דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות מיאון וחליצה · קידושין דף מג
בתוס' ד"ה שלא הקשו הא מצינו במעיל' שאם אמר לשליח אכול ככר זה של הקדש דחייב והוה זה נהנה וזה מתחייב וכתבו דמעילה לא מתחייב ע"י הנאת השליח דמיד דאגבהה שליח קניא ואההיא שעתא חייב המשלח ע"ש והנה דבריהם לכאורה תמוהין לפענ"ד דאיך אפשר לומר דחייב על הגבהה הא לא עדיף מאם המשלח הגביה בעצמו כל דלא נהנה ולא פגם בפרוטה פטור כמ"ש הרמב"ם פ"ו ממעילה ועוד דהגבהה אינו חייב רק על הקרן דקנאו להיות עליו כשואל כדאמרו בסנהדרין דף ע"ב אבל איך מתחייב חומש וקרבן ועיין בצל"ח בפסחים דף כ"ט ועוד דהרי כתב השטמ"ק בכתובות דף למ"ד בהא דפריך מדאגבהה קניא דהא דלא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנ' איתא משום דתרומה יש לה בעלים הכהנים. הרי מבואר דבהקדש לא שייך מדאגבהה קניא דכל היכא דאית' בי גזא דרחמנ' איתא והארכתי בזה במק"א בפסחים דף כ"ט דאוכל חמץ הקדש וע"כ נראה לפענ"ד דכונת התוס' דמעילה שאני דבמעילה חייב אף בנתנו לחש"ו וכדאמרו במעיל' דף כ' ומטעם דהעיקר תלוי במה שהוציאו ע"פ דעתו וכמ"ש התוס' שם וא"כ הוה בשעת הגבהה כאילו הוציאו ע"פ וא"כ שפיר חייב המשלח דהוה כאילו הגביהו המשלח ונתנו להשליח דהרי קנאה ע"פ וא"כ הרי נהנה המשלח ופגמו בשו"פ מידי דהוה אם היה נתנו לו ומה לי נתנו או שהגביהו ע"פ המשלח וז"ב מאד ועיין במלמ"ל פ"ז ממעילה ה"ב שמחלק בין המשלח דחייב בהגבהה ולא השליח ודבריו סתומים. ולפמ"ש כונתו מפורשת דהמשלח שפיר חייב דהוה כאילו נתנו לו אבל השליח אי אפשר שיתחייב בהגבהה בלבד ומטעם שכתבתי דלא נהנה בשו"פ ושאר הטעמים שכתבתי וז"ב מאד בכונת התוס' ובזה יש להעמיס במ"ש הרמב"ם דאם נתערב איסור אחר אינו מעל שלא מצינו בכל התורה שליחות לדבר עבירה רק במעיל' ובלבד שלא יתערב איסור אחר ותמה המהרי"ט בחידושיו לרי"ף קידושין פ"ב דהא איכא שליחות יד וטביחה דישנד"ע ומ"ש דשם לאו שם שליחות עליו וכ"כ בהפלאה שם ודבריו תמוהין דמעילה בודאי חייב אף בחשו"ק וכמ"ש במעילה דף כ' ולפמ"ש אתי שפיר דשאני מעילה דמוכרח לומר דהוה כאלו המשלח נתנו להשליח דאל"כ לא יתחייב בהגבהה וכמ"ש ועל האכיל' הוה זה נהנה וזה מתחייב משא"כ בטביחה דניהו דהוה כאילו המשלח עשהו אבל לא שיהיה נחשב כאלו נעשה ע"פ המשלח וע"פ ציויו ובזה הן נסתר מחמתו דברי המלמ"ל פ"ג מגניבה על הטור ע"ש. עכ"פ דברי התוס' נכונים. ובזה מיושב מה שהקשו בהא דאמרו בר"ה אימת מעל לבתר דתקע והקשו האחרונים הא מעל בהגבהה ולפמ"ש לא מעל בהגבהה רק במשלח ע"י שליח ומטעם שכתבתי. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הצל"ח בפסחים דף כ"ט דאמאי לא מעל הא מדאגבהה קניא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ל"ש מדאגבהה קניא דבשעת הגבהה לא נהנה בשו"פ ושאר הטעמים שכתבתי. ובזה מיושב מה שהקשה מכריתות דאם היה שבת והוציאו בפיו דא"כ היאך חייב על מעילה הא אינו מת ומשלם ולפמ"ש אתי שפיר דשם שייך מדאגבהה וא"ל דלא נהנה בשו"פ דהרי התוס' בכריתות שם הקשו דהא נותר לא שוה מידי וכתבו לחלק דכיון דהיה עליו קדושת הגוף מעל אף דלא שוה כעת זה כונתם אם שדבריהם תמוהין וסתומים וא"כ שם שייך מדאגבהה קניא ודו"ק כי היא הערה חדשה:
הרשב"א הוכיח מש"ס שבועות דף ל"ב דאמר הכל מודים בע"א וכו' דבמחויב שבועה ואיל"מ א"צ שכנגדו לשבע דאל"כ לימא ליה מי יימר דנשתבעת וכבר כתבתי במק"א דיש לדחות ראייתו כיון דעכ"פ מן התורה חייב שייך ק"ש כדאמרו בדף ל"א שם גבי משחק בקוביא ובתוס' שם משא"כ בחשוד דממנ"פ אם אזלת בתר דין תורה יכול לשבע החשוד דאינו מפסל רק מדרבנן. אמנם כעת ישבתי דיש לומר ראיה דא"צ שכנגדו לשבע דהרי בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א כתב דכאן ע"כ מיירי דכבר טען חטפתי ודידי חטפתי דאל"כ יכול העד לטעון אולי היה טוען לא חטפתי והיה נשבע כנגדו ע"ש ולפ"ז יקשה דאכתי יכול לטעון אם הייתי בא היה חוזר וטוען לא חטפתי אך זה אינו כיון דבעת כשטוען חטפתי ודידי חטפתי אם היה בא ע"א הו"ל מתושאיל"מ א"כ הו"ל מחיוב לפטור דבלא חטפתי נפטר בשבועה ולא מצי לחזור כמבואר סימן פ'. ולפ"ז אם נימא דשכנגדו צריך לשבע שוב היה יכול לחזור ולטעון דלא הוה חיוב גמור דעדיין צריך שכנגדו לשבע ומי יימר דמשתבע וכמ"ש הש"ך שם בשם המהרש"ל וכאן ל"ש דעכ"פ מה"ת א"כ שכנגדו לשבע דז"א דס"ס כל שרבנן חייבוהו שבועה שוב לא הוה חיוב גמור ויכול לחזור ולטעון. ובזה יש לישב קושית התוס' שם ד"ה הו"ל דלמה אצטריך לטעם דהו"ל מחויב שבועה ואיל"מ ועיין במהרש"א ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ אם היה רוצה לחזור ולטעון לא חטפתי דלא יוכל משום דהו"ל מחויב שבועה ואיל"מ והוה מחיוב גמור לפטור:
והנה התומים בסימן פ"ז הקשה על הרשב"א הנ"ל דמה מייתי ראיה דלמא באמת צריך שכנגדו לשבע רק דעד המסייעו פוטרו וע"כ כשיטת הס"ך דאותו עד אינו יכול לעשות שתי פעולות וכלם תמהו עליו דהא אינו מסייע לו שהוא א"י שחטף של התובע רק שחטף אבל הכונה פשיטה דכל שחטף הו"ל כגזלן דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו וכמ"ש רש"י ותוס' כאן ושפיר מסייע להתובע וכ"כ בשו"ת מיימוני שם בהדיא לישב דלכך א"צ שכנגדו נשבע דהו"ל עד מסייע משא"כ בחשוד א"כ יצא כל הממון על פיו ומהתימה על התומים שהוא בעצמו מביאו בס"ק ט' שם איך לא זכר שם בס"ק י"ג זאת ובע"ש למעלה יש לישב הא דקאמר שם גבי חשוד ולימא ליה מי יימר דמשתבעת והדבר צ"ב דלמה לא ישבע באמת. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוא היה יכול לחזור ולטעון אין לויתי ופרעתי שזה לא ידע העד רק דהו"ל מחויב לפטור דבזה צריך לשבע נגד העד ובזה פטור רק כיון שכנגדו הוא צריך לשבע הו"ל א נו מחויב גמור וכמ"ש המהרש"ל ומשום דמי יימר דמשתבעת וכיון שכן זה שאמר ליה מי יימר דמשתבעת ובלא"ה יש לומר דאם היה טוען פרעתי יכול העד לומר מנין הייתי יודע דלא פרע ואפשר דבאמת לא היית משתבע אבל בנסכא דר"א דכל שחטף מידו הו"ל כגזלן ומסתמא כל מה שביד האדם הוא שלו וא"כ ל"ש מי יימר דמשתבע ומיושב קושית הרשב"א הנ"ל ודו"ק
הרמב"ם פ"ב מטומאת אוכלין הלכה א' כתב כל האוכלין הגדילין מהקרקע אין מקבלין טומאה עד שיעקרו אבל כל זמן שהן מחוברין אפילו בשרש קטן שיכולין לחיות ממנו אין מקבלין טומאה. הנה מהתחלת לשונו משמע דעד שיעקרו אף שא"צ ליניקה אין מקבלין טומאה אבל מסוף לשונו משמע דדוקא כשהוא מחובר עכ"פ בשרש קטן שיכולין לחיות ממנו הא כל שאינו יכול לחיות ממנו אף שאינה עקורה חשובה כעקירה וכן הבין הכ"מ שם וכתב וז"ל ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל"כ חשובה כעקורה כדאמרינן גבי ערלה וכדאמרינן גבי הני דבסמוך אבל לפענ"ד דבריו סותרים זה לזה וגם לא ידעתי מ"ש ראי' מכל הני דבסמוך דלכאור' אין ראיה דכפי הנרא' כוונתו למ"ש בה"ב יחור של תא נה שנפשח ומעורה בקליפה שא"י לחיות ממנה כל האוכלין שבו מתטמאין ואינו ראיה דשם כבר נפשח רק שמעורה קצת ומה ראיה למחובר דהוא יותר ממעורה וגם ממ"ש בה"ד ביבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין ג"כ אינו ראיה דש"ה דיבש האילן ולא נקרא אילן והרי הוא כנקצץ וכמ"ש הראב"ד דמדמי לה לביכורים ועיין כ"מ ומלמ"ל שם אבל כ"ז שלא יבש רק שא"צ ליניקה אין ראי' ודלמא באמת אינו מטמא כל זמן שהוא מחובר ועוד ראיה ברורה דא"א דנימא שיטמא עד שיקבל הכשר והרי בפי"ב שם ה"א כתב בהדיא דלא נאמר וכי יותן מים עד שנעקרו האוכלין ונתלשו המשקין ומשמע דכל שהוא מחובר אף שצריך ליניקה אינו מכשיר וממילא אינו מקבל טומאה ועיין תוס' בחולין דף קי"ח ד"ה וכשם וכוונת הרמב"ם והכ"מ בסיפא היא דאף שעקורה כולה כל זמן שהוא מחובר בשורש קנון שיכול לחיות בו אינו מקבל טומאה אבל כ"ז שלא נעקר אינו מקבל טומאה וכן דייק לשון המשנה תבואה שנעקרה ומעורה אף בשורש קטן באופן שפשוט לפענ"ד דאינו מקבל טומאה עד שיתלש כולו ויעקר לגמרי:
והנה בחולין דף קי"ח ע"ב אמרו וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו ויש להסתפק אם הכוונה עד שיתלשו לגמרי אבל כ"ז שהוא מחובר אף שאין לו יניקה מן הקרקע אין מקבלין טומאה והכשר או דלמא דכל זמן שאין לו יניקה מן הקרקע אף שמחובר עדיין הוה כמנחא בכדא וכ"כ הרשב"א בתשובה והוקבע להלכה בש"ע או"ח סי' תס"ז דגן שנתייבש וא"צ ליניקה כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים ע"ש ס"ה וה"ה לענין קבלת טומאה והכשר:
ובזה מיושב לפענ"ד לשון התוס' שם הנ"ל שכתבו לבסוף דאין זה תימה כ"כ אם נאמר דהוכשר הכל במחובר ע"י גשמים שנופלין על הזרעים ותמה המהרש"א דהא כל מחובר ודאי דנפל עליו פ"א גשמים מ"מ אמינא דאצטריך וכי יותן מים על זרע דבעי שיהא נופלים הגשמים כשנעשה כבר זרע במחובר עכ"ל. ולפמ"ש א"ש דה"א כשא"צ ליניקה מקבל הכשר דכמאן דמנח בכדא דמיא לכך אצטריך למילף דאינו מקבל טומאה עד שיתלש ואינו מקבל הכשר ג"כ עד שיתלוש לגמרי ודו"ק:
הן אמת דלפ"ז צריך ביאור דברי הרשב"א דא"כ מנ"ל דמקבל חימוץ אף שהוא מחובר. והנראה דמסבר' יליף לה דעכ"פ אז מתחמץ דבשלמא כשצריך ליניקה איני מתחמץ משא"כ אח"כ וגם הרשב"א למדה מהא דאמרו בפסחים דף ל"ג דאחמיץ במחובר וזה רבות בשנים שראיתי בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ט שהקשה דא"כ משכחת לה גם תרומה שלא היתה לה שעת הכושר כגון שנטמא באביהן וכדאמרו בחולין דף קכ"ה וכתבתי בחידושי לש"ע סי' תס"ז שם דלק"מ דא"כ בלא"ה אין תורמין מן היבש על הלח ואף עלים שכמותו אין תורמין דבעי שיתרום מן היפה ופשיטא דכל כה"ג שיבש כ"כ עד שנתייבש באביהן דאין תורם מזה דאינו יפה ואין כדאי בזה לדחות דברי הרשב"א. כן כתבתי אז. וכעת אינו ה"י שו"ת מעיל צדקה הנ"ל ואם אין לו רק זאת אין בזה השג יד על הרשב"א:
והנה שנת תר"ח בעשור לחדש ניסן יום ה' מצורע הוגד לי בשם הרב המאה"ג מוה' אבא ז"ל אבד"ק ראהטין שהיה אומר במה שיקרה לפעמים במה שקוצרים התבואה בעצם וצריך ליניקה להיות להם מצה שמורה ויקרה לפעמים שאח"כ נמצא לפעמים איזה חטים הנקראים גריסטיץ. ואמר הוא כיון דבמחובר אף שבא עליהם מים אינו מחמיץ א"כ מה שהם אח"כ לחים והרי נתיבשו בשמש ונתייבש המים רק שהם לחים מחמת עצמם הוה כמי פירות שאינם מחמת המים ואני אמרתי דיש לדון בזה דניהו שהשמש מייבש היינו שמייבש הטפות המים אל החטה ואח"כ נתפחו ויוצא מהם המים שהיו כנוסים בגבם ומחמיצים ויש לדמות למים שהיו בעת הבציר המבואר בסי' תס"ב ועמג"א ס"ק ז' ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"מ דאלולי דכבר נתבטלו או שנשתנו היו אוסרים אף שאז לא נאסרו וה"ה בזה דניהו שנפל בעודו צריך ליניקה דלא מתחמץ אח"כ כשנתפח מתחמץ. כן אמרתי לפום רהיטא והנה האיר ד' עיני ומצאתי דברים נפלאים בפסקי תוס' במנחות פרק ר' ישמעאל ולפי שיש בהם הרבה ט"ס אמרתי להעתיקם כלשונם ולתקנם ולבארם דבאמת ר"י כתב תבואה השוכבת על הארץ והמים שופכין עליהם הוה חימוץ במחובר אך רוב שבולין עומרין ואינם כופלין על הארץ ואגב מדליהו נפלי ואח"כ מתחיל אות כ"ז חמץ הידוע אסור במשהו אבל הכא אזלינן בתר רובא או שמא כי קצרוהו בעוד המים על שבולים אח"כ מתחיל אות כ"ח מחמיצין במחובר אבל כשקוצרין יבשים אפילו הם לחים ע"י גדולים חוזרין לקדמוהן ולכן יש אנשי מעשה קוצרים לצורך הפסח כשהשמש זורח עכ"ל:
והנה אדברים מתמיהין ויש בהם ט"ס ואין להם לא ראש ולא סוף והנראה לי בזה כי איזה מעתיק ע"ה חלק הדברים והדברים צריכין חיבור. והנה הרשב"א כתב והובא בש"ע סי' תס"ז ס"ד שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדה עד שהיו קצת השבולים שעל הערימות מעצים צמחים אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה וביאר הטעם דהולכין אחר הרוב שאין מחמיצין ועיין טו"ז ומג"א שם והנה כבר אמרו בפסחים דף מ"ם דכל אגב מדליהו לא מחמצי ופירש"י דכל דרך נפילתם לא מחמצי. ולפ"ז יתבאר דברי הפסקי תוס' הנ"ל דהנה תבואה השוכבת על הארץ ממש והמים שופכים עליהם הוה חמץ במחובר והיינו כשא"צ ליניקה וע"ז כתב אך רוב שבלים עומדין והיינו באם רוב שבלים עומדים בזה יש להסתפק דאינם נופלים על הארץ ואגב מזליהו (צ"ל ודלייהו) נפלי והיינו כדרך שאמרו דאגב מדלייהו לא מחמצי ולכך כתב החמץ הידוע בודאי אסור במשהו אבל הכא אזלינן בתר רובא וכמ"ש הרשב"א וע"ז נסתפק די"ל כדאמרינן דמחמיצין במחובר דוקא כשקצרוהו בעודן המים מחוברי' על השבלים אז מחמיצין במחובר אבל כשקוצרין יבשין אפילו הם לחים ע"י גדולם (כצ"ל) חוזרין לקדמותם והיינו כל שלא נקצר כל שנתייבשו נתייבש המים בהם ואינם מחמיצים ובמחובר אפשר דלא מחמיץ כלל ולכך כשקוצרים כשהשמש זורח ואין המים על השבולים אז מותר. הנה זכיתי לבאר דברי הפסקי תוס' שהם דברים תמוהים לכאורה והמעתיק ע"ה שבשם וחלקם לאותיות והם צ"ל מחוברים ביחד וכמ"ש. והיוצא לנו מזה דבפסקי תוס' נראה שמסתפק אם מחמיץ במחובר וכפי הנראה אף דא"צ ליניקה דבצריך ליניקה פשיטא דאינו מחמיץ שאין לך תבואה שגדלה בלי גשמים וע"ד שאמרו לענין טומאה והכשר. ולדבריו הא דאמרו דאחמיץ במחובר היינו דקצרם בעוד המים עליהם. ועכ"פ יש לסברת המאוה"ג מוה' אבלי ז"ל הנ"ל קצה מקום בדברי התוס' הנ"ל שכתבו דחזרו לקדמותם ודו"ק. ובאמת צריך להבין דלפמ"ש כשהן מחוברין אין מקבלים טומאה עד שיעקר א"כ למה תאנים שיבשו באביהן מקבלין טומאה וכדאמרו בחולין דף קכ"ד וברמב"ם פ"ב מט"א הלכה ה' וצ"ל דכל שיבשו פשיטא דאין לך תלוש גדול מזה דאין צריכין לאילן כלל אבל כל שלא יבשו רק שא"צ ליניקה הרי הן כמו שהיו ואינן מקבלין טומאה ואני תמה על המ"צ דהקשה דלהרשב"א משכחת לה תרומה ג"כ במחובר והרי אף בלי דברי הרשב"א קשה הא משכחת לה תרומה במחובר שנתייבשו באביהן דנטמאו אבל ל"ק דמ"מ הי' לו שעת הכושר טרם שנתייבשו כל שנגמרו ולא צריכין ליניקה היו טהורים ולא מקבלי טומאה במחובר עד שנתייבשו משא"כ בחמץ דכל זמן שהוא מחובר שם תרומה עלי' דראשית דגנך כתיב וכמ"ש רש"י דרינון משמע תלוש וז"ב ופשיט ודברי הרשב"א נכונים ועיין בחו"מ סי' צ"ה וסי' קצ"ג ובכמה מקומות יש מחלוקת בזה אי אותן שעומדות לבצר הרי הם הבצורות ודין מטלטלין יש להם או כקרקע אבל אין ענינם לזה ועיין ש"ך שם. והנה הגיע לידי שנית ספר שו"ת מעיל צדקה וראיתי דמכח הקושיא הלז חידש דמשכחת לה חימוץ במחובר אף בעודם צריכין לקרקע דהם לחים ויונקים ולא אמרינן מסתמא נתחמץ עד שראינו שנתחמץ דאל"כ אמרינן אגב מדליהו לא מחמצי ואף דרבא חולק על אביי בחצבא דאבישנא אפשר דלא נחלק ע"ז ומודה דכל אגב מדליהו לא מחמצי רק דס"ל דמ"פ אין מחמיצין וגם עכ"פ ספק הוא ואף דבתלוש לא סמכינן ע"ז מכל מקום בעודן מחוברים יש לסמוך ע"ז ע"י שאינו ניכר החימוץ דאגב מדליהו לא מחמיץ ולפ"ז גם בא"ל ליניקה ג"כ יש להקל דכל אגב מדלייהו לא מחמצי ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד באמת משמעות הפוסקים דכל שצריכין ליניקה אין מחמצין כלל וכמ"ש הוא בעצמו. אמנם בפסקי תוס' מבואר ככל דבריו שהרי לא ביאר כלל דמיירי בשא"ל ליניקה וע"כ מסופק אם אגב מדלייהו לא מחצי או דמחמצין ואילו הי' רואה דברי הפסקי תוס' הנ"ל ברור לי דהי' שמח מאד שזכה לכוין לדעתם ועכ"פ זכיתי למצוא סמך גדול לדברי הפסקי תוס' שאין להם שום הבנה דהמעיין במ"צ שם ימלא כי סמך ראשו ורובו ע"ז די"ל דאגב מדליהו לא מחמצי במחובר והיינו בשאינו ניכר החימוץ ומ"ש בפסקי התוס' דתבואה השוכבת על הארץ ונפל עליה מים ומים שופכין עליו דמחמיץ במחובר אף דאגב מדליהו לא מחמצי היינו כמ"ש המ"צ שם דבשנתרבו הגשמים והגשמים מזלפין עליהם הרבה דודאי אסורים ומחמיצים דהוה כמאן דמנחי כבושים בכלי אבל כשהשבולים עומדין ואינם נופלין ואגב מדליהו נפלי בזה יש לסמוך ארובא ורק חמץ הידוע אסור וכמ"ש המ"צ דבעינן בזה חימוץ ניכר וכמעט שהפסקי תוס' לבש מעיל צדקה:
והנה במה שביארתי לעיל דלענין טומאה ודאי אינם מקבלים טומאה כל שהוא מחובר עד שיעקרו לגמרי. הנה הדבר ברור מהא דאמרו בפסחים דף ל"ג התם היתה לו שעת הכושר הכא לא היתה לו שעת הכושר וביאר המעיל צדקה דע"כ א"א לאשכוחי כלל בתרומה שיהי' טמא קודם ולא יהי' לו שעת הכושר דאל"כ גם בתרומה הי' לו לחלק בין היתה לו שעת הכושר או לא וע"כ דבתרומה לא משכחת שיקבל טומאה רק עד שיתלוש וא"כ ע"כ היתה לו שעת הכושר וע"ש שהאריך בזה אמנם מה דקשיא לי דהא משכחת לה דלא יהיה שעת הכושר כגון שנגע בה אדם טמא וקצרה דאז נטמאת בעת הקצירה וא"ל דלא הוכשרה דמשכחת לה שנפל עליו מים בעת קצירתו והכשירו וטומאתו בא כאחת. ומצאתי בפסקי תוס' במנחות אות ל"ב שכתב בהדיא תרומה שנטמאת אחר תלישה תרומתו תרומה אבל תלשו אדם טמא לא והיינו דלא היתה לה שעת הכושר וא"כ קשה שוב הי' לו לש"ס לחלק בתרומה ג"כ כן וע"כ דכוונת הש"ס דחמץ עפ"י רוב יכול להיות דאחמיץ במחובר משא"כ בתרומ' ועפ"י רוב אינו מחמיץ זולת בשנגע אדם טמא וכדומ'. ובגוף פירוש הרשב"א דאחמיץ במחובר שנפל בשכבר א"צ ליניקה הנה לכאורה היה נראה לפענ"ד כיון דאביי חידש דאגב מדליהו לא מחמצי ורבא אמר מי פירות לא מחמיצין א"כ מקרי ס"ס ספק שמא לא מחמצו אגב מדלייהו ואת"ל מחמצי הא מי פירות לא מחמצי חמץ גמור רק נוקשה והו"ל כעין ס"ס ועכ"פ ספק דרבנן ולקולא. ולפ"ז כל שנפל עליו מים שוב הו"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ולכך חיישינן דלמא מתחמצי וכעין דרכו של המ"צ:
ובגוף הדין שחידש הרב המאוה"ג מוה' אבלי ז"ל אודות החטים וכבר כתבתי בזה ומצאתי בפר"ח סי' תס"ז שהביא בשם רוקח סי' ר"ץ בשר יבש שיזוע מכח הגשמים מחמיץ מכח המים שהודח בו והוא האריך דכל שנתנגבו המים וכשמזיע היא מחמת עצמו ולא מחמת המים ואינו מחמיץ ע"ש שבכ"ז לא מלאו לבו להקל. ולפענ"ד משם נלמד להדין הלז ודו"ק. אחר כמה שנים שנדפס בספר מדרש ש"ט על תהלים ונדפס שם התשובה הלז ובשנת תרי"ט ר"ח אלול כשלמדתי במס' כלאים פ"ז משנה ז' שם ראיתי ראיה ברורה להרשב"א דתבואה שיבשה כל צרכה אינן מקדשות משום דכבר נקרא תבואה ומבואר דבכה"ג לא נקרא זרע רק חטים וא"כ ג"כ מחמיץ:
הרמב"ם פ"ט מטומאת אוכלין הלכה ב' כתב וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים שהוכשרו ותמה בצל"ח דלמה נקט שהוכשרו והא למאן דאמר מפקדי פקידו וכמו שכתב הרמב"ם אין נ"מ בין הוכשר או לא הוכשר ורק בין כביצה או לא והש"ס לא אמר זאת רק למ"ד מבלע בליעי. והנראה בזה דהנה אמרו בחולין דף קי"ז ע"ב בתוס' בד"ה ולא שומר ע"ש שהקשו בהא דאמרו בפסחים דף ל"ג ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מפקד פקידי והקשו דאמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה מתורת שומר וכתבו דאין שם משקין עליהם קודם שיצאו לחוץ ע"ש ובמהרש"א וביאור הדברים נראה לי דע"כ לא מרבינן שומר רק בדבר שהוא מענינו כעת ושומרי ומגינו אבל כאן כעת אין שם משקה עליהם רק שעתיד להיות משקה בזה לא נתרבה להיות שומר, והנה לכאורה תמהני דא"כ אמאי לא נטמא מתורת אוכל דכל הטעם דלא נטמא מתורת אוכל כתב רש"י בפסחים מם משום דלאו אוכל דכוותיה נינהו וא"כ זה שייך כשבאנו לטמאות מתורת אוכל עצמו אבל כשבאנו לטמאות מתורת שומר שמביא טומאה אטו כל השומרים הם דומים ממש להפרי והקליפה אין שוה לו להפרי בעצמו ואפ"ה נתרבה מתורת שומר וה"ה בזה והיא קושיא גדולה לדעתי על התוס'. ולכאורה רציתי לומר דכיון דזה אינו אוכל בעצם ועומד להיות משקה א"כ כמי דמשום משקה ל"ש שומר דאינו עוד בעולם כמו כן גם שומר לאוכל לא שייך בזה דהא באמת אינו עומד להיות אוכל רק משקה וא"כ לא הוה אוכל דכוותיה דהקליפה לא ישתנה תמיד משא"כ האוכל הלז:
ובזה מיושב היטב קושית הצל"ח על רש"י שכתב דאין חביריו מצרפין עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו והקשה דל"ל לרש"י טעם זה תיפוק ליה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה ומטעם שכתב רש"י א"כ ל"ש טומאה כלל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ניהו דלא הוה אוכל דכוותיה מ"מ משום שימר ראוי שיטמא רק דלא הוה אוכל דכוותיה דהיינו שעומד להיות משקה וא"כ מה דוקא לענין שלא יטמא אם אין בו כשיעור אבל שלא להחשיבו אוכל כלל זה ודאי א"א לאמרו דהא באמת אוכל הוה וז"ב:
ובזה ממילא מיושב מה שהקשה עוד כיון שאין זג מצטרף עם חבירו למה תוצרך לטעם שאין שם משקה עלה ת"ל דאין בזג שלו כביצה שיטמאנו ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דאם היה שם משקה עליו היה נטמא משום שומר וכמ"ש התוס' ומהרש"א שם בחולין וז"ב מאד. אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ למ"ד משקין מבלע בליעי דמסקינן דמיירי בענבים שלא הוכשרו ואימת קמתכשרי לכי סחיט להו וקא בצר להו שיעורא והא כיון דמשקין בליעי ונטמאו עמו וא"כ ע"כ דשם משקין עליהם קודם שנסחטו וא"כ שוב כשסחט להו יטמאו מתורת שומר כיון שכבר נתכשרו וא"כ אף בפחות מהשיעור הטמא. ובזה הן נסתר מחמתו מה שרציתי לחדש על קושית התוס' הנ"ל דנטמאו מחמת שומר דע"כ לא אמרינן דמרבינן שומר רק היכא דהשומר עם האוכל הם ענין אחד ויש להם התחברות שפיר מרבינן להו מתורת שומר אבל כאן דהמשקין מפקד פקידי והם רק כמונחים בכלי א"כ מה ענין הזג להפרי ואטו אם יהיה מונח בכלי איזה דבר ויטמא הכלי יטמא הדבר אף שלא נגע מתורת שומר וה"ה הכא. אך לפמ"ש עדיין יקשה למ"ד מבלע בליעי אמאי לא יטמא דחשוב ליה חיבור וכמ"ש רש"י והנראה בזה דהנה התוס' הקשו כיון דמטמא בכ"ש א"כ נטמא המשקה אף בכ"ש ומטמא ג"כ בכ"ש לשיטת ר"ת וכתבו דלענין הכשר אינו מתכשר בפחות מכביצה ע"ש א"כ בראה לפענ"ד הדבר ברור דאף דקי"ל יש שומר לפחות מכפול כדאמרו בחולין דף קי"ח היינו בשכבר הוכשר אבל כשלא הוכשר כיון דהאוכל גופא אינו מתכשר בפחות מכשיעור ממילא גם השומר דאינו בא רק מכח שהוא שומר לאוכל לא יוכל להתכשר כל שהאוכל פחות מכשיעור וז"ב לדעתי מאד:
והנה בהא דאמרו לכי סחיט להו ומוקי בענבים שלא הוכשרו וקשה דא"כ גם בסחיט להו לא מתכשר כמ"ש בגנת וורדים והובא בא"מ ח"ב סי' ב' דבעי שיהי' דבר שמחברם ואי לאו לא מתכשרי (ואף דנימא כרשב"ם דיין לא בעי מחשבה כלל אכתי קשה מזיתים דבעי מחשבה וצע"ג) ומעתה מיושב היטב קושית הצל"ח הנ"ל על הרמב"ם הנ"ל במ"ש וכן טמא מתה שסחט זיתים וענבים שהוכשרו ותמה הצל"ח דלמה נקנו שהוכשרו הא למ"ד משקין מפקד פקידי וכמ"ש הרמב"ם אין נ"מ בין הוכשר או לא הוכשר ורק בין כביצה או לא ולפמ"ש יש לישב כיון דרבינו אמר ובלבד שלא יגע במשקה וא"כ שפיר צריך להיות שהוכשר דאל"כ אף שנוגע בגוף המשקה הא בציר ליה שיעורא וא"כ מה מועיל מה שנוגע במשקה הא לענין הכשר בעי כביצה וכמ"ש התוס' ומשום שומר ג"כ ליכא וכמ"ש שהמשקה מפקד פקיד ול"ש שומר וכמ"ש לישב קושית התוס' וגם לשיטת התוס' ע"כ לא מקרי שומר וכמ"ש ולכך דקדק וכתב שהוכשרו וא"ל דאכתי המשקה גופא היה טמא שהרי נגע בו הטמא ומטמא בכ"ש דזה אינו דא"כ אותה המשקה שלא נסחט עדן לא היה מקבל טומאה מאותה טיפה דלא היה נשאר כשיעור ולא מתכשר בפחות מכשיעור. איברא דרש"י כתב גבי משקין מבלע בליעי דמיירי שנגע באוכל הנגוב ולא במשקה היינו דאל"כ הוה המשקה טמא אבל לא האוכל ועיין מהרש"א שם בתוס' ד"ה דמתכשר ודו"ק היטב. שוב ראיתי דיש לומר דמיירי שבאמת לא הוכשר הזג כלל ולא נגע במשקה היוצא בפי הזג וגם אין בו כשיעור שיכשיר ועיין בתוס' כריתות דף י"ג ע"א גבי טפה שבפי אדם ורק דהמשקה כשנסחט הרי הוא מוכשר בעצמו וא"צ הכשר אחר וא"כ כל שבציר שיעורא לא נתכשר וזה נכון מיהו צ"ע לפמ"ש התוס' שם בכריתות דמדרבנן אף בפחות מכשיעור מקבל הכשר א"כ יקשה אמאי כביצה כשר ועכ"פ מדרבנן ליטמא וצ"ע:
ומדי דברי בהך סוגיא זכור אזכור מה שראיתי בשו"ת תפארת צבי בחלק יו"ד סי' ח"י להרב מהר"מ וזיל דיין דק"ק ברלין שהקשה להגאון המחבר אמאי דורך זיתים וענבים חייב הא משקין מפקד פקידי והרי בכתובות דף ה' אמרו דאם דם מפקד פקיד פטור ולא מקרי חובל ע"ש מ"ש הגאון בזה בדוחק ולפענ"ד נראה דנעלם מהם במחכ"ת דברי רש"י בשבת דף צ"ה ד"ה מפרק דהוה תולדה דרש שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוה תולדה דרש ויש מפרשים משום קוצר ודחה רש"י משום דמפקד פקידי ע"ש הרי משום דש ניחא אף דמפקר פקידי וע"כ משום דניהו דנפקד פקידי מ"מ היה מקודם האוכל מכוסה והוא אגלהו והוה כמו דש שמגלה מה שבתוכו ול"ד לדם דאינו אוכל ולא הוה דומיא דדש ועיין בתוס' שם ובדף ע"ג וברמב"ם פ"ח משבת ה"ח כנלפענ"ד ודו"ק. ואף דהרמב"ם גם בחובל בחי שיש לו עור מחייב משום מפרק אף דבדם ל"ש לומר דמקרי אוכל באמת בלא"ה כבר הקשו עליו דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואולי כיון דאינו מחייב רק ביש לו עור א"כ מקודם נכסה ועכשיו נגלה הו"ל דישה והעיקר נ"ל דבאמת בחובל בחי אינו משום תולדה דדישה רק מפרק נקרא כיון דהוא מפרק הדם מהעור ובאמת אף שאין דישה אלא בגידולי קרקע מכל מקום חייב משום מפרק. ובזה מיושב קושית ה"ה והרמ"ק בכ"מ שם דבאמת אינו משום דישה רק דהוה מפרק וכמו במפרק בגידולי קרקע הו"ל תולדה דרש וכמו כן כל המפרק חייב אף שאין תורת דישה עליהם ואף דדם בתולים אם מפקד פקיד פטור היינו דלא נקרא מפרק כלל בזה אבל בחובל בחי דאינו מפקד פקיד והדם הוא מעורב בכל החי והדם הוא הנפש חייב משום מפרק. ובזה מיושב קושית הפ"י בכתובות דף ז' דביו"ט שרי משום מתוך והקשה הא הו"ל תולדה דדם ודישה לא הותר ביו"ט וכן הקשה הפ"י בשוחט ביו"ט בביצה דף י"ב ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דאין דישה רק בגידולי קרקע ומה שמחייב משום מפרק אינו מתורת דישה כ"א משום מפרק בלבד דמפרק בודאי הוא ולפענ"ד זה ברירא דהאי מלתא ועיין בתוס' דף ע"ה דכתבו דדם חלזון מפקד פקיד משמע דשאר דמים אינם מפקד פקיד רק מבלע בליעי וכמ"ש ודו"ק ועיין בפרמ"ג אות ה"א מה שהאריך בענין מפרק ועיין בפ"ג דטהרות משנה ב' גוש של זיתים שנפל לתנור מה שנדחקו הר"ש והרא"ש דמיירי כשהיא שני דאל"כ למ"ד משקין מבלע בליעי מטמא ועיין בתוס' ע"ז דף ל' ד"ה ונטמא מ"ש בזה:
הרמב"ם בפ"ג מטומאת המת הלכה י"ג כלכל שבמת הטמא חוץ מן השינים והצפורן והשער ובשעת חיבורן הכל טמא הרי דבחבורן הכל טמא והיא משנה מפורשת בפ"ג דאהלות משנה ג'. וצ"ע דהא בפרק העור והרוטב בחולין דף קי"ח. פירש רש"י בד"ה לא יד ולא שומר כגון שיער ולפמ"ש המהרש"א לפרש דלמ"ד משום יד כונת רש"י בנימא אחת דפסקה או למ"ד משום שומר שלא כנגד הבשר א"כ יש לומר דלכך בחיבורין טמא אם משום יד ובנימא בין הנימות אם כנגד הבשר ומשום שומר ובאמת כפי הנראה קי"ל משום יד כר"י לגבי ר"ל וע"ש בדף קי"ט ע"ב יש שתי לשונות בפלוגתא דר"י ור"ל ומצאתי בתוס' בנזיר דף נ"א ע"א שכתבו דבחבורין טמא משום דהוה יד ונהניתי. ומן האמור אני תמה על המג"א סי' ס"א שכתב לפרש דברי הזהר שכונתו דאי אתחבר כשעורה היינו שהשיער מצטרף לעצם כשעורה אבל השער לבד אינו מטמא והיא תמוה דל"ל חיבור כלל לעצם כשעורה והא ל"מ למ"ד משום שומר צ"ל כנגד הבשר אלא אף למ"ד משום יד א"צ לצירוף עצם כשעורה רק דכל שהוא מחובר למת מטמא משום יד ודבריו צע"ג ועיין ברמב"ם פ"א מטומאת המת הלכה ד' במ"ש דנגע בשער הדק של הקטן ותמה הראב"ד דהא כל מה שבחבורו טמא. ולפמ"ש י"ל דרבינו ס"ל כיון דאינו רק משום יד או שומר ומדברי רבינו בפ"א מאבות הטומא' הלכה י"ג נראה דמשום שומר הוא ועיין כ"מ שם וכפי הנראה פסק כלישנא דמתני על המשנה דר"י ס"ל משום שומר והלכה כר"י דנימא משום שומר וא"כ באותו שער הדק דלא הוה שומר לבשר לכך אינו מטמא כנ"ל שוב ראיתי בשיעורי רז"ה בחידושיו למ"א שהעיר בזה קצת על המ"א אבל לא דבריו דברי. שוב ראיתי ברש"י דף קכ"ו ע"ב ד"ה כחוט השערה שכתב בהדיא דשער מחובר הרי הוא כבשר: