והיא לכאורה קושיא גדולה. וצ"ל כיון דכל הטעם דיחלוקו הוא משום דכיון דכל אחד תופס אנן סהדי דהוא שלו וא"כ בשלמא במה שגוף השטר תלוי בו א"כ אנן סהדי שהוא שלו אבל הזמן דכשר בלא הזמן א"כ לענין זה אינו תפוס וא"כ אינו חייב להראות לו מה שיש לו זכות דהא באמת הוא טוען שאין לו זכות כלל ואנן לא מצו לדון רק בשביל שתפוס ובזה שאינו תפוס שפיר יש לחבירו עילוי עליו כנלפענ"ד ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי רש"י להצילו מקושית התוס' דניהו דאין למדין משיטה אחרונה היינו משום דשמא זייף אבל עכ"פ כיון שתפוס כל הטופס א"כ אנן סהדי שיש לו זכות באותו שטר וכיון שכן אינו רק גילוי מלתא בעלמא שהשיטה אחרונה אמת וא"כ שפיר אין לחבירו עילוי בזה דחייב מחוייב להראות לו דהא אנן סהדי שיש לו זכות. ובזה מיושב גם קושיא השנייה דלרשב"ג דסבר דא"צ לקיימו ניהו דאם לא היו עדים כלל לא היה נאמן מכל מקום כאן הא באמת איכא עדים רק שלחבירו יש לו עדים א"כ אינו רק גילוי מלתא בעלמא ומחוייב להראות לו וז"ב:

ובזה מיושב קושית האו"ת בסי' ס"ת דגם להטופס יש עילוי דאי בעי חתך לאחד מעדי' ושטר בע"א אינו גובה ממשעבדי כמבואר סי' נ"א. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכמות שהוא יש לחבירו זכות בו א"כ מחוייב לחבירו להראות לו וז"ב ובחידושי אמרתי בישוב הקושיא השניה של התוס' דכל הטעם דצריך לקיימו הוא משום דאל"כ יש לחבירו מגו דמזויף כמ"ש התוס' בכתובות דף י"ט וכאן כיון שבאמת יש עדים עפ"פ מגו אין לו דשמא יראה חבירו העדים ויהיה בדאי וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ קושית התומים סי' ק"ו והקצה"ח שם שהקשו דלשיטת הש"ך מודה בשטר שכתבו אף שהלוה אומר שלא פרע לענין לקוחות אינו נאמן א"כ יש להטופס עילוי לענין משועבדים ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק:

צ"ע במה דאמרו בב"מ דף ז' דאלת"ה בהמה טמאה למאי חזיא וקשה דלמה לא חזיא למכור לעכו"ם ואי דאינו שוה כל כך כמו לרדיא א"כ עכ"פ אין הוכחה כל כך דאפסדיה יותר מבהמה טהורה דחזיא לבשר וגם זה חזי לבשר והנראה לי דכיון דאסור להסתחר בבהמות טמאות כמ"ש סי' ק"ז וא"כ פשיטא דלא פלגי דניהו דנזדמנו מותר מ"מ למה נפלוג בבשר ולעשות נבלות בידים וע"כ לדמי וז"ב ובזה מיושב קושית השטמ"ק במה דפשיט ליה להש"ס מבה"ט דע"כ לדמי טפי יותר משאר דברים ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ועיין בתה"ד סי' של"ו שהאריך להוכיח מכאן דאם אינו נפחת רק החומש ל"ש פסידא ואינן חולקין לדמים וכן קיי"ל להלכה בש"ע חו"מ סי' קע"א ס"ה ועיין בשו"ת מהרש"ך הובא בכנה"ג חו"מ סי' קל"ח שחולק על התה"ד ודעתו דבכלים אינן חולקין בפסידא לדמים ע"ש. ולפענ"ד ראיה ברורה להמהרש"ך מהא דאמרו בב"מ דף ל"ו בכלי קטן וגדול שפירש"י ששיבר הכלי ולא חיישינן לפסידא וקשה הא כאן אמרינן דחיישינן לפסידא וכן קיי"ל בסי' קל"ח וע"כ דבכלי ל"ש פסידא ומיהו הקדמונים חלקו על רש"י כמ"ש בשטמ"ק ועיין בחו"מ סי' ש"ט וצ"ע על התה"ד דלא הרגיש מדברי רש"י אלו:

הקשה אותו הרב החריף מוה' חיים מאיר נ"י מהובניב דלפמ"ש הבעה"ת הובא בש"ע חו"מ סי' מ"ו ס"ב דאפילו יש בו נאמנות למלוה נאמן במגו ולא שייך לומר דהוה מגו במקום עדים דיכול לומר סמכתי ע"ז שאוכל לטעון מזויף והקשה הנ"ל לפ"ז בהא דאמרו בב"מ דף וא"ו והאי אמר בדמי אגרתי' ניהלי דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלן והשתא מוגרת לי' בלא סהדי וכתבו התוס' דאינו נאמן במגו דאי בעי אמר תקפה דהוה מגו במקום עדים ולפי דברי הבעה"ת הנ"ל ה"ה כאן יכול לטעון סמכתי שאוכל לטעון שתקפה ממני. והנה למעיין בבעה"ת שער י"ג ח"ב דין ג' שהבעה"ת כתב מטעם הפה שאסר לק"מ דהפה שאסר עדיף ממגו ועיין בחו"מ סי' ק"ח ובש"ך שם ס"ק ז'. ובלא"ה ל"ק דגם תקפה ממני היא טענה גרועה דלמה הניח לתפוס ממנו והרי כל ענין כל דאלים גבר כתב הרא"ש בב"ב דהוא משום דכל מי שהוא שלו מתאמץ לתפוס הדבר וכ"כ התוס' ריש ב"מ דכאן ל"ש כל דאלים גבר דאנן סהדי דכל מה דתפס שלו הוא וא"כ בכה"ג שתפס אחד מחבירו ודאי שייך הסברא מדהניח לתפוס ע"כ שלו היא וניהו דמ"מ יכול לטעון תקפה דהרי הי' לנו סהדי מעיקרא דכל מה דתפיס דידי' הוא אבל שיהיה כ"כ טענה שסמך עלי' זה ודאי לא מסתבר והו"ל מגו במקום עדים וזה ברור ודו"ק:

עוד הקשה הנ"ל לפמ"ש בחו"מ סי' קמ"ב ס"א בהג"ה וסי' קמ"ז ס"ב ובסמ"ע ס"ק ו' בהג"ה דבשכר ל"ש עביד אינש דזבין דינא א"כ ל"ש מגו במקום עדים דהיאך שייך לומר ששכרה ממנו הא בשכירות ל"ש דזבין דינא א"כ זה ריעותא גדולה דהא לא עשה כן דאין דרך לשכור ולזבין דינא והשבתי דזה דוקא בעדים אבל בלא עדים שזה יוכל לטעון שתקפ' ממנו שוב יוכל לשכור ממנו שיוכל לטעון שלא שכרה רק שתקפ' ממנו ודו"ק:

הנה קשה לי לשיטת הטור וש"ע באהע"ז סי' ס"ו ס"ג בכתבה לו התקבלתי כתובתי מועיל מחילה רק שצריך לכתוב לה כתובה אחרת וא"כ בהא דאמרו בב"מ דף כ' ועוד הא שובר בזמנו טורף דעדיו בחתומיו זכין לו ועיין תוס' ד"ה שובר שנסתפקו לענין איסור אם אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כגון בעבד אם בא על בת ישראל בעוד שלא הגיע השטר לידו ולשיטת הטוש"ע הנ"ל דהא הכא בעת שכתבה לו שובר היתה תחתיו כפירש"י וא"כ אם נימא דלמפרע זכה בשובר א"כ הי' עמה בלא כתוב' הא כיון שיש כאן איסור לא אמרינן דעדיו בחתומיו זכין לו וכאן יש איסור דאף דכעת מיירי שכבר נתגרשה מ"מ הא למפרע אם נימא דזכה הי' למפרע עמה שלא בכתוב' והו' איסור ומכ"ש אם נימא כמ"ש המפרשים דגם כעת מיירי בעודה תחתיו ועיין ברא"ש ובשטה מקובצת א"כ בודאי יקשה וגם לשיטת הרי"ף דפירש דבדבר שהי' בידו זכה לאלתר וא"צ שיגיע לידו בודאי קשה דא"כ הי' דר עמה באיסור ואיך שייך עדיו בחתומיו זכין לו. והנרא' לי בזה דהנה אביי משני בששטר כתובה יוצא מתחת ידה ורבא אמר דחיישינן לשתי כתובות וע"ז אמר אביי דלשתי כתובות לא חיישינן ועוד היינו אף אם נימא דחיישינן לשתי כתובות הא שובר בזמנו טורף. ומעתה בכה"ג כיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה א"כ לא עשה איסור דעכ"פ יש לה כתובה ורק דתחוש לשתי כתובות ע"ז אמר דשובר בזמנו טורף ובזה בודאי עדיו בחתומיו זכין לו דלא עשה איסור (ובזה י"ל מה דהקשו ניחוש שמא הקנתה אג"ק ולפמ"ש אביי סמך על שובר בזמנו טורף) ובזה מיושב היטב מה שהקשה הר"י מג"ש בשיטה שם דלאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו א"כ ליתא לקושיא כלל ולמה אצטריך לשנויי בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. ולפמ"ש אתי שפיר דאל"כ לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו שעשה איסור וכנ"ל. ובזה י"ל דגם רבא דחייש לשתי כתובות ובב"מ לא חייש לשתי כתובות ועיין בדף ז' היינו משום דאל"כ עשה איסור ומה"ת לחוש שיעשה איסור. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה שובר שהקשו דניחוש שמא מכרה בו ביום דאז ל"ש עדיו בחתומיו זכין לו. ולפמ"ש יש ליישב דבכה"ג לא חיישינן לשתי כתובות דכל הטעם דחיישינן לשתי כתובות הוא משום דאסור להשהות וכיון דבאותו יום לא מועיל השובר שוב לא הי' צורך לכתוב' אחרת ודו"ק:

אמנם אי קשיא הא קשיא לשיטת הרמב"ם דאף בכותבת התקבלתי ל"א ועיין בב"ש שם א"כ היכא חיישינן כאן לכתב' בניסן ולא נתנה עד תשרי והא לא מועיל השובר כלל ומצאתי ביד יוסף שהעיר בזה ואני הוספתי דא"ל שכתב לה כתובה אחרת דא"כ נחזי מתי נכתב אם יש לה כתובה שנית מניסן ואז הי' ניכר שאמת אתה וגם הי' לה כתובה על מכה ועיין ב"ש שם ס"ק י' ואם אין לה כתובה א"כ לא מועיל השובר ודוחק לומר דמיירי שכבר נפרעה ונקרע. והנ"ל בזה דהנה רש"י פירש בהקושיא ויחזיק בשדה המיוחד לכתובת' שלא כדין ולפ"ז משמע דמיירי בשיחד לה שדה אחת לכתובת' ועיין בשו"ת אא"ז הפ"י ז"ל בחו"מ סי' זיי"ן ולפ"ז יש לומר דהשובר שכתבה היא רק שמחלה השיעבוד באותה שדה המיוחד לכתובתה ויש לה שעבוד סתם על הנכסים ובכה"ג מועיל גם לשיטת רבינו וז"ב ומדוקדקים דברי רש"י. ובזה מיושב הא דקאמר ש"מ לדשמואל והקשו כלם והא מאי מגו איכא דכעת תצטרך לשלם כל ההפסד כשמחלה ובשובר א"צ לשלם כלה דהוה מקח טעות. ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שלא מחלה כל השיעבוד רק מאותה שדה לא הוה גרמי דאינו ניכר ההיזק ולא בא מיד ובכה"ג א"צ לשלם מדד"ג ודו"ק:

והנה בהא דאמר ש"מ איתא לדשמואל קשיא לי לפמ"ש התוס' בהחובל דף פ"ח בסוגיא דאשה שחבלה דשום אדם לא ירצה לקנות הכתוב' דכל לגבי בעלה ודאי מחלה וכתבו דמשכחת לה שנדרה ונשבעה או נתנה בטחונות שלא תמחול וא"כ מה מיגו דמחילה שייך כאן דהא י"ל דהי' בכה"ג דנדרה שלא למחול וראיתי ברא"ש שפירש בשם י"מ דש"מ איתא לדשמואל וא"כ ממילא מסתמא לא מכרה דשום אדם לא ירצה לקנות והוא תמוה דא"כ כל המשניות דתני ששמין הכתוב' איך יתפרנסו וע"כ בכה"ג שכתבו התוס' וא"כ גם כאן נחוש לזה וצע"ג:

דף ה ע"ב

ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י ש"מ מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון ערב יו"ט אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ש"מ סבירא ליה כר"י דאמר לקמן אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמא ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנ' לכלבים. והנה דברי רש"י תמוהים וכבר תמה הפ"י דכבר כתב רש"י בדף מ"ו וביתר ביאור בביצה דף כ"ז דכל היכא דאחשבי' תורה לשריפת' אף בשאר דברים אסור ע"ש וה"ה כאן דכיון דאחשביה לשריפת' ומצותו בשריפ' גם שאר דברים אסור ביו"ט ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכ' הקשו בתוספות ד"ה ואמר אע"ג כשישרף ויעשה גחלים יהי' הנאתו מותרת ע"ש. אמנם לפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בשבת דף כ"ד להקשות היאך יליף תרומה טמאה מקדשים דהרי תרומה טמאה יכול להנות בשעת ביעור' והוה לצורך וכתבו דמגרע גרע הואיל שכל הנאות אסורים אלא הנאת שריפה א"כ הוה השריפ' לצורך מצוה ולא לצורך יו"ט. וביאור הדברים דע"כ לא מותר הבער' לצורך רק היכא שעושה הבערה לצורך הדבר אבל כאן אדרבא הנאה נמשכת מחמת הבערה דהרי מוכרח לשורפו שאין לו תיקון לצורך הוה הנאה טפלה להביעור ובכה"ג הוה הביעור שלא לצורך ואסור ביו"ט ע"ש ולפ"ז גם כאן כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה לר"ע א"כ הוא מוכרח לשורפו וא"כ לא מותר לשורפו ביו"ט כיון דהביעור ביו"ט מוכרח וכמ"ש התוס' וכעין זה העירני באחד מספרי האחרונים אלא שלא ביאר כל הצורך ולפ"ז ע"כ מוכרח דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכל דבר א"כ אין השריפה מוכרח וא"כ ממילא מותר לשורפו ביו"ט דיכול להנות ממנו לאחר ששרפו וכקושית התוס' ולפ"ז שוב מותר גם שאר דברים דע"כ לא כתב רש"י דכל היכא דאחשביה לשריפתו אסור גם בשאר דברים אלא שם דגוף השריפ' דאחשביה יהי' אסור ביו"ט א"כ ממילא גם שאר דברים בכלל אבל היכא דגוף השריפה דאחשביה יהיה מותר דיכול להנות אח"כ א"כ איך אפשר דשאר דברים דלא אתו רק מיניה יהיה אסור וז"ב. ובזה מיושב קושית הצל"ח שם שהקש' דמה מדייק רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום ראשון וכו' דמשמע דאי הי' לו גם שאר למודים היה ניחא גם לימוד זה והיאך היה ניחא וגם קושית רבו הרב ר' אייזיק ז"ל דהיכא מוכח דלמא בכל דבר ס"ל ורק דעכ"פ גם שריפה בכלל והיאך אפשר לשרפו דהוא ג"כ בכלל תשביתו ואינו ביו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דקושית רבו ודאי ל"ק וכמ"ש וגם קושיתו ל"ק דאם היה שאר למודים דהוא מערב יו"ט א"כ הוה אסור ביו"ט דניהו דהוא לצורך קצת דיכול להנות ממנו הא הוה מלאכ' שיכול לעשותו מעיו"ט אבל כיון דלא נפקא ליה רק וזה וא"כ מה"ת לשורפו בעיו"ט שפיר היה מותר ביו"ט אם היה השבתתו בכל דבר וכנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה