דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות מיאון וחליצה · שבת דף כב
והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור ורב נחמי' אמר וכו' ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר כתבתי בדרוש על ס"ת במה שהאריכו המפרשים אם מצות התורה בעשה ול"ת הוא ע"ד גזירה כמלך שגוזר על עבדו או שהוא ע"ד עצה. ולפענ"ד המופת ע"ז דאינו ע"ד גזירה דהרי התורה אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו יאמר לך על ימין שהוא שמאל וא"כ אם הי' ע"ד גזירה איך יתכן שאם יהי' המלך גוזר שיעשו כן היוכל איש מעבדיו שישנה גזרתו וע"כ שהוא ע"ד רפואה וכמ"ש הר"ן בדרושיו שאם עושה כפי אשר יורה שכלו אז החיי עולם נטע בתוכינו ועיין בהקדמת הקצה"ח ודו"ק:
הקשה אותי כבוד א"מ הגאון נ"י במ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט גבי צנועין דאמרו כל המתלקט דמשמע דפודין במחובר ואילו בתוספתא אמרו ב"ש אומרים אין פודין ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין הכל מודים שאין פודין במחובר וטעמא דיליף קדש קדש ממעשר וי"ל דלאו טעמא משום זה רק שאין דמיו ידועים וכו' וה"ט דב"ש. והקשה דאיך אפשר לומר דטעמ' דב"ה משום דיליף קדש קדש ממעשר דא"כ מ"ט דב"ש והא ב"ש לא יליף קדש קדש כדאמרו במשנה דמע"ש פ"ה וע"ז אמר דזה שסיימו התוס' והיינו טעמא דב"ש והיינו משום דלב"ש ע"כ דה"ט דהרי ב"ש לא יליף קדש קדש ממעשר ובאמת שדפח"ח ואפשר שלזה כוונו התוס' בתירוצם אבל אכתי קשה להס"ד של התוס' מ"ט דב"ש. והשבתי בפשיטות דבאמת ב"ש לא יליף קדש קדש ממעשר רק מקדש הלולים והיינו דדרשו קדש חלולים דאחלי' והדר אכלי' ולא מתמנעין רבנן בין ה' לחית כדאמרו בירושלמי והובא בר"ש פ"ה ממע"ש שם ולפ"ז הרי עכ"פ בקרא כתיב קדש הלולים והיינו שר ואין אומרים שירה אלא על היין ועיין ר"פ כיצד מברכין ולכך אין פודין ענבים אלא יין משום דעיקר שירה אינו רק על היין ונתגלה לנו טעמו של ב"ש רק לב"ה מה דלא ס"ל קדש הלולים חלולים הוצרכו התוס' לחדש משום דילפי קדש קדש ממעשר ולכך הכל מודים דאין פודין במחובר וזהו דס"ל בהס"ד ואח"כ חדשו דגם ב"ש לא ס"ל לענין זה לא קדש קדש ממעשר ולא קדש הלולים רק מטעם דאין דמיו קצובים ודו"ק כי נתבאר טעם נכון מה דב"ש ס"ל דאין פודין ענבים רק יין ועיין שו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' קנ"ו ובר"ש פ"ח דפיאה וימצא המעיין דגם ב"ש דרשו קדש קדש ויתיישבו דברי התוס' בפשיטות אבל גם מ"ש נכון מאד ועיין היטב במיוחסות שם:
והנה המופלג החריף מוה' יונה נצח ני' אמר בהא דאמרו דאין שמטה משמטת הודאה וע"ז נתן הטעם דהודאת בע"ד הוא מטעם חיוב חדש כמ"ש המהריב"ל וא"כ לא נתחייב מקודם ולא עבר עליו שביעית ויפה אמר אך אני אמרתי לפמ"ש הקצה"ח בטעם הודאת בע"ד דהוא מתורת עד פסול והתור' האמינ' לגבי עצמו אף לעד פסול ע"ש ולפ"ז זה דוקא לחיוב ולא לפטור ולפ"ז כאן דעי"ז פטור דשביעית משמטתו שוב לא יהיה נאמן וא"ל דעכ"פ לאחר שיעבור שביעית יהי' נאמן בהודאתו למפרע דז"א דכיון שלא היה נאמן בהודאתו בעת שהודה שוב א"נ אח"כ כמ"ש הראב"ד והובא בטוש"ע חו"מ סי' מ"ז וכ"כ הראב"ד פי"ח מא"ב לענין איסור ודו"ק:
עוד אמר דשביעית משמטת השבועה וע"ז אמר דזה דוקא שבועה דאורייתא דהתורה אמרה או תשבע או תשלם וכל שאינו נשבע משלם א"כ הר השבועה ממון משא"כ בשבועה דרבנן שאינו ממון דלא נחתינן לנכסי' ואינו רק שבועה גרידא וא"כ לא הוה רק שבועה ושבועה אינו משמט ויפה אמר דמה"ט לא מהפכינן בשבועה דאורייתא רק שבועה דרבנן.
ובזה ישבתי מה שהקשו כלם אמאי לא אמרו בשבועות מ"א דנ"מ בין שבועה דאורייתא לדרבנן לענין משואלי"מ ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דבדרבנן לא שייך מתושואיל"מ משום דבדאורייתא אמרינן או תשבע או תשלם ולכך כל שא"י לשבע משלם אבל בשבועה דרבנן לא חייבו רבנן ממון ע"י שבועתם ויתכן יותר עפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דרבנן לא חייבו ממון ע"י גזרתם ע"ש ולפ"ז א"כ שוב הוה הנ"מ דאין מהפכין ג"כ לזה דמה"ט אמרי' בדאוריית' מתושא"ילמ ולא בדרבנן ודו"ק כי נכון הוא:
והנה בשנת תרכ"ה ביום ב' בא אמר לי הרב הגדול האברך מוה' יעקילי נ"י שנתקבל לאבד"ק הרימל"ב בעת עוברו פה במה שנסתפקו האחרונים אם בלאו הבא מכלל עשה והוא הזמן גרמא אם נשים פטורות כמו מ"ע שהז"ג ואמר הוא לפשוט מהא דאמרו גבי עיסת שביעית לאכלה ולא לשריפה ומשמע דאפי' נשים א"י לשרפה דאל"כ משכחת לה ע"י נשים והשבתי דהס כי לא להזכיר דשם הפירוש דהתורה לא נתנה עיסת חלה רק לאכילה אבל כל שאינו רק לשריפה פטורה מן החלה וא"כ מה בכך שנשים יכולות לשורפה מ"מ פטורה מן החלה וז"פ וברור:
בשנת כתר"ו ישועה אור ליום ה' ער"ח מרחשוון היה אצלי ש"ב הרבני המופלג מוה' ליזר נ"י מביזנאב והקשה על מ"ש הח"ץ ז"ל סי' א' להסתפק אי חליצת הוה כוונת קנין או כונת המצוה ואני כתבתי בגליון הח"ץ דהוה כונת המצוה וע"ז הקשה דלפמ"ש הח"מ דכל דהוה מעשה ל"ש כוונה דהמעש' עומד במקום כונה וכאן יש מעשה וא"כ למה צריך כוונה ושאל להרב הגאון מהרש"ק נ"י והשיב לו כיון דהמעש' החליצה הוא בשנים היבם והיבמה ושנים שעשאוהו ל"ח מעשה כ"כ אך באמת לק"מ דע"כ לא כתב הה"מ רק מעשה המורה על גוף המצוה דהיינו אכילת מצה שמורה על המצוה דאכילה בעצמה זו עיקר המצוה אבל חליצת נעל כל שאינה מכונת לשם חליצה פשיטא דאין זה מורה על המצוה דאטו מי לא תוכל לחלוץ נעלו בסתם ולכך בעי כונה וז"ב ופשוט וגם הברכה אכילת מצה מורה לשם מצוה ודו"ק:
בא לפני ד"ת באחד שהתקשר עצמו עם בתולה והבטיחה ליתן לו סך ד' מאות רייניש וכעת טענה אם תכלה שבנה הבטיח לה לסייע מאה רייניש כסף וכעת אינו רוצה ליתן לה ואין לה רק שלש מאות והנה הרב החריף הדיין מוהר"פ קארפ הראה לי שהגאון מטארניפאל בספר יהושע סי' צ"ג הביא שהיה התקנה המובא בחקי דרך שאם אינו חסר רק שליש מהסך הוה כסילוק ורצה לפרש דהתקנה הי' שהוא מחויב לישאנה ע"ש ובספר חסד לאברהם נחלק עליו ע"ש בחו"מ סי' מ"ב. ובאמת מצד הסברא נראין דברי בעל חסד לאברהם שהרי אונסא כמאן דלא עבד אבל לא כמאן דעבד. אך לפענ"ד טעם התקנה הי' דהנה באו"ח הובא בש"ע אהע"ז סי' ב' דלא יתקוטט בשביל ממון ומה שלוקחין ממון בנשואין אינו ביושר ונקרא נושא אשה לשם ממון אמנם באמת הדבר צ"ע דהנה אמרו בפשט לו את הרגל דאדמון אומר יכול לומר אילו אני פסקת וכו' או כנוס או פטור הרי שעכ"פ אינו נקרא נושא אשה לשם ממון והטעם נראה דעכ"פ הוא מחויב לתת מזונות וכל החיובים וכשלא יהיה לו נדן מה יכול לעשות. ומעתה זה שתקנו דכל שנותנת לו רק שחסר שליש עכ"פ אין מעצור לד' להושיע והברכה יכול להיות כל שאיני רק לגמרי וא"כ כל שמקפיד הוה נושא אשה לשם ממון וא"כ שפיר יכלו לתקן שלא יהיה יכול לעכב וישא אותה כנלפענ"ד והטעם דשני שלישים נראה לפענ"ד ע"ד מ"ש דמשלמין דמי בשר בזול והיינו שני שלישים כמבואר בחו"מ סי' שמ"א ס"ד והטעם כתב הסמ"ע דיכולין לומר אילו היינו יודעין דלאו של אבינו לא היינו אוכלין אבל בשר בזול הי' אוכלין אף שידעו שיצטרכו לקנות ע"ש וה"ה כאן ניהו דיכלו לטעון אנן לא רצינו רק כל סך הנדן אבל כיון שמה שלוקח ממון בעד נשואין הוא שלא ביושר עכ"פ בשני שלישים היה בודאי מרוצה ודו"ק היטב:
הטור או"ח ס' תרל"ח בשם בה"ג דפטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ובטלטול נפלו ביו"ט אסורין באכילה ומותרים בטלטול במקומן והטור כתב ואיני מבין מה שחילק לענין טלטול במקומן בין שבת ליו"ט והב"י הביא בשם המזרחי דתמה ביותר דאדרבא לר"נ יו"ט חמור לענין טלטול והב"י תמה דהבה"ג פסק כר"ש דלית ליה מוקצה כלל וע"ז כתב הב"י דאפשר דמשום ביזוי מצוה ס"ל לבה"ג דאף ר"ש מודה וביש"ש כתב ע"ז בזה"ל סבור הייתי דהוא בקו עכשיו אבי רואה שאינו בקי דהרי הוקצה למצותו ס"ל לר"ש ע"ש והנה כבר הכינותי קונטרס גדול בזה והנה בדברי הרש"ל במחכ"ת זקני הרש"ל אני תמה דאיך חשב על הב"י שאינו בקי בדברי הש"ס במקומו בשבת דף מ"ה אבל מאד תמה אני על הרש"ל דשם דוקא בשעה שמשמש למצותו כמו שמן שבנר בשעה שדולק אבל לאחר שכבה מותר כמבואר שם בכל הסוגי' ועיין רש"י שם ד"ה אין וד"ה והוקצה ובתוס' שם וא"כ כל שנפלו לית לי' לר"ש מוקצה אף בהוקצה למצותו ולכך לא הביא הב"י זאת והוצרך לחדש משום ביזוי מצוה. אך דברי בה"ג לא ישב מה שחלק בין שבת ליו"ט. ולפענ"ד נראה דהנה גוף הדבר דהוקצה למצותו חמור לר"ש מהוקצה לאיסורו נראה דבר חדש דהנה ר"ש ס"ל דאין מוקצה אלא בדחה בידים כמו גרוגרות וצימוקים והיינו דס"ל לר"ש דדוק' בהקצה בידים בזה שייך מוקצה אבל מה דהקצה שלא חשב ע"ז שיהי' עי"ז מוקצה זה לא ס"ל דע"י שלא חשב אינו מוקצה ולפ"ז הרי אמרו בב"ק דף כ' דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ומטעם דדעת שכינה איכא ע"ש. ולפ"ז מה שהוקצ' למצוה ניהו דזה לא חשב ע"ז מ"מ דעת שכינה איכא כל מה שצריך להמצוה יהיה מוקצה ואף שלא מדעת כמדעת חשיב דאיכ' דעת שכינה והוה כאלו הקצהו מדעת ועיין ר"ן פ"ד דמגילה גבי קדושת בהכנ"ס דמדמ' תשמישי מצוה בעת שמשמש למצוה לתשמישי קדוש' דלא נפקע בכ"ד. וה"ה בזה כל שהוקצ' למצוה הוה כאילו הקצה מדעת וז"ב. אך כ"ז בעת שמשמש להמצוה אבל אחר שאינו ראוי לשמש למצוה מותר לטלטל אמנם הב"י כתב דהוא משום ביזוי מצוה והנה מבואר בסי' תק"ט דמותר לטלטל ביו"ט מוקצה לצורך אוכל נפש והמג"א מחלק בין טלטול גרידא שאינו משמש ובין שמשמש בו ע"ש וכ"כ המהרש"א בביצה דף צ"ג. אך כ"ז בעת שראוי והקצהו. אבל לפענ"ד נראה דלר"ש דלית ליה מוקצה רק משום ביזוי מצוה לפ"ז כל דיש לומר דלקחו לצורך אוכל נפש דמשום שמחת יו"ט התירו וגם זה מצוה משום שמחת יו"ט עכ"פ ביזוי מצוה ל"ש דדוק' בלוקח לרשות גרידא איכא ביזוי אבל כל שמטלטל בשביל צורך אוכל נפש דהוא מצוה משום שמחת יו"ט ל"ש ביזוי מצוה ולפ"ז זה החילוק בין יו"ט לשבת דביו"ט מותר הטלטול לצורך אוכל נפש אבל בשבת אסור דבשבת אסור אף שהוא לצורך אוכל נפש וז"ב ודברי בה"ג נכונים כנלפענ"ד:
ראיתי בתוס' רי"ד על סוכה שנדפס מחדש שכתב בהא דאמרו בדף מ"א אם החזירו יצא ואם לאו לא יצא והקשה הא כל מתנה שאם הקדישה אינה מיקדש אינה מתנה כדאמרו בנדרים דף מ"ח וכתב דאם הקדישו לזמן שנתן דהיינו שנתן במעמ"ל ועד אותו זמן יכול להקדישו ואם היתה שו"פ הי' חל ההקדש עד אותו הזמן וכמו שדה מקנה והביא ראיה מהדס וערב' שאינו שו"פ ואפ"ה יוצא בהם וקרינן ביה לכם ה"נ כאן וע"ז הקשה דא"כ למה הדס הגזול פסול והרי אם תבעו בדין אין נזקקין לפחות משו"פ ולמה יפסול והלא קרינן בי' לכם וכדאמרו בשינוי מעשה דאף דצריך להחזיר דמים מכל מקום קרינן בי' לכם ה"נ כאן וע"ז כתב דניהו דאינה חשובה גזילה אצל הנגזל מ"מ השי"ת חשבה גזלה ובמאי קנה הגזלן ובשלמא בשינוי מעשה קנה ע"י השינוי אבל כל שלא עשה קנין הרי אינו של הגזלן ואם הי' בו שו"פ לא קרינא לכם ולא הוה קניא לה ה"ה בפחות משו"פ ודבריו דברים חדשים יוצאים מפי קדמון. ולכאורה צריך ביאור דהא בפחות משו"פ אמרינן בסנהדרין דף נ"ט דישראל מחיל לי' וא"כ שוב מחילה א"צ קנין ולמה לא יצא בו וצ"ל דכיון דבשעת גזילה לא מחיל לי' עדיין ובשעתו הוה גזילה וא"כ הו"ל מצוה הב"ע אף דאח"כ מחיל לי' מ"מ בא בעבירה ולכך לא יצא בו. ולכאורה רציתי לומר דזה סברת היראים שהובא במג"א סי' תרל"ז דגזילת עכו"ם אף למ"ד דגזילת עכו"ם מותר אבל לא מקרי לכם והיינו דניהו שאינו של הנגזל אבל במה קנהו הישראל ולא מקרי לכם. אבל ל"ד דלפמ"ש שאני פחות משו"פ דבשעת גזילה עשה איסור ול"מ המחילה אח"כ אבל גזל עכו"ם דהתורה התירה דהתיר להם ממונם ועיין ב"ק ל"ח א"כ לא עשה הישראל איסור ולמה לא יהי' מקרי לכם דהרי התורת התיר' ממונם וכן אמרו בסנהדרין בפרק חלק דהקב"ה הקנה להשבטים מה שלקחו מעכו"ם כדדרשו על פסוק אוסף שללכם וכו' ודו"ק:
ובגוף קושית הגאון ז"ל דלמה בפחות משו"פ יהיה פסול אף דלא צריך להחזיר בדיינים ולמה בשינוי מעשה לא יפסול ניהו דא"צ להחזיר רק דמים מכל מקום יהי' פסול. לפענ"ד הדבר נכון דהרי מצינו לענין אתנן ולכמה דברים דאף במקום דכשר להדיוט מאוס לגבוה א"כ ה"ה בגזל פחות משו"פ ניהו דלהדיוט א"צ להחזיר אבל מכל מקום לגבוה מאוס וכדאמרו בסוכה דף למ"ד אני ד' שונא גזל בעולה והיינו שמאוס לגבוה וכעין מ"ש הבאר עשק לענין יי"נ דאף דכשר בששים וכדומה מכל מקום לקדוש פסול דמאוס לגבוה וה"ה כאן ובזה ל"ק משינוי השם דהרי בשיטה מקובצת ב"ק דף ס"ה כתב דכל דנשתנה לא שייך מאוס לגבוה דאין זה מה שהיה מקודם ע"ש ולכך שפיר אמרו דקנה בשינוי מעשה דלא שייך מאוס לגבוה כל דנשתנה ודו"ק. ובזה מבואר הא דאמרו בסוכה דף למ"ד בהא דפריך ולקני בשינוי מעשה ומשני דהו"ל שינוי החוזר לברייתו והקשו בתוס' הא גם שינוי החוזר לברייתו קני מדרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בשיטה מקובצת ב"ק שם כתב בשם הר"א מגרמיישא דהא דשינוי מעשה לא מאוס לגבוה דוקא כל שאינו חוזר לברייתו אבל בחזר לברייתו מאוס לגבוה וא"כ ניהו דקני אבל מאוס לגבוה ודו"ק:
והנה במ"ש לתמוה על היראים דכ' דגזל עכו"ם דמותר הוא מהכתוב רעך ולא עכו"ם ועיין בתוס' ב"מ דף פ"ז ובבכורות דף י"ב והנה כבר נודע מה דאמרו בזבחים דף ס"ו דלא יבדיל הוא רשות וכתבו התוס' שם דכל דס"ד דצריך להבדיל בזה יש לומר דהוא רשות שא"צ להבדיל יעו"ש. וגם אנן נימא כיון דיש מ"ד דס"ל דגזל עכו"ם אסור וכן קי"ל באמת א"כ י"ל דאף למ"ד דשרי היינו שהוא רשות דהוה ס"ד דאסור לכך מיעט רעך ולא של עכו"ם דרשאי אבל מכל מקום לא מקרי לכם דהתורה לא חייבה לגזול עכו"ם ורק דאם גזל לא עבר על לא תגזול וזה ברור בסברת היראים דלא אקני תורה לישראל גזל עכו"ם רק דלא עבר וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דאמרו בב"מ דף פ"ז דכרם רעך ולא עכו"ם ומקשה הש"ס למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזלו מותר פועל לא כ"ש והקשה אותי תלמידי המופלג מוה' שלום פיניליש כ"י דלמא אצטריך קרא להתיר לענין דיהי' קרוי לכם לשיטת היראים דמ"מ לכם לא קרינן בגזל אבל פועל שרי. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא מקרי לכם דאינו רק רשות ולפ"ז כיון דעכ"פ בגזל היא רשות א"כ בפועל שוב הוה היתר דאל"כ למה צריך בפועל קרא דהא עכ"פ שרי וכל דשרי שוב בפועל הוה קנין גמור ולמה צריך קרא דלרשות ל"צ קרא וממילא פועל דעדיף דברשות קעביד שוב מותר וקרינן ביה לכם ודו"ק היטב: