דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות חזקת קרקעות
סימן קמ
סעיף ח' מקומות ביה"כ. בשו"ת אא"ז הב"ח סי' ז' העלה דאם אחד מהשכנים משתמש בחצרו ג' שנים דאינו מועיל כיון שגם בעל החצר משתמש שם שוה בשוה וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' צ"ד ובקצה"ח הקש' מהא דכתב הרא"ש גבי החזיק להורדי דחזקת הורדי מועיל לו גם לחזקת לבינים שנפלו וכמבואר לקמן סי' קנ"ז והרי משתמש עמו בכותל שוה בשוה ואפ"ה מועיל ע"ש ולפענ"ד אין משם ראיה דלטעמיך לקשי ליה מאחזיק להורדי גופא דמועיל ואמאי יועיל כיון שגם השני משתמש בכותל וע"כ דזה אינו דכל שיש לו דבר מסויים כגון לסמוך עליו הורדי פשיטא דהוה חזקה וכמ"ש הב"ח גופא שם. ולפ"ז שפיר כתב הרא"ש כיון דהחזיק להורדי וא"כ ע"כ קנה הכותל ממילא האבנים שלו וע"ש ברא"ש ותמצא מבואר כן להדיא וז"ב. ומ"ש הקצה"ח ראיה מחזקת ישוב ע"ש לפענ"ד ג"כ אין ראיה דשם ע"ז גופא אנו דנין אם ידורו בו אותן האנשים ושפיר הוה חזקה דמה מועיל מה שהראשונים משתמשין בו הא אכתי למה לא מיחו דאינם רוצים שיתוספו עליהם אנשים ויסחרו בעיר וגם ירבה עליהם מסים וזה עיקר חזקת הישוב וכל עיקר הטעם דאינו מועיל במה שהחזיקו בו שוה בשוה משום דיוכל לומר לכך לא מחיתי כל שאני משמש וכאן איכפת ואיכפת ליה ועיין בשו"ת מוהרש"ך הובא בקצה"ח שם וז"ב:
שם ס"י כיון דלא הוה מערער קמן הט"ז הקשה מ"ש מהי' חולה המבואר בסי' כ"ח דאין מקבלין אף שאח"כ לא יוכלו להעיד. ולפענ"ד נראה עפ"י דברי הט"ז עצמו שהקשה דכאן הוה להחזיק ומקבלין וכתב דכיון שהמערער מביא עדים שהיא שלו א"כ קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת והוה להוציא ע"ש ולפ"ז קודם שהביא המערער עדים א"כ הוו עדים כשרים דלהחזיק מקבלין ושפיר מקבלין כעת אף דלאח"כ יקרא מוציא כיון דכעת נקרא להחזיק וז"ב. והנה הב"ח והט"ז הקשו דאמאי יהיו נאמנים להעיד וליחוש שמא העידו בשביל ששמעו מהמערער רוצה להביא עדים והם נוגעים בעדותם. והנראה בזה דהנה לכאורה קשה אמאי לא יהיו נאמנים לטעון אנו דרנו בה במגו שהיו נקיטו אגר ביתא ואמרו למאן ניתביה דאז היו בודאי נאמנים. אך זה אינו דחששו שמא יזכה המחזיק ויטעון שיפרעו לו שנית וכעין שכתבו התוס' אמנם באמת בלא"ה הדבר נכון דהרי הרמב"ן הקשה דאמאי הוו נוגעין בעדותן שטוענין דרנו בה דאמרינן להו זילו הבו אגר ביתא להאי והלא יוכלו לתבעו בדין שישלם להם ויתנו מהמערער וכתב דלא ניחא להו למיזל בדינא ודיינא ע"ש בחידושיו והיינו דאף בדרך רחוקה ונפלאה הוה נוגע. והנה נחלקו המהריב"ן לב והמהרי"ט אי נוגע פסול בדבר שאין בו חשש נגיעת ממון דדעת המהר"י בן לב דכל שאין חשש ממון לא הוה נוגע ודעת המהרי"ט דאף בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד אף שאין בו חשש מעון וכתבתי בתשובה להגאון מוהרנ"ה נ"י מ"מ ומ"ץ דפה להכריע דהיכא דיש חשש נגיעה לפנינו בזה הנכון כדברי המהרי"ט דאף שאין בו חשש ממון לא יעיד אבל כל שאין חשש לפנינו רק שחוששין שמא הוא מעיד משום לאחר מכאן כמו שחשו שמא יתעשר וכדומה בזה כל שלא יהי' בו הנאת ממון מותר להעיד כל שלא יהיה בו הנאת ממון בכה"ג תו לא חשו כולי האי והארכתי בזה. ולפ"ז כאן דכמו שהוא כעת ליכא חשש כלל דליכא מערער רק דניחוש שמא הוא מעיר בשביל שחושש שמא יבא המערער לאח"כ ובזה שפיר לא חשו דאף אם יבא לא יהיה בו חשש ממון דיוכל לטעון שיחזור לו רק דלא. ניחא ליה למיזל בדינא ודיינא ובזה עכ"פ ליכא חשש ממון ושפיר לא הוה נוגע בכה"ג:
ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ד"ה הני דלהמנו במגו דאמרו פרענו לך והרמב"ן שם הקשה דליהמנו במגו דלא דרנו בה אתי שפיר דזה אינו מגו כלל דחוששין שמא יזכה המערער וא"כ לא יוכלו לתבוע מעותיהם מן המחזיר דהודו שלא פרעו לו משא"כ עכשיו דיוכלו לתבעו בדינא ודיינא וז"ב.. איברא דלפ"ז הדר יתעורר קושית הגאון בעל אבן העוזר בחידושיו שם שהקשה דהיאך נאמני' בנקיטי אגר ביתא וליחוש דלמא כבר פרעו והם לכך נקיטי אגר ביתא כדי דלא לימרו להו זילו שלים וכתב דבזה יש לומר דנאמנים במגו דפרענו לך כקושית התוס' ובזה ל"ש תירוצם דיראים מהמחזיק שלא יתבעם פעם שנית דזה אינו דהרי חזינן שאינם יראים מהמחזיק דהרי הם טוענים שלא פרעו ע"ש. ולפמ"ש דזה לא הוה מגו כלל משום דא"כ לא יוכלו לתבוע המחזיק כלל א"כ יקשה דלמא לכך טענו למאן ניתביה. אך זה אינו דגם בזה שייך תירוצו דהרי חזינן שאינם יראים מהמחזיק דאל"כ היאך יטענו שלא פרעו. אמנם בגוף קושיות האבהע"ז הנ"ל. וגם ליישב מה שהוסיף לתמוה לדידן דצריך לשבע היסת וליכא מגו א"כ אמאי נאמנים בטענו למאן ניתביה ע"ש דדחה בזה הדין מהלכה. ולפענ"ד הדבר נכון דלא מבעיא לפי דעת הע"ש בסי' ל"ז דנוגע לא חשדינן שהוא משקר דחזקה על שני עדים שאינם משקרים ורק משום קורבה הוא דפסולי דכל שהם נוגעין הוו קרובים. ולפי"ז כיון דלא חשדינן להו שמשקרי א"כ אמרו אמת שלא פרעו עדיין וא"כ תו ליכא נגיעה כלל דכל שלא פרעו ליכא נגיעה ולחוש שמא פרעו והם טוענים שקר בשביל נגיעה לא חיישינן לדעת הע"ש וכן דעת הר"י מג"ש אלא אף לפי דעת הסמ"ע והש"ך שם דנוגע פסול מטעם דחשדו ליה שמשקר ג"כ לא חיישינן כאן דלמה ישקרו ותו לא יוכלו לטעון על המחזיק כלל כל דלא יגיע להם הנאת ממון דהא גם עתה יוכלו לתבוע המחזיק בדינא ויצטרך להחזיר להם וא"ל דכל שהוא נוגע כעת חיישינן אף בדרך רחוקה ונפלאה אף שאין בו ממון דזה אינו דלדרך רחוקה ונפלאה תו לא חששו שמא ישקרו רק מטעם קרוב הוא דפסול בכה"ג כל דלא יגיע לו הנאת ממון דדוקא בהנאת ממון הוא דחשו שמא ישקרו וא"כ בכה"ג דליכא הנאת ממון תו לא חיישינן ליה למשקר וכל שאינו משקר תו לא הוה נוגע כלל וכמ"ש ודו"ק. ובזה יש לישב מה דקשה לי טובא בהא דכתב הטור ואפילו אם השאילו להן וכתב הסמ"ע דהיינו שגם זה מקרי הנאת המחזיק אבל בודאי אינם נאמנים לומר שהשאילו להם דא"כ הוה נוגעין דיצטרך לפרוע להמערער ע"ש והדבר תמוה דלהמנו שדרו בו שלש שנים בשאלה במגו דהיו טוענים פרענו לך וא"ל דיראים מהמחזיק דזה אינו דהמחזיק לא יוכל לתבוע אותם דהוא השאיל להם ודוחק לומר שחשו שמא ישקר זאת שהשאילם וגם באם יש עדים שהשאילם כל ימי היותם בבית רק שהעדים אינם יודעים כמה דרו בו מא"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג בלא"ה אינם נאמנים דכל שיש לחוש לנגיעה ממש דמהמחזיק לא יוכלו לתבוע כלל דהוא השאיל וא"כ הו לא מהמני לדידן דהא צריך לשבע היסת וכמ"ש התוס' ובזה הוה נגיעה גמורה דהוה הנאת ממון ממש וז"ב ודו"ק וכ"ז כתבתי ע"ד הפלפול:
סימן רצב
ס"ז טען שהפקיד אצלו וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ב משכירות הי"א וה"ה כתב דזה מפני שכפר בדבר דיודע בו חבירו והוא כחילוק הריב"א אבל הכ"מ כתב דזה מפני שכופר בגוף השמירה. וצ"ל לדבריו דאף דכתב הרמב"ם בהי"א או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ומודה בשמירה היינו משום דשם כיון שאומר שהחזרתי ונסתלקה השמירה א"כ מה לן בזה שהיה שומר כל שעכשיו נסתלק השמירה אינו נשבע רק היסת דלא חייבה התורה רק בענין השמירה כגון שמודה שהוא שומר רק שטוען נאנסו או תנאי היה אבל כאן שמסלק השמירה בזה אינו חייב רק היסת וזה שדייק רבינו וכתב ונסתלקה השמירה ולא נשארה תביעה בינינו דלאיזה צורך האריך כ"כ ולפמ"ש אתי שפיר וז"ב והלח"מ והמלמ"ל והגד"ת האריכו להקשות על הכ"מ והגד"ת בש"ז ח"ב כתב שע"כ לא הי' בגירסתו דברי הרמב"ם האלו ולפמ"ש אתי שפיר וגם בפ"ו משכירות השיג הכ"מ בה"ב על ה"ה מחמת החילוק הלז ומ"ש המלמ"ל שם לפרש דכוונת ה"ה דיהיה נאמן במגו דהנח. הנה מלבד שאין לשון ה"ה סובלו אף גם דבמחכ"ת לא ידעתי דהיאך אפשר לומר כן הא הוה מגו במקום עדים דהא עדים יודעין דלא אמר הנח וע"ז לא יועיל כלל תירוץ ה"ה והכ"מ שם ודו"ק וע"כ יפה השיג הכ"מ עליו ובאמת המעיין בלשון הרמב"ם שם בכל הפרק ובפרט בהלכה ה' יראה שהעיקר כהבנת הכ"מ בדבריו. ובזה ממילא מיושב דברי הבעה"ת שגם הוא הבין בדברי הרמב"ם כמ"ש הכ"מ וא"כ הרמב"ם מודה לשיטת רש"י דבכל טענות השומרים צריך לשבע אף בכ"ה מלבד במקום דכופר לו ענין השמירה. ובזה מיושב קושית הגד"ת שם עליו דהבין דסברת הרמב"ם הוא כריב"א כמ"ש ה"ה ובאמת זה אינו דהבעה"ת מפרש כמ"ש הכ"מ:
סימן שלו
ס"א והראהו בסל חבירו דוקא כשאמר לעשות בשלו הא בסתמא לא כמ"ש התוס' שם והגד"ת בשער ד' ח"ב סי' ב' דחאו דא"כ מאי פריך בדף ע"ו אי דא"ל שכרכם עלי וכו' ל"ל דאמר שכרכם על בעה"ב ולמה לא משני דמיירי בסתמא ולפענ"ד נראה דע"כ לא אמרינן דבסתמא אין שכרו עליו רק כשלא הנהו במקח אבל כאן דבעה"ב אמר בשלשה והוא אמר בארבעה א"כ האי סתם כמפרש דמי דעל שלו הוא דהבעה"ב יכול לומר לו לתקוני שדרתיך וא"כ שפיר צריך הוא לשלם וא"כ ממילא א"י לומר לו טול בשכרך וע"ז משני דמיירי דאמר להו מפורש שכרכם על בעה"ב ולכך בעה"ב משלם. ובזה מיושב דברי הרמב"ם והטור סי' של"ב שהחשה הגד"ת דהדיוקים קשים אהדדי. ולפמ"ש אתי שפיר דהדיוקים אינם סותרים דשם הסתם הוא כמפרש דהא הבעה"ב לא אמר כן ומה שהקשה על המרדכי דמחלק בין קש ותבן למידי דמאכל דא"כ לישני הש"ס דברייתא דשומעין לו מיירי בזה ל"ק לפענ"ד דהא מדלא הביא הברייתא רק המסקנא דשומעין לו ע"כ דאין בהברייתא שוב שינוי מהמשנה וסובב על דברת המשנה הלז דמיירי בתבן וקש ודייק לה המרדכי מדנקט בשכר לו בתבן ובקש דוקא והש"ך כתב עליו דדברי חלומות לא מעלין וכו' ואני אומר דבכה"ג אמרינן וכי החלומות שוא ידברו:
סימן שפו
סעיף א' קיי"ל כר"מ וכו' עיין שיך שהאריך דד"ג אינו רק קנסא והביא ראיה מהא דאמרו בב"ק דף צ"ח אמר אמימר האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ואם איתא דד"ג דאורייתא מנ"ל לאמימר דמאן דדאין דד"ג מחייב בשטר דלמא כר"ש ס"ל. ולפענ"ד אין כאן קושיא כל עיקר דהנה הבה"ת שער נ"א כתב דגורם דגורם פטור והרמב"ן בד"ג חולק עליו וכתב דגם גורם דגורם חייב והובא בש"ך ס"ק ב' והטעם נראה לי דבשלמא אם אתי עלה מתורת דאזיק דבר הגורם לממון א"כ גורם דגורם פטור אבל אנו דנין מתורת גרמי וא"כ מ"מ גרמי הוה דעכ"פ גרם לו היזק יהיה סיבה קרובה או רחוקה סוף סוף גרם היזק לחבירו וז"ב ומעתה שפיר קאמר אמימר דלמאן דדאין דינא דגרמי חיב ומה ענינו לר"ש דשם הוה מתורת גורם שפיר מחלקינן דבדבר שאין עיקרו ממון אינו חייב לר"ש דהו"ל כעין גורם דגורם אבל לאמימר דס"ל דר"ג א"כ שפיר חייב אף בשטר וז"ב מאד. ובזה הבינותי דברי התוס' בב"ק דף ע"א דכתבו דנימא דר"מ לטעמיה דדאין דד"ג וכתבו דאיתא נמי סברא איפכא דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בשורף שטר שראוי לכל העולם אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לו וי"מ דר"מ אינו מחייב רק קרן ולא כפל והקשה הש"ך דאם כן היכי קאמר באנו למחלוקת ר"ש ורבנן דלמא רבנן לא אמרו רק בקדשים או לענין תשלומי כפל אבל בשטר שראוי לכל העולם מחייבי ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת סברת התוס' היא דלמאן דדאין דד"ג לא מחייב רק בדבר הראוי לכל דאז הוי גרמי להיזק או לענין קרן דגרס לו היזק אבל תשלומי כפל דלא גרם לו היזק דזה יותר על מה שהזיקו לא שייך דינא דגרמי אבל לענין מחלוקת ר"ש ורבנן דזה מטעם גורם לממון וכיון שהזיקו דבר שהיה יכול להיות לו ממון וא"כ מה לי כפל או קרן או דבר שאינו ראוי רק לו סוף סוף הזיק לו דבר שהיה יכול להיות לו ממון וז"ב מאד לדעתי. ומ"ש הקצה"ח ס"ק ז' על דברי הרמב"ן בד"ג הנ"ל שכתב דכל המערבן הרי הוא חייב בכלאים וע"ז כתב הקצה"ח דכבר ערבן בה"ת באמת הרמב"ן כתב ורמז להבה"ת הנ"ל כמ"ש הש"ך ס"ק ב' ומה שהקשה על הבה"ת דאיך משכחת לה כבר כתב הש"ך דמיירי במסר שלהבת ומ"ש דמסר שלהבת אין בו משום גורם רק מזיק ממש. לפענ"ד גם שלהבת אינו רק מתורת גרמי דמכל מקום לא הדליק בעצמו רק שגרם לו היזק וז"ב לדעתי עכ"פ דברי התוס' נכונים וכמ"ש. איברא דלפי מה שמחלקו התוס' והרא"ש בין היכא דבא המעשה ההיזק ביד או שבא אח"כ א"כ נראה דגורם לגורם עכ"פ לא הוה רק גרמא ולא גרמי:
ובזה יש ליישב ג"כ דברי אמימר דאמר למאן דדאין ד"ג דהיינו זה שחידש כשיטת הרמב"ם ודעימייהו דאינן מחלקים בין גרמי לגרמא ובכל ענין מחייבין. והנה הש"ך ס"ק יו"ד האריך לחלוק על הבה"ת דכתב באם טוען על השטרות במקצת א"י הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וע"ז האריך דבה"ה לשיטתו דס"ל ד"ג ודבר הגורם לממון חדא היא ולדידן דקיי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ממילא פטור ע"ש זה ת"ד בקיצור. והנה מ"ש הש"ך דבה"ת לשיטתו אמת נכון הדבר דבה"ת הוא הולך לשיטתו שכתב בשם הראב"ד דד"ג ודבר הגורם לממון אחת היא:
ובזה מיושב קושית הגד"ת שם וכפי הנראה שלזה רמז הש"ך. אך מ"ש דלדידן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור בשטרות לפענ"ד ים לומר דבשלמא אם היו מחולקים בענין השטרות שייך לומר דאין נשבעין על השטרות דאין גופן ממון משא"כ כאן הוא טוען את חבירו ממון דהוא טוען כך וכך אתה חייב לי והוא טוען במקצת א"כ יאמר לו דל שטרא מהכא וכעת כבר נשרף השטר הא עכ"פ כך וכך ממון היה לי בו ועכשיו לא אוכל לתבוע אותו א"כ הו"ל מודה במקצת גמור ועיין בסי' צ"ה דאם טוען על דמי השטרות חייב ש"ד ובסמ"ע שם ס"ק ג' וה"ה בזה דהוא טוען שע"י ששרף השטרות גרם לו היזק בממונו הוה ליה טענתו לענין ממון כנלפענ"ד שזה סברת הש"ע ומ"ש הש"ך דשאני שטרות דאמעיטו משבועה משום דאין תחלתו ממון ובזה גם הראב"ד מודה לפענ"ד י"ל דניהו דשטרות אין עיקרן ממון היינו אם טוען עם הלוה או הנפקד שייך לומר דמ"מ אין עקרן ממון אבל כאן אנו דנין על ההיזק וא"כ הא הוא באמת לא שרף הממון ורק כיון דע"י השטר הוא יכול לגבות ממונו הו"ל גורם להזיק ממונו וא"כ מה לנו בזה אם הוא שטר וכדומה אנו דנין על גרם ההיזק וגרם ההיזק הוא בממון ושפיר חייב וז"ב ודו"ק ועיין בקצה"ח שכתב דתלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בתבעו למלאות החפירות ולפענ"ד אף הראב"ד מודה כאן דהא מילוי החפירות הוא עכ"פ למלא הקרקע וכאן אדרבא השטר כבר נשרף ועיקר אנו דנין שהיה כתוב בשטר הסך א"כ השטר אינו רק גילוי מלתא בעלמא וזה מודה לו שנתחייב במקצת ומה ענינו לשטר וז"ב כשמש:
ואגב אזכיר מה דקשה לי טובא בהא דאמרו בכתובות דף פ"א לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי והקשו התוס' והר"ן אמאי והא יכול למחול לעצמו דהמוכר שט"ח לחבירו יכול למחול וכתבו דחייב משום דיני דגרמי ע"ש וקשה לי טובא הא כיון דבאמת אין מגיע להאשה רק השיעבוד והוא נותן לה כל הקרקעות רק שרוצה להחזיק באותה הלוא' ולא יהי' השיעבוד על הקרקע אחת וזה לא הוה רק גריני דגרמי ועיין בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ז וצ"ע דהוא ביאר שם בהדיא דברי הרא"ש דלכך בסילק מקרקע אחת לא חייב משום דמוחל שט"ח אינו חייב רק משום דיני דגרמי דדיבור לא הוה מזיק ממש רק גורם כמ"ש הרמב"ן במלחמות ולפ"ז זהו כשמוחל כל הקרקעות אבל במוחל רק קרקע אחת אינו רק גורם דגורם ע"ש ולפ"ז כאן דהיבם א"י נמכור קרקעותיו של הראשון משום דמשועבד לה לכתובתה וא"כ שפיר יכול למחול אותו החוב ואינו חייב משום דיני דגרמי דהא אינו רק גורם דגורם דהרי שפיר נשאר יתר הנכסים משועבד לה לכתובת'. הן אמת דלפמ"ש הב"ש סי' קס"ח ס"ק ה' דמה דאמרו כאן דמשועבד מדר"נ ע"כ מיירי בדאין לו נכסים אחרים להראשון דאל"כ לא שייך דר"נ דאף דכל נכסיו משועבדים לה מ"מ דר"כ ל"ש בזה ע"ש וא"כ כיון דאין לו נכסים אחרים שוב הוה גורם להזיק ממש וחייב משום דיני דגרמי אבל באמת דבריו אינם מוכרחין וע' לח"מ פ"ב ממלוה ה"ו ובש"ך סי' פ"ו ס"ק ה' שהכריחו מכאן דאף בדאית ליה נכסי שייך דר"נ. ובלא"ה כאן כיון דכל הנכסים משועבדי' לה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ול"מ אם מייחד לה שדה אחת שוב הוה כל הנכסים שלה ושייך דר"נ וכן מצאתי בבית מאיר שם שכתב כעין זה וא"כ עכ"פ קשה דהוה גורם דגורם ומכאן מוכח דאף בכה"ג הוה רק גורם אחר ובאמת שבדברי הרא"ש אינו מוכרח דברי הקצה"ח שם ועיקר הכוונה דלא הוה גרמי כיון דאין הנזק בא מיד רק לאח"כ וזה נקרא להרא"ש גרמא ולא גרמי ועיין סי' שפ"ו וגם המלמ"ל כוון לזה דלא כקצה"ח שם שהשיא כוונתו לד"א ע"ש. ובזה י"ל הא דאמר הש"ס דלא אשכחן מ"ד דמחמיר תרי חומרי בכתובה והקשו בתוס' דהא אמרי' דנותנין לכושל שבהן והיינו אשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שייך דר"נ כל דאין לה נכסים אחרים לגבות אבל כאן דבאמת יש לה נכסים אחרים ורק כיון דתקנו חז"ל דכל נכסים משועבדים לה הוה כאין לה נכסי וכמ"ש למעלה בשם הכ"מ שכוונתי לדעתו ולפ"ז כיון דבאמת מטלטלין הם ואם נימא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה עכ"פ לא היה התקנה ע"ז דיהי' גם זאת משועבד לה וא"כ ניהו דר"מ מחמיר ואומר דגם מטלטלי משועבדים לכתובתה אבל דנחמיר גם שיהיה מקרי שעבודא דר"נ בזה פשיטא דעכ"פ הוה כאית לה נכסי דעיקר סמיכתה באמת היה על הקרקע ורק דגם מטלטלי משתעבדי נמי לכתובה אבל פשיטא דכל דאית לה נכסי ל"ש דר"נ וגם יכול למחול. ובזה מיושב היטב מה דתמה הראב"ד על הרי"ף שהביא הך מימרא הואיל ואני יורש החזקתי והקשה דלמאי הביא זאת דאף לדידן דתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לכתובה אטו מי עדיפא מדברי ר"מ דס"ל דמן הדין מטלטלי משתעבדי ואפ"ה לא מחמרינן תרי חומרי וע' ברא"ש מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כבר כתבתי במק"א דלתקנה הגאונים אדרבא עיקר סמיכת האשה על המטלטלי והוכחתי כן מדברי הרמב"ם פט"ז מאישות הלכה כ"ה דלא חשיב לי' כפירת שיעבוד קרקעות וע' לח"מ שכפי הנראה כוון לזה אף שלא ביאר היטב והארכתי בזה ולפ"ז שוב ל"ש תרי חומרי דהא שוב משועבד מדר"נ ולא יכול למחול כיון דעיקר סמיכתה על המטלטלי ודוקא לר"מ דהוא מודה דעיקר סמיכתה על הקרקע והמטלטלי משועבדין ג"כ משא"כ לדידן ודו"ק:
ודע דאף דכאן מבואר דשעבוד דר"נ שייך אף בכתובה לא תקשה מזה על מה שכתבו התוס' והקדמונים דבכתובה ל"ש דר"נ משום דאין הכתובה חיוב ברור היינו דוקא התם דאולי תמות היא קודם אבל כאן שהכתובה כבר הגיע לה מחמת בעלה הראשון שייך דר"כ. ובזה"ל דזה ודאי דעכ"פ לענין שיהיה מקרי כל הנכסים שלה ע"ז שוב ל"ש דר"נ דאינו ברור שיגיע לפרוע דוקא מנכסים אלו ויש להאריך וכמ"ש למעלה בענין גורם דגורם י"ל בהך דשורף שטר דמוקי במאמינו וא"כ לגבי הלוה אין כאן שום היזק רק נגד הלקוחות ובכה"ג נרא' לפענ"ד לא חשוב רק גורם דגורם דהשטר בעצמו אינו ממון ממש וגם ההיזק אינו רק לגבי משועבדים. ובזה יתיישב מה שהקשה הש"ך דלמה נקטו דמי שטרא ולא אמר לענין חמץ. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הש"ך כתב דאם אינו רק קנס יש לפטור גורם דגורם ולפ"ז יש לומר דאמימר ס"ל דהוא מדינא ולכך מגבי דמי שטרא מעליא אף דהוה גורם דגורם. ובזה מיושב
(לקוטי אהע"ז)