דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות מיאון וחליצה · פלפול בסוגיא דבולמוס ביומא דף פג
כי פליגו בדלא אפשר בחולין מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזי' לכהן ומר סבר תרומה חמירה אבל טבל אפשר לתקוני. מכאן הקשה הפרשת דרכים דרך החיים על הר"ן שכתב דלכך בחולה שוחטן לו ואין מאכילין אותו נבילה משום דבנביל' עובר על כל כזית משא"כ בשחיטה דלפ"ז גם כאן מהראוי לתרום דטבל יעבור על כל כזית ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין סברת הר"ן דמכל מקום חמור איסור דשחיטה מאיסור דנבילה שזה בלאו וזה בסקיל' וצריך לומר דהוא סובר דאין משגיחין באיכות האיסור וחומרו דמה לי איסור לאו ומה לי איסור סקילה וכדאמר רבה ביבמות דף פ"א וע"ש ברש"י ובתה"ד סי' ר"נ ומשגיחין על כמות האיסור דזה עובר בכל כזית וכזית וזה אינו עובר רק בפ"א. ולפ"ז הרי קיי"ל דאף דמפריש תרומה ותרומת מעשר מכל מקים עדיין הוא טבול לשאר מעשרות רק שאינו במיתה רק בלאו כמ"ש רבינו בפ"ט ממ"א הלכה יו"ד. ולפ"ז כאן שפיר סברת הש"ס דתרומה חמור דטבל חזי לתקוני וכיון דבאיכות האיסור תרומה חמור מה תאמר דתיזול בתר כמות האיסור זה אינו דאף אם נתרום לא נועיל דעדיין טבול לשאר מעשרות ועובר בלאו וא"ל דאינו עובר רק בלאו ואם לתרומה טבול עובר במיתה דזה אינו דאם נשגיח על איכות האיסור שוב תרומה חמור דל"ל תקנה ובכמות מה לי איסור לאו מה לי איסור סקיל' וז"ב איבר' דלפ"ז יקשה דבש"ס מוקי לה בעציץ שאינו נקוב דהוא רק גזירה אטו נקוב וכיון שכן הרי רש"י מחלק ביבמות דף קי"ט דאם אינו רק מכח חששא יש חילוק בין לאו לכרת דלהרחקת לאו לא חייש לפי"ז יקשה הא מהראוי לתרום וא"ל דעדיין בכמות יש לאו דטבול למעשרות דזה אינו דעכ"פ כרת אין בו ואין לומר דאין חילוק בין לאו למיתה דזה אינו דכל דאינו רק חשש' איכ' נ"מ בין לאו למיתה וללאו לא חששו וא"כ שוב נשגיח על כמות האיסור. אך יש לומר דרבה לשיטתו דלדידי' אין חילוק בין לאו למיתה ועיין בדף פ"ב שם ובתה"ד שם ודו"ק:
ובזה יש לומר הא דאמר הש"ס הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב דרבנן מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה והדבר תמוה למה חזר ושנה הפלוגתא דהא כבר אמר דפליגי בזה והש"ס לא חידש רק דאפשר בחולין מיירי בעציץ שאינו נקוב והוא דקדוק עצום. ולפמ"ש א"ש דהשתא דמסיק דמיירי בעציץ שאינו נקוב א"כ יקשה הא ל"ש הפלוגתא וע"ז חידש דמכל מקום שייך הפלוגתא דרבה לשיטתו דאינו מחלק בין הרחקת לאו למיתה ועיין מלמ"ל פ"א מיו"ט ודו"ק. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי הא מן התורה אין לתרומה שיעור וא"כ ניהו דתרומה חמור הא יוכל להפריש כ"ש ואז אף כשיאכל התרומה לא יהיה איסור מיתה דעל חצי שיעור אינו רק איסור תורה בלבד וא"כ טבל בודאי חמור דאיכא חיוב מיתה וניהו דאפשר לתקוני מכל מקום פשיטא דמיתה חמור מלאו ומכ"ש מעשה וכמו טבל ושביעית והיא קושיא גדולה אלי. ואף דמיירי בעציץ שאינו נקוב דרבנן דהטבל אינו רק דרבנן הא גם התרומה אינו רק דרבנן:
והנה בגוף קושית הפר"ד נראה לפענ"ד דש"ה דנבילה לעולם באיסורה קיימא וכל כזית וכזית באיסורה א"כ הולכין בתר כמות האיסור אבל כאן בטבל בין שיפריש תרומה או לא הוא צריך שיאכל כולה ורק אנו דנין אם יאכל כל בטבלה או לאחר שיתרום וכיון דהתירה התורה לו הטבל להחיות את נפשו דפקוח נפש דוחה את האיסור טבל וחשבינן ליה כאילו היה דגן נכרי דפטור מתרומה ומכ"ש כשעושה בשביל פקוח נפש הוא פטור מתרומה וכיון שפטור א"כ לית ביה איסור טבל ואינו עובר כלל משא"כ התם אטו הותר הנבילה כלל ופקע איסור נבלה מינה רק שהתורה התירה לו לאכול נבלה וכל שאפשר בשחיטה שוב עובר על כל כזית וכזית וז"ב לדעתי.
שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ח שכתב כן לכוין תירוצו של הראב"ד דאיסור שבת עומד בפניו וכתב דל"ד לטבל משום דטבל כל שא"צ להפריש הרי הוא כדגן של נכרי דפטור משא"כ נבלה דלעולם באיסורו עומד וכן יש לומר בסברת הר"ן:
והנה בשו"ת תשב"ץ שם סי' ל"ז האריך שם על דברת הרשב"א בתשובה דתלי' אם שבת הותרה אצל חולה או לא והאריך הוא להוכיח דפקוח נפש הותר' לגמרי אצל שבת ע"ש. ובמכ"ת לא זכר שם שהרמב"ם פ"ב משבת הל"א כתב בהדיא דרק דחוי' היא שבת ועיין בכ"מ שם ומ"ש התשב"ץ ראיה דהרי יליף פקוח נפש דדוחה מעבודה ומילה ושם הותר'. לפענ"ד כיון דהש"ס דחי' ויליף מוחי בהם ולא שימות א"כ ממילא יש לומר דרק דחוי' ולא שהותר' דכל שנדח' די שלא ימות בו. ומ"ש התשב"ץ שם לדחות דברי הר"ן שכתב דבנביל' יש הרבה לאוין וכתב הוא דהרב' לאוין יעשה החולה בעצמו במה שיאכל נבילה אבל שחיטה אנחנו עושין והיאך נעשה איסורא רבה בשביל שיזכ' חבירו ואף איסור' זוט' אין לעשות ע"ש שהאריך. לפענ"ד עם מ"ש הוא בעצמו ליישב דברי הראב"ד במ"ש דאיסור שבת עומד מפניו ולא איסור נביל' דהכוונ' שאיסור שבת צריך לדחות גם בלא שחיטה לענין בישול וכדומה וכיון שהותר' לזה שוב הותר גם לשחיט' ג"כ ממילא מיושב סברת הר"ן ג"כ דאיסור שבת כבר נדחה לשאר דברים וגם מצו' קעביד להציל נפש מישראל משא"כ נבלה דעובר על כל כזית כל שאפשר בשחיט' וז"ב:
ובזה מיושב קושית הפר"ד דאמאי לא נתרום ונערב אח"כ ובטל ברוב ואין מבטלין איסור אינו רק דרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דאין אנחנו רשאין לעבור אף איסור דרבנן כל שאפשר שהחול' בעצמו יעבור. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי דאינו רק חצי שיעור דלכתחל' צריך שיעור ודו"ק. ובזה מיושב קושית המהרש"א דאמאי לא מוקי פלוגת' דרבי וראב"ש בא"א בחולין ולפמ"ש אתי שפיר דשם יקשה קושית הפר"ד דיעשר ויערבו אח"כ ולא שייך לומר דאין לאחר לעבור אף איסור דרבנן בשביל חבירו דז"א דשם קתני א"צ לעשר וקאי על החול' בעצמו ודו"ק:
ובגוף קושית הפר"ד הנ"ל דלבטל ברוב לפמ"ש הנוב"י מהד"ת סי' מ"א בחלק יו"ד דכל שהוא יבש ביבש דבטל ברוב ל"ש דלבטול ברוב וכ"ע מודו בזה דאיכ' איסור דאוריית' בידים ודוק' בששים דמבטל הטעם הוא דאינו רק דרבנן לדעת הפוסקים ע"ש וה"ה בזה כיון דהיא דאוריית' ודאי אינו רשאי לבטל ואף דאינו רק איסור לאו ותרומה היא במיתה מכל מקום אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך ועיין בא"מ ח"ב בתשובותיו סי' י"ח. ובזה י"ל קושית המהרש"א הנ"ל וע"ד שכתבתי דלענין שיעש' החולה בעצמו שפיר משכחת לה בכה"ג ודו"ק:
והנה השעה"מ בהלכות לולב בפ"ח הלכה ב' הקשה דאמאי לא יפקיר את הטבל ויהיה פטור ממעשרות וכן הקשה בהא דאמרו בשבת דף קכ"ז בטבל טבול מדרבנן ואמאי לא יפקיר וכיון שיכול להפקיר חזי ליה כדאמר בדמאי. ולפענ"ד נראה דהפקר צריך להיות לכל כדס"ל לר"ל בירושלמי ולפ"ז בכה"ג שיפקירנו אדעת' דכל אנשים ויוכל לקחם מי שיהי' בכה"ג לא הותר לעשות בשביל החולה דהא יוכל איש זר לקחתם ואי דלא יפקירנו רק בשבילו ל"מ ההפקר לפטור ממעשרות וכן י"ל בשבת שם דבכה"ג שוב אסור בטלטול דאין לו בעלים. ובגליון הפר"ד כתבתי בישוב קושייתו דיתרום ויבטלנו אחר כך דהרי בביצה דף ל"ח אמרו דממונ' לא בטיל ואף בממון שאין לו תובעין אינו בטל ע"ש בתוס' וא"כ כאן שאם יפריש ויערבנו ולא יתננו לכהן רק שהוא יאכלנו ל"ש ביטול ובשלמ' בכל תרומה שבטל ברוב שפיר דיתן לכהן תרומה אחרת אבל כאן שיפריש ויאכל בעצמו בזה ודאי לא שייך ביטול:
אמנם העיקר נראה לי בישוב קושית הפר"ד הנ"ל דהנה הפר"ד הרגיש בעצמו דאיך נעשה אנן איסור בשביל החולה וכתב דהרי שוחטין ועושין עבורו כל המלאכות וה"ה בזה מוטב שנעבור על איסור זה דאין מבטלין איסור לכתחלה ממה שיעבור החולה איסור מיתה בידי שמים ע"ש. אך לפענ"ד נראה דאמת שאנן אמרינן מוטב שנעשה איסור קל משיעשה חבירו איסור חמור ובפרט היכא דלא פשע חבירו ועיין בתוס' שבת דף ד' ע"א ובעירובין דף ל"ב. אמנם היינו היכא שיש זיכוי חבירו בזה אבל כאן באמת להחולה הותר כל איסורים בשביל פקוח נפשו רק דבמקום שיוכל לפקח נפשו בדבר שקל איסורו אמרינן דנפקח בדבר קל ולא בדבר חמור דסוף סוף מחיה נפשו ובזה נחלקו הני תנאים אי טבל חמור או תרומה חמור. ומעתה אם נימא דתרומה קל מטבל ואם לא היה באפשר לערבו פשיט' דמותר התרומה לפקוח נפשו א"כ למה נעשה אנן איסור בשביל החולה ואינו זיכוי נפשו דלחולה באמת הותר כל איסורין וא"כ אף איסור קל אין מחויב חברו לעשות כל שאינו זיכוי נפש חבירו דלחבירו הותר הדבר וז"ב:
ובזה מדוקדק מה דנקטו מאכילין אותו ומתקנינן ומספנינן ליה דמשמע דעיקר תלוי באחרים והיינו משום דכל שיכול לפקח נפשו בדבר קל אין רשאים אחרים להאכילו דבר חמור אבל פשיט' שכל שמותר בשביל פקוח נפשו והוא אינו עובר אין אחרים רשאין לעבור עבורו אף איסור קל והא דמתקנינן ומספינן ליה אף דאסור להפריש תרומה ומעשרות בשבת והיינו משום דלדידן ליכא נ"מ ואטו מפרישין בשבילנו ורק בשביל החולה מפרישין ולא שייך מתקן בזה אבל לעשות איסור אנן בדידן בשביל מה דלא נ"מ להחולה ודאי דאסור וז"ב:
ובזה מיושב היטב הא דקאמר הש"ס לימא תנאי היא ופירש"י הך דרבה דאמר באפשר בחולין מתקנין ליה ולרבי אין מעשרין והקשה המהרש"א דמנ"ל דלמא מיירי רבי וראב"ש בלא אפשר בחולין ופליגו בפלוגתא דב"ת ורבנן ולפמ"ש אתי שפיר דרבי דנקט ואין צריך לעשר וראב"ש נקט לא יאכל עד שיעשר ומשמע דקאי על החולה בעצמו ומדשינו לשונם דנקטו וגוזזין ומקרעין ומשמע אחרים ואח"כ נקטו וא"צ לעשר ולראב"ש לא יאכל עד שיעשר ובזה פשיטא דבלא אפשר בחולין ודאי יעשרו ויערבו אח"כ כקושית הפריד וכאן לא שייך מ"ש לעיל דהחולה בעצמו פשיט' דצריך לעשות כל טצדקי לעבור איסור קל ולא החמור וע"כ דמיירי באפשר בחולין וסובר רבי דא"צ לעשר דלא הותר אף איסור קל כל שא"צ לו לפקוח נפשו. ובזה מיושב היטב דברי רבינו דלא חלק דבמעשר ירק דרבנן א"צ לעשר כדמשני הש"ס אליבא דרבי וכבר התפלא בזה המ"א. ולפמ"ש אתי שפיר דרבינו דנקט לשון מאכילין וקאי על אחרים ובזה אין חילוק בין דרבנן לדאוריית':
ובזה מיושב היטב מה דקשיא לי טובא דמהיכא מוכח דתנאי היא הך דרבה דלמא באמת כל היכא דאפשר בחולין פשיט' דלא חיישי' על שבות דהפרשה ומפרישין כדי שלא יאכל איסור תורה החמור ורק דמה דאמר רבי א"צ לעשר הוא דשם מיירי דגוזזין מן המחובר כפירש"י וא"כ אם היה צריך לעשר הי' צריכין לגזוז מן המחובר כדי שיהיה על מעשר וע"ז סובר דלא נעשה איסור גזיזה מלאכה דאוריית' בשביל המעשר משום דסובר דא"צ לעשר וראב"ש סובר דצריך לעשר וא"כ מותר לגזוז כדי שיהיה על מעשר ויהיה לו די בנותר דבשלמ' אם מיירי היכא דאין די בחולין לבד כ"א עם המעשר פשיט' דיכול לגזוז אבל לפי פירש"י דמיירי דדי באותן לבד שפיר סובר רבי דא"צ לעשר והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דאכתי קשה ניהו דא"י לגזוז אבל עכ"פ כיון שיכול לעשר ממה שגזזו לצורך החולה וא"ל דאכתי לא יהיה די לו דזה אינו דיכול לעשר ולערב וע"כ דרבי סובר דאף באפשר בחולין א"צ לעשר דלא כרבה. ובזה ממילא מיושב קושית המהרש"א וע"ד שכתבתי לעיל ודו"ק:
והנה לעיל הקשיתי דמאי פליגי אי תרומה חמור או טבל הא תרומה גדולה אין לו שיעור מן התורה וא"כ יכול להפריש כ"ש וחצי שיעור ניהו דאסור מן התורה אבל אינו רק בעשה ופשיט' דטבל חמור וכעת ראיתי בפר"ד שם שהרגיש בזה ואני מוסיף דאף דמדרבנן צריך להפריש אחד מששים מ"מ כאן דהחולה אוכלו כלו פשיטא דסגי בכל שהו ולא גרע מתרומה טמאה דעומד לשריפה דסגי בכל שהו אף מדרבנן אמנם נראה כיון דתרומה גדולה קובע לכל המעשרות א"כ נעשה טבל גם לתרומת מעשר שהיא במיתה והישראל צריך ליתנה לכהן כמ"ש הרמב"ם פ"ג מתרומות הלכה י"ב:
ובזה יש לומר הא דנקט בבריית' דרבי וראב"ש וא"צ לעשר ולא נקט תרומה משום דשם דמיירי בגזז מהמחובר ועדיין לא נגמרה מלאכתו לתרומה ומעשרות ורק דאכילת החולה חשוב קבע ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק סי' י"ט. ולפ"ז כל כמה דלא הפריש תרומה א"צ להפריש ואף דמעשר אינו קובע לת"ג כי אם לתרומת מעשר ועיין מלמ"ל פ"ג מתרומות הלכה י"ג:
והנה השעה"מ פ"ה מתרומות הקשה לפמ"ש התוי"ט בשיטת הרמב"ם דאף שכבר אכל כל הטבל יכול להפריש עליו תרומה ממקום אחר א"כ מאי פליגי תנאי כאן הא יכול להפריש אח"כ על מה שאכל. ובאמת של"ק דע"כ ל"ש להפריש אח"כ רק היכא שאכל טבל באיסור אבל כאן בחולה דבהיתר אכל וכל שא"צ להפריש הרי הוא כדגן של נכרי כמ"ש התשב"ץ והבאתיו לעיל וא"כ שפיר פליגי דכאן אין תקנה בזה. אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ איך אמרו שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע והא כיון שיוכל לתקן אח"כ בכה"ג ודאי דיוכל לסמוך וגם בהא דמחלק בביצה דף ט' בין חלת ח"ל לא"י והא גם בא"י יוכל להפריש אח"כ וע"כ מחוורתא לפענ"ד דגם התוי"ט לא קאמר רק דיכול להפריש אח"כ תרומה ותרומתו תרומה אבל אינו פוטר אותו מידי איסור טבל שכבר אכל ודו"ק:
הקשה אותי חכם אחד בשנת ת"ר כ"ח ניסן לפמ"ש הח"ץ ז"ל סי' קס"ד דהרמב"ם מחלק בין העלם ידיעת התורה לבין העלם חפץ ע"ש וא"כ בשבת הוה העלם תורה ואף ר"י מודה דאינו חייב אלא אחת ובש"ס בשבת דף צ"ד אמרינן כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו בפלוגתא דר"י ור"ל והיא לכאורה קושיא היא. והשבתי ת"ל תכ"ד דכל טעמו של הח"ץ דהעלם ידיעת התורה כל שנודע לו אחת שוב הי' יודע כלם ולפ"ז זהו דוקא בקצר וטחן וכדומ' אבל כאן דחדש הש"ס דאם הכלי צריך לו חייב אף על הכלי ולא אמרינן דהכלי טפל לו א"כ בזה דמי להעלם חפץ דאף אם הי' יודע שאסור להוצי' אוכלין אכתי הי' יכול להיות העלם הכלי שחשב שהכלי נופל לו וז"ש ובפלוגת' דר"י ולפירוש התוס' היה לו לומר כר"י ולפמ"ש אתי שפיר דחידש כאן דר"י מודה גם בזה ודו"ק:
הקשו האחרונים בשו"ת ח"ץ ופ"א וגם דו"ז הגאון בישועת יעקב על הא דאמרו בש"ס שבת דף ד' ואלא דאהדר ואדכר מי מחייב והתנן כל חייבי חטאות אינם חייבין עד שיהי' תחלתן וסופן שגגה וע"ז הקשו הנ"ל דלוקמ' כגון ששגג בכרת והזיד בלאו דמקרי שגגה כדאמרו בשבת דף ס"ט וא"כ ידע ומכל מקום הוה שוגג ונעלם מהם שכבר קדמם בקושי' זו במיוחסות סי' ר"ה ע"ש ולפענ"ד נראה דקושית הש"ס היא דכאן לא שייך שוגג כלל דהרי בעינן שב מידיעתו ולפ"ז כאן על תחלת הדבקה בודאי לא היה שייך שב מידיעתו דהרי אם הדביק במזיד בודאי התירו לו קודם שיבא לידי איסור סקילה דהרי להס"ד דבשוגג האבעי' במזיד בודאי התירו והרי באמת קיי"ל דהתירו לו קודם שיבא לידי חיוב סקילה ובשוגג נחלקו ועיין בהה"מ פ"ט ה"ה ובלח"מ ומ"א וא"כ כאן דכל שהיה מזיד בתחלה הדבקה הי' מתירין לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה שוב לא הוה שב מידיעתו על תחלת ההדבק' ואנן בעינן שיהי' תחלתו ג"כ בשגגה ודו"ק היטב:
ובזה מיושב קושית התוס' ישנים דנוקי כגון דשכח לבסוף קודם שנאפה הפת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ תחלתו בשגגה לא שייך בזה וא"ל דניהו דהתירו לו לרדות אבל מ"מ איסור עושה והיה שב מידיעתו מחמת האיסור רדייה דזה אינו דהא בעינן שב מידיעתו בטביל איסור הדבק' ולא מחמת הרדייה וגדולה מזו בשב מידיעתו מחמת חלב ולא מחמת דם מקרי לא שב מידיעתו ועיין בחולין דף ה' גבי מומר לאכול חלב וכו' ובתוס' ובמלמ"ל פ"ג משגגות ומכ"ש בזה דאינו רק איסור קל דרבנן רדייה וגם יכול לשנותו ע"י סכין וכדומה ואין בי איסור וכמבואר סי' רנ"ד. אמנם עדיין קשה דאם נימא דלהס"ד מבעיא אי התירו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ובפרט לפי מה דמוקי באמת במזיד קודם שיבא לידי איסור סקילה א"כ משמע דר"ב בעי לי' בזה וכל דמבעי' ליה שוב יכול לאוקמ' בשוגג ומקרי שב מידיעתו דבמזיד לא התירו. אמנם נראה דבאמת התוס' הקשו דאיך שייך שיבא לידי סקילה כיון דלא ישמע לנו וכתבו דאם נמנע בשביל זה שוב אינו חייב סקילה וא"כ כיון דעכ"פ לא מחוייב סקילה שוב לא שייך קלבד"מ. וגדולה מזו דעת המהרש"א בפסחים דף כ"ח דכל דקלב"מ לא מקרי שב מידיעתו ואף דשם דבריו תמוהין כמ"ש במק"א כאן דלא חייב באמת סקילה לא שייך שב מידיעתו על תחלת ההדבקה ולפמ"ש הקד"י להקשות דאמאי התירו לו לרדות' נימא דחז"ל העמידו דבריהם כמו בהזאה ומ"ש המ"א דבכמה מקומות לא העמידו דבריהם כ"כ בגליון המ"א סי' רנ"ד דקושית הקד"י כיון דבלא"ה ל"ש סקילה דלא ישמע לנו ורק דכל דנמנע מחמת תקנת חז"ל אינו חייב כרת והביאו ראיה מהא דהעמידו דבריהם בערל א"כ ע"כ דהעמידו דבריהם ושוב יקשה למה התירו לו לרדות כלל א"כ יש לומר דזה האבעיא אם התירו לו לרדות או דא"צ לרדות כלל וכיון שכן שוב עכ"פ בשוגג לא שב מידיעתו דבמזיד או דהיה מרדה או דל"צ לרדות. ובגוף קושית הקד"י נראה כיון דרדיית הפת חכמה ואינה מלאכה ורק משום דעובדין דחול נינהו ועיין ברי"ף ור"ן שם וא"כ ממילא מחזי יותר עובדא דחול אם נניח לו שתאפה הפת באיסור אף דלא יתחייב סקילה אבל עובדא דחול הוה בודאי ולכך התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ועכ"פ מיושב קושית הקר"י ודו"ק:
בעת למדתי מס' שבת ובהגיעי לדף צ"ב בתוס' ד"ה המוציא בפיו והקשו מהא דאמרו בכריתות דף י"ג אף המוציא וכתבו דכשאכלו הו"ל דרך הוצא' ותמהני דכפי הנראה גרסי במשנה והוציא בפיו ובאמת במשנה מבואר סתם והוציאו והתוס' בכריתות שם הקשו דמה ענין הוצאה וכתבו דמיירי כשהוציאו בפיו וא"כ עכ"פ במשנה לא גרס כן דמנ"ל להקשות ואם סמכו על קושייתם דכריתות דמה ענין הוצאה לכך היה להם לבאר וע"כ דגרסי כן. אמנם באמת תמהני על התוס' שם והתוסיו"ט כתב כן בהדיא דהרי ש"ס מפורש בשבת דף ק"ב דפריך הש"ס והא אין דרך הוצאה בכך ומשני משום דמחשבתו משוי לי' מקום וא"כ מבואר דהגירס' במשנה והוציאו בפיו דאל"כ מה קשיא לי' לש"ס ולפ"ז גם דברי התוס' בשבת דף צ"ב כאן תמוה דא"כ למה לא הזכירו דברי הש"ס שהקשו כן ומשני משום דמחשבתו משוי לי' מקום. הן אמת דק"ג דא"כ מה אמרו רבנן אינו מן השם ופירש"י שזה באכילה וזה בהוצא' והרי תוצאה עיקרו בא ע"י אכילתו דמחשבתו משוי ליה מקום וצ"ע. ולכאורה ק"ל דבלא"ה מהראוי שיפטור כיון דאסור בהנאה הוה כמו מוציא משמשי ע"ז דלת"ק דר' יהודה בשבת דף צ' פטור וגם כאן מה מועיל הוצאתו וצ"ל דכיון דאכלו הרי רוצה להנות ושוב חייב על הוצאה וא"כ זה דמקשה הש"ס והא אין דרך הוצאה בכך שהרי אם לא הי' מוציא בפיו הי' פטור דהא אסור בהנאה וע"ז משני דמחשבתו משוי ליה מקום ולפ"ז פריך הש"ס ממנ"פ דאם לא הוציא בפיו בלא"ה פטור דהא לא חזי ליה ואם מוצי' בפיו שוב אין דרך הוצאה בכך וע"ז משני דמחשבתו משוי לי' מקום וע"ז אמרו רבנן אינו מן השם דהא לא חזי לי' ורק ע"י שרוצה לאכלו מחשבתו משוי ליה מקום ועכ"פ אינו ענין לשאר איסורים דל"פ שמחשבתו משוי ליה מקים ודו"ק. והנה המהרש"א בקידושין דף כ"ו חידש דנותר פקע ליה איסור הקדש ומשנה הלז מבואר דחייב משום הקדש ומשום נותר וראיתי בפ"י שהרגיש בזה וצ"ע בזה:
קשה לי על הא דאמרו בשבת דף ע' הבער' בכלל היתה ולמה יצאת' וכו' והא אמרו בריש כריתות דף ב' ע"ב לכך יצאת כרת באחותו לחלק ופריך רב ביבי בר אביי אימא אחותו דפרט קרא נחייב חדא עלה וכולן כיון דבהעלם אחת לא מחייב אלא חדא ופריך הש"ס ולרב ביבי מי לית לי' הא דתנן וכו' ומשני לאו מי אמרת וכו' ה"נ מה אחותו וכו' וכתבו התוס' דהומ"ל מה אחותו שאין לה היתר כלל יצתה אשת אח שיש לה היתר בחיי אוסרה ע"ש. ולפ"ז כאן ג"כ קשה מנ"ל דחובל חייב כשעשאן בפ"ע דמה להנך שאין להם היתר תאמר בחובל שיש לה היתר לענין מילה וא"ל דגם שאר איסורים יש להם היתר במילה אם צריך להם משום פקוח נפש דזה אינו דזה לא נקרא היתר דאינו רק דחוייה בשביל פקוח נפש משא"כ מילה דהותר' ועוד ק"ל לר"א דאמר כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"כ קשה מנ"ל שאר מלאכות דלמא שאני מבעיר דאין לו שום היתר אף במקלקל וחובל באמת ג"כ חיוב בפ"ע יצאו כל המלאכות שיש להן היתר במקלקל א"כ כשעשאן בהעלם אחת אינו חייב רק אחת וצ"ע כעת: