אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות מיאון וחליצה › בסוגיא בחולין דף קלה

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות מיאון וחליצה · בסוגיא בחולין דף קלה

בש"ס חולין דף קכח

א"ה ק"מ נמי כחשי קבה"ב נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחישה ק"מ נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה אפ"ה קדשי ופשטה קדושה בכולה ומנא תימרא דאמר ר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה וכו'. מאד תמהתי דמה ראיה דשם לא אמר רק רגלה של זו עולה וכו' אמרינן דפשטה קדושה בכולה אבל כאן דאמר חוץ ושיורי שייר והוה כמו דעת אחרת המעכב דאמר בפ"ק דקידושין דף ז' דלא קדשה מכ"ש באם זה המקדיש עכב בהדיא ואמר חוץ. וכאשר נתקשיתי בזה מאד חפשתי בספרי ראשונים ואחרונים ולא מצאתי זולת בספר שעה"מ הלכות ערבין בפ"ה שרצה לחלק חילוק הלז וכתב דמסוגיא זו משמע דלא מחלקינן כן אבל לא ביאר דלכאורה סברא גדולה היא כמבואר בפ"ק דקידושין הנ"ל. ואמרתי בזה כיון דהיא לא אמר רק גיזה וכחשה ולא מקום הגיזה והכחשה הרי יונק הגיזה ממה דפשטה הקדושה ואסור וכדאמרו בב"ב דף ע"א דר"ש אמר דלא הקדיש אלא את החרוב והשקמה מפני שיונקין משדה הקדש וא"כ כאן דפשטה קדושה בכולה ולא פרט המקום של היניקה ולכך א"א בק"מ דתקדיש כנלפענ"ד. עוד אמרתי כיון דמכחשה להבשר ולכתחלה מצוה להביא השמנה וכדאמרו במנחות דף סיד דאף בשחט הכחושה אומרים לו שחוט השמנה משום הקריבהו נא לפחתך וכן קיי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"ב משגגות וא"כ שוב כל שמכחיש הבשר ותרי פשטה קדושה בכולה וא"כ אסור הבשר וזה א"א דניהו דהגיזה שייר אבל הבשר נתקדש בכלה והרי מחסר השמנונית ומכחיש להבשר וז"ב:

ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ שם דבש"ס כאן משמע דק"מ עדיף לענין דתפשט הקדושה בכלה והרי הרמב"ם פ"ה מערכין שם מבואר דקדשי בה"ב עדיף לפשוט קדושה בכלה מק"מ ע"ש בכ"מ ובלח"מ ופט"ו ממעה"ק והיא תימה גדולה להמעיין היטב ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לענין חלות הקדושה שתפשוט בכלה מסתבר יותר בקדשי בה"ב דשייך שיקדיש אבר אחד בלבד וראוי שישומו בדמים ויתן לבדק הבית ולכך כל שהקדיש אף אבר אחד מהראוי שתפשוט בכלה אבל בקדשי מזבח איך שייך להיות התחלת הקדושה על אבר אחד ניהו דפשטה קדושה בכולה היינו כשיש לה חלות אבל אנן אמרינן דאין לה חלות כלל ולכך בעי דוקא בדבר שהנשמה תלויה בו ולפ"ז זהו במקדיש חצי הבהמה דאינה ראויה למזבח אבל במקדיש חוץ מגיזה דל"ש להבהמה ויכולה להקריבה אף בלי גיזה ואף שהיא כחושה היא קדושה אף שמצוה בשמינה א"כ שוב ק"מ עדיף שזה קדושת הגוף ועיקר הסברא היא דה"א כיון דפשטה קדושה בכלה הרי מכחיש להבשר וזה קדוש ואפשר דהש"ס דמדמה חוץ להקדיש רגל של זו היא בהדרגה כמו דבהקדיש רגל ניהו ששייך פשטה קדושה בכולה אבל עיקר הקדושה לא אלים שהרי לא הקדיש רק חד אבר ה"ה בהקדיש כלה אף שאמר חוץ מ"מ פשטה קדושה בכולה שהרי הקדישה כלה בהדי' וחל הקדושה בכלה כנלפע"ד. ובזה יש לישב מה שהקשה השעה"מ דבסוף פ"א ממעילה כתב הרמב"ם דאם הקדיש אבר אחד ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה והקשה הא אף במקדיש כולה חוץ מגיזה שריא אף דהקדיש כלה מכ"ש בהקדיש אבר אחד ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כאן דאמר חוץ הרי שיורי שייר וכמ"ש ודו"ק. ודע שאני מסתפק במה דאמרינן פשטה קדושה בכלה אי מועלין בה במה שלא הקדיש בפירוש רק שפשטה קדושה אי נימא כיון דלא הוקדש מחמת אדם רק שממיל' פשטה הקדושה לא מעל כמ"ש הרמב"ן בב"ב פרק הספינה והובא בקצה"ח סי' ר' דכל שזה הוה הקדש ממיל' ע"י חצר ל"ש מעילה. אך יש לומר דהתם שאני דלא הקדיש כלל מה שבתוכה רק שההקדש זכה אבל כאן ע"י שהקדיש חד אבר נתפשט הקדושה בכלה שפיר מועלין וכן נראה לפענ"ד. והנה בפ"ו מביכורים הביא הרמב"ם דאם אמר חוץ מגיזתה לא חל לענין גיזה והקשה הכ"מ למה לא אמר חוץ מגיזה וכחושה. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא אם צריך לומר דפשטה קדושה בכולה אז שייך לומר כחושה דבלי כחושה הרי אמר חוץ ולא חל הקדושה כלל על הגיזה אבל לפי מה דקי"ל דבק"מ לא פשטה קדושה בכולה רק בהנשמה תלויה בו פשיטא דלא חל על הגיזה ואף דבש"ס אמר אפי' לר"מ היינו באומר חוץ מגיזה וכחישה אבל באומר חוץ מגיזה פשיט' דלא קדוש ודו"ק כי צ"ע קצת עדיין בזה אבל כל מ"ש למעלה נכון ת"ל:

הרמב"ם בפיהמ"ש במשנה אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה כתב דמיירי בשוגג דבמזיד משעה שעשה חבורה הוא מחלל שבת קודם שיגמור וכשגמר נעשה מומר ודבריו תמוהין דא"כ איך בעי הש"ס לאוקמ' כר"מ ובמזיד דהא נעשה מומר ועוד דבש"ס ב"ק דף ע"א מוקמינן בטובח ע"י אחר והא דפטרי רבנן משום דר"ש היא דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וס"ל כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסורין וכו' ור"י הסנדלר הא במזיד איירי ונעשה מומר ולאו בר זביחה הוא כלל ואינו בגדר שחיטה כלל וכבר תמה בזה הפליתי סי' י"א והנראה בזה דבאמת צריך להבין גוף קושית התוס' ודברי רבינו דאיך אפשר לומר דהוה מומר הא יקשה קושית הש"ס בפסחים דף ע"ג מה תיקן וא"ל תיקן להוצי' מידי אבר מן החי הא אם נימא דנעשה מומר א"כ לא הוציא מידי אבר מן החי דהרי בעת גמר שחיטתו נעשה מומר ולא תיקן כלום דאין זה בגדר שחיטה כלל ובפרט להרמב"ם דנעשה מומר קודם גמר שחיטה דמשעה שהתחיל לעשות חבורה חילל שחיטתו. אך נראה דהתוס' והרמב"ם סובבים הולכין למה דמוקמינן כאן כר"י ולר"י כאן דאמר דנשחט' הובררה דלאכילה עומדת וא"כ ממיל' לא הוה מקלקל כלל דלר"י לא קלקל כלל דכל הטעם דמקרי מקלקל משום דבחיי' לגדל עומדת וזה לדידן אבל לר"י דלאכילה עומדת לא מקרי מקלקל ושפיר כתבו דנעשה מומר. ומעתה זהו לר"י אבל לר"מ ממיל' לא נעשה מומר דהו"ל מקלקל ול"ק הקושיות אלו ובגוף דברי רבינו דמשע' שהתחיל לעשות חבורה חלל שבת אני תמה דהרי רבינו כתב בפ"ח משבת הלכה ז' ח' ט' דחובל כל שאינו נוטל נשמה אינו חייב רק משום מפרק ודוקא שצריך לדם ועיין בלח"מ שם הלכה ט' שכ"כ בהדי' ולפ"ז היאך נעשה מומר משעה שהתחיל לחבול דהא כל זמן שלא נגמר השחיטה ולא נטל הנשמה אינו חייב משום חובל דהיינו מפרק רק בצריך לדם ואף בעוף דהכשירו בסימן אחד ויצא נשמתו באחד מ"מ אינו מקרי חייב רק בעת נטילת נשמה ולא קודם ולאח"כ ובפעם אחד לא נקרא מומר וא"ל דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן דחייב כמ"ש רבינו בפ"א משבת הלכה י"ח דזה אינו דמלבד דיש לומר דבכה"ג ממיל' מלאכה אחת דכל זמן שלא תיקן הוה מקלקל ועיין בכו"פ שם שכתב כסברא הלז אף גם דעדיין לא נעשה מומר דהתיקון הוא איסור נטילת נשמה והמרתו היה על חבלה שהוא איסור מפרק ובכה"ג אפשר דלא נעשה מומר למפרע דאינו משם אחד והיא קושיא נפלאה לדעתי ליורד לעומק הענין וצ"ל דלכך פירש רבינו דמיירי בשוגג דהרי ה"ה כתב בפ"ח משבת ה"ח דלר"י דס"ל משאצ"ל חייב עליה אם חובל בבהמת חבירו דרך נקמה שחייב עליה אפשר דמיירי בכה"ג שחובל בבהמת חבירו דסתמ' קתני ובכה"ג מחייב ולכך ע"כ מיירי בשוגג וז"ב. ולפ"ז שפיר פריך הש"ס ולוקמא במזיד וכר"מ והיינו בבהמה דידיה דלא שייך חובל שא"צ לדם ושוב לא נעשה מומר. איברא דאכתי אינו מיושב בב"ק דשם מיירי בטובח ע"י אחר בהמת חבירו ושם הוה דרך נקמה ושפיר נעשה מומר אך זה אינו דשם כיון דמוקמינן אליבא דר"ש דסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה שפיר צריך לסיים וסבר כר"י הסנדלר דלר"ש דסובר משאצ"ל פטור בחובל אף שעושה דרך נקמה כמבואר בשבת דף ק"ה ע"ב לפירש"י ובה"ה שם וא"כ שפיר הוצרך לסיים וסבר לה כר"י הסנדלר ודו"ק:

ובזה מיושב הא דמקשה בל"א דמאי פריך בב"ק אי ר"מ אפי' טבח בשבת נמי ודלמא שאני שבת דנעשה מומר דאינו בגדר שחיטה כלל אבל מומר לחלל יוה"כ אינו מומר ושפיר חייב. ולפמ"ש אתי שפיר דלא נעשה מומר דהו"ל מקלקל וא"ל דעשה דרך מריבה דזה אינו דמנא ידעינן דעשה דרך מריבה דלמא עשה להנאתו שיוכל לאכלו והיש"ש כתב בב"ק והובא במ"א סי' רע"ח דצריך שיהיה מודה דעשה דרך מריבת אבל שיהיה פטור מקנס ולא יהיה מקרי שחיטה ראויה פשיטא דלא מהני הודאתו ושפיר פריך אי ר"מ אפי' טבח בשבת נמי וא"ל דמ"מ היאך יכול להוציא ממנו הקנס דלמא עשה דרך מריבה דזה אינו כיון דר"מ ס"ל מת ומשלם א"כ נתחייב על הטביחה קנס בודאי ורק דספק שמא נעשה מומר מקודם א"כ אוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן דלא נפסל למפרע וגם נאמן בהודאתו שאומר שלא עשה דרך מריבה דמסתמ' לא עשה דרך מריבה דהבעלים לא ידעו כלל מזה ובלי ספק כוון להתירו לעצמו לאכול. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דלרבה דס"ל לר"מ מת ומשלם גבי קנס דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אף דמקטל משלם מא"ל ולפמ"ש אתי שפיר דפשיט' כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ובכה"ג נאמן לומר שעשה דרך מריבה וגם אם מודה הו"ל מודה בקנס ואף דיש עדים על גוף הענין ובכה"ג ל"ש מודה בקנס כמ"ש המהרש"א ר"פ הפרה א"מ בכה"ג דחידוש הוא ודאי פטור.

אמנם בגוף הקושיא של התוס' לא זכיתי להבין דיש לומר דלרבה לכך לא נקט טבח בשבת דהרי המשנה מיירי גם בגנב וטבח ביוה"כ ובכה"ג שגנב וטבח בשבת פטור לרבה דרק בקנס חידשה תורה ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה כדאמרו בהדיא בכתובות דף ל"ד ע"ב לרבה וצע"ג ( שוב ראיתי דזה אינו דא"כ גנב ומכר בשבת אמאי חייב ועיין פ"י שם) והנה לכאורה קשה לפי דברי רבינו הנ"ל דמשעה שהתחיל לחבול הו"ל מחלל שבת א"כ הא דאמרו ביבמות דף ל"ג דזר ששימש בשבת ומוקי לה בשחיטת פרו של כה"ג דפסול בזר ולכך ט"ל לר"ש דאינו חייב רק משום זר ובע"מ והא איסור שבת קדים דחייב בחבלה טרם שנתחייב משום זרות ובע"מ וגם לפמ"ש לעיל דהו"ל מקלקל דהו"ל מפרק ל"ש כאן דבצריך לדם חייב משום מפרק כמ"ש הרמב"ם בפ"ח משבת ה"ח ובקדשים הרי צריך לדם ולא הו"ל מקלקל. וראיתי לבעל מחנה לוי שהקשה להרמב"ם הנ"ל מש"ס הנ"ל דהרי לר"ש קאי ול"ש מקלקל דלר"ש לשיטתו גם במקלקל בחבלה חייב ע"ש וזה אינו קושיא לפמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו דגם לר"ש צריך שיהיה תיקון קצת אבל מה שהקשיתי קשה דכאן איכא תיקון גמור דהרי צריך לדם. ומיהו יש לומר דלא הוה תיקון דכל זמן שלא נשחט ל"צ לדמו רק לאחר שנשחט וא"כ איסור זרות קדים אמנם עדיין קשה דלפי דברי רבינו דנעשה מומר בשחיטה ראשונה א"כ ל"ש איסור זרות כלל דכיון שלא נשחט כהוגן הו"ל כנותר ופשיטא דלא שייך איסור זרות ובע"מ ואפשר דכיון דלא הוה מתקן כמ"ש שוב לא נעשה מומר ודו"ק ולפמ"ש בדרך הראשון יש ליישב גם קושית המחנה לוי הנ"ל וקושיתו הנ"ל ע"ד מ"ש:

והנה בהא דאמרו בחולין דף י"ב כגון שהיה לו חולה והבריא שמעתי קושיא בשם הגאון מוה' פנחס ז"ל בעל הפלאה דהרי התוס' הקשו בפסחים דף מ"ו דאם נימא הואיל בטל כל מלאכת שבת דחזי לחולה וכתבו דחולה ל"ש ולפ"ז כאן שחלה והבריא דשכיח שיחלה כמ"ש התוס' כאן ד"ה כגון וא"כ היאך קתני במשנה אע"פ שמתחייב בנפשו והא חזי לחולה והיא קושיא גדולה. וכן הקשה בישועת יעקב לדו"ז הגאון נ"י בסי' שכ"ח. ולפענ"ד נראה דלפמ"ש הראב"ד והובא בש"ע סי' שכ"ח שנסתפק בחולה אי רשאי לשחוט עבורו או לתת לו נבלה ועכ"פ באם הנבילה מוכנת וצריך להתאחר בשביל השחיטה דאין לשחוט כמבואר בש"ע שם ולפ"ז ל"ש דחזי לחולה דהא לחולה א"צ לשחוט עבורו ועכ"פ ל"ש הואיל בזה וז"ב:

ובזה אמרתי לישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל דכתב דמיירי בשוגג דאי במזיד נעשה מומר משעת התחלת השחיטה ותמה בפליתי דא"כ היאך רצה לאוקמי במזיד ור"מ והא הוה מומר. ולפמ"ש א"ש דיש לאוקמא בחולה והבריא דהרי באמת בתחלת השחיטה הוה מקלקל רק דהוה מקלקל ע"מ לתקן כמ"ש למעלה ולפ"ז באמת כיון דחזי לחולה עכ"פ לא הוה מתקן דלחולה יהיה מותר בלא"ה וא"כ לע"ע הוא מקלקל גמור ופשיטא דבכה"ג דחזי לחולה דפטור ומקרי מקלקל ועכ"פ לא נעשה מומר וז"ב.

ובגוף קושית הגאון הנ"ל יש לומר דבאמת גוף קושית התוס' דבטלת כל מלאכת שבת צריך להבין דהא הואיל אינו היתר גמור כמ"ש הר"ן והובא בב"י סי' תקי"ב וכל קושית התוס' דעכ"פ מיתה ומלקות ל"ש בזה ולפ"ז עכ"פ מתחייב בנפשו שייך בזה דאינו היתר גמור דניהו דאנן לא מצינן לחייבו בשביל זה אבל הוא עשה איסור שנתחייב בנפשו. ובזה ממילא מיושב פירוש המשנה הנ"ל דכיון דעכ"פ שייך הואיל דחזי ליה א"כ שוב לא נעשה מומר דהרי מומר בעי דוקא שיהיה בפרהסיא וכאן עכ"פ לא הוה בפרהסיא דאף שראו ששוחט אבל אולי שחט לחולה דהרי חזי לחולה ושכיח שיחלה ושייך הואיל וניהו דעושה איסור אבל מומר לא בעשה וז"ב ודו"ק כי חריף הוא:

קשה לי לפמ"ש בש"ע או"ח סי' שכ"ח דאם הנבילה מוכנת אין לשחוט בשבת לחולה א"כ בהא דאמרו בחולין שם כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט ופירש"י ול"ש שמא ירבה הא ניהו דמיירי בכה"ג שאין נבילה מוכנת הא עכ"פ שייך שמא ירבה דהיינו שישחוט באמת בשבילו דאם יתן לחולה נבלה אז הוא אסור לאכול ממנו אבל כשיתן לו שחוטה גם הוא יאכל. ואפשר דע"ז לא גזרו דפשיטא דאם יהיה לו נבלה דשוב אסור לשחוט ל"ח שיעשה כל המלאכה בשבילו אבל במבשל חיישינן שירבה בשבילו דסובר כיון דכבר מבשל מותר להרבות ודו"ק. שוב ראיתי בספר תוספת שבת סי' שי"ח שכתב כעין סברא זו. ובזה הנה מקום אתי לומר הא דאמר ר"פ מבשל אסור כגון שקצץ דלעת ופירש"י דמיירי בחולה שנחלה היום דאסור משום מוקצה ולא חייש שמא ירבה בשבילו משום דכבר כתב הרשב"א בחידושיו דהא דחייש רב דימי שמא ירבה בשבילו אין הפירוש שמא ירבה בשבילו קודם שיניח בקדירה דזה אינו רק איסור דרבנן ולא חיישינן לזה רק דחיישינן דלאחר שיניח על האש ירבה שם חתיכה בשבילו ויבא לידי איסור סקילה ע"ש והובא בב"י סי' שי"ח ולפ"ז לכך לא חש ר"פ לזה משום דס"ל דלהא לא חיישינן שיטעה ויעשה איסור תורה. ולפ"ז כיון דהדלעת מוקצה ומוקצה הוה כעין של תורה וחשו לספק מוקצה כמ"ש התוס' ישנים ריש ביצה דף ג' דלכך לא פריך על ר"נ ע"ש ולפ"ז בדלעת כיון שהיא מוקצה חשו שמא יניח אח"כ על האש ועכ"פ יאסור משום מוקצה ולזה חשו דהמוקצה כעין של תורה ובזה מיושב קושית התוס' כאן ד"ה כגון שהקשו דא"כ מאי איריא נתבשל כי לא נתבשל נמי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משום מוקצה בלבד לא חשו כיון דלגבי חולה הותרו כל איסורי דאורייתא ומכ"ש איסור מוקצה דרבנן ורק דחיישינן שמא ירבה בשבילו של בריא דבזה לא הותר מעולם ולפ"ז כיון דבלקיטה לא שייך החשש שמא ירבה ללקוט בשבילו דבזה לא חיישינן שיעשה איסור תורה בשבילו וכמ"ש וא"כ שוב ליכא חשש דהאיסור מוקצה בלבד לא שייך בזה דכל שהותר גוף הלקיטה שהיה בשביל החולה הותר גם איסור מוקצה שבו וכיוצא בזה כתבו הקדמונים לענין דלא גזרינן שמא יעבירנו במילה דכיון דהותרו כל איסורי דאורייתא במילה בשבת גם איסור חז"ל הותר אבל כשנתבשל דאז חיישינן שמא ירבה בשבילו של בריא ויהיה אסור משום מוקצה ולגבי מוקצה חשו דמוקצה הוה כעין של תורה וכמ"ש וז"ב. ובזה מיושב קושית הגאון החסיד מוהראיו ז"ל בביאוריו לש"ע או"ח סי' שי"ח שם דאמאי לא קאמר לרש"י דמבשל אסור כגון ששחט בשבת ול"ל למנקט דלעת ולפמ"ש אתי שפיר דבזה הדר יקשה דאמאי נקט בישול והא אסור משום שחיטה בשבת ובזה לא שייך לומר דלא שייך בזה איסור מוקצה דהא הותר לשחוט בשבת דבאמת בזה לא הותר כלל דהא אפשר בנבלה ורק כל שאינו מוכן לפנינו יכול לשחוט כמ"ש בסי' שכיח ועכ"פ לא הותר השחיטה לגמרי ושוב שייך איסור מוקצה אף בלא חשש שמא ירבה בשבילו והא דאמר ר"ה דשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום היינו משום דהיה לו מבעוד יום ובכה"ג ל"ש מוקצה שפיר מותר ובזה מיושב קושית הרשב"א דהקשה אמאי לא פירש רש"י במבשל שנחלה מבעוד יום ואפ"ה אסור בדלעת משום פירות הנושרין ולפמ"ש אתי שפיר דבזה לא חיישינן שמא ירבה בשבילו כיון דאינו רק איסור דרבנן ורק במוקצה חשו דהוא כעין של תורה חש ר"פ אבל לא בשביל חשש פירות הנושרין דר"פ ל"ל דרב דימי הארכתי בזה ליישב פי חבת קודש רש"י זלה"ה ולולא דבריו הקדושי' היה נראה לפענ"ד דמבשל מיירי ג"כ שנתבשל לחולה שנחלה מבע"י ואפ"ה אסור דבאמת יש להבין אמאי יהיה מותר בשחיטה משום דהיה לו חולה מבעוד יום ולא הוה מוקצה הא אדרבא כיון דהיה מבעוד יום ולמא לא שחטו מבע"י דלמא יצטרך לחולה וא"ב אדרבא דחי' בידים ובכה"ג אף ר"ש מודה דאסור וצ"ל דשמא לא נזדמן לו שוחט כראוי או סכין כשר וכדומה וכעין זה כתב הב"י בסי' שי"ח דמש"ה לא חשב לר"ש דחי' בידים ולפ"ז בדלעת שפיר אסור דלמה לא לקטו מבעוד יום והו"ל דחי' בידים אך זה אינו דאפשר דלא ידע אתמול שיצטרך לדלעת. ובלא"ה י"ל בישוב דברי רש"י דהנה מבואר בסי' סי"ח ס"ב דהקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת אסור לבריא אף שהיה חולה מבע"י דהפרי נגמר והולך בשבת והוא מהראיה הובא בב"י ומטעם שאין הכנה במחובר בכה"ג והמ"א חולק דמה שגדל בטל ברוב מה שהיה מקודם וכמו ביין בגיגית בסי' ש"ך והיינו משום שהיתר ניכר שתיה חולה מבע"י ולפ"ז בנחלה בשבת דלא היה ההיתר ניכר שוב אינו בטל ברוב ושוב אסור משום מוקצה ואף לריש דלית ליה מוקצה אפשר דהאי אסור דהו"ל נולד ובזה י"ל מה שלא פירש רש"י משום פירות הנושרין ושחולה מבע"י וכמו שהקשה הרשב"א משום דבכה"ג היה מותר לר"ש דלית ליה מוקצה ובפרט לפמ"ש לעיל דאף ר"פ חשש בכה"ג שמא ירבה בשבילו ולענין מה שירבה בשבילו שייך איסור מוקצה במה שגדל דבזה לא היה ההיתר ניכר דמעולם לא הותר לבריא והיכא דאין ההיתר ניכר לא בטל ברוב וכמ"ש הכו"פ סי' ק"ב. ובלא"ה יש לומר דכיון שבישל א"כ ל"ש דבטל ברוב דלכשיבשל נו"ט וצריך ששים נגדו אף במין במינו עכ"פ מדרבנן ולכך אסור משום מוקצה ולעולם דמיירי אף שנחלה מבעוד יום ודלא כפירש"י:

ובזה מיושב קושית התוס' דא"כ אף בלא מבשל נמי ולפמ"ש אתי שפיר דבלא"ה הי' בטל ברוב והנה לכאורה יש לומר דלפמ"ש המ"א דהי' בטל ברוב א"כ לרב דס"ל מין במינו לא בטל א"כ הוא אסור משום מוקצה לפ"ז מצי שפיר לפרש כגון שנחלה מבעוד יום בתרווייהו והא דמותר בשוחט דהרי ר"פ קאי על רב דאמר השוחט לחולה בשבת אסור והמבשל מותר וע"ז אמר דפעמים שהשוחט מותר והמבשל אסור ולפ"ז בשלמא שוחט שייך שפיר לומר דבטל ברוב שכבר גדל וא"ל דמין במינו לא בטל דהרי לר"י אמרינן סליק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו וא"כ אף אם נימא דגדל והולך בשבת השמנונית הא ניהו דשומן עם בשר הו"ל מין במינו מ"מ יש בבהמה כבד וס"ד דנחשב אינו מינו ועיין בפר"ח סי' צ"ח שהאריך לבאר זאת וא"כ יש א"מ שרבה עליו ומבטלו ושפיר אמרינן סליק המינו כמי שאינו אבל בדלעת דהוא לעולם מין במינו עם מה שכבר גדל ושפיר אסור וגם לפמ"ש הרשב"א וכן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' צ"ח דאמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו והמינו רבה עליו ומבטלו שפיר יש לומר דגם אליבא דידן אזי לר"פ ואפ"ה בשוחט מותר דסליק את שאינו מינו כיון דבבהמה יש מינו ושאינו מינו משא"כ בדלעת דאין כאן רק מינו ובמבשל בעי ששים וכמ"ש לעיל ודו"ק:

ובזה יש ליישב היטב דברי הרי"ף שפסק כרב בביצה דף ל"ז דבהמה אסור ותמהו עליו דהא הש"ס מקשה עליו לאיסור מוקצה לא חששו ולאיסור תחומין חששו ושתק רב. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כל הטעם דאיסור מוקצה היא כמ"ש רבינו שמואל בתוס' שם מה שגדל והולך בשבת. ולפמ"ש ה"ט דמוקצה לא חשש דאף דרב ס"ל דמין במינו לא בטל אבל תרי השמנונית בטל באינו מינו ואמרינן סליק אבל באיסור תחומין שכל אבר ואבר יונק מחלק חבירו וא"כ ניהו דאינו רק מעט אבל בכל אבר ל"ש ביטול דמין במינו לא בטל וא"א לבטל בא"מ דשם כל האברים באיסור הם ולכך לא חשש רב להשיבם ועיין במ"א סי' שי"ח מ"ש בזה בס"ק ח' ראיה מדברי התוס' הנ"ל ולפמ"ש אין ראיה משם ודו"ק ויש להאריך הרבה ואכ"מ:

הקשה הפר"ד בדרך הקודש על הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות מלכים כשהי' ישראל צרים על עכו"ם ולא הי' מצוי להם לאכול התיר הכתוב דבר איסור וא"כ מה הקשו בחולין דף י"ז השתא כתלי דחזירי אשתרי להו וכו' דלמא מיירי כאן כשהיה מצוי להם ולפענ"ד נראה דהנה רבינו ז"ל נחלק עוד עם הרמב"ן דלשון רבינו משמע דאף במלחמות הרשות הי' יכול לאכול דבר איסור והרמב"ן ז"ל בפרשת ואתחנן נחלק עליו דדוקא במלאכת חובה הותר להם ועיין בפר"ד שם. ומעתה יש לומר דבאמת במלחמת מצוה היה מותר להם לאכול אף ששכיח להם דבר היתר דהיה המצוה לקיים ואכלת את שלל אויביך אבל במלחמת הרשות דאינו מותר רק משום סכנה לכך לא הותר רק כשאינו מצוי להם דבר היתר. ומעתה אתי שפיר דרבינו כתב כשהיו צרים על עכו"ם דהוא מלחמת הרשות כמ"ש הרמב"ן לדייק כן ולכך כתב דוקא כשאינו מצוי להם היתר אבל בשבע שכבשו הותר להם אפילו כשמצוי להם ולכך שפיר מקשה אי בשבע שכבשו אפילו כתלי דחזירי אשתרי להו ובזה מיושב מה שהקשה עוד הפר"ד לדברי הרמב"ם יקשה קושית הר"ן למה צוותה התורה להגעיל כלי מדין ולא סו"ע וא"ל דאז גם כתלי דחזירי הותר כמ"ש הרמב"ן דלדברי הרמב"ם לא הותר רק כשא"א וכאן אפשר להגעילם. ולפמ"ש אתי שפיר דבשבע שכבשו גם כשהיה מצוי הותר להם כתלי דחזירי וז"ב:

שוב מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ר"ה שכתב לכוין דברי רבינו כמ"ש דמיירי בשאר מלחמות ודוקא במלחמת מצוה הותר לגמרי וכמ"ש ושמחתי אך מ"ש שם להקשות דאמאי הגעילו כלי מדין והא הי' אב"י והוה נטל"פ וכתב דנטל"פ אסור לכתחלי. במחכ"ת שגיאה קרה לו דזה אינו רק מדרבנן ומדאורייתא נטל"פ שרי ואין חילוק מן התורה בין לכתחלה ודיעבד ודו"ז בשאלת יעב"ץ כתב ג"כ כעין זה ליישב קושית הש"ך סי' צ"ה לענין אפר והגאון מוהר"ר יהונתן קרא אחריו מלא ועיין בהקדמת מו"ק מ"ש בזה והנך רואה כי גאון קדמון נכשל בזה במחכ"ת הרמה:

לבאר דברי רבינו בענין רוב וקרוב מה שהאריך הפר"ח והכרו"פ בסי' ס"ג ליישבו. וטרם יהי' כל שיח אבאר דברי הש"ע ביו"ד סי' קכ"ט סעיף י"א שכתב ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך העכו"ם מפסיקתן הולכים אחר רוב בני השכונה אעפ"י שרוב בני העיר עכו"ם ומקורו מדברי הרשב"א בת"ה בית ה' שער ד' והרא"ה בסוף השער שם השיג עליו דהא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ובמשמרת השיב על זה דלא אמרו כשהוא מובדל בפ"ע ע"ש והעתיקו הט"ז והש"ך שם. ובאמת שהדבר צ"ב דמה בכך סוף סוף רוב עדיף וכמו בכל רוב וקרוב דהקרוב הוא קרוב קודם מרובא דעלמא ואפ"ה אזלינן בתר רובא דעלמא ולפענ"ד סברת הרשב"א היא דכמו דאמרו בב"ב שם דרוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד והיינו משום דכיון דמצוי שתבא דם מהמקור אזלינן בתר המקור ואף דשם הוא ג"כ רוב וגם מצוי מכל מקום ס"ל להרשב"א דגם במצוי לחוד הוה די כיון דהוה מצוי מה"ת לתלות בדבר אחר דזה מצוי וזה אינו מצוי אמרינן דמן השכיח בא וכמו בכל מקום דאמרינן דתלינן במצוי והא דאצטריך שם לרוב הוא משום דשם מחזיקין בודאי דשורפין עליו את התרומה ומחזקינן בודאי וע"כ צריך לרוב ומצוי ותדע דהרי רוב גופא דעת השטמ"ק דאינו רק ספק והתורה התורה אותו הספק ועיין שטמ"ק ב"מ דף ז' וכאן חשבינן אותו כודאי גמור וע"כ דמשום רוב ומצוי הוא אבל במצוי בלבד ג"כ דוחה הרוב כנלפענ"ד ועיין בש"ך יו"ד סי' א' ס"ק י"ז שכתב בהדיא דאזלינן בתר המצוי אף נגד הרוב. ולפענ"ד הדבר ברור בסברא וכמ"ש. עכ"פ יהי' איך שיהי' הדבר מבואר ברשב"א ובש"ע דאזלינן אחר רוב בני השכונה ומטעם שהיא מובדלת בפ"ע. ועפי"ז נראה לי ליישב דברי רבינו שהשמיט גבי עגלה ערופה פ"ט מרוצח הלכה י' הך דיושבת בין הכרמים וגם בסוף פט"ו מאבידה השמיט הך דשביל סל כרמים ותמהו הכ"מ והפר"ח ע"ד השמטה. ולפענ"ד דהרמב"ם סובר דבאמת לא חיישינן כלל לרוב דעלמא דזה ודאי אינו מצוי שיהי' רוב העולם כאן ומה"ת לחוש לזה והש"ס דפריך וליזל בתר רובא דעלמא היינו טרם שחידש רבא דרוב ומצוי קאמרת אבל לאחר דחידש דרוב ומצוי ליכא למ"ד והיינו דגם. במצוי לבד תלינן בזה וכמ"ש ממילא ג"כ הקרוב נגד רובא דעלמא מקרי מצוי טפי דעכ"פ אינו שכיח ומצוי שיבאו רוב העולם לכאן ולכך תלינן בקרוב שהוא המצוי ז"ב:

ובזה יש מקום ליישב קושיית התוס' ד"ה רוב שהקשו דאמאי לא פריך ממשנה דתשע חניות וגם מה חידש ר"ח הא משנה היא. ולפמ"ש י"ל דר"ח אשמעינן דאזלינן בתר דוב אף נגד הקרוב ומצוי וזה לא נשמע מתשע חניות דשם ניהו דנמצא קרוב לאותו חניה המוכרת בשר שחוטה עכ"פ אינו מצוי יותר שיהיה מאותו הבשר הטריפה יותר מן הכשרות אבל ר"ח קמ"ל דרוב דעלמא עדיף מהקרוב וע"ז אקשי ליה מע"ע ומשני ביושבת בין ההרים אבל הרמב"ם ס"ל דברוב המצוי לא אזלינן בתר רובא. ובזה מיושב ג"כ מ"ש הרמב"ם בפי"ח ממ"א הטעם משום דאצנועי בגווה לא מצנעי ות"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכן הקש' בט"ז יו"ד סי' רצ"ד סעיף י"א והוא כתב בזה דש"ה דכ"ה וכאן נמצא וכבר קדמו הרמב"ן בחידושיו לב"ב. ולפמ"ש אתי שפיר דזה מצוי יותר. ובאמת כפי הנראה דא ודא אחת היא דכל שהוא מובדל יש לומר כאן נמצא וכאן הי' וכמ"ש הרמב"ן וה"ה בזה ועיין בט"ז יו"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ז ובש"ך שם ס"ק כ"ז וס"ק מ' ותראה דכוונו ג"כ לסברא זו דיש לתלות טפי שמן המצוי היא ולכך כל שהוא מובדל ונמצא פה מה"ת לומר דמעלמא אתי ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הכו"פ מהא דהרמב"ם העתיק בהלכות יו"ט גבי זימן שנים ומצא שלשה בדף והא קיי"ל כר"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דלנגד רובא דעלמא לא אזיל בתר רוב רק אחר הקרוב המצוי וע"כ לא אמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב רק ברוב העיר שמצוי ג"כ כאן רק שאינה קרובה כ"כ כמו עיר הקרובה כנלפענ"ד:

והנה בהא דמבואר במשנה במחצה על מחצה יחלוקו קשה דאי נימא דאי אפשר לצמצם כמ"ש רבינו בפ"ט מרוצח הלכה ח' אף בידי אדם מכ"ש בזה דהוה כעין בידי שמים כל שלא עסק אדם להעמידו בשוה וכמ"ש התוס' בבכורות דף י"ז ואיך משכחת לה שיהי' מחצה על מחצה. אמנם באמת הדבר נכון ניהו דעכ"פ נראה שהוא מחצה על מחצה ניהו דאינו מחצה על מחצה באמת מכל מקום אכתי ספק הוא שמא קרוב לזה יותר או לזה קרוב יותר ולכך יחלוקו ומכ"ש לפירוש הר"ש הוה כעין ס"ס ספק שמא קרוב יותר לכל אחד או שמא מצומצמות ולכך יחלוקו. ובזה מיושב קושית התוס' בהא דקאמר ועל דא אפקוה לר"י מבי מדרשא שכתבו דא"ל דלא משכחת לה שיהי' בצמצום והא מתניתין קתני מחצה על מחצה. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דמחצה על מחצה יחלוקו היינו שנראה לנו שהוא כעין מחצה למחצה אבל איך משכחת לה שיהי' מצומצם דהא אי אפשר לצמצם וא"ל דאיבעיא לי' אם נראה שרגלו אחת והיינו שספק לנו אם מצומצם דמלבד דזה הוה כמחצה על מחצה אף גם דא"י להוציא משל המוציאו דשמא קרוב יותר לחוץ וגם במצומצם אכתי ספק הוא וז"ב ודו"ק. וכל מ"ש צ"ע לדינא

והנה לכאורה קשה לי מאי פריך הש"ס וניזל בתר רובא דעלמא הא כתב הכנה"ג בהגהת הטור י"ד סי' ק"ט ס"ק ג' דאוסור שנתערב בשני ספק היתר ל"ש שיבטל ברוב דרוב גופא לא נודע וא"כ ה"ה כאן דהרוב גופא לא נודע מי ומי הי' הרוצח ועל כל אחר יש לדון שמא לא הי' הרוצח ואיך שייך ליזל בתר רוב כיון דהרוב גופא אינו דבר ברור וכה"ג כתב שיב הרב בעל חוות דעת סי' ק"א וגם מסתמא רובא דעלמא לאו רוצחים הם וגם כיון דרובא דליתא קמן אינו רק הל"מ כמ"ש רש"י בחולין דף י"ב ע"א א"כ איך שייך למדחי קורבה דכתיב בתורה והיתה העיר הקרובה ובפרט לפמ"ש בשטה מקובצת ב"מ דף ז' דרוב לאו דבר ברור הוא רק דהתורה התירה אותו הספק ע"ש עכ"פ אין לדחות קורבה דמבואר בתורה ומה מקשה. וע"כ נראה לי דמכל אלו הטעמים דחה רבינו הסוגיא ופסק דברובא דליתא קמן אזלינן בתר קורבא וז"ב בעיני:

ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' בחולין דף כ"ח ובכמה מקומות דמהיכא מוכח בבכורות דף י"ז דר"א סובר אפשר לצמצם מדמביא שתי עגלות דלמא משום ס"ס דלמא קרובה אפילו קרובות ודלמא קרוב טפי. ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דא"א לצמצם שוב יקשה דניזל בתר רובא דעלמא ול"ש לומר דהרוב אינו רק ספק דהרי גם הקורבא אינו רק מכח ס"ס וס"ס לא עדיף מרוב וז"ב ודו"ק. והנה ראיתי ברמב"ן בחידושיו לב"ב גבי ענבי מצנעי שכתב דקרוב ומצוי עדיף ערוב ועיין בשו"ת פ"מ ח"ג ובשו"ת זכרון יוסף ונטע שעשועים סי' ס"ד שהאריכו בסברא הלז ומזה סיוע למ"ש בדרך הראשון ודו"ק וצ"ע בפ"ג משקלים לענין מחצה על מחצה דצ"ע ג"כ דהא א"א לצמצם:

הקושיא מפורסמת בשם הגאון דו"ז המפורסם מוהר"ץ ז"ל מהלברשטאט דלפי מה דהקשו התוס' בחולין דף י"א ע"ב ד"ה וליחוש בהא דאמרו הנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה ואמאי לא אזלינן בתר רובא וכתבו כיון דבלא"ה נהרג ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא והקשה דו"ז הגאון הנ"ל דא"כ ארוסה בת כהן דבשריפ' היאך משכחת לה ודלמא לאו אביה הוא והיא בת ישראל ובחלק ובכה"ג לא אזלינן בתר רובא. ולפענ"ד נראה דהנה דברי התוס' צ"ב דאמאי לא אזלינן בתר רובא במיתה בכה"ג. ולכאורה יש לומר לפמ"ש הפ"י בק"א בכתובות בסוגיא דתרי ותרי בטעם דבעי שיתיר את עצמו למיתה דאל"כ נאמן לגבי עצמו אף נגד עדים דהתורה האמינ' לגבי עצמו כמ"ש הרשב"א והמהרש"א ביבמות ולכך כל שהתיר עצמו למיתה שוב הודה שחייב מיתה ע"ש. ומעתה כאן שפיר ל"מ רובא דיכול לטעון כל אחד אני איני מהרוב ולא התרתי עצמי למיתה של שריפה מעולם ונאמן לגבי רוב דאף לגבי עדים נאמן על עצמו ולפ"ז בבת כהן שזינתה דהתירה עצמה למיתה שפיר אזלינן בתר רובא דהרי התירה עצמה למיתה ואמרה אע"פ שאני בת כהן מחייב סקילה אפ"ה וא"כ שפיר אזלינן בתר רובא אף בכה"ג וז"ב:

ובזה ממילא מיושב מה שהקשו מהא דרוצח שנגמר דינו שנתערב ברוצחים שלא נגמר דינם דפטור והקשו דכאן בודאי ראוי לילך בתר רוב וא"כ בכה"ג דרוצחים שנגמר דינם הם הרוב מהראוי שיהיה חייב. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שיכול לטעון שלא נגמר דינו נאמן לגבי עצמו אף בגד הרוב וז"ב. אמנם גוף דברי הפ"י צ"ע דמלבד דלא קי"ל כהך דרשב"א אף גם דא"כ יכול לפטור כל אחד את עצמו ויכחיש העדים ויאמר שלא התיר עצמו למיתה ונאמן לגבי עצמו ועיין בב"מ דף ג' מה אם ירצה לומר מזיד הייתי שהקשו התוס' דהוה מגו במקום עדים ולפמ"ש הפ"י היה מקום לומר דנאמן על עצמו אף להכחיש עדים וצ"ע בכריתות דף י"ב ואכ"מ:

אמנם בגוף סברת התוס' נראה לפענ"ד דלכך לא אזלינן בתר רובא ממיתה למיתה משום דהרי בסנהדרין דף ס"ט פלפל בש"ס אי אזלינן בד"נ בתר רובא מטעם דכתיב והצילו העדה והקשה הר"ן בחידושיו דהא בחולין יליף מרוצח דאזלינן בתר רובא וכתב דהנ"מ היכא דלא אפשר אלא בכה"ג אבל במקרה שקרה שיש לחוש אפשר דלא אזלינן בתר רובא ע"ש ומעתה י"ל דלכך ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא משום דבכה"ג לא גמרינן דאזלינן בתר רובא בד"נ משום דכתיב והצילו העדה וכאן שיקרה מקרה שנתערב לא אזלינן בתר רובא משום דכתיב והצילו ולפ"ז בבת כהן שזינתה דלא אפשר בענין אחר פשיטא דאזלינן בתר רובא ואף בד"נ כמ"ש הר"ן ויש להמתיק הדבר דכל הטעם דלא אזלינן בתר רובא בד"נ משום דבאמת רוב אינו דבר ברור רק שהתורה גזרה לסמוך על ספק הלז שנוטה לודאי וכמ"ש בשטמ"ק ולכך ס"ד דש"ס דבכה"ג בד"נ לא אזלינן בתר רובא דוהצילו כתיב ובעינן שלא יהיה שום ספק להציל. ובזה מיושב הא דפשוט שם מבן תשע שנים והקשו כלם דש"ה דהוה רוב שכבר הוחזק ולפמ"ש אתי שפיר דמה מועיל רוב שכבר הוחזק ס"ס אינו ודאי ואנן בעינן ודאי בד"נ משום דכתיב והצילו. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ובזה ממילא כאן ג"כ כיון דהוה ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ובעינן דבר ברור ובזה יש להמתיק תירוץ התוס' בסנהדרין דף פ' וזבחים דף ע"א דלא אזלינן בהר רובא לחייב שריפה מה שהם מן הנסקלים והוא שקר בודאי והדבר צריך ביאור דבכל מקום דאזלינן בתר רובא כגון שנתערב חד בתרי אף דודאי אחד מהם אינו כשר. ולפמ"ש א"ש דשם ודאי מועיל רוב אבל בדיני נפשות דבעינן והצילו ורוב אינו ברור רק דהתורה עשאה ספק כודאי יש מקום לומר בעינן שהוא כודאי וכאן הנסקלים בודאי אינן חייבים בשריפה וכעין שכתבו התוס' בנזיר דף נ"ז לענין סוטה דעשה הכתוב כודאי דכל היכא דאחד ודאי לא נטמא אי אפשר לומר דעשאו כודאי וביאור הדבר דעכ"פ ודאי אי אפשר לחשבו דאחד בודאי לא נטמא ובזה מיושב מה שנדחקו שם לענין סוטה ברה"ר דשם אף אם נחשב לספק ג"כ טהור ברה"ר וז"ב ומיושב קושיה המהרש"א בחולין דף ט' ודו"ק:

ובזה ממילא מיושב מה שהקשו מרוצח שנתערב ברוצחים שנגמר דינם דאמאי לא אזיל בתר רובא. ולפמ"ש אתי שפיר דבמקרה שקרה לא אזלינן בתר רובא בד"נ דבעינן והצילו וכמ"ש הר"ן:

ובלא"ה יש לישב קושית המוהר"ץ הנ"ל דניהו דלא אזיל בתר רובא ממיתה למיתה עכ"פ לא עדיף מממון דלא אזלינן בתר רובא דאלים חזקת ממון טובא ובעינן ג"כ דבר ברור ואפ"ה אם אירא חזקה בהדי רובא מועיל כמ"ש כל הקדמונים ועיין בתוס' ישנים בכתובות דף ט"ז ובשטמ"ק שם דהקושי' גם לשמואל ומטעם חזקה עם הרוב. ולפ"ז בבת כהן דיש חזקה ג"כ דאבי' הוא ובירושלמי למדו מזה דאזלינן בתר חזקה ועיין ב"ש סי' י"ט ולפ"ז שפיר אזיל בתר רובא וחזקה. גם יש לומר דלכך לא אזיל בנסקלין בתר רובא דהוה רוב התלוי במעשה שנתחדש מעשה חדש שהם מחויבים שריפה משא"כ בבת כהן שהמעשה אחד והבן כי יש ע"ז לפקפק קצת ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה