אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות מיאון וחליצה › דף ה ע"ב

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות מיאון וחליצה · דף ה ע"ב

שם דף פח

ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י ש"מ מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון ערב יו"ט אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ש"מ סבירא ליה כר"י דאמר לקמן אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמא ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנ' לכלבים. והנה דברי רש"י תמוהים וכבר תמה הפ"י דכבר כתב רש"י בדף מ"ו וביתר ביאור בביצה דף כ"ז דכל היכא דאחשבי' תורה לשריפת' אף בשאר דברים אסור ע"ש וה"ה כאן דכיון דאחשביה לשריפת' ומצותו בשריפ' גם שאר דברים אסור ביו"ט ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכ' הקשו בתוספות ד"ה ואמר אע"ג כשישרף ויעשה גחלים יהי' הנאתו מותרת ע"ש. אמנם לפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בשבת דף כ"ד להקשות היאך יליף תרומה טמאה מקדשים דהרי תרומה טמאה יכול להנות בשעת ביעור' והוה לצורך וכתבו דמגרע גרע הואיל שכל הנאות אסורים אלא הנאת שריפה א"כ הוה השריפ' לצורך מצוה ולא לצורך יו"ט. וביאור הדברים דע"כ לא מותר הבער' לצורך רק היכא שעושה הבערה לצורך הדבר אבל כאן אדרבא הנאה נמשכת מחמת הבערה דהרי מוכרח לשורפו שאין לו תיקון לצורך הוה הנאה טפלה להביעור ובכה"ג הוה הביעור שלא לצורך ואסור ביו"ט ע"ש ולפ"ז גם כאן כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה לר"ע א"כ הוא מוכרח לשורפו וא"כ לא מותר לשורפו ביו"ט כיון דהביעור ביו"ט מוכרח וכמ"ש התוס' וכעין זה העירני באחד מספרי האחרונים אלא שלא ביאר כל הצורך ולפ"ז ע"כ מוכרח דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכל דבר א"כ אין השריפה מוכרח וא"כ ממילא מותר לשורפו ביו"ט דיכול להנות ממנו לאחר ששרפו וכקושית התוס' ולפ"ז שוב מותר גם שאר דברים דע"כ לא כתב רש"י דכל היכא דאחשביה לשריפתו אסור גם בשאר דברים אלא שם דגוף השריפ' דאחשביה יהי' אסור ביו"ט א"כ ממילא גם שאר דברים בכלל אבל היכא דגוף השריפה דאחשביה יהיה מותר דיכול להנות אח"כ א"כ איך אפשר דשאר דברים דלא אתו רק מיניה יהיה אסור וז"ב. ובזה מיושב קושית הצל"ח שם שהקש' דמה מדייק רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום ראשון וכו' דמשמע דאי הי' לו גם שאר למודים היה ניחא גם לימוד זה והיאך היה ניחא וגם קושית רבו הרב ר' אייזיק ז"ל דהיכא מוכח דלמא בכל דבר ס"ל ורק דעכ"פ גם שריפה בכלל והיאך אפשר לשרפו דהוא ג"כ בכלל תשביתו ואינו ביו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דקושית רבו ודאי ל"ק וכמ"ש וגם קושיתו ל"ק דאם היה שאר למודים דהוא מערב יו"ט א"כ הוה אסור ביו"ט דניהו דהוא לצורך קצת דיכול להנות ממנו הא הוה מלאכ' שיכול לעשותו מעיו"ט אבל כיון דלא נפקא ליה רק וזה וא"כ מה"ת לשורפו בעיו"ט שפיר היה מותר ביו"ט אם היה השבתתו בכל דבר וכנ"ל ודו"ק:

וע"ד הפלפול י"ל בקושית הפ"י דהרי המג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' הקשה ד דחה עשה ול"ת דחמץ עשה ול"ת דיו"ט אך זה אינו דאמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה דשניהם עשה דרבים ולפ"ז שפיר פריך דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים וא"ל דאחשביה דזה אינו דכל הטעם דאחשביה הוא דצריך לקיים העשה ול"ת דחמץ וא"כ כיון דכל הכח בא מכח העשה ול"ת דחמץ דצריך לבערו רחמנא אחשביה למלאכה א"כ פשיטא דהעשה ול"ת דחמץ דוחה אותם ולא שייך לומר מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה דהא בעצמותו שאר דברים אינם מלאכה ואין בכלל עשה ול"ת רק משום דצריך לבערו ולקיים עשה ול"ת דחמץ ופשיטא דדוחה אותם וז"ב והבן ויש להאריך בזה ואכ"מ:

שם בגמרא ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה במג"א סי' תקי"ח כתב על מ"ש ה"ה בפ"א מיו"ט ה"ד דהבערה אף שאינו באוכלין ומשקין מ"מ מותר משום דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ודרשינן מיניה ביום השבת הוא דאסור אבל לא בי"ט ולפ"ז מהיכן דייק ריע דהבערה אב מלאכה הא איכו רק בשבת ולא ביו"ט ע"ש והיא קושיא גדולה ובחידושי להלכות יו"ט הארכתי והנ"ל כעת בזה דהנה לכאורה רציתי לומר דהרי אמרו במכות דף כ"א ובפסחים דף מ"ח דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וכן קי"ל כמ"ש רבינו בפ"א מיו"ט ה"ג ועיין רש"י במכות שם שנדחק דביו"ט לא כתב לחלק אבל באמת דלמ"ד לחלק יצאת לכך כתיב לא לחלק אש בכל מושבותיכם ביום השבת להורות דדוקא בשבת הוא דחייב על כל מלאכה בפני עצמה אבל ביו"ט אין חילוק מלאכות וא"כ שפיר חייב ביו"ט על הבערה רק דאין חילוק מלאכות ביו"ט. ובזה מיושב מה דדייק רבא דש"מ דסבר ר"ע דהבערה לחלק יצאת ונדחקו רש"י ותוס' דמהיכן מוכח דלמא ללאו יצאת ולפמ"ש אתי שפיר דאם ללאו יצאת שוב מורה דדוקא בשבת הוא הלאו אבל ביו"ט גם לאו ליכא וא"כ לא מוכח דתשביתו מעיו"ט דאפשר דביו"ט אינו אסור הבערה כלל וכמ"ש ה"ה. אמנם אכתי יקשה דא"כ איך אמר רבא ש"מ לא אמרי' מתוך וש"מ הבערה ללאו יצאת דהא דא ודא אחת היא וכעין זה הקשה המג"א שם בעצמו. אמנם העיקר נראה דל"ק קושית המג"א דבאמת צריך להבין לה"ה גופא דניהו דדייקינן בשבת הוא דאסור אבל ביו"ט שרי ודלמא ע"כ לא התירה תורה רק לצורך דבשבת אסור אף לצורך וביו"ט שרי לצורך אבל שלא לצורך מנ"ל דשרי וניהו דלרש"י ורמב"ם אף שלא לצורך כלל הותר היינו אם אמרינן מתוך אבל מהכתוב ליכא למידק אך זה אינו דבאמת אמרינן מתוך רק דה"ה קשיא ליה היאך נימא מתוך בהבערה והלא לא שייך לומר שהותרה לצורך דמנ"ל דהותרה והא אינו באוכל נפש כלל וע"ז חידש דמצינו דהותרה מדכתיב בשבת וכיון שהותר ביו"ט לצורך עכ"פ שוב אמרינן מתוך וז"ב מאד ולפ"ז לר"ע דסובר דלא אמרו מתוך ולא חשוב חמץ לצורך שוב שפיר הוה הבערה אב מלאכה ואדרבא מוכח כסברת ה"ה דאל"כ יקשה מנ"ל דלא ס"ל מתוך דלמא שסובר מתוך רק דהבערה לא הותר כלל אף לצורך דאינו באוכל נפש וע"כ דלצורך הותר מדכתיב ביום השבת וכמ"ש ה"ה. ובזה מיושב היטב קושית המג"א סי' תמ"ו על הש"ע דבש"ס דייק רבא דש"מ דלא ס"ל מתוך דמשמע דאי אמרינן מתוך היה שרי את שאין בו צורך ובש"ע פסק דאסור ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דרבא שפיר דייק דאי ס"ל מתוך היה מהראוי להתיר משום דכתיב ביום השבת ומשמע ביו"ט שרי וכל שמותר לצורך ממילא אמרינן מתוך אף שלא לצורך כלל לשיטת רש"י או לצורך קצת לשיטת התוס' וכאן הוה צורך קצת לצורך מצוה אבל מדרבנן צריך צורך ועיין סי' תקי"ח ולכך אסרו בש"ע ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה