אור ברסלב

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות אפותיקי

חושן משפט הלכות דיינים

סימן קיו

ס"ז איסור הנאה מפקיע מידי שיעבוד כמו קדושת הגוף כן הוא שיטת רוב הפוסקים וראיתי בקצה"ח שהקשה מהא דאמרו בב"ב דף קל"ז דהלכתא כרשב"ג ואפילו עשאו תכריכין למת והא בעשאו תכריכין למת גם רבי מודה כיון דהוה קדושת הגוף דהוה כמו אצטלא דפרסוה אמיתנא וכיון דחייל שעה אחת תו לא פקע. ולפענ"ד נראה דהדבר ברור דע"כ לא אמרי' דקדושת הגוף לא פקע כל שחל שעה אחת היינו כל שיש לו מקום חלות אמרי' כיון דכבר פשטה וחלה הקדושה לא תפקע אבל אם אין בידו להקדישו רק עד זמן זה ואח"כ לא הוה שלו א"כ איך אפשר לומר דלא תפקע הקדושה והא אינו שלו וא"י להקדישו הגע עצמך אחד נתן מתנה לחבירו לשלשים יום וזה הקדישו הכי נימא כיון דחל הקדושה על השלשים יום תפשוט הקדושה לאח"כ זה א"א דהא אחר כך צריך להחזירו ואינו שלו וה"ה כאן לרבי דאחריך מוציא מיד הלקוחות א"כ ממילא דיכול להוציאו מיד הקדש ג"כ וה"ה כשפרסו על המיתנא דלא נאסר לעולם דהא אינו שלו רק כ"ז חייו ז"ב מאד. שוב ראיתי בתוס' סוכה דף מ"ב גבי מתנה ע"מ להחזיר שהקשו דהיאך הוה מתנה הא אם הקדישו אינו מוקדש וכתבו דיכול להקדיש עד הזמן ומשמע דלא קדיש רק עד זמנו והיינו כמ"ש דאין בידו להקדישו רק עד זמנו ולא אח"כ. מיהו אין ראיה משם דשם הוה קדושת דמים ופשיטא דנפקע אח"כ. אמנם עדיין יקשה היאך יוצא בלא פדיון. וע"כ בראה לפענ"ד דבכהאי גוונא יוצא אף בלא פדיון דהא אין בידו להקדישו יותר ומצאתי בכ"ת שם שהעיר בזה דאיך יוצא בלא פדיון וכתב ג"כ כיון דאינו רק לזמן יוצא בלא פדיון ע"ש. ולפענ"ד הטעם היא כמ"ש וא"כ ממילא ה"ה לענין קדושתן הגוף דפקע בכה"ג איברא דלפ"ז צ"ב במ"ש התוס' בגיטין דף ע' ד"ה הקדש דלכך בשדה מקנה היא חוזרת ביובל לפי שהיא קדושת דמים ות"ל דאף אם היה קדושת הגוף הא אינו רק לזמן דחוזרת ביובל. ואפשר דש"ת דבאמת לקחה והרי היא שלו רק דגזירת הכתוב היא שחוזרת ביובל ולכך דוקא קדושת דמים הוא שחוזרת ביובל לא קדושת הגוף ומהאי דשדה מקנה נשמע עכ"פ דקדושת דמים לזמן יוצא בלא פדיון. ומכאן ראיה למ"ש בביאור דברי התוס' בסוכה הנ"ל וכן אמרו בירושלמי בהדיא בפ"ג דקידושין הובא בר"ן בנדרים בסוגיא דבר פדא והכ"ת בסוכה חוכך בזה ורמז לתשובת הרא"ש כלל ל"ה ובאמת שם משמע בתשובת רבינו אביגדור דאף בקדושת דמים לזמן צריך פדיון ובירושלמי שם מבואר דא"צ פדיון וצ"ע בזה (שוב מצאתי בשעה"מ פ"ד מלולב הלכה י' שכתב ג"כ דקדושת דמים א"צ פדיון כלל ושמחתי) אמנם בגוף סברת התוס' שכתבו דבאמת חשוב דבר שברשותו כיון דמכאן ולהבא הוא גובה ולכך קדושת הגוף שפיר חייל וכיון דחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שיעבוד מנתינת דמים אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראוי לפקוע ולפ"ז לאביי אין מקום להפקיע לדידיה שעבוד הגוף וא"כ יקשה בהא דאמר בפסחים שם כי פליגי היכי דאקדיש מלוה ולא אמר כי פליגי בדאקדיש לוה ובדאקדיש קדושת הגוף דלאביי לא חל וכבר האריך בזה הפ"י בגיטין שם בזה ע"ש באורך. אמנם לפענ"ד נראה דאין סברת התוס' דעיקר תלוי כיון שאין לו פדיון לכך אלים קדושתי' ולא פקע ע"י השעבוד כמו בפדיון דא"כ יקשה הרי דעת הראב"ד פט"ו ממעה"ק דאף קדושת דמים לא פקע בכדי ופוסק כבר פרא וא"כ למה לדידיה לא יפקיע השיעבוד בקדושת דמים וגם הרי דעת רבינו פט"ו ממעה"ק דקדושת דמים פקע בכדי ואפ"ה ס"ל פ"ז דערכין דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד וע"כ צ"ל דלא תלוי כלל בזה ועיקר תלוי אם יש מקום חלות להקדושה דכל שיש מקום חלות לתפוס הקרושה אז קדושת הגוף אלים כיון דלא הי' לו רק שעבוד ויכול לסלוקי בזוזי ואף באפותיקי מפורש אם רוצה לסלוקי בזוזי דעת הב"ח דרשאי וא"כ פשיטא דקדושת עצם יותר חל משיעבוד שאינו רק שיעבוד ואינו בעצם שלו משא"כ קדושת דמים דאינו רק קדושת מקרה ואינו עצם קדושה לכך לא יכול להפקי' השיעבוד ומ"ש התוס' דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים הוא רק להסביר הסברא דלדידיה דס"ל דקדושת דמים פקע בכדי שפיר כתבו כמו דחל הקדושה בקדושת הגוף וא"י להסירו ע"י דמים משום דהוא עצם קדושה א"כ ממולא אינו חל שיעבור ג"כ משא"כ בקדושת דמים דכמו שיכול להסירו ע"י פדיון ממילא מכ"ש דהשיעבוד דמתלי תלי וקאי ולכך אף לראב"ד דס"ל דקדושת דמים ג"כ לא פקעה בכדי היינו שאינו נפקע בכדי אבל בשיעבוד דמתלי תלי וקאי פשיטא דלא יכול להפקיע וכן להיפך לשיטת הרמב"ם אף דגם קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד דהשיעבוד כיון דיכול לסלוקי בדבר אחר א"כ אינו מיוחד על זה דוקא אבל הקדושה דחל על דבר זה ניהו דאינו רק קדושת דמים אבל אותו דבר דוקא קדוש קדושת דמים לכך מפקיע השיעבוד אבל נפקע בכדי כיון דאינו עצם קדושה וכמו דלא קדוש בעצמותו כמו כן יכול לפקע בכדי וז"ב ועיין בקצה"ח שנדחק בדברי הרמב"ם והראב"ד ומ"ש נכון והנה שיטת רש"י בפסחים דף ל"א דלכך אם הקדיש לוה אינו קדוש ואתי מלוה ופריק משום דאף דמכאן ולהבא הוא גובה מ"מ ממושכנים הם למלוה והוה כדבר שא"ב ודבריו תמוהין דא"כ למה בקדושת הגוף קדוש הא דבר שא"ב אינו קדוש דאיש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא. וראיתי להקצה"ח שכתב לחלק דס"ל לרש"י דקדושת הגוף יכול להקדיש אף דבר שא"ב וכתב שכן מצא בשו"ת הריב"ש סי' שנ"ט בשם תוס' הרא"ש. והנה אם קבלה היא נקבל. אבל באמת ראה זה דבר חדש היא וגם יפה הקשה הקצה"ח מהא דפריך בב"ק דף ס"ח ומי קדוש והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' והא שם קדושת הגוף ומ"ש הקצה"ח דר"ל מוקי לה בדף ע"ז בשוחט בע"מ בחוץ הדבר תמוה דהרי הש"ס פריך בדף ס"ח והרי חזרה קרן לבעלים ומוקי כשעמד בדין ומשמע דמיירי בתמים למזבח ועיין בתוס' בדף ע"ז שם שכתבו דר"ל מוקי לה אליבא דנפשי' כן אבל בסוגיא בדף ס"ח לא קאי כן ע"ש וצ"ע קצת גם על התוס' דל"ל לש"ס לשנויי בשעמד בדין ולא מוקי באמת בבע"מ עכ"פ הסוגיא אינו כן. אך לפענ"ד נראה בישוב דברי רש"י דבאמת לפי מה דאמרו בערכין דף ה' לחלק דבקדושת הגוף אמרינן מגו דפשטה קדושה במקצתה פשטה בכולה משא"כ בקדושת דמים ועיין בתמורה דף י"א ואם כי יש בזה כמה עקולי ופשורי ועיין בלח"מ פ"ה מערכין הלכה י"ד באורך ובכ"מ ובשעה"מ שם עכ"פ כאן ודאי נראה כיון דכל הא דא"י להקדיש הוא משום דהוה דבר שא"ב ולפ"ז כיון דהוא הקדיש כל הנכסים והם שווים יותר מהחוב א"כ על מה ששוה יותר ודאי חל הקדושה ממילא בקדושת הגוף פשטה בכלה משא"כ בקדושת דמים וז"ב לדעתי. ויש לעיין בזה לפי מה שנראה מתמורה דבקדושת דמים יותר סברא דפשטה קדושה בכולה א"כ לפמ"ש התוס' דבמושכר יכול להקדיש מה ששוה יותר מהחוב ועיין בערכין דף כ"א ד"ה ה"ק א"כ ממילא יהי' קדוש גם מה שכנגד החוב וצ"ע. עכ"פ שיטת רש"י יש ליישב כפמ"ש דבקדושת הגוף מהראוי יותר שתחול הקדושה בכלה מקדושת דמים ואף למה דנראה מתמורה דף י"א להיפך בכה"ג דהוא משום דבר שא"ב נראה דכ"ע מודו בזה ודו"ק:

והנה המשלמ"ל נסתפק בפח"י ממלוה אם במטלטלין יכול להפקיע השעבוד בקדושת דמים ובקצה"ח כתב דלא זכר דברי התוס' בערכין דף כ"ג ד"ה משום שכתבו דאף במטלטלין אין ההקדש חל. והנה מ"ש דלא זכר דהתוס' כ"כ בגליון הקצה"ח שהמלמ"ל הזכיר שו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' נ"ד ושם הזכיר דברי התוס' אלו ע"ש במהרי"ט. אך אכתי מידי ספק לא נפקא דמצאתי בתוס' ב"ק דף ל"ג ע"ב שכתבו בשם ר"ת דבמטלטלין אף קדושת דמים מפקיע ועיין בשיטה מקובצת שם בשם הקדמונים דמשמע דג"כ ס"ל הכי וכן נראה מהרמב"ן במלחמות בסוגיא דלמפרע הוא גובה בפסחים ע"ש בהשגתו על בעה"מ משמע דגם במטלטלין מפקיע משיעבוד ע"ש היטב:

והנה ראיתי במקור מים חיים שהקשה מהא דאמרו בשבת דף קכ"ז בשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים וקשה הא מטלטלין אין מפקיעין מידי שיעבוד וע"כ דבמטלטלין מפקיעין ע"ש. ובאמת שאין זה ראיה דגם במעות א"ל שמא פרקמטיא נזדמנה לך בזול וזה בודאי משועבד לו וכן בהמה או קרקע מושכרת או מוחכרת ג"כ משועבדים לו וע"כ דזה לא א"ל רק שדנו לכף זכות אבל היה יכול להוציא ממנו באמת כשהיה רוצה ועיין בחידושי רי"ף שם שכתב דהי' לו שאר נכסים ב"ח וא"כ פשיטא דבכה"ג ההקדש מפקיע (ועיין בשו"ת מנחם עזרי' סי' ס"ג מ"ש בזה ודו"ק) ועיין בבעה"ת שער מ"ג דאם יש לו שאר נכסים אינו מפקיע ההקדש ודו"ק:

ועוד נראה דלפמ"ש רש"י הטעם דא"י להקדיש הוא משום דהוה דבר שא"ב דממושכנים הם למלוה ובקדושת דמים אינו יכול להפקיע השיעבוד משום דהוה דבר שא"ב. ולפ"ז נראה דבמטלטלין דודאי אינם משועבדים מן התורה א"כ פשיטא דיכול להפקיע השיעבוד וגם אלמוה רבנן לשיעבודא לא שייך בזה דהא לא חל השעבוד כלל על מטלטלין וכעין זה כתב בתומים ס"ק י"ב לענין קונמות במטלטלין דיכול לאסרן ע"ש. איברא דלפ"ז צריך להבין איך כתבו התוס' בב"ק דף ל"ג דאלמוהו רבנן לשיעבודא הא במטלטלין ל"ש אלמוה וכמ"ש התומים. ונ"ל דלפמ"ש הפוסקים דבמלוה הכתובה בתורה ודאי שעבודא דאורייתא וא"כ נזקין דכתיב בתורה בודאי שעבודא דאורייתא א"כ שם אלמוה רבנן לשיעבוד' ודו"ק. ובזה יש להאריך ולומר דאביי ורבא דפליגו בלמפרע הוא גובה לשיטתייהו דכתבו התוס' בגיטין דף כ' דאביי סובר שעבודא דאורייתא ורבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. ובזה היה מקום ליישב הרבה קושיות שהקשה הגד"ת בשער מ"ג שם לאביי. אבל באמת הדבר צ"ב דאם ס"ל למפרע הוא גובה איך משכחת לה אם שעבודא לאו דאורייתא ועיין בפ"י שם ובקצה"ח סי' ל"ט ואכ"מ ועיין בשו"ת תה"ד סי' ער"ב מ"ש בענין זה. והנה על מ"ש לעיל בשם הקצה"ח שכתב בשם הריב"ש דקדושת הגוף יכול להקדיש אף דבר שא"ב ודחיתי זאת. כעת ראיתי שהוא דבר שא"א לאמרו דבע"ז דף ס"ג מקשה אי דלא א"ל קני לך מעכשיו היכא מצי מקרבא איש כי יקדיש וכו' אף כל ברשותו ומאי קושיא הא קדושת הגוף אף דבר שא"ב יכול להקדיש וצע"ג ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה וצ"ע בריב"ש בעצמו כי אינו ת"י. שוב ראיתי דיש לישב דשם משום שאינו שלו פריך ועיין ריטב"א שם ובאינו שלו גם הריב"ש מודה אבל פשטת לשון הש"ס צ"ע:

והנה כבר כתבתי שיטת הרמב"ם דאף הקדש דמים מפקיע מידי שיעבוד רק לאחר שפדהו אחר מיד ההקדש נותן לאשה ולבע"ח אבל המלוה אינו יכול לפדותו דלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובאמת שזה דחוק מאד ועיין בפ"ז מערכין בכ"מ ובלח"מ שהאריכו בזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה התוס' בתמורה דף כ"ז כתבו דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ דחילל דהוא דוקא הבעל הבית שהקדישו אבל אחר צריך לפדותו בשויו וביאר הטורי אבן באבן השוהם במגלה הטעם דיפה כח הבעה"ב משום דהוא היה יכול לשאול עליו לכך יכול לפדותו בדבר מועט אבל אחר דא"י לשאול עליו א"י יכול לפדותו כ"א בשויו ע"ש י ולפ"ז אנן בדידן יש לומר דלכך גבי המלוה שפיר חיישינן דיאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אף דגם הוא ניתן איזה דבר להקדש משום דאדרבא יאמרו דמה שנותן מעט ולא פודהו בשויו משום דהוא כמו בעה"ב דיאמרו כיון דמשועבד לו אין הקדש מפקיע וא"כ יכול ללקחו בלא פדיון כלל לכך סגי במעט שנותן ובאמת לשיטת רבינו גם הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד א"כ שפיר שייך החשש דיאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משא"כ באחר דל"ש זאת וע"כ יאמרו דמה שאינו נותן רק דבר מועט משום דגם המותר נותן לאשה ולבע"ח ומ"ל שנותן להקדש או לבע"ח ולאשה וז"ב מאד ודו"ק כי היא הערה חדשה וטעם נכון על החילוק שבין המלוה לאחר ובזה מיושב מה שהקשה הגד"ת דלפי דברי רבינו היאך אמרו בפסחים בסוגיא דאתי מלוה ופריק כדתנן מוסיף דינר והא שם דוקא אחר פריק והיא קושיא גדולה לדעתו. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם היא משום דמחלל על שו"פ או דינר ובאמת לכתחלה אסור לחלל רק בשויו ולכך יאמרו שהקדש יוצא בלא פדיון אבל בזמן הזה דלכתחלה מחללין על שו"פ כדאמרו בערכין דף כ"ט א"כ ל"ל בה אף כשיבא המלוה ומעתה י"ל דהש"ס דפסחים מיירי בזמן הזה דליכא פסידא ומותר לפרוק לכתחלה וכ"כ התומים פה דבפסחים שם מיירי בזמן הזה וא"כ יכול המלוה לפרוק ודו"ק:

והנה נסתפקתי להפוסקים דס"ל דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד אם הקדים הנכסים בסתם ויש בהם מותר מהחוב ונמצא ע"ז הקדישו חל ואח"כ כשבא המלוה לגבות מהנכסים כדי חובו אם צריך להוסיף דינר או לא כיון דע"ז אין הקדישו חל. ונראה לי דדעת תורה ודעת נוטה דצריך להוסיף דינר כיון דעכ"פ על המותר חל הקדש והוא כללם בבת אחת חל ההקדש וגם שייך הגזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ובזה מיושב מה שהקשה הגד"ת דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה וכתבו התוס' בגיטין דף מ"ם ובח"ר שם דלדידיה גם הקדש הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד א"כ היכא קאמר דאתי מלוה ופריק והא לאביי לא חל ההקדש כלל ולפמ"ש א"ש דשם מיירי דהקדיש עוד נכסים השווים יותר מהחוב ובזה לכ"ע צריך להוסיף. ובזה מיושב מה שהקשה עוד דלפי פירש"י דאין ההקדש חל דהו"ל דבר שא"ב א"כ ל"ל להוסיף דינר וכן הקשה בהא דאמרו בערכין דף כ"ג דמוסיף דינר והא לאביי לא חל ההקדש כלל ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי שהי' שוים יותר הנכסים דחל ההקדש ולכך צריך להוסיף דינר ובאמת כשהחוב שוה יותר א"צ פדייה כלל ודו"ק:

והנה הקצה"ח ס"ק ה' חידש דבקונם כללי דיש לו פדיון והו"ל כקדושת דמים דכל דיכול לפדותו אינו מפקיע משיעבוד ה"ה בזה והנה מלבד דכבר כתבתי לעיל דלא תלוי העיקר במה שיש לו פדיון וכמו שהוכחתי מהרמב"ם והראב"ד אף גם דהדבר מפורש בש"ס נדרים דף פ"ו בהא דאמר קונמות קאמרת והרי שם במ"ש יקדשו ידי לעושיהן הוה קונס כללי כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רל"ד ס"ק כ"ט ואפ"ה מפקיע מידי שעבוד ובאמת הקצה"ח תמה שם על הט"ז אבל עכ"פ הדבר מבואר בט"ז דשם מיירי בקונם כללי אמנם אחר העיון דברי הקצה"ח נכונים ותמה אני שלא הי' צריך לאריכות כלל והדבר מבואר ברש"י כתובות דף נ"ט וברש"י ור"ן ורא"ש בנדרים דף פ"ו שם דכל הטעם דקונם כקדושת הגוף היא אינו רק משום דאין לו פדיון כמו קדושת הגוף וא"כ בקונם כללי דיש לו פדיון כמבואר בנדרים דף ל"ה וברמב"ם פ"ד ממעילה ממילא אין לו דין קדושת הגוף רק קדושת דמים וא"כ אינו מפקיע מידי שיעבוד. ובזה הן נסתר מחמתו דברי הט"ז הנ"ל דע"כ מיירי בקונם פרטי דאינה אוסרת עצמה רק לבעל דאל"כ הא קונם כללי יש לו פדיון והיאך אמר דקונמות קאמרת דכקדושת הגוף נינהו ותא קונם כללי יש לו פדיון וע"כ דאינו רק קונם פרטי וז"ב. והיא ראיה שאין עליה תשובה לפענ"ד. ומהתימה על הקצה"ח שכמה ברבורים ברבר לדחות דברי הט"ז ולא הרגיש בזה וגם גוף דינו מוכרח משם ודו"ק אך לפ"ז לפמ"ש הרמב"ם דקדושת דמים ג"כ מפקיעין מידי שיעבוד א"כ גם קונם כללי ניהו דקדושת דמים אית ליה כיון דיש לו פדיון מ"מ מפקיע מידי שעבוד. אך לפ"ז צ"ע להרמב"ם למה אמר דקונם קדושת הגוף היא ומזה היה משמע דקונם כללי דיש לו פדיון אינו מפקיע והא לדידיה אף קדושת דמים מפקיע וצע"ג ומ"ש הקצה"ח בס"ק וא"ו לחלוק על הט"ז ביו"ד שם ס"ק מ"ג ועל המהרי"ט בראשונות סי' ה' הנה המעיין בהר"ן והובא בלח"מ פי"ב מאישות הלכה כ"ג ימצא שדבריו הם כעין מ"ש הט"ז ומהרי"ט הנ"ל שוב מצאתי בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג שכתב בהדיא בשם הר"ן והריב"ש דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שיעבוד והוא דלא כמ"ש ומיהו מדברי ר"ת אין ראיה דר"ת לשיטתיה דסובר קדושת דמים ג"כ מפקיע מהשיעבוד ואם כן קונם כללי ג"כ מפקיע מידי שיעבוד שוב ראיתי בר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב ד"ה ה"ד שכתב בהדיא כמ"ש דלשיטתינו אין חילוק בין כללי לפרטי ור"ת לשיטתו ושמחתי. גם מצאתי שם שכתב בזה"ל דכל כי האי קנין הגוף מקרי ולא שעבוד שיפקיענו הקונם ומזה משמע דמחלק כמ"ש הט"ז ס"ק ס"ג ומהרי"ט הנ"ל ודו"ק ועיין בא"מ סי' ע"ב שגם שם לא הרגיש כלל בכל מ"ש. ואני מודה להשי"ת שהאיר עיני בכל מ"ש וידעתי כי הלכתא גבורתא איכא למשמע מיניה ת"ל ודו"ק:

והנה פש גבן לבאר עוד שיטת רבינו האי שהביא הבעה"ת שם והטור כאן דאף קדושת הגוף אינו יכול להפקיע השיעבוד רק במי שאית לי' שאר נכסי' דאם אין לו עוד שאר נכסים א"י להפקיע השיעבוד של חבירו והנה אמת שבזה יתיישבו הרבה קושיות אבל הדבר תמוה בהא דאמרו בכתובות דף נ"ט קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ופריך ונקדיש מהשתא ומאי קושיא והא מהשתא א"א לקדוש דהא אין לה נכסים נקרא לענין מע"י שלה שמחויבת לעשות והיא שאלה גדולה. והנה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רל"ד ס"ק נ"ט דלענין שיעבוד לא מקרי כללי דיקדשו ידי הוה כולל ואפ"ה לא חל משום שעבודא ולפ"ז כיון דלענין אחרים שאין להם הפסד חל הקונם ממילא שוב חל גם עליו דאף דבשיעבוד א"י להפקיע ע"י כולל מ"מ הא כאן הוה קדושת הגוף וחל הקונם ורק שאין לה לשלם ולענין זה כיון דאם הי' לה נכסים היתה יכולה לאסור עצמה שוב לא מקרי אלים שיעבודא כ"כ וחל עכ"פ בכולל וע"ז משני דאלמוהו לשעבודא אף בכה"ג אמנם כ"כ דדברי הט"ז צ"ע. אך נראה דבלא"ה ל"ק דע"כ לא כתב רבינו האי רק לענין בע"ח וכדומה דיש לו הפסד גדול שאינו נפרע חובו או הכתובה אבל כאן ניהו דנימא דקאי אליבא דר"ל דס"ל דמע"י עיקר ועיין תוס' שם ע"א ד"ה הכא מ"מ אין לו הפסד כ"כ שלא יחול קדושת הגוף ופשיטא דבכה"ג חל הקונם וז"ב. אך אי קשיא הא קשיא דגם לשיטת רבינו האי למה הוצרך הש"ס לומר דכקדושת הגוף דמי והיינו בקונם פרטי דוקא והא לרבינו האי אף קונם כללי דאינו רק קדושת דמים חל הקונם ומטעם דזה לא מקרי אין לו נכסים ולדידיה קדושת דמים עם קדושת הגוף בגדר אחד וצע"ג. אחר שכתבתי כ"ז הגיע לידי שו"ת פנים מאירות חיא סי' מ"ג וראיתי שהקשה בהא דפריך הש"ס בפסחים דף ל"א ותיסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל אחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבע"ל למ"ד התם אינו עובר וכו' והקשה דמה קושיא דנימא דגם למ"ד למפרע הוא גובה החמץ מפקיע מידי שעבוד כדאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ופירש"י ביבמות דהא דתנן דמותר בהנאה מוקי לה כשהרהינו אצלו ולפ"ז להס"ד דל"מ בהרהינו יקשה גם לאביי י"ל דעובר. ובמחכ"ת לא זכר שר דברי התוס' בגיטין דף מ"ם ובחידושי רשב"א שם דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה אף קדושת הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד וה"ה בחמץ והפ"מ נחית לסברא הלז דלאביי יש לומר דל"ש זאת אלא שהי' תמוה בעיניו דלאביי לא יפקיע קדושת הגוף ויהי' פלוגתא חדשה בין אביי לרבא. ומה אעשה שלא ראה דברי התוס' והרשב"א האלו דמבואר בהדיא כן והרשב"א ביאר בהדיא מכח קושיא זו דאל"כ היאך אמר לאביי ניחא דלמפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה והא מ"מ חמץ מפקיע מידי שיעבוד וע"כ דלאביי ל"ש זאת ובאמת שגם בחידושי פני יהושע שם ובחידושיו לפסחים שם רצה לפרש לולא דברי התוס' ורשב"א הנ"ל דגם אביי מודה בקדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד וכתב ג"כ דלפי המסקנא בפסחים שם גם אביי מודה לזה ע"ש והאריך בזה והוא ממש כדברי הפ"מ הנ"ל אבל הפ"מ שהיה תמי' בעיני' הדבר במחכ"ת לא זכר דברי התוס' והרשב"א שלא כתבו כן וכל קושיותיו אינם כלום ע"ש ובחידושי פ"י שם ושם תמצא ישוב ובגוף קושית הרשב"א הנ"ל דלמה ניחא לאביי הא ניהו דלמפרע הוא גובה מ"מ אינו רק שיעבוד וחמץ מפקיע מידי שיעבוד ומזה הוכיח דלאביי ל"ש זאת הנה לולא דברי קדשו שאיני כדאי להבין דבריו מכ"ש לחלוק עליו היה נראה לפענ"ד דאף אם נימא דגם לאביי קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וה"ה חמץ דהוה כקדושת הגוף וכמו קונמות דאיסור הגוף דמפקיע מידי שיעבוד היינו דוקא נגד ישראל כגון ישראל ששעבד לישראל חמצו לאחר פסח שפיר יש לומר דהלוה עובר אף דלמפרע הוא גובה מ"מ הרי הוא ברשותו עדיין וחמץ מפקיע מידי שעבוד כיון דגם להמלוה הוא אסור אבל כאן בנכרי שהלוה לישראל על חמצו שפיר לאביי אינו עובר הישראל כיון דלהנכרי לא אכפת ליה באיסורי א"כ הוא קונה המשכון למפרע ומה איכפת ליה באיסורו ותדע דאטו אם הקדיש הדבר הממושכן לנכרי ואף אם היה מקדישו קדושת הגוף אטו הי' מפקיע מיד הנכרי בודאי לא דמה אכפת לנכרי בהקדש לישראל א"כ ה"ה בחמצו של ישראל וכיון שנשתעבד לנכרי למפרע שוב ל"ש דמפקיע שיעבוד ולכך מותר בהנאה לישראל דאינו שלו כלל וז"ב כשמש לדעתי הקלושה. ובזה הנה מקום אתי לישב קושית התוס' שם דלפי המסקנא דמוקי בהרהינו ונכרי ל"ק משכון א"כ היאך מתוקם אליבא דאביי. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דנכרי לא קנה משכון שפיר עובר הישראל דמה בכך דלאביו למפרע הוא גובה הא חמץ מפקיע מידי שיעבוד וכאן ל"ש הא לגבי נכרי ל"ש זאת דזה אינו דכיון דהנכרי ליק משכון א"כ שפיר אסור על הישראל דהו"ל חמץ שלו דבשלמא אם הנכרי קנה משכון וכיון דלמפרע הוא גובה הרי יצא מרשות הישראל לגמרי אבל אם לא קנה משכון שוב הוה חמצו של הישראל ואסור להישראל. ובזה ניחא גם מ"ד דס"ל דאינו עובר בישראל שהלוה לנכרי והא למפרע הוא גובה ולפמ"ש אתי שפיר דממנ"פ אינו עובר דאם נימא דלמפרע הוא גובה הוה כשלו שוב החמץ מפקיע מידי שיעבוד וא"כ לא הוה כשלו וז"ב מאד ודו"ק. ובזה יש ליישב גם לשיטת רש"י שמבואר לעיל דס"ל דאף דמכאן ולהבא הוא גובה אפ"ה קדושת דעים אינו מפקיע מידי שיעבוד דמקרי אינו ברשותו וא"כ לדידיה צ"ל דקדושת הגוף יכול להקדיש אף דבר שא"ב כמ"ש בתוס' והרא"ש או כמ"ש לעיל דקדושת הגוף פשטה בכולה וקשה הא לדידיה אין חילוק בין לאביי או לרבא דניהו דלאביי למפרע הוא גובה מ"מ קדושת הגוף יכול להפקיע אף דבר שא"ב ולדידיה אין חילוק בין למפרע או להבא וא"כ ממילא בחמץ דהוה קדושת הגוף איך ניחא לדידי' לאביי ולדידי' יקשה קושית הרשב"א הנ"ל דלאביי מי ניחא. ולפמ"ש אתי שפיר כמ"ש:

שוב ראיתי בפ"י וצל"ח בפסחים שם שהאריכו בדברי רש"י ע"ש ולא הרגישו כלל דלרש"י לשיטתו ל"ש כלל חילוקו של התוס' ולדידיה ודאי אביי ס"ל ג"כ הך דינו של רבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד והיינו בקדושת הגוף וכמ"ש. ובזה י"ל דלרש"י לכך כתב רש"י דהך דנכרי שהלוה לישראל מוקי לי' בהרהינו ולא כתב דמיירי במעכשיו. ולפמ"ש י"ל דבכה"ג דהרהינו אצלו בלבד ג"כ אינו מפקיע מידי שעבוד דניהו דבקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד היינו כשלא הרהינו אצלו אבל כשהרהינו אצלו שוב יצא לגמרי מרשותו ופשיטא דא"י להקדישו קדושת הגוף מידי דהוה אמטלטלי דכפרי' דא"י להקדישו מכ"ש כשהרהינו אצלו ויש להאריך בכ"ז ולישב הרבה קושיות בסוגיא ואכ"מ ודו"ק. ויש להמתיק הדבר דאיך אפסר דלגבי עכו"ם יפקיע החמץ מידי שיעבוד דהרי אדרבא ע"י השעבוד לנכרי ליכא שוב איסור על החמץ דחמצו של נכרי ודאי אינו עובר בב"י וא"כ אדרבא ע"י השיעבוד ל"ש כלל איסור חמץ וז"ב שוב מצאתי בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' ך' מבנו הגאון ז"ל שכתב דלמ"ד שיעבודא דאורייתא אין החמץ מפקיע מידי שיעבוד ע"ש ולפ"ז י"ל דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה וכתב הפ"י דע"כ ס"ל שיעבודא דאורייתא ממילא אין החמץ מפקיע מידי שעבוד והיה מקום לבנות ולסתור בזה אבל גוף דבריו צ"ע וגם דינו שם דאף דלא שיעבד לו חמצו מ"ע כיון שאין לו ממה לגבות חובו הו"ל כשיעבודו להפקיע איסור חמץ זה ודאי תמוה דאפשר שיבא לו ממקום אחר או ימצא מציאה או יתעשר וכדומה ופשיטא דבשביל זה אינו מפקיע השיעבוד ודו"ק:

אחר כמה ימים וחדשים שכתבתי כ"ז מצאתי במח"א הלכות גביית חוב סי' ג' שכתב ג"כ דבקונם כללי כיון דאין בו קדושת הגוף שהרי יש לו פדיון אין מפקיע מידי שיעבוד משא"כ קונם פרטי וביאר ג"כ דר"ת לשיטתו וכעין מ"ש לעיל אלא שהוא כתבו לרוחב בינתו בקצור ואני הרחבתי הדברים. והנה ראיתי דבריו שם ולפי שיש לי הרהורי דברים בזה ארשום בקצרה מ"ש שם דמדברי רש"י בכתובות דף נ"ט שכתב דהא דאלמוהו רבנן לשיעבודא דבעל הוא לפי שהוא כלוקח ולא כמלוה ומשמע דב"ח לא אלמוהו לשיעבודא ולא סבירא ליה כסברת התוס' שם ולפ"ז יקשה א"כ מה פריך בריש המדיר וכי משועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' ומה קושיא דלמא בעל שאני שעשאוהו כלוקח ע"ש הנה באמת אף דנימא דלגבי ב"ח לא אלמוהו לשיעבודא אבל לגבי אשה אלמוהו לשיעבודא כמו דאלמו לשיעבוד דידיה וגם התוס' בתחלת דבריהם פשיטא להו דלגבי אשה אלמוהו לשיעבודא ואח"כ מסקי דגם לגבי ב"ח אלמו לשיעבודיה. ובלא"ה י"ל דגם רש"י ס"ל דגם לגבי ב"ח אלמוהו לשיעבודיה ומטעם נעילת דלת מפני לווין וכמ"ש הרא"ש שם ובמה כרכורים כרכרו הראשונים הובא בשטמ"ק שם ליישב דלרש"י א"כ כל ב"ח יאמר קונם נכסי ע"ש וע"כ י"ל דבאמת גם רש"י מודה בזה ומפני נעילת דלת רק דגבי בעל סברת רש"י דל"ש אלמוה לשיעבודי' מפני נעילת דלת דמה הפסד יש לו בזה ואדרבא הרי מזוני עיקר ומע"י משום איבה כדאמר ר"ה שם וכן קי"ל וא"כ כל שלא יזונה מה הפסד לו בזה וגם ל"ש שתעשה כן דלמה תפסיד מזונותיה ומהיכן תפרנס לכך ל"ש התקנה וע"ז צריך לחדש דכיון שהוא לוקח אלמוהו לשיעבודו ולפ"ז לגבי דידה פשיטא דאלמו לשיעבודא דאל"כ מהיכן תחיה ושפיר פריך בריש המדיר וע"ז משני דכיון שיכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך א"כ למה להם לאלום לשיעבודה והא יכול להפקיע לשיעבודה וז"ב:

ובזה יש ליישב קושית התוס' שם במה שהקשו והא לא אמר לה ע"ש ודו"ק. שוב ראיתי בהרא"ש שם בנדרים דף פ"ו שכתב ג"כ דהא דאלמוה לשיעבודא דבעל משום שהוא כלוקח גמור ולא כמלוה והוא בעצמו כתב בכתובות שם דגם לגבי ב"ח אלמוהו לשיעבודא וע"כ כמ"ש ודו"ק. ומ"ש המח"א דכ"ז כשאוסר הנכסים אבל כשאומר הנאתי עליך כיון דב"ח בחוביה הוא דשקיל אינו נקרא נהנה מן הלוה דחשיב כאילו לקחה בדמים היא סברא נכונה. ובזה אמרתי בחפזי ליישב קושית התוס' בפרק המדור על רש"י דפירש דאין הנאת תשמישה נאסר דהא משועבד לה והקשו התוס' דא"כ למה הוצרך להביא מהך דקונם שאני עושה לפיך ה"ל מגופא דמתניתין דלכך לא חל על תשמיש וגם לפי מה דמוקי בנדר כשהיא ארוסה א"כ עדיין לא משועבד לה לתשמיש ואמאי אינו חל. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי צריך להבין לפי דברי המח"א דהיכא דאמר הנאתי עליך יכול הבע"ח ליקח בחובו דאינו נהנה דבחובו קא שקיל א"כ יקשה הכא דהידרה מלהנות לו א"כ איך חל על מזונות דהא היא לוקחת בחובה שמחוייב לתת לה מזונות כשאר בע"ח. אך הדבר נכון דשם ל"מ למה דמשני דמתוך שיכול לומר צאי מע"י במזונותיך א"כ ל"ש ב"ח דאינו משועבד כ"כ דיכול להפקיע החוב וגם למה דמסיק דמספקת לדברים גדולים וכו' דעד האידנא הוה מגלגלא בהדיה א"כ עכ"פ אין תחוב ברור ומכ"ש למה דמשני כשהיא ארוסה ולא נתחייב לה לפי כל הפירושים שם א"כ שפיר אמרינן דהנדר חל ושפיר כתב רש"י דעל התשמיש לא חל דהתשמיש דחוב ברור היא והתורה חייביה במצות עונה שפיר ל"ש להדיר לה דהא בחיבה קא שקלת ולכך פריך ממזונות דמתשמיש ידע דבחובה קא שקלה רק במזונות לפי הס"ד דלא ידע מהנך שפיר פריך דהא משועבד לה וא"כ גם מזונות בחובה קא שקלה וס"ד דאף דיכול להפקיע עצמו משיעבוד מ"מ כעת היא בחובה קא שקלה כל שלא אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך וע"ז הביא מקונם שאני עושה לפיך דא"צ להפר דאינו נהנה ממנה דמשועבדת לו ז"ב. ויש להאריך שם בסוגיא ואכ"מ. גם במ"ש המח"א שם דכל היכא דאוסר עצמו לא מצי חל על דבר מצוה דל"ש איסור חפצא ע"ש יש ליישב בזה ג"כ קושית התוס' ועל דרך הנ"ל אלא שמצאתי להמ"א בעצמו בהלכות נדרים סי' א' שכתב כעין זה בישוב קושית התוס' ע"כ קצרתי וביתר דבריו של המח"א עיין בקצה"ח סי' קי"ז ובא"מ סי' ע"ב שרוב דבריו כלולים בדברי המח"א ע"ש ודו"ק ועיין תוס' כתובות דף נ"ט ד"ה כגון במ"ש אבל ליכא למימר דאסרה הנאה ומיקחה עליו דכיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל ותמה המהרש"א דהא נדרה היא וקיים לה הוא ע"ש ועפ"י. ולפמ"ש המח"א אתי שפיר דעיקר הקושיא הוא דכל דמשעבדא ליה ל"ש איסור הנאת כלל דלא נהנה ממנה דבחוביה קא שקיל וא"ל דאכתי כיון דקיים לה פטרה מחובה דזה אינו דא"כ יקשה לב"ה ל"ל לומר דכופה ומניקתו ות"ל דאף דהנדר חל ל"ש הנדר כלל וכמ"ש ודו"ק:

סימן קטו

ס"א שאם שבחו מאיליהם טורף כל השבח. כן היא שיטת הרמב"ם והבעה"ת דמחלק בין שבח דממילא לשבח מחמת היציאה והג"ת הקשה בסי' ה' דא"כ מאי פריך בב"ב דף קנ"ז מהך ברייתא דלשבח קרקעות ולא משני דמיירי בשבח דמאיליו וכתב הש"ך ס"ק ה' דהשביחה קתני דמשמע בידים. ובזה יש ליישב דברי הרשב"ם שכתב שם דשמואל דאמר גובה את השבח לא ס"ל כוותיה אלא גובה חצי השבח ומשמע דשמואל ודאי כיון כל השבח והדבר תמוה דא"כ מאי קמבעי ליה לר"נ שם אי לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד הא ר"נ סובר בדף ט"ז כשמואל וא"כ סובר דגובה כל השבח ע"ש וכבר תמה בזה הגד"ת. ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה צריך להבין למה לא מוקי הרשב"ם הך דשמואל דמיירי בשבת דמאיליו דגובה וצ"ל דהרשב"ם לא ס"ל חילוק זה כמו שהוא דעת כל הפוסקים. ומעתה יש לומר דאין כאן קושיא על ר"נ דר"נ סובר לחלק בין שבח דממילא לשבח מחמת הוצאה וז"ב:

שם והוא שכתב לו דאקנה. דעת הסמ"ע דלוקח אף שלא כתב דאקנה גובה השבח והש"ך חולק והג"ת סובר ג"כ כהסמ"ע כמ"ש בסי"ו בש"ג ח"ו מיהו מ"ש הסמ"ע דכן היא דעת הרא"ש תמוה דהרי הרא"ש כתב דמשכחת דב"ח נוטל כלו כגון שכתב לעלות דאקני ולא ללוקח ומשמע דלא אמרינן ט"ס היא לגבי לוקח וכמ"ש הגד"ת שם ומה שהקשה הגד"ת דהא הרא"ש סובר גבי דאקני דאחריות ט"ס היא ומחלק בין לא כתב אחריות כלל לבין כתב מקצת אחריות וחשבו לדוחק תמהני דזה החילוק מבואר בנימוק"י הובא בש"ע סי' קי"ב ס"א בהג"ה ודו"ק:

סימן קיט

ס"ה בהג"ה דיוכל להחזיר השטר וכו' כן הוא דעת הרא"ש והגד"ת שער ז' ח"ח סי' ב' הקשה דא"כ מאי קאמר השתא לג' ב"א אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים לאחד מבעיא מאי קושיא אדרבא רבותא גדולה אשמעינן בזה דלא מצי לומר אי שקליתו ובמחכ"ת לא נזכר בדברי התוס' שם ד"ה מכרן שהרגישו בזה במה דכתבו השתא לא ס"ד דמצי לומר אי שקליתו שקליתו ודבריהם משולל ביאור דלמאי כתבו זאת דפשיטא דלא ידעו עדיין זאת ורק דכונתו לישב הקושיא הנ"ל דמש"ה לא משני כן דלא ידעינן עדיין מזה והנה בהך סברא דמהדרנא טען הגד"ת דא"כ גם במכרן לשלשה נימא מהדרנא אם תרצה לגבות מבינונית דידי גובה ואם לאו מהדרנא וגם בכל ניזק דעלמא יאמר כן אם תרצה לגבות מבינונית שקול ואי לא מהדרנא ע"ש שהאריך והניח בצ"ע ולדעתי נראה דבאמת צריך ביאור הא דאמר מהדרנא והיאך יטעון כן ויעשה עולה וכבר הקשו התוס' בב"ק דף מ' בהא דאמר הוה מעריקנא לי' דמה טענה היא זו הא יעשה שלא כדין ועיין בתה"ד. אמנם נראה דכאן דבאו הבע"ח והכתובה לגבות מן העידיות שפיר יטעון מהדרנא דהם באו בטענה שלא כדין דהם אין דינם כ"א בבינונית וזיבורית ובאין לגבות מעידיות א"כ גם הוא יכול לטעון מהדרנא וגמולם ישוב בראשם וז"ב. ובזה מיושב הא דפריך הש"ס א"ה נזקין נמי והקשה הפ"י מאי סברא היא דהא הניזק טען כדין ע"ש.ולפמ"ש א"ש דכיון דלגבי הב"ח והכתובה יש לו טענה מספקת והוא יכול לטעון דמוכרח להדר כדי להנצל מיד אשם וב"ח א"כ גם לניזק יכול לטעון כן. ומעתה זה במכר לאחד אבל במכר לשלשה שפיר לא יכול לטעון מהדרנא ומכ"ש בסתם ניזק דכיון שטוען אותו שיתן לו כדינו לא יוכל לטעון מהדרנא דהא יעשה עולה וז"ב ומיושב כל קושיות הגד"ת וז"ב ודו"ק:

ובזה מיושב גם מה שהקשה ממכר לשלשה בזה אחר זה דכולן גובין מן האחרון אף שהיא עידיות ואמאי לימא אי שתקת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשם כיון דדינא הוא שיגבו מהאחרון דהראשונים יוכלו לדחותם משום הנחתי א"כ גם הב"ח והאשה אינם טוענין שלא כדין ול"ש מהדרנא וז"ב:

סימן קנב

ס"ג נעל כיצד דעת הרמב"ם דבעינן שינעול ויפתח והקשו עליו דבמשנה תנן נעל וה"ה כתב שסמך על הא דאמר בהזורק ותיחוד ותפתח. אבל אכתי קשה היאך דחה הש"ס במקומו והנה בראשית ההשקפה בלמדי בש"ע סעיף ו' בנטל צרור וסכר המים דלא מועיל דהוה מבריח ארי דכל ישראל מצווים להשיב אבידה וא"כ ה"ה כאן בהנעילה לא מקרי חזקה דהרי היה צריך לנעול כדי שיהא ביתו של חבירו משומר וכעין זה כתב הב"י וכאשר פתחתי הש"ס ב"ב דף נ"ב מצאתי בתוס' בשם הרשב"ם שכתב סברא זו דנעל דמשנה מיירי בעשה מנעול אבל נעילה לא מועיל דהוה מבריח ארי א"כ מבואר כדברי ומיושב דברי הרמב"ם שגם הוא פירש כן ונהניתי שכוונתי לסברת הרשב"ם. איברא דהתוס' הקשו עליו מהא דהכניס תרנגולים דקנה בנכסי הגר ומטעם הנעלה והא נעילה לא מועיל. אמנם לפענ"ד בראה דבר חדש דבנכסי הגר ל"ש השבת אבידה דהם נכסי הפקר וכל הקודם זכה וא"כ לא שייך לומר דעשה כדי להשיב אבידה לבעלים דמי הם הבעלים וע"כ דעשה כן כדי שיחזיק הוא בעצנו ושפיר מועיל הנעלה וז"ב:

ובזה מיושב הקושיא השנייה שהקשה מהא דהבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר ועשה מנעולים דקנה ומשמע הא נעל לא מועיל. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן יש לומר שעשה להשיב אבידה דהאחר שבנה פלטרין בביתו של הגר וז"ב ודו"ק ועיין תוס' פרק השוכר בע"ז דף ע"א שכתבו ואם אין לו רשות מקנה (לישראל) להנכרי החדר והנכרי ינעול ויפתח דבהכי קני ליה הרי מבואר דצריך נעילה ופתיחה. ובאמת הרשב"ם בב"ב שם כתב גם בנכסי הגר דצריך נעילה ופתיחה אבל אני ליישב דברי הרמב"ם באתי והוא מפרש המשנה בסתם אדם:

סימן קפט

בטור כתב אבל אם הו' פקדון בידו וכוון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה והדבר תמוה מדוע לא קנה וכתב הט"ז דמכאן ראיה להרשב"ם בב"ב דף פ"ה דרשות הנפקד קנוי להמפקיד והוה רשות המפקיד ע"ש ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ס"ה שם האריך לתמוה על הרשב"ם והקשה מהא דאמרו בע"ז דף ס"ג בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה והיאך קני לה חצירה והקצה"ח הקשה מהא דאמרו בקידושין דף מ"ז האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד אם נשתייר שו"פ מקודשת וכי נשתייר מאי הוה במאי מקדשה כיון דמחסרא משיכה וחצירה אינה קונה דחצר דמפקיד הוא. והנרא' דהנה המהרי"ט הקשה על הרשב"ם דכיון דהמפקיד מקנה לו הדבר א"כ נימא חצירו ומתנתו באים כאחד כדאמרו ר"פ הזורק גיטה ומתנתה באין כאחד ע"ש. אמנם נראה דמכאן ראיה למ"ש הש"ך בסי' קצ"ח וסי' ר"ב דבעינן דוקא שהשכיר לו חצירו מתחלה הא שניהם כאחד לא וה"ה בזה לא מהני חצירו ומתנתו כאחד. איברא דדברי הש"ך תמוהים דאיך יפרנס דברי הש"ס דגיטין הנ"ל דאמרו גיטה וחצירה באין כאחד אמנם האחרונים כתבו דל"ד לשם דחצר דאשה מתורת יד הוא דקני לה ושפיר קני לה חצירה דהיינו ידה אבל חצר דאיש דהוא מתורת שליחות לא קני לה כשבאו בב"א ועיין בקצה"ח שם. ומעתה מיושב היטב דשם באשה מיירי ושפיר קני לה חצירה אבל באיש לא קני בב"א וז"ב. אמנם בגוף דברי הרשב"ם נראה דוקא בלא ייחד לה מקום דאז כ"מ שהיא הוא מונח ברשות המפקיד דכל שלא ייחד לה מקום גילה דעתו דכל מקום שמונח הוא רשותו וקנוי להמפקיד אבל כל שייחד לו מקום וא"כ כל שמונח במקום אחר זה לא נקנה לו והוה רשות הנפקד וקני לו חצירו:

ובזה מיושב היטב קושיא הנ"ל דיש לומר דשם מיירי דייחד לו מקום ואז כל שמונח במקום אחר שפיר קני לי' חצירה וז"ב ודו"ק ועיין ביצה דף ו' דאמרו כגון שיחד לו קרן זוית ומשמע בהדיא דכל שלא יחד לו מקום ודאי לא נקנה לו המקום וכמ"ש המהרי"ט להשיג על הרשב"ם דלא כקצה"ח ועיין מחנה אפרים הלכות שכירות סי' א':

סימן ר

ס"א והמטלטלין שמוכר לו מעורבין וכו' הש"ך תמה על הרמ"א דהרי בהגמ"ר במקור הדין מבואר בהדיא דבמתנה פסק ר"פ דקני משום דדעת אחרת מקנה אותו שאני הרי דבמתנה קני אף שמעורב וכן הקשה הט"ז והניח בקושיא. ולפענ"ד נראה דהנה כאן מבואר שני דיעות אי בעי שיהיה משומר לדעת המוכר או לדעת הלוקח אבל באם אינו משומר כלל מבואר בב"י בהדי' דלא קני. אמנם בש"מ דף י"ב בב"מ מבואר בהדי' דבמתנה אף באינו משומר כלל קונה ומטעם דכיון שהוא אינו רוצה להקנו' רק להמקבל מתנה אפס זולתו א"י לזכות בו אחר משא"כ במציאה דהוה הפקר וכן מבואר בהג"מ שהובא בב"י סי' ר"ב ועיין בקצה"ח. וכפי הנראה הב"י והד"מ דחו לה משום שמהרמב"ם מבואר דבעי דעת הלוקח ולהרא"ש עכ"פ דעת מוכר בעי וא"כ לא קי"ל כדעת הפוסקים הסוברים דלא בעי שימור כלל ודעת הרא"ש הוא כעין דעת שלישי המכרעת. ומעתה עולים שפיר דברי הרמ"א דהוא הבין דהגהמ"ר סובר כדעת הפוסקי' דלא בעי שימור כלל במתנה ולכך שפיר כתב דבמתנה קני אף שמעורב דניהו דאינו משומר לדעת המוכר הרי במתנה לא בעי דעת מקנה כלל אבל הוא דהכריע בדעת הרא"ש דבעי עכ"פ דעת המוכר א"כ ממילא לא מועיל מה שהוא מעורב ודו"ק כי הוא אמת:

שם ס"ג שייחד לו מעות. ועיין סמ"ע וט"ז מ"ש בזה ועיין בקצה"ח ומ"ש בזה ודבריו נכונים דחיוב ל"ש רק במחייב באחריות דאל"כ הוה קנין דברים וכמ"ש המהרי"ט בחלק חו"מ סי' פ"א דאין חיוב בלא אחריות ואם נימא שמתנה לחייב בלא אחריות זה הוה כתנאי ומעשה בד"א. אמנם המהרי"ט הקשה מהא דאמר הרי עלי עולה על מנת שאקריבה בבית חוניו דאמרו במנחות בסופו דנעשה כמי שאמר הרי עלי עולה שלא אתחייב באחריותו והיאך מהני דהרי משעה שאמר הרי עלי עולה ע"כ נתחייב באחריות דאל"כ לא מועיל והבני יעקב הוסיף להקשות מהא דאמרו בר"ה דף ו' באומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות אלמא דמועיל ע"ש שהניח בצ"ע. ואני בעניי מתפלא על נפשי דאין מקום לקושייתם דבשלמא בכל חיובים שאדם מתחייב שפיר א"א לחייב לאדם אם לא שיתחייב באחריות דאל"כ הו"ל קנין דברים שא"צ רק שיתן אותו דבר בעצמו לא חל החיוב כלל אבל התם שמתחייב למקום וכל שנדר או נדב נתחייב ולא גרע מאומר הרי זה עולה דמתחייב ואמאי לא יועיל באמר הרי עלי עולה דלא גרע ממתחייב לתת צדקה דמרבינן מפיך אף באמירה בלבד ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש התוס' בר"ה דלא הוה מתנה עמש"ב ולא ביארו הטעם ולפמ"ש א"ש דאם לא משכחת להתחייב זולת באחריות שפיר הוה מתנה עמ"ש בתורה אבל הכא דמתחייב בעולה אף שאינו חייב באחריות א"כ לא הוה מתנה עמ"ש בתורה וז"ב:

שם ס"ה ואם ישן ישן. הנ"י בהזהב כתב במי שמשך במטלטלין והתנה ליתן לו כור חטים חדשים עבור זה דחייב ליתן כמה שפסק והבני יעקב דף קי"א הקשה מהא דמבואר לקמן סי' של"ג גבי פועל דאם שכרו ליתן לו בשכרו כור חטים דמצי ליתן לו ד"א ומשום דמחסרא משיכה ומ"ש מכאן. ולא זכיתי להבין ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא דבשלמא בהך דנ"י דמשך החפץ ע"מ ליתן לו חטים בעדו א"כ במשיכתו נתחייב לתת לו חטים ולא יכול לשנות משא"כ התם דהוא שכר הפועל ומן הדין יכול ליתן לו בעד פעולתו מעות וכל דבר שרוצה רק שהוא התנה לתת לו חטים וא"כ במאי קנאו הפועל כל שהפועל לא משך ואטו הבעה"ב משך הפועל עבור חטים שיתן לו הוא משך אותו לעבודתו וממילא נתחייב לתת לו שכירות וא"כ שפיר אמרינן דמחסרא משיכה משא"כ הך דהנ"י דמשך החפץ עבור לתת לו חיטים ונקנה לחבירו החיטים בכל מקום שהם וז"ב ודו"ק:

סימן רט

ס"ד אם הקנה דבר שלבל"ע לכשיהיה בעולם קנה והוא מהמרדכי והקשה הקצה"ח דא"כ מאי פריך הש"ס בב"ב אי אמרת דאקני לא משתעבד אמאי מאוחרין כשרים דאקני הוא והא קיי"ל דמאוחר לא גבי רק מזמן הכתוב בשטר ולא משתעבד מקודם כמ"ש הש"ך בסי' מ"ג בשם בעה"ת וא"כ לא הקנה רק לכשיהיה בעולם וקנה והנראה בזה דהנה מבואר בסי' קי"ב דאף אם שיעבד דאקני דאז נקנה אף לרבנן אפ"ה כל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור והוא מהרשב"א ומרדכי והקשה הש"ך דא"כ מאי קאמר הש"ס דאקני הוא והא אף אם דאקני משתעבד אפ"ה קשה ניחוש שמא יחזור בו קודם שבא לעולם ויעשה קנוניא על הלקוחות ע"ש אמנם באמת הדבר נכון דכיון דאקני משתעבד א"כ ממילא נתחייב בעת הכתיבה ומה"ת לחוש שמא יחזור בו ומוקמינן בחזקת חיוב שהיה עד עתה ומה"ת לומר דישתנה הדבר מכמו שהיתה וזה תורף כל חזקת חיוב וכעין זה כתבו התוס' בגיטין דף ל"ד לענין נזיר דלא חיישינן שמא אתשיל על הנזירות דאוקמינן בחזקת שהיה נזיר עד עכשיו וז"ב. ומעתה שפיר מקשה הש"ס אם דאקני לא משתעבד וא"כ לא נתחייב מהשתא רק לכשיבא בעולם וא"כ ממילא שפיר חיישינן שמא יחזור בו קודם שבא לעולם ואי דמוקמינן לה בחזקת חיוב הא לא חל החיוב עדיין וז"ב:

סימן רי

ס"ג קנה מחצה. הטעם משום דקיי"ל כר"נ ותמהו כולם דא"כ מאי פריך הש"ס בקידושין דף נ"א הא נכריות מקודשות ואמאי קני את וחמור הוא ומשני באומר הראויה מכם לביאה והרי לר"נ קנה מחצה וא"כ מהראוי שיקנה הנכריות ויתקדשו ועיין בסמ"ע סי' ריג. והנראה בזה דהרי שם קדשם בכלכלה של תאנים ואמר כלכם מקודשות לי וא"כ אם היו כלם מקודשות היו חולקין בשוה עכשיו שאין האחיות מקודשות א"כ אם קנה מחצה לא קנו חלק האחיות וצריכין לחזור חלק אחיות וא"כ אינו מבורר כמה מגיע לחלקם ואיך יתקדשו אף הנכריות כיון דלא נתברר מה מהפירות הם שלהם ולא סמכה דעתייהו ובשלמא לר"ש דאמר קנה הכל כיון דחמור לאו בר זכייה הוא ה"ה הכא כיון דאחיות לאו בת קידושין נינהו קנו הכל וא"כ יחלוקו הנכריות בשוה אבל אם לא קנו הכל ויצטרכו להחזיר הפירות ולא יתברר מה הגיע לחלקם ויכלו לומר שלא רצו כ"א שיהי' כל הכלכלה שלהם. ובזה יתיישבו דברי הרשב"ם בב"ב דף קמ"ג שם בהא דפריך והא את וחמור הוא ופירש דע"כ כר"ש דקנה הכל והדבר תמוה דגם כר"נ מצי אתיא ולפמ"ש אתי שפיר דכר"נ לא מצי אתיא דא"כ לא נתקדשו כלל דלא נתברר חלקם וגם הא באמת שלהם היתה וכל דלא נתקדשו האחיות כלם לא נתקדשו:

ובזה מיושב גם דברי הרמב"ם שהביא אוקומתא דאומר הראויה מכם לביאה תתקדש והרי הוא פסק כר"נ ועיין בקצה"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דגם כר"נ לא מצי אתיא דיכלו למימר דלא נתרצו להתקדש כ"א כשיתקדשו כלם ויהי' כל הכלכלה שלהם וכעין שמבואר בסי' רט"ז בחו"מ שני דיעות לענין דקלים ע"ש וכעין זה חילק הר"ן בקידושין הובא בח"מ וב"ש סי' מ"א אלא שהוא כתב מטעם המקדש ואני מחלק מטעם המתקדשות ודו"ק:

סימן ריא

ס"ז א"י להקנותו. ולענין הפקר בדבר שא"ב דעת הב"ח בתשובותיו סי' קכ"ד דמהני ומטעם כיון דמתורת נדר היא שחל בכל ענין וה"ה הפקר ובקצה"ח הקשה מהא דאמרו בב"ק דף ס"ט צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד דתנן ר' דוסא אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר והרי מבואר דאי לא דס"ל כצנועין לא הוה יכול להפקיר ומטעם דאינו ברשותו והא תמי' גדולה על הב"ח. ולפענ"ד נראה דש"ה דע"כ לא סבר הב"ח דיכול להפקיר דבר שא"ב רק שא"ב אבל חבירו לא זכה בו ורק שאינו ברשותו שמופקד ביד אחר וכדומה אבל היכא דזכה אחר בו פשיטא דא"י להפקיר של חבירו ומעתה שם דכיון שמפקירו אף אם אינו מועיל מתורת הפקר עכ"פ נתייאש ממנו כמ"ש התוס' שם דמיירי דלא נתייאש עד עתה ע"ש וא"כ עכ"פ כעת בודאי נתייאש וא"כ כיון שנתייאש שוב לא מועיל הפקירו דיאוש לא מועיל דבעינן הפקר לעניים ולעשירים ולכך ע"כ כצנועין ס"ל דיכול להפקיר דבר שא"ב וא"כ ניהו דלא מתייאש עכ"פ מועיל מתורת הפקר אבל אי נימא דא"י להקדיש דבר שא"ב ורק מכח הפקר קשה הא עכ"פ עתה מתייאש ממנו. אמנם זה אינו דהרי ע"כ מיירי שאינו מתייאש ממנו כמ"ש התוס' שם דאל"כ זכו בתורת גזל אמנם העיקר נראה דהנה התוס' הקשו הא כיון דאתייאש מיניה הו"ל הפקר ול"ל להפקירו עוד ומ"ש דביאוש לבד לא מועיל דלא הוה הפקר לכל גם התוס' בעצמם גמגמו בזה וכמה כרכורים כרכרו בזה. אמנם בש"מ הביא בשם ר"פ דניהו דהוא ייאש עצמו אבל זה אין מכוין לקנות דהרי עניים בטעות לקחו ואינם רוצים לקנות גזילה ע"ש. איברא דלפ"ז יקשה א"כ איך מועיל ההפקר הא מיד שהפקיר וגילה בדעתו שאינו חושש לזה שוב זכו עניים מתורת יאוש ולא שייך לומר דאינם מכוונים לקנות דבזה בודאי מכוונים לקנות למפרע כיון דהוא גילה דעתו שמפקיר וא"כ ממילא לא הוה הפקר דהפקר בעי בין לעניים ובין לעשירים וכאן מיד שהפקיר כבר זכו עניים והיא קושיא גדולה להמעיין בתוס' שם ובש"מ. אמנם הדבר נכון דאי ס"ל כצנועים דיכול לפרוק דבר שא"ב וא"כ ממילא יש כח להפקיע מיד העניים דכמו דס"ל לצנועים דיכול להקדיש דבר שא"ב ויכול לפרוק וע"כ דס"ל דאף אינו ברשותו כרשותו דמי וא"כ ה"ה בזה הו"ל כמו שהוא עדיין ברשותו וכשמפקירו כל הקודם זכה וא"ל דמיד זכו בו עניים דעד ההפקר הו"ל כאילו הם ברשות הבעה"ב גם יש לו כח בהפקירו להפקיע מיד מי שהי' בידו בתחלה כמו שיכול להקדישו וז"ב ומעתה ע"כ כצנועין ס"ל דאי ס"ל דא"י להקדיש דבר שא"ב ורק דיכול להפקיר ומטעם שיכול לסלק רשותו וכמ"ש שם בטעם הדבר דכל שא"צ לזכות הדבר לאחר רק שהוא מסלק רשותו יכול לסלק אף בדבר שלא בל"ע וא"ב א"כ יקשה מה מועיל סילוק רשותו כיון שמיד שמסלק רשותו ממילא הוא ברשות העניים ולא הוה הפקר לעניים ולעשירים וע"כ דס"ל כצנועים ושפיר הוה עד הפקירו ברשות בעה"ב ובהפקירו הוא מפקיע מרשות העניים כיון דהוה כמאן דקאי ברשותו וז"ב והבן ודו"ק:

סימן ריב

ס"ג ע"מ שדיוטא שלי. עיין ט"ז מה שהאריך בזה וביו"ד סי' ס"א דדברי הרמב"ם סתרי אהדדי דבמתנות פסק דלא מועיל אם אמר ע"מ שהמתנות שלי ולענין מעשר פסק דמועיל אם אומר ע"מ שהמעשר שלי ועיין בהגהת אא"ז הח"ץ ז"ל. ולפענ"ד נראה דהנה כל הטעם דלא מועיל במתנות הוא משום דהוה מתנה עמ"ש בתורה דהתורה נתנה לו רשות לתתו לכל מי שירצה. ולכאורה קשה דהא בדבר שבממון תנאו קיים והטעם כתב הרשב"א דהו"ל כאילו אמר ע"מ שתמחול לי וא"כ הכא ניהו דהוא מצוה לתת המתנות אבל אם הוה כאומר ע"מ שתמחול לי א"כ הוא מוחל לו המתנות והוא מקיים המצוה במחילתו דמה לי דנותנה לו או לזולתו וא"כ אינו מתנ' עמש"ב ובשלמא אם הי' מתנה ממש שלא יגיע לו המתנות כלל והוה חל התנאי שלא יצטרך למחילתו א"כ שפיר הוה מתנה עמ"ש בתורה דהרי הוא יש לו רשות לתתו לכל כהן וזה אין לו רשות כלל אבל כאן הוה כאילו ביקש אותו שיתנהו לו והוא מוחל לו א"כ הוה ברצונו אמנם נראה דכבר נודע מ"ש המהרי"ק דמחיל' לא מועיל בדבר בעין ורק לשון נתינה וא"כ כאן דהמתנות הם בעין ולא שייך לשון מחיל' וע"כ דהוא מתנה שלא יגיע לו כלל ובזה הו"ל מתנה עמ"ש בתור' אבל שם דהו"ל דבר שלבל"ע כדאמר בש"ס שם וא"כ שפיר מועיל התנאי ומתורת מחילה בדבר שבממון ואינו בעין וז"ב. אמנם העיקר נראה דהנה המלמ"ל פ"ו מאישות הביא בשם מהר"א ששון דבמתנה עמ"ש בתור' לא מהני מטעם מגו דחל על דבר שאינו של תורה חל נמי על דבר תורה. והביא ראיה מהא דאומר לה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלא מועיל מתורת מגו והמלמ"ל השיב עליו דאפשר דמועיל ושאני התם דמפרש בהדיא האיסור ע"ש ומעתה שם דהש"ס מקשה והא אין אדם מקנה דבר שלבל"ע ומשני דהוה כאילו אמר לו ע"מ שמקום המעשר שלי. ומעתה שם שפיר לא הוה מתנה עמש"ב דהרי כל עיקר דהו"ל מתנה עמ"ש בתורה הוא משום דהתורה נתנה לו רשות לתת המעשר לכל מי שירצה ולפ"ז זה דוקא לענין המעשר גופא אבל לענין מקום המעשר שהקנ' לו זה ודאי לא הוה מתנה עמ"ש בתורה וא"כ שפיר קני גם המעשר עם המקום דמגו דחל על המקום חל גם על המעשר וכאן לא הוה כמפרש האיסור בהדיא דאדרבא המעשר עצמו נצמח מכח קניית המקום וא"כ עיקר התנאי הוה על מקום ההיתר משא"כ גבי מתנות דהתנאי לא הוה רק על איסור בלבד שפיר הו"ל מתנה עמ"ש בתורה. ובזה י"ל דהא דיליף ר"ל מזה לענין דיוטא הוא רק דשייר מקום ג"כ אבל לא מתורת שיור רק מכח תנאי וכמו במעשר ואפ"ה מועיל ומיושב מה שהקשה הט"ז על הטור דכאן פסק דמועיל בע"מ שהדיוטא שלי והרי אם נימא דתנאי הוא לא מועיל ובמעשר ע"כ מטעם שיור הוא ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ גם מחמת תנאי ג"כ מועיל שהרי הרב הרמב"ם פוסק כן בהדיא דמתורת תנאי מועיל ולא למד ר"ל רק דמתנה גם על המקום וז"ב איברא דלפ"ז יקשה לפי הה"א דלא ידעינן דמקנ' לו המקום ג"כ א"כ אדקשיא ליה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם תיפוק ליה דהו"ל מתנה עמ"ש בתורה. אך זה אינו דלפי הה"א אפשר לומר דע"מ שיורא היא וא"כ ל"ק כלל ועיין בחולין דף קל"ב ובזה מיושב הא דמקשה והא אין אדם מקנה דבר שלבל"ע והא קיי"ל דיכול להתנות על דבר שלבל"ע וא"כ מאי קושיא דלמא ע"מ תנאה היא ושפיר התנה על דבר שלבל"ע ועכ"פ המקח בטל ובשלמא אי שיור הוא שפיר לא מועיל בדבר שלבל"ע וכמ"ש בש"ע חו"מ סי' ר"ט אבל תנאי מועיל וכמ"ש בטור שם. ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס מקשה ממנ"פ אי תנאה הוה הא הו"ל מתנה עמ"ש בתורה ואם שיור הוה אין אדם מקנה דבר שלבל"ע וע"ז משני דמקנה לה המקום. ובזה מיושב קושית התוס' דלוקי כר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלב"ע ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס בעי לשנויי גם אי נימא דע"מ תנאי הוא וכמו דקי"ל דע"מ תנאי הוה וא"כ אכתי יקשה דהו"ל מתנה עמ"ש בתורה וע"ז הוצרך לשנות דמקנה לו המקום וא"כ לא הוה מתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דלא דמי דבן לוי אף דהתנה ע"מ שהמעשר שלי אטו לא יוכל להפריש מעשרות כדינו ממק"א וליתן מעשר אחר כדין וא"כ לא עקר דבר תורה משא"כ כאן דאותן המתנות צריך ליתנם לכל מי שירצה ואפס זולתם ולכך שפיר הוה מתנה עמ"ש בתורה:

סימן רכא

סעיף א' היה בתחלה קציצה ביניהם. עיין ט"ז שהקשה דהא הנ"י דוקא בחזרו הפועלים ופייסוהו מיירי ע"ש ולפענ"ד העיקר כהבנת הרמ"א דתלוי בקציצה ראשונה דכל שהיה כבר קצץ המקח רק שחזר מקציצתו ואח"כ לקחו מאתו ע"ד המקח הראשון חזר כמבואר להמעיין שם בלשון הנימוק"י שם והקצה"ח הקשה דשם לא קתני הנ"י רק באיכא תרעומת דאז ניחא ליה דלא להוי עליו תרעומות וכאן מה תרעומות יש ומכ"ש דקשה על הב"ש סי' כ"ט שהביא הדין לענין קידושין ושם ודאי ל"ש תרעומות ע"ש ולפענ"ד נראה דבכל מקום שייך תרעומות כל שחזר מהמקח והקציצה עכ"פ תרעומות איכא והנ"י לא כתב שם רק אם הפועלים חזרו או שהבעה"ב חוזר וניכה להם מה שהפסידו דאז לא שייך תרעומית ועיין בחו"מ סי' של"ב ובש"ך שם אבל כאן ובקידושין שפיר שייך תרעומות כיון דהפסידו מה שרצו המקח והקידושין אין לך תרעומות גדול מזה:

סימן רכב

סעיף א' הרי הוא ע"א בלבד. כן היא שיטת רוב הפוסקים וגם דעת הרמב"ם הוא כן שיוכל לחייב שכנגדו שבועת עד אבל אם פוטר אותי שמסייעו משבועה נחלקו ה"ה והכ"מ פ"ח ממכירה ולכאורה קשה דא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא בב"מ דף ב' בהא דפריך ונחזי זוזי ממאן נקטו דהא אינו אלא ע"א ומאי כ"מ שיחייב שכנגדו שבועה הא בין כך ובין כך חייב שכנגדו שבועת המשנה דהוא בנק"ח ואי שיפטור המסייעו הא אינו מועיל לפטור ועיין בקצה"ח ועיין לעיל סי' פ"ז משכחת קצת כ"מ אבל בכ"ז הוא דחוק אמנם נראה דהכי אזלא קושית הש"ס דכל עיקר הטעם דתקנו במתנתין דישבע כל אחד הוא כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף כדאמר ר"י. ומעתה שפיר מקשה ונחזי זוזי ממאן נקט היינו דגוף התקנה שלא יהא כל אחד ולכך הצריכו לשבע ולא יתקוף ל"ש במו"מ דבלא"ה יצטרך לשבע שבועת ע"א נגד המוכר וממילא לא יתקוף ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דלוקמא כגון דליכא המוכר בעיר דלישייליה ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ לא יתקוף שמא יהיה בעיר או שיבא ויצטרך לשבע וע"ז משני כגון דנקט מתרוייהו היינו דבאמת אם לא יתן מעות כלל בודאי לא חשו שמא יתקוף בדבר דאין לו שייכות רק בכה"ג שנתן מעות בע"כ ובזה אינו נאמן המוכר וז"ב. ובזה מיושב גם שיטת רס"י דס"ל דהמוכר נאמן מתורת נאמנות כדין וכתבו הר"ן והמגיד דהיינו דוקא בעומדין לפניו והקשו כלם דא"כ לוקמא בב"מ בנסתלקו מלפניו וגם דברי רש"י שם תמוהין דפירש בהדי' דקאי אחר שנסתלקו מלפניו וע' בקצוה"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם לרש"י ניהו דבנסתלקו מלפניו לא מהימן אבל עכ"פ ע"א הוא ויכול להשביע כמו לכל הפוסקי' ורק דלא הו"ל תורת נאמנות כשני עדים וכיון שיכול להשביע א"כ שפיר מקשה הא מדכר דכיר ויוכל לחייב שבועה ולא שייך כדי שלא יהא כל אחד ואחד. ובד"א יש ליישב כל הנ"ל דהנה שיטת רש"י דוקא מציאה או מו"מ דלית בהו חד רמאי ודאי כיון דשניהם ראו המציאה וכ"א נתן מעות כדמוקי דנקנו זוזי מתרווייהו אבל בארגתי דחד מינייהו רמאי הוא בודאי יהא מונח. ובאמת הדבר תמוה כמו שתמה הפ"י וכבר קדמוהו בש"מ דא"כ להס"ד דאיכא חד מינייהו רמאי אמאי לא יהא מונח וצ"ל ע"כ דלהס"ד אף בכה"ג יחלוקו דלא היה חד רמאי בבירור דכ"א טוען שזכה בבירור ואפשר דנתן גם השני המעות או שמשך בלבד וע' בש"מ ומעתה שפיר מקשה ונחזי זוזי ממאן נקט היינו דעכ"פ המוכר כע"א יחשב דהוא טען שרק א' נתן לו מעות וכ"א מסייע לו וניהו דאינו נאמן לפטור המסייע אבל עכ"פ אין לך דין מרומה גדול מזה שיש ע"א מסייע לאחד וקיי"ל דכל היכא דאיכא דין מרומה צריך לסלק וכל שיטת רש"י דבאיכא חד מהם רמאי ודאי יהא מונח משום דהוה דין מרומה וכמ"ש בחידושי שם שנראה כן מהקדמונים בשמ"ק. ובזה ישבתי מה שהקשו התוס' משנים אדוקים בשטר דהרי מבואר בחו"מ סי' ט"ו דהיכא דיקח הרמאי שלא כדין אז אסור לסלק בדין מרומה דשמא יקח שלא כדין ודו"ק ומעתה נהו דבלא המוכר הוה ס"ד דלא הוה מרומה כ"כ דכל טענות הם כך שני הבע"ד מתווכחים אבל אם המוכר מסייע ומדכר דכיר עכ"פ הוה דין מרומה וז"ב ודו"ק:

והנה מכאן קשה לי על מ"ש הש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"ה דהעד לא יוכל לעשות שתי פעולות לחייב שבועה ולפטור לאותו שמסייע דהרי לשיטת ר"ת מובא בתוס' ורא"ש וטוש"ע כאן מחייב לשכנגדו שבועה ופוטר לאותו שמסייע לו וצע"ג ואולי זה סברת הרמב"ם שא"י לפטור אותו שמסייע לו ודו"ק היטב:

שם סעיף ד' בהג"ה ואמר אבי הלוקח נאמן דעת הלבוש והסמ"ע דצריך לשבע והט"ז תמה דהא דין זה נלמד מקידושין ואם מועיל לענין א"א החמור ושם ל"ש שבועה מכ"ש לענין ממון הקל. ולפענ"ד נראה דשאני קידושין דיש לו ג"כ חזקת כשרות דאם אינו המקדש נושא מקודשת חבירו משא"כ בזה דאם יבא הלוקח יתננו לו ויחזיר לו מה שאכל וע"כ הצריכו שבועה וז"ב ודו"ק:

סימן רכו

סעיף ג' חייב באחריות דנפשיה בש"ס דכתובות דף צ"ז בעי מיניה מר"ש מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה קמבעיא ליה בדר"י דאמר ר"י ארמלתא דזבין אחריות איתמי וב"ד דזבין אחריות איתמי מאי כיון דאחריות איתמי טרפא או דלמא אחריות דנפשי' קבילית וכו' והקשה הקצה"ח הא מבואר בסי' ק"ד ס"ט אם ב"ד מוכרין קרקע להגבות למוקדם אין בע"ח מאוחר יכול לגבות וא"כ ה"ה הכא הו"ל כאילו שעבודא של מזונות קיים וא"י לטרוף לכתובה ע"ש. ולפענ"ד נראה דל"ק דכל הטעם דאין הבע"ח מאוחר יכול לטרוף הוא משום דהוה הלוקח המוקדם כאילו היה ביד הבע"ח מוקדם בעצמו דאז אין הבע"ח מאוחר יכול לטרוף ומעתה בזה דארמלתא דזבין אילו גבתה לעצמה היתה יכולה לגבות אח"כ לכתובה אילו נימא דאחריות דנפשה נמי לא קבילית על עצמה וא"כ גם הלוקח הבא מכחה לא עדיף בזה. עוד נראה דהנה מבואר בסי' ק"ד שם דדוקא הב"ד יש להם כח זה אבל אם הלוה בעצמו מכר לתת לב"ח מוקדם ב"ח המאוחר חוזר וגובה מלוקח וע"ש בסמ"ע דדוקא ב"ד דאלימו כחיהו ולפ"ז באלמנה דקיי"ל בסי' צ"ג באהע"ז דיכולה למכור אף בפני שלשה הדיוטות ודעת הרמב"ם דבדיעבד אם מכרה בינה לבין עצמה נמי מכירתה קיים וא"כ אפשר דמבעיא לן בכה"ג דמכרה שלא בב"ד שפיר יכולה להוציא מהלוקח דלא אלים כחה. ובזה י"ל הא דאבעיא דוקא במכרה למזונות ולא איבעיא במכרה למקצת כתובתה וכבר דקדק בזה בסמ"ק בשם הרא"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי דעת כמה פוסקים באהע"ז סי' ק"ג דאם מכרת למקצת כתובתה דעדיין לא הפסידה מזוני א"י למכור שלא בב"ד וא"כ ע"כ תמכור בב"ד ובב"ד דאלים כחיהו בודאי לא תוכל לגבות אח"כ מלוקח. איברא דלפ"ז יקשה מאי פשיט לה הש"ס מהא דסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר שיירה אין לא שיירה לא ודלמא מיירי שם שמכרה בב"ד ואפשר דמיירי בסתם אף כשמוכרת לעצמה שלא בב"ד. ובזה יש לישב קושית התוס' לרמב"ח דס"ל דאף אחריות דנפשיה לא קיבל מה יענה להך ברייתא. ולפמ"ש אתי שפיר דהוא יפרש דמיירי דמכרה בב"ד ומטעם דב"ד אלים כחיהו וז"ב ודו"ק:

סימן רלב

סעיף י"ט ע' שיך ס"ק ט"ו מ"ש בשם מוהרשד"ם סי' פ"ג והט"ז סי' ע"ה נשאל כעין זה וכתב דהו"ל א"י אם נתחייבתי. ולפענ"ד העיקר כהרשד"ם דמה שהביא מסי' רכ"ז דאם היה אפשר להוציאה אינו חייב רק מדת חסידות ואמאי לא יהי' א"י אם פרעתי דהרי נתחייב לתת לו בעד מטבע וכן מהא דמבואר כאן סעיף י"ח ברמ"א במכר לו בחזקת זהב ונמצא בדיל ואמאי יהיה כא"י אם פרעתיך. לפענ"ד לא דמי לכאן דכל הטעם דא"י אם פרעתיך דחייב הוא משום דהיה לו חזקת חיוב ואוקי אחזקתיה וא"כ זה דוקא כשהיה עכ"פ חד זמן בודאי חזקת חיוב אבל גבי בדיל או גבי סלע מעולם לא נתחזק עליו החיוב דהרי בשעה שהחליף המטבע או מכר לו הזהב ולקח מעות הוא נתן כנגדו סלע או אותו הכסף רק שנמצא כעת חשש זיוף א"כ היאך אפשר לומר דהוה א"י אם פרעתיך דמעולם לא אתחזיק חיובא עליו משא"כ בהך דט"ז או בהך דמהרשד"ם דעכ"פ אתחזיק כאן חזקת חיוב בפעם אחת רק שפרע לו וכל שיש ספק בהפרעון שוב הו"ל חזקת חיוב כדמעיקרא וזה ברור ודו"ק:

סימן רלה

סעיף א' ואם ירש שט"ח דינו כמטלטלין וכו'. הקצה"ח הקשה דניהו דהוה כמטלטלין אבל איך מתני והא בעי כתיבה ומסירה והיאך כותבין עדים שטרא והא אין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול וא"ל דכיון דמועיל הקנין יכולים לכתוב שטר דמדברי הרמב"ם והש"ע כאן סעיף ה' משמע דאין העדים חותמין על השטר של קטן אף דמועיל וכ"כ הרמב"ם פ"ו מגיטין ע"ש ולפענ"ד נראה דע"כ לא אמרו אין העדים חותמין על השטר של קטן רק היכא דבעי מתורה שטר ולכך גם אין קונין מיד הקטן דהוה כשטר דבלא הקנית לא היה קונה ורק מכח הקנייה או מכח השטר ואין מעידין על הקטן ומכ"ש בהא דכ' הרמב"ם פ"ו מגיטין ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן משום דשם בעינן מתורת עדים ואם היו מודים שהוא נתן הגט והיא קבלה גזה"כ דבעי עדים ואין מעידין על הקטן אבל כאן לענין כתיבה ומסירה הרי כ' הש"ך סי' ס"ו ס"ק י"א בהדיא דאם כתב בכת"י ומסר אף דליכא עדים קנה כמו בשטר מכר ובקנין דלא אברי סהדי אלא לשקרי וא"כ לא מתורת עדים ושטר קאתי עלה שפיר חותמין על הקטן ומה שגובה בשטר מהלקוחות הוא דהשני הוה כראשון ועל הראשון שפיר אפקי' לקלא ולא הי' להלקוחות לקנות וזה ברור ודו"ק:

שם סעיף ז' קטן שקנה קרקע. כ"כ הרמב"ם פכ"ט ממכירה וכ' הרב המגיד הכי משמע בפרק האיש מקדש דאמרינן מנ"ל שזכין לאדם שלא בפניו וכו' ואף דאדחי הך אוקימתא מ"מ מפורש בס"פ יש נוחלין בהך דאזל אקנייה לבנו קטן וכו' ודבריו תמוהים דהרי הה"מ גופא כ' דבמתנה ודאי זוכה להקטן מה"ת ורק במכר לא קנה מן התורה משום שצריך לתת מעות וא"כ מאי ראיה מאקנייה לבנו קטן דשם במתנה מיירי וכבר נתקשה בזה הקצה"ח. והנראה בזה דבאמת לכאורה צריך להבין לדעת הרמב"ם דקטן שקנה קרקע זוכה ואעפי"כ הקטן יכול לחזור דאין חבין לאדם שלא בפניו וא"כ אמאי לא יקנה מה"ת דזכות מצי לזכות לו כמו מתנה ואי משום דנותן מעות ואין דעתו לתת המעות הא כיון דבמטלטלין מקחו מקח וא"כ מקנה לו המעות ושפיר קונה הקרקע מתורת זכייה ואם רוצה לחזור חוזר דאין חבין לו. אך באמת זה אינו דמה"ת גם במטלטלין אין מקחו מקח ורק מתקנת חז"ל וא"כ מה"ת אין נתינת הדמים נתינה וז"ב. ומעתה אחר שתקנו חכמים שפיר פשיטא דזוכה כמו במתנה ומה שנותן המעות הרי במטלטלין מקחו מקח וע"כ דיכול ליתן מעות ורק בקרקע דלא קנה הוא משום דצריך בקיאות יותר ושמא יטעה וכיון דיכול לחזור ליכא חשש וז"ב ומעתה עיקר ראיית הה"מ דיכול לזכות לקטן דהא דא"י לזכות לקטן דכשלא בפניו הוא וע"ז אמר דיליף מקידושין ואף דאדחייה שפיר ילפינן מב"ב דאקני' לבנו קטן והיינו לענין דיכול לזכות לקטן עכ"פ במתנה וכיון דיכול לזכות לו ממילא גם במכר עכ"פ מדרבנן קנה והמעיין בלשון הרב המגיד הזך יראה שכוון לזה דהרי התחיל להביא מקידושין דזה ודאי במתנה דשם מה שזכו בא"י במתנה הי' וזה שסיים וכבר כתבתי דאפי' מדאורייתא זכי בשדעת אחרת מקנה ומה שחידש המחבר הוא אף במכר הרי מבואר בעליל נגלה דעיקר כוונת הה"מ להוכיח דיכול לזכות הקטן אף דכשלא בפניו דמי וכבר נודע דזה מחלוקת הקדמונים אם זכייה מן התורה או מדרבנן וממילא גם במקח אחר תק"ח. ובזה מיושב גם הקושיא השניה של הקצה"ח דגם במטלטלין מן התורה לא זכה וא"כ יהיה קרקע עדיפא ולפמ"ש גם בקרקע לא מועיל רק לאחר שתקנו דמועיל עכ"פ במטלטלין מועיל נתינתו הדמים וכמ"ש ועיין בקצה"ח שם ודו"ק:

סימן רמא

ס"ב ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות וכו'. כן הוא במהרי"ק וע"ש ראייתו והקצה"ח תמה עליו והמעיין בתוס' קידושין דף י"ו שמהש"ס הוציא המהרי"ק ראייתו יראה דכתבו בהדיא דהעבד חשוב מוחזק בעצמו ומהקצה"ח נראה שנעלם זאת וגם על המהרי"ק תימה למה הוצרך לדברי התוס' בגיטין ולא הביא מדברי התוס' במקומו וצ"ע שוב ראיתי שזה אינו דשם בעבד עברי איירי והוא ודאי מוחזק בעצמו והמהרי"ק מיירי לענין עבד כנעני ועיין במהרי"ק סי' פ"ט וצ"ע עליו שלא הזכיר מדברי התוס' האלו:

סימן רעו

ס"ה אפי' היה קטן בן יומו כן כתב הרמב"ם והקצה"ח הקשה דא"כ מאי פריך הש"ס בכתובות דף ל"ט ובשיתא ירחי מי קא ילדה והא משכחת לה שתלד ויחיה כמה ימים ואחר כך ימות ואפ"ה נוחל ומנחיל ע"ש ובאמת גם לדעת שאר פוסקים קשה דגם אינהו מודו דאם חי כמה ימים בודאי מנחיל. והנראה בזה דהנה התוס' הקשו שם בהא דקאמר יש בגר בקבר ודבנה הוה והא אין אדם מוריש קנס לבניו ע"ש. אמנם לפענ"ד נראה דהנה הא דאינו מוריש הוא לפי שקנס אינו מגיע טרם עמידה בדין וא"כ א"י לזכות לבניו דאין לו לשני רק זכות הראשון והרי הראשון לא זכה עדיין אבל כאן דאם יש בגר בקבר ויגיע לה הקנס הרי שפיר זכה בנה כל שהגיע לידה בקבר וז"ב ומעתה אתי שפיר דשפיר פריך הש"ס ובשיתא ירחי מי קא ילדה וא"ל דעכ"פ נפל הוא וחי כמה ימים דזה אינו כיון דע"כ הבן אינו בעולם בשעה שהגיע לאמו הקנס בעת הבגר א"כ במה יזכה הנער להנחילו לאחין מן האב וע"כ לא אמרינן דנפל נוחל ומנחיל רק אם הנפל חי במיתת האם וזוכה בירוש' אבל כאן בשעה שהאם זוכה אין הנער בעולם ונצטרך לומר דיש בגר בקבר ומנחיל להנפל בקבר והוא מנחיל לאחין מן האב ופשיטא דזה לא אמרינן וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב גם מה שהקש' הח"מ באהע"ז סי' ד' דאם אמרינן דשפורא גרים א"כ אפשר שתלד בה' חדשים דשפורא גרים ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ בר קיימא פשיטא דאי אפשר להיות וכל שאינו בר קיימא שוב אינו זוכה דאין אדם מוריש קנס לבניו ודו"ק. ומה שהקשה הקצה"ח לדעת החולקין מהא דאמרו שם בב"ב דף קמ"ב או שהפיל' אשתו דזכה השני אלמא דנפל בר ירוש' הוא. לפענ"ד אין קושיא בין לאביי ובין לרבא דלאביי דאמר ירוש' הבאה מאלי' שאני א"כ חזינן דאף דמזכ' לעובר לא קני מ"מ ירוש' הבא מאלי' שאני א"כ לדידי גם נפל יכול לירש דירוש' הבאה מאלי' שאני ואנן קי"ל כרבא כמ"ש הרי"ף ועיין בהגהת אשר"י שם ולרבא דאמר משום דרפויי מרפי"א בידי' א"כ גם כן מרפיא בידי' דהם סברו אולי הוא ולד קיימא וביותר לפמ"ש הנימוק"י דהא דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע גבי הפיל' משום דאפשר שהית' יולדת ולד קיימא וד"א גורם שהפיל' א"כ עכ"פ מרפו ידייהו דשמא תלד ולד קיימא ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו כיון דהפיל' בסוף אמאי לא קנה כמו דאינו מאכיל. ולפמ"ש אתי שפיר דבין לאביי ניחא דירוש' הבא מאלי' שאני וכמ"ש ולרבא שאני הכא דעכ"פ מרפי' ידי' דהית' ראוי' לילד ולד קיימא משא"כ לענין תרומ' דאזיל בתר השתא וז"ב:

ובגוף קושית הקצה"ח מכתובות נראה לפענ"ד דל"ק דהמעיין בב"ב ימצא דלכך נפל בר ירושה הוא משום דהיא מיית ברישא וכאן בקנס שצריך העמד' בדין לזכות בו ושמא יודה פשיטא דיורשים א"י לירש דבר כזה וז"ב ופשוט:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה