אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות מיאון וחליצה › שם דף כג

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות מיאון וחליצה · שם דף כג

דף ה ע"ב

הקשו התוס' לריה"ג לחזקיה לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך. והנראה לי דהנה אמרתי לכאורה לישב דברי רבינו דכתב בפ"א מחמץ דחמץ אסור בכ"ש מדכתיב לא יאכל והקשה הכ"מ דת"ל מטעם כל ח"ש דאסור מדכתיב כל חלב ומטעם חזי לאצטרופי ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה יש להסתפק אם ח"ש ע"י תערובות אסור מן התורה וכעין שכתב רבינו יקיר בתוס' ע"ז דף ס"ז דלר"ש חצי שיעור ע"י תערובות אינו לוקה ולדידן אינו אסור מן התורה ובמק"א הארכתי בזה והבאתי דברי הר"ש פ"ב דטבול יום דכתב בהדיא דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מן התורה וכתבתי שם דשני הטעמים ל"ש דאינו חזי לאצטרופי דהרי כבר מעורב וגם טעם הח"ץ ז"ל סי' פ"ו משום אחשביה ל"ש דדלמ' לא אחשב לזה רק לתערובות וכעין שכתבו בטעמו של רבינו יקיר ובזה ישבתי דברי הגהמ"ר בחולין התמוהין כמ"ש בגליון הרמב"ם שלי פי"ו ממ"א הכ"מ שם שמביאו ולפ"ז נ"מ בכה"ג כגון שיש ח"ש חמץ ע"י תערובות דאז מותר מן התורה ואסור משום דכתיב לא יאכל. אך יש לדחות דניהו דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מן התורה היינו במקום דאינו אסור רק באכילה אבל בחמץ דאסור בהנאה שפיר יקשה דמ"מ הרי הוא נהנה בריבוי האכילה שהחמץ מעורב ואסור מטעם הנאה ואולי כיון דגוף הנאה שאסור בחמץ כתב רבינו מדכתיב לא יאכל וכמ"ש בהלכה א' ולכך כתב מדכתיב לא יאכל ומעתה מיושב קושית התוס' דלריה"ג דמותר בהנאה שוב אצטריך למכתב לא יאכל בצירי להורות על ח"ש ע"י תערובות דלדידיה אינו אסור בהנאה מן התורה והיה מותר חצי שיעור ע"י תערובות לכך כתיב לא יאכל להורות על כ"ש וז"ב ודו"ק וגם לפמ"ש הרלב"ח סי' פ"ח דלדעת רבינו כל דליכא כזית בכדי אכילת פרס אינו אסור מן התורה באוכל חצי שיעור ע"ש א"כ אתי שפיר דמש"ה אצטריך רבינו לומר משום לא יאכל ומיושב ג"כ קושית התוס' ע"ד הנ"ל:

שם דף כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנבה"ק וכו'. הצל"ח הקשה דאמאי פטור לרנבה"ק הא כאן יקשה קושית הש"ס בכתובות דף למ"ד מדאגבהי' קניא מתחייב בנפשיה לא הוה עד דאכיל ליה וכאן לא שייך לומר דמיירי בתחב לו חבירו דא"כ חבירו מעל ולא הוא כמ"ש רבינו בפ"ו ממעילה ה"ג. ולפענ"ד נראה דלפמ"ש הפ"י בכתובות שם דבשוגג ל"ש מדאגבהי' קניא דלא נתכוין לקנותו א"כ כאן דע"כ מיירי בשוגג דאל"כ לא שייך מעילה א"כ לא נתכוין לקנותו:

בדרך הפלפול יש לומר בישוב קושיא זו דלא שייך כאן מדאגבהי' קניא דהרי רש"י כתב דמ"ד מעל ס"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה והוה דבר הגורם לממון ולפ"ז הרי דעת הצ"ץ סי' ל"א דדבר הגורם לממון אף למ"ד כממון דמי הוא דוקא לענין זה שיתחייב לשלם עבורו אם הפסידו והזיקו אבל כ"ז שהוא בעין לאו ממון מקרי וכבר האריך בזה הקצה"ח סי' שפ"ו ולפ"ז לא שייך כאן מדאגבהי' קניא שהרי כ"ז שהוא בעין אין לו שווי כלל דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא רק דאם אוכלו נתחייב משום דהוה דבר הגורם ובעת ההוא נפטר משום קים ליה דרבה מיניה:

ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א דלמה פירש כר"ש ולא כר"י הגלילי וכמ"ש בעה"מ ולפמ"ש אתי שפיר דלריה"ג שוב יקשה מדאגבהה קניא דהרי אית לי' דמים בפסח דמותר בהנאה וז"ב. (ובזה יש ליישב קושית הצל"ח בהא דאמרו הדר ביה ראב"י ומהיכן מוכח הא מדאגבהי' קניא ונעשית שלו להתחייב בב"י וגם בשאור דראיה ג"כ הדין כן ע"ש ולפמ"ש א"ש דלא שייך כאן מדאגבהה קניא דאינו בר דמים ול"ק בהגבהה ואף דבב"י חייב שהרי רבינו פוסק קנה חמץ בפסח לוקה כבר נתקשה באמת בנוב"י שהיאך שייך זכייה וקנין בא"ה. אמנם כתבו האחרונים דכיון דקודם שהגביהו וקנאו והיה שלו הרי היה מותר לאחר פסח שוב שייך זכייה וכ"כ הר"ן בע"ז ולפ"ז לר"י דס"ל דאסור אף לאחר פסח לא שייך זכייה דגם של נכרי אף לאח"פ שוב לא שייך זכייה אמנם זה אינו דאם נימא דלא הדר ביה ומותר שאור דאחרים באכילה שוב יש לו זכיה ונאסר ושפיר לא מעל ויקשה קושית הצל"ח. אמנם הרווחנו בזה ליישב דברי הריב"ש שהוכיח בסי' ח' דגם חמץ של עכו"ם אסור לאחר הפסח מהא דלא מעל ואוקימנא בדבר הגורם לממון וע"כ דנאסר בהנאה דאל"כ יש לו דמים ותמה הא"מ ח"ב דאיך מוכח דאם יפדנו שוב יהי' של ישראל ויהי' אסור וכקושית התוס' בד"ה רב אשי. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הפ"י הקשה דמה ענין דבר הגורם לממון לכאן דאף דבעלמא לאו ממון אבל כאן דבאמת לאח"כ יהי' ממון גמור א"כ גם כעת הוה ממון. אך באמת הדבר נכון דאז אין לו זכייה כלל דא"ה נינהו וכ"ז שהוא בעין לא נקרא ממון כלל וכמ"ש הצ"צ ואיך שייך מעילה וע"כ דדבר הגורם לממון כממון דמי) והנה התוס' הקשו דניהו דאין פודין מ"מ הא לאחר שנעשה אפר יכול לפדותו ויהי' מותר בהנאה והמה הפ"י דהא לרבנן חמץ הוה מהנקברין ואפרן אסור ע"ש ולפ"ז לר"י דס"ל דהוא בשריפה מעל משום האפר ולפ"ז קשה לי אמאי לא אמר דכ"ע אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והא דמעל דס"ל כר"י דהוא בשריפה ומעל משום האפר ומ"ד לא מעל ס"ל כרבנן ומזה נראה דדייק הראב"ד בבעה"ת דקי"ל דבר הגורם לממון כממון דמי מדאוקי ר"א כן והקשו כלם דהא א"א לאוקמא להיפך דא"כ מ"ט דמ"ד מעל ולפמ"ש אתי שפיר דהוה מצי לאוקמא כר"י דס"ל דהוא בשריפה. ובזה מיושב קושית התוס' בכריתות דף כ"א דאמאי יהי' חייב אשם מעילות על נותר והא לא שוה מידי דאסור בהנאה והוה כחמץ בפסח ותירוצם אין לו מובן כלל שחילקו בין קדושת הגוף לקדושת דמים ומחוסר הבנה ולפמ"ש אתי שפיר דהא יכול למעול כשנעשה אפר דנותר הוא מהנשרפין. ובזה יש ליישב קושית הצל"ח דאיך אמר ר"מ אם היה שבת והוציאו בפיו והא כיון דחייב מיתה שוב אינו מת ומשלם דר"מ מת ומשלם לית לי' וא"כ כל דפטור מקרן שוב אין חומש ואשם. ולפמ"ש א"ש דכאן יקשה הא מדאגבהי' קניא וא"ל דאסור בהנאה ול"ש קנין דשפיר יש לו זכות דהא אחר השריפה יהי' מותר משא"כ כאן דהוא מהנקברין והנה האחרונים כתבו ליישב קושית הפ"י דאף לרבנן חמץ מותר האפר שכבר נעשית מצותו דמצוה לשרפו ול"ד לשאר נקברין דאין מצוה לשורפו. ובזה כתבו ליישב קושית התוס' דכאן דהוא חמץ של הקדש שוב אין מצוה לשרפו דאינו עובר בב"י:

ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית התוס' ד"ה ר"א דאף לריה"ג אמאי מעל הא כשיפדהו ויהי' שלו הא יתחייב בב"י ואיך יפדהו. ולפמ"ש א"ש דאדרבא כשיפדהו ויעבור עליו בב"י שוב אפרו מותר דהא שוב אירא מצוה בשריפתו:

אמנם בגוף קושית התוס' הנ"ל נראה לפענ"ד דלפמ"ש התוס' בע"א בד"ה בדין דלראב"י שפיר משכחת שיכול לאכול של גבוה ובלא פדיון ובאמת אסור בשביל הקדש רק משום חמץ אין בו ה"ה בזה שפיר מעל לריה"ג דכיון דמותר בהנאה ניהו דכשיפדהו יהי' שלו אבל באמת אף בלא פדיון חזי לישראל משום חמץ ורק דיש בו משום הקדש אבל חזי לישראל בשביל החמץ דמותר בהנאה וז"ב לדעתי. ובזה מיושב גם דברי הריב"ש בסי' ת' שכתב ראיה דחמצו של עכו"ם אסור בהנאה מהא דמוקי דפליגי בדבר הגורם לממון והקש' הא"מ דהא כשיפדהו יהי' שלו ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ משום חמץ ליכא ושפיר מעל וע"כ דאסור בהנאה ובפסח לא שוה מידי וז"ב:

איברא דלפ"ז קשה באמת על רש"י ותוס' אמאי לא פירשו כפשוטו דאוקימתא דרב אשי הוא אף בלא פדיון רק דלריה"ג חזי לי' להנות בו בפסח עצמו ושפיר מעל משא"כ לרבנן. אך נראה דעיקר דין מעילה הוא כשנהנה מן ההקדש ומחסרו בשוה פרוטה כמ"ש רבינו בפ"א ממעילה ה"א ובפ"ו ה"א ולפ"ז כאן יקשה עכ"פ להקדש מאי אפסיד דמה הי' יכול ההקדש לעשות בו דלמכרו לישראל א"א דא"כ יהי' שלו ולמכרו לנכרי א"א כמ"ש התוס' גזירה שמא יאכל הנכרי ממנו ולמכרו לאחר פסח הוה דבר הגורם לממון ולאו ממון הוא כדמוקי ר"א וא"כ ניהו דהוא נהנה אבל מה הפסיד להקדש ולא נהנה וחיסר להקדש שו"פ וז"ב ופשוט. אמנם נראה דגם לשיטת רש"י ותוס' שפיר יכול ההקדש למכור לישראל להסיקו תחת תבשילו והישראל לא יזכה בו עד אחר שהוסק תחת תבשילו וא"כ לא נתחייב לבער דכ"ז שלא הוסק לא קנאו ואינו שלו ומיושב קושית התוס' וגם דברי הריב"ש וכעין זה כתבו האחרונים בישוב קושית התוס' לענין שאור דאכילה:

והנה במ"ש התוס' דאף דאין פודין נמעל לאחר שנעשה אפר והקש' הפ"י הא חמץ הו"ל מהנקברין נראה לפענ"ד דכיון דעיקר מה דלא מעל הוא משום דלא אפסיד להקדש שאינו שוה כלום ולפ"ז כיון דהקדש לא עבר בב"י וא"כ לדידי' היה יכול לשרפו והי' מותר א"כ שוב אפסדיה להקדש דאח"כ היה יכול לפדותו. ובלא"ה כיון דלאחר שנעשה אפר שוב היה יכול לפדותו דל"ש אין פודין קדשים דהא נעשה אפר ונפקע הקדושה וז"ב. איברא דלכאורה צ"ב היאך היה יכול ההקדש לשרפו והא מפסיד להקדש דלאחר הפסח יהי' שוה החמץ דחמצו של הקדש מותר לאח"פ וכעת אינו שוה כלום כ"א לאחר שנעשה אפר וא"כ אפסד להקדש בידים ופשיטא דלא יכול ההקדש לשרפו ושוב לא מעל דכעת לא חזי למידי וע' בחו"מ סי' ק"ט ובט"ז שם ואף לדעת הט"ז בכה"ג דאין כעת זמן מכירה כלל פשיט' דא"י למכור ההקדש כעת וא"כ שוב לא מעל דכעת אינו חזי וז"ב בישוב קושית התוס'. איברא דלפ"ז א"כ לר"י דגם חמצן של עכו"ם אסור לאחר פסח וה"ה חמצו של הקדש א"כ שוב היה יכול לעשותו אפר דגם אח"כ לא ישוה יותר ושוב מעל ולפ"ז היה יכול לאוקמא דכ"ע ס"ל אין פודין ודבר הגורם לממון לא הוה כממון ומ"ד מעל ס"ל כר"י ולכך מעל והש"ס מוקי להיפך ומזה דייק הראב"ד הובא בבעה"ת דהלכה כמ"ד דהוה כממון ומיושב מה שהקשו כלם דמהיכן מוכח דהרי לא יכול לאוקמא בהיפך דא"כ מ"ט דמיד מעל ולפמ"ש אתי שפיר דהי' יכול לאוקמא בהיפך ולר"י מעל וז"ב ודו"ק:

והנה הצל"ח חידש דלרנבה"ק דפוטר כרת מתשלומין אף לצי"ש פוטר דהרי כרת לאו ב"ד מחייב ע"ש שהאריך בזה. ובאמת שלא ידעתי דלפ"ז מה הקשו התוס' משגג באוכלים והזיד בכלי דחייב על אוכלין חטאת ועל הכלי סקילה אלמא דלא אמרי' קלב"מ בקרבן ומה קושי' הא קרבן לשמים ולצי"ש גם קלב"מ חייב וכאן דוק' לרנבה"ק הוא דפטור וכמ"ש הצל"ח. וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הרש"ל דהיכ' דעבדינן החומרא אף לצי"ש פטור וא"כ שם דהזיד בכלי וחייב סקילה א"כ אף לצי"ש פטור דעבדינן החומר' וע"כ דקלב"מ לא פטר מקרבן. ובזה מיושב קושית המהרש"א שהקש' דאמאי לא הקשו התוס' מכל חייב כריתות דחייבים בחטאת ואשם ולא פטר קלב"מ. ומ"ש לתרץ דכאן מחמת שב מידיעתו פריך דבריו תמוהין מאד כאשר תמהתי במ"א ומצאתי בבית אפרים חלק חו"מ סי' ס"ב שתמה ג"כ עליו. אמנם לפמ"ש א"ש דשם דלא עבדינן החומר' שוב בקרבן חייב דלצי"ש חייב וקרבן הוה לשמים:

ובלא"ה י"ל כיון דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין וא"כ אין הב"ד מחייבין ורק דאם רוצה להתכפר מביא קרבן א"כ ל"ש קלב"מ דעיקר דקלב"מ הוא משום דאין הב"ד יכולין לחייבו משום שתי רשעיות וכאן באמת הב"ד אין מחייב וע' קצה"ח סי' כ"ח ולכך לא הקשו מכל חייבי כריתות בשוגג אבל ממזיד בסקילה שפיר מקשו דשם כיון דהזיד בסקילה א"כ יש לומר דאפשר דלא ירצה להתכפר כלל דהרי הזיד לענין הכלי והרי המהרש"א חשבו ללא שב מידיעתו ובכה"ג אפשר דהב"ד כופהו להביא קרבן. וכעין זה כתבו התוס' ביבמות דף פ"ח ע"ב לענין מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ע"ש וא"כ בכה"ג שפיר מהראוי לפטרו משום קלב"מ דאין הבית דין יכול לכפותו להביא קרבן וזה ברור ודו"ק:

והנה בדברי הצל"ח הנ"ל דלרנבה"ק דפוטר בכרת אף דאין הב"ד מחייב ע"כ דגם לצי"ש פטור מיושב היטב קושית הצל"ח שהקשה דאמאי צריך לאוקמא כרנבה"ק לוקי ככ"ע והרי אוכל חמץ לוקה ומלקא לקי ממונא לא משלם לר"י גופא ע"ש ולפמ"ש הצל"ח אתי שפיר דאם לא מוקי כרנבה"ק שוב חייב כאן זה מעילה דהיא לשמים ולצי"ש מחייב אף דקלב"מ וכמ"ש הצל"ח ולכך אוקמא כרנבה"ק וז"ב:

והנה התוס' תירצו לקושייתם דשו"פ לאחר שישרף דכיון דכמו שהוא כעת אינו שו"פ ומה"ט אין מקדשין בא"ה אף דנשרפין אפרן מותר. ועוד תירצו דהא דאין מקדשין בא"ה הוא היכא דבאמת אינו שו"פ ודבריהם תמוהין כמ"ש בשו"ת ב"א הנ"ל דא"כ הא דפריך בדף ל"ב חמץ בפסח בר דמים הוא והא משכחת לה ששו"פ באפרו ועוד דאמאי כתבו בתירוצם השני דוקא לענין קידושין ולא לענין מעילה ששייך כאן וקידושין הוא אגב גררא ע"ש ולפענ"ד נראה דהתוס' ס"ל בתירוצם השני ג"כ כמו בתירוץ הראשון דכל היכא דכעת אינו שוה לא שייך לחייבו דהא אינו רק גרמא בניזקין ופשיטא דלא חייב' התורה מעילה או גבי תרומה קרן וחומש כיון דאינו רק גרמא בנזקין ועיקר תירוצם השני היא רק לענין קידושין דשם כל שמשכחת בו שו"פ עכ"פ נתן לה דבר ששו"פ לזה הוצרכו לתרץ דמיירי דאינו שו"פ אבל לענין מעיל' ותרומה לא שייך זאת ודבריהם מדוקדקים ודו"ק:

שם דף פ"ט אמרי לא דעות שאני דא"ל לא ניחא לן אינש אחרינא בהדן. מכאן נראה לי ראי' ברורה דאחד שנשתתף עם אחד לא יוכל האחד להשתתף על חלקו עם עוד אחר דאמר לא ניחא לי אינש אחרינא בהדן אף שאינו שותף בהדי' רק על חלק חבירו דמ"מ דיעות איכא ועיין בחו"מ סימן קע"ו סעיף יו"ד ולא ישתתף עם אחרים ובסמ"ע שם ס"ק ס"ט והש"ך שם ס"ק כ"ג ובס"ק מ"ו. וא"ל דאדרבא מכאן מוכח להיפך דהרי נותנין לו חלקו אלמא דא"י לבטל השותפות דז"א דכאן א"י לבטל השותפות דא"כ יהיה נותר מהפסח וגם אפשר דמיירי שהוא לאחר שחיטה ולאחר זריקה דא"י להמנות עוד ועכ"פ יכולין לחלק חלקו בלבד וה"ה בשותפין יכול לחלק הסחורה וליתן לו חלקו דא"ל לא ניחא לי דלהוי עוד דיעות וצ"ע כי לא ראיתי מוזכר הדין דדיעות שאני בש"ע שם רק הך דינא דידי' יפות מוזכר בש"ע אבל בב"י לא מצאתי:

שם וכי מאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו לנדבה. עיין תוס' שנדחקו דאיך תלוי הקושיא בזה ולפענ"ד מכאן ראיה ברורה למ"ש הרמ"ע מפאנו בתשובותיו סי' צ"ט דלשון לא עשה ולא כלום משמע דה"א שעוד קלקל בזה קמ"ל דלא עשה ולא כלום שלא תיקן ולא קלקל. והנה לכאורה כאן דמעותיו יפלו לנדבה א"כ עוד קלקל בזה וא"כ יקשה מאי לא עשה ולא כלום הא אדרבא הפסיד עוד והוה ליה למתני דלא עשה כלום דמשמע דהפסיד. אך ז"א דהמוכר באמת לא הפסיד כלל דלוקח קנסו כדמסיק אבל באמת הוא לא עשה ולא כלום דמכירתו לא הועיל כלל והו"ל כאילו לא מכר כלל. ומעתה זה דמקשה וכי מאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו לנדבה דס"ד דקאי על המוכר וא"כ באמת הועיל המכירה שיתכפר הלוקח והמוכר הפסיד מעותיו וא"כ עוד הפסיד בזה וע"ז משני א"ר קנסא והיינו דקנסינן ללוקח וכפירש"י וא"כ שפיר קתני דהמוכר לא הפסיד ולא עשה ולא כלום. ובזה מיושב הא דקאמר בתר הכי והא ליכא לאוקמא כריה"ג מדקתני לא עשה ולא כלום ומשמע דלריה"ג מועיל המכירה ומזה הקשו על רבינו דפסק כריה"ג ואפ"ה פסק דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ועיין בצל"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם לריה"ג יש מקום לומר דמ"מ לא יוכל למכרו ועיין צל"ח ורק דלא עשה ולא כלום לא שייך גביה דהיאך ה"א דעוד פסיד בזה כיון דבאמת קדשים קלים לריה"ג ממונו הוא וא"כ ניהו דלכתחלה אינו רשאי למוכרו אבל עכ"פ לא יפסיד בזה ומדקתני לא עשה ולא כלום ע"כ דלאו כריה"ג וה"א דמפסיד בזה ודו"ק ובזה מיושב היטב מ"ש רבינו בפ"ו מפהמ"ק הלכה ד' דבקרבן אנשים הרי אלו לא יקרבו עד שיתן כל אחד חלקו במתנה לחבירו ותמה ש"ב במעשה ניסים דהא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולפמ"ש אתי שפיר דלריה"ג באמת אם מכר מה שעשה עשוי בדיעבד והא דאמרו כאן דכריה"ג א"א לאוקמא הוא משום דתנן לא עשה ולא כלום וכמ"ש. שוב ראיתי בפ"י בב"ק דף ס"ז שכתב ג"כ דלריה"ג יכול למכור עלתו ושלמיו ונדחק בסוגיא כאן ועיין בקצה"ח סי' ת"ו שתמה עליו והארכתי בזה במק"א אבל לפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ובלא"ה נראה בישוב קושית המע"נ הנ"ל דכל הטעם דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום הוא דאינו יכול להתכפר בעולתו של חבירו שהכפרה היא לבעלים הראשונים וכאן באמת הכפרה יהי' לבעלים וקמי שמיא גליא מי הבעלים ויתכפר כל אחד בשלו וע"כ לא הצריך הרמב"ם שיתן כל אחד חלקו במתנה לחבירו רק משום שלא יוכל לסמוך על קרבנו של חבירו וא"כ ניתן כל אחד חלקו במתנה לחבירו שיהי' שלו עד שיקרבו ואז יהי' כל אחד נתכפר בעולתו ושלמיו שלו:

ובזה מיושב היטב הא דקאמר הש"ס כאן דאליבא דריה"ג לא מתוקמא ומשמע דלריה"ג קדק"ל ממון בעלים הוא ויוכל למכרו וקשה לפמ"ש רש"י בב"ק דף ע"ו דע"כ לא אמר ריה"ג ממון בעלים הוא רק קודם שחיטה וא"כ איך מועיל מכירה לריה"ג על לאחר שחיטה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אינו מוכר רק על קודם שחיטה וצ"ע בזה. שוב ראיתי ברמב"ם בהלכות מעילה שכתב דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והשמיט תיבת ולא והיינו דלדידיה דפסק כריה"ג ל"ש ולא כלום דאין שום ה"א שיפסיד עי"ז וכמ"ש הרמ"ע מפאנו וכמ"ש למעלה:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה